לוגו
פרקים בתולדות עם ישראל ימי הביניים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

פרק 28: האיסלאם – ההתחלה


מייסד האיסלאם, מוחמד בן עבדאללה בן עבד אל־מוטלב (570־ 632) (פירוש השם “מוחמד” בערבית הוא “מהולל” או “מפואר”) נולד בעיר מכה (במחוז חיג’אז בחצי האי ערב) ביום שני, 12 רביע אל־אוול (החודש השלישי בלוח השנה המוסלמי) 53 שנים לפני ה“היג’רה”, ב־ כ' בניסן, ב־ 20.4.570 לספירה, ולפי השיעים ב־ 26.4.570. המסורת המוסלמית מציינת שהייתה זו “שנת הפיל”, כלומר השנה שבה פלש הצבא של אתיופיה לאזור חיג’אז, באמצעות פילים.

על פי המסורת המוסלמית, אילן היוחסין של מוחמד מגיע עד לאדם הראשון ועובר דרך קדר בן ישמעאל. אביו של מוחמד, עבדאללה, נולד בשנת 545 לספירה, והיה ממשפחת בני האשם, משפחה ידועה ומבוססת משבט קורייש (Khuresh) שבמכה. עבדאללה מת עוד בטרם נולד מוחמד, ואמו מתה בהיותו בן 6 בערך, ולכן גדל מוחמד בבית סבו ולאחר מכן בבית דודו.

כאשר היה בן 25, הוא נשא לאישה את ח’דיג’ה (Khadidja, נולדה ב־ 563 לספירה), אישה עשירה בת 40. מוחמד טיפל בעסקיי הסחר של אשתו.

למוחמד וח’דיג’ה נולדו שישה ילדים, שני בנים וארבע בנות (או, לפי מקור אחר, שלושה בנים וארבע בנות): אל־קאסם ועבדאללה שמתו צעירים, זינב, רוקיה, אום כולת’ום ופאטמה.

מתוכם נותרה רק פאטמה, שנולדה בשנת 606 (או ב־ 614). פאטמה נישאה לבן דודו של אביה, עלי בן אבי טאלב, והיו להם ארבעה ילדים (שני בנים שהפכו בהמשך לאימאמים ושתי בנות שקרויות על שמות אחיותיה).

ח’דיג’ה, אשתו של מוחמד, נפטרה בשנת 619/20. ח’דיג’ה היא המאמינה הראשונה בשליחותו של מוחמד, הראשונה להתאסלם, וכן היועצת הרוחנית שלו.

בתקופתו של מוחמד הייתה העיר מכה מרכז מסחרי בינלאומי חשוב, ושימשה גם מוקד פולחן לשבטים בחצי העיר ערב. במרכז העיר עמדה "הכעבה”־ מבנה ששימש אז כמרכז פולחן פגאני, ולפי המסורת המוסלמית הנביא אברהם (אברהם אבינו) בנה את יסודותיו. בהמשך מוחמד יטהר את הכעבה מפסלי האליליים ויהפוך את המקום למרכז הפולחן המוסלמי המונותאיסטי.

כאשר מוחמד היה בן 40, הלך להתבודד במערה במסגרת מנהג ה“תחנות'”.1

בזמן שהתבודד במערה, הייתה לו באחד הלילות “התגלות” (לילה זה מכונה “ליל הגורל”־ “ליל אל־קדר”).

בהתגלות, המלאך ג’יבריל (גבריאל) גילה למוחמד את חוכמת האלוהים, דרך פרק שנתן לו לקרוא ממה שעתיד להיות הקוראן. בהמשך, גילה המלאך גבריאל למוחמד את שאר 113 פרקי הקוראן. בהתגלות זו מוחמד קיבל את תפקיד “שליח אללה”־ “רסול אללה”.

מוחמד החל לנאום בפני תושבי מכה את מה ששמע מפי המלאך ג’יבריל ובהדרגה התאספה סביבו עדת מאמינים אשר תיעדה, גם בעל־פה וגם בכתב, את הדברים שהטיף (תיעודים אלו עתידים להיות הקוראן).

באחת הפעמים סיפר מוחמד כי המלאך ג’יבריל ביקר אותו בלילה, ולאחר שערך לו טקס טהרה, הרכיב אותו על בהמה פלאית ומהירה מאוד ששמה “אל־בוראק” שהביאה אותו למקום המכונה “המסגד הקיצון” (שמזוהה עם מסגד אל־אקצא שבהר הבית בירושלים). משם הוביל אותו המלאך ג’יבריל אל שבעת הרקיעים, שם פגש את אברהם אבינו, משה רבינו, ישו וקדושים נוספים. ברקיע השביעי פגש את אלוהים וקיבל ממנו את המצווה להתפלל חמש פעמים בכל יום. הסיפור מציג את הדמויות החשובות בדת היהודית כקדושים וגם את ישו הנוצרי, ומהווה את הבסיס לקדושת העיר ירושלים במסורת המוסלמית. חלומו זה מראה כי האיסלאם יכול להתקיים לצד הדתות המונותאיסטיות האחרות ואין לבטלן או להפריכן, וכי גם הוא עצמו קדוש באותה מידה כשאר הקדושים.

הסוחרים במכה, שעיקר פרנסתם הייתה על ההכנסות מעולי הרגל הפגאנים בכעבה, החלו להתייחס אל מוחמד בעוינות. מוחמד היה נוהג לקנות עבדים בכספו ולשחררם כדי להכניסם בברית אמונתו. אנשי שבטו, שבט קורייש, החלו לרדוף אותו ואת מאמיניו.

בסביבות שנת 620, שנה לאחר מותה של ח’דיג’ה, נשא לאישה אלמנה בשם סָודא והתארס לעאישה (Aysha) בתו של אַבּוּ בַּכְּר, לימים הח’ליף הראשון.

לאור ההתנגדות של אנשי קורייש למעשיו, מוחמד עזב את מכה עם 70 מתומכיו ובא לעיר יַתְ’רֵבּ (Yathrib) (בהמשך “אל־מדינה”) ב־ 22.9.622. רוב תושביה של ית’ריב היו בעיקר חקלאים ורועי צאן. שנת הגעתו של מוחמד למדינה מתחילה את מניין השנים המוסלמי, והיא נקראת שנת ה“היג’רה” (ההגירה). בית’ריב, ישבו שני שבטים ערביים, “אוס” ו־“ח’זרג'” ושלושה שבטים יהודיים (“בנו נדיר”, “בנו קוריט’ה”, ו“בנו קינוקאע”). היהודים קדמו לשני השבטים הערבים שהגיעו לית’ריב מתימן במאה ה־5.

בין השבטים הערבים חל סכסוך על קרקעות. כשמוחמד הגיע לאל־מדינה הוא הציע עצמו כבורר מאחר והוא הגיע מחוץ לעיר ואינו חלק מן הסכסוך. שני השבטים הערבים התרשמו ממנו, התאסלמו והזמינו אותו לגור בעירם.

לאחר הבוררות, העמיד מוחמד את עצמו כראש הקהילה באל־מדינה. מסופר כי כאשר מוחמד נכנס לאל־מדינה, ובמקום שעצר גמלו־ הקים מסגד (המסגד הראשון בתולדות האיסלאם), ושני בתים לשתי נשותיו.

מוחמד כרע והתפלל במסגד, השתטח והביע כניעה ונאמנות לאלוהים, ועל כן נקראת דתו “איסלאם”־ התמסרות לאל.

מלחמות האיחוד של המוסלמים


אחרי שהכריז על ישוב הסכסוך בין השבטים הערביים (שכבר התאסלמו), מוחמד כתב את “עהד אל־אֻמה” (חוזה האומה) בו ביטל את הסכסוך בין בני אוס לבני ח’זרג' והכריז על כל מאמיניו המוסלמים אחים, ועל כן המלחמה ביניהם אסורה. בנוסף, הוא כונן חוזה הנקרא “חוקת אל־מדינה”, אשר נחתם בינו לבין המוסלמים באל־מדינה ובין השבטים היהודיים, והמתייחס ליהודים באופן מפורש כחברים בקהילת המאמינים, “האומה”. חוזה זה הכיל תנאים המסדירים את ענייני הממשל של העיר, וכן את ההיקף ואת טיב היחסים הבין־קהילתיים. תנאי ההסכם, על פי מקורות מוסלמיים מסורתיים, כללו החרמת שבט קורייש, הימנעות מ“הרחבת כל תמיכה בהם”, סיוע זה לזה אם יש התקפה בידי צד שלישי וכן “הגנה על אל־מדינה, במקרה של התקפה מגורם זר”. ליהודים הוענקו זכויות דומות למוסלמים אך בתנאי שלא יתמכו במי שמתנכל למוסלמים או לוחם בהם.

עובדי האלילים נחשבו לכאלה שיש להילחם בהם, אולם בהדרגה התאסלמו תושבי חצי האי ערב. מוחמד לא ראה ביהודים עובדי אלילים, ואף ניסה לרצותם ולשכנעם להצטרף לאיסלאם, וזאת ע“י הכנסת מספר אלמנטים שהיו במקורם יהודיים לתוך דת האיסלאם. כך, השפעות יהודיות רבות ניכרות באיסלאם כבר מראשיתה־ למשל נקבע שה”קיבלה“, כיוון התפילה הראשון של המוסלמים יהיה אל עבר ירושלים. ביום העשירי של החודש הראשון (“מוחרם”) נקבע יום צום (“עשוראא” באיסלאם הסוני), שמועדו דומה למועד יום הכיפורים. בשנת 623 מוחמד קבע כי ה”קיבלה" תהיה גם לירושלים וגם למכה.

בזמן זה, בארץ ישראל, היה מאבק בין הביזנטים והפרסים הסאסאנים. בשלב ראשון הפרסים כבשו את סוריה וגם את ירושלים והגיעו למצרים.

משנוצרה הישות המדינית המלוכדת החל מוחמד בפשיטות על שיירות מסחר השייכות לשבט קורייש המתנגד לו.

כשסבלה העיר ית’ריב (אל־מדינה) מרעב, פקד מוחמד לתקוף שיירות המובילות מזון כדי להשיג מזון לעיר. ב־624 יצא מוחמד יחד עם 300 אנשים לתקוף שיירה שחזרה למכה מסוריה. ראש השיירה, אבו סופיאן (אביו של הח’ליף החמישי לימים, מעאוויה בן אבו סופיאן), שמע על כך והזעיק תגבורת ממכה. בני קורייש שלחו 950 איש, אך מוחמד הצליח להביס אותם במקום שנקרא בדר (بدر).

קרב בדר2 הינו הקרב המכריע הראשון באיסלאם ונחשב עד היום במסורת המוסלמית סמל ומופת לגבורה. ניצחונו של מוחמד בקרב זה, הרשים את השבטים המקומיים ורבים החלו להצטרף לשורותיו. ניתן אישור לסמכותו כמנהיג האיסלאם והחל תהליך התפשטותו.

לאחר שהשבטים היהודים סירבו לקבל על עצמם את האיסלאם, ועל פי המסורת המוסלמית בגדו במוחמד לטובת שבט קורייש ובכך הפרו את התנאי של תמיכה באויבי האיסלאם, המוסלמים החלו להילחם בהם. אחרי קרב בדר הרגיש מוחמד בטוח במעמדו וכחודש לאחר הקרב גירש מבתיהם את אנשי השבט היהודי קינוקאע מאל־מדינה לאל־קורה, ומשם לאדרעי (מזוהה עם דרעא בדרום סוריה, לא רחוק מהכנרת).

בשנת 625 גורשו יהודי שבט “בני נדיר” מאל־מדינה לאזור ח’ייבר.

לאחר קרב בדר נשבע אבו סופיאן לנקום במוחמד ובשנת 625 יצא עם 3,000 לוחמים אל אל־מדינה. מוחמד הגיע עם 1,000 איש וצבאו ניגף בקרב שהתחולל באוחוד והוא עצמו נפצע בקרב. לקרב אוחוד כמו גם לקרב באדר שלפניו, הייתה השפעה רבה על עיצוב התודעה הדתית של המוסלמים הראשונים. בקרב באדר התחזקה האמונה בדרכם הדתית, והביטחון שהניצחון ניתן להם מידי האל בגלל חוזק אמונתם. לאחר קרב אוחוד הועלו שאלות תאולוגיות רבות על מהות ההפסד והתעצבה התפיסה שחללי קרב זה, וכן כל הקרבות הבאים, יקבלו את הגמול על מסירותם בעולם הבא. המסורת המוסלמית מייחסת לקרב זה את הפסוק בקוראן: “אל תחשיבו את המתים למען אללה כמתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם” (סורה 3, סורת אל עמראן, פסוק 169). מוסלמים נוהגים לצטט פסוק זה בעת קבורת חללי מלחמה.

בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית’ריב (אל־מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי בנו קוריט’ה. מוחמד ביצר את ית’ריב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קורייש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3,000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט’ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט, לשבות את הנשים והילדים והורה לאסלם את השבויים.

חלק מהילדים והנשים היהודים שנלקחו בשבי והתאסלמו, תרמו לאיסלאם מסורות שמקורן יהודי, מסורות המכונות בערבית “איסראיליאת” (إسرائيليّات).

ב־628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קורייש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן־מה. הסכם של הפסקת לחימה זמנית נקרא “הודנה” והוא מוגבל ל־ 10 שנים.

הסכם זה, המכונה “הסכם חודייביה” נחשב באיסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קורייש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר “רסול אללה” (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד.

במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד ואנשיו לבין חקלאים יהודים שישבו בנווה המדבר ח’ייבר (Khaybar כ־ 150 ק"מ צפונית לאל־מדינה). בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב ח’ייבר3, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על־פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם כמס. מוחמד לקח לו לאישה את ספייה (צפייה), אלמנה יהודייה שהייתה בתו של ראש שבט “בני נדיר”, חי בן אחטב, אותו הוציא להורג עם בני קוריט’ה.

הסכם היבולים שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם ליחסים הרצויים בין יהודים ונוצרים לבין השלטון המוסלמי באימפריה המוסלמית. על־פי הדגם הזה, ליהודים, בהיותם אחד מ“עמי הספר” (أهل الكتاب) יש זכות לשבת בשלום בקרב המוסלמים, לקיים את מצוות דתם ואף לזכות בהגנת השלטון המוסלמי, ובלבד שהם מוכנים לקבל מעמד של “בני חסות”־ “ד’ימי” (أهل الذمّة) ולשלם מס גבוה.

ב־ 629 חזר מוחמד למכה עם 2,000 מאנשיו, הקיף את הכעבה 7 פעמים, נגע במקלו ב“אבן השחורה” ואמר את ה“שהאדה”: “אין אלוה מבלעדי אללה” (لا إله إلا الله).

בשנת 630 יצא מוחמד בראש צבאו למכה, בטענה שאחד השבטים הפר את הסכם חודייביה. אבו סופיאן הבין שאין טעם להתנגדות ופתח את שערי מכה. לאחר כיבוש מכה, בשנים 632־630, הפנה מוחמד את מרצו לחיזוק השפעתו בקרב האומה המוסלמית החדשה, ולהפצת הדת החדשה ברחבי חצי האי הערבי.

במהלך שנת 630, הידועה במסורת המוסלמית כ“שנת המשלחות” (“עאם אלופוד”), שיגר מוחמד מספר משלחות לרחבי חצי האי, אשר הובילו להתאסלמות שבטים נוספים.

כיבוש מכה הוביל לכך שמוחמד שלט בכל חצי האי ערב. היהודים בכל האזורים האלו גורשו או הושמדו. היו מסעות צבאיים נגד ה’כופרים'.

בחודש מרץ 632, כאשר מוחמד הוביל אנשים מאל־מדינה למכה, הונהג ה“חג'” (Hadj) הראשון, הוא מנהג העלייה לרגל למכה. היה זה החג' הראשון המבוצע על ידי מוסלמים בלבד, ולחג' היחיד שמוחמד אי פעם ביצע. מרגע זה החג' הפך להיות חלק מחמשת עמודי האיסלאם. הכעבה טוהרה מפסלוני אלילים ומוחמד הכריז עליה כבית האל.

בשובו לעיר אל־מדינה, ב־ 8.6.632, בגיל 63, חלה מוחמד ונפטר בביתה של אשתו הצעירה4, עאישה (בתו של הח’ליף לעתיד אבו בכר). מוחמד נפטר ב־ 12 רביע אל אוול, 11 שנה אחרי שנת ההיג’רה, 8 חוזראן.

מוחמד נפטר מבלי שמינה יורש, ומפה התפצלה עדת המאמינים לשני זרמים: הרוב שקבע כי החכמים הזקנים שהיו קרובים לנביא הם הראויים להמשיכו, ואילו המיעוט ראה בבן דודו וחתנו של מוחמד־ עלי־ בתור היורש.

הרוב נקרא “האיסלאם הסוני” מהמילה הערבית “סונה” שמשמעותה היא “נוהג”, דרך חיים, והמיעוט נקרא “האיסלאם השיעי” מהמילה הערבית “שיעה” שמשמעותה “סיעה”, פלג, קבוצה.

השיעים מאמינים כי מוחמד הספיק למנות את בן־דודו עלי ליורשו, אולם הסונים מאמינים שהוא נפטר בלא מינוי יורש. בין שני הזרמים שוררת איבה וקרבות עקובים מדם מתחוללים עד היום. השיעים מהווים כ־15% מכלל המוסלמים, והסונים הם השאר.

מוחמד נקבר בעיר ית’ריב, שנקראה לפיכך “מדינת א־נבי” (בערבית: עירו של הנביא), או בקיצור “אל־מדינה”.

לאחר מותו, נקבע אבו בכר כמחליפו, אולם רק בכל הנוגע לענייני ניהול המדינה והצבא. מבחינה דתית, מחשיבים המוסלמים את מוחמד כ“חותם הנביאים”, וכאחרון שעמד בקשר בלתי אמצעי עם אללה.

האיסלאם הפך לדת של העם הערבי. דת האיסלאם נולדה כ־ 600 שנה לאחר חורבן הבית השני.

אבו בכר עבד אללה (573־ 634) היגר בשנת 622 עם מוחמד לאל־מדינה ורכש עבור מוחמד קרקע עליה נבנה “מסגד הנביא”. בהמשך, השיא את בתו עאישה למוחמד.

לאחר מות מוחמד החלו להיווצר מתחים בין המוסלמים מאל־מדינה־ ה“אנצאר”, לאלו שהיגרו למכה במהלך ההיג’רה־ ה“מוהאג’רון”5, ולמעשה האומה המוסלמית החלה להתפרק.

שבטים ערביים שהתאסלמו כתוצאה מכיבושי מוחמד החלו לחזור לסדר הישן של שבטיות פגאנית, והחלו לצוץ מטיפים שהכריזו על עצמם כנביאים וניסו להוביל כוח נגד המוסלמים. משום כך, התכנסו האנצאר באל־מדינה ודנו לגבי מי ראוי שיירש את מוחמד ויאחד מחדש את האומה המוסלמית. על פי המסורת, עומר בן אל־ח’טאב נשבע אמונים לאבו בכר, ובכך שכנע את המועצה להכיר בו כח’ליף הראשון. בתקופת שלטונו, אבו בכר ביסס את שלטון האיסלאם בחצי האי ערב. בהיבט המדיני, שמר על המשך קיומה של המדינה הקטנה שיצר מוחמד ופתח את מסעות הכיבוש האסלאמיים בשליחת צבאות לסוריה ולעיראק. בהיבט הדתי, השיב אל חיק האיסלאם במלחמות “הרדה” את עשרות השבטים המורדים של חצי האי ערב, שחזרו בהם מן האיסלאם ולא חשו מחויבים לביעה (שבועת האמונים לנביא ולאיסלאם).

אבו בכר נפטר ב־ 23.8.634. זמן קצר לפני מותו הוא קרא לקהילה המוסלמית לקבל את עומר בן אל־ח’טאב כיורשו לח’ליפות.

מרבית הקהילה אימצה את עומר, אולם תומכי עלי בן אבו טאלב, שלימים יתגבשו לשיעה, סברו כי עלי היה צריך לרשת את אבו בכר, לאחר שבראייתם, אבו בכר גזל מעלי את ירושת הנביא מוחמד.

בשנת 634 התחילו השבטים הערבים ללחוץ על האזורים הביזנטיים, כשבראשם עמד הח’ליף השני, עומר איבן אל־ח’טאב (634־ 644). הביזנטיים היו מותשים. עומר התקדם צפונה ללא התנגדות של ממש. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, כבש את עיראק, סוריה, ארץ ישראל ומצרים, ובשנת 638 כבש את ירושלים. “מסגד עומר” ברובע הנוצרי בירושלים קרוי על שמו.

בימי הח’ליף השלישי עת’מאן בן עפאן, כ־ 20 שנה לאחר מותו של מוחמד, נערך והועלה על הכתב ספר הקוראן הסופי.


עיקרי האיסלאם נמצאים ב“קוראן”, ב“שריעה” וב“ח’דית'”.

הקוראן הוא ספר הקודש של האיסלאם. הקוראן מכיל את ההתגלות האחרונה של דברי אללה, שניתנה למוחמד במשך 22 שנה על ידי המלאך ג’יבריל. הקוראן מחולק ל־ 114 פרקים או ‘סורה’. הפרקים אינם מסודרים בסדר כרונולוגי. יש ‘סורות’ מזמן שמוחמד התגורר במכה ו’סורות' כשמוחמד עבר לאל־ מדינה. לפי הקוראן, אברהם וישמעאל הניחו את יסודות ה“כעבה” במכה.

השריעה היא הדין הדתי של האיסלאם.

החדית‘6 הוא אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד והביוגרפיה שלו, והצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים שונים. החדית’ מהווה יסוד הלכה השני רק לקוראן.


חמשת עמודי האיסלאם (ארכאן אל־איסלאם אל־חמ’סה) הם חמשת מצוות מרכזיות שהמוסלמים חייבים בשמירה עליהן. חמש המצוות הללו הן העיקריות שבמצוות האיסלאם הסוני והן לקוחות מהחדית'. חמשת העמודים הם: “העדות” (שהאדה), “התפילה” (צלאה), “צדקה” (זכאה), “צום” (סאם) ו“עלייה לרגל” (חג').


מלחמת הקודש, הג’יהאד, הוא בעיני פלגים מסויימים, העמוד השישי של האיסלאם. “הג’יהאד הקטן” מתייחס לאמונה הפנימית וכיבוש היצרים של הפרט. “הג’יהאד הגדול” מתייחס למלחמות דת נגד כופרים והמרתם לדת האיסלאם.


 

פרק 29: התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל 638־ 1099 לספירה


התקופה הערבית הקדומה בירושלים הסתיימה אחרי 458 שנים בשנת 1099, עם הכיבוש הצלבני. הח’ליפות נמשכה עד לשנת 1517, ואז בוטלה על ידי הרפובליקה הטורקית.


ניתן לחלק את התקופה הערבית הקדומה לכמה תקופות.

התקופה הראשונה היא תקופת ה“ראשידון” (“הח’ליפים המונחים נכונה” או “הח’ליפים ישרי הדרך”). בתקופה זו שלטו ארבעה ח’ליפים: אבו בכר, עומר איבן אל־ח’טאב, עות’מאן איבן עפאן, ו־ עלי איבן אבו טאלב. ארבעת הח’ליפים הראשונים היו כולם מבני המוהאג’רון.

אחרי מותו של מוחמד התפלגו המוסלמים לשני פלגים: ה’סונה‘, וה’שיעה’. עד היום הסונים הם הפלג העיקרי והגדול בדת האיסלאם. השיעים קיבלו את הנהגתו של עלי, חתנו ובן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה, בתו של מוחמד. שני הזרמים מקבלים את הראשידון כח’ליפים ישרי דרך.


אבו בכר, היה הח’ליף הראשון אחרי מותו של מוחמד (632־ 634), למעשה המנהיג החדש של האיסלאם. כינויו היה “א־ סדיק” (“הצדיק”). אבו בכר היה אביה של עאישה אשתו השנייה של מוחמד. הוא התחיל במסע הכיבושים של האיסלאם. הוא הורה להעלות את הקוראן על הכתב־ אסף את אימרותיו של מוחמד וערך אותן בספר, הקוראן. הקוראן מכיל 6236 פסוקים, 114 פרקים־ סורות (Chapters). צורתו הסופית גובשה במשך הדורות הבאים. אבו בכר נפטר אחרי שלטון של שנתיים מהכשת נחש.

עומר איבן אל־ח’טאב (634־ 644) הח’ליף השני נחשב כמייסד האימפריה המוסלמית, עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר, בשנת 634. הוא נולד בשנת 586, ונקרא “אמיר אלמא’מנין” (“נסיך המאמינים”, כינוי שהפך מאוחר יותר לכינוי מסורתי שכיח לח’ליף).

תומכי עלי סברו כי עלי היה צריך לרשת את אבו בכר. הם חשבו שעומר גזל מהם את ירושת הנביא מוחמד.

משנת 632, במשך עשרים שנה, הצליחו הח’ליפים ־ אבו בכר, עומר ועות’מאן, לכבוש את בבל, כמעט את כל ממלכת פרס, את סוריה, ארץ ישראל, מצרים ורצועת החוף של אפריקה הצפונית מידי הביזנטיים.


בעקבות הכיבושים האלו האימפריה הביזנטית התפוררה.

בשנת 634 התחילה הפלישה הערבית לארץ ישראל. עומר תקף בעזה וניצח בקרב ליד העיר רמלה של היום. כיבוש הארץ נמשך כשש שנים. הח’ליפים אבו בכר ועומר הכריעו את הביזנטיים בחודש אוגוסט 636. הקיסר הרקליוס הובס בקרב המכריע בירמוך בשנת 636. סוריה נכבשה על ידי מצביאו של עומר, מועאוויה. בשנת 640 מועאוויה צר על קיסריה, שהייתה מקום מושבו של נציב ביזנטיון, ואחרי מצור ממושך היא נכבשה. הוא המשיך לכבוש את חברון, ואשקלון נכבשה בשנת 641. בכך הושלם כיבוש ארץ ישראל. הביזנטיים נוצחו סופית בשנת 641. הרקליוס נפטר בשנת 641.


עומר כבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים מידי הביזנטיים.

ירושלים נכבשה בסוף שנת 637, אחרי מצור של שנתיים. עומר הגיע מסוריה לירושלים רכוב על גמל, התפלל וכלל בתפילתו את הסורה 17 שבה מסופר על המסע הלילי של מוחמד אל המסגד בירושלים. המוסלמים לא פגעו בכנסיות הנוצריות, אך דרשו שיינתן להם המקום בו היה מקדשו של שלמה המלך, כדי להקים בו מקדש לעצמם וכך זה נעשה: עומר בנה מסגד מעץ במקום שבו עמד בית המקדש. המבנה נהרס והוקם מחדש לפחות חמש פעמים.

ח’אלד, סגנו של מוחמד שכבש את סוריה, נפטר בשנת

  1. יסודות המסגד בירושלים הונחו באותה שנה. המקום שנבחר הוא אזור חורבות בית המקדש.

מוחמד נפטר שש שנים לפני כיבוש ירושלים. ירושלים הפכה לעיר מוסלמית ונהייתה קדושה לא רק ליהודים והנוצרים־ אלא גם למוסלמים. ירושלים נשארה עיר מוסלמית משנת 638 ועד לכיבוש הצלבני ב־ 1099.

בזמן כיבוש ירושלים לא היו יהודים בעיר ירושלים, מאחר ולפי הסכם עם הפטריארך סופרוניוס אסור היה ליהודים להתגורר בירושלים. אחרי כיבוש העיר, עומר התיר ל־ 70 משפחות יהודיות להתיישב בעיר וחודש הקשר של היהודים לירושלים, לאחר 500 שנה שבהן לא חיו יהודים בעיר. בימי הכיבוש הערבי היה חופש דת, אך המיסים היו גבוהים, ואסור היה לבנות כנסיות ובתי כנסת חדשים.

בשנת 640 נכבשה מצרים, אחרי כיבוש סוריה וארץ ישראל. נוסדה העיר “פוסטאט”, קהיר לעתיד. הספרייה של אלכסנדריה נשרפה אחרי כיבוש העיר.

בחודש יולי 640 גורשו יהודי ח’ייבר לסוריה. לא היה מקום לדת אחרת במולדת האיסלאם, אולם בארצות שנכבשו מביזנטיון ומפרס היהודים והנוצרים קיבלו חסות.

משנת 644 עד 656 נכבשו מזרח אירן, לוב, נמיביה, ארמניה ואזרבייג’ן.


עומר נרצח בחודש נובמבר בשנת 644 ע"י לוחם סאסאני בעת שעת התפילה. עומר נקבר לצד קברו של אבו בכר במסגד הנביא בעיר אל־מדינה, בו קבור גם מוחמד. המסגד הזה הוא השני בחשיבותו באיסלאם לאחר המסגד במכה. עומר היה זה שקבע את ההיג’רה של מוחמד ממכה לאל־מדינה כראשית הספירה המוסלמית. ההיג’רה חלה ב־ 16.7.622 ויום זה נקבע כ־ 1 בחודש “מוחרם”, הראשון בשנה האסלאמית.


הח’ליף השלישי אחרי עומר היה עות’מאן בן עפאן (644־ 656). הוא היה מקבוצת “חשובי מכה” ומוחמד התייחס אליו באופן מיוחד. הוא נקרא גם “ד’ו נורין” (“בעל שני האורות”) מאחר שהתחתן עם שתי בנותיו של מוחמד־ אום כולת’ום ורקיה. בזמנו של עות’מאן נקבע הנוסח הקנוני של הקוראן.


עות’מאן המשיך את צעדי עומר וניצח את הפרסים בקרב בשנת 651. פרס נכבשה ועיר הבירה שלה נחרבה־ סופה של האימפריה הסאסאנית הגיע.


גם אזור בבל נכבש, ושמו הפך לעירק. כל האזור מסביב לארץ ישראל יושב בערבים שבאו מחצי האי ערב.

עות’מאן הואשם בקידום משפחתו וקרוביו לתפקידי מפתח, ניצול כספי האימפריה וניהול חיי הוללות. מרד פרץ נגדו בשלושה מוקדים: בכופה (עיראק), מצרים ואל־מדינה. עות’מאן סירב להתפטר ובשנת 656 פרצו מורדים לביתו ורצחו אותו (יש הטוענים כי נרצח בידי בנו של אבו בכר). מיד לאחר רציחתו הוכרז עלי כח’ליף.

שני הח’ליפים7 הראשונים היו “האשמים” והשלישי־ עות’מאן היה אומיי־ מבית אומיה.

עלי איבן אבו טאלב, הוא הח’ליף הרביעי. לאחר מספר ניסיונות לעלות לשלטון אחרי מותו של מוחמד, הוא לבסוף עולה לשלטון בשנת 656 . גם עלי נתקל בהתנגדות ותומכיו היו בעיקר מהעיר כופה, עיר סמוכה לחורבות בבל הקדומה. מתנגדיו טענו כי הוא עמד מאחורי רצח עות’מאן. במשך כל שנות שלטונו (656־ 661) ניהל מלחמות פנימיות עם מתנגדיו באימפריה.

הבולט במתנגדיו היה מועאוויה איבן אבו סופיאן, שקודם מתפקיד מצביא למושל סוריה הערבית. לאחר כמה קרבות, נאות עלי לקיים בוררות בינו לבין מועאוויה. שניהם מינו נציג מטעמם.

נציגו הממולח של מועאוויה טען שלא יתכן כי שני הצדדים ייפגשו כשעלי בעמדת הח’ליף ולכן ביקש שעלי יוותר על הח’ליפות, כך ששני הצדדים יעמדו כשווים בפני הבוררים. עלי הסכים, ומשעשה כך, הח’ליפות “התפנתה” ומועאוויה התמנה לח’ליף לקול ההמון המריע.

עלי נרצח במסגד בעיר כופה בשנת 661, אחרי חמש שנים בשלטון, מידי אחד מקבוצת ה“ח’וארג'”8.

קברו שבנג’ף מהווה מוקד עלייה לרגל עבור השיעים, ונחשב לאתר קדוש. השיעים רואים בעלי את יורשו החוקי והיחידי של מוחמד, הם אינם מקבלים את שלושת הח’ליפים שהיו לפניו, ורק מי שהוא מצאצאיו ראוי להיות “אימאם”, כלומר מנהיג השיעים.

בנו של עלי, חוסיין, ייסד את זרם השיעה. בשנת 680, חוסיין ועוד 70 מבני משפחתו נרצחו בעיר כרבלא בעירק על ידי הצבא הסוני. גם מקום קבורתו משמש מוקד עלייה לרגל ואתר מקודש. את זכר רציחתו של חוסיין השיעים מציינים בחג ה“עשוראא” ובו מבצעים את טקס ה“תעזיה” בו הם מכים את עצמם עד זוב דם לזכר ייסוריו.

אחרי מותו של עלי, מועאוויה שישב בדמשק, הכריז על עצמו בשנת 660 בירושלים, כח’ליף הרביעי, ובשנת 661 הוכר באופן רשמי כח’ליף של האימפריה המוסלמית על־ידי כל העולם המוסלמי. מועאוויה העביר את מרכז האיסלאם ממכה לדמשק. מרכז השלטון של העולם הערבי היה בדמשק. מועאוויה הוא הח’ליף, מייסד שושלת אומיה וח’ליפה הראשון, נצר לאחת המשפחות החזקות בשבט קורייש. שלטון בית אומיה נמשך 750 שנה.

בתקופה הערבית הקדומה נשלטה ארץ ישראל על ידי שלוש שושלות של שליטים מוסלמים: בית אומיה שמרכזה בדמשק, לאחריה שושלת בית עבאס שמרכזה היה בבגדד, אחר כך השושלת הפאטימית שמרכזה היה בקהיר.

כיפת הסלע נבנתה בשנה 691 על ידי הח’ליף עבד אל־מלכ (685־ 705), הח’ליף החמישי לבית אומיה. בשנת 705 הסתיימה בניית מסגד “אל־אקצא” וכיפת הסלע, שהחלה בשנת 691. בנו, אל־ואליד (הח’ליף השישי לבית אומיה 705־ 715), שיפץ בהמשך את מסגד אל־אקצא, ובימיו נבנתה העיר רמלה.

הכיבוש הערבי הביא לשינוי עמוק בארץ ישראל. בימי הביזנטיים הארץ הייתה מחולקת מהבחינה האדמיניסטרטיבית לשני אזורים: הדרומי־ פלשתינה פרימה, והצפוני־ פלשתינה סקונדה, אך הארץ נשארה יחידה אחת.

אחרי הכיבוש, הארץ הפכה מיחידה אחת לארץ מחולקת. היא חולקה ל־ יחידה דרומית שנקראה “פלסטין”־ בה קבע סולימאן איבן עבד אל־מלכ, בנו של עבד ויורשו של אחיו ואליד, את רמלה כבירתה (סולימאן הוא הח’ליף ה־ 11 של האיסלאם וה־ 7 לבית אומיה).

היחידה השנייה, הצפונית נקראה “אורדון”, ובירתה הייתה טבריה. שתי היחידות שהיו בזמן הביזנטיים צורפו ליתר היחידות שבאזור שהיו בשליטת הערבים.

בעקבות הכיבוש הערבי הייתה נדידה של שבטים ערבים מהמדבר לכיוון צפון. חל שינוי אתני, בעיקר בעקבות התאסלמותם של נוצרים ויהודים.

השפה הערבית התגברה עם הזמן על השפות היוונית, הארמית והעברית, התפשטה והחליפה אצל היהודים בסוריה וארץ ישראל את הארמית והיוונית.

 

פרק 30: הח’ליפות לבית אומיה 661־ 750 לספירה


שושלת בית אומיה הייתה שושלת הח’ליפים הראשונה באימפריה המוסלמית. מרכז השלטון היה בדמשק. מחלקים את תקופת שלטונו של בית אומיה לשתי תקופות: משנת 661 שלט בית אומיה בארץ ישראל ובאימפריה המזרחית והמערבית, עד להדחתו מהשלטון במזרח התיכון ע"י בית עבאס בשנת 750, ומשנת 756 ועד לשנת 1031 שלט בית אומיה רק בספרד.

מועאוויה הראשון (Muawiya 602־ 680) הוכתר בירושלים כח’ליף בשנת 661. הוא היה נצר לאחת המשפחות בשבט קורייש, בני אומיה והיה בנו של אבו סופיאן. הוא השתתף לפני כן בכיבוש סוריה מידי הביזנטיים. מועאוויה ראה את האיסלאם לא רק כדת אלא גם כבעלת תפיסה מדינית, אמצעי שיאחד את כל הערבים.

