היום צומח. צמח נפלא שמתבשל לאור השמש. והצמיחה החשאית הנראה רק למעיין בכונה, מעוררת את כל החי לתחיה. בבית הקראי מרדכי אברמוביטש קמו משנתם כל בני הבית. הוא כבר התפלל, היא כבר החליבה את הפרות ותבעיר אש בתנור. בתם אסתר – קוראים לה סטעסיאַ – מקלפת תפוחי אדמה, בנם יהושע – מכנים אותו עשוואַ – לובש סינור-רצעני ללכת אל אומנו הסנדלר ושיינצי הקטנה כבת שבע עודה נשענת על המטה ובוכה. מרדכי מנסה לפייסה ולשעשעה. הילדה איננה מקבלת פיוסים, עד כי אביה מתרגז ואז היא שותקת. אבל מאחר שבא מרדכי בכעס, כועס הוא על הכל, ושפתו הטטרית חדה בשעת שטף הדבור.
“עצלים, הוא קורא, מהרו, מהרו, לעבודה, לעבודה! המעט ישבתם ונחתם?”
לו כבר מאוסה שביתה ארוכה כזו. שלשום ביום השבת לא עשה מלאכה, והיום ההוא כל-כך ארוך, מלאה ומשעמם! לעבוד אסור, להשתעשע אי-אפשר. ה“ערל” עובד, אין לו פנאי לשוחח אתו ולפוג בדידותו. והוא מתבייש על שבשעת עבודתו הוא שובת. ה“רבן” כשצונף “שטריימל” הריהו מיוחס, ולא כדאי לו להחסיר רגע בשבת בשביל קראי. ואתמול, ביום הראשון, כל האכרים שובתים ושוב הוא מתבייש לצאת השדה לעבודתו ושוב הוא הולך בטל. להתרועע עם הערלים הגסים אינו יכול – כי מה שעשעם? לשתות לשכרה ולבא לידי הכאה, שפיכות-דמים – דבר חמור האסור לו מן התורה!
“עצלים! הוא מוסיף לצעוק, שני ימים נחתם, ועתה עודכם מתמהמים, ונרפים לצאת לעבודה!”
סוף סוף לוקח מרדכי את כלי העבודה ויוצא בלוית אשתו האַני ובתו סטעסיא אל שדותיו המשתרעים בגבול הכפר, הרחק כמהלך חצי שעה מביתו. אף שיינצי הקטנה הולכת אתם. יראה היא להשאר בעצמה ואוהבת את המרחק הרב.
בשדה הכל ירוק, הכל מלא לחלוחית. כל הפירות והגרעינים שנקברו בעפר, חוגגים תחיתם בשלחם עשבים ירוקים – צירים צעירים – למרחב האויר. רק החלו לצמוח, לארוג מחדש פתיל-חיים, והנה יוצא קוץ ודרדר להצר גבולם וגדולם. ובוחרים להם הבעל, האשה והבת, ערוגה משותפת, לתלוש ולנכש את הצמחים הפראים העוצרים בעד שגשוגם של הזרעים. ויושבת לה שיינצי במורד התלם, מאספת את הקוצים התלושים ומקלעת זרים…
גוי-אכר עובר במקרה. “ד' בעזרכם” הוא מברך בנוסח-האכרי.
“תודה, יהיה ד' גם בעזרכם” עונים הקראים בשפתו. האכר עוצר הליכתו וסוקר לעבודתם, ומעיר: “חי נפשי, עובדים אתם בחריצות ואומנות נפלאה כאחד משלנו”.
הקראים נהנים והאַני עונה: “וכי מה אנחנו? כמונו כמוכם, תורתנו – תורתכם, ורק שנוים קלים בינינו…”
האכר הולך לו, והם מוסיפים לעשות מלאכתם. הקוצים דוקרים את ידיהם ובינתים הם משוחחים אדות ה“ערל הגס” המתגאה רק על עבודה שלו…
יהודי עובר במסלה לסחר בכפר. “ד' בעזרך, ר' מרדכי” הוא קורא יהודית.
“תודה, יעזר גם לך ד',” מצלצלת התשובה. וההר יענה את ההד. בקרוב היהודי משליך הקראי את מעדרו, שולח ידו ואומר בהברה ספרדית “שלום עליכם”.