עבד אל־מלכ איבן מרוואן (685־ 705) היה הח’ליף החמישי, הוא הקים את מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע בירושלים והוסיף לו כותרת. הוא בנה את כיפת הסלע כמזכרת למוחמד. תחילת בניית המסגד הייתה בשנת 692 או 691 (או ב־ 688) והסתיימה בשנה 705. בכיפת הסלע ניכרת השפעת התרבות ההלניסטית. הבנאים השתמשו באדריכלים ובפועלים ביזנטיים.

המבנה בנוי על גבי אבן השתייה, סלע שעליו הונח ארון הברית וממנו התחילה בריאת העולם. זהו מקום המזבח בו נערכה עקידת יצחק.

המוסלמים מאמינים כי מוחמד עלה השמימה מאבן השתייה במסעו הלילי. בניין כיפת הסלע עומד כ־ 100 מטר דרומה ממקום המקדש של שלמה המלך, וקרוב למקום צליבתו של ישו.

עבד אל־מלכ נפטר בשנת 705. בנו, אל ואליד (705־ 715 Al Walid,) החל לשלוט עם מות אביו. הוא היה הח’ליף השישי לבית אומיה. הוא המשיך את מדיניות הכיבושים של אביו: במזרח האימפריה נכבשו ערים חשובות כמו סמרקנד ובוכרה, ובמערב־ צבאו כבש מידי הנוצרים הוויזיגותים את חצי האי האיברי בשנת 711:

לאחר מותו של המלך הוויזיגותי ויטיזה החלה בממלכה הוויזיגותית מלחמת ירושה בין המלך הנבחר רודריק לבין בניו של המלך המנוח. בערך באותה עת הושלם הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה. מושל צפון אפריקה מוסא אבן נוסייר ביקש לנצל את חולשתם של הוויזיגותים ולפלוש לחצי האי האיברי.

ב־711 מינה את מושל טנג’יר הבֶּרְבֵּרִי טאריק איבן זיאד למפקד כוח הפלישה, שמנה 7,000 חיילים בלבד. המוסלמים נחלו הצלחה מהירה: המלך רודריק נהרג בקרב גואדאלטה באותה שנה, ועד מהרה טולדו וקורדובה נפלו בידי המוסלמים. כך הגיעה האימפריה האומיית לשיא התפשטותה (מבוכרה במזרח ועד לספרד במערב).

האזור הכבוש כונה “אַל־אַנְדָלוּס” (Al־Andalus). זה היה השם שנתנו המוסלמים לשטחים שהיו תחת שליטתם בחצי האי האיברי, בין השנים 711 ל־1492 (כנראה על שם הוונדלים שישבו באזור כמה מאות שנים קודם לכן). בין השנים 714 ו־756 הייתה אל־אנדלוס מחוז בח’ליפות אומיה, ונשלטה בידי הואלי (המושל) של צפון אפריקה. בתחילה הייתה עיר הבירה סביליה, וכעבור זמן קצר עברה לקורדובה.

במזרח התיכון, הח’ליף אל־ואליד בנה את המסגד האומיי הגדול בדמשק על חורבות הבזיליקה של יוחנן המטביל אותה הרס. המסגד האומיי הגדול נחשב למבנה המפואר ביותר שנבנה בתקופה האומיית, והוא אחד מהמסגדים הגדולים והעתיקים בעולם. אל ואליד שיפץ את מסגד הנביא באל־מדינה ואת מסגד אל־אקצא9 בירושלים (לאחר שאביו בנה את כיפת הסלע) בסביבות השנה 709. בימיו נבנו מספר ערים חדשות ברחבי הח’ליפות ובהן העיר רמלה בארץ־ישראל. אל־ואליד נפטר בשנת 715.

הח’ליף סולימאן איבן עבד אל־מלכ קבע את בירת יחידת פלסטין בעיר רמלה בין השנים 715־ 717 והיא הפכה להיות בירת הח’ליפות בארץ ישראל.

תחת השלטון האיסלאמי, בזמנו של בית אומיה, היהודים והנוצרים היו בני חסות (“ד’ימי”). הם שילמו מס גולגולת לשלטון המוסלמי תמורת החיים בעיר וחופש הפולחן, מס זה קרוי “ג’יזיה”. לראשי הגולה בימי בית אומיה היו אמצעי אכיפה, כגון הטלת חרם, קנס ומאסר.

תחת הח’ליף עומר איבן עבד אל־עזיז (“עומר השני”), בשנת 717 היחס הפך להיות נוקשה כלפי בני חסות. למרות ההשפלות והמטלות שהוטלו על בני החסות, עומר נחשב לח’ליף טוב מאוד ביחס לשאר ח’ליפי בית אומיה־ ובכלל, יש המחשיבים אותו כשווה לארבעת הראשידון. עומר שלט כשלוש שנים ולא היה צאצא לבית אומיה.

הוא ניסח את “תנאי עומר” או “חוקי עומר” שהינו טקסט קנוני מוסלמי ובו נקבעו חוקים שונים לגבי תושבים שאינם מוסלמים אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית. המסמך נועד להסדיר את מעמדם של בני החסות, הד’ימי, ומערכת קשרי הגומלין בינם לבין המוסלמים.

בקיסרות המזרח, היו באותו הזמן רדיפות נגד היהודים וכתות נוצריות מסוימות.

במערב, תקופת שלטון בית אומיה באל אנדלוס התאפיינה בסכסוכים פנימיים בין משפחות האצולה הערביות לבין עצמן. הסכסוכים בין המוסלמים הקלו על התהוותו של מוקד ההתנגדות הנוצרי בהרים הקנטבריים שבצפון ספרד, שם הקים נוצרי בשם פלאיו את ממלכת אסטוריאס (אף כי לא ברור כי הוא בעצמו כיהן כמלך). מלבד הנוצרים שבממלכה זו נותרו תחת השלטון המוסלמי נוצרים רבים שכונו “מוזערבים”.

בשנת 722 פלאיו ניהל מלחמת גרילה נגד המוסלמים ואף הביס אותם בקרב גדול בעמק קובדונגה כאשר באו לנסות לחסל את לוחמי הגרילה האסטוריאנים. ניצחונו של פלאיו על המוסלמים בקרב קובאדונגה נחשב לניצחון הנוצרי הראשון, ומסמל את תחילתה של תקופה בספרד המכונה “רקונקיסטה” (Reconquista), תקופה של כיבוש הדרגתי מחדש של חצי האי האיברי ע"י הנוצרים מידי המוסלמים. תהליך זה נמשך כ־ 700 שנים וסופו בשנת 1492־ עם כיבוש ממלכת גרנדה וסילוק המוסלמים מספרד.


בשנת 732 הכוח של המוסלמים המורים10 פלש ממרוקו לספרד, חצה את הרי הפירנאים והגיע עד לעמק הלואר שבצרפת.

קרל (צ’רלס) מרטל (Charles Martel), השליט הפרנקי, יצא נגד המוּרים וניצח במערכה הידועה כקרב “טור” (Tours), בין הערים טור (Tours) ו־ פואטייה (Poitiers). בעקבות קרב זה קיבל קרל את הכינוי “הפטיש” (מרטל) כאות גבורה.

קרב טור/פואטייה היה למעשה שיא ההתקדמות של המוסלמים. החל מקרב זה, הם נהדפו אחורה והגיעו עד לאזור הפירנאים בדרום צרפת. בהמשך הם סולקו גם משם ונאלצו להסתפק בשליטה על חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל של היום) עד המאה ה־ 15, אז הם סולקו סופית גם מספרד.

מרכז הכובד של היהדות עבר לבגדד. פעילות ישיבת טבריה הועברה לירושלים בשנת 740. לקהילת ישראל הייתה אוטונומיה פנימית. ראשי הישיבות התמנו ע"י ראשי הגולה. חיבורים פילוסופים נכתבו בתקופה זו בשפה הערבית, באותיות עבריות.

במשך כל תקופת שלטונו סבל בית אומיה מחוסר לגיטימיות דתית ואתנית.

מבחינה דתית, הח’ליף מועאוויה התאסלם, יחד עם אביו אבו סופיאן, רק אחרי כניעת מכה־ וזמן רב אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות: המוהאג’רון והאנצאר.

גם העובדה שבית אומיה בחר בדמשק לבירתו יצרה מצב בו מסופוטמיה ופרס המאוכלסות הרבה יותר מסוריה ראו עצמן כמחוזות כבושים על ידי מיעוט, אי שביעות רצון זאת גרמה למרידות אזוריות רבות משנת 740.

בשנת 750 התלכדו תומכי עלי השיעים עם בית עבאס והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח התיכון. בקרב המכונה “קרב הזב” נרצחו מרבית בני השבט בידי העבאסים. הח’ליפות המוסלמית עברה מבית אומיה לידי בית עבאס.


בזאת תמה שושלת בית אומיה במזרח התיכון ובה נמנים כ־ 14 ח’ליפים.

נסיך מבני אומיה, עבד אל רחמן, נמלט מהעבאסים שבדמשק לספרד דרך צפון אפריקה, כבש את קורדובה, מינה את עצמו לאמיר (נסיך) של אל־אנדלוס וייסד שם את השושלת לבית אומיה החדשה. משמעות התואר שלקח לעצמו הייתה שאל־אנדלוס הפכה לישות עצמאית, אם כי כפופה להלכה לח’ליף העבאסי בבגדאד. הוא שלט בין השנים 756־ 788.

ממנו מתחילה שושלת חדשה “אמירי בית אומיה בקורדובה” (בה נמנים כ־ 8 אמירים, כולל עבד א־רחמן השלישי בין השנים 912־ 929).

האמיר אל־חכם, נכדו של עבד א־רחמן, התמודד לראשונה מול התקוממויות של הנוצרים שהתאסלמו (מוּוַלַדוּן בערבית, או Muladíes בספרדית). אלה מחו על כך שהשלטון התרכז רק בידי הערבים מבית אומיה.

בשנת 913 עלה לכס האמירות עבד א־רחמן השלישי. הוא הצליח לאחד מחדש את האמירות המתפוררת ולהכפיף למרותו את השליטים המקומיים שצצו בזמן קודמיו. ב־929 הכריז על עצמו ח’ליף, ובכך התנער מהסמכות הסמלית של הח’ליף מבגדאד. הוא עשה זאת בין היתר כדי להפגין את התנגדותו לשאיפותיהם של הפאטימים (שהתהדרו אף הם בתואר ח’ליף) לספח את אל־אנדלוס לתחום שלטונם.

ממנו מתחילה שושלת חדשה של “ח’ליפי בית אומיה בקורדובה” (בה נמנים כ־ 9 ח’ליפים, כולל עבד א־רחמן השלישי כח’ליף בשנים 929־ 961. שניים מהח’ליפים כיהנו פעמיים).

תקופתו של עבד א־רחמן השלישי נחשבת לתור הזהב של אל־אנדלוס, הן מבחינת הכוח הצבאי והן מבחינת התרבות והאמנות. קורדובה הייתה העיר הגדולה באירופה (אולי חוץ מקונסטנטינופול), עם 100,000 תושבים. השגשוג התרבותי נמשך בתקופתו של אל־חכם השני (961־ 976), בנו של עבד א־רחמן השלישי. הוא בנה את הספרייה הגדולה במערב, בת 400,000 כרכים, ששימשה גם כמרכז תרגום של הקלאסיקות היווניות והלטיניות לערבית.

תקופת האנרכיה באל־אנדלוס, שידועה בשם פִתְנָה, הביאה בשנת 1031 לנפילתו של הח’ליף האחרון, הישאם השלישי, ולהתפוררות הח’ליפות למספר רב של ממלכות קטנות (ממלכות טאיפה).

בית אומיה שלט באל־אנדלוס כ־ 300 שנה, משנת 711 עד לשנת 1031.


אל־אנדלוס תחת האל־מוראביטון ואל־מוואחידון


מלכי הטאיפות היו עסוקים בסכסוכים פנימיים, ובינתיים הממלכות הנוצריות הלכו ונגסו בשטחן. בשנת 1085 כבש אלפונסו השישי מלך לאון וקסטיליה את טולדו. מעט לאחר מכן ביקש שליט סביליה את עזרתו של יוסוף בן תאשפין, מנהיגם של המוראביטון (Almoravids), קבוצה בֶרְבֶרית מוסלמית שמרנית ששלטה ברוב צפון אפריקה. הוא חצה את מצר גיברלטר, הביס את הנוצרים בקרב א־זלאקה וחזר לצפון אפריקה כדי לטפל בעניינים פנימיים. ב־1090 שב לספרד, והפעם הפיל את מלכי הטאיפה מכיסאם וצירף את כל האזורים המוסלמיים לתחומי שלטונו. הוא עצר את התפשטות הנוצרים ואף כבש מידיהם ערים אחדות.

האימפריה הרחבה של אל־מוראביטון השתרעה על פני המגרב ואל־אנדלוס. בירת האימפריה המוראביטונית הייתה בעיר מרקש, אותה הם הקימו בשנת 1062.

השושלת נוצרה בקרב שבטי נוודים בֶרְבֶרים שפעלו בסהרה. המוראביטון תרמו תרומה חשובה להישרדות של ספרד המוסלמית במאות ה־11 וה־12 בפני הלחץ של הממלכות הנוצריות מסביב.

יורשיו של בן תאשפין לא ניחנו ביכולת הארגון שלו, ועד מהרה שקעה האימפריה המוראביטית. בשנת 1147 נהרג במרקש המלך האחרון לשושלת המוראביטון ואל־אנדלוס עברה לשושלת בֶרְבֶרית איסלאמית חדשה ה“אל־מֻוַואחִידוּן” (ה“מייחדים” או “מונותאיסטים”) שנוסדה 26 שנים לפני כן, ב־ 1121.

האל־מוואחידון תפסו את מקומם של המוראביטון בשלטון בצפון אפריקה. ב־1147 פלשו תחת הנהגתו של עבד אל־מואמין (הח’ליף הראשון של המוואחידון) לחצי האי האיברי וכבשו את סביליה, שהפכה לבירתם. בשנים הבאות המשיכו המוואחידון להנחיל תבוסות לממלכות הנוצריות המפוצלות והמסוכסכות. בשיא התפשטות השושלת, האל־מוואחידון כבשה את כל צפון אפריקה, מסהרה המערבית במערב, עד מצרים במזרח, וספרד בצפון.

רק ב־1212 הצליחו הנוצרים להתאחד, ופגשו את המאווחידון בקרב המכריע “לאס נאווס דה טולוסה”. לפני הקרב ערכו הנוצרים פרעות בקהילה היהודית הקטנה של טולדו. הנוצרים תקפו את המחנה המוסלמי בהפתעה, הח’ליף ברח וצבאו הושמד והגיע קיצה של הח’ליפות המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי. השושלת המוואחידית מצאה את סופה לאחר מצור על עירם האחרונה מרקש שבמרוקו בשנת 1269.

במהלך תהליך הרקונקיסטה, האזור המוסלמי שהיה בשליטת המוואחידון התפורר שוב לממלכות קטנות וחלשות (תקופת הטאיפות השלישית). ממלכת קסטיליה, בעיקר תחת שלטונו של פרננדו השלישי, השתלטה בהדרגה על רוב שטחי אל־אנדלוס: קורדובה נכבשה ב־1236 וסביליה ב־1248. רק ממלכת גרנדה נותרה מחוץ לתחומי הממלכה, במעמד של וסאלית. ב־2 בינואר 1492 סופחה גרנדה באופן סופי לממלכת ספרד, וכך הגיעה לקיצה הנוכחות הפוליטית המוסלמית בספרד.


 

פרק 31: “תור הזהב” של יהדות ספרד המאה ה־8 - המאה ה־12

“תור הזהב בספרד” בהיסטוריה היהודית הוא הכינוי לתקופת פריחה תרבותית של יהודי ספרד תחת השלטון המוסלמי במהלך ימי הביניים. יש להבדיל בינו לבין “תור הזהב של ספרד” (בספרדית: Siglo de Oro) שהוא תקופה בהיסטוריה הספרדית מ־ 1492 ל־ 1659.

המונח “תור הזהב” נטבע על ידי היסטוריונים יהודים אנשי “חכמת ישראל” בגרמניה בראשית המאה ה־19, כחלק מהניסיון לאמץ את יהדות ספרד שלפני הגירוש כדוגמה ומופת להשתלבות בסביבה. האינטלקטואלים היהודים־גרמנים מימי תנועת ההשכלה, חכמת ישראל והמאבק לאמנציפציה הנגידו בין הספרדים, שיצרו בלשון ארצם והיו מעורים בתרבותה ולכן נועדו לשמש מודל ליהודי גרמניה, לבין המסורת האשכנזית המסתגרת שבימיהם זיהו אותה עם יהודי פולין האדוקים והנחשלים.


היסטוריונים חלוקים בדעתם בנוגע לשאלה מתי החל תור הזהב היהודי בספרד ומתי הוא הסתיים. למעשה היו כשלוש תקופות נפרדות של שגשוג תרבותי ליהודים בספרד בין המאה ה־9 למאה ה־13, שנקטעו מדי פעם על ידי דיכוי אנטי־יהודי מצד השושלות השולטות.

יש המעריכים כי תור הזהב היהודי בספרד החל בכיבושה ע"י המוסלמים בין 711 ל־ 718. אחרים מתארכים את תחילת התקופה ב־ 912, תחילת שלטונו של עבד א־רחמן השלישי. סופה של התקופה גם הוא נושא לדיון: יש המציינים אותו בשנת 1031, בה הח’ליפות של קורדובה נפלה והתפרקה לממלכות קטנות (טאיפות). יש המתארכים אותו בפוגרום גרנדה ב־ 1066־ שכן זו הייתה הרדיפה האלימה המשמעותית הראשונה כנגד יהודים, שהטילה חורבן זמני על אחת הקהילות המשגשגות ביותר בספרד. אחרים טוענים כי פלישת האל־מוראביטון ב־ 1090 מסמלת את סוף תקופת תור הזהב (אף על פי שלא היו רדיפות רחבות היקף כנגד יהודים בתקופתם, מעמד היהודים היה נמוך יותר מבעבר). ולבסוף, יש המרחיקים לכת וגורסים כי רק בעת עליית שושלת האל־מוואחידון ב־ 1147 ותחילת רדיפותיהם הקשות כנגד היהודים, תם תור הזהב של יהודי ספרד.

לפני שנת 581, היהודים חוו תור זהב תחת הוויזיגותים האריאנים שהחזיקו בספרד. הוויזיגותים היו בעיקר אדישים כלפי היהודים ואיפשרו להם לצמוח ולשגשג. אולם, לאחר שהוויזיגותים הצטרפו לכנסייה הקתולית, הם הטילו עול כלכלי כבד על האוכלוסייה היהודית, ולאחר מכן ביצעו בהם רדיפות קשות. תחת שלטון זה, קהילות היהודים התקיימו בסתר, ולכן כאשר הכובשים המוסלמים הבֶרְבֶרים הגיעו ב־ 711, הם התקבלו על ידי היהודים בברכה.

בין המאה ה־ 10 ועד המאה ה־ 12 שגשגו היהודים תחת שלטון המוסלמים (ובמיוחד תחת שלטונם של עבד א־רחמן השלישי ובנו אל־חכם השני).

קהילות יהודיות גדולות קמו במדריד, גרנדה, טולדו וקורדובה. בחסות המוסלמים שבו קהילות אלו להפגין את יהדותן בגלוי והתחילו למלא תפקידים חיוניים. פילוסופים יהודיים, מתמטיקאים, אסטרונומים, משוררים ורבנים יצרו עבודות תרבותיות ומדעיות חשובות. הם תרמו גם בתחומי הבוטניקה, הגיאוגרפיה והרפואה. היהודים לקחו חלק בפריחה הכללית של אל־אנדלוס.

אל־אנדלוס הייתה מרכז יהודי חשוב במהלך ימי הביניים בו חיה אחת הקהילות היהודיות העשירות, המלומדות והיציבות ביותר. אל־אנדלוס הייתה “בירת” היהדות העולמית ומרכז תלמודי, ובכך הבירה קורדובה הפכה להיות נקודת המפגש של חכמים יהודים.

ההתרחבות הכלכלית של היהודים הייתה חסרת תקדים. ליהודים הייתה מערכת משפטית ושירותים חברתיים משלהם. חופש הדת וחופש העיסוק באל־אנדלוס משכו אליה יהודים ממקומות אחרים באירופה שסבלו מרדיפות ומדיכוי בידי הנוצרים. ביחס לאירופה הנוצרית של ימי הביניים, היהודים בעולם המוסלמי של ימי הביניים היו משולבים הרבה יותר בחיים הפוליטיים והכלכליים של החברה האיסלאמית, ובדרך כלל נתקלו בפחות אלימות מצד המוסלמים (אם כי היו מקרים של רדיפות בעולם האיסלאמי החל מהמאה ה־ 11).


תקופה זו התאפיינה במשוררים רבים, הוגי דעות, פרשני מקרא ופרשני תלמוד.

בין החכמים הבולטים אפשר להזכיר את:

מנחם בן סרוק (920־ 970) – בלשן, משורר ופילולוג, מחבר מחברת מנחם, מילון עברי־עברי למקרא.

דונש בן לברט (“אדונים הלוי”) (920־ 990) – פרשן, משורר ומדקדק.

רבי שמואל הנגיד (993־ 1056)– משורר, בלשן, שר האוצר, שר הצבא ומשנה (ווזיר) למלך גרנדה.

רבי שלמה אבן גבירול (1021־ 1058) – משורר, פייטן ופילוסוף.

רבי בחיי אבן פקודה (1050־ 1120) – מיסטיקן וכותב ספר המוסר “חובות הלבבות”.

רבי משה אבן עזרא (1055־ 1140)– משורר, פייטן ופילוסוף.

רבי יהודה הלוי (ריה"ל) (1075־ 1141)– פילוסוף, פייטן ומשורר, מחבר ספר “הכוזרי” ומחבר השיר “ציון הלא תשאלי”.

רבי אברהם אבן עזרא (1092/1089־ 1167/1164)– משורר ופייטן, בלשן, מתמטיקאי, אסטרונום (על שמו קרוי מכתש בירח: “Abenezra”), פילוסוף ופרשן המקרא.

רבי משה בן נחמן (הרמב"ן) (1194־ 1270) – פוסק הלכה, פרשן, הוגה דעות, מקובל ורופא.


בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, בין המאה ה־ 10 למאה ה־ 12, היה שינוי מהותי בארכיטקטורה היהודית ובארכיטקטורה המוסלמית. בתקופה שקדמה לעליית המוסלמים בספרד היהודים לא יכלו לעסוק באופן גלוי ביהדותם ולכן לא היו להם בתי כנסת. אך למרות זאת ניתן להבחין כי בתחילת תקופת תור הזהב הבנייה של בתי הכנסת הושפעה מהכנסיות. מבחינה חיצונית בתי הכנסת היו בנויים לגובה באבן לבנה ומפוארים מאוד. לאחר שיהודי ספרד החלו לעסוק בפומבי ביהדותם הם החלו להיות מושפעים מצורת הבניה אשר הייתה נהוגה בסביבתם, ועם השנים הם הושפעו מהמוסלמים: מבחינה חיצונית בית הכנסת היה מבנה בעל עמודים עגולים עם קשתות מעוטרות ורחבה גדולה לתפילה. הבנייה המוסלמית מצד שני לא השתנתה ולא הושפעה מהבניה שהיתה סביבם.

עם מותו של אל־חכם השני ב־ 976, הח’ליפות התחילה להתפורר ומעמדם של היהודים הפך להיות לא בטוח תחת הממלכות הקטנות. הרדיפה הגדולה הראשונה הייתה הטבח של גרנדה ב־ 30.12.1066 כאשר המון מוסלמי הסתער על הארמון המלכותי בגרנדה, צלב את הווזיר היהודי יוסף בן נגרלה, וטבח רבים מהאוכלוסייה היהודית של העיר. זו הייתה הרדיפה הראשונה של היהודים בחצי האי האיברי תחת השלטון האיסלאמי. החל מהפלישה של האל־מוראביטון ב־ 1090 המצב החל להידרדר והגיע לשפל כאשר האל־מוואחידון כבשו את חצי האי האיברי ב־ 1147.

אולם, לא רק מרדיפותיהם של האל־מוואחידון היהודים סבלו, אלא גם מתהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. לתקופת מה הצליחו היהודים לשבת בשלווה יחסית תחת שלטון הנוצרים.

לאחר כיבוש טולדו בידי הנוצרים ב־ 1085, היהודים היו מעורבים בתרגום טקסטים ערביים לשפות הרומנטיות, כשם שתרגמו קודם טקסטים יווניים ועבריים לערבית.

אך במאה ה־ 13 התחילו לטפול על היהודים עלילות דם ונגזרו גזרות על הדת היהודית. עם סיום הרקונקיסטה בשנת 1492 הוצא צו מלכותי מידי פרננדו השני ואיזבלה, מלך ומלכת ספרד, כי כל יהודי בספרד חייב לעזוב את הממלכה או להתנצר, מאורע זה נקרא בשם גירוש ספרד. יהודים שהתנצרו למראית עין בלבד (כדי למנוע את גירושם מהארץ), עונו על ידי האינקוויזיציה הספרדית (שהוקמה בשנת 1478), אם נמצא שהמשיכו בפולחן היהודי.

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד


שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית, אל־אנדלוס, בתקופת ח’ליפות קורדובה מ־ 912 עד 1031. יש המתייחסים לשירה כסוגה על פי מאפייניה הצורניים והתוכניים ולא בהכרח לפי זמני כתיבתה. כמו כן שירת ימי הביניים של יהדות ספרד לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה והיא התפשטה ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת.

שיריהם של משוררי ספרד זכו ללחנים רבים בכל תפוצות ישראל לאורך השנים וגם בתקופה המודרנית. ייחודה של שירה זו הוא שהיא נכתבה בשפה העברית (שהוגדרה לשון קודש ותפילה) על ידי מי שעברית לא הייתה שפת אמם, אלא דיברו ופעלו בערבית. כמו כן שורשיה הצורניים בשירה הערבית, ואילו נושאיה ומושאיה הם מההווי של אותם משוררים כיהודים החיים בגולה.

כמו כן שירת ספרד העברית לא פרחה על לוח חלק אלא היתה נטועה בהתפתחות כלכלית ותרבותית שראשיתה במיסוד ישיבות התלמוד באנדלוסיה ואיתה העלאה תקדימית על הכתב של מחקר השפה העברית, ייסוד הדקדוק העברי, ולמשורריה תפיסה אסתטית שהייתה ריאקציונרית באופייה לשירה העברית שקדמה להם, המכונה גם שירת הפיוט הארצישראלי. בעוד פיוט זה דגל בלשון חז“ל השטופה דרש ואלגוריה על חשבון הדיוק הלשוני והצורני, השירה החדשה ביקשה לשוב ליסודות העברית במקרא, וזניחת התואר “פיוט” שמקורו במילה היוונית “פואטיקה” לטובת התארים “שיר” ו”חידה".

“אשורר שיר במלחמה ערוכה” (אברהם אבן עזרא) ו“לשוני חוד חידה” (שלמה אבן גבירול) הם דוגמה לשיבה אל המקרא, אם כי לא מתוך ניכור להשפעה זרה. ניתן גם למצוא דוגמאות לשזירת השפה הערבית בשירה העברית לכדי שירה מעורבת (ייתכן מתוך תפיסה לשונית שלשפות אלה קירבה או מקור משותף, כמו בשיריו של אברהם אבן עזרא).


לשירים שנכתבו בתקופה זו מאפיינים כלליים במבנה ובנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת הקודש ולשירת החול כאשר שירת הקודש עוסקת באל ובדת וכיום מהווה חלק ממחזור התפילה בבית הכנסת, ושירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השיגרה וההגות.


שירת קודש:

שירי הקודש נכתבו במטרה להשתלב בתפילות בבתי הכנסת ולקשט אירועים דתיים בשירים ופיוטים מתאימים. הם לא נכתבו למטרות אומנותיות אלא דתיות, ולכן אופיינו שירי הקודש בתכנים שעסקו בקשר שבין האדם לאל, גדולת האל מול אפסות האדם ועידוד לעבוד את האל. השירים כללו ביטויים לפילוסופיה היהודית לפיה, העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, ובהיות העולם הזה חולף בהשוואה לעולם הבא הנצחי, נדרש היהודי המאמין להכין עצמו בעולם הזה לקראת העולם הבא. הכנה זו מתבטאת בעבודת האל, לימוד המקורות ועשיית מצוות ומעשים טובים. הנעורים, הבלי העולם הזה והתענוגות הגשמיים חייבים לפנות את מקומם לחכמה, מצוות, הגות, ולימוד. האמצעים האומנותיים בשירי הקודש נלקחו מהמקרא: אקרוסתיכון (חתימת השם בראשי הבתים), תקבולות למיניהן, דימויים, לשון נופל על לשון, חריזה ועוד. דוגמאות בולטות לשירת קודש הן שיריו של רבי יהודה הלוי כמו “יחידה שחרי” ו“ישנה בחיק ילדות” או השיר “לבי במזרח”.


שירת חול:

כשמה כן היא עוסקת בימי דיומא ואין לה קשר לשירת הקודש. משוררים כתבו שירים מרצונם או על־פי הזמנה: שירי אהבה, חתונה, יין, טבע, מסע, קינה ועוד. יש הבדל בין שירת הקודש לשירת החול פרט לכך שהנושאים הם שונים: ראשית, בשירי הקודש מקובל לשבץ מן התנ"ך יותר מאשר בשירת החול. שנית, שירת החול נדחתה בהתחלה בנימוק שהנושאים אינם רציניים אבל כאשר התברר ששירי החול נכתבים על־ידי אותם משוררים שכותבים את שירת הקודש, הוסרה ההתנגדות לשירת החול. שירי חול נאספו בספרי שירה (דיואנים) על ידי המשוררים. הנושאים של ימי החול הם רבים ומגוונים:

שירי יין: שירים המתארים את המשתה החצרני (המג’ליס) ועוסקים בדרך כלל במוזג, במסובים, באווירה, ביין ובצבעו. לשירים מסוג זה היה מבנה קבוע שהושאל מן השירה הערבית הקלאסית.

שירי שבח־ מטרתם להלל את הפטרון של המשורר המאופיין כחכם, ישר, נדיב, בעל ייחוס ונישא מעם. שירים אלו נחשבים קבועים במבניהם ובשפתם.

שירי תלונה־ מפרטים את התלונה, בד"כ אודות בדידות, מחלה, בגידה בחברים ועוד.

שירי טבע־ מתארים את הטבע ובדרך כלל מתאר טבע מלאכותי, ולא טבע פראי.

שירי הגות.

שירי חשק.

שירי חתונה.

שירי יין וחשק מובהקים הם השירים “מת אב ומת אלול” ו“התקבצו כי הזמן תמים” של שמאול הנגיד.

דוגמאות לשירי טבע הם השירים “כתב סתיו” ו“ראה שמש” של אבן גבירול ו“כתנות פסים” של אבן עזרא. שירי קינה הם למשל “אמנון אני חולה” או “כאבי רב” של אבן גבירול, או “יפה נוף” של רבי יהודה הלוי.


שירת ציון:

סוג נוסף הוא “שירת ציון”־ הכוונה לשירים המבטאים געגוע לארץ ציון, לירושלים ולבית המקדש. מקובל לראות בשירי ציון מעין חטיבה של שירת הקודש במיוחד כאשר יש בשיר פנייה לאלוהים שיגאל את עמו ויעזור לו לעלות לארץ ציון. דוגמא מובהקת לשירת ציון היא שירו של רבי יהודה הלוי “לבי במזרח”.


שירת ימי הביניים של יהודי ספרד התאפיינה בכמה אמצעים אמנותיים ייחודיים:

חריזה־ החריזה מקורה בשירה הערבית, בה היא משולה למחרוזת פנינים, שיופיה בהקבלה בין פנינה לפנינה. החרוז מופיע בסופי השיחות (זוהי חריזה חיצונית), או כיסוד חד־צלילי בתוך השירה (זוהי חריזה פנימית).

הצימוד: לשון נופל על לשון־ דמיון צלילי בין מילים שונות משמעות. השירה העברית בספרד לא נכתבה בספרים אלא בדרך כלל נקראה בפומבי, בפני קהל ולכן לקישוטים הספרותיים תפקיד חשוב בהוספת החן והעשרת השירה.

השיבוץ: מבע לשוני שמקורו במקרא ובתלמוד בדרך כלל או ביצירות אחרות (השיבוץ הוא סוג של ארמז) מדובר בביטויים מקראיים יוצאי דופן ולא ביטויים שחוקים ושגורים. הסיבה לשימוש בשיבוצים היא כי השפה העברית לא הייתה שפה שגורה והביטויים המקראיים היו מוכרים למרבית הציבור. בנוסף המקרא נחשב לאידיאל ויש לשיבוץ ביטוי בעל ערך אסתטי. הטקסט השירי מועשר מעצם המובאה המקראית ונוספת לשיר משמעות ומטען עמוק.

אקרוסטיכון: צירוף אותיות במבנה מאורגן כלשהו: שמות מסוימים או פסוקים שראשי האותיות שבהם מופיעות בראשי הטורים ויוצרות שם כלשהו. באותה התקופה לא נכתב שם המשורר בצמוד לשיר כמו שמקובל היום ובאמצעות האקרוסטיכון חתמו המשוררים את שמותיהם ובעצם “קיבלו בעלות” על היצירה לדורי דורות.

תפארת הפתיחה: הבית הראשון בשיר. הדרישה היא שבית זה יעביר את המסר בצורה חזקה ומשמעותית והוא אמור לגרות את הקורא להמשיך ולקרוא את השיר, או להקשיב לו כאשר הקריאו אותו בקול.

תפארת החתימה: הבית החותם את השיר. ביחס לבית האחרון אין תנאים מיוחדים פרט לעובדה שעליו להיות יפה בתכלית היופי כי הוא סוף מה שהאוזן שומעת וייזכר על פי רוב מכל הדברים האחרים.


 

פרק 32: הח’ליפות לבית עבאס 750־ 1258 לספירה


הח’ליפות לבית עבאס שלטה בארץ, במזרח התיכון ובצפון אפריקה בין השנים 750־ 1258. בית עבאס הינו ענף מבית האשם, והוא קרוי על שם אבו אל־עבאס שהיה דודו של מוחמד.

בנו של אבו אל־עבאס, עבדאללה, היה אחד ממקבצי החדית'. נינו־ מוחמד בן עלי אל־עבאסי־ היה פעיל בקרב תאים מהפכניים בעיראק ובצפון מערב פרס שביקשו לנקום את רצח חוסיין איבן עלי (מייסד השיעה). העובדה שמוחמד בן עלי היה גם נצר למשפחת הנביא וגם לוחם כנגד בית אומיה נתנה לו את מעמדו המיוחד.

המהפכה העבאסית החלה את דרכה כמרידה אחת מיני רבות שפרצו ברחבי העולם האסלאמי בתקופת שלטונו של מרוואן השני (744־ 750), הח’ליף האחרון לבית אומיה.

בשנת 744 פרץ המרד העבאסי בראשותו של אבו מוסלם ממחוז ח’וראסאן שבפרס. המרד זכה לתמיכה רחבה מצד התושבים הערבים והפרסים שסבלו מעולם של האומיים. אחד ממנהיגי ח’וראסאן, בכיר אבן מאהאן, נשבע אמונים לאימאם אבראהים אבן מוחמד, אך לאחר שאיברהים נפל בידי האומיים והוצא להורג, עברה ההנהגה לאחיו עבדאללה, אשר היה לח’ליף העבאסי הראשון תחת הכינוי (המאוחר) א־ספאח (Al Saffa).

בנובמבר 749 נפלה העיר כופה לידי המורדים, ועבדאללה הוכרז כח’ליף במסגד העיר. המרד המשיך והתפשט מערבה לכיוון סוריה, מרכז כוחו של בית אומיה.

הח’ליף האומיי מרוואן השני גייס את כוחותיו מחרן ויצא בראש צבאו לעבר עיראק. האומיים והעבאסים נפגשו בקרבת נהר הזב הגדול בינואר 750 והאומיים הובסו. דמשק נפלה לעבאסים באפריל אותה השנה ובאוגוסט נתפס מרוואן וחוסל במצרים. שארית בני אומיה כונסו ל“משתה” וחוסלו. קברי האומיים חוללו ושלטונם חדל.

הדבר הוביל לעליית בית עבאס לשלטון. החליפים לבית עבאס כבשו את דמשק, והעבירו את בירת האימפריה מדמשק לבגדד. הח’ליפות שלטה מבגדד.