“עליכם שלום” עונה היהודי בהברתו האשכנזית. “שדות פוריות לך, ר' מרדכי, לכשנחיה – נעשה איה”ש עסק לתקופת האסיף" יסיים. לדבריו אלה צוחקת אסתר ולוחשת לאמה בשפתה הקראית: הוא רבן נאה, מיוחס. הוא יקנה את תבואתנו כשאנחנו עובדים ומתיגעים…
הקראי עונה להיהודי בתמימות-מעושה: “ברכת ד' ולא אומנותי עושה זאת. איך מאמר הנביא: אל יתהלל העשיר בעשרו כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.”
“זוכר אתה מלה עברית אף בשדה!” מעיר היהודי בשחוק של רצון והסכמה.
“וכי מה אנחנו? – מתנצל הקראי – אף אנו יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, אבל איך כתוב: אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו”.
“כן, נזכרתי את אביך. רבות סחרתי אתו. הוא היה איש תםַ וירא שמים. גם בשדה קרא “תהלים” בשבתו לנוח. ואתה כבר משחית פאת זקנך…”
“כלנו חוטאים…” מגמגם הקראי. היהודי פורד מעליהם והולך לדרכו.
“צדיק גדול! מקיים מצות דרבנן, ועובר בכל יום על מצות התורה…” מפטיר אחריו מרדכי בשפה, מלגלג ושב לעבודתו.
ועובדת המשפחה הקראית, עוברת מתלם לתלם ומדברת על הכל. ככל הסברותם פנים לכאן ולכאן בהכנעה לכל אדם, כן מלגלגים הם שלא בפניו ולועגים לכל. ומכל דבור ודבור מבצבץ ומנצנץ הנגוד הגמור שבינם להסביבה, והריקנות השוממה הממלאה את הויתם.
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
הטבע חוגג. הדר הפרחים של ילדות-הירק עבר כימי הנוער ודבדבניות יפות מתנועעות על האילנות ומשקיפות בגעגעים. אדומות הן כפני ילדות שהגיע תורן, ושמחות כי כבר גודלו, ויגיעו לזמן בכורן. למועד הזה בא חג הבכורים או חג השבועות. ממחרת השבת – תמיד חל החג באותו יום אצל הקראים ככתוב בתורה – היתה התעוררות בבית אברמוביץ. הוא בעצמו לבש בגדי יו“ט ופניו השוממים כמו נהרו מעט. אשתו האַני לבשה אחת משמלות חתונתה המונחות בארון ומשמשות רק לעתים רחוקות. הבת אסתר לבשה שמלה חדשה, מטרון חדש, ותיף לגמרי. לחייה המלאות ועגולות, האדומות-שזופות, כמו קבלו ברק חדש, ומבנה גוה העב הוחן בזריזות. הבן עשוואַ, שוליא דסנדלר, כמו גבה ויגדל הרבה במעילו וכובעו החדשים. אף שיינצי הקטנה נתנה לסרוק את ראשה לכבוד יו”ט ופניה התחדשו.
והולכת המשפחה אטי, יד יד אוחזת “סדור-תפלה”, ומטיילת בהנאה לאורך הכפר בדרך המלך לבא אל הכרך הסמוך, מקום מושב-קראי. שורות, שורות אכרים ואכרות, בחורים ובתולות נפגשות בהן. נראות הן בתלבשתן הססגונית כנוגה הקשת. שלל צבעים דוקרים את העין. בתור נגוד נראה גון תלבושת הקראים בשחרחרותה, כמחאה עזה. בתלבשתם נראה תמיד נטיה חזקה לצבע הכהה. וכשם שהגוף מתעטף שחרחר, כן אולי מעוטפה הנשמה המדולדלת צאלים אבלים ושוממים…
מרדכי פוגש במיודעיו האכרים ושולח ידו לברכם. האַני מנענעת בראשה לכל אכרה ואכרה, ואסתר צועדת לה במין גדלות של עלמה, ושולחת מבט לאחד או לשני מן האכרים-הבחורים. שבעי רצון הקראים מחגם זה, יען חל הוא ביום ראשון לשבוע, וכה יש להם חג-משותף עם גרי הכפר, אינם צריכים להתבייש, רק אדרבא חוגגים אתם יחד. –
כה מטיילים הם העירה. מתגעגעים הם תמיד שמה אל רחוב הקראי, ששם דרים בני-דתם בקבוץ אחד, ואשר שם מקלט הקראות: בית תפלתם. וכבא מרדכי אל הקדש פנימה, כורע הוא על ברכיו, ואחרי קומו יעמוד על מקומו בראש מורד, וישען על אחד הספסלים-העמודים. הוא לא ישב, חלילה. ישבו להם זקנים שאינם יכולים לעמוד. אבל הוא – עוד כחו אתו להתפלל מעומד. נצב אצלו גם בנו עשוואַ בדממה, מוריד עיניו אל ה“סדור” ומדפדף. ומתאספים כל בני העדה המצערה ועומדים בלי נוע איש איש על מקומו, ועולה ה“חכם” לפני “ארון-הקדש” לנצח בתור חזן על התפלה. הזקנים מעותים ומכוצים את פניהם והמלים יוצאות משברון לב. האברכים מתחילים ומסיימים בקול רם אך מוכני את התפלות, והבחורים הצעירים קוראים קצת את תפלתם ומדלגים קצת, בשלחם מבטים לעזרת הנשים…
והקולות כנקרעים מיליל הרוח או כנהמת אפרוחים משלכים מן הקן, תועים בחלל הבית כיתומים, שאינם מלובשים ואינם מסורקים. והנרות הדולקים במנורות התלויות, מפיצים אור-חור המאבין כל שרטוט שעל פני המתפללים.
פתאום ודממה קמה. כל העדה כורעת, מלחשת תפלת “ודוי”1, משתטחת ותופפת באגרוף בלב. זוהי השתפכות הנפש בקול דממה דקה…
אולם אחר כך המחזה משתנה. כשפותחים את הארון ומסיעים את ספר התורה אל השלחן, מיד מתפרץ מעשרות השפתים קול אדיר, קול צעקה מתוך צער, שלש פעמים: “ד' הוא האלהים!” –
וכעלות האַני לעזרת הנשים, לוקחת היא גם את בתה אסתר אתה. כבר איננה ילדה וצריכה לדעת מה. וככה עומדות הן אצל אחד החלונות ומביטות למטה אל עמדת הגברים. והאַני מתפללת את התפלות העבריות האי-מובנות לה, ומסדרת בלבה את כל בקשותיה מלפני “בים טנרי”.2 ואסתר אף היא מניעה שפתיה לכבוד “ד' אלהי ישראל” בלי שום הבנה וכונה, ועיניה תועות בין הגברים. כבר התפתח הפרח ומחכה ללפופי הדבורה. ומחשבות זרות באות ומפריעות מנוחת נפשה: מה תכליתה פה בקרב בני עדתה? מה עתידה, ולמי תהיה לאשה? שמה עומדים כל צעירי העדה, ובכל אופן אי-אפשר למצא ביניהם את זווגה. שם נשען ליאון שבא הביתה לכבוד החג. הוא סטודנט ובה לא יבחר. ואף היא איננה מבקשת כלל גדולות. באיצקאַ לא תוכל לבחור מפני שהיא דודתו. שמעון הוא קרוב מאוד רחוק – לפי דעתה – אך לגבו חל אסור עריות. יעקב’צי הסנדלר כבר נתארס. והאחרים? בעלי מומים… הלאלה תנשא? זה גבן, זה נכה-רגלים, ולזה מום אחר…
המספר הרב – לפי הערך – של בעלי-מומים בין הקראים האלה, הוא כנראה תוצאת אי-החלוף בהרכבת-הדם השוטף זה מאות שנים בעורקי הקבוץ המצער, וגורם לבטלה, לכליון, כאלו כבר מלא תעודתו.
ואסתר מעמיקה לחשוב, הלב כואב ומתמרמר, ונזכרת היא באותו רגע בוואַסיל הרם וגבוה, שכנה המבטיחה אהבה בכל עת מצא. לו מרגישה היא נטיה נמרצה, אולם וואסיל עומד שם.. בין אלה שאין להם חלק בד' ותורתו… ואסור הוא לה…
ברגע זה מעוררה מהרהוריה הקול האדיר שהתפרץ שם למטה: ד' הוא האלהים!
ושב מרדכי ובני ביתו לעת צהרים אל דירתו. בלכתם דרך העיר מתביישים הם בפני היהודים העושים יום זה חול, עדי בואם אל הכפר. ושוב פוגשים בם שירות האכרים, ועל פני כלם שמחה העוברת גבול. “זה חגם – אוכלים ושותים ושמחים ומתהוללים” לוחש מרדכי באזני אשתו. אסתר מתקנאה בצנעה בכל מעשי הנערים והנערות, ומרגשת את עצמה גלמודה ובודדה כי שום נער-אכר לא יתרועע לה. “הם חיים – ואנחנו…” מרמזת היא לעשווא אחיה.