האימפריה המוסלמית בשלטון בית עבאס, הוקמה באסיה המערבית, בפרס היום, והתפשטה למזרח התיכון ולחלק מצפון אפריקה. הח’ליפים לא היו קנאים דתיים.

עבד אל רחמן, שהיה מבית אומיה, נמלט והגיע לספרד, שם ייסד ח’ליפות בשם בית אומיה, והיה לח’ליף הראשון בספרד. הח’ליפים לבית אומיה בספרד שלטו משנת 756 עד שנת 1031.

לח’ליפים לבית עבאס לא היה עניין בחלקים המערביים של הח’ליפות. לא היה להם עניין בסוריה וארץ ישראל כמו שהיה לח’ליפים לבית אומיה. הם היו קרובים יותר לתרבות הפרסית.

הח’ליף השני לבית עבאס, אל מנצור (אבו ג’עפר עבדאללה אל־מנצור 754־ 775), בנה עיר בירה חדשה לח’ליפות, בגדד, במקום הבירה הקודמת, דמשק. אל־מנצור עקר את שמו של עבד אל־מלכ מכותרת ההקדשה בכיפת הסלע בירושלים אבל לא שינה את התאריך הרשום בכותרת, כך ייחס לעצמו את בניית כיפת הסלע.

בזמנם של ח’ליפים אלו הפך האיסלאם לפונדמנטליסטי. בתקופה זו השתלטה התרבות המזרחית באזור. עמים שלמים כמו האשורים, השומרונים ואחרים נעלמו.

בשנת 786 עלה לשלטון הארון אל־ראשיד (763־ 809), שהיה הח’ליף החמישי לבית עבאס. תקופת שלטונו היא עידן של שגשוג תרבותי, מדעי, דתי, ומוזיקה, ספרות ואמנות פרחו בזמנו, מה שהביא לתקופתו את הכינוי “תור הזהב העבאסי”. חייו וחיי החצר שלו היוו השראה לסיפורים, חלקם בדיוניים כמו “סיפורי אלף לילה ולילה” המכילים סיפורים רבים על מעשיו. בהחלטותיו הוא הושפע רבות מאימו ומאחת מנשותיו (זוביידה שהייתה בתו של אל־מנצור).

אל־ראשיד, בניגוד לשליטי בית אומיה ולח’ליפי בני משפחתו שקדמו לו־ הדגיש את חשיבות “מלחמות הקודש”.

עוד בהיותו נער, בשנת 779 שלח אותו אביו החליף אלמהדי בראש חיל שחדר ללב הקיסרות הביזנטית. בעקבות הצלחתו מונה אל־ראשיד לשליט החלקים המערביים של הקיסרות העבאסית. לאחר מכן בשנת 781 יצא אל־ראשיד שוב לביזנטיון, והתקדם לבירתה תוך ניצחונות רבים שהובילו את הביזנטים לבקש שביתת־נשק תמורת פיצוי כספי גדול.

הארון אל־ראשיד שלח משלחת לקיסר המערב שארלמאןCharlemagne) ) הוא הקיסר הרומי הקדוש (Holy Roman Emperor) הידוע כ“קרל הגדול”. קרל הוכתר ברומא ע"י האפיפיור לאו השלישי בשנת 800, והיה לקיסר הראשון של “האימפריה הרומית הקדושה” ומלך הפרנקים. בין השניים נקבע הסכם בו קיבל קרל מאל־ראשיד זכויות עלייה לרגל למקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, ואל־ראשיד קיבל זכויות לסחור בנמלים בים התיכון.

בשנים 806־ 807 יצא אל־ראשיד למסעות כיבוש גדולים נגד הביזנטיים, אם כי התוצאות לא היו מזהירות.

הח’ליפות הבגדדית הייתה ממלכה גדולה מאוד, השליטים המקומיים נלחמו זה בזה. הערבים נלחמו בפרסים. האוכלוסייה הלא־מוסלמית, היהודית והנוצרית, נחשבה לאוכלוסייה בדרגה נמוכה. בתקופה זו היה חופש פולחן אך הלא־מוסלמים היו צריכים לשלם מיסים גבוהים. בתקופה זו הייתה סובלנות כלפי היהודים.

בשנת 807 גזר אל־ראשיד על כל היהודים במעמד ד’ימי לחבוש כובע מיוחד שנועד להבדילם מהאוכלוסייה המוסלמית.

בתקופה זו היו הרבה מהומות ומרידות. בשנת 807 פרץ מרד של האוכלוסייה הלא־מוסלמית. במרד בין השנים 809־ 810 נפגעו כנסיות ומנזרים. מרידות נוספות היו ב־ 842 וב־ 862.

לאחר מותו של אל־ראשיד שני בניו, אל־אמין ואל־מאמון, נלחמו זה בזה על השליטה באימפריה. אל־אמין מונה לח’ליף אולם לאחר שהפר את צו הירושה שאביו ציווה, פרצה מלחמת אחים־ “פיתנה”, דבר שבהמשך הוביל להתפוררות השלטון המרכזי של האימפריה העבאסית. ב־ 1.9.813 פלש צבא אל־מאמון לארמונו של אל־אמין, ראשו של אל־אמין נערף ונשלח יחד עם טבעת הח’ליפות לאל־מאמון.

אל־מאמון הפך לח’ליף. מאותה העת מרבית הח’ליפים היו בניהם של שפחות זרות, ומוצאם פסק מלהיות מכשול, או אות קין של נחיתות.

במקום לעבור לבגדד בירת הח’ליפות, שתושביה ומנהיגיה התנגדו לשלטונו, אל־מאמון העביר אותה לח’וראסאן. ימי שלטונו של אל־מאמון נחשבים כתקופת פריחה ושגשוג לח’ליפות ולתרבות המוסלמית־ גם אצל היהודים הייתה פריחה ספרותית ערבית.

ב־ 825 אל־מאמון ביקש לפגוע בסמכויות ראש הגולה ובסמכויות ראשי מיעוטים אחרים. כאשר ענן בן דוד מייסד עדת הקראים לא נבחר לראש גולה, הוא שיכנע את הח’ליף החדש שעלה לשלטון לאשר את כהונתו כ“ריש גלותא” לקבוצת מאמיניו. ואכן הח’ליף פסק כי כל עשרה יהודים שחרגו מאמונתו הדתית של הרב רשאים למנות לעצמם ריש גלותא. להחלטה זו היו תוצאות שפגעו במעמדו של ראש הגולה.

במאה התשיעית, השליטים מבית עבאס נעזרו בחיילים טורקים, שנקראו טורקמנים, ולראשונה גם בחיילים ממלוכים. הממלוכים היו צעירים שנלקחו בעירק, מאזור צפונית לים השחור.

גורלם של היהודים השתנה בימיו של הח’ליף אל־מתוכל הראשון (847־ 861). הוא היה קנאי דתי ואכזר. בזמנו היו רדיפות נגד היהודים.

האוכלוסייה בישראל הייתה בימים אלה בין שני כוחות של צוררים: המוסלמים והנוצרים. בשנת 854 היו הגבלות קשות יותר נגד היהודים והנוצרים. היהודים והנוצרים החיים כד’ימי חויבו בחוק, בנוסף על מס הגולגולת, לענוד טלאי צהוב על בגדם בחזה או בגב, וללבוש לבוש מבחין אחר.

נאסר עליהם לרכוב על בהמות משא למעט על חמורים, ולא הותר להם לבנות בתי כנסת או כנסיות חדשים ולא לשפץ את אלו שקיימים. אל־מתוכל נרצח ב־ 861.

בשנים 868־ 870 נלחמו העבאסים בטורקים. העבאסים נחלשו והחלה התפוררות הח’ליפות לבית עבאס. עם החלשתו של המשטר עלו מספר שושלות פרסיות וטורקיות אשר נשארו נאמנות לח’ליפות העאבסית. אולם במאה ה־ 11, בשנת 1055, נכנסו לבגדד הסלג’וקים (שושלת של משפחה ממוצא טורקי), והח’ליפות העבאסית איבדה כל השפעה. השליט העבאסי נשאר בשלטון אך שלט להלכה בלבד.

עם החלשות השושלת עלו מספר שושלות נוודים ומכובדים מקומיים כמו בני עקיל, הבויהים, החמדאנים, הקרמטים, הפאטימים ועוד.

בשנת 964 פלשו הקרמיטים לארץ ישראל.

סופה הרשמי של הח’ליפות לבית עבאס הגיע ב־ 1258 עם פלישת המונגולים לבגדד.

אחרי פלישת המונגולים הח’ליפות העבאסית שרדה רק כסמכות דתית סמלית בקהיר בשנים 1261־ 1517, תחת חסות השליטים הממלוכים של מצרים.

הח’ליפות לבית עבאס הבגדדית נמשכה 508 שנה, ומנתה 37 ח’ליפים.

הח’ליפות לבית עבאס בקהיר נמשכה 256 שנים, ומנתה 17 ח’ליפים.


 

פרק 33: ממלכת הכוזרים


ממלכת הכוזרים הייתה ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה־7 (650 לערך) לתחילת המאה ה־ 11 (969) עת חרבה בידי ממלכת רוס של קייב. ממלכת הכוזרים השתרעה מנהר הוולגה וצפון הרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים. במאה ה־9 התרחבה הממלכה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. השפה המדוברת בממלכה הייתה כוזרית.

במספר מקורות מוסלמיים ויהודיים מימי הביניים נכתב שראשי הכוזרים התגיירו, אך אין לכך ראיות חיצוניות של ממש והנושא שנוי במחלוקת באקדמיה.


הכוזרים היו שבטי נוודים ממרכז אסיה שהתיישבו באזור הצפוני שבין הים הכספי לים השחור. מוצאם היה ככל הנראה פרוטו־טורקי, קדם־טורקי, (או פחות סביר – ממוצא סקיתי). סימוכין לכך שמוצאם היה קדם־טורקי ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם ־ כאקאן, בך, טודון, טרכאן. הכוזרים דיברו בעגה מסוימת של השפה הטורקית (עגת ‘ליר’).

בתחילת ימי הביניים (המאה ה־5) הם היו כפופים להונים, אולם כמאה שנה לאחר מכן הם שלטו על אראן (כיום אזור באזרבייג’ן) וחלקים נוספים בצפון הקווקז, אולם השליטה עברה מידיהם לעמים אחרים וחזרה שוב לסירוגין.

לאחר מספר מלחמות אזרחים פנימיות בין שבטי הנוודים השונים, הכוזרים התלכדו תחת מסגרת שלטונית אחת, שהייתה למעשה ממלכת הכוזרים. הכוזרים השתלבו יפה בחיים המדיניים באזור. הם הושפעו מהתרבות הביזנטית וקשרו קשרים עם הביזנטים. הם סייעו לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני בסוף המאה ה־7, בעיקר במלחמותיו כנגד האימפריה הפרסית והעמידו לרשותו בקרבות אלו כוחות בסדרי גודל משתנים. היו גם נישואים מדיניים בין נסיכות כוזר למלכי ביזנטיון ובמאה ה־8 היה חיל משמר כוזרי בבירת ביזנטיון.

לאחר ניצחון הביזנטים על הפרסים בעיר האשורית העתיקה נִינְוֵה, השתלטו הכוזרים על חלק מהשטחים שהיו קודם תחת שלטון האימפריה הפרסית.

עם התפשטות האסלאם ברחבי אסיה ואירופה החלו מספר התנגשויות בין מוסלמים לכוזרים. המוסלמים תקפו את הכוזרים ב־642, ואף ניסו לתקוף פעמים נוספות את כוזר, אולם ניסיונות אלו לא עלו יפה. מאוחר יותר, היו אלו הכוזרים שתקפו את המוסלמים בארמניה ואף נחלו הצלחות מזעריות.

בית עבאס המוסלמי, ניסה לתקוף את הכוזרים ב־762 וב־799, אך נהדף. בשנת 786 כבשו הכוזרים את בירת הגותים בחצי האי קרים. הכוזרים השתתפו גם בתככים מדיניים בחצרות הביזנטיות ובין שליטי המוסלמים.

עד התגיירותם של הכוזרים, ככל הנראה הייתה אמונתם חלק מן הפולחן הטורקי השאמניסטי. גם אחרי שפשטה היהדות מבני אצולה אל חלק מהעם, שמרו רבים אחרים על מנהגיהם הקודמים ולא התערבבו בקשר של ממש בעם ישראל.

בראש ממלכת הכוזרים עמדו ה“כאקאן”11 (המלך העליון) וה“כאקאן־בק” (מושל עליון). הכאקאן־בק שימש גם כמלך פעיל היוצא למלחמות.

לפי המנהג הכוזרי, כשעמדו לבחור בכגן, קשרו חבל על צווארו והידקו אותו, ואז שאלו אותו כמה זמן הוא רוצה למלוך עליהם. התשובה (המועמד החנוק פלט קולות לא ברורים והסובבים אותו החליטו מה הייתה התשובה) הייתה מחייבת, ואם המלך האריך ימים מעבר למועד שנקבע, הוציאו אותו להורג ביום בו הסתיים פרק הזמן.

המלוכה הכוזרית התחלקה בין הכגן לכגן־בק. הכגן, ששמו ייתכן ונגזר מהמילה “כהן”, עסק בענייניה הרוחניים של הממלכה הכוזרית, בעוד שהכגן־בק עסק בענייני דיומא כמו צבא וכלכלה. בתקופות מסוימות תואר הכגן והבק התאחדו לתואר אחד ובראש הממלכה היה שליט יחיד. לעיתים היסטוריונים התייחסו לבק הכוזרי בתואר מאליק (מלך בערבית). הבק היה אחראי על כלל חלקי העם הכוזרי, ולמרות שלא בהכרח היה צריך להיות יהודי על מנת לשאת במשרה, נראה שרוב הנושאים בתואר בק היו יהודים. לעומת זאת, מוצאו של הכגן מוכרח היה להיות יהודי. גם ראשי המדינה היו יהודים ואילו רוב העם ־ מוסלמים ונוצרים.

שמות מלכי הכוזרים תמונה 6.jpg


המבנה השבטי של הכוזרים היה מורכב, ויש הטוענים כי כלל פילוג בין אק־כוזרים (“כוזרים לבנים”) וקרא־כוזרים (“כוזרים שחורים”). הכוזרים הלבנים היו ניכרים בצורה בולטת עם שיער אדמדם, עור לבן ועיניים כחולות, בעוד הכוזרים השחורים היו קרובים לשחור עמוק, כמו “סוג של הודים”.

הכוזרים חלשו על ציר מסחר מרכזי־ “דרך המשי”, המקשרת בין ביזנטיון לארצות המזרח הרחוק, ולכן כלכלת הממלכה התבססה בעיקרה על מסחר. טובין ממערב אירופה עברו דרך האזור למרכז אסיה ולסין וההפך. הכוזרים עסקו בגביית מכס מהסוחרים העוברים בשטחיהם. תושבי הממלכה הכוזרים לא שילמו מסים לממשלה המרכזית. הרווח הגיע ממיסוי שהוטל על הטובין שעברו דרך האזור, ומתשר ששולם על ידי אומות נתינות.

לאחר שנטשו את אורח חייהם הנוודי, החלו לעסוק בחקלאות (גידול דגנים, אורז, פירות וירקות שונים וכדומה) ובדיג. הכוזרים ייצאו דבש, פרווה, משי, דגנים, דגים ועבדים.

הקשר של העולם המוסלמי עם צפון אירופה נעשה רק באמצעות מתווכים כוזרים. ה“רדהנים” (גילדה של סוחרים יהודים שמילאה תפקיד חשוב במסחר בין האימפריה המוסלמית לבין הארצות הנוצריות בימי הביניים) חלשו על ציר המסחר שעבר דרך הממלכה וייתכן שאף היוו גורם שהוביל להתגיירותם של הכוזרים.


בולאן הראשון, היה מלך כוזרי שהוביל את התגיירות הכוזרים. הוא היה המלך הראשון שהחליט להתגייר, והשליט הראשון שהביא להפיכה דתית של ממש בממלכה כולה. גיורו הביא להתיהדות חצר המלוכה, לגיור חלק ניכר מתושבי עיר הבירה איטיל ולגיורו של מיעוט מאוכלוסיית ערי הממלכה האחרות.

פירוש שמו הוא דישון (הדישון נחשב לאנטילופה), בטורקית עתיקה. זמן מלכותו אינו ידוע ומועד התגיירותו שנוי במחלוקת. ברור, עם זאת, שבולאן מלך זמן מה בין אמצע המאה ה־6 ומחצית המאה ה־7. אין תמימות דעים אם בולאן היה הבק או הכגן של הכוזרים. יש המניחים כי הוא היה בק, בשל ההתייחסות אליו כמנהיג צבאי בקרבות, אך יש סבורים שיש להתייחס אליו כאל כגן.

הפרסום העיקרי שהביא לכל תפוצות ישראל את המידע על ממלכת הכוזרים שהתגיירה, הוא ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי שנכתב בשנת 1140, בו הוא שוטח את העקרונות הפילוסופיים של הדת היהודית. הספר נכתב בתוך סיפור מסגרת בו מתואר מפגש מתוכנן בין מלך כוזר לנציגי שלוש הדתות המונוטאיסטיות ופילוסוף, כשכל אחד ניסה להוכיח את צדקת דתו והשקפתו. לפי המסורת הכוזרית, לפני התגיירותו לא שִיֵיך עצמו בולאן לאף דת.

בסיפור, הולך המלך לנציגי האיסלאם, הנצרות והפילוסופיה כדי לברר אם עמדתם הדתית היא הנכונה, ולנציג היהדות הגיע רק לאחר שדחה את טענות הנציגים האחרים. הוויכוח התרחש בעקבות חלום שחלם המלך פעמים רבות, ובחלומו ניראה אליו מלאך המדבר אליו ואומר לו כי כוונתו רצויה בעיני האלוה אבל מעשהו אינו רצוי, ואז החליט ללכת ולחפש ולחקור בדבר אמונות ודעות שונות. בוויכוח המלך מקבל את דברי הרב היהודי, ומקבל עליו את התורה ומצוותיה. רעייתו של בולאן, סרח, מתוארת כיהודיה וכמי שעודדה אותו ללמוד ולאמץ את היהדות.

רבי יהודה הלוי מסתמך על “ספרי דברי הימים” ומציין שהוויכוחים היו כ־400 שנה לפני כתיבת הספר, כלומר סביב שנת 740. יש שניסו למצוא מניע מדיני לכך שמלכי הכוזרים העדיפו לקבל את הדת היהודית, כיון שבאופן כזה התאפשר לממלכה לשמור כביכול על עמדה נייטרלית במאבק בין שכנותיה הנוצריות והמוסלמיות.

בין החוקרים שוררת הסכמה שחלק מן הכוזרים התגיירו. השאלה הנתונה במחלוקת היא עד כמה התגיירות זו הייתה רחבת היקף, והאם האשכנזים של היום מוצאם בכוזרים. חלק מההיסטוריונים גורסים כי הכוזרים שהתגיירו מהווים את רוב אבותיהם של היהודים האשכנזים. אחרים טוענים שלסיפור ההתגיירות אין בסיס.

רב סעדיה גאון (882־ 942) הוא הראשון שמזכיר את הכוזרים, אולם בהערה שולית בלבד.

ההנחה הרווחת עד סוף המאה ה־18 הייתה ש“ספר הכוזרי” נכתב כספר ויכוח פילוסופי ־ ללא בסיס היסטורי. אלא שבאמצע המאה ה־19 נתגלו ממצאים על כך שאכן התקיימה ממלכה שבה היה סוג של יהדות. מסמכים שהופצו בידי ה“קראילאר”, הקראים במזרח אירופה, גרמו לשינוי התפישה, בעיקר בחוגים היהודים המשכילים באירופה.

הקראילאר ניסו לאורך השנים להרחיק עצמם מהמורשת היהודית ובייחוד לבדל את עצמם מהקשר הגנטי עם היהודים. כך ניסו להוציא את עצמם מההאשמות והרדיפות הדתיות ־ דוגמת ההאשמה ברצח ישו. אחד מהאנשים המרכזיים בתחום הבאת מסמכים בדבר הכוזרים היה אברהם פירקוביץ' אך היו גם אחרים. למרות ההוכחות שמרבית המסמכים הכתובים ואולי גם הממצאים לא היו חד משמעיים, האמונה בידי הקראילאר שהם אינם צאצאי היהודים נותרה בעינה, גם לאחר השואה ובתוך השלטון הסובייטי.

על פי ההיסטוריון אל־מסעודי התגיירות הכוזרים התרחשה בתקופתו של הארון א־רשיד (הח’ליף העבאסי החמישי). ההיסטוריון אבן אל־אתיר, בספרו “היסטוריה השלמה” מספר שבתקופת הארון א־רשיד היהודים גורשו מהאימפריה הרומית ומצאו מקלט סובלני באימפריה הכוזרית. יהודים אלה הציעו לכוזרים את דתם, שהתאימה למנהיגות הכוזרית, כי לא כללה את הוצאתו להורג של מנהיג שסבל תבוסה.

לטענת חוקרים מסוימים, מן המכתבים שהחליפו כביכול יוסף מלך הכוזרים ומנהיג יהדות ספרד, חסדאי אִבְּן שַׁפְּרוּט12, עולה כי גודל האוכלוסייה הכוזרית שהתגיירה ביחד עם מלכם בולאן עמד על כ־6,000 נפש בלבד.

חסדאי אבן שפרוט שמע על מלכות יהודית בכזריה, סבר שמדובר בשבט ששרד מעשרת השבטים האבודים, ושלח מכתב אל יוסף העומד בראש הממלכה. קיים גם מכתב תשובה של יוסף, מלך הכוזרים לחסדאי, בו הוא מסביר שהוא מלך של שבט כוזר שהתגייר בראשות המלך בולאן שהוא מצאצאיו, ולא מעשרת השבטים של בני ישראל שגלו.

לנפילתה של ממלכת הכוזרים חברו מספר גורמים: אוכלוסייתה הייתה מעורבת מתושבים בעלי דתות שונות ומוצא אחר, הרוסים בצפון החלו להתגבר ולתקוף, ובעיקר ־ המצב הכלכלי בממלכה ירד לשפל המדרגה. רוב התושבים עסקו במסחר, אולם המדינה לא נהנתה מגביית מסים נאותה והסתפקה במסי מעבר. החקלאות והתעשייה, כלל לא התפתחו ולא היה די במסחר כדי לפרנס את המדינה ולכן הממלכה הכוזרית הטילה מסים על העמים הווסאלים.

כאשר ממלכת רוס של קייב פלשה בשנת 965, התפוררה ממלכת הכוזרים ולא יכלה עוד להשתקם. הרוסים החריבו ערים מרכזיות, בתוכן את הבירה איטיל שהייתה על גדת הוולגה, ובזזו אותן. הכוזרים ביקשו סיוע מהח’ווריזמים13, אך אלו הסכימו בתנאי שתושבי הערים שביקשו סיוע יתאסלמו קודם.

הכוזרים ניסו לשקם את ממלכתם, אולם הם כבר היו נתונים להתערבותן של המדינות המוסלמיות. ב־1016 הביס צבא של ביזנטים ורוסים את המנהיג הכוזרי, לאחר מכן שבטים פראיים סתמו את הגולל על הממלכה הכוזרית והחריבו אותה לגמרי.

ככל הנראה, רוב היהודים שחיו בכוזר נטמעו באוכלוסייה היהודית וחלקם התבולל בין בני הדתות השונות.

שרידיה היהודיים של ממלכת הכוזרים נמלטו ממנה ונטמעו בקהילות היהודיות ממוצא ישראלי (כלומר שלא מבני גרים) שהתקיימו באותה התקופה בהונגריה, בפולין וברוסיה וייתכן שאף בטורקיה. מספר מקורות מוסלמים מהתקופה מדווחים שהכוזרים התאסלמו בתקופה זאת, וייתכן שבהמשך הם נטמעו באוכלוסיות המוסלמיות השכנות.

כמאה שנים מאוחר יותר השתלטה “אורדת הזהב” על רוב השטחים שהיו בשליטה כוזרית (הרחבה בעמוד 266).


 

פרק 34: העדה הקראית


בעולם היהודי, בתקופה בית עבאס, ישיבת ארץ ישראל נדדה ממקום למקום: מטבריה, לרמלה, ירושלים, צור, דמשק ומצרים. חבריה עסקו בישיבה בנוסח המקרא ובמסורת הלשון העברית. ישיבות בבל שכנו בבגדד ועסקו בענייני הלכה, הגות ולשון.

באותה תקופה עם העברת מרכז השלטון העבאסי מדמשק לבגדד שבבבל, שהייתה לב היישוב היהודי הרבני, עלה באופן משמעותי כוחם וסמכותם של המוסדות הרבניים וגבר הכוח שבידי ראש הגולה והגאונים.

ראשי הישיבות בבבל ראו את עצמם כחוליה אחרונה בשרשרת של פוסקים במסורת שבעל־פה, ותבעו לעצמם את הזכות הבלעדית לפרש את התורה, תוך החלטה נחושה לכפות את המסורת הבבלית על כל הקהילות היהודיות. כתוצאה מכך הורחבה השפעת התלמוד הבבלי ופירושי הגאונים. מצב זה עורר התנגדות בקרב קהילות שבהן השתמרו מסורות שנוגדות את התלמוד ושררה הדעה שהתורה שבעל־פה אינה דבר אלוהים.

בשנת 765נפטר בבבל ראש הגולה ממשפחת בוסתנאי ולא השאיר אחריו יורש.

ענן בן־דוד שנולד בפרס בשנת 715, היה חכם מבית ראש הגולה של יהדות בבל. משפחתו מיוחסת לדוד המלך. מסופר עליו שהיה בקיא גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל־פה.

מאחר שענן בן־דוד היה בן אחיו של בוסתנאי, הוא נקרא מפרס על ידי ראשי הישיבות בבבל כדי להתמנות לתפקיד ראש הגולה.

לאחר שענן התמנה לאב בית דין הגדול ולראש הגולה ואושר על ידי הח’ליף (כנראה אל־מנצור) הוא החל לטעון נגד התורה שבעל־פה ודגל בתורה שבכתב בלבד (ככל הנראה מפני שהגיע מפרס, שם השתמרו המסורות האנטי־רבניות). כאשר ראו זאת הרבנים, הם החלו להילחם בו וזממו להמיתו.

ענן היה תלמיד חכם, אך לא היה אהוד על החכמים. הם העדיפו את אחיו הצעיר חנינאי כראש גולה. עקב כעסו על שלא מונה לנשיא, ליכד ענן סביבו אנשים משרידי 14 כתות צדוקיות שהיו בזמנו בפרס ובבבל והקים עמם את כת ה“ענניים”.

עקרונות היסוד שקבע־ קריאה לאבלות מתמדת על החורבן, סגפנות והחמרה בדיני גילוי עריות־ היוו בסיס לקראים בדורות הבאים.

היהדות הקראית מתבססת על שלושה סוגי מקורות: המקרא, ההיקש וסבל הירושה. ה“מקרא” הוא ספרי התנ“ך הכוללים את המצוות, ה”היקש" הם הדרכים שבאמצעותן פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בתורה, ו“סבל הירושה” ־ הוא כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, לפעמים אפילו לפני מתן תורה (כדוגמת אופן ביצוע שחיטה או אופן ביצוע ברית המילה).

ענן בן־דוד התנגד לסמכותם של הרבנים וטען שהתורה מסבירה את עצמה ושביכולתו של האדם להגיע לאמת לבדו. הדבר בא לידי ביטוי באמרתו: “חפשו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי”, כלומר “חפשו היטב בתורה, ואל תשענו על דעתי”. עקרון זה נותן לכל אחד את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, מתוך שאיפה להבנת התורה בצורה אליה, לכאורה, התכוון אלוהים. מאחורי עקרון זה עומדת התפיסה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל אחד. ענן האמין במשיחיותו של ישו וסבר שמוחמד קיבל התגלות אלוהית, שהערבים מחויבים לקיימה, אך התגלות זאת לא ביטלה את תורת משה.

מאמיני היהדות הקראית נקראים גם “בני המקרא” ואינם מקבלים את פרשנות חז“ל או כל סמכות רבנית (הנקראת בפיהם ה“תורה שבעל פה”) וכל תוספת מאוחרת לתנ”ך. הם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (התורה שבכתב). היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוהים. הם מוכנים לקבל רק את התורה והנביאים כמקור אלוהי ישיר או מתועד ורק את הכתובים כחוכמת חיים המבוססת על התורה.

הקראים עצמם אומרים שהם ממשיכי ההלכה הקדומה והמקורית מימי משה רבנו. הם אומרים שעד לתקופה החשמונאית המאוחרת ולצמיחת הפרושים ששינתה את ההלכה היהודית, נהגו הכל בדרכם. לדבריהם, לכל אורך ההיסטוריה היהודית מאז התקופה החשמונאית ועד להקמתה הרשמית של התנועה הקראית בימי ענן בן דוד, היו חוגים ששמרו על התנגדותם לתורה שבעל־פה. איחודם וגיבושם של חוגים אלו לתנועה אירע רק בימי ענן בן דוד, בתקופה בה החלו ראשי הגולה בבבל לקדש את התלמוד כספר מחייב לעם היהודי.

לפי המסורת הקראית, כאשר ענן בן־דוד ראה כי אותם חוגים התומכים בתורה שבעל־פה לא שמעו לדבריו ולא שבו לתורה שבכתב, הוא ביקש מהח’ליף רשות לעלות לארץ ישראל, להשתקע בירושלים, ולבנות בה בית כנסת. הח’ליף נעתר לבקשתו, וענן עזב את כל רכושו בבבל ועלה לירושלים יחד עם משפחתו, תלמידיו וחבריו. בית הכנסת שייסד ענן נקרא על שמו והוא עומד עד היום על מכונו ברחוב הקראים ברובע היהודי, ונחשב לבית הכנסת העתיק בעולם שעדיין מתפללים בו.

בירושלים הפנה ענן בן־דוד את כל מרצו, התלהבותו ולמדנותו לגיבוש תנועתו שרוכזה סביב בית הכנסת שאותו בנה. הוא הנהיג מנהגי אבלות כמו איסור אכילת בשר ושתיית יין, קבע דפוסי מצוות וטהרה חמורים יחד עם הסתגפות גופנית ורוחנית, זאת על מנת להיבדל מן הפרושים־ הרבניים. מירושלים ירד ענן בן־דוד למצרים והפיץ שם את הדת בין כל הקהילות, במצרים הצליח ענן לייסד קהילה גדולה שהשפעתה גדלה בתוך הקהילות.

ענן בן־דוד נפטר בגיל 96 בשנת 811, ונקבר בירושלים בשיפולי הר המוריה מול קבר זכריה הנביא.

במאה התשיעית היו לקראים שני מרכזים, הראשון בבבל ופרס והשני בארץ ישראל. ראשית הקהילה הקראית בארץ ישראל היא ברבע האחרון של המאה התשיעית והמאה העשירית. מרכז קראי נפתח בירושלים במאה העשירית.

תקופת ימי הביניים הייתה תקופת פריחה ביצירה הקראית, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. בארץ ישראל היה מעמדם בכיר ממעמד היהודים הרבניים אליהם חלחלו כמה ממנהגיהם והלכותיהם־ הקראות הפכה לכה נפוצה עד שהתקבל בכל תפוצות ישראל החיוב לאכול מאכלים חמים בשבת.

חכמים קראים רבים פעלו במרץ על מנת להפיץ את הקראות בתפוצות ישראל ופעילותם נשאה פרי וקהילות קראיות נפוצו בכל תפוצות ישראל. מכיוון שהקראות איימה על היהדות הרבנית, פעלו הרבניים למצוא מישהו שיוכל לעמוד כנגד הקראים. רב סעדיה גאון היה זה שהחליט להתמודד עם האתגר שהציבו הקראים והוציא מספר כתבים נגדם. עקב השפעתו הרבה נרדף על ידי הקראים ולבסוף נאלץ לעזוב את מצרים ולעלות לישראל. יש האומרים כי אילולא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את היהדות הרבנית במזרח. בשל פולמוס סוער זה, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין מאמיני התורה שבעל פה. הקראים ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מעם ישראל, וגם הפוסקים הרבניים ראו את הקראים כחלק מעם ישראל, אבל לפי השקפתם הם חלק חוטא.

עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב־1099 חרבה הקהילה הקראית בירושלים ושוקמה אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א־דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים.

המרכז בקושטא שקע בסופם של ימי הביניים, והמרכז עבר לקרים ולארצות מזרח אירופיות אחרות. במחצית השנייה של המאה ה־17 היו כ־30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם ־ שפה קראימית (“לשון קדר”).

החל מהמאה ה־19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית שטענה שלקראים אין שורשים יהודים. בעקבות פעילותה חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה.

בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאוד הקראות המזרח אירופאית.

הקהילה הקראית המצרית היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. אחרי הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים ־ עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, אף על פי שהתקשו לקחת עמם את רכושם.

כיום מוצאם של רוב רובם של הקראים החיים במדינת ישראל הוא ממצרים. בישראל הם אימצו לעצמם מנהגים רבניים כמו בר מצווה ועלייה לתורה בגיל 13, בניגוד לטענה הקראית המקורית שהבגרות של אנשים שונים לא באה באותו גיל.

היום נפוצים יחסית נישואים בין רבניים לקראיים. בדומה ליהדות האורתודוקסית, גם בקרב הקראים יש תהליך של חילון ורבים הקראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה. בשנים האחרונות חל שינוי ביחסה של היהדות הקראית לעניין קבלתם של יהודים שלא נולדו כקראים. בעקבות כך התקבלה החלטה במוסדות הקראיים, לפיה תתאפשר קבלה של יהודים רבניים לקראות.


קראֵי מזרח אירופה


“קראילאר” זהו השם המקובל בקרב צאצאי היהודים הקראים במזרח אירופה לכינוי לאומיותם. לאומיות זו צמחה בעקבות התנועה הלאומית הקראית בתחילת המאה ה־19. תנועה זו דגלה בדעה שהקראים באירופה שייכים ללאום נפרד ולא ללאום היהודי.

שמה של לאומיות זו נגזר מהשפה הקראית בה דיברו הקראילאר. שפה זו הייתה שייכת למשפחת השפות הטורקיות, ובעקבות כך הופיעה בקרב הקראילאר ההשקפה שהם שייכים ללאום טורקי.

במאה ה־19 ניסה מנהיג הקראים במזרח אירופה, אברהם פירקוביץ', להוכיח, בין היתר באמצעות זיופים, שהקראים (קראילאר) אינם חלק מהעם היהודי אלא צאצאי עשרת השבטים השוכנים בקרים אלפי שנים. כתוצאה מפעילותו התפתחה הלאומיות הקראית, שראתה את הקראים כלאום נבדל ולא כתנועה דתית. מגמה זו התחזקה בתקופת כהונתו של שריה שאפאשל (Seraya Shapshal 1873־ 1961), שהיה חוקר שפות, כמנהיג הקהילה. שאפאשל הקדיש את חייו להוכחת הנחתו שקראילאר הם צאצאים של כוזרים השוכנים בקרים עוד לפני המרת דתם לדת הקראית.

מוסכם בקרב החוקרים שמוצא הקראילאר הוא אכן ביהודים, אולם למעשה כיום בניגוד לעבר הם רואים את עצמם כלאום נפרד.

בזמן השלטון הנאצי לפי בקשת שריה שאפשאל הוקמה ועדת בדיקה לעניין מעמדם הגזעי של הקראילאר. הנאצים פנו למספר אישים יהודים בשאלה אם הקראילאר הם ממוצא אתני יהודי. אלו שיקרו ביודעין והצהירו שאין שום קשר בין הקראים לעם היהודי, מתוך מטרה להציל את הקראילאר. קביעתם סייעה להצלת הקראילאר מהשמדה בשואה, אולם היו מקומות שבהם הצהירו הקראילאר על יהדותם ונספו בשל כך. היחס המיוחד לקראילאר קומם כמה אידאולוגים נאצים, שידעו שמדובר למעשה ביהודים, ורווחה דעה שיש לשמור בסוד את קיומה של קבוצה אתנית זו ואת הסלחנות כלפיה.

קראילאר, כקבוצות אתניות אחרות באירופה הכבושה, גויסו לשרת בצבא הגרמני.

עפ"י האנציקלופדיה של השואה, היחס של הקראים ליהודים הרבניים לא היה אחיד: בעיר לוּצְק שבאוקראינה הקראים שיתפו פעולה בהתעללות ביהודי המקום. בוִילְנָה ובטְרָקאי שבליטא הקראים המציאו רשימות מדויקות של בני עדתם, ובכך סיכלו אפשרות הצלה של מאות יהודים רבניים, שהצטיידו בתעודת קראים מזויפת. היהודים ההם נתפסו ונרצחו. לעומת זאת, במקומות אחרים סייעו הקראים, נתנו אפילו תעודות מקוריות והצילו יהודים יחידים.

השלטון הסובייטי מנע מהקראילאר המזרח־אירופיים בברית המועצות ללמוד את דתם ואת תרבותם. הטענה שהומצאה בימי פירקוביץ' בדבר אי־יהדותם התחזקה. רבים מן הקראילאר נטמעו ונראה שמעט נותר מהתרבות הקראית באזור זה של העולם.

הקראילאר המתגוררים כיום בקרים ברובם דוברי רוסית ומנותקים מהמורשת הדתית שלהם. בדרך כלל הם מצדדי הדוקטרינה של החכם האחרון שריה שאפשאל הדוגלת בהסרת כל סמני יהדות מההיסטוריה של הקראילאר ושיחזור מנהגים פאגאנים, מקוריים כביכול, כמו השתחוות לעצי אלון ולביצי יען.

הקראילאר הדתיים המתגוררים ברובם בישראל או בארצות הברית אינם מרוצים מהתנהגותם של הקראילאר בקרים.

קהילות יהודיות חלוקות ביחסן אל הקראילאר. הניב האוקראיני של הלשון הקראימית, שהיה מאוד דומה לטטרית של קרים, נכחד. הניב הליטאי־פולני מדובר כיום בידי עשרות בודדות בלבד, אך נעשים מאמצים להחיותו.


 

פרק 35: תקופת שלטון הטולונים 868־ 905 לספירה


שושלת טולון הייתה השושלת המוסלמית העצמאית ששלטה על הלבנט לאחר שנפרדה הלכה למעשה מהשלטון המרכזי של האימפריה העבאסית.

אחמד אבן טולון, (835־ 883) שעל שמו נקראת השושלת, ממוצא טורקי, היה סגן המושל במצרים ואחר כך מושל. בשנת 868 הוא ביטל את קשריו עם אדוניו העבאסים, והכריז על עצמו כשליט מצרים. בהמשך הוא השיג אוטונומיה מהח’ליפות העבאסית, אך נשאר כפוף באופן סמלי לח’ליף העבאסי בבגדד. שליטת בגדד על מצרים התבטלה, ומצרים הפכה לעצמאית. מצרים נשארה עצמאית במשך 650 שנה, עד לכיבוש העות’מאני ב־1517. אחמד אבן טולון השתלט על ארץ ישראל וירושלים בשנת 878, וארץ ישראל הפכה לפרובינציה מצרית.

אבן טולון העביר את עיר הבירה מהעיר פוסטאט ל־ אל־קטאיע (שתי הערים כיום הן חלק מקהיר). טולון בנה את המצודה ביפו. בתקופה זו הייתה פריחה כלכלית, אולם היו גם התנגשויות עם העבאסים. התקופה התאפיינה ברפורמות כלכליות, מנהליות ותרבויות. אבן טולון שינה את מערכת המיסים, הקים צבא חזק והקים בעיר בירתו את מסגד “אבן טולון” המפואר, אחד המסגדים הגדולים בעולם.

במהלך שלטונו של אבן טולון ויורשיו, השושלת הטולונית התפשטה מזרחה והשתלטה על שטחים נוספים כמו בקעת הירדן, החז’אז, קפריסין וכרתים.

אחמד אבן טולון נרצח בשנת 883. בנו ח’ומארוויה זכה להישגים צבאיים ודיפלומטיים נרחבים והפך לשחקן חשוב במזרח התיכון. הוא ניצח את העבאסים ושלט בארץ ישראל וסוריה.

השליט החמישי והאחרון של שושלת טולון היה שייבן אבן אחמד אבן טולון. הוא לא הצליח להתנגד לפלישה הצבאית העבאסית שהביאה לסופה של שושלת טולון בשנת 905.

העבאסים השתלטו מחדש על מצרים וסוריה, ושלטו באזור עד שנת 935.


 

פרק 36: תקופת הפאטימ 909־1171 לספירה


השושלת הפאטמית הייתה שושלת של שליטים שיעים מהענף האיסמעילי של השיעה. השושלת קרויה על שמה של פאטמה, בתו של מוחמד. מוצאם של הפאטימים מאזור מסלמיה, שבדמשק. השושלת הפאטימית התקיימה מ־ 909 עד שנת 1171, ושלטה על אזורים שונים בצפון אפריקה, במזרח התיכון ובמצרים.

בין השנים 935 ל־ 969 שלטה במצרים ובסוריה השושלת האיח’שידית. זו הייתה שושלת של שליטים מוסלמים סונים, ממוצא טורקי. מקים השושלת היה מוחמד אבן טוגג' שהיה עבד־חייל שקודם לדרגת מושל. הוא היה אהוד על הח’ליף הבגדאדי וזה העניק לו את התואר הפרסי “איח’שיד”. האיח’שידים שלטו כ־ 35 שנה עד השתלטות הפאטימים על מצרים בשנת 969. בין השנים 938־ 942 נלחמו האח’שידים בעבאסים.

השושלת הפאטימית נוסדה בשנת 909 ע"י עבדאללה אלמהדי באללה. הח’ליפות הפאטימית הוקמה בעיר אל־מהדיה (שנקראה על שם תוארו השלטוני, אלמהדי־ הגואל) שבאיפריקיה, שהיא תוניסיה של היום.

הח’לפים הפאטמים היו גם אימאמים שיעים, והייתה להם חשיבות דתית בעיני המאמינים האסמאעילים. לאימאמים הייתה הסמכות הגדולה בכל ענייני הדת והמדינה. הח’ליף הפאטימי הראשון היה אימאם.

חשיבותם של הפאטמים בתולדות האיסלאם היא עצומה. מבחינה דתית הם היוו דוגמה יחידה למצב שבו התקיימה זהות בין מוסד הח’ליפות לבין האִימאמות, ובין שניהם לבין מסגרת מדינית רבת עוצמה. הפאטמים נאבקו בח’ליפות האומיית של אל־אנדלוס בספרד, אך בעיקר בח’ליפות העבאסית הסונית שהייתה יריבתם האידאולוגית העיקרית.

מאבקים אלה הובילו להרס רב.

לאחר כיבוש מצרים בשנת 969, הפאטימים עברו ממהדיה למצרים והותירו את אפריקיה בשליטת האמירים הזירים שהיו תחתם.

השליט הפאטימי ייסד את קהיר14 בשנת 973, מצפון לעיר פוסטאט והיא הפכה לבירת שלטונו.

תחת שלטון הפאטימים הפכה מצרים למרכזה של אימפריה שהשתרעה בשיאה על פני צפון אפריקה, סיציליה, דרום איטליה, ארץ ישראל, סוריה, חופי הים האדום באפריקה, תימן והחג’אז.

השושלת הפאטימית הפכה לאחת השושלות המאיימות ביותר בהיסטוריה על שלטון הח’ליפות העבאסית, מטרתה הייתה לכבוש את הח’ליפות העבאסית.

מצרים שגשגה בימי הפאטמים ופיתחה רשת ענפה של נתיבי סחר לאורך הים התיכון והאוקיינוס ההודי, שביססה את מעמדה של מצרים ככוח כלכלי בימי הביניים. בנוסף לפרנסה החקלאית המסורתית של מצרים, הגיע בתקופה הפאטמית המסחר עם תת־היבשת ההודית לשיאו ובתוך כך שגשגה גם הקהילה היהודית המקומית.

בחודש מאי, שנת 970, השליט הפאטימי ממצרים ניצח את האיח’שידים והשלטון בארץ עבר לידי הפאטימים. אולם שלטונם של הפאטימים בארץ לא היה יציב. הפאטימים נלחמו במשך 60 שנה, מ־ 969 עד 1029, נגד אויבים שונים. עקב המלחמות עם העבאסים היה הרס רב בארץ. הרס זה הוביל במאה ה־ 11 למרידות ומהומות בארץ. ב־ 1029 הפאטימים ניצחו מרידה בדואית. בשנת 1030 בא השקט על הארץ והחלו עבודות שיקום. עבודות השיקום כללו בין היתר את שיקום חומת רמלה ושיקום חומת ירושלים. לרוע המזל, לאחר השיקום, בשנת 1033, הייתה רעידת אדמה ובעקבותיה היה הרס רב.

בניגוד לממשלים אחרים באזור, המינויים הממשלתיים של הפאטמים נעשו על בסיס כישורים ולא על בסיס ירושה. גם הסונים יכלו להתמנות למשרות ממשלתיות, לצד האיסמאעילים ושיעים אחרים. הסובלנות הדתית הקיפה אפילו דתות אחרות, והנוצרים והיהודים החזיקו במשרות רמות בממשלה בהתבסס על יכולותיהם.

גם נשים זכו לאפשרויות קידום במוסדות השלטון. במשך תקופות מסוימות החזיקו נשים (אף אם הן ממוצא זר) בתפקידי ראש מלתחת הח’ליף ובתפקיד נושאת קסת הדיו של הח’ליף שהייתה סמל שלטון חשוב.

לשליטים אלמעיז ואלעזיז היה גם אמיר יהודי בשם יעקוב בן כִּלִיס שהפך אצל הח’ליף אלעזיז ל־ וזיר הגדול (משנה לח’ליף). הוא נולד בשנת 930 והיה מדינאי וסופר יהודי שהתאסלם. הוטלה עליו המשימה של ארגון המערכת הכלכלית של האימפריה הפאטימית במצרים.

אבן כיליס היה פטרון המדע והתרבות, היה שותף להפיכת מסגד “אל־אזהר” למוסד ללימודי דת האיסלאם ב־ 988. בהקדמה לספר התפילה של סעדיה גאון כתוב שהוא הוצג במסגרת מג’לס (מועצה) שערך אבן כיליס.

העבאסים העלילו על הפאטמים שמוצאם מ“רופא עיניים יהודי” וזאת בתגובה למדיניות הסובלנית שלהם כלפי יהודים. יוצא הדופן מבחינת הסובלנות הדתית היה “הח’ליף המשוגע”, אל־חאכם באמר אללה, שהיה עוין כלפי היהודים והנוצרים.

אל־חאכם ייסד בשנת 1005 את “דאר אלעלם”־ בית המדע, ששימש כמרכז ללימודי פילוסופיה ואסטרונומיה, לצד לימודים איסלאמיים של הקוראן והחדית'. במרכז פעלה גם ספרייה ציבורית. הוא נודע ברדיפותיו את הנוצרים והיהודים. בשנת 1009 הוא הרס את כנסיית הקבר בירושלים. הוא אילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם. על היהודים ציווה לענוד על צווארם צלם דמוי עגל, זכר לחטא העגל לאחר יציאת מצרים. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים־ לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.

לקראת סוף ימי שלטונו הפך אל־חאכם רדוף פרנויה, הוא חשד בסובבים אותו, והורה להוציא להורג כמה מבכירי ממשלו. תקופה זו התאפיינה גם בפרסום חוקים יוצאי דופן, כמו: איסור על משחק השחמט, ציווי לעבוד בלילה ולישון ביום, איסור על נשים לצאת לרחוב, איסור על סנדלרים להכין נעלי נשים, והוראה להרוג את כל כלבי העיר.

לקראת סוף שלטונו החלה הכת הדרוזית להתגבש סביב דמותו, והם אלה שהעניקו לו את התואר “השולט במצוות אללה”. בשנת 1021 נעלם אל־חאכם במהלך טיול להרי מוקטם שליד קהיר. מאמיניו הדרוזים טענו כי לא מת, אלא הוסתר על ידי אללה כדי לשוב כ־ “מהדי”15 ביום הדין.

במחצית הראשונה של המאה ה־ 11 החלה היחלשותה של הח’ליפות הפאטימית, כשהזירים (השליטים הברברים ששלטו בצפון אפריקה בשמם של הפאטימים) הכריזו עצמאות ומעבר לזרם הסוני אורתודוקסי.

מגמה זו התחזקה במחצית השנייה של המאה, עם פלישת הטורקים לסוריה ולארץ ישראל, ולאחר מכן, עם תחילת מסעי הצלב. בשלב זה הפאטימים ישבו במצרים בלבד. מצרים נכבשה בשנת 1169 ע"י צאלח א־דין (מהשושלת האיובית), שפעל בשליחותו של נור א־דין, השליט הסלג’וקי.

אחרי מותו של נור א־דין בשנת 1174 השתלט צלאח א־דין לחלוטין על מצרים וכך הגיע סופה הרשמי של הח’ליפות הפאטימית.


 

פרק 37: תקופת הסלג’וקים 1055־1152 לספירה

השושלת הסלג’וקית נוצרה משבט טורקמני (Turcoman) נודד במרכז אסיה. ראש המשפחה היה סלג’וק (Seldjug) בנו של אציל בשם דוקאק. הסלג’וקים נלחמו וכבשו ארצות רבות שהיו בשליטת בית עבאס והקימו אימפריה רחבת ידיים שכללה חלק גדול של יבשת אסיה, טורקיה של היום והמזרח התיכון. הם כבשו את בגדד בשנת 1055. מרכז האימפריה הסלג’וקית היה בפרס.

הסלג’וקים השתלטו על האימפריה העבאסית והשאירו את הח’ליף העבאסי במקומו כשליט רשמי בלבד. לאחר הניצחון נקרא השליט הסלג’וקי “סולטאן”.

במקביל לממלכה הצלבנית הראשונה, הקימו הסלג’וקים בסוריה ועיראק ממלכה סלג’וקית. מקורם היה באסיה הקטנה, ובפרס. האימפריה הסלג’וקית קמה בשנת 1055 והתפרקה בשנת 1152, עם עליית המונגולים. אחרי הניצחון על העבאסים, פנו הסלג’וקים מערבה. הם החלו לחדור לאסיה הקטנה, והחלה יריבות עם הביזנטים. הסלג’וקים ניצחו את ביזנט בשנת 1064. לאחר ניצחונם על הביזנטים, וכיבוש חלק מאסיה הקטנה בשנת 1064 התגבשה מדינה סלג’וקית בחלק מאנטוליה.

הסלג’וקים באנטוליה נפרדים מהסלג’וקים של פרס ומקימים אימפריה נפרדת, עם סולטנות בשם רום (Rum) אליה מתחברים שבטים טורקיים. הסולטנות הוקמה בטריטוריה שהייתה ביזנטית. לראשונה הייתה בטורקיה אוכלוסייה מוסלמית. סולטנות רום התקיימה משנת 1077 עד שנת 1307. בשנת 1309 הסתיים השלטון הסלג’וקי באנטוליה, לאחר העימות עם המונגולים, והסולטנות הסלג’וקית של רום התפרקה לנסיכויות. אחת מהן היא הנסיכות של עות’מאן.

הסלג’וקים כבשו את סוריה וארץ ישראל מידי הפאטימים. בשנת 1071 הם פלשו וכבשו את ארץ ישראל ובשנת 1073 כבשו את ירושלים. בשלב זה שלטו הטורקים הסלג’וקים בארץ ישראל, סוריה ומצרים. תקופת שלטון הסלג’וקים בארץ הייתה משנת 1073 עד שנת 1098. בתקופת זו המרכז היהודי היה בירושלים.

בשנת 1075 שבו הפאטימים לארץ. בשנת 1077 הייתה התקוממות נגד הסלג’וקים במרחב, והחל מאבק ארוך בין הסלג’וקים, שהיו סונים, והפאטימים, שהיו שיעים. בשנת 1089 כבשו הפאטימים את ערי החוף והחזיקו בנמלים. שלטון הסלג’וקים נחלש.

הפאטימים כבשו את הארץ בשנת 1096, אולם המאבק בין הסלג’וקים והפאטימים נמשך עד הגעתם של הצלבנים בשנת 1099.

האימפריה התפוררה בין השנים 1022־ 1092 ונוצרו מדינות קטנות. נור א־דין, השליט הסלג’וקי בחאלב משנת 1146 שאף להרחיב את שטח שליטתו. הוא כבש את דמשק ושטחים נוספים ורצה לכבוש גם את מצרים. הצלבנים חששו מקשר בין הפאטימים המצרים ונור א־דין. הם ערכו פשיטות וכבשו את קהיר. השליט הפאטימי קרא לנור א־דין לעזרה. לבסוף הפאטימים איבדו את שלטונם במצרים וצלאח אל דין (1137/8־ 1193) הפך לשליט.

בראיה ממרחק השנים, נראה שהמאה ה־ 11, הייתה תקופה של תוהו ובוהו בארץ ישראל. הסתיימה תקופה רבת תהפוכות. השליטים השונים התחלפו. בתקופה זו גרו בירושלים 20,000 איש.

בתקופה המוסלמית הקדומה היו שני מרכזים ליהודים, בבבל ובמצרים. במאות ה־ 10 וה־ 11, היהודים היו מפוזרים בכל שטחי הח’ליפות הערבית. ההגמוניה היהודית הייתה של בבל. למרכז הבבלי הייתה הסמכות הגדולה באזורי השליטה הערבית. סורא ופומבדיתא היו המרכזים של החיים היהודיים. בישיבות של סורא ופומבדיתא, עבדו האמוראים על ההלכה היהודית. בשנת 1038, נפטר ראש ישיבת פומבדיתא הרב האי גאון, אחרון הגאונים. תקופת הגאונים בסורא הסתיימה ב־ 1034, לאחר מחלוקת בעניין ראש הישיבה.

בארץ ישראל באותה התקופה טבריה הייתה מרכז דתי. בטבריה החלו בהעתקת כתב היד “כתר ארם צובא”, הנוסח המדויק של ספרי המקרא. התורה הישנה ביותר הנמצאת בידנו היום היא מהמאה התשיעית לספירה. גם בארץ ישראל התפתחה גאונות, שהחלה בסוף המאה התשיעית ונמשכה עד שנת 1109. הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארץ הייתה ברמלה. זמן רב לפני המאה ה־ 11 עמדו ישיבות ארץ ישראל בצלן של ישיבות בבל. הישיבה בארץ ישראל הייתה בית מדרש ובית הוראת ההלכה. הישיבה התקיימה מהמאה ה־ 6 עד המאה ה־ 12. הישיבה הארץ ישראלית הייתה בעלת הסמכות בהנהגת יהודי סוריה, לבנון ומצרים. הישיבה עמדה בתחרות על ההנהגה עם ישיבת בבל. ישיבת “גאון יעקב” הייתה המוסד העיקרי של הנהגת יהודי הארץ. ראש הישיבה היה “ראש היהודים”. הישיבה עברה מטבריה לירושלים, זמן קצר לפני נפילת ירושלים בידי המוסלמים. הישיבה התקיימה עד שנה 1073.

במאה ה־ 11, הייתה תקופה קשה ליהודי ארץ ישראל. היו מרידות אצל הבדואים בשנים 1024־ 1025. הקהילות של רמלה ושל ירושלים נפגעו. החומה הדרומית של ירושלים נהרסה. ירושלים הייתה מוקפת חומה בתקופה המוסלמית הקדומה ונבנו בעיר שלושה שווקים בתקופה זו. העיר רמלה שהייתה מרכז כלכלי נפגעה קשות ברעידת אדמה בשנת 1038.

בתקופתו של סעדיה גאון (882־ 942) היה “פולמוס הלוח” בין ישיבות בבל וארץ ישראל. ראש הישיבה הארץ ישראלית, אהרון בן מאיר קבע בשנת 921 תאריכים בלוח השנה, אולם דוד בן זכאי בבבל וגם סעדיה גאון סברו אחרת. נוצר מצב שהיהודים לא חגגו את החגים באותו יום. הסכסוך הסתיים בשנת 923.

בשנת 936, אלבו קסיס בקורדובה, ספרד, המציא את external stripper לטיפול בוורידי הרגלים.

בתחילת המאה ה־ 10, יצחק בן שלמה ישראלי, בבבל, כותב חיבורים רפואיים ופילוסופיים. באותה תקופה אבו בכר ראזיס, כתב אנציקלופדיה.

בשנת 980 נולד בבוכרה אבו עלי אל חוסיין אבן סינא (Avicennna), רופא ופילוסוף. הוא כתב מאה ספרים, והחשוב ביניהם היה “אל קנון”. דבריו, שנכתבו בתחילת המאה ה־ 11, שלטו במשך 600 שנה.

בתקופת השושלת המקדונית בקיסרות המזרח, סבלו היהודים מרדיפות וטבילה בכפיה. הגזרות הומתקו בשנת 972 על ידי ויזיר חדש. ליהודים הותר לגור רק בקונסטנטיפוליס ובתסלוניקי.

בספרד, הח’ליפות מבית אומיה התפוררה בשנת 1031, ובמקומה קמו נסיכויות קטנות.

בשנת 1058, נולד מוחמד אל ג’זלי, גדול חכמי האיסלאם.

ב־ 3.6.1099 הסתיים החלק הראשון של התקופה הערבית הקדומה, והחלה התקופה הצלבנית.


 

פרק 38: אירופה בימי הביניים 476־ 1453 לערך

תקופת “נדידת העמים” באירופה החלה בין השנים 374־ 376 כאשר האימפריה הרומית המערבית נחלשה, עם נהירתם של שבטי ההונים מאסיה אל מזרח ומרכז אירופה, כשהם דוחקים את השבטים הגרמאניים מערבה. בשנת 476 נפלה האימפריה הרומית והוקמו בתחומי הקיסרות הרומית ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה של שבטים וונדלים, לומברדים, וויזיגותים (בספרד), פרנקים ובורגונדים (בגאליה ובמערב גרמניה), אוסטרוגותים (באיטליה), וסקסונים (באנגליה).

נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית עם התפוררות כל הסדרי השלטון הרומיים. השלטון החדש כלל שליטים־לוחמים בנוסח גרמאני שלא הצליחו להקים מערכת שלטונית יציבה, מערכות חוק, משפט וסדר. הביטחון הכלכלי ברכוש ובמסחר נעלם, ובהעדר ביטחון כלכלי זה־ התעשיות קרסו ונעלמו.

התרבות, הספרות, הממשל והחוק ששלטו באגן הים התיכון מתקופת אתונה במאה החמישית לפנה"ס־ נמחו כמעט לגמרי מן העולם. בורות וחשכה ירדו על אירופה שנכנסה “לעידן האפלה”־ The Dark Ages.

הכנסייה, המנזרים, והבישופים שלה, הצליחו לשמר במידה מסוימת את התרבות הרומית הכתובה ואת הקשרים בין השטחים השונים. הכנסייה ריכזה את עבודתה בלימוד לטינית, שמירת אמנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים.

החל לצמוח סדר עולם חדש־ הפיאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועת הנאמנות האישית שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.

האדם בחברה הפיאודלית לא היה ישות אינדיבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסייה הורכבה מ“צמיתים”־ איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו מחויבים להביע אמונים (“קומנדטיום”) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, האבירים, היו ה־ ואסאלים של האדון, הלורד. הם תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות המכלכלות את עצמן עם קשר מועט בינן לבין שאר האחוזות.

הם נשבעו שבועת אמונים אישית (“הומגיום”) שקבעה חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה הייתה בדרך כלל הענקת אדמות ל־ ואסאל.

האדמות שקיבל הואסאל, הפכו במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק הואסאל לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות, (ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לואסאלים בולטים) לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחויבותם של הואסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה, בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.

תמונה 7.jpg

האיכרים־ משלמים “שכר דירה” לאבירים ומעבדים את אדמותיהם. הם מקבלים מהאבירים אוכל, הגנה ומחסה.

האבירים־ מביעים אמונים ללורדים ומספקים שירותים צבאיים. הם מקבלים מהלורדים אוכל, הגנה ומחסה.

הלורדים־ מביעים אמונים למלך ומספקים סיוע צבאי. הם מקבלים מהמלך איכרים ו“פייף”־ אדמות, רכוש או נכסים מניבי הכנסות.

מדרג זה של התחייבויות הדדיות, נקרא “פיאודליזם”־ חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה.

בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים־ פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסייה).

הנצרות התפשטה מרחבי אירופה גם אל אזור הים התיכון, ויצרה “יבשת” מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידיאולוגיה והדת הנוצרית ה“קריסטנדום”. הנצרות יצרה “זהות” אירופאית חדשה שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר במסעות הצלב־ שבמהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודירבנו קבוצות אוכלוסייה גדולות לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי.

היהודים באירופה של ימי הביניים


לפני תחילת ימי הביניים נחתם התלמוד ונגמרה תקופת האמוראים. במהלך ימי הביניים התקיימו שתי תקופות מרכזיות: תקופת הגאונים, ובה התקיימו שני מרכזים רוחניים של עם ישראל, בבבל ובארץ ישראל. לאורך תקופה זו התרופפה יהדות ארץ ישראל.

התקופה המרכזית השנייה היא תקופה הראשונים, מרכזה הרוחני היה בצרפת ובספרד, כאשר לקראת סופה, בעקבות הרדיפות הנוצריות ומסעי הצלב, התרכזה בספרד. בסוף ימי הביניים נחרב המרכז הרוחני בספרד לאחר גירוש יהודי ספרד ובכך נגמרה תקופת הראשונים.

המעמד המשפטי של היהודים בארצות הנצרות הושפע מהעקרונות הדתיים וגם ממעמדם המשפטי באימפריה הרומית. היהודים נחשבו לאזרחי האימפריה והותר להם לקיים את מצוות דתם, אבל חוקי האימפריה הדגישו את נחיתותם. מעמדם כאזרחים נשמר גם לאחר התפוררות האימפריה הרומית, ובדרך כלל היה זהה לאופן שבו הוגדר מעמדם מבחינה דתית: קיום בהשפלה.

במשטר הפיאודלי התקיימו בכפרים יחסי אדון־צמית בין בעלי הקרקע לבין מעבדי הקרקע. היהודים לא הורשו להחזיק בקרקע, שכן היא הוענקה בדרך כלל בתמורה לשירות צבאי, אך נאסר עליהם לשרת בצבא. ליהודי היה אסור להיות אדונו של צמית נוצרי ולא יכול היה להישבע שבועת אמונים מקובלת לאדון נוצרי. טקס הפאודום, שבו העניק האדון אדמות או רכוש לואסאל שלו, היה מלווה בשבועת האמונים הנוצרית, שהיהודים לא יכלו להישבע. זו הייתה אחת הסיבות להיעלמותם של יהודים מהמרחב הכפרי לערים. כחלק ממשטר הגילדות התקיימה גילדת היהודים שהיא הקהילה היהודית. הקהילה היהודית התגוררה במתחם מגורים, כפי שעשו זאת גם חברי גילדות אחרות.

ליהודים נוסחה שבועה מיוחדת שהוטלה עליהם במשפטים עם נוצרים. על הנוסח הרגיל של השבועה נוספו קללות ואיומים למי שיפר אותה והיא לוותה בהשפלה.

ליהודים היה מונופול על סחר בכספים והלוואות, כי הכנסייה אסרה על נוצרי להלוות כספים בריבית לנוצרי אחר, או אף להרוויח בדרך אחרת מהלוואת כספים. חלק מהפריווילגיה שניתנה ליהודים הייתה הזכות לסחור בחפצים משומשים: כדי לקבל הלוואה נדרש הלווה להשאיר משכון; אם ההלוואה לא הוחזרה היו היהודים רשאים למכור את המשכון וכך התרכז בידם הסחר בחפצים משומשים. הרבנים היו קובעים את גובה הריבית כך שהסכום הנגבה לא יעלה את חמת הנוצרים על היהודים.

מעמד האישה ביהדות בימי הביניים השתנה פעמים רבות בהתאם למסורת התנ"כית והתלמודית, בהתאם לשינויים במעמד האישה בחברה האירופאית הנוצרית, ולמעמד הכלכלי של היהודים. במשך תקופה זו תפסה האישה היהודית, כמו שכנתה הנוצרית, חלק חשוב וחיוני בפרנסת המשפחה ובחיים הדתיים בקהילה. נשים מלומדות ידועות מאותה תקופה מצביעות על שינויים בחינוכה ובהשכלתה של האישה היהודית. כמו כן, חלו שינויים במעמדה המשפחתי כמו “חרם דרבנו גרשום” (סביבות שנת 1000) האוסר על פוליגמיה.

רוב הנשים היהודיות בארצות הנוצריות לא ידעו קרוא וכתוב והשכלתן הייתה פחותה מזו של הנשים הנוצריות, בגלל נישואין בגיל צעיר, הטיפול התמידי במשפחה והמורשת התלמודית. יוצאות דופן היו בנות למשפחות רבנים, שקיבלו חינוך ספרותי: חלקן שימשו כחזניות לנשים, הצטיינו בידע התורני, ועסקו בהעתקת ספרים עבריים (פעולה המצביעה על למדנותן והבנתן בסוגיות ההלכתיות). חוץ מהשכלה בעניינים שבקודש, קיבלו הנשים הללו השכלה שסייעה לשילובן בכלכלה. רבות מהן למדו קרוא וכתוב בלשון המדינה, וחשבון כדי לעסוק במסחר ומשכונאות.

המעמד הכלכלי של האישה היהודית הושפע מתחומי הפרנסה של הקהילה היהודית: מסחר והלוואה בריבית. הנשים היהודיות היו מעורבות באופן אקטיבי הן במסחר והן בהלוואה בריבית, ורובן היוו מרכיב משמעותי בהכנסה המשפחתית. בעת היעדרות הבעלים מבתיהם, הן ניהלו את כל עסקי הבית והיו אחראיות גם על חינוך הילדים.

בתקופה זו, חלה ירידה באיסור על לימוד תורה לנשים ועלייה בתפילות נשים, ואף הוקדש להן מקום משלהן בבית הכנסת, מופרד מהגברים. דבר זה הפך את בית הכנסת למקום ביטוי לרגשותיהן הדתיים ואף ליצירת סדרי תפילה משלהן. לעיתים חיבר בין העזרות מסדרון קצר בו עמדה חזנית שהעבירה לנשים את הנעשה בעזרת גברים, כדי שתהיינה חלק מהריטואל הכללי, אך לא שותפות לו.


 

פרק 39: האימפריה הרומית הקדושה 843־ 1806


האימפריה הרומית הקדושה (בלטינית: Sacrum Romanum Imperium, בגרמנית: Heiliges Römisches Reich), או בשמה המאוחר – “הרייך הראשון” (וגם HRE לעיתים באנגלית), הייתה ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האימפריה צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית, לאחר שזאת חולקה בהסכם ורדן (843), והתקיימה קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806 בעקבות תבוסת האימפריה בקרב אוסטרליץ.

על אף שמרכז האימפריה היה בגרמניה ובאוסטריה לאורך רוב שנות קיומה, האימפריה לא הייתה גרמנית בלבד, והיא שלטה על עמים רבים. האימפריה מעולם לא הייתה מדינת לאום. למרות מוצאם האתני־גרמני של מרבית שליטיה ונתיניה, כבר מראשית האימפריה ישבו בשטחה קבוצות אתניות רבות. מוצאם של משפחות אצולה חשובות ורבים מבעלי המשרות באימפריה היה מקהילות שאינן דוברות גרמנית.

בשיא כוחה, האימפריה החזיקה במרבית השטחים בהן שוכנות גרמניה, אוסטריה, סלובניה, שווייץ, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, צ’כיה, כמו גם מזרח צרפת, צפון איטליה ומערב פולין של ימינו. הלשונות המדוברות בה כללו, לצד הגרמנית על ניביה השונים, גם שפות סלאביות רבות, כמו גם השפות שהפכו לאיטלקית ולצרפתית המודרניות.

עם זאת, האימפריה לא הייתה קונפדרציה רופפת בלבד. אידיאל הרייך (Reich), שהיה ביסודה של האימפריה לאורך רוב שנות קיומה, לא רק שתבע ממשלה קבועה בטריטוריה ברורה, אלא אף שיווה לאימפריה הילה נוצרית חזקה (ומכאן הכינוי “קדושה”). למעשה, עד 1508, המלכים הגרמנים נזדקקו לאישורו המפורש של האפיפיור, נציג האל עלי אדמות, על מנת שיוכתרו כקיסרי הרייך. הרייך, אם כן, היה בבחינת גשר בין קונפדרציה מדינית לבין ישות דתית־רוחנית.

מבחינה דתית, הייתה האימפריה הרומית הקדושה, כפי שניתן להסיק משמה, נוצרית רומית קתולית. אך עם חדירתם של זרמים פרוטסטנטיים, שמצאו את דרכם גם בקרב שכבת ההנהגה לקראת המחצית השנייה של המאה ה־16, הסכימו שליטי מדינות האימפריה דה פקטו, על סובלנות וקבלה הדדיים, וכל שליט יכול היה להכריע על דתה הרשמית של מדינתו.


לאחר שקרל הגדול (Carolus Magnus 742־ 814) הגדיל באופן ניכר את שטח האימפריה הפרנקית עליה הוא שלט, הוא הוכתר ב־25 בדצמבר 800 כקיסר הרומאי. הוא היה מגדולי שליטי אירופה בימי הביניים ונחשב בדיעבד לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה, כשהוא מחזיק בתואר “מלך הפרנקים” ובתואר “הקיסר אוגוסטוס” במקביל, אם כי אימפריה זו הוקמה זמן רב אחרי מותו.

קרל הגדול בנו של פפין הגוץ משל ביד רמה באימפריה הפרנקית, במשך 43 שנה ובתקופה זו ניהל מלחמות בזירות שונות ברחבי אירופה, וכך הרחיב את גבולות שלטונו. במזרח הוא כבש את כל שטחה של גרמניה, ובדרום־מערב ביסס את שלטונו באיטליה והמשיך אף לוונציה, לאיסטריה ולדלמטיה. לאחר שנות לחימה עיקשות בגבול הצפוני, קרל ולוחמיו הגיעו עד לבסיס חצי האי יוטלנד ובעקבות כיבושיו אלה הוא שלט על ממלכה שהשתרעה על רוב מערב אירופה. במקביל להישגיו המלחמתיים, הוא הנהיג מדיניות פנים מרשימה המאורגנת באמצעות מנגנון ניהולי־פקידותי, שבו הסמכות, ניתנה למושלים המופקדים על האזורים השונים, ומוטל היה עליהם להשליט את צווי הקיסר. קרל העניק כבוד רב לכנסייה, שהייתה כפופה למרותו, הוא שמינה את הבישופים והארכיבישופים למשרותיהם ופיטר אותם בהתאם לרצונו, והנחיל להמון העם, את אורח־החיים הנוצרי כדת מחייבת, כאשר הענישה על עברות דת, נעשתה כאילו היו אלה פשעים פליליים. למרות זאת השלטון היה חילוני מיסודו, והאינטרסים הכלכליים והמדיניים, הם שהנחו את השליטים בהחלטותיהם ובחקיקת החוקים.

לואי “החסיד” (או בשם שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus ובצרפתית: Louis le Pieux או Louis le Débonnaire) ירש את אביו קרל הגדול בגיל 35 ושלט 26 שנה. הוא המשיך את השימוש בתואר הקיסרי־הרומאי והמלוכני־הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי מת ב־840, ולאחר מותו פרצה מלחמה בין שלושת בניו. המלחמה נסתיימה ב־843 בעקבות הסכם ורדן, שלפיו חולקה האימפריה בין שלושת הבנים.

ירושת לואי התחלקה בין שלושה מבניו, לותאר, לודוויג ושארל. אחרי מאבקים הגיעו להסכם חלוקת האימפריה, חוזה ורדן, שהותיר ללותאר להמשיך לשאת את תואר “קיסר הרומאים”, אך חילק את הטריטוריות עליהן שלטו כל אחד מהמלכים:

נחלות המזרח בידי לודוויג הגרמני.

נחלות המרכז בידי לותאר הראשון.

נחלות המערב בידי שארל הקירח.


בשנת 919 הוכתר היינריך הראשון (876־ 936 מכונה גם “היינריך לוכד הציפורים” Heinrich der Vogler) למלך פרנקיה המזרחית והיה ראשון שליטיה.

היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 אוטו הוכתר למלוכה. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה “אוטו הגדול”) והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.

בתקופת מסע הצלב השני (1147־ 1149) הקיסר קונארד השלישי שלט באימפריה. מסע הצלב החל בצרפת, משם יצא מסע תעמולה ממחוזותיה הצפוניים של צרפת עד שהגיע לגרמניה וסחף את ההמון.

פרידריך הראשון, הידוע בכינוי “ברברוסה” (באיטלקית “אדום הזקן”) הוכתר למלך הגרמני ב־4 במרץ 1152. בשנת 1190 יצא מאירופה מסע הצלב השלישי שהונהג בידי ברבוסה לאחר הסכם עם האפיפיור ועל פי קריאתו. המסע נערך כתגובה לקרב קרני חיטין, כיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאו של צלאח א־דין. המסע יצא לאחר תקופת התארגנות ארוכה שבמהלכה פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה.

למסע יצאו פרידריך ברברוסה16 בראש צבאותיו, מלך צרפת פיליפ אוגוסט (השני), ומלך אנגליה ריצ’רד לב הארי. פרידריך לא זכה להגיע אל ארץ הקודש משום שטבע בנחל סאלף שבאסיה הקטנה. מותו גרם מהומה רבה וחוסר אונים בצבאו, שהותקף מכל עבר על ידי הטורקים. רבים מהגרמנים ערקו חזרה הביתה, נהרגו, ואפילו התאבדו. רק כ־5,000 מהלוחמים הצליחו להגיע לעכו.

קרל הרביעי הוכתר בשנת 1347 עת פרצה מגפת “המוות השחור”.

“המוות השחור” או “המגפה השחורה” הייתה מגפה שהכתה באסיה ובאירופה בכמה גלים במשך כחמש שנים (1347־ 1351) וקטלה, לפי הערכות שונות, כ־35 מיליון בני אדם בסין לבדה, ובין 20 ל־25 מיליון בני אדם באירופה. האומדנים נעים בין רבע לחצי מאוכלוסיית אירופה. בכפרים מסוימים נספו עד 80% מהאוכלוסייה. זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר פגע באירופה הקדם־מודרנית. התפרצויות של המחלה, בהיקף קטן יותר, המשיכו להכות במקומות שונים באירופה עד המאה ה־17.

קרל הרביעי, לצד הכנסייה הקתולית של אותה התקופה, היו מהמתנגדים העיקריים לרדיפות ולפרעות שהתחוללו ביהודי אירופה בגלל המגפה.

כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את מה שעתיד היה להיקרא ה“רפורמציה”, זיהו הדוכסים המקומיים הזדמנות לצאת כנגד הקיסר. שטחי האימפריה חולקו בהתאם לקווים דתיים נוקשים, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים לפרוטסטנטיים, ואילו שטחי הדרום והמערב נותרים קתוליים ברובם.

לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים־גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנה (1618־ 1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושוודיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.

סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפליה ב־1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות, האימפריה הרומית הקדושה הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.

האימפריה הרומית הקדושה קרסה באופן רשמי ב־6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. עם זאת, צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר “קיסרי אוסטריה” עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו־הונגרית.17


יהדות האימפריה הרומית בקדושה


יהדות האימפריה הרומית הקדושה מחזיקה בהיסטוריה ארוכת שנים, מתחילת דרכה בימי קרל הגדול ועד נפילתה בשנת 1806.

קרל הגדול עצמו נתן יחס טוב ליהודי האימפריה ונודע כפטרונם. בתקופתו ליהודים היו תנאים נוחים להתיישבות בצפון־מערב אירופה. ממלכתו התאפיינה בסובלנות כלפי חברות מיעוט. בהיעדר קנאות דתית, ובעקבות השתלטות מוסלמית על נתיבי הים התיכון נחסמו דרכי החליפין שבין אירופה הקתולית למזרח, וכך נוצרו תנאים מיטביים ליהודים בעלי קשרים המרושתים, באזורים שונים, לעיסוק במסחר. תנאים אלו הביאו לידי הקמת מושבות סוחרים שמרבית האוכלוסייה בהם הייתה בעלת צביון יהודי.

לאור השגשוג בפריחת המסחר, החלו יהודים להגר לצרפת, ונוצרו הקהילות היהודיות הגדולות, בערים ליון, ארל, ונרבון. יחסו של המלך קרל ליהודים, היה חיובי: הוא נהג בכבוד לאמונתם ולאורח חייהם ואפשר להם לקיים את מצוותיהם הדתיות ללא כפיית הדת הנוצרית. הוא העריך את החשיבות בשותפות של היהודים כסוחרים המהווים חוליה מקשרת בין המזרח והמערב. במרוצת שנות שלטונו פעל המלך קרל לשכן מקצת מהסוחרים הללו סביב לארמונו בעיר אאכן שבגרמניה, וכך הבטיח העברה של אספקה סדירה של סחורות נדרשות לחצר ארמון המלך, ביעילות ובמקצועיות־ פעילות שהועילה רבות לבניית עיר מושבו של קיסר האימפריה.

“קרל הגדול” חידש את העיסוק בלימוד האינטלקטואלי, וייסד חברה אליטיסטית שכל מאמציה התרכזו בקריאת היצירות הספרותיות הקלאסיות ופיתוח של אמנות הכתיבה והיצירה. הוא העריך את תרבות העם היהודי שחרתה על דגלה את ערך לימוד התורה, ועל כן עודד את מפעל לימוד התורה, וכיבד את תלמידי החכמים. בניגוד למלכים נוצרים אחרים, קרל לא הגביל את הפצת ספרות היהדות, למרות שלא תאמה את המסרים של הדת הנוצרית שממשלו החזיק בה כדת הרשמית של הממלכה. על פי המסורת הפרובינציאלית מיוחסת לקרל הגדול בנייתם ומיסודם של הישיבות התלמודיות באשכנז. מסורת הקמת הישיבה מסמלת את תקופת “תור הזהב” של יהדות אירופה, שסימלה את פריחת הלימוד והיצירה היהודית. בשל ההגירה הממושכת ממקומות שונים ובלבול בין המנהגים השונים התחזק הצורך בקביעת הלכה פסוקה וברורה ועל כן נוסדו בדומה לישיבה בנרבונה מרכזי לימוד נוספים.

בתקופת שלטון השושלת הקארולינגית (מקרל מרטל – עד לואי החסיד, ראה פרק 39 - האמפריה הרומית הקדושה), נשמרה החקיקה מתקופת הקיסרות הרומית המאוחרת, והיחס כלפיי היהודים היה כאל זרים “בני חסות” (בגרמנית: Schutzjude, מילולית: “יהודי מוגן”), כאשר זהותם חופפת הן במישור הדת והן במישור הלאומי. לפיכך יהודי לא יכול היה להתנצר ויחד עם זאת להשתייך ללאום היהודי. מאיחוד הזהות הזה, היהודים זכו להכרה במערכת חוקים אוטונומית נפרדת, כאשר בענייני הפנים של הקהילה, מעמדם היה של זרים משוללי זכויות ועל כן לא חלו עליהם דיני החוק הכללי של הממלכה ולמרות זאת הם זכו לחסות ולהגנה מצד השליטים. מתוקף הגנה זו הובטחה להם שמירה על חייהם ורכושם, אפשרות להתנייד, ולנוע, ופטור ממיסים שונים. מדיניות זאת ננקטה בשל התועלת הכלכלית שניתן היה להפיק ממעמד זה של היהודים, דבר שהעניק להם חופש מסחר. לעומת זאת נחקקו חוקים הדוחקים את היהודים מן החברה מתוך המניע של הכנסייה לחזק את הדת הנוצרית וליצור עליונות של מאמיניה ולטפח את עקרונותיה. השליטים איפשרו לכנסייה להגביל את היהודים בייצור יין ומזון בבתיהם. נוסף על כך נעשו דיונים רבים בנוגע לרכישת עבדים במטרה לאסור עליהם לשכור בעבדים ואף נעשו ניסיונות לחוקק חוק שאוסר על בעלות של יהודי על עבד או שפחה נוצריים. במשך שנות שלטון קרל, נערכו הסדרים פרטניים שהעניק בנו “לואי החסיד” במסגרת כתבי החסות שנקראו “הפריבילגיות”, וסיפקו לסוחרים יהודים מעטים חסינות חוקית על מעמדם, ואפשרו להם לחרוג מן החוקים שהכנסייה הגבילה אותם, ובכך ניסה לואי לשמור על נאמנותם לו.

בשנת 1,000 לספירה חיו באימפריה הרומית הקדושה כ־20,000 יהודים אשכנזים באזורים שמצפון לאלפים, בקרבת מוקדים ראשיים באימפריה כגון וורמס ואף מיינץ.

לאחר מותו של הקיסר “לואי החסיד”, התחלקה הממלכה לשלוש ממלכות עצמאיות בין שלושת בניו. קרל הקירח קיבל את השלטון על רובה של צרפת, לודוויג הגרמני קיבל את גרמניה ולותאר הראשון שירש את התואר “קיסר האימפריה הרומית הקדושה” בשל היותו בכור, קיבל את שטחה המרכזי של הממלכה שכללה את ארצות השפלה, אלזס, בורגונדי, פרובנס ואיטליה. מעמדם של היהודים שרובם היה עתה תחת שלטונו של קרל הקירח התערער. חברי הכנסייה התכנסו והחריפו את דחיקתם של היהודים מן החברה הנוצרית והחלו לדכא אותם ולהשפילם. למען מטרה זו הם קבעו מספר תקנות: ראשית מועצת הכנסייה קבעה כי יש להרחיק את ילדי היהודים מבתיהם ולהשכין אותם במנזרים. נוסף על כך הם אסרו על בניית בתי כנסת חדשים, והכריזו על נישול היהודים ממשרות חשובות, והחשיבו את זאת כחטא לכנסייה במידה ויהודי מאייש תפקיד של שופט או מושל. הם שאפו להפרדה מוחלטת בין החברה הנוצרית לזו היהודית, ועל כן גינו בחריפות קשרי ידידות ונישואי תערובת.

מסרים אלה של דיכוי והשפלה חלחלו אל שכבת העם ואלו החלו לפגוע בשכניהם היהודים, ברכושם ואף בגופם. היהודים תחת שלטונו של לותאר זכו ליחס אוהד למרות מאמציהם הרבים של הבישופים לשנות זאת. גם בפרנקיה המזרחית בה שלט לודוויג הגרמני המשיכה המדיניות הידידותית כלפי היהודים, ונשמר מעמדם כסוחרים. אך זאת לא נשמר לזמן רב, בשל הרפורמות שנעשו בממלכות השכנות, ובעקבות סכנת הפלישות הנורמניות הצורך במסחר היהודים לא היה חיוני כבעבר.

במשך התקופה יהודי האימפריה היו תחת חסות בישופית כשהם עוזרים בפיתוח הערים הנוצריות. בכל מקרה תמיד הייתה תלות ענקית באישיותו של הקיסר כלפי היהודים. כך למשל נעשו צעדים כנגד האוכלוסייה היהודית בתקופות של קיסרים פחות פתוחים ושמרנים יותר, דוגמת זאת של היינריך השני (“הקדוש”) ששלט בין השנים 1014 ועד מותו ב־ 1024. בתקופתו הוצא צו לגירוש יהודים מהעיר מיינץ, אך אחרי זמן קצר במיוחד הוא בוטל. דוגמה זאת, למרות שלא התממשה כצפוי, מראה את השינויים בין היחס ליהודים בזמנים של קיסר סובלני לזמנים של קיסר סובלני־פחות.

כך למשל היינריך הרביעי נהפך למגן חשוב על יהודי האימפריה בתקופתו. היינריך הרביעי היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה מ־ 1084 ועד ויתורו על הכתר ב־ 1105. בשנת 1095 העניק היינריך ליהודים שבתחום שלטונו כתב זכויות בשם Advocatis Imperatoris Judaica בו נאסרה בין השאר הטבלה בכפייה לנצרות. הוא אף התיר ליהודים שהוטבלו בכפייה לשוב לחיק היהדות – למרות התנגדות הכנסייה הקתולית. היינריך גם ניסה לסייע ליהודים שבתחום שלטונו במהלך מסעות הצלב, וזאת לא בגלל חיבה ליהודים אלא בשל הערכתו את התרומה הכלכלית החשובה של היהודים לממלכתו ובגלל מאבק כוחות שהיה לו מול האפיפיורות ברומא.


נראה כי ימי הביניים היו מקום משתנה ביחסו ליהדות באירופה־ לא תמיד היהדות נתקלה בהתנגדויות אלא בפעמים מסוימות אף הוגנה על ידי השלטון של אותם הימים.

ליהודי האימפריה, בתור אנשים בני מעמד משני לנוצרים, הייתה חשיבות רבה בעיסוקים מסוימים. בעקבות קביעות הכנסייה הקתולית, על הנוצרים נאסר לעסוק בתחומים ומקצועות מסוימים, בעיקר בנקאות והלוואות בריבית. לכן, היהודים עסקו בעיקר בתחומים אלו, דבר שהוביל לדעה שלילית לגבי יהודי אירופה ותעבתם לכסף.

בשנת 1440 עלה לשלטון פרידריך השלישי בתור המלך הגרמני, ובשנת 1452 הוא הוכתר ל“קיסר האימפריה הרומית הקדושה”. הוא התייחס ליהודי האימפריה כאזרחים, כל זאת כשהוא ראה בהם כנחוצים במיוחד לשלטון מבחינה כלכלית (על זכויות היתר שנתן ליהודים אף כונה “מלך היהודים” פעמים מסוימות).

כך גם לקראת סוף ימי הביניים עלתה התעניינות מוגברת בשפה העברית, הן מצד הנוצרים והן מצד היהודים שחלקם דיברוה. מגמה זו אצל הנוצרים הייתה כחלק מרוח הרנסאנס של אותה תקופה בה עלה הרצון להבין יותר את מקורות הנצרות מראשיתה.

במהלך ימי הביניים ומסעות הצלב התרחשו הרבה פרעות ביהודים בתחומי האימפריה הרומית הקדושה (ראה פרק “התקופה הצלבנית” תת־נושא “מסעות הצלב”, ופרק “פרעות, פוגרומים, גירושים ועלילות דם”).


 

פרק 40: יהדות אשכנז


יהדות אשכנז הוא שם כולל לעדות היהודים שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. תפוצת יהודי אשכנז בעולם כוללת את אירופה, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה, ארצות הברית, וחלקים מאסיה. נכון להיום, יהדות אשכנז ־ היא הקבוצה הגדולה בעם ישראל, ומהווה כ־75% מכלל היהודים.

מן המאה ה־9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין18, כיום בגבול צרפת־גרמניה, שנקרא “אשכנז” במקורות הרבניים. התאוריה המקובלת כיום היא, שמוצאם של יהודי אשכנז הוא בקבוצה קטנה של יהודים כפריים שחיו באזור נהר הריין באימפריה הרומית הקדושה במאות ה־9 וה־10 לכל המאוחר.

יהודים אלו באו כנראה מצרפת ומצפון איטליה, והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב היהודי־צרפתי והיהודי־איטלקי והחלו לדבר גרמנית עתיקה שהיא מקור היידיש. הסתגרותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מעברית (אשר כונתה בפי יהודי אשכנז “לשון הקודש”) ומהניבים הקודמים, אפשרו את היווצרות היידיש.

כבר במאות ה־11 וה־12 נדדו יושביהן של הקהילות גם לארצות הגובלות, כולל שטחי בוהמיה, אוסטריה, צפון איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמן. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה־14 הגירה למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני־ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו־סלאבית.

עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את “אשכנז המזרחית”, אך בערך תוך מאתיים שנה פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, ייחוד בולט משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב.

במאה ה־19 החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, “נוסח אשכנז”, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום, וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי־גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות.

עד למאה ה־18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה וארחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים, כמו מאכלים מסוימים, מוסיפים להיות מוכרים מאוד.


בספרות העברית של ימי הביניים שימש השם “אשכנז” ככינוי לגרמניה וצפון צרפת. כשהחלו היהודים לנדוד למזרח אירופה, הפך הביטוי “אשכנזים” למייצג את כל היהודים, הן במרכז אירופה והן במזרחה. יש לזכור, שבבלקן ובמערב אירופה ישבו גם יהודים ספרדים.

על אף הקשר האתני בין יהודי מרכז ומערב אירופה לבין יהודי מזרחה, חל ביניהם בידול הולך וגובר מסוף המאה ה־18. ליהודי מרכז ומערב אירופה ניתנה בהדרגה אמנציפציה (מתן שוויון זכויות אזרחיות, חברתיות ומדיניות), בעוד שיהודי מזרח אירופה היו רחוקים מכך ונתונים ברובם להגבלות רבות עד למהפכה הרוסית ב־ 1917.

במערב הניעו תהליכים אלה תירבות (אקולטורציה) מואץ של היהודים, שהתבטא בהשתלבות לשונית־ (אם בראשית המאה ה־19 נדרשו המשכילים בגרמניה לחבר ספרות עממית ביידיש כדי שההמונים יבינו אותה, כעבור כמה עשורים השפה האידית כמעט ונעלמה) ־ ובאימוץ הדרגתי של ערכי החברה המקומית.

בעקבות כך החלו תופעות של חילון, המרות דת, נישואי תערובת, רפורמה דתית ועוד. במזרח היו תהליכים כאלה איטיים מאוד, מוגבלים ונחלת חלקה של שכבה צרה בלבד. כך, למשל, בעוד שתנועת ההשכלה במערב התפוגגה בשלב מוקדם עם ההתערות החברתית, גלגוליה השונים שרדו שנים רבות בגליציה (אוקראינה ופולין של היום)־ בה ניתנה אמנציפציה באופן רשמי, אך היא הייתה הצהרתית יותר ממעשית בשל נחשלות החברה הנוכרית הסובבת. החברה היהודית ברוסיה נותרה מסורתית בעיקרה, ובכך זימנה כר פעילות נרחב ללוחמים למען ההשכלה שם.

במהלך המאה ה־19 עלה השימוש במושג “יהודי המזרח” (אוסטיודן) כדי לבדל בין שני אגפיה של יהדות אירופה. בעבר היו כאלו שקראו לגרמניה “אשכנז”.

השפה המזוהה ביותר עם יהדות אשכנז היא היידיש, ניב שהתפתח מגרמנית עתיקה עם השפעות מעברית וארמית.

הדעות בין ההיסטוריונים חלוקות לגבי השאלה האם יהודי צפון צרפת הם שפנו ראשונים מזרחה והתיישבו באזור הריין, או להפך. ידיעה ראשונה מהמאה הרביעית לספירה על ישיבתם של יהודים בתחומי גרמניה דנה בקהילה בעיר קולוניה (קלן).


ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד סוף האלף הראשון לספירה. בתקופה זו קהילות בחבל הריין מנו בעיקר סוחרים. בעקבות המתח שנוצר בין היהודים לראשוני בני מעמד־הביינים הנוצרי, ולאור ההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב, השתנה מצבם של היהודים. במהלך מסע הצלב הראשון ב־1096, בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו (הרחבה בעמוד 931).

בשנת 1236 הוכרזו יהודי גרמניה על ידי הקיסר פרידריך השני כ“עבדי האוצר הקיסרי”. בשנת 1356 העביר הקיסר הגרמני את זכותו על היהודים לידי “הנסיכים הבוחרים” (הנסיכים הגרמנים שבחרו את הקיסר). בלחץ הבורגנות החדשה והכמורה הנוצרית נדחקו היהודים כמעט מכל מקצוע אפשרי והותר להם לעסוק רק בהלוואות בריבית ובסחר בחפצים ישנים. היהודים גם נדחקו לגטאות ואולצו לשאת אות קלון על בגדיהם. רבים מהיהודים גורשו מגרמניה ולשפל הגדול ביותר הגיעה יהדות גרמניה לאחר מלחמת שלושים השנה (1618־ 1648).

כל היהודים גורשו מאנגליה בשנת 1290 (הרחבה בעמוד 941) ומצרפת בשנת 1394, פרט ליהודים בודדים בפרובנס שנותרו עד סוף המאה ה־15, ממנה נגזר שם המשפחה פרובנסול (הרחבה בעמוד 951). היהודים החלו להסתנן מחדש לצרפת (בעיקר ממזרח אירופה ומגרמניה) החל מהמאה ה־16, ורק לאחר המהפכה הצרפתית ניתנה להם אמנציפציה והם יכלו להתפשט לכל רחבי הארץ.

החל מסוף המאה ה־12 ותחילת המאה ה־14 התגבשו הקהילות היהודיות המאורגנות והקבועות במזרח אירופה. צמיחת האוכלוסייה נבעה בעיקר מהגירת אוכלוסין גדולה ממרכז אירופה, כשבין המהגרים היו גם יהודים רבים.

יהודים לא אשכנזים התיישבו אף הם במזרח אירופה, אך מספרם היה קטן יחסית, והשפעתם על הצביון התרבותי־חברתי של היהודים במזרח אירופה היה שולי.

בתחילת המאה ה־16 מספר היהודים במזרח אירופה נאמד בין 10,000 ל־30,000. באמצע המאה ה־18 זינק מספר היהודים לכ־750,000. בתקופה זו שליש מיהודי מזרח אירופה התגורר באזורים שרוב אוכלוסייתם פולנית. שאר היהודים התגוררו בקרב עמים אחרים, בעיקר בסביבה אוקראינית ורוסית־ליטאית.

הזינוק במספר היהודים נבע מהגירה ממרכז אירופה למזרחה במאה ה־16, ומשיעור ילודה גבוה. גזרות ת“ח ת”ט (הרחבה בעמוד שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.) הביאו לכך שיהודי פולין ביקשו מפלט בגרמניה, וכך התחדש היישוב היהודי בגרמניה.

באמצע המאה ה־18 כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית במזרח אירופה התגוררו בערים או בעיירות, ושליש התגוררו בכפרים ־ תופעה ייחודית שכמעט ולא התקיימה במערב אירופה. במשך השנים אחוז היהודים בערים ובעיירות רק הלך וגדל. בתקופה זו התבלטה תופעת “העיירה היהודית” (שטעטל), שהייתה עיירה שחלק גדול מתושביה היו יהודים, מה שהשפיע על צביונה התרבותי (הרחבה בעמוד 443).

הקהילות האשכנזיות באירופה שגשגו החל מאמצע המאה ה־19 ועד שנות ה־40 של המאה ה־20, עת פרצה השואה. ריבוי האוכלוסין יצר לחץ כלכלי הולך וגובר שהוביל להגירת כ־2.5 מיליון איש ממזרח אירופה. רובם היגרו לארצות הברית. מבין המהגרים, עשרות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל ובכך החלה הציונות המעשית. באותן שנים התרחשו שינויים פוליטיים ותרבותיים באירופה, שנתנו את אותותיהם גם על היהודים. כך, למשל, שאבו יהודי אשכנז את רעיון הלאומיות מעמי אירופה, ונוסדו מספר תנועות יהודיות לאומיות: ציונות, בונדיזם19, טריטוריאליזם יהודי, אוטונומיזם יהודי ולהן גוונים ותתי־זרמים.


ב־1939 היוו האשכנזים כ־90% מהיהודים בעולם ונכון לשנת 2008 הם היוו כ־75% מאוכלוסייה זו.

רובם הגדול של הנרצחים בשואה היו מיהודי אשכנז, בעיקר ממזרח אירופה. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הידלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית באירופה. את המכה הקשה ביותר ספגה יהדות פולין (בכלל זה יהדות ליטא), שמנתה כ־3 מיליון נפש, ונכחדה כמעט לגמרי. יהדות פולין וליטא הייתה מאורגנת בארגונים, במוסדות ובמפלגות חילוניים ודתיים, חלקם נהרסו כליל, וחלקם עברו לארצות הברית ולישראל.


הכוזרים ויהדות אשכנז של ימינו


קיימות תאוריות הטוענות כי מקורה של יהדות אשכנז הוא בעמים שונים מאזור אגן הים התיכון שהתגיירו, או בשבטים ממוצא הכוזרי־טורקי, שהתגבשותם היא בממלכת הכוזרים. אך תאוריות אלו לא הוכחו גנטית, וגם אינן מתאימות עם העובדה שלמרות שישנן סברות שמלכי הכוזרים האמינו ביהדות רבנית העתיקה, באותו זמן, יהדות אשכנז כבר הייתה גדולה ופורחת. בנוסף, שפת היידיש המדוברת בין היהודים האשכנזים, היא ניב שהתפתח מהגרמנית העתיקה, ולא מניבים פרוטו־טורקיים (מוצא הכוזרים).

ההשערה שמוצא היהודים האשכנזים כולם הוא מן הכוזרים הייתה פופולרית בחוגים שונים לאחר מלחמת העולם השנייה. לפי השערה זו, לאחר התפרקות ממלכת הכוזרים, שלטענתם התרחשה במאה ה־13 (זאת על אף שמרבית החוקרים סוברים שהיא הוחרבה עוד בתחילת המאה ה־11), נדדו רבים מהיהודים של הממלכה הכוזרית לאזורי רוסיה ופולין והיוו את הבסיס ליהדות אשכנז.

ההשערה על הגירה כה משמעותית של יהודים משטחי ממלכת כוזריה למזרח אירופה לא זכתה עד עתה לאישוש ממשי בכתובים. אולם, גם אם אכן הייתה הגירה סמויה שכזו, צריך לזכור כי חלק גדול מיהודי הממלכה הכוזרית עצמה לא היו ממוצא כוזרי, אלא שאבותיהם הגיעו אליה מהאימפריה הפרסית ובעיקר מהאימפריה הביזנטית, בתקופה בה ניסו לכפות שם המרת דת על היהודים.


עם התפתחות מחקר הגנטיקה של אוכלוסיות נערכו כמה בדיקות גנטיות ביהודים אשכנזים בימינו והשוואתם לאוכלוסיות באזור הגאוגרפי שבו התקיימה ממלכת הכוזרים. ע"פ רובם ככולם של המחקרים, מוצאם של יהודי אשכנז הוא ממקור לבנטיני. לא נמצאו תימוכין למוצא מאזור ממלכת הכוזרים דווקא, וההשערה הרווחת היא כי יהודי אשכנז בדומה לשאר יהודי העולם מקורם מאוכלוסייה ארץ־ישראלית קדומה.

שימוש רב נעשה בתאוריה זאת בחלק מההאנטישמיות המודרנית לפני השואה. בזמן השואה ניצלו בני קהילות המשתייכות ליהדות הקראית בשל טיעון זה מהשמדה על ידי גרמניה הנאצית. כיום מנוצלת תאוריה זו על ידי הפלסטינים ודוברים אנטישמים, למטרת שלילת הזיקה בין מדינת ישראל ליהודים שחיו כאן בתקופת בית שני וקודם לכן.

קבוצות נוספות שיוחס להן, או שייחסו לעצמן, קשר אל הכוזרים הם היהודים ההרריים של הקווקז, הקרימצ’קים20, יהודי גאורגיה (הטענה מתבססת על כך שבין יהודי גאורגיה אין כהנים או לווים), הקראים המודרניים של קרים וליטא וכן קבוצות לא יהודיות שונות ובהן הקומיקים והטטרים של קרים. אין הוכחות לקיומו של קשר כזה באף אחד מן המקרים.


 

פרק 41: התקופה הצלבנית 1099־ 1291 לספירה

הרקע למסעות הצלב


תקופת השלטון המוסלמי בארץ ישראל, שהחלה בשנת 634 לספירה, לא הטרידה בהתחלה את הנוצרים באירופה המערבית. הם התייחסו לכיבוש המוסלמי כאל סכסוך מקומי בין האימפריה הביזנטית לערבים. הצליינות לאתרי הקודש נמשכה ללא מפריע וביטחונם של המנזרים והקהילות הנוצריות בארץ לא נפגע.

הכוחות המוסלמים היו מפולגים בינם לבין עצמם ולא היה להם מרכז יחיד או שליט יחיד שיאחד אותם נגד האויבים. בדומה למוסלמים, המערב הנוצרי היה מחולק למספר מדינות בלי מנהיגות מרכזית. ההבדל העיקרי בין הנוצרים לבין המוסלמים היה בהנהגה דתית מרכזית אחת מאחדת ששימשה מעין עוגן לנוצרים.

התהליכים שהובילו למסעות הצלב: מבחינת הרקע הדתי עומדת ה“רקונקיסטה” שהחלה כבר בשנת 722 בספרד ושחרור ספרד מידי המוסלמים. בתהליך זה ניתן התקדים לשימוש באלימות אשר קיבל אישור רשמי מידי האפיפיור גריגוריוס השביעי.

גם הרקע הכלכלי־ חברתי מספק הסבר ליוזמת המסעות. משטר הקרקעות הפיאודלי במערב אירופה נוהל כך שהבן הבכור ירש את כל הנחלה ואילו הבנים הצעירים נאלצו להסתפק בחלק קטן ממנה, או אפילו לא קיבלו דבר. כך נוצר מעמד רחב של אבירים ללא קרקע, שהרוויחו את לחמם בעיקר ממלחמות בתור שכירי חרב. ככל ששכבה זו התרחבה, נוצרה האפשרות להניעם לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים.

בצד המזרחי של אירופה־ האימפריה הביזנטית תמיד הייתה ברקע של העולם הערבי המתפתח, אם כצד אקטיבי במלחמות נגד הערבים, ואם כצופה מהצד בתהפוכות ובמאבקים בין השושלות המוסלמיות לדורותיהן.

האימפריה הביזנטית איבדה את רוב שטחיה בסוריה ובאסיה הקטנה בקרבות עם הסלג’וקים שהבולט בהם הוא קרב “מנזיקרט” שחל בשנת 1071 במזרח טורקיה.

בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר הייתה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים.

לאחר שהסלג’וקים כבשו את כנסיית הקבר, ולאחר שקיסר ביזנטיון, אלכסיוס קומננוס, ביקש עזרה נגד הסלג’וקים, שכבשו חלק מאדמותיו, קרא האפיפיור אורבנוס השני בוועידת קלרמון (Clermont) בשנת 1095, לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים. המאזינים לנאומו קראו כולם “רצון אלוהים הוא” (Deus Vult)־ קריאה שהפכה לסיסמת הצלבנים. בכך הביא בעצם למסע הצלב הראשון.


מסעות הצלב


מסעות הצלב הם סדרת מלחמות דת ומסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים בין המאה ה־ 11 והמאה ה־ 13. הם החלו בניסיונות לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים.

“הצלבנים”, משתתפי המסע נושאי הצלב, באו משכבות חברתיות מגוונות: נסיכים, אצילים, אבירים, איכרים, סוחרים וצליינים. כמו כן נבדלו הצלבנים מבחינת מצבם הכלכלי, דרך מחשבתם, ומטרתם במסעות הצלב. רק מעטים מהם השתתפו במסעות מתוך התלהבות דתית בלבד, ולעומת זאת ביקשו האחרים לזכות בתהילת גבורה, בכיבוש ארצות או אחוזות. היו ביניהם הרפתקנים פשוטים או פושעים שביקשו למצוא במסעות מפלט מפני בית המשפט או בית הכלא. הסוחרים ניצלו את התנועה הגדולה מזרחה כהזדמנות להתעשר ע"י אספקת הציוד, הבגדים והאוכל של הצבא. כמו כן הם חשבו שבתום הכיבושים הם יהיו המתווכים בין המזרח למערב.

בין הגורמים אשר הניעו את האנשים להתגייס לקריאת האפיפיור:

ההבטחה שכל עוונותיהם של המשתתפים במסע יכופרו.

הבטחה לחיים אחרי המוות בגן עדן.

כל מי שמשתתף במסע קיבל זכויות חומריות, לו ולמשפחתו.

הכנסייה הגנה על בני המשפחה בזמן העדר המתגייס.

אי אפשר לדרוש מיסים וחובות ממשפחת המתגייס כל עוד הוא במסע.

רק שלושה מסעות צלב יצאו במטרה לכבוש את ארץ ישראל: מסע הצלב הראשון, השלישי והשישי. המסעות השני, הרביעי והחמישי לא כוונו לכיבוש הארץ, אם כי במסע הצלב החמישי היו כמה קרבות בארץ. מטרתו של מסע הצלב האלביגנזי בשנת 1209 היה להשמיד את הכופרים בדרום צרפת. מסעות הצלב בים הבלטי ובמזרח אירופה החלו במאה ה־ 12, במקביל למסע הצלב השני, והמשיכו לסירוגין עד המאה ה־ 16.

מסעות הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה. במערב אירופה נראו מסעות הצלב בדמיון העממי כהרפתקאות הרואיות. עד זמננו הצלבנים ומנהיגיהם עוברים רומנטיזציה בתרבות הפופולרית.

בעולם המוסלמי המשיכו מסעי הצלב להיראות כמסעי טבח אכזריים וברבריים על ידי “הפרנקים” (היה כינוי לצלבנים) כנגד האיסלאם המתורבת. כמו המוסלמים אנשי הכנסיות הנוצריות המזרחיות רואים את מסעי הצלב כהתקפות על ידי המערב הברברי.

עבור היהודים מסעי הצלב היו אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד’תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הריין: שפייר, וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא ־ כפי שנקראו בידי היהודים), מותקפות בידי המון מוסת, במסגרת מסע הצלב העממי. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ואלפים רבים (כל יהודי הקהילות) מסרו את נפשם על קידוש השם־ אם על ידי כך שנרצחו ואם על ידי כך שהתאבדו ובלבד שלא יעברו על דתם. בקהילות שונות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות ועשו זאת בדרך כלל למראית עין עד יעבור זעם. קהילות נוספות על אלה מאזור הריין, בגרמניה ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. באנגליה בשנת 1099 יצאו צלבנים יחד עם המון משולהב וצרו על בתי היהודים, אשר ברחו למצודת יורק והתבצרו בה, וכשהבינו שגורלם נחרץ העדיפו לבצע התאבדות קולקטיבית מאשר ליפול בידי האספסוף. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.

מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי.

מסעות הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי משנת 1215, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים. אחת ההחלטות שלו הייתה שעל היהודים לשים טלאי צהוב על בגדיהם.

בספרות האשכנזית אודות אירועי תתנ"ו, ובעיקר בפיוט ובתפילה, הושם הדגש על קידוש השם־ יהודים אשר העדיפו למות ולעתים אף להרוג את בני ביתם, מאשר להמיר דתם לנצרות. מקדשי השם הללו זכו להערכה מרובה ביהדות.


מסע הצלב העממי:

בעקבות הנאום של אורבנוס השני התחילה תנועה המונית מזרחה, בעיקר בהנהגת תמהוניים בשם פטר “הנזיר” מצרפת, ו־ וולטר “חסר הכסף” מגרמניה. אחרי חג הפסחא, יצאו מהעיר קלן שבגרמניה כ־ 20,000 גברים, נשים וילדים, משפחות שלמות, ולפעמים כפרים שלמים נטשו את בתיהם כדי לבצע עלייה לרגל ל“ירושלים החדשה”.

הצלבנים זרעו חורבן ומוות בדרך, במיוחד בקהילות היהודיות. כאשר ה“צלבנים” הללו נתקלו בקהילות יהודיות הם בזזו אותן ופגעו ביושביהן (מאורעות תתנ"ו). ע"פ גרסה מסוימת, אמרה פופולרית בקרב הצלבנים הייתה “אם אינך יכול להרוג טורקי, הרוג יהודי”. הצלבנים פגעו גם בנוצרים ביזנטיים (מזרחיים) בשל המראה השונה שלהם.

כעבור זמן נגמר לצלבנים האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופול הגיעו מעט מאוד, ואלו נטבחו בידי הסלג’וקים. זהו מסע צלב עממי ובשל אופיו הספונטני והבלתי מאורגן הוא לא נכלל עם תשעת מסעות הצלב הגדולים.

מסע הצלב הראשון:

במקביל לגל הספונטני של ההמונים, התארגן כוח צבאי של אבירים שיצא גם הוא מזרחה. מסע הצלב של האבירים יוצא לדרך בחודש מרץ 1096.

הצבא הצלבני כלל ארבעה מחנות. בראש הצבא עמדו: גוטפריד מבויון (Godefroy de Bouillon), אחיו בולדווין (Baldwin), רמון הרביעי (ידוע כרמון מסן ז’יל Raymond de Saint־Gilles) רוזן טולוז, איג דה ורמנדואה אחיו של מלך צרפת, רוברט השני אחיו של מלך אנגליה ופמלייתו, ו־ בוהמון נסיך נורמני מדרום איטליה יחד עם אחיינו טנקרד ((Tancred.

הצלבנים כבשו את העיר ניקיאה, ומסרו אותה למלך הביזנטי אלכסיוס. אדסה (Edessa), שבצפון ארם נהריים נכבשה ובולדווין התיישב בה והיא נקראה “רוזנות אדסה”. הם עברו דרך אסיה הקטנה, כבשו את העיר אנטיוכיה (בטורקיה של היום) והקימו ב־ 1098 את “נסיכות אנטיוכיה”, ו־ בוהמון הראשון התיישב בה. גם העיר טריפולי (בלבנון של היום) נכבשה. היו לצלבנים קשיים בדרכם.

דמשק לא נכבשה. הצלבנים הגיעו לקונסטנטינופוליס והתארגנו שם לכיבוש ארץ ישראל.

בסוף 1098 הם כבשו את יפו. בחודש מאי הם הקימו בעיר רמלה" דיוקסיה" (הגמונות או בישופות) בעלת אופי ייחודי־ שילוב של יחידת מִנהל דתית עם סמכויות צבאיות.

ביוני 1099 הגיעו לירושלים ופתחו בניסיון לכובשה בסגנון יהושע בן נון: הם התפללו, הקיפו את החומות שבע פעמים, תקעו בחצוצרות ושמו עפר על הראש. ניסיון זה לא צלח, והחומה לא נפלה. בניסיון השלישי, הצלבנים כבשו את ירושלים מידי הפאטימים שישבו בארץ, לאחר מצור של חמישה שבועות. הכיבוש חל בתאריך 7.1099 15, יום שבת. לפי המסורת, שעת הפריצה היא 9:00 בבוקר. זוהי שעה בעלת משמעות דתית מבחינתם־ היום והשעה שבהם ישו עלה על הצלב.

טנקרד (שלימים יהיה נסיך הגליל ), פרץ מצפון, רמון הרביעי מדרום וגודפרי מבולון מצפון־מזרח. מסגדים ובתי כנסת בירושלים עלו באש, והיה טבח של התושבים היהודים והמוסלמים. יהודים נשרפו בבתי הכנסת, וכ־ 2,000 יהודים נשרפו בבית הכנסת הראשי. מוסלמים רבים נהרגו במסגד אל־אקצא. הצלבנים כבשו גם את כנסית הקבר.

התקופה הצלבנית בארץ החלה ב־ 3.6.1099.

עם מסע הצלב בא הסוף לתקופה המוסלמית הקדומה בארץ, שהחלה בשנת 634 ובירושלים ב־ 638. במהלך התקופה המוסלמית בארץ השלטון הערבי היה בידי בית אומיה, ואחרי כן בידי בית עבאס, הטולונים, הפאטימים והסלג’וקים. היהודים היו מפוזרים בכל שטחי הח’ליפות. בגדד הייתה פרשת דרכים למסחר בין פרס, ערב וסוריה ושושלות טורקיות.

עם מסע הצלב הראשון התחילה תקופה ארוכה של פרעות ורדיפות נגד היהודים.

בין השנים 1100 ־1099גודפרי מבולון שלט בירושלים, ו“ממלכת ירושלים” כוננה. הוא סירב לקבל את התואר “מלך ירושלים”, מתוך ענווה ואמר: “אם ישו נשא כאן כתר קוצים, אני לא אשא כאן כתר מלכות”־ הוא בחר לעצמו את תואר “המגן על הקבר הקדוש” ועשה שינויים בכנסיית הקבר. הוא נפטר ב־ 7.1100 תוך כדי מצור על העיר עכו.

באוגוסט 1099, חל קרב באשקלון עם צבא מצרי שנשלח לסייע לירושלים הנצורה, אך איחר ב־ 19 ימים.

קרב זה הוא סיום המלחמה על ירושלים ומסמל את סיומו של מסע הצלב הראשון, וממלכת ירושלים נכנסה לשלב של התפשטות והתבססות שנמשכה עד לשנת 1110.

אחרי גודפרי, שלט בולדווין הראשון (1058־ 1118), שהיה בשלטון בין השנים 1100 ו־ 1118. הוא כן קיבל את תואר המלך והיה המלך הצלבני הראשון בירושלים.

אחריו היו עוד מספר מלכים בשם זה, שמלכו בירושלים מ־ 1090 עד 1291. מרכז השלטון של הצלבנים היה בירושלים. הצלבנים שלטו בחופי הארץ, בחוף לבנון, סוריה, ובעבר הירדן המזרחי.

בתקופה זו אסור היה ליהודים להתגורר בירושלים. הותר למספר אומנים יהודים בלבד, צבעי בדים במקצועם, לשהות בירושלים. היו מאתיים צבעים שגרו ליד מגדל דוד.

תנועת עולי הרגל לירושלים לא פסקה. כדי להגן על העולים הנוצרים בדרך מפני שודדים, הקימו הצלבנים ארגונים צבאיים ומסדרים לצדקה, שמטרתם הייתה לטפל בחולים ובעניים. המפורסמים שביניהם היו מסדר ה“טמפלרים” שנוסד בשנת 1118, ומסדר “ההוספיטלרים” ((The Hospitalers. מסדר הטמפלרים טיפל בעיקר במחסורם של העולים והיה מאין אכסניה וסיפק לווי חמוש. כולם היו נזירים שחיו במנזר שחשבו שהוא עומד במקום שעמד בית המקדש של שלמה המלך. מסדר ההוספיטלרים (מסדר יוחנן קדוש) טיפל בעיקר בחולים. מסדר “סנט ג’ון” (St John) הקים בירושלים בית חולים שיהיה מאוחר יותר דוגמה לבתי חולים אחרים. בבית החולים מספר מחלקות. המסדרים הללו היו מאוד עשירים והנזירים היו לוחמים מאוד אמיצים. בתחילה תמכו האפיפיורים במסדרים האלה והעניקו להם זכויות רבות, אולם אח"כ הם הכריזו עליהם מלחמה והאשימו אותם בכפירה ובמעשי פשע.

בתקופה זו הוקמו כנסיית “דומיני” (Templum Domini) וכנסיית “סלומוניס” (Templum Solomonis). הצלבנים הקימו עיר חדשה בקיסריה ב־1120. מסדר קתולי צבאי של הצלבנים בנה בירושלים בסביבות שנת 1119 בית חולים באזור החומה השלישית שטיפל בעיקר במצורעים (leper).

ב־ 15.7.1149 נחנכה כנסית הקבר.


מסע הצלב השני:

החל ב־ 1147 ונמשך עד

  1. הסיבה העיקרית למסע הייתה כיבוש רוזנות אדסה על ידי הטורקים ב־ 1144. צבא צרפתי וגרמני התקדם לכיוון אסיה הקטנה, ללא הצלחה. ע"פ התוכנית אמורים הצבאות ללכת בעקבות מסע הצלב הראשון, דרך הנסיכויות הצפוניות של ממלכת הצלבנים־ אנטיוכיה וטריפולי, ובסוף להגיע לירושלים. אולם, רוב משתתפי המסע נהרגו בקרבות נגד הכוחות הטורקיים והסלג’וקים, ורק שרידים מהם הגיעו לחופי ארץ הקודש. בהגיעם לארץ עלו הצלבנים על דמשק והטילו מצור על העיר־ שנכשל כישלון חרוץ.

באביב 1149 יצאו אחרוני האבירים האירופאים מארץ הקודש.

כישלונו המוחלט של מסע הצלב השני עורר גל ביקורת בקרב אנשי דת ואצילים באירופה, הכאה על חטא, הטפת מוסר ולראשונה־ ספקות לגבי צדקת הקיום של ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השני נחשב כתקדים היסטורי: מערכות צבאיות כנגד שבטים פגאניים בצפון מזרח גרמניה ומערכה נגד שליטים מוסלמיים של פורטוגל במהלכה נכבשה ליסבון. מערכות נפרדות אלו הוכרו על ידי האפיפיור כחלק ממסע הצלב ולמשתתפים הוענקו הזכויות של הצלבנים שלחמו בארץ הקודש. קרעים נוצרו בין אבירי הממלכה הירושלמית לאבירי אירופה ובין הכנסייה למאמינים.

פיצול זה היה ציון דרך בהיסטוריה של מסעי הצלב ואירופה כולה־ ירושלים וארץ הקודש עומדים על אותו מישור עם מטרות אחרות שהכס הקדוש מכיר כ“צלבניות”.

בקרב בתל גזר (Battle of Mont Gisard) ב־ 25.11.1177, בין הצבא הצלבני של ממלכת ירושלים בראשות בולדווין הרביעי, מול הצבא המצרי בראשות צלאח א־דין. בקרב נהרגו 750 צלבנים. למרות הקורבנות הרבים, הצבא הצלבני ניצח. לאחר הקרב, ניצלו הצלבנים את ההפוגה לביצור נקודות מפתח בממלכה וירושלים זכתה לטיפול יסודי בביצוריה ולשיקומם.


סופה של ממלכת ירושלים הצלבנית:

החלק השני של התקופה הערבית הקדומה התחיל עם כיבוש ירושלים על ידי צאלח א־דין בשנת 1187, והסתיים עם כיבושה על ידי הממלוכים בשנת 1260.

צלאח א־דין התקרב לממלכה הלטינית הצלבנית של ירושלים וניצח אותה בקרב קרני חיטין ב־ 4.7.1187. הצלבנים איבדו בתבוסתם 1,200 אבירים ו־ 10,000 חיילים. ב־ 20.9.1187 החל מצור על ירושלים. העיר נכנעה אחרי 13 ימי מצור, ב־ 2.10.1187.

השלטון המוסלמי חזר לירושלים, אחרי 88 שנה של שלטון נוצרי. האימפריה האיובית ניצחה את ממלכת הצלבנים של ירושלים.

צלאח א־דין כבש את ירושלים בלבד ולא כבש את הארץ. הוא ראה את ירושלים כעיר קדושה, כעיר מרכזית בעולם האיסלאם. צלאח א־דין התיר ליהודים להשתקע בעיר. ב־ 10.11.1187 הוסר הצלב שמעל כיפת הסלע, נגרר בחוצות העיר והובל לעירק. צלאח א־דין העביר את בית החולים הפרנקי לידי האיובים.

“ממלכת ירושלים”, ממלכה נוצרית לטינית, שהחלה ב־ 1099 הסתיימה ב־ 1187.

נפילת ממלכת ירושלים הצלבנית הביאה למסע הצלב השלישי.

מסע הצלב השלישי:

בין השנים 1189־ 1191 (או 1187), היה מסע שבא בתגובה לתוצאות הקשות של הקרב בקרני חיטין: נפילתה של ממלכת ירושלים הצלבנית וכיבוש ירושלים על ידי צלאח א־דין. מסע הצלב יצא מאירופה בשנת 1190 לאחר תקופת התארגנות ארוכה שבמהלכה פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה.

מסע הצלב היה בפיקודם של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פיליפ אוגוסט השני מלך צרפת, וריצ’רד הראשון "לב הארי", מלך אנגליה.

ברברוסה טבע בנהר בקיליקיה ב־ 1190. מלכי אנגליה וצרפת כבשו את אזור החוף בארץ ישראל, אך לא הגיעו לירושלים. הגרמנים בכלל לא הגיעו לישראל.

מלך צרפת עזב לאחר כיבוש עכו בשנת 1191 ומלך אנגליה ריצ’רד עזב שנה אחר כך לאחר חתימה על הפסקת אש והסכם שלום ל־ 10 שנים עם צלאח א־דין. בתום מסע הצלב השלישי, מצבם של היהודים היה ירוד מהבחינה הכלכלית והביטחונית.

צלאח א־דין נפטר ב־ 1193. אחרי מותו, הועברה ירושלים מיד ליד בין בניו.

הסתיים החלק הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית ומתחיל שלטון מוסלמי רצוף עד המאה ה־ 20. למרות זאת, הצלבנים נשארו בשליטה בערי החוף, ו־ “ממלכת ירושלים” הצלבנית השנייה הוקמה, היא ממלכת עכו הצלבנית.

היא קמה בשנת 1191, לאחר הקרב על עכו. מסדר האבירים הגרמני (Teutonic Knights) נוסד בעת המצור על עכו. בעכו נבנה בית חולים של הצלבנים.

מסע הצלב הרביעי:

בין השנים 1201־ 1204, החל המסע לפי קריאתו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בשנת 1198. המסע תוכנן תחילה כדי לכבוש את ירושלים שהייתה אז בשליטה מוסלמית תוך כדי מעבר וכיבוש מצרים. השליט הביזנטי של קונסטנטינופוליס הודח באותם הימים. ראשי המסע החליטו לעבור קודם דרך קונסטנטינופוליס על מנת להחזירו אל כסאו. הצלבנים כבשו את העיר ב־12.4.1204, בזזו ושרפו אותה. הם הקימו את “האימפריה הלטינית של קונסטנטינופליס” (Latin Empire of Constantinopolis), אך לא הגיעו לירושלים.

בתקופה זו התעוררו סכסוכים רבים עקב הפילוג של הכנסייה, שחל באותה תקופה. הממלכה הלטינית של קונסטנטינופוליס התקיימה 57 שנים, בין השנים 1204 - 1261. השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית הושלם.

בין השנים 1209־ 1211 היה גל עלייה של יהודים לארץ, כ־ 300 תלמידי חכמים, מצרפת ואנגליה הגיעו (עליית בעלי התוספות).


מסע הצלב של הילדים:

“מסע הצלב של הילדים” שחל ב־ 1212, הוא שם שניתן לניסיון יוצא דופן ויתכן בדיוני “לשחרר” את ארץ הקודש בראשות ילד צרפתי בן 12 בשם סטפאן דה קלואה.

ע"פ גרסה אחת, סטפאן החל להטיף ובדרשותיו טען כי ישו ביקר אותו ואמר לו להוביל את מסע הצלב הבא לירושלים. באמצעות סדרה של ניסים ואותות, הוא השיג חסידים רבים, וייתכן כי למעלה מ־30,000 ילדים הצטרפו אליו. הוא הוביל את חסידיו לעבר העיר מרסיי, ונאמר כי האמין שהים ייקרע עם בואו, כך שהוא וחסידיו יוכלו לצעוד לעבר ירושלים. במרסיי שני סוחרים אספו ילדים ככל יכולתם בשבע סירות ומכרו אותם לעבדות בצפון אפריקה ומצרים.

לפי גרסה אחרת, מסע הצלב של הילדים התחיל בגרמניה וכלל 20,000 משתתפים באותה שנה אך הגיע עד איטליה בלבד.

רובם מתו מרעב, חטיפות, רציחות וכדומה. תקוותיהם להגיע לארץ הקודש לא התגשמו וגם המעטים מאוד שאולי הגיעו לשם כנראה נלקחו לעבדות או לזנות.

מסע הצלב החמישי:

התקיים בין השנים 1217 ו 1221, בעיקר בשל כישלון מסע הצלב הרביעי. במהלכו יצאו הצלבנים בניסיון להשלים את כיבוש הארץ וביסוס ממלכת ירושלים. אולם, מלבד מסעות קטנים בארץ ישראל פנו הצלבנים לכיוון מצרים במחשבה שיש להכריע קודם את השליט האיובי אל־כאמל היושב במצרים. הצלבנים ובראשם מלך צרפת, לואי (Louis) התשיעי, שנחת במצרים, כבשו את העיר דמיאט במצרים לאחר מצור ארוך בשנת 1249. העיר דמיאט נחרבה והצלבנים לאחר זמן מה התקדמו לכוון קהיר. נערכו קרבות קשים בין הצלבנים והאיובים. הצלבנים הובסו ונאלצו לחתום על הסכם הפסקת אש לשמונה שנים עם השלטון האיובי. המלך לואי עזב את מצרים לאחר שנהדף על ידי צבא ממלוכי. מכאן ואילך הממלוכים שלטו במצרים ומאוחר יותר בכל האזורים שהיו בשליטת האיובים. באותו הזמן מוסלמים ערכו מסע הרס בארץ.

מסע הצלב השישי:

התקיים בין השנים 1228 ו־1229 בהנהגתו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שיצא מאיטליה אל ארץ ישראל. מסע זה היה המשכו הישיר של מסע הצלב החמישי, אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעות הצלב: הוא היה ללא יוזמה של האפיפיור, ולא היו קרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר משא ומתן, הקרוי “הסכם יפו” משנת 1229. בסופו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ובמקומות קדושים אחרים. כך חזרה ירושלים לידי הצלבנים ל־ 10 שנים תחת פיקוח נוצרי אירופאי.

בתקופה זו הייתה עוינות בין הקיסר והאפיפיור. הוסכם קודם כי פרידריך השני יישא לאישה את איזבל השנייה, בתו של שליט ירושלים, ז’אן דה לבריין. איזבל השנייה־ יולנד, הייתה מלכת ירושלים הצלבנית, אחרי שאביה המלך נפטר. היא נפטרה ב־ 1229.

ב־ 1238 נפטר השליט המצרי האיובי אל־כאמל. בנו, אל־עאדל השני החליף אותו והיה השליט במצרים. בנו השני, אל־צאלח קיבל את השליטה על סוריה. בשנת 1239 פקע התוקף של ההסכם עם פרידריך והשליטה על ירושלים שבה לידי האיובים הסורים. אל־עאדל השני, שליט מצרים, כרת ברית עם הח’ווריזמים, טורקים מאזור הים הכספי. הם ניצחו את האיובים שישבו בסוריה ואת הצלבנים, ולאחר חמש שנים ירושלים נכבשה בידי הצבא הח’וורזימי.

בשנת 1244 הצלבנים איבדו את מרבית שטחי אחיזתם בארץ ישראל. נשארו לצלבנים מאחזים באזור החוף ובגליל. ב־ 17.10.1244 היה “קרב הירביה” (חירביה) בין הצלבנים והצבא המצרי האיובי בעזרת שכירי חרב ח’ווריזמים. הצלבנים הובסו. ב־ 17.11.1244 היה שוב קרב בין הצלבנים והצבא המצרי־ הצלבנים שוב הובסו.

מסע הצלב השביעי:

היה בין השנים 1248 ו־1254. המסע יצא לדרך תחת הנהגתו של מלך צרפת לואי התשיעי. לאחר שהמצרים כבשו את ירושלים. הצלבנים נחתו במצרים וכבשו את העיר דמיאט ובין 8.2.1250 ו־ 11.2.1250 נערך “קרב אל־מנצורה” בין הצבא הצלבני הפולש והצבא הממלוכי המצרי. הצבא הצלבני הובס וב“קרב פארסכור” שהתקיים אחר כך, באפריל 1250, הצבא הצלבני הושמד לחלוטין. קרב זה סימן גם את סוף השלטון האיובי במצרים ותחילת התקופה הממלוכית.

במהלך החודשים שהובילו לקרב פארסכור, מששקע מסע הצלב בבוץ המצרי, החלו גורמים שונים להפיץ באירופה את השמועה כי הצבא הצלבני השמיד את צבאו של הסולטאן בקרב מפואר וכבש את קהיר.

בחודש מאי, לאחר המפלה בקרב פארסכור, הפיצו אבירי מסדר ההוספיטלרים מכתב מראש המסדר ובו פירוט מדוקדק של תאריכי הקרבות ומספרים של קורבנות האויב.

הידיעה על מפלת הצבא הנוצרי ונפילתו בשבי של לואי התשיעי זעזעה את אירופה והציתה מחדש את הוויכוח לגבי רצון האלוהים והשתקפותו בכישלונות מסעי הצלב. המלך לואי התשיעי הגיע למסקנה כי הסיבה העיקרית לכישלונו הם היהודים המזהמים את ממלכתו בעיסוקם בהלוואות בריבית לנוצרים. על מנת לתקן את המעוות הוציא המלך ממקום שבתו בארץ הקודש, צו המורה על גירוש יהודי צרפת ועתיד היה להוציא את הצו מהכוח אל הפועל עם שובו לצרפת.

הפחד והבושה הצורבת על נפילת המלך הצרפתי בשבי ותבוסת צבא האצילים הצלבנים הציתו אש בתנועה צלבנית חדשה שהתיימרה לגאול את ארץ הקודש ולנקום את מפלת מסעי הצלב. התנועה העממית זכתה לשם מסע הצלב של הרועים־ מסע צלב עממי שאסף כוח ותומכים בצפון צרפת.

בראש ההמון עמד מסית אנטי יהודי בשם רוז’ר מהונגריה. הוא הכריז על עצמו כנביא ובמסגרת הטפותיו סיפר כי מרים, אם ישו, היא שהורתה לו לאסוף גייסות של עניים שיבואו לעזרת מלך צרפת וארץ הקודש.

תחילה התנכלו הרועים הצלבנים לכנסייה ולכמרים ולאחר מכן החלו לגרום נזקים של ממש לכנסיות כשהם נעזרים בתושבים מקומיים נלהבים.

התנועה הלכה וצברה מומנטום והפכה לתנועת מרי אזרחי. הרועים התנכלו ליהודים בעיר אורליאן.

משהגיעו הצלבנים לעיר בורז' (Bourges) החלו לפרוע בקהילה היהודית ונתקלו בהתנגדות תושבי העיר. בעימות נהרגו רבים מה“רועים” ומיעוטם הגיע בסיכומו של דבר לעכו כצלבנים בצבאו של המלך לואי התשיעי.

ב־ 1261, בא הסוף לאימפריה הלטינית של קונסטנטינופוליס. היא נוסדה על ידי הצלבנים בשנת 1204 ונמשכה 57 שנה. האימפריה הזו הוקמה שוב שנה אחרי־ בשנת 1262.

הממלוכים שלטו במצרים, ומאוחר יותר בכל האזורים שהיו בשליטת האיובים. לאחר ניצחון הממלוכים על המונגולים ב“קרב עין ג’אלות”, רצח ביברס (1228־ 1277) את הסולטאן הממלוכי קוטוז, והפך בשנת 1260 לסולטאן של מצרים וסוריה. הוא כבש את ארץ ישראל בשנת 1265, והתחיל שלטון ממלוכי בארץ שימשך עד שנת 1516. האיסורים שהיו על היהודים בוטלו. הבירה של המדינה הממלוכית הייתה קהיר והשפה הרשמית הייתה טורקית.

אנטיוכיה נפלה ב־ 1268.

מסע הצלב השמיני:

אורגן גם הוא על ידי לואי התשיעי בשנת 1270 במטרה לסייע לשארית הצלבנים בסוריה, ולהילחם בביברס שכבש חלקים נרחבים משרידי ממלכת ירושלים. לואי תכנן לכבוש את תוניסיה ואז את מצרים ומשם להגיע לארץ ישראל כדי להציל בחזרה את השטחים שנכבשו. ביולי 1270 הפליגו לואי ונסיך אנגליה אדוארד הראשון, לסיציליה ומשם לתוניסיה, אבל אנשיו לא עמדו בחום הגדול, ורבים מתו משתיית מים מזוהמים כולל המלך לואי עצמו. המסע נכשל.

מסע הצלב התשיעי:

אורגן על ידי אדוארד הראשון מאנגליה בשנת 1271 וסופו בשנת 1272. לפעמים הוא נחשב כחלק ממסע הצלב השמיני, וכמסע הצלב הגדול האחרון לארץ הקודש. לאחר כישלונו של לואי בתוניס, הפליג אדוארד לתוניס כדי להמשיך במסע הצלב אך הגיע באיחור ולא יכול היה לתרום ללחימה. במקום זאת הוא פנה עם צבאו לעכו, בירתה של ממלכת ירושלים, כדי לעזור לבוהמון השישי, נסיך אנטיוכיה ורוזן טריפולי, כנגד האיום של הממלוכים על טריפולי ועל ממלכת ירושלים.

מסע הצלב נכשל בעיקר בגלל המורל הירוד בקרב הצלבנים, ובגלל כוחם העולה של ביברס והממלוכים במצרים. אדוארד פרש אחרי שנה, לאחר חתימה על הסכם שביתת נשק עם ביברס, כדי שאדוארד יוכל לחזור לאנגליה־ שם הוכתר למלך אנגליה בשנת 1272.

התבוסה של אדוארד בישרה את סופם הבלתי נמנע של המעוזים האחרונים של הצלבנים לחופי הים התיכון.

ב־ 1.5.1274 האפיפיור גרגוריוס העשירי הכריז על מסע צלב חדש, שימומן ע"י מיסים שיוטלו על כל המאמינים ברחבי אירופה, בעזרת קיסר האימפריה הביזנטית. מסע זה לא יצא לפועל בשל מותו של גרגוריוס בינואר 1276.

בינתיים צצו מחלוקות חדשות בין המדינות הצלבניות. פרצה מלחמת אזרחים בשארית הממלכה, כשהמלך הצרפתי שארל הראשון ניסה להשתלט על המדינות הנוצריות האחרונות שנותרו בארץ הקודש.

בתשע השנים הנותרות של הפסקת האש הממלוכים דרשו יותר ויותר מחוות מצד הנוצרים, ובו בזמן רדפו צליינים בניגוד להסכם הפסקת האש.

בשנת 1289, גייס הסולטאן קלאון צבא גדול וכבש את שארית רוזנות טריפולי לאחר קרב עקוב מדם. כיבוש טריפולי הביא לשיא של התנגדות נוצרית.

בשנת 1291, קבוצת צליינים מעכו הותקפה, ובתגובה רצחו הנוצרים 19 סוחרים מוסלמים בסוריה. קלאון דרש פיצוי כספי גבוה ביותר, ולאחר שלא קיבל שום תשובה, הטיל מצור על עכו שהייתה המדינה העצמאית האחרונה בארץ הקודש. קלאון נפטר תוך כדי המצור, ואת מקומו כסולטאן ירש בנו ח’ליל. לאחר כיבוש עכו בידי הממלוכים, ב־ 14.5.1291, בא הסוף לאחיזתם של הצלבנים בארץ־ המדינות הצלבניות בארץ הקודש חדלו להתקיים.

מרכז הכוח של הצלבנים הועבר לעיר טרטוס שבסוריה, ולאחר מכן לקפריסין. בשנת 1302/3 נפלה העיר ארוד שבסוריה, המעוז האחרון של הנוצרים במזרח התיכון.

208 שנים לאחר שהאפיפיור אורבנוס השני הכריז על מסע הצלב הראשון, תמו מסעות הצלב לארץ הקודש.

אחרי תקופת הצלבנים הייתה תקופה קשה ליהודים באירופה. בשנת 1290 גורשו היהודים מאנגליה ובשנת 1305 גורשו יהודי צרפת. בעת מגפת המוות השחור־ “המגפה השחורה” הואשמו היהודים בהפצת המגפה.


השפעת הכיבוש הצלבני על הארץ ועל יהודי ארץ ישראל


בשנות התקופה הצלבנית כללה האוכלוסייה הארצישראלית ארבע עדות דתיות: יהודים, שומרונים, נוצרים שנדחו בדרך כלל על ידי הצלבנים, ומוסלמים. האוכלוסייה היהודית התמעטה ונחלשה עוד בטרם הכיבוש הצלבני, במשך המחצית השנייה של המאה ה־ 11 בעקבות כיבושי הסלג’וקים ב־ 1070.

מבחינה תרבותית־דתית הושפעה האוכלוסייה היהודית מן הקהילה היהודית הגדולה במצרים וקיבלה עליה את מרותה.

משלהי המאה ה־ 11, מיתנו הצלבנים השליטים את יחסם אל האוכלוסייה מטעמים כלכליים, פוליטיים ואישיים. הארגון השליט בארץ בניהולם סבל מקשיים כלכליים, בין השאר בשל חורבנה של האוכלוסייה הנכבשת. רובם של הצלבנים חזר לארצות מוצאו, והנשארים נעשו בעלי בתים ומשרתים, לקחו לעצמם אישה סורית או ארמנית, ולפעמים אפילו כופרת שהוטבלה לנצרות. צאצאיהם שנולדו בארץ ישראל נקראו גם הם צלבנים. לימים נעשו למזרחיים בהופעתם ובמנהגיהם.

במסעי הכיבוש הנוספים של הצלבנים, הם המעיטו בדרך כלל במעשי טבח המוניים, שבי ומכירה לעבדות של חלק ניכר מהאוכלוסייה. בטבריה, נשארו חלק מקהילות היהודים המאורגנות, שכללו תלמידי חכמים, אומנים וסוחרים. אף כי לאחר הכיבוש הצלבני של אשקלון, העדיף חלק ניכר מהקהילה היהודית לצאת למצרים.

כדי לפקח על אוכלוסיית המקום ולעצור פלישות מבחוץ, בנו הצלבנים עד מחצית המאה ה־ 12 שרשרת מצודות ברחבי הארץ, כמו מתכונת הטירה הפאודלית באירופה שסביבה אזור חקלאי, ובהתאמה לתנאי השטח השונים והעוינים במרחב המזרח תיכוני. התקשורת בין הטירות נוהלה על ידי איתות עשן ביום ובסימני אש בלילה, והמרחק בין המצודות גושר על ידי תחנות ביניים. עם עליית כוחם של המסדרים הצבאיים הגדולים־ הטמפלרים וההוספיטלרים־ החלו אנשיהם לאייש חלק מהמצודות.

מסכת הכיבושים ותהליך התבססות שלטונם של הצלבנים אנשי אירופה בארץ, פגעו מאוד ברצף החיים והמסורות של הקהילות המקומיות, במיוחד בעשור הראשון.

מרקמי היישוב היהודי והשומרוני בתרבות, בכלכלה ובממשל העצמי, נהרסו על ידי הכובשים. רוב תושבי הערים נרצחו ומיעוטם נתפסו לעבדות, שהייתה אמצעי מקובל למימון מסעי מלחמה. החברה היהודית התדלדלה מאוד בעקבות הכיבוש הצלבני, ובשל כך הסתיימה תקפותו בחיי היומיום של התלמוד הירושלמי. המתיישבים היהודים שבאו אחר כך, הביאו עמם את התלמוד הבבלי. יציאתה האחרונה של ההנהגה התורנית מהארץ: “הישיבה הארצישראלית”, והגאון אביתר שעמד בראשה, נמצאו בשעת בואם של הצלבנים ארצה בעיר צור. אביתר נפטר בשנת 1109, ואז עברה הישיבה לחדרך שליד דמשק, ואחר כך לדמשק עצמה, ושוב לא חזרה לארץ ישראל. שוב לא יכולה הייתה לשמש מוסד עליון ליהודי הארץ.

בנוסף, גרמו מסעי הצלב בקהילות באירופה ובארץ ישראל לשינויים. הנסיבות הקשות בעקבות המסעות של הרס המרקם החברתי, התפוררות המשפחה, היעדרותם התכופה והיעלמותם של רבים, כפו שינויים בהלכה. עיקרם: התקנת סדרת תקנות חדשות ומגבילות בענייני היחסים בתוך המשפחה היהודית. למשל, צמצום זכויות הירושה של הבעל, האיסור לעגן אישה נשואה, ואיסור ערעור על תוקף גט לאחר נתינתו, וכן תקנות מחמירות נוספות בענייני היחסים בין יהודים לגויים: למשל, איסור התדיינות “לפני ערכאות של נכרים”, שנחשבה למלשינות.

במקביל להרס ולחורבן שהטילה בארץ, תרמה הנוכחות האירופית לשיפור והגברת התחבורה אליה, ובכלל זה, לתגבור קווי האוניות לנמלי הארץ, מצפון עד דרום, ובמיוחד נמל יפו. עקב כך, התגברה תנועת עלייה לרגל וחקירת הארץ על ידי אירופאים, ובכלל זה של יהודים, במאה ה־ 12. מפורסמת עלייתו של המשורר והפילוסוף רבי יהודה הלוי שיצא לדרכו מספרד אל ארץ ישראל בשנת 1140. מגרמניה הגיע במחצית השנייה של המאה ה־ 12 הנוסע יעקב בן נתנאל הכהן, ורבי משה בן מימון. הרמב"ם, סייר בארץ בשנת 1165.

בשנת 1170 בא לסייר בארץ הנוסע בנימין מטודלה, מספרד.

בערך משנת 1210, החלה תנועת עליה לרגל לארץ של נוסעים ותלמידי חכמים. רוב העולים נסעו דרך מצרים, ומיעוטם נסעו הישר לנמל עכו. חבורות העולים באו ממגוון תפוצות ישראל: מארצות אסיה, ספרד, צפון אפריקה ומרכז אירופה. ראש הגולה רבי דוד בן זכאי ממוסול ביקר בארץ בשנים 1209־ 1210. חבורת עולים שכללה ראשי ישיבות מבתי המדרש של בעלי התוספות בצרפת, עלתה לארץ עם בני משפחותיהם ותלמידיהם.


 

פרק 42: תקופת האיובים בארץ ישראל 1171־1260 לספירה

השושלת האיובית הייתה שושלת מוסלמית ממוצא כורדי, ששלטה במאות 12 ו־ 13 במצרים, סוריה, צפון עירק, בחלקים מארץ ישראל ומחצי האי ערב. מייסד השושלת הוא אַיוב, וצלאח א־דין היה נכדו. הסולטנות התקיימה בין השנים 1171 עד שנת 1260. עיר הבירה של הסולטנות האיובית הייתה קהיר.

צאלח א־דין היה כורדי במוצאו, נולד בעירק בשנה 1138 והיה אחד מקציני הסלג’וקים בעירק וסוריה. במחצית הראשונה של המאה ה־ 12 כבש את מצרים. ב־ 1171 היה המנהיג במצרים ושם קץ לשושלת הפאטימית השיעית והחזיר את מצרים לשלטון העבאסי הסוני. באותה שנה צלאח א־דין כבש את סוריה, השתלט על המרחב, התקדם לכיוון ירושלים וכבש אותה ב־ 2.10.1187. כך חזר האיסלאם לשלוט בירושלים.

האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א־דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונומיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושלת.

נור א־דין, שליט מהשושלת הסלג’וקית, ירש מהאמירות של אביו זנגי בשנת 1146 את העיר חאלב וסביבותיה. הוא שאף להרחיב את גבולות אמירותו ולדחוק אל מחוץ לגבולות ארצות האיסלאם את הצלבנים. לשם כך קרא נור א־דין לאחדות מוסלמית, שסייעה לו גם להגדיל את כוחו הצבאי ואת ממונו. בשילוב עם תעמולה דתית אדירה הצליח לספח בהדרגה את דמשק מדרום ואת ג’זירה ממזרח. היעד הבא שהציב לעצמו היה כיבוש מצרים הפאטימית, המפולגת והמתפוררת. הצלבנים, שחששו מאיחוד בין סוריה למצרים שיוביל לכיתורם, יזמו סדרת פלישות למצרים. במהלך הפשיטות הללו, הצליחו הצלבנים לכבוש את קהיר, ובתגובה קראו השליטים הפאטימים לנור א־דין לבוא לעזרתם. הסורים נתקבלו במצרים כמשחררים, ומצביאו של נור א־דין, שירכוה, בן למשפחה כורדית, מונה ל־וזיר של הח’ליף הפאטימי. במותו, בשנת 1161, ירש אותו אחיינו, צלאח א־דין. נור א־דין, שהשפעתו במצרים הלכה וגדלה, הדיח לבסוף את הח’ליף הפאטימי ומינה בשנת 1171 את צלאח א־דין לנציב מצרים.

עם מותו של נור א־דין בשנת 1174 ועליית בנו הקטין א־צאלח איסמעיל אל־מלכ לשלטון, החלה להתפורר האחדות המוסלמית אותה השיג נור א־דין.

צלאח א־דין, ניצל את הנסיבות החדשות שנוצרו, מרד בשליטו בן ה־ 11 והחל לאחד מחדש את חלקי ממלכתו המתפוררת של נור א־דין. צלאח א־דין, בדומה לנור א־דין, שילב בפעילותו תעמולה דתית חזקה שקראה לאחדות מוסלמית לטובת המאבק בצלבנים. בתעמולה זו שולב לראשונה המוטיב של ירושלים וקדושתה לאיסלאם, כיעד שיש לכבוש מידי הצלבנים.

בימי צלאח א־דין הפכה מצרים למרכז השלטוני של השושלת האיובית, והיוותה את הבסיס ממנו יצא למלחמותיו בצלבנים. צלאח א־דין היה מעוניין להרחיב את גבולות ממלכתו אל שטחי ארץ ישראל וסוריה כדי להבטיח מרחב הגנה למצרים ממזרח. במקביל, הצליח צלאח א־דין להשתלט גם על העיר צנעא שבתימן, אליה שלח שליטים מבני משפחתו, אשר הצליחו בהמשך להכליל בתחום שלטונם גם את מכה. את הצלבנים הכניע לבסוף צלאח א־דין בקרב קרני חיטין בשנת 1187, ובעקבותיו נפלה שאר ממלכת ירושלים לידי האיובים. אירוע זה הוביל לפתיחה במסע הצלב השלישי, במהלכו הצליחו הצלבנים לכבוש רצועת חוף מצור עד יפו, עם מעבר יבשתי צר לרמלה וללוד, אולם, הניסיונות לכבוש את ירושלים בחזרה כשלו. בשנת 1192 חתם צלאח א־דין על הסכם הפסקת אש עם הצלבנים21, וכשנה לאחר מכן הוא נפטר.

מסע הצלב השלישי דלדל את אוצר המדינה והאבדות בנפש היו כבדות, לכן העדיפו האיובים, החל משלב זה, לנסות להימנע ככל האפשר מלחימה בצלבנים, וניסו להביא לסיום המאבק עמם באמצעים דיפלומטיים, שאף גררו ויתורים טריטוריאליים. במשך תקופה של כשלושה עשורים שרר שקט יחסי בין שני הצדדים: התמיכה האירופאית במסעות הצלב פחתה והצלבנים לא יצאו למתקפות מערי החוף שלהם.

עוד בימיו של נור א־דין, לאחר שכבש שטחים מידי הפאטימים השיעים, החל תהליך של “תחייה סונית” בסוריה, שכלל הקמת עשרות מדרסות לכל הזרמים והאסכולות באיסלאם, ולווה במקביל במאבק קשה בחכמי הדת השיעיים ובתומכיהם. אנשי הדת הסונים החלו להשתלב במנגנון השלטון, והפקידות גויסה מבין בוגרי המדרסות. לאחר עלייתו לשלטון, החל צלאח א־דין בתהליך דומה במצרים אשר הייתה במשך שנים מעוז שיעי תחת שלטון האיסמעילים. אל־אזהר הפך למוסד לימודי סוני, ומצרים נעשתה למרכז דתי סוני ולמרכז למחקר מדעי ותאולוגי. יורשיו של צלאח א־דין החישו את תהליך העברת מרכז הכובד האסלאמי מבגדאד ומפרס לסוריה ומצרים.

הם הקימו רשת צפופה של מדרסות לכל ארבע האסכולות הסוניות, כפי שעשה נור א־דין, ומשכו לאזורם צופים וחכמי דת רבים. כתוצאה מכך גם מרכז הכובד התרבותי, בתחום השירה והספרות, עבר לשטחי שלטון האיובים.

צלאח א דין נפטר ב־ 1193. עם מותו התפרקה האימפריה לאמירויות רבות שנאבקו ביניהן כשכל אחד מיורשיו מנסה לקחת לעצמו חלק מהשלל. האימפריה המפוררת לא הצליחה להחזיק מעמד ונכבשה על ידי גורמים אחרים. צלאח א־דין לא הצליח להבטיח את המשכיותה של האימפריה שלו, בעיקר משום שחילק אותה טרם מותו בין בניו ואחיו. חלוקה זו הובילה לסדרת מאבקים בין השליטים השונים. בשנת 1196 אחיו של צלאח א־דין, אל־מלכ אל־עאדל, התגבר על יריביו, הפך לסולטן וישב בדמשק. עד לשנת 1200 הוא הצליח למצב את עצמו כשליטה הכולל של האימפריה, ושלטונו התפרש על פני מצרים, ארץ ישראל, מרביתה של סוריה וצפון עיראק, ובני משפחתו ששלטו בחאלב ובדרום חצי האי ערב נשבעו לו אמונים. בזמנו ארץ ישראל הייתה מחולקת לשני חלקים. אל־עאדל נפטר בשנת 1218. גם הוא חילק את ממלכתו בין שני בניו טרם מותו: בנו אל־מלכ אל־מעט’ם עיסא שרף א־דין מונה לסולטן דמשק ובנו אל־מלכ אל־כאמל א־דין מוחמד מונה לסולטן מצרים. שני אחים נוספים פחות בולטים קיבלו תחת שליטתם אזורים קטנים יותר.

האימפריה נגררה שוב למאבקים פנימיים על השלטון המרכזי בין בניו ובין גורמים פנימיים שניסו לפרוק עול.

אל־מלכ אל־כאמל, נאלץ להתמודד עם מסעות הצלב־ מסע הצלב החמישי, ומסע הצלב השישי, ועשרים שנות שלטונו עד מותו ב־ 1238 לוו בחוסר יציבות כללית. חוסר יציבות זה נוצל על ידי הצלבנים שנכנסו לתוך מערכת הבריתות המוסלמיות באזור.

בין אל־מעט’ם לאל־כאמל שררה עוינות גדולה. אל־מעט’ם יצא בשנת 1219 למסע הרס והרס את ביצורי הר תבור ואת מבצר נמרוד שלמרגלות הר חרמון. בשנת 1227 יצא שוב למסע הרס והפעם החל בהחרבה שיטתית של ביצורי ירושלים ומבצרים בגליל כגון: כוכב הירדן, המצודה בתבנין (בגליל העליון הלבנוני) ומצודת צפת.

אל־מעט’ם כרת ברית עם הח’ווריזמים נגד אחיו הסולטן המצרי אל־כאמל.

הסולטאן המצרי אל־כאמל היה זקוק לבן ברית, וכרת הסכם עם הצלבנים־ “הסכם יפו”־ ל־ 10 שנה. אל־כאמל נתן לקיסר הגרמני פרדריך השני בתמורה את ירושלים, בלי הר הבית ובלי מסגד אל־אקצא. בתקופה זו חודש האיסור על היהודים והמוסלמים להתגורר בירושלים. הצלבנים קיבלו גם את בית לחם ונצרת ושטחים נוספים בארץ ישראל. פרידריך הוכתר ל“קיסר ירושלים”. מאוחר יותר הוא עזב את האזור.

בנו הבכור של אל־כאמל, אל־מלכ אל־עאדל השני ירש את כיסאו במצרים, אך הודח לאחר כשנתיים בשנת 1240 על ידי אחיו אל־מלכ א־צאלח איוב, שהיה שליט סוריה. א־צאלח איוב, אשר שלט בין השנים 1240 ל־ 1249, אמנם הצליח לאחד כמעט את כל שטחי האימפריה של צלאח א־דין תחת שליטתו, אך כל שנות שלטונו עסק במלחמות פנים עם השליטים האיובים האחרים, עם הצלבנים ועם הח’ווריזמים שברחו מפני ג’ינגיס ח’אן.

שלטון האיובים בארץ ישראל שהחל בשנת 1192 הסתיים בשנת 1260 עם הגעתם של המונגולים ותחילת השלטון הממלוכי. בתקופה זו השליטים המקומיים היו הנציבים. היו מאבקים בלתי פוסקים ביניהם, מה שהוביל להרס.

בתקופה האיובית הייתה בנייה מצומצמת, נבנו מסגדים ומדרשות. המינהל האיובי לא היה יעיל. היה פחד מתמיד מהאפשרות של חזרתם של הצלבנים לארץ.

בשנת 1217 המשורר הספרדי יהודה אלחריזי ביקר בירושלים, וכתב את ספרו “תחכמוני”.

היהודים (והנוצרים) באימפריה האיובית היו במעמד של ד’ימי, ולמרות זאת שיעור גבוה למדיי ביחס לגודלה של האוכלוסייה היהודית הועסק במוסדות השלטון. אולם מרבית נושאי המשרות השלטוניות הבכירות היו מוסלמים, ומתי המעט היהודים שהגיעו בכל זאת למשרות בכירות כשל וזיר התאסלמו קודם מינויים. רבים מהיהודים שהיו בעלי תפקיד בחצר השלטון מילאו גם תפקידים בקהילה היהודית, גם אם לא באופן רשמי, וניצלו את מעמדם וקשריהם כדי לסייע לבני דתם ולהגן עליהם.

עם זאת, השתלבותם של יהודים במנגנוני השלטון לא נבעה מכך שהשליטים האיובים גילו סבלנות יתירה כלפי בני מיעוטים. צלאח א־דין, לדוגמה, הטיל עליהם מגבלות ישנות וחדשות, ולכל אורך תקופת שלטונה של השושלת האיובית הוחמרו ההגבלות שהוטלו על בני החסות. למשל, המגבלה שחייבה את היהודים לענוד סימן מזהה על טורבניהם ועל גלימותיהם – מגבלה שכל תכליתה הייתה השפלה ויצירת הבחנה בינם לבין האוכלוסייה המוסלמית. למרות זאת, מצרים וסוריה תחת שלטון האיובים היוו מפלט נוח יחסית ליהודים שברחו מאל־אנדלוס שנכבשה כמעט כולה עד שנת 1172 בידי “אל־מוואחידון” שנהגו באכזריות בבני מיעוטים.


 

פרק 43: תקופת הממלוכים בארץ ישראל 1260־1517 לספירה

הממלוכים היו שליטים מוסלמים ממוצא לא ערבי ומרכז שלטונם היה בקהיר. מוצאם מהקווקז, צפון הים השחור ומרכז אסיה ורובם היו ממוצא צ’רקסי.

המילה “ממלוכ” פירושה “נרכש” או “נקנה”. הממלוכים היו חיילים עבדים, שכחלק מהכשרתם הצבאית ותרגולם בלוחמה כקשתים רכובים, התאסלמו. הם הופיעו לראשונה בשירותם של הח’ליפים של בית עבאס. כששושלת בית עבאס שקעה התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות מוסלמיות אחרות באזור.

השימוש בחיילים לא מוסלמים איפשר לח’ליפים להתגבר על האיסור ההלכתי (לפי השריעה) שאוסר על מוסלמים ללחום במוסלמים אחרים.

לאחר התאסלמותם פסקו החיילים להיות עבדים אך עדיין היו מחויבים בנאמנותם לבעליהם. היותם של החיילים הממלוכים זרים מהמעמד הנמוך ביותר הגבירה את תלותם ונאמנותם הבלעדית בשליט, וכך הנכונות למרוד בו פחתה. גורמים אלו ביססו את מעמדם של הממלוכים כנכס צבאי מהמדרגה הראשונה.

בעקבות התפוררות הח’ליפות העבאסית הפכו הממלוכים לכוח הצבאי ולעיתים גם המינהלי המרכזי ברחבי העולם האסלאמי. תחת שלטונם של צאלח א־דין והאיובים במצרים התחזק כוחם, ובשנת 1250 הפכו עצמם לשליטים במצרים והקימו בה את הסולטנות הממלוכית. הם אף הקימו ממלכות עצמאיות משלהם ושלטו מאמצע המאה ה־ 13 במצרים, בהודו, באזור בגדאד, סוריה וארץ ישראל במשך 250 שנה.

השלטון הממלוכי מתחלק לשלוש תקופות: תקופה בת מאה שנה של התארגנות, תקופה בת מאה שנה של שלטון מרכזי חזק, ומאה שנה של התפוררות.

שתי קבוצות עיקריות שלטו במצרים: השושלת הבחרית (משמעה “מן הים” בשל היות מרכז שלטונם על אי במרכז הנילוס), והשושלת הבורג’ית (משמעה “מן המגדל” שכן מרכז שלטונם היה במצודת קהיר).

ראשית השלטון הממלוכי הבחרי החל בשנת 1250, כאשר גדוד ממלוכי בשירות השושלת האיובית הביס את הצלבנים ב"קרב אל־ מנצורה "בפברואר 1250, ועצר את מסע הצלב השביעי.

לאחר פטירתו של א־צאלח איוב (בנו של אל־כאמל) בזמן מסע הצלב השביעי למצרים, אלמנתו, הפילגש שג’ר א־דור, שמרה בסוד את דבר מותו, שימשה כשליטה בפועל במקומו, ושיגרה פקודות בשמו. בכך היא סייעה לשמור על יציבות השלטון והצבא האיובי, עד הגעתו למצרים של בנה הבכור ויורש העצר, תוראן שאה (שמו המלא "אל־מלכ אל־ מועז’ם א־דין תוראן שאה"(, אותו זימנה בחשאי ממקום מושבו בצפון עיראק. עם הגעתו, הוא הצליח להביס את הצלבנים בקרב פארסכור באפריל 1250, ולהסיגם מכל השטחים שכבשו.

כשהבינו הקצינים הממלוכים, קוטוז (מפקד ממוצא ח’וורזמי) וביברס (ממלוכ ממוצא טורקי, מפקד הגדודים הבחרים ומצביא מוכשר מאוד), שאין בכוונת הסולטאן האיובי החדש להעניק לממלוכים פרס על כך שהביסו את הצלבנים, הם חיסלו את הסולטאן.

תוראן שאה היה למעשה הסולטן האיובי העצמאי האחרון במצרים. רצף חילופי שליטים לאחר מכן, שחלקם מונו בידי הממלוכים, סימן את קץ שלטונם של האיובים במצרים.

קוטוז וביברס המליכו את שג’ר לסולטאנה אך מנויה לא התקבל בשל היותה אישה. כדי להישאר בשלטון נישאה שג’ר א־דור לממלוכ בשם אייבכ שהיה מנהל הכספים וטועם האוכל של בעלה א־צאלח איוב. אייבכ הפך לסולטאן הממלוכי הרשמי הראשון ובני הזוג שלטו יחדיו. קוטוז מונה לסגנו של אייבכ.

בשנת 1257 רצחה שג’ר א־דור את אייבכ. לאחר הרצח מונה בנו אל־מנצור עלי לסולטן אך בהיותו קטין הוחלט על־ידי אסיפת ראשי הממשל כי העוצר קוטוז יומלך, וזה הפך לסולטן. קוטוז הוציא את שג’ר להורג.

עם פלישת המונגולים לשטחי הח’ליפות העבאסית בין השנים 1256־ 1260, נכבשה סוריה מידי האיובים. הממלוכים, תחת פיקודו של הסולטן קוטוז, ועם ביברס, יצאו ב־ 1260 ממצרים לעצור את המונגולים שהתקדמו במסע הכיבושים שלהם והיוו סכנה. לאחר שהביסו את המונגולים בקרב “עין ג’אלות” (שהיה במעיין חרוד), בדרכם חזרה למצרים, רצח ביברס את קוטוז, הכריז על עצמו כסולטאן והקים את האימפריה הממלוכית.

הוא זה שכונן את הח’ליפות הממלוכית והיה המחוקק שקבע את דמותה של ממלכת הממלוכים עד אחריתה, כ־ 250 שנה מאוחר יותר.

מרכז השלטון הממלוכי היה בקהיר במקום בבגדד, הדת הייתה דת האיסלאם הסוני, והשפה הרשמית הייתה טורקית.

בייברס מתחיל ב־ 1263 במסעות לחיסול שארית המאחזים הצלבנים בארץ ישראל וכבש את הר תבור ונצרת. הוא כבש את ארץ ישראל ב־ 1265. צפת ויפו נכבשו ב־ 1266 וב־ 1268־ ביברס הטיל מצור על צפת ומצודת צפת נפלה וביברס ערף את ראשיהם של 700 אבירים טמפלרים ושיפד אותם על החומות. ב־ 1271 היה מסע בגליל למבצר מונפורט.

במהלך מסעות החיסול נהג להרוס ערי נמל ובכך קבע עקרון ממלוכי חשוב־ הוא הרס את המצודות לחלוטין ובאבניהן מילא את הנמל והוציא אותו מכלל שימוש. כך נמנעה הגשת סיוע ימי לצלבנים וכמו כן המסחר הימי חייב היה לעבור דרך ערי מצרים במקום דרך ערי ארץ ישראל. במשך 17 שנות שלטונו קיצץ אט־אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית.

בסוף תקופת בייברס, בשנת 1277, הצלבנים נותרו בשלטון רק בעכו, צור, צידון ועתלית.

בתקופה זו ארץ ישראל לא הייתה יחידה נפרדת. שטחה היה כלול בשטחה של סוריה הגדולה. הארץ חולקה לשני אזורים מנהליים, הצפוני והדרומי. הבירה של החלק הצפוני הייתה צפת והבירה של החלק הדרומי הייתה עזה. ביברס עסק בשיקומן של ירושלים וישראל. הוא שיפץ את כיפת הסלע ואת מערת המכפלה. הוא בנה את נבי מוסא במדבר יהודה. כנסיות הפכו למסגדים. הוא בנה בניינים ודרכים. הוא עודד את המסחר והזמין את היהודים ומיעוטים אחרים לחזור לירושלים. האיסורים שהיו על היהודים בוטלו בתקופה זו, והשלטון הגן על האוכלוסייה היהודית. ביברס היה מוסלמי אדוק והקפיד על שמירת חוקי האיסלאם. הוא נפטר בשנת 1277.

בספרד באותה תקופה, בשנת 1236, נכבשה קורדובה מידי ה“מורים” (המוסלמים), ועם כיבוש בגדד בידי הטאטרים (צאצאי שבטים ממוצא מונגולי), בא הסוף, בתחום הרפואה, לתקופת “הכירורגיה הערבית”, ומתחילה התקופה של “הכירורגיה של ימי הבינים”. עם כיבושה של קורדובה בספרד הסתיימה בין השנים 1264־ 1266 ה“רקונקיסטה” (Reconquista), מלחמה אזרחית לשחרור ספרד מידי הערבים. לאחר מלחמה זו רוב שטחה של ספרד היה בידי הנוצרים.

הסולטאן הממלוכי קלאון (1222־ 1290) עלה לשלטון בשנת 1279 אחרי שני בניו של ביברס. הוא יסד שושלת סולטאנים ממלוכים, שתשלוט במצרים כמאה שנה. כ־ 10 שנים לאחר המלכתו, כבש את הנסיכות הנוצרית טריפולי, טבח ביושביה, והפך אותה לעיר מוסלמית. לאחר סכסוך עם הצלבנים בעכו הודיע כי בעוד כחצי שנה יבוא לכבוש אותם.

הוא נפטר ב־ 1290, ובנו ח’ליל בן קלאון המשיך את המלאכה וב־ 4.4.1291 החל המצור על עכו, בירת “ממלכת ירושלים” הצלבנית. עכו נפלה ב־ 18.5.1291, ובא סופה של המדינה הצלבנית העצמאית בארץ ישראל.

בשנת 1291 נפלה עתלית בידי הסולטן הממלוכי מוחמד בן קלאון, אחיו של ח’ליל, והצלבנים עזבו את צור וצידון. ירושלים הייתה עיר דת ואבן שואבת לעולי רגל.

הצלבנים ישבו בארץ משנת 1099 עד 1291.

רוב הבנייה הממלוכית המוכרת היא מימיו של מוחמד בן קאלון. הוא הפגין רוחב לב יחסי למיעוטים הנוצרי והיהודי. הוא התיר לפרנציסקנים לבנות מנזר בהר ציון בירושלים וליהודים התיר לבנות בתי כנסת בירושלים, בעזה ובקהיר.

החל מ־ 1291 הממלוכים שלטו בכל הארץ. הם שלטו בסוריה ובמצרים עוד כ־ 250 שנה. בעת שלטונם בארץ היו פגיעות ביהודים והמיסים שהיה עליהם לשלם היו גבוהים. יחסם של הממלוכים לבני החסות הלכו והוחמרו. בשנת 1301 היו מהומות ופגיעות ביהודי הארץ תחת שלטון הממלוכים, ומאוחר יותר חרמות וחרמות־נגד. ב־ 1354 היו שוב פגיעות ביהודים. הסולטאן הממלוכי אל מלכ אל־ צאלח חוקק חוקים נגד היהודים. היו רעידות אדמה ב־ 1458 וב־ 1497.


הממלוכים שלטו בסוריה, ארץ ישראל, מצרים, לוב ובשתי ערים קדושות בערב. הם הדפו את המונגולים בעירק ובסוריה וגרשו את הצלבנים. תקופת הממלוכים בארץ הייתה מאופיינת בשפיכות דמים.

בשנים 1347־ 1382 סבלה האימפריה הממלוכית, כמו יתר העולם מן המגפה השחורה והשלכותיה. לפחות מאות־ אלפים מתו במרחב המזרח התיכון. גם מקורות גיוס העבדים התדלדלו באופן חמור. הממלוכים פנו לרכישת ילדים־עבדים מן הבלקן ובעיקר מן העמים הצ’רקסים של הקווקז. בשנת 1382 עלה לשלטון הסולטאן הצ’רקסי הראשון ברקוק, שלא בא משורות הגדוד הבחרי, וכך בא הסוף לשושלת הממלוכית הבחרית ששלטה כ־ 130 שנה.

אחריה באה השושלת הממלוכית הבורג’ית או “הממלוכים הצ’רקסים” ששלטה עד שנת 1517־ גם היא כ־ 130 שנה.

התקופה הממלוכית החלה ב־ 24.10.1260 והסתיימה בשנת 1517, אחרי כ־ 250 שנה, עם תחילת התקופה העות’מאנית. הממלוכים נוצחו על ידי העות’מאנים אולם נשארו חזקים, ובמאה ה־ 18 הכריזו בבגדאד על עצמאותם מהאימפריה העות’מאנית, ושמרו על עצמאותם במשך מספר שנים עד שבגדד נכבשה בשנית על ידי העות’מאנים בשנת 1832.

באותה תקופה בספרד, בשנת 1305, נפטר ר' משה בן שם־טוב דה־ליאון, מקובל קסטיליאני, בן המאה ה־13. הוא הפיץ לראשונה את ספר “הזוהר”, החיבור החשוב ביותר בתורת הקבלה. באותה תקופה בספרד, בשנת 1310, נפטר ר' שלום בן אברהם אדרת, רשב’א, שנולד בברצלונה. הוא היה פוסק ועסק בקבלה. הוא התנגד ללימוד הספרות החיצונית מלבד ברפואה. בשנת 1343 נפטר פוסק ההלכה ר' יעקב בן אשר, ספרו נקרא “בעל הטורים”. הוא נולד בגרמניה, עבר לטולדו בספרד, ובסוף ימיו חי בארץ. בשנת 1344 נפטר בפרובאנס שבצרפת לוי בן גרשון, הרלב"ג. הוא היה מדען, פרשן המקרא, רופא ומתמטיקאי.

בשנת 1337 החלה ‘מלחמת מאה השנים’ בין צרפת ואנגליה, (1337־ 1453). היהודים הותקפו בספרד, איטליה, אנגליה ופולין. 300 בתי קברות חוללו ו־ 300 קהילות יהודיות הותקפו.


 

פרק 44: תקופת המונגולים 1206־ 129 לספירה

האימפריה נוסדה על ידי ג’ינגיס חאן ב־ 18.8.1206.

ג’ינגיס חאן (1162־ 1227) היה מייסדה ושליטה הראשון של האימפריה המונגולית, ואחד מגדולי המפקדים הצבאיים בכל הזמנים. הוא נחשב למייסד ואבי האומה המונגולית. הוא הצליח לאחד שבטים מונגולים ולייסד אימפריה גדולה. האימפריה המונגולית הייתה האימפריה הגדולה ביותר מבחינת שטחה, ובשיאה התפרשה על פני כ־ 33 מיליון קמ"ר, מדרום־מזרח אסיה ועד לאירופה, ושלטה במדינות גדולות כמו סין, איראן ורוסיה.

המונגולים יצאו משטחם שבאסיה, בצפונה של יבשת סין, ופנו מערבה. ראש המונגולים, הולאגו (Hulagu) (1218־ 1265), נכדו של ג’אנג’יס חאן, כבש את בגדד ב־ 1258 והח’ליף העבאסי אל־מסתעצם הראשון, נהרג. אל־מסתעצם היה אחרון הח’ליפים לבית עבאס.

בא הסוף לשלטון העבאסי בבגדד שהחל בשנת 762, ושכלל 37 שליטים.

אחרי שכבשו את בגדד פנו המונגולים לכבוש את סוריה שהייתה תחת השלטון האיובי. הם כבשו את חאלב בינואר 1260 ואת דמשק ב־ 1.3.1260 ובכך הביאו קץ גם לשושלת האיובית.

המונגולים פלשו לארץ ישראל לקראת תום מסעי הצלב, ב־ 3.9.1260.

הפלישות לארץ ישראל היו כהמשך להצלחה הזמנית של פלישות המונגולים לסוריה והם הרחיקו דרומה עד עזה. הפשיטות נערכו ע"י חלק קטן יחסית של הצבא המונגולי, והיו בעיקר מסעות שוד, רצח והרס.

בסוף תקופת השלטון האיובי נותרה העיר חומס שבסוריה למאבקים בין האיובים לבין הצלבנים, וכן מאבקים עם הממלוכים והמונגולים. הממלוכים הובסו לאחר שני קרבות שבהם ניצחו, בקרב “ואדי א־חזנדר”, הידוע בכינוי “הקרב השלישי של חומס” בשנת 1299 בידי המונגולים.

לאחר שהושמדו מרכזי הכוח המוסלמיים של דמשק ובגדד, הפכה קהיר שתחת השלטון הממלוכי, למרכז הכוח המוסלמי.

המצביא הנוצרי־ נסטוריאני קיטבוקה (כיתבוגא) המשיך במתקפה בארץ ישראל וכבש את בעלבכ, מבצר נמרוד ועג’לון, ושלח חבורות פשיטה מונגוליות עמוק יותר לתוך ארץ ישראל, שהגיעו עד אשקלון.

הם כבשו את ירושלים, פירקו את שער הזהב של בית המקדש והעבירו אותו לדמשק (לפי דיווחו של כומר איטלקי מהמאה ה־ 14 בשם ניקולו פוגיבונסי).


כיבוש המונגולים הביא לסוף השלטון הצלבני בעיר. הם החריבו אותה וכל תושביה היהודים ברחו או נהרגו. ספרי הקודש הוברחו לשכם. הרמב"ן שהגיע לעיר שבע שנים לאחר המתקפה הזדעזע מחורבנה ושִממונה של העיר.

ב־ 3.9.1260 בקרב “עין ג’אלות” (בעמק יזרעאל, קרוב לעין חרוד בימינו) הממלוכים, ובראשם בייברס, בלמו את התפשטותם של המונגולים לכיוון מערב.

החלה התקופה הממלוכית בארץ ישראל.

הארץ הייתה הרוסה אחרי פלישת המונגולים. במחצית תקופת המונגולים בארץ הייתה ירושלים כפופה לדמשק.

עם זאת, כנראה לא הייתה למונגולים כוונה באף אחת מהפשיטות לשלב את ארץ ישראל במערכת המנהלית המונגולית, וכ־ 4 חודשים לאחר הפלישות, חזרו כוחות הממלוכים ממצרים וכבשו מחדש את השטח ללא התנגדות מצד המונגולים.

למונגולים היו מספר אמירויות באנטוליה במשך מספר חודשים. המונגולים היוו סכנה לכל המזרח התיכון. הם גם פלשו לאירופה המזרחית והתיכונה.

הפלישה לאירופה תחת הנהגתו של ג’ינגיס חאן, הפתיעה את האירופים, שלא ידעו אודותיהם ולא ידעו את שפתם. הניצחונות, האכזריות וגלי הפליטים הפחידו מאוד את תושבי מרכז ומערב אירופה ונוצרו סיפורי זוועה על המונגולים. לפחד מהפולשים, תרם גם ליקוי חמה בכל רחבי אירופה, ביום ראשון (היום הקדוש לנוצרים) ב־ 6.10.1241.

בניסיונותיהם של תושבי אירופה לחפש את סיבת הופעת המונגולים, היו שקישרו בין העיר תרשיש, המוזכרת בתנ"ך לבין השם “טרטרים”, אחד השמות שבו כונו המונגולים. בנוסף, האזכור של תרשיש בספר תהילים יוצר קישור עם שלושת מלכי המזרח שבאו לבקר את ישו בלידתו. מכאן חיברו בין המונגולים ובין מלכי המזרח.

ב־ 1164 חזרו לגרמניה צלבנים גרמנים, שהביאו איתם עצמות מתים, לטענתם, עצמות מלכי המזרח. העצמות הונחו בקתדרלה החדשה של קלן.

כעת, הקישור שנעשה בין טרטרים ובין תרשיש, ובין תרשיש ובין מלכי המזרח־ הביא את הנוצרים למסקנה שהמונגולים (טרטרים) באו כדי להחזיר לעצמם את עצמות מלכי אבותיהם, שנגנבו מהם. לאחר שהמונגולים לא המשיכו לכיוון קלן, אלא פנו לכיוון הונגריה והבלקן, עלתה תיאוריה חדשה: בעולם הנוצרי נושא עשרת השבטים נמצא בתודעה, וכך נוצר קשר בין השבטים היהודיים שנעלמו למקום לא ידוע, לבין השבטים המונגולים שבאו ממקום לא ידוע: אנשי הכמורה הגיעו למסקנה שהמונגולים הם צאצאי עשרת השבטים, שכנראה בלבלו את שפתם, בגלל חטאיהם, ולכן אינם מדברים עברית.

הם ציינו ששנת 1241 מקבילה לשנת 5,000 לפי הלוח העברי, השנה בה ציפו היהודים לבוא המשיח. התאוריה הייתה תמוהה מאוד, אך בהיעדר הסבר אחר להופעת המונגולים, הקישור הזה הספיק לאירופאים שהיו מתוסכלים מחוסר יכולתם לנצח את המונגולים. הם הוציאו את תסכוליהם על “קרובי משפחתם” של המונגולים, היהודים האירופאים. הפורעים שרפו שכונות יהודיות, ואת היהודים שחטו או זרקו לבתי כלא. הכנסייה הוציאה הוראות המחייבות את היהודים ללבוש בגדים המייחדים אותם, כדי שלא יוכלו להסתתר בין הנוצרים.

בשנת 1369 טימור לנג22 הידוע במערב כ־ “טמרליין” או “טמבורליין” (Tamerlane 1336־ 1405) שליט וכובש מונגולי־טורקי, אחד מגדולי הכובשים בכל הדורות, ייסד את “האימפריה הטימורית” (1370־ 1507). טימור נתפס כ“אבי האומה” האוזבקית.

ב־ 1400 הגיעו החיילים הטימוריים בהנהגתו של טימור ‘הכובש המונגולי’ למזרח התיכון. הם נלחמו בממלוכים ובעות’מאנים.

צבאו של טימור כבש את חאלב בתוך פחות משעה, בזכות בוגד מבין הממלוכים. משם המשיך וכבש את דמשק. שנה אחרי, כבש טימור את בגדד וטבח ב־ 20,000 מתושביה. טימור הורה לחייליו לשוב כשבידי כל חייל לפחות שני ראשים כרותים מוצגים לראווה. חייליו היו כה מפוחדים עד כי מסופר שטבחו שבויים שנשבו בקרבות מוקדמים על מנת לעמוד במכסה. ב־ 1402 פלש טימור לאנטוליה והביס את הסולטן העות’מאני באיזיט הראשון, וכבש את העיר סמירנה (איזמיר של היום) מידי הצלבנים של רודוס.

ערים שנכבשו בכוח היו נבזזות על ידי הצבא הטימורי, ורק חלק קטן מהרכוש היה מגיע לטימור עצמו. כך, הפך טימור את הפחד לאחד מכלי הנשק העיקריים שלו בהכנעת ערים באמצעות משא ומתן. בעיר שנכבשה אחרי שסירבה להיכנע, היו הלוחמים של הצבא הטימורי הורגים את הגברים ואונסים את הנשים ואת הילדים.

את הניצולים מהטבח היו מובילים כעבדים לעיר סמרקנד. מחוץ לערים שנענשו בצורה זו היו מוקמות פירמידות של גולגולות.

בסוף המאה ה־ 13 החלה האימפריה המונגולית להתפרק והיא חולקה לארבע ממלכות:

שושלת יואן־ הייתה שושלת קיסרים ממוצא מונגולי בסין. מייסדה הוא קובלאי חאן, נכדו של ג’ינגיס חאן. הוכרזה בשנת 1271 ושלטה רק על השטחים שהשתרעו על מרבית סין של היום והשטחים סביבה, כולל מונגוליה המודרנית. שושלת יואן הייתה השושלת הזרה הראשונה ששלטה על כל סין, והיא הצליחה לשמור על השלטון עד שהוחלפה ב־ 1368 ע"י הקיסרים משושלת מינג.


אורדת הזהב־ ח’אנות (מדינה) שנוסדה בשנת 1242 ע"י באטו חאן, נכדו של ג’ינגיס חאן. אורדת הזהב הורכבה משני ענפים: האורדה הלבנה במערב, והאורדה הכחולה במזרח. מרכז המדינה היה במורד נהר הוולגה ובשיא התפשטותה השתרעה על שטח עצום מהמפרץ הפיני ומורד נהר דנובה במערב ועד מעבר להרי אורל במזרח. במהלך המאה ה־15 החל תהליך ההתפוררות של המדינה אשר הסתיים עם פירוקה בשנת 1502.


הח’אנות של צ’אגאטאי־ שטח שניתן מג’ינגיס חאן לבנו השני צ’אגאטאי חאן. הח’אנות הוקמה בשנת 1260 ושלטה על שטחים נפרדים של מרכז אסיה. היא עברה תהליך של התאסלמות ושל “טורקיזציה”־ בה התפתחה השפה הטורקית, המכונה “טורקית צ’אגאטאי”. סופה הגיע בשנת 1687.


השושלת האילח’אנית־ הייתה מדינה מונגולית שהוקמה באירן ובמדינות השכנות ע"י הולאגו בשנת 1256. בשנת 1335 התפצלה המדינה האילח’אנית לנסיכויות יריבות. פירוש התואר “אילח’אן” הוא כנראה “חאן כפוף”.


 

פרק 45: העות’מאנים: עלייתם וכיבושיהם 1299־1923


שלטון השושלת העות’מאנית נמשך 624 שנים, משלהי המאה ה־ 13 עד תחילת המאה ה־ 20, מ־ 27.2.1299 עד שנת 1922/3.

במהלך המאה ה־ 10 החלה הגירת השבטים הטורקים מטורקיסטן לכיוון מערב, וכמאה שנה לאחר מכן החלו הסלג’וקים לחדור לאסיה הקטנה. לאחר קרב מנזיקרט בשנת 1071, מול האימפריה הביזנטית, התקדמו הסלג’וקים במהירות מערבה, ובתוך שנים בודדות כבשו את רוב רובה של אנטוליה, והקימו את המדינה הטורקית־ “הסולטנות הסלג’וקית של רום”. באמצע המאה ה־ 13, בעקבות הכיבוש המונגולי, החלה הסולטנות של רום להתפרק לנסיכויות שכונו “בייליק” ובראש כל אחת מהן עמד נסיך שכונה “ביי” (Bey).

שלושת השליטים הראשונים של האימפריה העות’מאנית קיבלו את התואר “ביי”: עות’מאן הראשון, אורהן הראשון ומוראט הראשון.

אחריהם השליטים העות’מאנים קיבלו את התואר “סולטאן”23, שנקרא גם “פאדישאה”.

אחת מהנסיכויות הייתה הנסיכות “אוסמנאואולו” (“בני עות’מאן”־ Osmanoğlu) שנקראה על שם ביי עות’מאן הראשון (Osman Gazi). עות’מאן נולד בטורקיה בשנת 1259. בשנת 1281, כאשר היה בן 24, קיבל לאחר מות אביו את התואר “ביי”, וירש את הנסיכות. בשנת 1299 הכריז על עצמאותה של נסיכותו, כך ייסד את השושלת העות’מאנית שנקראה על שמו, והיה למנהיגם של העות’מאנים. הוא השתלט על שאר הנסיכויות, האמירויות האחרות, וקבע את עצמאותן. עות’מאן נפטר בטורקיה בשנת 1326.

אורהאן ביי (1326־ 1359) הבא אחריו, מכתיר את עצמו סולטאן. הוא כבש את צפון מערב אסיה. הוא הזמין את היהודים לבוא ולהתיישב בשטחי המדינה הטורקית החדשה.

בנו מוראט הראשון (1359־ 1389) שלט אחריו. בירת העות’מאנים הייתה אנדרינופל (Andrinople), שהיום נקראת אדירנה (באזור תראקיה בצד האירופאי של טורקיה).

בשנת 1364 הטורקים ניצחו את הנוצרים בבלקן וב־ 1371 הם כבשו את בולגריה. מוראט הקים מיליציות שנקראו "יניצ’רים" (“חיילים חדשים”־ Janissaires) שהורכבו מנערים בני 8 עד 15, לא מוסלמים, בעיקר נוצרים, ששימשו כעבדים וחיילים. הם היו חיל רגלים במתכונת של צבא קבע ונחשבו ליחידת עילית בצבא. גיוס מקרב אוכלוסייה לא מוסלמית הבטיח נאמנות לחיל ולשליט וכן הפחית את האינטרס להשתתף במרידות. כחלק מההכשרה הם התאסלמו.

מוראט הראשון הזמין את היהודים לבוא ולהשתקע בשטחי המדינה. מוראט נהרג בקרב בקוסובו Kosovo)) ב־ 1389, שבו ניצח שליט סרביה. קרב זה מסמל את סוף השליטה הסרבית באזור וסלל את דרכם של העות’מאנים לאירופה.

באיזיט הראשון Bayazid ־ Bajazet), 1389־ 1403) עלה לשלטון לאחר ההתנקשות באביו מוראט הראשון, ולא לפני שחנק את אחיו יעקוב. באיזיט מכונה “ילדרם” (Yildirim) שמשמעותו “הברק” וזאת משום מהירות מסעותיו הצבאיים ויכולתו לעבור בין מספר חזיתות בתוך זמן קצר מאוד.

בשנת 1389 העות’מאנים ממשיכים לנצח את צבאות הנוצרים, מה שפתח את הדרך לשלטון עות’מאני בדרום מזרחה של אירופה. בשנת 1390 באיזיט כובש את אסיה הקטנה, וב־ 1396 הוא מנצח את ההונגרים בבולגריה. בשנת 1402 נוחל באיזיט מפלה בידי טימור לנג המונגולי בעיר סמירנה, אזור אנקרה של היום, ונלקח בשבי ע"י הטימורים. טימור לנג השפילו עד עפר על ידי הצגתו בכלוב כשלל מלחמה, ולפי גרסה נוספת, עשה בו שימוש כהדום לרגליו. באיזיט הראשון נפטר ב־ 1403 ויש הסבורים כי התאבד.

הנסיכות העות’מאנית נכנסה לתקופה של כאוס שנמשכה כ־ 11 שנים וכונתה “תקופת בין המלכים” (Fetret Devri). הנסיכים העות’מאנים הפכו להיות הווסאלים של הטימורים־המונגולים, וכך לא הייתה סולטנות עות’מאנית בפועל. לאחר מותו של טימור לנג בשנת 1405, החל מאבק ירושה בין שלושת בניו של באיזיט, שבסופו עלה לשלטון מהמט הראשון. הוא הקים מחדש את המדינה העות’מאנית. בשנת 1413, הוא ובנו מוראט השני, הצליחו להשיב את מצב המדינה לקדמותו תוך 25 שנים לערך.

אחרי מוראט השני, עלה לשלטון בנו מהמט השני. הוא שלט בשתי תקופות: מ־ 1444 עד 1446 ובפעם השנייה מ־ 1451 עד 1481. מהמט השני כונה “הכובש” וגם “שליט שתי הארצות” ־ אנטוליה ורומלי (חלק מחצי האי הבלקני) ו“שליט שני הימים”־ הים התיכון והים השחור.

בתקופת שלטונו השנייה של מהמט השני תנופת הכיבושים נמשכה. נערכו כיבושים במקדוניה, באלבניה, הונגריה ויוון.

קיסרות המזרח חוותה מפלה בידי הטורקים: ב־ 29.5.1453 לאחר מצור על העיר קונסטנטינופול (ביזנטיון), מהמט השני כבש אותה. הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטין ה־ 11, נהרג במלחמה.

מהמט שינה את שמה של קונסטנטינופול לאיסטנבול וקבע בה את בירת המדינה העות’מאנית, שהייתה בירתם השלישית והאחרונה (אחרי בורסה ואנדרינופל). מהמט שיקם את העיר־ את כנסיית איה סופיה הפך למסגד, והקים את הבזאר הגדול ואת ארמון טופקאפי ששימש את הסולטאנים לדורותיהם.

למרות שעוד לפני כיבוש קונסטנטינופול, השתלטו העות’מאנים על חלקים נרחבים בבלקן והתפשטו־ מועד הכיבוש מסמן את הפיכתה של “בייליק (נסיכות) בני עות’מאן” ל־“אימפריה העות’מאנית” (Osmanlı Devleti־ “המדינה העות’מאנית”)־ ממעצמה אזורית למעצמה עולמית. לכן, יש הטוענים כי תאריך הייסוד של האימפריה העות’מאנית הוא בכיבוש קונסטנטינופול.

בשטחי האימפריה חיו יוונים, פרסים, ערבים, טורקים, ארמנים, וסורים, חלקם נוודים למחצה חלקם לוחמים, חלקם עירוניים, בעלי מגוון אמונות ותפישות דתיות.

תקופת שלטונו של מהמט השני אופיינה במיסוד המדינה העות’מאנית והפיכתה לאימפריה, ע"י פיתוח בירוקרטיה אימפריאלית ענפה. הוא ביסס את מעמדה של האימפריה ככוח מוביל בדרום־מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון.

שנת 1453, שנת נפילת הקיסרות הרומאית המזרחית, אחרי שקמה בשנת 324, נחשבת לפי גישה אחת, לסוף ימי הביניים ותחילת ההיסטוריה המודרנית־ תקופת הרנסאנס. האימפריה הביזנטית באה אל סופה, והנהגת הנצרות המזרחית עברה למוסקבה.

מהמט השני נהג במתינות בנוצרים של קונסטנטינופול, והעניק להם אוטונומיה דתית רחבה, כמו שניתנה ליהודים בשטחי האימפריה. הנוצרים נהנו משוויון זכויות והזדמנויות. הנוצרים האורתודוקסים קבעו את יום שלישי, ה־ 29.5, יום נפילת קונסטנטינופול, ליום צום ותענית, מנהג שנמשך עד היום.

שריפת הארכיון הקיסרי הביא לאובדן מסמכים עתיקים נדירים ויש הטוענים, שהתקופה ה“חשוכה” של ימי הביניים, “חשוכה” גם בגלל אובדן המסמכים, שהיו בארכיון אשר עלה באש.

מכיבוש קונסטנטינופול, זכה מהמט השני בתואר ה“כובש”. הוא ראה עצמו כממשיך הקיסרים של העיר וכינה את עצמו “Kayzer־i Rum” (קיסר רומי).

הוא היה השליט העות’מאני הראשון שטען לתואר קיסר האימפריה הרומית, לצד תארים כגון־ מלך, סולטאן וח’אן.

מהמט המשיך בכיבושיו. בשנת 1456 הטורקים כבשו אזורים נרחבים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובבלקן. מהמט תקף את רומא ואת בלגרד שבסרביה.

יאנוש (ג’ון) “ינקו” הוניאדי (Jean Hunyad 1387־ 1456), מצביא ומדינאי הונגרי ממוצא רומני, הגן על בלגרד, השמיד את הצי הטורקי, ודחף את הטורקים עד בולגריה. הוניאדי נחשב לאחד מגדולי שליטי הונגריה. הוא היה בין הראשונים שהבינו את חוסר היעילות של הצבא הפיאודלי (המבוסס על חיילים המגויסים לתקופות קצרות וקצובות), והראשון שגייס צבא סדיר לזמן ארוך (שיטה שבנו מתיאש שיכלל בימיו). בתולדות אירופה נחשב הוניאדי כמי שמנע את התפשטות הטורקים והתקדמותם אל לב אירופה.

הטורקים כבשו את יוון ב־ 1458. בשנת 1461 הם כבשו את בוסניה והרצגובינה, ובשנת 1462 את אלבניה. הטורקים סיפחו את חצי האי קרים ב־ 1475, ושלטו בים האגאי.

עם מותו של מהמט השני, בשנת 1481, פרץ מרד של היניצ’רים וסכסוך דמים בין בניו־ באיזיט וג’ם. צבא היניצ’רים, שתמך בבאיזיט, הביס את כוחותיו של ג’ם ובאיזיט עלה לשלטון, כסולטאן באיזיט השני (1481־ 1512). באיזיט נודע במאמציו ליצור הרמוניה בין התרבויות המערבית והמזרחית באימפריה, אך שלטונו היה רצוף מאבקי שליטה והישרדות. במהלך המאבק נגד ג’ם, תועדו התקפות כנגד הקהילה היהודית, בעיקר כנגד המשפחות האמידות. באיזיט היה מוסלמי אדוק ובראשית ימיו הוגבלו צעדיהם של היהודים והנוצרים ברחבי האימפריה בניגוד למדיניות הפתיחות שהנהיג אביו, והוא אף הוציא צו בו הורה לסגור בתי כנסת שנבנו באיסטנבול לאחר כיבושה על ידי אביו.

עם זאת, בהמשך כהונתו, נהנו היהודים מתקופת שלווה, אשר השליכה על השגשוג התרבותי והכלכלי. בשנת 1492 גורשו יהודי ספרד, וחמש שנים מאוחר יותר, ב־ 1497 גורשו יהודי פורטוגל. באיזיט גילה חמלה כלפי המגורשים והפגין מדיניות שקולה ונבונה יותר מהנסיכים הנוצריים, וקלט בתחומי האימפריה מגורשים מספרד.

בספרד אלה היו ימי האינקוויזיציה. פליטים יהודים מגרמניה, ספרד ופורטוגל מצאו מקלט בתחומי האימפריה העות’מאנית. בין השנים 1490־ 1492 הובילו ספינותיו יהודים ומוסלמים אשר ביקשו להימלט מספרד, אל האימפריה העות’מאנית.

לאורך כל האימפריה העות’מאנית, ששלטה על שטחים נרחבים, ניתנה לעמים שבחסותה אוטונומיה דתית, ולא הייתה התיישבות של טורקים בארצות שהיו תחת שליטת העמים הללו. היהודים התיישבו בצפון אפריקה, בארץ ישראל, בסוריה, ובאנטוליה.

כשהגיעו מגורשי ספרד לשטחי האימפריה העות’מאנית, חל שיפור ניכר במצב התרבותי של הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה, וגדולי המלומדים והמקובלים היהודיים של העת ההיא התגוררו עתה בשטחה. היהודים התיישבו בשלוש ערים מרכזיות: איסטנבול, אדירנה (אדרינופל), וסלוניקי, ומשם התרחבה התיישבותם לערים אחרות בבלקן כגון פלובדיב וסופיה שבבולגריה.

בתחילה הקימו לעצמם יהודי ספרד קהילות נפרדות, אך בהמשך הם השיגו עמדות כלכליות וחברתיות, והשפעתם על חיי הקהילות הוותיקות הייתה כה גדולה, עד שהם התערו בתוך הקהילות המקומיות במהלך השנים.

יש הטוענים, כי קשריו של באיזיט השני עם משה קפשאלי ־ רבה הראשי של איסטנבול, שהוכר כסמכות התורנית העליונה של כל הממלכה העות’מאנית, והיה גם ידידו הקרוב של הסולטאן ושל אביו ־ סייעו בקליטת המגורשים ברחבי האימפריה.

באיזיט הבין כי מגורשי ספרד, פורטוגל, ומאוחר יותר נאפולי, יהיו בעלי ערך רב לממלכתו בשל היותם מלומדים ובעלי מקצוע.

באיזיט פירסם פירמאן (צו מלכותי) לכל המושלים בנפות האירופאיות, המצווה עליהם לקבל את כל המגורשים לשטחיהם ולנהוג בהם בידידות, תוך איום בהטלת עונש מוות על כל מי שיפר הוראה זו. לא רק שהיהודים הורשו להיכנס לשטחי האימפריה, אלא במקרים מסוימים סייעו להם להתיישב ואף הועברו אליהם פניות מצד גורמים רשמיים להגיע ולהתיישב בתוך האימפריה.

פקידיו של באיזיט אף סייעו לבעלי מקצועות שונים בהקמה ופיתוח מקצועם ועסקיהם, וכך, אחד מהחידושים הבולטים שהביאו עימם היהודים לתוך האימפריה העות’מאנית, היה הדפוס. ב־ 1493, שנה לאחר הגירוש, האחים שמואל ודוד אבן נחמיאס, ייסדו את בית הדפוס היהודי הראשון באיסטנבול. הם הביאו עימם מספרד מסגרות דפוס, שהיו בשימוש בית הדפוס הנודע באִישאַר, ואשר שמשו להדפסת ספרים בין השנים 1505־ 1509.

ב־ 1512 הודפסה באיסטנבול ההגדה המצוירת הראשונה. בנוסף, פיתחו ושכללו היהודים את תעשיית האריגים וצביעת הבדים באימפריה העות’מאנית. בתחילת המאה ה־ 16 מנתה הקהילה היהודית באיסטנבול 30,000 נפשות, והפכה להיות הקהילה היהודית החשובה ביותר באירופה.

באותה תקופה, ב־ 3.8.1492, כריסטופר קולומבוס הפליג עם שלוש אוניות לכיוון מערב. ב־ 12.10.1492 ־ “רואים אדמה”! הייתה הקריאה כשנראה אחד מאיי הבאהאמאס. ב־ 28.10.1492 קולומבוס הגיע לקובה. זה היה מסעו הראשון.

האימפריה העות’מאנית עמדה על סף מלחמת אזרחים. המנהג בו הסולטאן הנבחר מוציא להורג את כל אחיו ובניהם הזכרים, גרם לנסיכים להכין לעצמם כוחות לקראת עימות פנימי, או לקראת מותו של באיזיט. הסכסוך העיקרי היה בין הנסיכים אהמט (מושל אמסיה) ו־סלים, לימים הסולטאן סלים הראשון) שהיה שליט נפת טרבזון). סלים ביקש מאביו, באיזיט השני, להיות מושל הבלקן ובסופו של דבר, בשנת 1512, בתמיכת היניצ’ירים, אילץ את אביו לוותר על כסאו. באיזיט בחר לפרוש לעיר הולדתו, וכשהיה בדרכו, הלך לעולמו. הוא הובא לקבורה באיסטנבול, שם הוקם מסגד גדול הנושא את שמו וקיים עד היום.

סלים הראשון, שכונה “הנחוש”, “האמיץ” או “הבלתי מתפשר”, הוציא להורג עם עלייתו לשלטון, את אחיו ואחייניו, כדי למנוע מהם מלטעון לכתרו. לאחר שהבטיח את יציבות שלטונו, פנה להילחם בפרסים ב־ 1514. הוא הרחיב את גבולות האימפריה במזרח התיכון. לאחר מכן עבר לחזית הממלוכים וב־ 24.8.1516 בקרב “מרג' דאבק”, כחלק מהמלחמה הממלוכית־עות’מאנית, ניגפו הממלוכים. קרב זה הוא דוגמה לניצחונה של העליונות הטכנולוגית של העות’מאנים בתחום הלוחמה, בעיקר בשימושם בסוללות תותחים. זהו אחד הקרבות הראשונים בהיסטוריה בהם תותחים שימשו ככלי הכרעה בשדה הקרב.

תאריך הקרב מסמן את תחילת שלטון האימפריה העות’מאנית24 במזרח התיכון. שלטון שנמשך בדיוק 400 שנה.

בשנת 1517 כבש סלים את הלבנט וסיפח לאימפריה העות’מאנית את שטח סוריה, ארץ ישראל כולל ירושלים, לבנון, חופי ים סוף עד הערים מכה ומדינה, ואת מצרים מידי הממלוכים. ניצחונותיו הצבאיים אפשרו לו גם להעשיר את אוצר הממלכה. לאחר כיבוש חיג’אז זכה גם בתואר “משרת המקומות הקדושים”.

כך, שלטה האימפריה על כל המקומות הקדושים לאיסלאם ועל קהיר (שהייתה מרכז שלטונם של הממלוכים), והסולטאן היה יכול לתבוע לעצמו את תואר הח’ליף. סלים דרש מהח’ליף העבאסי להעניק לו את התואר, ומאז ועד ביטול הח’ליפות, נשאו סולטאני האימפריה העות’מאנית בתואר זה.

החלה התקופה העות’מאנית בארץ ישראל.

סלים מת בשנת 1520 בעת מסע מלחמה לכיבוש האי רודוס, ובנו סולימאן המפואר, השלים את כיבוש רודוס, והוסיף עליו כיבושים רבים שהרחיבו עוד את גבולות האימפריה.

החלוקה המנהלית באימפריה העות’מאנית


החלוקה המנהלית באימפריה דמתה לפאודליזם צבאי.

“טימאר” (Timar) הייתה יחידת שטח, נחלה פיאודלית, שנמסרה לאדם תמורת תפקיד או שירות מוגדרים.

“זעאמת” או “זיאמט” היו הקרקעות הגדולות יותר והיו טימארים שניתנו בין המאות ה־ 14 וה־ 16 למפקדים בכירים שלא היו אנשי צבא.

בראש הטימארים עמדו במקור המפקדים של יחידות הפרשים הכבדים (“סיפאהים”) שגבו מיסים מן האוכלוסייה שתחת מרותם.

חלוקת הקרקרעות התבססה על סקר קרקעות, שנקרא “תחריר”, ולאחריה נרשמה כל חלקה ב“טאפו” (מרשם מקרקעין).

“מוקאטעה” הייתה טימאר שניתן לגובי המס.

קבוצה של מספר טימארים כונתה “סנג’ק” (Sancak) (או “ליווא” בערבית), ובראש הסנג’ק עמד “סנג’ק ביי” או “מתצרף” שזכה לתואר אמיר. מושל הסנג’ק היה קצין. החיילים גויסו בהתאם לסנג’ק בו גרו והונהגו על ידי הסנג’ק ביי (ניתן לתרגום כ“ראש מחוז”).

חלוקות נוספות בסנג’ק, חוץ מטיאמרים, היו “קאדילוק” או גם “קאזה”, שהיו בדרך כלל עיר והכפרים שבסביבה, שבראשן עמד בתור סמכות השיפוט־ ה“קאדי” (קאדי הוא שופט מוסלמי הפוסק לפי חוקי השריעה). בנוסף לתפקידו השיפוטי, הוא היה אחראי על המינהל הציבורי כגון רישום תושבים ואספקת ציוד ומזון.

סמכות השלטון הייתה בידי ה“קאימקאם” וה“אגאלוק” שבראשות ה“אגא”25.

מספר סנג’קים אוגדו תחת “איילט” (“פאשאלוק” או “וילאיה” בערבית) ובראש כל איילט הועמד “ביילר־ביי” הוא “ביילר־בייליק” (או “ואלי” בתקופת ה“ויאלייט”), שהיה בדרגת “פאשה”26.

איילט הייתה היחידה השלטונית הגדולה ביותר באימפריה העות’מאנית. למושל האיילט היו שלושה תפקידים עיקריים: גביית מיסים, שמירה על בטחון הפנים, ובעתות מלחמה־ הצטרפות שלו ושל כוחותיו לצבאות הסולטאן.

בשנת 1864 הוחלפה ה“איילט” ל־ “ווילאייט” (Vilayet), כחלק מרפורמת ה“טנזימאט27.

משטר הקרקעות בארץ ישראל בתקופת השלטון העות’מאני היה מבוסס על חוק האיסלאם. בשנת 1858 נחקק ע"י השלטון העות’מאני “חוק המג’לה” (micelle“”)־ ספר ההוראות המשפטיות אשר היווה את הקוד האזרחי של האימפריה העות’מאנית.

חוק זה חילק את הקרקעות בארץ לחמישה סוגים, ובהם קרקע מסוג “ווקף”־ קרקע שמשמשת לצורכי דת (כל הדתות). קרקע מסוג זה אינה ניתנת להעברה והיא נמצאת בשליטת הרשות המקומית.

“וקף” או “ווקף” באיסלאם, הוא הקדשתם של נכסים למטרות דתיות וחברתיות. המקדיש משייך את הנכסים לאללה, במטרה להעניק להם אופי דתי. באמצעות ההקדשה ניתן תוקף הלכתי לנכס, שמטרתו לשמור לאורך תקופה זמנית ארוכה על המטרות החברתיות והדתיות אשר המקדיש מציב. הווקף מתחלק לשניים: “וקף ח’ירי”־ מה שמקודש לכלל האינטרסים החברתיים והדתיים של כלל הקהילה המוסלמית, ו“וקף אהלי” – המקודש רק לבני משפחתו של המקדיש.

הסיבה הרשמית למנהג הוא עזרה לעניים ומימון צורכי הציבור, כגון מסגדים, בתי ספר, מדרשות דתיות, בתי חולים, בתי קברות וכדומה. גם קהילות דתיות לא מוסלמיות, כמו הקהילה היהודית או הנוצרית, החיות במדינות מוסלמיות, יכלו ליהנות מתנאי הווקף־ כך בתי כנסת, כנסיות ושאר מוסדות הקהילה לא נאלצו לשלם מס כעסקים. ההשערה היא ששורש המנהג להקדיש נכסי דלא־ניידי כווקף, נעוץ בניסיון לעקוף את חוקי הירושה המוסלמיים. ה“שריעה” מגדירה באופן ברור את זכויותיו של כל אחד מילדי המת על חלק מן העיזבון. הווקף אינו נחשב כנכס העובר בירושה ולכן דיני הירושה אינם חלים עליו. כך הנכס נשאר בשלמותו, ובעל הנכס יכול לקבוע את גורל הנכס לעתיד (לשמור על הנחלה כיחידה אורגנית לא מפוצלת, להדיר את אחד מצאצאיו מזכות הירושה, או למנוע את מכירת הנחלה). סיבה נוספת להפיכת נכסים לווקף היא הוצאת הנכסים הללו ממעגל המיסוי הרגיל של עסקים, וכן ביטול האפשרות להפקיעם בעקבות אי תשלום מס.

ראשית המעמד העצמאי של הווקף בירושלים בתקופה הממלוכית (1260־ 1516/7). ירושלים נשלטה ע“י מושל צבאי חלש וע”י איש דת שכונה “הממונה על ההקדשים” (מכונה גם “המשגיח”). הממונה היה אחראי על כל ההקדשים בעיר, בהר הבית ובמערת המכפלה. סמכויותיו היו לכאורה פיקוח תקציבי ודאגה לרווחת אנשי הדת אך למעשה הוא שלט בכל ההיבטים של ההקדשים, מנקיון ואספקת מים ועד הגנה משפטית. לשלטון החילוני־צבאי ששלט כביכול בירושלים לא היו כל סמכויות במבני ההקדש ובפרט בהר הבית (שהוא הקדש כולו). הסטטוס קוו, לפיו המשגיח שולט מטעם הווקף בהקדשי ירושלים ונעזר לשם כך בכוח שיטור עצמאי, הכפוף רק לו, נשמר גם בתקופה העות’מאנית. זכויותיו בהר הבית נשמרו גם לאורך השלטון הירדני, וכן תחת שלטון מדינת ישראל.

כיום, הכינוי “הווקף” משמש בדרך כלל כדי לתאר את הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית.

טענה מרכזית של החמאס ושל ארגונים איסלאמיים אחרים כלפי מדינת ישראל היא שכל פלסטין היא אדמת וקף, כיוון שנתקדשה באמצעות מלחמת כיבוש בראשית התקופה המוסלמית.



  1. הערת המחבר: מנהג של תושבי ערב הקדומה שהיו מתבודדים כדי לערוך חשבון נפש.  ↩

  2. הערת המחבר: המושג “בדר” הפך לפופולרי בקרב צבאות וארגונים מוסלמים. בשם “מבצע בדר” נקראה התקפת המצרים בקרבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.  ↩

  3. הערת המחבר: קרב ח‘ייבר מהווה מקור השראה ללוחמים מוסלמים בימינו במלחמותיהם, במיוחד כנגד ישראל. במהלך האינתיפאדה הראשונה השמיעו המפגינים הצעירים קריאה בסגנון: "ח’ייבר ח‘ייבר יא יהוד, ג’ייש מוחמד סופ יעוד“ שפירושה: ”(זכרו את) ח‘ייבר ח’ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור“, או הקריאה ”ח‘ייבר ח’ייבר יא יהוד, אלא פלסטין נעוד“, שפירושה: ”(זכרו את) ח‘ייבר ח’ייבר, יהודים, אנו עוד נשוב אל פלסטין“. קריאות אלה עדיין נשמעות בהתנגשויות בין מוסלמים לכוחות הביטחון של ישראל. אירגוני הטרור חמאס וחיזבאללה משתמשים בקרב זה לחיזוק העם הפלסטיני במאבק מול מדינת ישראל. רקטות שנורו ב־28 ביולי 2006 לעבר עפולה, ומאוחר יותר לעבר בית שאן, עפולה וחיפה נקראו על ידי חיזבאללה ”רקטות ח‘ייבר". לוחמי ח’ייבר היהודים היוו השראה לשאול טשרניחובסקי בבלדה “הָאַחֲרוֹן לִבְנֵי־קוֹרַיְטָה” בה הוא מעלה על נס את גבורת הלוחמים דרך סיפורו של זביר בן באטא, שבוי יהודי שהוצעה לו חנינה לאחר הקרב בעקבות התערבות מוסלמי שזביר הציל את חייו. משנודע לזביר כי מנהיגי שבטו נהרגו כולם סירב להצעת החנינה. הבלדה היא דיאלוג בין היהודי לשובהו המוסלמי המשדל אותו לצאת לחופשי ואילו היהודי שואל על מנהיגי שבטו ובסופו של דבר בוחר במוות.  ↩

  4. [הערת המחבר: על פי מקורות האיסלאם, למוחמד היו 13 נשים (לא במקביל, דבר שהיה מקובל בתקופה המדוברת), 3 בנים ו־4 בנות. כל בניו וחלק מבנותיו נפטרו בצעירותם, הנכדים היחידים שלו הם בניה של בתו פאטמה (חסן וחוסיין) אך האיסלאם הסוני לא רואה בבני משפחתו של מוחמד ממשיכים בלעדיים לדרכו, אם כי קיים לצאצאיו מעמד מיוחד באיסלאם הסוני. רוב הצאצאים של מוחמד נרצחו על ידי המושלים הסונים מבית אומיה (661־ 750 לספירה) שראו בהם איום על הח'ליפות].  ↩

  5. הערת המחבר: ה“מוהאג'רון” (“המהגרים”) היא הקבוצה שברחה עם מוחמד ממכה לאל־מדינה בשנת ההיג‘רה היא שנת 622. ה“אנצאר” (“העוזרים”, “התומכים”) היא קבוצת שני השבטים הערביים מאל־מדינה שסייעו למוחמד ולמוהאג’רון.  ↩

  6. הערת המחבר: החדית' מופיעה ב“סונה” שפירושה “נוהג ואורחות חיים” הראויים לחיקוי של הנביא מוחמד, והטקסים הדתיים שהנהיג, שכל מוסלמי מצווה לחקותם ולדבוק בהם.  ↩

  7. הערת המחבר: מוסד הח'ליפות יימשך עד חודש מרץ שנה 1924 ותבוטל על ידי הרפובליקה הטורקית, שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה.  ↩

  8. הערת המחבר: ה“ח‘וארג’”־ הקבוצה הדתית הקדומה ביותר שפרשה מן האסאלם,־ שמרדה בסמכותו של עלי ופרשה מצבאו.  ↩

  9. הערת המחבר: בניין אל־אקצא נהרס ושופץ כחמש פעמים. המסגד ניזוק בשנת 748 או 749 ברעש אדמה, שהרס גם את העיר טבריה. הבניין הקיים היום, העשוי מאבן, הוא משנת 1035.  ↩

  10. הערת המחבר: מוּרִים (בספרדית: Moro) היה כינוי נפוץ באירופה הנוצרית למוסלמים, ובפרט למוסלמים תושבי צפון אפריקה וספרד המוסלמית. המקור של הכינוי הוא בשם “מאוּרים”, עם נוודים מהעת העתיקה שמוצאו ממאוריטניה. במאה ה־ 8 לספירה התאסלמו המאורים והפכו למוסלמים, ובשפות האירופאיות שמם הפך לכינוי לכלל המוסלמים תושבי האזור. הכינוי “מוּרים” גם לא הבדיל בין מוסלמים ממוצא ערבי או בֶּרְבֵּרִי.  ↩

  11. הערת המחבר: “כגן” או “כאקאן” (בטורקית עתיקה: kaɣan, במונגולית: хаган) היה תוארו של השליט העליון אצל עמי הערבות של מרכז אסיה והרי הקווקז. משמעותו גם ה“ח‘אן של הח’אנים”, או ח‘אג’אן.

    ה“כגן בק” או “כאקאן־בק” (לפעמים בקיצור מכונה פשוט “בק”) היה תוארו של המשנה לכגן בממלכת הכוזרים. הכגן־בק ישב על כס מלכותי לימינו של הכגן.  ↩

  12. הערת המחבר: חסדאי אִבְּן שַׁפְּרוּט (915־ 975) היה מדינאי, שתדלן ורופא יהודי בן ימי הביניים. הוא חי בעיר קורדובה בספרד ושימש בתפקידים בכירים בחצר השליט עבד אל רחמן השלישי. מכוח מעמדו פעל חסדאי למען יהודי ספרד ויהודי ארצות אחרות. הוא פעל גם למען ספרד כולה: הוא קידם שלום בין ספרד המוסלמית לספרד הנוצרית, ותרם לפיתוח כלכלתה.

    פעילותו למען הקהילה היהודית סייעה במיצובה של ספרד כמרכז תרבותי ותורני ליהודים. הוא הזמין חכמים מבבל ומאפריקה הצפונית וסייע בהקמת ישיבות בספרד. בין החכמים שתמך בהם נודעים במיוחד מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, שניהם בלשנים ומשוררים נודעים.  ↩

  13. הערת המחבר: ח‘ווארזם (בפרסית: خوارَزم) הינו נווה מדבר באמצע הרמה המדברית של מרכז אסיה בין טורקמניסטן מדרום לאוזבקיסטן מצפון. אזור ח’וואריזם היה בסיסה של אימפריה מקומית, “האימפריה הח'ווארזמית” ששלטה בין השנים 1077־ 1231 על חלקים נרחבים ממרכז אסיה וכל איראן. האימפריה נפלה עם פלישת השבטים המונגולים מהמזרח במהלך המאה ה־ 13.  ↩

  14. הערת המחבר: קהיר, “אל־קאהרה”־ היא “הכובשת”, וזהו גם שמו של כוכב מאדים בערבית, רמז להופעתו בשמי קהיר בעת הקמתה.  ↩

  15. הערת המחבר: “מהדי” בעיני המוסלמים, הוא גואל העולם, בדומה למשיח ביהדות, אשר יגיע בקץ הזמנים ויושיע את העולם מאלימות ומאי צדק, ויחזיר את האיסלאם למסורותיו המקוריות של מוחמד.  ↩

  16. הערת המחבר: פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות בעת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, נקראה “מבצע ברברוסה” על שמו.  ↩

  17. הערת המחבר: לאחר איחודה של גרמניה כמדינת לאום בשנת 1871, האימפריה הרומית הקדושה נודעה לעיתים בתור הרייך הראשון. גרמניה הנאצית ראתה עצמה בתור הרייך השלישי, ואילו האימפריה הגרמנית (1871־ 1918) נחשבה לרייך השני. מספור זה נועד, כביכול, להוכיח את הקשר שבין המפלגה הנאצית לבין העבר הגרמני המפואר.  ↩

  18. הערת המחבר: לפי אחת התאוריות, לפני בערך 800 שנה נוצר “צוואר בקבוק גנטי”. מקורות גנטיים של המון צאצאים יהודים הגיעו אל סופם, ולעומתם, אותה קבוצה גנטית קטנה שאפיינה עד אז רק כ־350 יהודים בערך, “השתלטה” מבחינה גנטית על ההתפתחות של כל האוכלוסייה היהודית באירופה. כיום, מקורם הגנטי של הרוב המוחלט של היהודים האשכנזים הוא באותה קבוצה.  ↩

  19. בונדיזם־ “האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופולין” (Bund “הבונד”, “האיגוד”) היה מפלגה יהודית סוציאליסטית ואוטונומיסטית בעלת השקפה מהפכנית יהודית לאומית, שנוסדה באימפריה הרוסית ב־1897. ב־7.10.1897 התכנסה הישיבה הראשונה של ה‘בונד’ בוילנה: האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכליים וחברתיים ועמם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר־יידיש. הם דרשו חופש דת ושיווין זכויות. ורצו שהיהודים יוכרו כיחידה לאומית נפרדת דוברת יידיש. מרבית אנשי הבונד נרצחו בשואה.

    טריטוריאליזם יהודי־ טריטוריאליזם יהודי (באנגלית: Jewish Territorialist Organization), או בקיצור טריטוריאליזם היה שמה של גישה מקבילה לציונות ששאפה להשיג טריטוריה ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, ובה יתקיימו חיים אוטונומיים לאומיים. לטריטוריה זו, שתהיה המתאימה ביותר לצורכי היהודים, יהגרו יהודים ממקומות שונים בעולם ויקימו לעצמם בית לאומי. הטריטוריאליזם מנוגד לאוטונומיזם יהודי.

    אוטונומיזם יהודי־ גישה הרואה ביהדות ישות רוחנית וביהודים עם בלי ארץ, ושואפת לאוטונומיה משפטית ועצמאות רוחנית של היהודים במקום מושבם. אנשיה מבקשים לקיים זהות לאומית־יהודית (כלומר לא רק כדת), הנשענת על בסיס אוטונומיה קהילתית בגולה. האוטונומיזם שואף לא רק למתן אמנסיפציה ליהודים כפרטים אלא הכרה מדינית ותרבותית בקהילה יהודית המקיימת שלטון עצמי.  ↩

  20. הערת המחבר: קרימצָ‘קים (ברוסית: Крымчаки, שמם העצמי הוא בני ישראל או שראל באלאלרי, או יהודילר ־ יהודים, או קירימלר) היו קהילה יהודית רבנית סגורה, ששפתה טורקית־קרימצ’קית, הדומה לטטרית של קרים. הקהילה התפתחה בחצי האי קרים החל מהמאה ה־10, והם התיישבו בסמוך לקראי מזרח אירופה. השם “קרימצ'קים” הוטבע על ידי רוסים על מנת להבדיל ביניהם לבין שאר היהודים האשכנזים או היהודים הגאורגים שחיו בשטחי האימפריה הרוסית לשעבר. 80% מהקהילה הקרימצ'קית הושמדו על ידי הנאצים בדצמבר 1941, וכיום נשארו ממנה פחות מ־1,500 איש, מהם כאלף מפוזרים במספר ערי קרים, והשאר מתגוררים בישראל וברוסיה ואינם חיים עוד במסגרת קהילתית אלא התערבבו ביהודים אחרים (בישראל) ובלא יהודים (באוקראינה ורוסיה).

    בברית המועצות נחשבו בני הקהילה כעם נפרד, והיחס אליהם היה שונה מן היחס לרוב היהודים. רבה הגדול של הקהילה הוא חיים חזקיהו מדיני, אשר קבע בוודאות שהם אכן מזרע ישראל ויהודים לכל דבר חרף ניסיונו של אברהם פירקוביץ‘ לראות בהם אחים לקראים. על פי עדויות הקרימצ’קים חיו באוכלוסייה סגורה בנפרד מהקראים.

    ליהודים הקרימצ‘קים היה נוסח תפילה ייחודי משלהם שבוסס ברובו על נוסח הרומניוטים אך הכיל גם מנהגים ייחודיים. הנוסח מכונה לעיתים “מנהג כפא”, והוא נתקן על ידי ר’ משה הגולה מקיוב בן המאות ה־ 15־ 16שקבע נוסח זה כדי לפשר בין יהודים שונים שחיו בקרים באותה העת.  ↩

  21. הערת המחבר: הסכם זה קרוי “הסכם יפו” משנת 1192 שנחתם בין צאלח א־דין לבין ריצ'רד לב הארי.  ↩

  22. הערת המחבר: במערב זכה טימור לנג להנצחה ביצירות רבות ומפורסמות בהן, מחזות, אופרות ופואמות.  ↩

  23. הערת המחבר: הסולטאן הוא שליט מוסלמי בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן. למרות זאת, באימפריה העות‘מאנית נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן, שפעל בכל תחומי האימפריה, לבין הח’ליף, שהפך להיות בעל תפקיד דתי בעיקר. דמות הסולטאן באימפריה העות'מאנית הייתה סמכותית ומרכזית, והוא שימש כשליט חילוני בעל סמכויות צבאיות ומנהלתיות.  ↩

  24. הערת המחבר: ההפסקה היחידה בשלטון העות‘מאני הייתה בשנים 1831־ 1840, כאשר מוחמד עלי, ששלט מטעם הסולטאן העות’מאני במצרים, מרד בו בתמיכת הצרפתים וכבש את ארץ ישראל וסוריה.  ↩

  25. “אגא” או “אע'א” היה תואר אזרחי וצבאי והיה שלישי בחשיבותו בין התארים האזרחיים העות'מאניים לגברים. היה אחרי ה“פאשה” וה“ביי” ולפני ה“אפנדי”.  ↩

  26. הערת המחבר: פאשה היה תואר כבוד צבאי ואזרחי מקובל באימפריה העות‘מאנית. הוא הגבוה מבין ארבעת התארים העות’מאניים לגברים. מתחתיו התארים: “ביי”, “אע'א” ו“אפנדי”.  ↩

  27. הערת המחבר: “ארגון מחדש” (נכתב גם “תנט'ימאת” או “תנזימאת”). הטנזימאט היא תקופת התחדשות ורפורמה שהחלה בשנת 1839 והסתיימה עם קבלתה של החוקה הראשונה ב־ 1876.  ↩