אכר שכור בא וקורא: “הנה הכלב הקראי הולך!” באותו רגע נראה פתאום וואַסיל ומבקשו: “דודי, אנא, מה חיב לך אדם זה?” – “הלא קראי הוא. שבעתים רע מיהודי” חורק השכור שיניו ומתנועע לכל צד. “אנא דודי, הנח לו. הקראי הוא נוצרי לעתיד, ובהאיר ד' עיניו יהיה כמונו”.
משפחת אברמוביטש אינה מחכה לשמוע הדברים עד כלותם, רק נעלמת תיכף. אכן וואַסיל הולך אחריהם ומשיגם.
“באי נא לטייל מעט” הוא מבקש מאסתר. “לכי…” מרשה מרדכי לבתו רק מאי-יכולת להשיב פני הרב ריבו.
“וגם עשווא ילך אתנו…” משלמת אסתר את רעיון הוריה.
והולכים ההורים אל ביתם להתכוץ בין ד' פנותם, ויוצאים הבנים אל המרחב להנות מזיו החיים החורגים.
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
מדי שבת בשבתו יושבת משפחת אברמוביטש ומקיימת את השבת בבית, ובכל יום ראשון היא מתראה לבושה הדר בחוץ. בשני הימים האלה מרדכי מפהק מתוך בטלה, ואשתו מתנמנמת מאי-מעשה. כח החיים הנחנקים שבהם, דוחה ומביאם לידי שעמום ושממון.
בנם עשווא הולך לו ביום שבת אל הרחוב הקראי ומבלה שם את היום, וביום הראשון הוא מתארח עם רעיו הסנדלרים הנוצרים ועושה כל מעשיהם.
אסתר חיה חיי-משנה, קדש וחול. ביום השבת היא קראית אמתית, שומרת המצוה כפי “סבל הירושה” שלמדוה, ושואלת לפעמים את ה“צאינה וראינה” מן שכנתה המוזגת היהודית, וקוראה בהתמדה – אף כי הקריאה היהודית עודה לה בקושי גדול – למען תדע מהות התורה הזאת. וככל הוסיפה לקרא ולהתעמק, מתרבים געגעיה לדת-אל מסיני ומוצאה נחמה על הבדידות והדחיה שבחייה…
וביום הראשון היא יוצאת לפני גדר חצרה, וכבר מחכה לה וואַסיל, ולבה דופק למראהו, ודמה החם מתחיל לרתוח. ויש שהיא חפצה לברוח מאתו, אבל איננה יכולה.
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
ולוואסיל הגס יש עינים מלבבות ושפתים דברניות. הוא מתאר לה כי רק למאמינים ביש"ו יש עולם הבא, ורק למודים באמונתו יש חיים בעולם הזה. אסתר מסכימה בפיה לדבריו, אבל בעמקי לבה מתקוממת התנגדות נמרצה.
“הולכת את ומתנונת בתור קראית… צר לי עליך” ככה הוא מתחיל. היא יודעת כי אמת הדבר, אמת ברורה. והוא מוסיף: “והיה כי תכירי את דתנו ובאת אל הכומר… הוא יביאך בברית האמונה האמתית… ואז נחוג את חתונתנו…”
הכל כה יפה, כה נעים ומלבב. עתיד של אהבה ושל חיי-משפחה. והאב? והאם? והבושה של כל המשפחה, של כל העדה? תורתנו אמת… מוחה ראשה כנגד רגשות-לבה הבאים ברגע של חולשה, ותיכף תמצא לה איזו תואנה להפסיק את השיחה ולעזוב את וואַסיל.
ובהגיע יום שני לשבוע, וקם מרדכי להעיר את בני ביתו לעבודה. “שני ימים של שביתה ממיתה – הוא מתאונן – בטלה, עצלות, ליאות, שממון, שעמום קרוב לשגעון…”
ואסתר קמה גם היא משנתה כמו נבוכה, כי בלילה על משכבה היא נלחמת תדיר מלחמה קשה עם יצר-הבגידה, ויוצאת עם הוריה לעבודת השדה בין הצמחים הרעננים.
הכל גדל ומתבשל, והיא הולכת ומתדלדלת…
3: