רקע
הנרי רומנוב
פרקים בתולדות עם ישראל העת החדשה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: מעזבון המחבר

 

פרק 46: האינקוויזיציה וגירוש ספרד


האינקוויזיציה


האינקוויזיציה היא מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית במאה ה־ 13, ובראשה האפיפיור גרגוריוס התשיעי, בניסיון להיאבק בכתות מינות (זרמים שונים בנצרות) שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים.

חוקרי האינקוויזיציה סיירו, לבד או בזוגות, בערים ובכפרים, הסבירו את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה. לכנסייה לא הייתה סמכות להוציא אנשים להורג, אך היא העבירה את המתנגדים לזרוע האזרחית, שהיא ברוב המקרים הוציאה אותם להורג. “אוטו דה פה”1 משפט האל, היה כלי ראשון במעלה שבו השתמשה האינקוויזיציה כדי להגיע לקורבנותיה.

עד המאה ה־ 16, כמעט לא הועלו על המוקד מכשפות בהוראת האינקוויזיציה, ויהודים לא היו כלל בתחום שיפוטה. שופטי האינקוויזיציה דנו רק נוצרים.

האינקוויזיציה השתמשה בעינויים כבדבר שבשגרה, ואף תיעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים. הראיה היחידה הקבילה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו ולכן השימוש בעינויים היה חיוני.

האינקוויזיציה הרומית


ב־ 1542 הקים האפיפיור פאולוס השלישי את “קונגרגציית הלשכה הקדושה” (הידועה גם כאינקוויזיציה הרומית), כקהילת קבע של קרדינלים וגורמים נוספים. ללשכה הקדושה היו משימות שמירה והגנה על שלמות האמונה ובחינה ואיסור על דוקטרינות כוזבות ושגויות. הלשכה הקדושה הפכה לגוף הפיקוח על אינקוויזיציות מקומיות.

האינקוויזיציה הרומית שינתה מספר פעמים את שמה וקיימת עד היום: האפיפיור פיוס העשירי שינה ב־ 1908 את שמה של האינקוויזיציה ל“קהילה הקדושה של הכס הקדוש”. בשנת 1965 השתנה שוב שמה ל“קהילה לדוקטורינת האמונה”, שם שנשאר עד היום.

האינקוויזיציה הרומית אסרה להפיץ את כתביו של ניקולאוס קופרניקוס. המקרה המפורסם ביותר שבו פעלה היה משפטו של גלילאו גליליי ב־ 1633.

ניקולאוס קופרניקוס 1473־1543. היה אסטרונום, מתמטיקאי, איש כנסייה, מושל, משפטן, אסטרולוג ורופא, בתקופת הרנסנס בפרוסיה (תחת מלך פולין). ידוע כמי שפיתח את ה"מודל ההליוצנטרי" שלפיו כוכבי הלכת סובבים את השמש. התיאוריה שלו בנוגע למיקומה של השמש במרכז מערכת השמש, נחשבת לאחת התגליות החשובות ביותר בהיסטוריה והיא נקודת התחלה בסיסית באסטרונומיה המודרנית ובמדע המודרני בכלל.


גלילאו גליליי 1564־1642. היה פיזיקאי, אסטרונום, מתמטיקאי ופילוסוף איטלקי. פעל בתקופת המהפכה המדעית, שאותה החל קופרניקוס. באמצעות הטלסקופ שבנה, גילה וחיזק את המודל ההליוצנטרי. הוא חקר את מופעי הכוכב נוגה, גילה את ארבעת ירחיו הגדולים של כוכב צדק ואת הכתמים על פני השמש והירח. גלילאו, נחשב ל“אבי המדע המודרני” ו“אבי הפיזיקה המודרנית” בתקופה הקלאסית שלה, ולאחד מאנשי המדע הדגולים בכל הזמנים. פרשת משפטו של גלילאו נחשבת לאחד העימותים המפורסמים בהיסטוריה בין דת למדע. גלילאו הפיץ את התורה הקופרניקאית וב־ 1616 נאסר עליו להחזיק, להגן או ללמד את התורה. ב־ 1630 כתב את ספרו “דיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות” הדן באסטרונומיה, תנועת כדוה“א ותופעות הקשורות לתנועה זו כמו גאות ושפל. לאחר פרסום הספר ב־ 1632 נקרא גלילאו לעמוד למשפט, בגין הפרת צו הכנסייה שניתן ב־1616. גלילאו הודה שספרו הרחיק לכת בתיאור בורותה של הכנסייה ונגזר עליו מאסר ללא הגבלת זמן. ע”פ מיתוס נפוץ, בסוף המשפט הכריז גלילאו “ואף על פי כן נוע תנוע” (הכוונה לתנועת הארץ סביב השמש). לאחר כמה חודשים קיבל היתר לחזור לביתו שם גר עד מותו ב־ 1642 תחת השגחה של קציני אינקוויזיציה.

האינקוויזיציה הספרדית


האינקוויזיציה הצפון־אירופאית פעלה בסמכות האפיפיורות, ואולם במאה ה־ 15 הוקמה בספרד אינקוויזיציה עצמאית, וזו פעלה בסמכות המדינה והייתה כפופה למלך־ בכך שימשה זרוע של המדינה.

בתקופה זו היו בספרד יהודים רבים, וכן מוסלמים, שרובם חיו באנדלוסיה.

עד תחילת המאה ה־ 12 התקיים ברובה של ספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך־כלל סובלני כלפי הקהילה היהודית בספרד, שהייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה. היהודים התפרסו בכל רובדי החברה הספרדית־נוצרית וזכו למעמד משפטי מוכר. הם נהנו מאוטונומיה שיפוטית ויכלו לקיים את דתם. תרבות היהודים שיגשה, מצבם הכלכלי היה טוב והם רכשו השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה “תור הזהב של יהדות ספרד”־ אז נכתבו שירים, פואמות, מאמרים פילוסופיים ודתיים. היהודים עסקו גם במדעים כמו אסטרונומיה ומיפוי העולם (קארטוגרפיה) (ראה פרק 31 “תור הזהב של יהדות ספרד”).

החל ממסע הצלב הראשון חלה תופעה של אונס ורצח יהודים. בשנת 1120 הוצא ע“י האפיפיור קליקסטוס השני צו שנועד להגן על יהודים שסבלו במהלך מסע הצלב הראשון. הצו אושרר מחדש ע”י אפיפיורים רבים עד המאה ה־ 15.

בשנת 1391 החלה תופעת האנוסים בספרד בעקבות פרעות שנערכו ביהודי ספרד במהלכן הוסת ההמון בידי הארכידיאקון פראנד מרטינס. ההמון המוסת יצא לסדרת מהומות ומעשי טבח נגד היהודים, שכללו שריפת בתי כנסת, רציחות והמרות דת בכפייה. רבים מהיהודים התאבדו על קידוש השם, אחרים נמכרו כעבדים לערבים ואחרים השתמדו. פרעות אלו מכונות “גזירות קנ”א" ובמהלכן המירו יהודים רבים את דתם מרצון כדי להציל את חייהם (הרחבה סעיף 32 גזירות קנ"א).

גם לאחר שהמהומות שככו, המשיכו להופיע גלים של המרות דת מרצון. ההתנצרויות היו כה רבות עד שתוך 25 שנים נוצרה תופעה חברתית רחבה שכונתה בציבור הכללי “הנוצרים החדשים” (Cristiano Nuevo). בקרב הציבור היהודי נקראו המומרים “אנוסים” (“קונברסוס”, Conversos, מומרים) על מנת למזער את חטאם של הממירים ומתוך התחשבות בנסיבות שהובילו להמרות הללו.

בשנת 1412 הוצאו צווים נגד היהודים שמטרתם הייתה לבדל את היהודים מכלל האוכלוסייה באמצעות הגדרת שכונות מגורים מיוחדות וקביעת לבוש אופייני. נאסר על היהודים לקבל משרות ציבוריות.

בשנת 1413 התקיים “ויכוח טורטוסה” בין הנוצרים ליהודים בעיר טורטוסה שבאראגון. הויכוח נמשך יותר משנה וגרם לאי־ודאות בקרב הציבור היהודי. התוצאה הייתה הגברת תהליך המרת הדת (הרחבה בסעיף 34. ויכוח טורטוסה 1413- 1414).

האינקוויזיציה הספרדית נוסדה בידי “המלכים הקתוליים”2 בשנת 1478 ביוזמת הנזיר הדומיניקני תומאס דה טורקמדה, לאחר סיום הרקונקיסטה.

גוף חקירות זה היה תוקפני יותר משאר האינקוויזיציות, הן בשל הלהט הדתי הקיצוני ששלט בכנסייה הספרדית באותה תקופה, והן בשל הרווח שהפיקה המדינה מהחרמת רכושם של המורשעים בכפירה או במינות. האינקוויזיציה נוסדה על מנת לאחד את ספרד מבחינה דתית, לשמור על האורתודוקסיה הקתולית, להילחם במינות ולשמור על טוהרה המוסרי של הקהילה הנוצרית בספרד.

כמאה שנים, מגזרות קנ“א, התקיימו זו לצד זו קהילות יהודים וקהילות “נוצרים חדשים”, כאשר היהודים הורשו ע”י השלטונות לקיים את מצוות התורה, בעוד הנוצרים החדשים היו נתונים לחקירות מתמידות מצד האינקוויזיציה, שדרשה לוודא את נאמנותם האמיתית לנצרות.

השינוי ביחס ליהודים התחולל במקביל להשלמת הרקונקיסטה, וביחד עם עלייתן של תנועות קנאיות יותר בקרב המוסלמים. הרוב הנוצרי לא הצליח להביא את היהודים להכיר בדת הנוצרית הקתולית.

האינקוויזיציה, שתפקידה עד אז היה איתור מינות נוצריות ורדיפת נוצרים חדשים, (ביניהם האנוסים), החלה להבחין בין “נוצרים חדשים”, שהמירו דתם וניסו להיטמע בחברה הנוצרית, לבין “נוצרים ישנים” (Cristianos Viejos). האינקוויזיטורים הגיעו למסקנה כי הנוצרים החדשים הם “יהודים מתחזים” (judaizantes) וייחסו להם את כל התכונות השליליות שיוחסו ליהודים הגלויים. הם גילו כי ה“נוצרים החדשים” ממשיכים לקיים זיקה ליהדות, והם כונו “יהודים בסתר” (“קריפטו יהודים” או “מאראנוס” Marranos). טורקמדה סבר כי “הנוצרים החדשים”, המתחזים, משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו מתוך כוונה אמיתית, ולכן שכנע את המלך פרננדו והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרת הצו הייתה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים. כתוצאה מכך החליטו המלכים הקתוליים לגרש עוד באותה שנה את כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד.

לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 לא נותרו עוד יהודים בספרד באופן רשמי, וכל גילוי של יהדות הפך להיות עניינה של האינקוויזיציה, מכיוון שגילוי זה חייב היה להיות מעשהו של מומר המנסה לשוב ליהדותו.

הנאשמים בכפירה נמסרו לידי האינקוויזיציה רק במקרה שביצעו עברות שנשאו אופי דתי, כמו שמירת כשרות, שמירת שבת או נשיאת תפילה יהודית. העבירות החמורות כללו ביצוע פולחנים יהודים או מוסלמים, זלזול בפולחנים הקתולים, שחיתות מינית ועוד.

האינקוויזיציה השתמשה בשלושה סוגי עינויים: הסוג הראשון כלל את קשירת הנאשם למשקולת כבדה, מתיחתו ושחרורו בבת אחת אל הרצפה, כך שהיה מקבל מכה חזקה.

הסוג השני כלל את קשירתו של הנאשם כך שלא יכול היה לסגור את פיו, והזרמת מים אל תוך פיו כדי ליצור תחושה של מחנק. העינוי השלישי כלל את קשירת הנאשם בחבלים לסד כלשהו, ומשיכת החבלים במהירות כך שהם פצעו את הנאשם. העינויים נועדו לחלץ הודעה של הנאשם בפשע שיוחס לו, ולא כדי להענישו.

האינקוויזיציה הספרדית פעלה מ־ 1517 עד 1824, גם במושבות הספרדיות באמריקה.

האינקוויזיציה הספרדית בוטלה 4 פעמים: נפוליאון ביטלה לראשונה בשנת 1808. בפעם השנייה, בשנת 1813, ביטל אותה הפרלמנט הספרדי שהתכנס בעיר קדיס בשם “הקורטס של קדיס” למשך שנתיים. היא חודשה בשנת 1815 ע"י האבסולוטיזם והריאקציה של מלך ספרד פרננדו השביעי שביטל את תיקוני הקורטס. האינקוויזיציה בוטלה שוב במרץ 1820 לאחר כינונו של המשטר החוקתי.

האינקוויזיציה הספרדית בוטלה סופית ב־ 15.7.1834 והאריכה ימים הרבה יותר מכל אינקוויזיציה במדינה אחרת.


גירוש ספרד


גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה בשנת 1492 של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים מעט הוחל חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1497 על יהודי פורטוגל. בשנת 1498 גורשו גם יהודי ממלכת נווארה שבספרד.

הגירוש התבצע מכוח צו שנחתם ב־ 31.3.1492 בידי פרדיננד השני ואישתו איזבלה, ופורסם ב־ 29 באפריל בשם “צו גרנדה” או “החלטת אלהמברה”.

נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בקסטיליה ובאראגון, והם הועמדו בפני הברירה להתנצר או לעזוב בתום שלושה חודשים־ עד ל־ 31 ביולי, ז' באב ה’רנ"ב. בנוסף, נאסר על נוצרים להסתיר יהודים או לעזור להם בגלוי או בסתר.

פרדיננד ואיזבלה העידו בצו כי קודם לפקודת הגירוש ניסו לפתור את הבעיה על ידי: ריכוז היהודים בשכונות מיוחדות משלהם בתוך הערים (גטאות), יסוד אינקוויזיציה וגירוש היהודים מאנדלוסיה. רק לאחר שנכשלו בפעולות אלו החליטו על גירוש כללי של כל מי שלא חפצו להיטבל.

מספר היהודים בממלכות הספרדיות ובפורטוגל ערב הגירוש נע בין 100 ל־ 200 אלף.

חלק גדול מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונותרו בספרד כאנוסים יחד עם מאות אלפי אחרים שהתנצרו במאות ה־ 14 וה־ 15.

המגורשים עזבו את ספרד לארצות השכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה העות’מאנית, ובגלים למערב ומרכז אירופה.

במטרה ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים, הוצא צו מלכותי, ב־ 1502, המורה למוסלמים בממלכות להתנצר גם הם או לעזוב. בעקבות הצו חלק מהמוסלמים נותרו כאנוסים (Moriscos) והיתר גורשו.

בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה, וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימן את סיומו של פרק תור הזהב בתולדות עם ישראל. הוא השאיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים. צו הגירוש היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמשגשגת שישבה בספרד.

היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית ובתנאים הגאו־פוליטיים, והיו אף קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות.

לאחר שהחלו גזרות הגירוש גם על פורטוגל ב־ 1497, עברו היהודים לנסות את מזלם במציאת מקלט בצרפת, שאליה עברו לגור וממנה יכלו להמשיך את העסקים בספרד ובפורטוגל. המעבר הבא, לארצות השפלה, היה כרוך בניתוק כל קשר עם חצי האי האיברי.

היציאה ההמונית הייתה בדרך הים. הסולטאן העות’מאני, ביאזיט השני, הבין את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד ופתח את שערי הממלכה בפני המגורשים, ואף הביע תמיהה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרנדיננד ש“שמט מידיו אוצר יקר כל כך”.

רוב המגורשים פנו אל עבר האימפריה העות’מאנית והתיישבו בטורקיה, יוון, ארצות הבלקן, צפון אפריקה וגם ארץ ישראל. בצפון אפריקה, למהגרים היהודים־ ספרדים הייתה השפעה עצומה על הקהילות היהודיות והם הביאו לתחייה תרבותית בקרב יהודי האזור.

בעוד שהיציאה לארצות המזרח התיכון הייתה אל קהילות קיימות, במערב אירופה מגורשי ספרד הקימו קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בצרפת, בארצות השפלה (הולנד ובלגיה), באנגליה ובצפון מערב גרמניה.

רבים מהאנוסים המשיכו לשמור על מנהגי היהודים בהסתר, ואף למדו ולימדו תורה (ובמקרים מסוימים קבלה). רבים מהם גם המשיכו להשתמש בשפת הלאדינו, השפה היהודית־ספרדית. במאה ה־ 16 וה־ 17, המשיכה היציאה ומשפחות שלמות של נוצרים עם עבר יהודי היגרו, דוגמת משפחתה של דונה גרציה נשיא.

בעקבות גילוי אמריקה ב־ 1492, הגיעו האנוסים גם ל“עולם החדש”. הסיבות לכך לא היו דתיות: המניע להגירה היה כלכלי. כך גם התייחס לתופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם גם ביבשת החדשה, ולכאורה לא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.

בספרות הרבנית, המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים הוא תוצאה של צירוף כמה אירועים שאחד המרכזיים שבהם היה גירוש ספרד. הגירוש הביא לפיזור גדול של היהודים ברחבי אירופה וארצות האיסלאם, פיתח קהילות יהודיות ישנות ויצר קהילות חדשות, וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים של שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית (יהדות אשכנז ויהדות ספרד).


האינקוויזיציה הפורטוגזית ו“גירוש פורטוגל”


כאשר המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה השיאו את בתם איזבלה מאסטוריאס למנואל הראשון מלך פורטוגל, הם התנו עמו כי מדינתו לא תאפשר מקלט לאנוסים הבורחים. בשנת 1497 יזם מלך פורטוגל מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה, ע"י הטבלה, של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים.

האינקוויזיציה הפורטוגזית התקיימה בפורטוגל בין השנים 1536־ 1821. עם זאת, יש הטוענים כי למרות שתחילתה הרשמית ב־ 1536, הרי שיהודי פורטוגל והאנוסים נרדפו החל מההטבלה ההמונית ב־ 1497, ובנוסף־ שחלק ממגורשי ספרד הגיעו לפורטוגל בתקופה שבין “החלטת אלהמברה” (צו גרנדה), ועד לגירוש יהודי פורטוגל.

בשנת 1602 החליטו אנוסי פורטוגל לפנות למלך ספרד ופורטוגל, פליפה השלישי, בבקשה למחילה וכפרת עוונות כללית תמורת תשלום נאות.

ב־ 1605 הוציא האפיפיור חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה. המחילה הייתה חד־פעמית וחלה על שתי האוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התייהדותם, ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.

כמו האינקוויזיציה הספרדית, גם האינקוויזיציה הפורטוגזית עסקה ברדיפת מומרים שלא נענו לכל דרישותיה של הנצרות הקתולית.

האינקוויזיציה הפורטוגזית פשטה גם אל מושבותיה של פורטוגל, ביניהן ברזיל, כף ורדה וגואה, והייתה בעלת הסמכות לחקור ולשפוט בעניינים הנוגעים לכנסייה הקתולית.


האינקוויזיציה של גואה


במושבה הפורטוגזית של גואה פעלה החל מ־ 1560 “האינקוויזיציה של גואה”, נגד יהודים והינדים. האינקוויזיציה של גואה פעלה כמשרד חקירות האינקוויזיציה הפורטוגזית במדינת גואה בתת־היבשת ההודית והייתה אחראית גם על חלקים אחרים באימפריה הפורטוגזית באסיה. היא הוקמה ב־1560, דוכאה חלקית בין 1774 ל־1778, והופסקה כליל ב־1812.

האינקוויזיציה הוקמה על מנת להעניש “נוצרים חדשים” – יהודים ומוסלמים שהמירו דתם לקתוליות, וצאצאיהם, שהיו חשודים כי הם ממשיכים לקיים את דת אבותיהם בסתר. בגואה האינקוויזיציה גם שמה לה למטרה להילחם במקומיים אשר המירו את דתם מהינדואיזם או מאסלאם והיה נראה כי הם חזרו לקיים את מצוות דתם הקודמת. האינקוויזיציה גם רדפה קתולים (לא מומרים) אשר ניסו להגן על המומרים, להפריע לפעולותיה ועוד. למרות שמטרתה המוצהרת הייתה לשמר את האמונה הקתולית ולחזקה, בפועל פעלה לפיקוח חברתי על התושבים ההודים, וכשיטה להחרמת רכושם של קורבנותיה ולהעשיר את אנשי האינקוויזיציה.

תחת האינקוויזיציה נרצחו מאות אם לא אלפי יהודים בגואה, רובם מקרב עדת השינגילי, שנקראו מאוחר יותר “קהילת יהדות קוצ’ין”. בתי הכנסת הוחרבו או הוסבו לכנסיות, מצבות בתי העלמין נופצו, ואלפים נאנסו לנצרות.

עד המאה ה־20 עוד ניתן היה למצוא כתובות בעברית, אך אלה נעלמו עם הזמן מהתפוררות או נקברו תחת האדמה.


האינקוויזיציה באתיופיה


האינקוויזיציה הפורטוגזית הגיעה גם לאתיופיה. בטבח באתיופיה, בשונה מפורטוגל, לא היו חקירות אלא טבח שיטתי של מתנגדי הקיסר האתיופי, נוצריים ויהודים כאחד. המטרה הייתה השמדה מוחלטת של המתנגדים ומי שרצה להינצל התנצר. בכך הפורטוגזים הצליחו להפיץ את האנטישמיות האירופאית לאתיופיה ויחד עם האנטישמיות המסורתית יצרו שנאה חדשה וחסרת רחמים.

בשנת 1624 הובקעו מערכי ההגנה של מבצרי “ביתא ישראל” (“בית ישראל” כינוי לקהילת יהודי אתיופיה) בהרי סאמיאן והממלכה היהודית נפלה. המלך גדעון הרביעי הוגלה והוצא להורג וכתבי הקודש היהודיים הועלו באש. טבח זה מהווה נקודת מפנה בתולדות יהודי אתיופיה, שכן עד אז הצליחו היהודים לשמור על עצמאות מדינית ופולחנית.


טוהר הדם


טוהר הדם (בספרדית: Limpieza de sangre, “לִימְפְּיֵסָה דֶה סַנְגְרֶה”; בפורטוגזית: Limpeza de sangue) היה מושג חוקי ומעמדי שנטבע בחצי האי האיברי לאחר השלמת הרקונקיסטה וגירוש היהודים והמוסלמים שסירבו להתנצר. הוא ציין מוצא בלעדי מ“נוצרים ישנים”. טוהר הדם היה תנאי סף לקבלת זכויות והטבות שונות, והתגלגל גם אל מערכת הקאסטה באימפריה הספרדית שמעבר לים, שהופנתה לא כלפי צאצאי מומרים אלא כנגד הילידים המקומיים. בכך הפך העקרון של ‘טוהר הדם’, שהותווה על רקע דתי בעיקרו, לגילוי חשוב של פרוטו־גזענות.

עם סיום הרקונקיסטה ולאחר גירוש היהודים מספרד וגירוש המוסלמים ממנה, ובהמשך, לאחר הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות בכפייה, היו ספרד ופורטוגל בראשית המאה ה־16, על פניו, נוצריות לחלוטין. עם זאת, צאצאי יהודים ומוסלמים שהמירו את דתם לנצרות, בין אם בכנות מלאה או אם בכוח החרב לא התקבלו באופן מלא בחברה הנוצרית.

מלבד סיבות חברתיות וכלכליות, נטען כלפי המומרים וצאצאיהם כי הם אינם נוצרים נאמנים וכי הם ממשיכים לקיים את דתם הקודמת בסתר (בהקשר היהודי ומנקודת המבט היהודית: אנוסים). אולם, החלוקה בין “נוצרים חדשים” ו“נוצרים ישנים” לא נסובה סביב שאלת האדיקות הדתית, אלא סביב מוצא.

בחיים החברתיים משמעות הריבוד הייתה שנוצרי ישן, ולו מפשוטי העם, יכול היה לתבוע את כבודו מנוצרי חדש. המסדרים הצבאיים־דתיים השונים חוקקו חוקי עזר שדרשו הוכחות לניקיון הדם מחבריהם. משפחות של נוצרים חדשים שזכו לניידות חברתית מסוימת נאלצו להעצר בשלב מסוים, או להמשיך בדרכן כלפי מעלה בעזרת שקרים, שוחד או באמצעות זיוף מסמכים המעידים על מוצא נוצרי בן מספר דורות.

אכיפת הדרישה לבדיקה מעמיקה של אילן היוחסין התרככה מאוד כבר במאה ה־17, אם כי החוק האחרון לגבי טוהר הדם בוטל בספרד רק ב־1870. על אף ביטול חוקי טוהר הדם נמשכה האפליה במקומות מסוימים הרחק אל תוך המאה ה־20.


עליות מגורשי ספרד ופורטוגל לארץ ישראל


במהלך המאה ה־ 15 החלו גלי עלייה לארץ ישראל מספרד ופורטוגל, התגברו לאחר גירוש ספרד ב־ 1492 וגירוש פורטוגל ב־ 1498, ונמשכו שנים רבות לאחר מכן. עלייתם הביאה לתמורות והתחדשות משמעותית ביישוב היהודי בארץ ישראל.

בעקבות כיבוש קונסטנטינופול בידי הסולטאן העות’מאני מהמט השני ב־ 1453, התעוררה עלייה בקרב יהודים מארצות המזרח לארץ ישראל.

בשנות ה־ 80 של המאה ה־ 15, ניכר שינוי ביחס השלטון הממלוכי, ששלט בארץ, כלפי הקהילה היהודית ולתלמידי חכמים הוענק פטור ממסים.

בעקבות כך חל גידול במספר העולים לירושלים. בשלהי התקופה חיו בירושלים יהודים מוסתערבים3, רומניוטים ואשכנזים, ובנוסף להם כבר הייתה קהילה קטנה של ספרדים.

גזרות קנ“א הביאו למספר קטן של עולים אנוסים מספרד לארץ ישראל, ורק לאחר גירוש ספרד בשנת רנ”ב החלו להגיע לארץ גלי עלייה מאסיביים.

חלק ממגורשי ספרד ניסה להתיישב בארץ ישראל ובמיוחד בצפת. כבר בשנת 1504 (רס"ד) תפסו יוצאי ספרד מעמד של בכורה בעיר, על פני קהילת המוסתערבים.

האימפרייה העות’מאנית, כבשה בשנת 1516 את ארץ ישראל מידי הממלוכים. העות’מאנים שנמצאו בשיא פריחתם, השקיעו בבנייה, בסדר ובביטחון, והשגשוג ניכר הן בקרב האוכלוסייה המוסלמית של סוריה־ארץ ישראל והן ביישוב היהודי בארץ.

גלי עליה של יהודים גברו, בעיקר מקרב מגורשי ספרד וצאצאיהם, אך גם מאיטליה, אשכנז וצפון־אפריקה. העולים, שבארצות מוצאם חיו בדרך כלל בערים, העדיפו להמשיך לגור בערים גם בארץ ישראל ובעיקר בארבעת ערי הקודש־ ירושלים, חברון, טבריה, צפת (וגם בעזה). היישוב היהודי בעיר עזה באותה תקופה, גדל באופן ניכר. זוהי גם תקופת הפריחה הכלכלית והתרבותית של העיר צפת.

בשנת ה’של"ז (1577) הקים אברהם בן יצחק אשכנזי בצפת את בית הדפוס העברי הראשון. בשלהי המאה ה־ 16 בעקבות המצב החמור בצפת עקב הבצורת הקשה והמגפות, ההתנכלויות שפקדו את היישוב בגליל והידלדלות הרבה של היישוב בו, סגר את בית הדפוס, ובניו העבירוהו לדמשק.

גם על ירושלים עברו שינויים דמוגרפיים, ארגוניים ותרבותיים. אמנם בשנת 1509 (רס"ט) היו בה עדיין יחסית מעט ספרדים, אך כעבור עשר שנים מוצאים בה חכמים יוצאי ספרד מן השורה הראשונה של חכמי דור הגירוש, המפורסמים בפעילותם הרוחנית והציבורית בראשית התקופה העות’מאנית.

זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות’מאנים בשנת 1517, החל השלטון העות’מאני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד יהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות’מאנית בכלל, ובארץ ישראל בפרט. יהודים רבים יותר יכלו לפקוד את המקום והכותל המערבי הוכר כאתר תפילה יהודי באופן רשמי על ידי השלטונות בפקודת הסולטאן סולימאן. התפילה נערכה בסמטה צרה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ־ 110 מטרים מצפון לפינה הדרומית־מערבית.

במהלך המאה ה־ 16 התרבו התיאורים של הכותל המערבי ברשימותיהם של נוסעים יהודים וקראים, ונראה שבתקופה זו כבר הפך המקום לאתר תפילה יהודי מוכר וסמל קדוש ליהודי התפוצות.

בירושלים חי ופעל אז ר' שלמה סיריליו מראשוני פרשני התלמוד הירושלמי, שעלה עם קבוצה של מגורשי ספרד בשנות ה־ 30. בראש הקבוצה עמד ר' משה קאשטרו עד פטירתו ב־ 1547. בשנים שלאחר פטירתו התמעטה הקהילה היהודית בירושלים עד שנאלצו לפנות בכל עניין אל מנהיגי הקהילה בצפת.

ב־ 1540 קנה הרב מלכיאל אשכנזי בחברון את “חצר היהודים” מהקראים שישבו במקום מהמאה ה־ 10. בחלקה זו הוא הקים את בית הכנסת על שם אברהם אבינו, שקיים עד היום.

במאה ה־ 16 חי ופעל בחברון רבי שלמה עדני (1567־ 1624) שעלה מתימן. עדני מגדולי מפרשי המשנה פירש את המשנה בחיבורו “מלאכת שלמה” בשבתו בחברון.

יהודים חזרו להתיישב בטבריה במאה ה־ 16. שיקום העיר נעשה בשנת 1564 בידי המדינאית ואשת העסקים היהודיה דונה גרציה נשיא וחתנה דון יוסף נשיא, מאנוסי פורטוגל. מטרתם הייתה לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל ולסייע ליהודים בכל העולם. הם חכרו מידי הסולטאן סולימאן את חורבות העיר ב־ 1000 דוקאט לשנה, דונה גרציה מימנה את הקמת החומה ושיקום העיר, הקימה בה בתי כנסת והחזיקה ישיבה, ודון יוסף נשיא העמיד לרשות העולים ספינות. נשתלו בעיר עצי תות לפיתוח תעשיית משי, והובאו כבשים מרונים לפיתוח תעשיית אריגים. בכוונתה של דונה גרציה היה לעלות ולהתיישב בעיר אך היא נפטרה בדרכה בקושטא בשנת 1569, שנים ספורות לאחר השלמת הבנייה. את מפעלם המשיכו אחריהם יהודי פורטוגלי בשם דון שלמה בן יעיש ובנו יעקב. העיר טבריה התקיימה בזכותם כמאה שנים.


 

פרק 47: יהדות ארצות האיסלאם


יהדות ארצות האיסלאם הוא שם כולל לקהילות היהודים תחת שלטון האיסלאם, החל מהמאה ה־ 7 לספירה. מאז עליית הח’ליפות התגוררו למעלה מ־ 90% מכלל היהודים תחת אותו שלטון, מצב שנמשך כמעט עד המאה ה־ 15.


לפני התפשטות האיסלאם חיו באזורים של אסיה, המזרח התיכון, אפריקה וספרד קהילות יהודיות עתיקות שחיו תחת שלטונות שונים. עם עליית האיסלאם וכיבושיו הנרחבים נכנסו קהילות היהודים תחת שלטון מוסלמי, שלעיתים היה עוין

במאות הראשונות לאחר כיבושי האיסלאם התגוררו מרבית היהודים בבבל, פרס וארץ ישראל. מהמאה ה־ 9 החלו תנועות הגירה נרחבות מערבה למצרים, ארצות המגרב וספרד. שינוי זה העביר את מרכז הכובד היהודי לשם בסביבות המאה ה־ 11.

תור הזהב של יהדות ספרד היה עידן פורח במיוחד, שנגדע עם עליית פלגים מוסלמיים קנאיים, השלמת הרקונקיסטה ולבסוף, גירוש ספרד. רבים מהגולים השתקעו בארצות צפון אפריקה וברחבי האימפריה העות’מאנית והצליחו בתהליך ארוך להשליט לבסוף במרבית המקומות (למעט חריגים, במיוחד יהדות תימן) את נוסחי תפילתם, פסיקתם ההלכתית ומנהגיהם. יוצאי ספרד וצאצאיהם היו מיעוט קטן ונודעו כ“ספרדים טהורים” או “ספניולים”. הדומיננטיות של דרכם הביאה לכך שמהמאה ה־ 19 לערך, כונו מרבית יהודי ארצות האיסלאם “ספרדים”.

מהמאה ה־ 19 החלה הגירה של יהודי ארצות האיסלאם אל צפון אמריקה ודרומה, מערב אירופה וארץ ישראל. סיום הקולוניאליזם האירופאי והקמת מדינת ישראל הביאו להפחתה דרסטית במספר יהודי ארצות האיסלאם. המהגרים לישראל, שבאו מרקעים שונים ומגוונים מאוד, התגבשו למגזר סוציולוגי מובחן המכונה “מזרחים”, כקטגוריה מקבילה למגזר ה“אשכנזי”.


היהודים בראשית האיסלאם

בטרם החלו כיבושי האיסלאם, התפלגו יהודי המזרח התיכון מבחינה מדינית ומבחינה תרבותית. מבחינה מדינית הפיצול היה בין יהודי הקיסרות הרומית (ומאוחר יותר הקיסרות הביזנטית) במערב, ובין יהודי האימפריה הסאסאנית במזרח.

הקהילות היהודיות הגדולות ־ מצד אחד זו בבבל, ומצד שני זו שבארץ ישראל ובסוריה ־ היו נתונות תחת שתי אימפריות שונות, ששררה ביניהן איבה ולעיתים אף מלחמה.

מבחינה תרבותית הפיצול היה בין היהודים דוברי ארמית באזור הסהר הפורה, ובין היהודים המתייוונים בערים ובמחוזות המזרחיים של הקיסרות הביזנטית, כולל יהודי אלכסנדריה.

יתכן שהייתה הגירת יהודים לאזור חג’אז (שבצפון־מערב ערב הסעודית) כבר בתקופה הרומית. היהודים הראשונים הגיעו לערב הסעודית כתוצאה מכמה סיבות:

לאחר התקפת פומפיוס על יהודה (63 לפנה"ס), כיבוש ירושלים בידי טיטוס וחורבן בית שני (70 לספירה), סיום המרד הגדול (73), ולאחר רדיפות אדריאנוס ומרד בר כוכבא (136). יש המשערים כי הגעת היהודים לאזור הייתה מוקדמת יותר, כבר בימי כיבוש ירושלים בידי נבוכדנצר השני וחורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס). ישנן עדויות כתובות מהמאה ה־1 על מצבות קבורה הנושאות שמות יהודים.

במקורות היהודיים מופיע שישוב יהודי ענק היה בחצי האי ערב שמקורו בגלות יהודה שגלתה בבית ראשון. כך כתוב באיכה רבה ב‘, ד’: "שמונים אלפים פרחי כהונה בקעו בחיילותיו של נבוכדנאצר ובידן מגיני זהב, הלכו להם אצל ישמעאלים… (ישעיה כא, יג): “מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים” (יד): “לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד”.

היהודים חיו בערב בשבטים בנאות מדבר לאורכם של נתיבי המסחר השונים, והיו מרוכזים בשני אזורים: תימן וחג’אז. אחת העדויות הראשונות לקיבוץ יהודי בחמיר נמצאת אצל היסטוריון הכנסייה פילוסטורגיוס, אשר מספר על התנגדותם החזקה של היהודים באזור זה למגמה מיסיונרית שהוביל קיסר האימפריה החבשית באמצע המאה ה־4.

באזור העיר ית’רב (אל־מדינה) שבחג’אז, התגוררו שלושה שבטים יהודים:

שבט בני קינוקאע (Banu Qaynuqa), שבט בני נדיר (Banu Nadir) ושבט בני קורייט’ה (Banu Qurayza). השבטים היהודיים עסקו בחקלאות, במלאכה, בצורפות, בהכנת כלי נשק ובגידול תמרים. בדומה לשאר יהודי ית’רב נשאו בני השבטים שמות ערביים, אך דיברו ערבית בדיאלקט נפרד, והיו יהודים הן מבחינה אתנית והן מבחינה דתית.

הם הביאו את החקלאות לאזור, דבר שהעניק להם יתרון מובהק בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה המקומית. בַּנוּ קוריט’ה היה שבט כהנים, וכנראה גם מרבית שבט בני נדיר הורכב ממשפחות כהונה, ומשום כך שני השבטים כונו אל־כהניאן, “הכוהנים”.

שבט נוסף הוא שבט בני ג’או שהיגרו לצפון אפריקה.

בני יתריב היו אלו שהשפיעו על אבו כרב אסעד מלך חמיר4 (שצר על העיר יתריב) להתגייר.


במאה ה־5 או ה־6, הגיעו שבטים ערבים מאזור תימן והתיישבו באזור ית’ריב. השבטים הערבים, בנו אוס (Banu Aws) ובנו אל־ח’זרג' (Banu Khazraj) אימצו מוטיבים מונותאיסטים מסוימים בקרבתם ליהודים. השפעות דומות ניכרו גם באזור חמיר, שבתוך תימן והיו מצע נוח עבור מוחמד להפצת האיסלאם בקרבם. שבטים ערביים אלה היו מתומכיו הראשונים של מוחמד ומהמצטרפים הראשונים לדתו.

ערב עליית האיסלאם, האימפריה הסאסאנית הפרסית והקיסרות הביזנטית הנוצרית ניהלו מלחמה מתמשכת. היהודים לקחו חלק בסכסוך זה בעיקר לטובת הצד הסאסאני, וכך למשל בתחילת המאה ה־ 7 סייעו לפלישה הפרסית לארץ ישראל ומרדו באימפריה הביזנטית. לאחר כיבוש הארץ, האימפריה הסאסנית התירה ליהודים לנהל שלטון עצמאי במשך 5 שנים, אך הוא בא לסופו עם כיבוש מחדש של האזור על ידי האימפריה הביזנטית. המאבקים הממושכים בין האימפריה הסאסאנית לאימפריה הביזנטית החלישו את שתיהן והקלו על צבאות הראשידון לכבוש את שטחיהן ולייסד את האימפריה המוסלמית.

הקשר בין מוסלמים ליהודים התחיל בימי הנביא מוחמד. היחסים בין השבטים היהודים בעיר ית’ריב וסביבתה לבין מוחמד ומאמיניו היו מורכבים.

החל משנת 622, שנת ההגירה של מוחמד ממכה לאל־מדינה (ית’רב) ועד 624 ניסה מוחמד להפיץ את דתו החדשה בקרב היהודים של אל־מדינה. ניסיונותיו לא צלחו, ובמארס 624, כחודש לאחר קרב באדר, פרץ סיכסוך בין המוסלמים לבני שבט קינוקאע.


הקבוצה היהודית הכי קיצונית נגד המוסלמים היו בני קינוקאע, שגרו בתוך אלמדינה ועסקו במסחר ומלאכה, בצורפות ובברזל. הם היו שבט לוחמים אמיץ מאוד, יודע מלחמה. לאחר קרב בדר הם הגבירו את התגרויותיהם במוסלמים והחלו להתנכל לנשות המוסלמים הבאות לשוק של ית’ריב שהיה ממוקם באזור שבו בני קינוקאע חיו. מקורות מוסלמים מסורתיים רואים מאורעות אלה כהפרה של חוקת אל־מדינה.

מוחמד אסף את בנו קינוקאע בשוק ואמר להם שעליהם לקבל את האיסלאם או שאלוהים יביא עליהם נקמה כמו שהוא הביא על שבט קורייש בקרב בדר. בתגובה בני קינוקאע אמרו לו “אתם מתגאים בכך שניצחתם את קוריש בקרב בדר. בקוריש לא יודעים איך להילחם, כי הם היו מעטים. אם תלחמו בנו, נראה לכם מי הם הגברים האמיתיים”. ניתן לראות בתגובה זו כהכרזת מלחמה.

מוחמד צר על בני קינוקאע כ־ 15 ימים ולבסוף הכניעם ללא תנאי.5 לאחר כניעת בנו קינוקאע, עבדאללה אבן אובאיי, ראש השבט של השבט הערבי בנו אל־ח’זרג', התחנן עליהם וניסה לעצור את הגירוש מאחר והיו בני בריתו. בגלל התערבות זו ומקרים אחרים של מחלוקות אחרות שלו עם מוחמד, קיבל עבדאללה אבן אובאיי את הכינוי של מנהיג “הצבועים” (מונאפיקין) במסורת המוסלמית.

הבנו קינוקאע עקרו תחילה אל היישובים היהודיים בוואדי אל־קורה, מצפון לעיר אל־מדינה, ומשם לדרעא שבסוריה, ממערב לסאלחד. במרוצת הזמן הם התבוללו עם הקהילות היהודיות שהיו קיימות באזור זה עוד קודם, וחיזקו אותן מספרית. מוחמד חילק את הרכוש של הבנו קינוקאע, כולל הנשק והכלים, בקרב נאמניו, כשהוא נוטל עבור המדינה האיסלאמית חמישית מהשלל בפעם הראשונה. כמה מבני השבט בנו קינוקאע בחרו להישאר במדינה ולהתאסלם.

שבט בני נדיר לא התערב בנעשה בראותם את גירוש בני קינוקאע במסגרת מאבקים בין שבטיים. הגירוש הוביל לפסיקה כי הפרה עתידית של חוקת אל־מדינה תגרור את ביטול זכויות הצד המפר ותלווה בעונש הולם.


אחד מבני שבט בני נדיר היה המשורר כעב אבן אלאשרף, בן לאב ערבי ואם יהודיה, אשר נמנה עם מנהיגי השבט. אל־אשרף חיבר שירים עוינים כלפי מוחמד ושירים נוספים שנתפסו בעיני המוסלמים כפוגעניים־ דבר שפורש כהפרה של חוקת אל־מדינה. אל־אשרף נרצח בידיעתו וברכתו של מוחמד. לאחר רציחתו של אל־אשרף הסלימו היחסים בין בני השבט למוחמד. המקורות המוסלמיים מייחסים לבני נדיר קנוניה לרצוח את מוחמד, שנתגלתה לו כשהמתין לקבל תרומה כספית וגררה צו גירוש לבני השבט. השבט החליט להתנגד לצו הגירוש מתוך אמונה כי שבטים אחרים יתמכו בהם.

כך, כשנה לאחר גירוש שבט קינוקאע, ב־ 625, דרש מוחמד מבני שבט נדיר לקבל את האסלאם, או לעזוב. לאחר מצור של 14 ימים, במהלכו שרף מוחמד את מטעי התמרים שלהם (בניגוד לנהגי המלחמה בחצי האי ערב) ומשבוששה העזרה מלהגיע, נכנע השבט. היהודים נאלצו למסור למוחמד את הקרקע ואת הנשק. הם עצמם ניתצו את בתיהם ועמסו את המפתנים של הבתים על גמליהם.

כדי להראות שאינם מנוצחים יצאו בתופים וכינורות והנשים לבשו פאר. בני נדיר הורשו לצאת לגלות ואיתם משא של גמל יחיד עבור כל שלושה אנשים בעוד ששאר נכסיהם ומטלטליהם הוחרמו. בני השבט נדדו צפונה ואיתם 600 גמלים. לקראת גירוש השבט כתב מחמד סורת אל־חַשְר, היא סורת ההגליה. הם הגיעו לאזור ח’ייבר וחברו לשבטים יהודיים אחרים שם.

נחלת השבט חולקה בידי מוחמד לבני לוויתו. מוחמד גם לקח לעצמו נחלה מאדמות השבט, אשר הבטיחה את עצמאותו הכלכלית.

ראש שבט בנו נדיר, חי בן אחיטוב, החליט להישאר עם משפחתו באל־מדינה והצטרף ליהודים של שבט קורייט’ה. בתו, צפיה, נישאה לגזבר השבט כנאנה אבן אבי אלרביע.

לאחר הניצחון בקרב אוחוד יצא שוב אבו סופיאן, בשנת 626 או 627, לעבר ית’רב. אבו סופיאן הטיל מצור על ית’ריב. מוחמד חפר שוחה בין השכונות השונות של ית’רב ובכך ביצר ע"י השוחות את הרווחים שבין הבתים. את השוחות חפר במשך שישה ימים. המצור נמשך כחודש. אבו סופיאן ניסה לשכנע את השבט היהודי היחיד שנשאר בעיר־ שבט בנו קוריט’ה, ששכונתם הייתה מחוץ לשוחה, להצטרף אליו ולתקוף את מוחמד. קרב זה נקרא קרב אל־ח’נדק (“קרב השוחה”). לפי אחת המסורות פרצה סופה גדולה שנזכרה בסורה (9:33), בסופה נפלו אהלים ושבט קורייש החליט לעזוב את העיר ולנטוש את המצור. מוחמד פנה עתה אל שבט בני קוריט’ה. בני קוריט’ה ניסו לקיים משא ומתן עם מוחמד, ללא תועלת, ובסופו של דבר הם נאלצו להיכנע למוסלמים ללא שום תנאי.

לפני הכניעה הצליחו צפיה ובעלה משבט נדיר, לצאת מאַל־מַדִינָה ולברוח לח’ייבר. כאשר פתחו בני קוריט’ה את השערים, אסרו הערבים את כל הגברים. מוחמד יצא אל השוק באַל־מַדִינָה, חפר חפירות וציווה לכרות את ראשו של כל גבר יהודי שיסרב לקבל את האיסלאם. הגברים הובאו אליו אחד אחד לפי הצו. הטבח נעשה בפני מוחמד עצמו. המתת היהודים נמשכה יום שלם. עלי בן אבי טאלב, בן־דודו וחתנו של מוחמד, קיים את זוועת השחיטה בידיו ממש. הראשים הותזו והגופות הושלכו אל בור מחוץ לעיר.

ראש שבט בני נדיר חי בן אחיטוב, הוצא להורג בעריפת ראש. לפני שהוצא להורג קרע את לבוש המשי הצבעוני שלו כדי שלא יתחלקו בו המוסלמים. הטבח נמשך בלילה לאור הנרות. הגופות הושלכו אל הבורות ונערמו עליהם ערמות של עפר. כל מי שהגיע לבגרות הוצא להורג. הנשים והילדים נמכרו לעבדות. הביזה הגדולה, אדמות, נשק, ילדים ונשים העמידו בידי מוחמד אמצעים לשלוט על אל־מדינה ולהמשיך במסע כיבושים בכל ערב. היהודים שהתאסלמו תרמו לאיסלאם מסורות מהיהדות.

לאחר הסכם חודייבה משנת 628 עם שבט קורייש, התערערה מנהיגותו של מוחמד, והוא היה צריך להציג למאמיניו הישג צבאי, ולכן בחר בתקיפת השבטים היהודיים של ח’ייבר (חלקם היה גולי שבט נדיר). כשראה שהיהודים מעוניינים להיפגש איתו למשא ומתן, הזמין 30 מנהיגים יהודים. כשהם בדרך וללא נשק, פשט עליהם כוח של מאמיני מוחמד והרג את כולם מלבד אחד שהצליח לברוח.

בקרב ח’ייבר בשנת 629 כל גברי השבט נרצחו בידי המוסלמים ונשותיהם חולקו למנצחים. בין השבויות שנתפסו לאחר כיבוש ח’ייבר הייתה צפיה, אותה מוחמד בחר מבין השבויות ולקחה לאישה כשלל מלחמה.

מסופר שצפיה הייתה יפת מראה ומוחמד עוד הכירה כשברחה מית’ריב. נשי מוחמד היו ממררות את חייה וקראו לה “הנערה היהודייה”. אך מוחמד היה מנחמה ואמר: “אל תבכי, כי אביך אהרן ודודך משה שליח האלוהים”.

בעלה, כנאנה אבן אבי אלרביע, שהיה במקור מח’ייבר, נלקח אף הוא בשבי. מוחמד רצה להתנקם בו נקמה אכזרית. הוא ציווה להביאו אליו ודרש ממנו לספר לו את מקום המסתור של אוצרות יהודי ח’ייבר. כנאנה סירב. מוחמד ציווה לענותו ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל ובשיפודים לוהטים. ברזלים הותכו ונשפכו על חזהו של כנאנה עד שגסס ולבסוף ראשו נערף. את תיאור העינויים שעבר מוצאים בספרות החדית' (סירת אבן־הישאם, 2:515). מוחמד ציווה לרצוח גם את אחיו סאלם. את צפיה, אשת הנרצח, הכריח לעבור ולצפות בגופות ההרוגים.

סבה של צפיה (מצד אמה) היה המשורר היהודי שמואל בן עדיה6.

כשעלה לשלטון החליף עומר בן אל־ח’טאב, הוא האמין כי מוחמד ביקש בצוואתו לגרש את כל היהודים מערב, וכך פעל. הוא אמר כי לא ייתכנו שתי דתות בחיג’אז. נערכו קרבות דומים עם שבטים יהודיים אחרים ברחבי החג’אז עד שלא נותרה עוד אוכלוסייה יהודית באזור. חלק מהיהודים התאסלמו, רבים נהרגו, והיתר נהפכו לעבדים או שגורשו. כמעט ואין עדויות על קיום יהודים בערב הסעודית והקהילה נעלמה כמעט כליל.


יהודים תחת שלטון האיסלאם7


לאחר ימי מוחמד ועם כיבושי האיסלאם הראשונים, אוכלוסייה יהודית רבה מצאה את עצמה תחת שלטון הח’ליפות המוסלמית.

בין השאר, כוחות מוסלמים בהנהגתו של עומר בן אל־ח’טאב כבשו את ירושלים ואת ארץ ישראל. אל־ח’טאב חתם על הסכם עם פטריארך ירושלים סופרוניוס שבו הוא התחייב להמשיך עם המסורת הביזנטית ולאסור על יהודים לחזור ולהתיישב בירושלים. עם זאת התחייבות זו לא נאכפה באופן גורף, ומספר שנים לאחר מכן החלה התיישבות יהודית בעיר (ראה פרק 29 התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל).

בעת כיבוש ארץ ישראל ע"י עומר בן אל־ח’טאב, בני החסות שילמו מס גולגולת ומס קרקע (מס יבול). כאשר עבודת האדמה חדלה להיות עסק מפרנס עבור היהודים והם ולא עמדו בנטל המסים, נטו רובם לנטוש את האדמות ולעבור לערים. כל הנוטשים החליפו את עסוקיהם והתפרנסו מעבודות עירוניות, בעיקר מסחר. בין המיעוט שבחר להשאר בכפרים כעובדי אדמה היו שהתאסלמו כעבור דורות. כך קרה בכפרים יוטה ואשתמוע שתושביהם היהודיים התאסלמו במאה ה־9, ושונו שמות הכפרים ליטא וסמוע.

כיבושי האיסלאם יצרו ח’ליפות איסלאמית אשר איחדה את מרבית היהודים תחת ישות מדינית אחת. גם כאשר היו פילוגים מדיניים, האחדות התרבותית והחברתית נשמרה, כך שעד שלהי ימי הביניים, התקיימו קשרים מסחריים ותרבותיים פעילים בין המחוזות המרוחקים של העולם האיסלאמי. שינוי חשוב נוסף בחיי היהודים שהתרחש בעקבות כיבושי האיסלאם הוא תהליך השיערוב – החלפת הלשונות העתיקות כמו העברית והארמית בלשון הערבית (החלה להתפתח הערבית־יהודית) למרבית הצרכים־ לשון הדיבור היומיומי, לשון המדע והפילוסופיה, לשון השלטון והמסחר ואף לשון התאולוגיה היהודית (אם כי מירב הטקסטים בענייני דת המשיכו להיכתב בעברית). כתוצאה מכך, במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, לשונות הדיבור של מרבית העם היהודי היו ניבים יהודיים שונים של הערבית.

במאות הראשונות לשלטון המוסלמי כמעט ולא היה ניסיון לכפות את האיסלאם בכוח, אלא בעזרת שכנוע, פיתוי והכבדת העול על לא־מוסלמים כך שהם יעדיפו לשדרג את מעמדם הכלכלי והחברתי ולהיהפך למוסלמים. עם זאת, שושלות מוסלמיות מסוימות כגון “אל־מוואחידון” כן אסלמו בכוח אוכלוסיות לא־מוסלמיות. השושלת ידועה ביחסה הקשה ללא־מוסלמים, אותם היא העמידה בשלב מסוים בפני הברירה: התאסלמות, מוות או גירוש.

הדת המוסלמית היא דת מונותאיסטית שהושפעה מהיהדות והנצרות. בקוראן מכונים היהודים והנוצרים אהל אל־כִּתאב (أهل الكتاب) כלומר “עמי הספר”. על פי הקוראן היהדות והנצרות מבוססות על ספרים שכללו דברי אלוהים חיים (משה וישו נחשבים לנביאים, ומוחמד כחותם הנביאים). מכאן שאין מצווה לאסלם אותם, אולם מאידך, אסור ללכת בדרכיהם. ל“עמי הספר” יש זכות לשבת בקרב המוסלמים ולשמור על מסורותיהם ומנהגי דתותיהם כל עוד הם מקבלים על עצמם את השלטון המוסלמי.

ב“תנאי עומר” שקבע עומר השני מוסדר הקשר בין מוסלמים ולא־מוסלמים (ראה פרק 30 הח’ליפות לבית אומיה). כחלק מהגדרת היהודים כאנשי הספר (אהל אל־כתאב) הם הוגדרו גם כאנשי חסות (אהל־ א־ד’ימה) והיו זכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הד’ימים זכו לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האיסלאם, בתשלום מס גולגולת מיוחד (ה“ג’יזיה”) ובכפוף למגבלות שהוטלו עליהם. בין המגבלות נמנו הגבלות שהתייחסו לבגדים שמותר לד’ימים ללבוש, לבהמות עליהן הד’ימים יכולים לרכוב, איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי, כאשר המגבלות הכלכליות הן אלה אשר היו ממשיות יותר ־ נוסף על מס הג’יזיה, היו מסים נוספים כמו מיסי מעבר ומכסים, וכן חוקי ירושה שקבעו שמומר לאיסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד’ימים. בעיתות של התאסלמות בכפייה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

בעוד שהמיסים המיוחדים שהוטלו על הד’ימים נשארו על כנם עד המאה ה־20, הרי שיישומן של המגבלות האחרות היה נתון לשינויים בהתאם לזמן ולמקום. האינטרסים השונים של השליטים המוסלמים השונים הם שקבעו האם יתעלמו מהם או לחלופין יאכפו אותם בקפידה ואף יוסיפו עליהם מגבלות נוספות. אחד הגורמים לשונות הרבה, היה מידת העוצמה או החולשה של המדינה המוסלמית. בזמנים חזקים יותר גילו השלטונות סובלנות רבה יותר מאשר בזמני חולשה (כמו, למשל, בזמן מסעי הצלב). גורם אחר היה המידה שבה שושלת מסוימת רצתה להציג את עצמה כשומרת האיסלאם, שושלות ששמו על כך דגש מיוחד רדפו לעיתים באלימות את האוכלוסייה היהודית שלהם.

היהודים על פי רוב חיו כמיעוט וכקהילה שבינה לבין החברה המוסלמית היו לא מעט גדרות, ובדרך כלל ניהלו מידה מסוימת של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם (נגידים, דיינים), דבר שאיפשר להם לנהל את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות השלטון הורה ליהודים כמה מסים הוא רוצה מהם, ובהתאם לכך הקהילות היהודיות היו אחראיות לגבייה של המסים, שנמסרו אחר כך לשלטונות.

אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית היו מקרים נדירים שבהם הם פנו גם לבתי דין מוסלמים, אם הם חשבו שהדין המוסלמי יטיב איתם בנושא הספציפי שבו הם דנו.

למעט החיג’אז, ואזורי קדושה מעטים אחרים, ליהודים התאפשרה תנועה חופשית. רק במרוקו החל מהמאה ה־15, ולעיתים גם בפרס, הוגבלו הד’ימים לגטאות (במרוקו נקראו “מלאח”). במקומות אחרים, בהם היהודים (וגם הנוצרים) נטו להתיישב בשכונות נפרדות בערים, הדבר נעשה כחלק מהתפתחות חברתית טבעית ולא רק כתוצאה ממגבלות חברתיות.

היהודים (וגם הנוצרים) שחיו תחת השלטון המוסלמי, לא נדרשו בדרך כלל למות על קידוש השם. עם זאת מקרים של מוות על קידוש השם התרחשו לאורך ההיסטוריה של היהודים בארצות האיסלאם, כאשר שושלות מוסלמיות שונות רדפו את היהודים והעמידו בפניהם את הבחירה בין מוות להתאסלמות. הרמב“ם, שחיי תחת שלטון האל־מוואחידון, בתקופה בה יהודים בספרד, צפון אפריקה ותימן עמדו בפני מוות או התאסלמות, כתב באיגרת תימן8 שליהודים מותר להתאסלם ולא להיהרג על קידוש השם בלבד שהם ימשיכו לשמור על הדת היהודית בסתר, ויחזרו ליהדות כשיוכלו. הרמב”ם הוסיף באותה איגרת שהיהודים נמצאים בגלות ישמעאל בגלל עוונותיהם וחטאיהם כלפי אלוהים, ושסבלם רב בגלות זו שכן הישמעאלים רודפים אותם, אך אל להם לאבד תקווה שכן תקופת הגאולה עוד תגיע.


הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם


בין המאה ה־7 עד המאה ה־12, בארצות האיסלאם המזרחיות היו ליהודים ארבעה ראשים־ ראש הגולה וגאוני בבל (ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא) וארץ ישראל. לכל אחד מהם היה אזור אחריות משלו ־ “הרשות”. ספרד וארצות המגרב היו מחוץ לאזורי הרשות, אך בכל זאת היה קשר הדוק בין הישיבות לארצות אלה.

שלושה עניינים היו מוקד עיסוקם של הישיבות: הנהגה, חקיקה ושיפוט עליון.

ראשי הישיבות, שנקראו גאונים, וראש הגולה מינו את חברי הישיבה לכהן כנציגיה בקהילות שבתחום הרשות של כל אחת מהן. ברוב ימות השנה היו הרבנים עסוקים בקהילות בפריפריה, כאשר אחת לכמה זמן הגיעו להתכנסות בישיבת האם: בארץ ישראל בהושענא רבה, ובבבל ב“ירחי כלה” ־ החודשים אלול ואדר.

תפקיד ראשי הרשות היה למנות ראשי קהילות (בדרך כלל היו דיינים), כאשר אל ראש הקהילה הצטרפו שני דיינים נוספים מהקהילה המקומית, ויצרו את בית הדין המקומי. הפקידות של הקהילה המקומית (שמשי בית הכנסת, מוהלים, שוחטים וכיוצא בזה) התמנו על ידי ראש הקהילה המקומית.

ראשי הגולה עד תחילת המאה ה־9 שימשו נציגיו של הציבור היהודי אצל השלטון המוסלמי המרכזי. בסוף הרבע הראשון של אותה מאה השתנה מעמדם וראש הגולה הפך מעתה לבעל “רשות” במקביל לשלוש הרשויות האחרות של גאוני בבל וארץ ישראל.

החלוקה בין הרשויות הייתה כדלקמן – ישיבת ארץ ישראל הייתה אחראית על הקהילות שבארץ ישראל, מצרים וסוריה ולבנון. ישיבות בבל ממונות על הקהילות שבעיראק, פרס ותימן. ראש הגולה היה אחראי על קהילות בפרס ובעיראק. בין שני המרכזים, בבל וארץ ישראל, ניטש מאבק על הבכורה, כאשר עד תחילת המאה ה־11 שכך המאבק.

החל מהמאה ה־9 היו תנועות הגירה נרחבות מארצות המזרח (איראן ועיראק) לארצות המערב (מצרים וארצות המגרב). הגירות אלה הפגישו יהודים בעלי מנהגים ונוסחי תפילה שונים. הדבר הוביל במקומות מסוימים לאיחוד מנהגים ומסורות, ובמקומות אחרים לארגון קהילתי על בסיס “רשות”. כך, למשל, ניתן למצוא בקהילה אחת שני קהלים ־ בית כנסת של ה“ארצישראלים” (כמו זה שנתגלה בו גניזת קהיר) ובית כנסת של הבבלים. עד סוף המאה ה־12 התקבל המנהג הבבלי כמעט בכל מקום.

הקהילות ממערב למצרים היו, כאמור, מחוץ לתחומי ה“רשויות”, אבל עדיין הכירו בסמכותן של ישיבות בבל, ושלחו אליהן שאלות ותרומות. החל מהמאה ה־9 החל תהליך ארגונם של קהילות המגרב והקמת מוסדות לימוד מפותחים. ניתן להבין זאת לאור אירועי התקופה: בני משפחת אומיה שהודחו מהשלטון על ידי העבאסים, הקימו נסיכות עצמאית בספרד. בצפון אפריקה נוסדה במאה ה־10 ח’ליפות פאטימית שיעית. הפיצול הפוליטי בעולם האסלאמי דחף את הקהילות היהודיות לעצמאות גדולה יותר מהמרכז התורני הבבלי.

לזה מצטרף ריחוק גאוגרפי, התחזקות כלכלית של אותן קהילות, והגירתם של חכמים רבים מבבל, מצרים ואיטליה אל המגרב וספרד. אמנם הכפיפות היחסית למרכז הבבלי נשמרה, אבל כבר במאה ה־9 ענו רבנים מקומיים ברחבי המגרב על שאלות הלכתיות לא מעטות. משנות ה־70 של המאה ה־10 זכו קהילות אלה לפריחה מואצת.

יהודי ארצות האסלאם היוו את החלק הגדול והפעיל של העם היהודי במשך מרבית ימי הביניים. אותם יהודים שחיו בארצות נוצריות, כלומר באירופה, היו מיעוט, ומיעוט חסר חשיבות יחסית. כל מה שהיה יצירתי ומשמעותי בחיי היהודים, פרט לדברים מעטים יוצאים מן הכלל, התרחש בארצות האסלאם. קהילות היהודים באירופה פיתחו מעין תלות תרבותית ביהודי העולם המוסלמי המתוחכם והמתקדם הרבה יותר, עולם שהשתרע מספרד המוסלמית במערב ועד עיראק, איראן, ומרכז אסיה במזרח.

בימי הביניים המאוחרים ־ לא ניתן לקבוע כרונולוגית מדויקת ־ חל שינוי משמעותי בתחום זה. יהודי האסלאם ירדו במספרם, גם מבחינה יחסית וגם מבחינה מוחלטת, ומרכז הכובד של העולם היהודי עבר ממזרח למערב, מאסיה לאירופה, מן האסלאם לנצרות.

המנהיגות היהודית שאבה כוחה משלושה מקורות סמכות:

  1. התורה - ידע תורני היה מקור לסמכות, כמו, למשל, גאוני בבל וארץ ישראל, וחכמי הקהילות השונות.

  2. השלטון המוסלמי ־ מקורבים לשלטון כגון, רופאי חצר, בנקאים ופקידים חשובים. אישים אלה, שהיו גם בקיאים בתורה, פעלו רבות למען אחיהם היהודים וזכו להערכה רבה בשל כך.

  3. הרעיון המשיחי־ התקווה לבואו של משיח ולשיבת ציון הייתה המסד הרעיוני לסמכותם של ראשי הגולה, אשר יוחסו לבית דוד.


היהודים בארצות האיסלאם היו בערך אחוז אחד מכלל האוכלוסייה. בערים גרו באחוזים גבוהים הרבה יותר, מאחר שהיו בעיקר אוכלוסייה עירונית. לא היה לקהילות היהודיות סמכות מעוגנת בחוק לאכוף תשלום מסים למען הקהילה. הדבר נעשה בכל זאת על בסיס וולונטרי. מעשי נדבנות של אישים מרחבי ארצות האיסלאם היו דבר שבשגרה, גם כלפי יהודים נצרכים מחוץ לקהילה המקומית.

בכל קהילה ממוצעת חיו במאות ה־7 עד ה־12 בין 60 ל־90 משפחות (300–500 נפש). בשנות ה־60 של המאה ה־12 מנתה הקהילה הגדולה בפוסטאט (קהיר) כ־3,300 נפש.


החלוקה החברתית־כלכלית בקהילות אלה:

  1. מעמד גבוה־ עליו נמנו הדיינים ותלמידי החכמים, זקני העדה, נכבדי קהל ונושאי תוארי כבוד, חזנים, פרנסים, ראשי משפחות גדולות, מורים וסופרים.

  2. אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, בורגנות נמוכה (אומנים מומחים ורוכלים).

  3. בעלי המלאכה והעובדים

  4. עובדי אדמה ועובדים זוטרים.

תפקיד מרכזי היה לסוחרים הגדולים, מאחר והם היו רשת התקשורת בין חלקי העם היהודי.


מסמכים מחקר הגניזה הקהירית חושפים כ־450 סוגי מקצועות. כ־265 עיסוקים הכרוכים בעבודות כפיים, 90 סוגים של אנשים שעיסוקם היה מסחר ובנקאות, ומספר דומה של בעלי מקצועות חופשיים (כגון, פקידים ומלמדים). מאחר שהיהודים לא הוגבלו, ניתן היה למצוא אותם במגוון עיסוקים נרחב ביותר. היהודים בלטו בתעשיית הטקסטיל (בעיקר עיבוד משי וצביעתו), ייצור זכוכית ועיבוד מתכות (בעיקר צורפות כסף), מקצועות ייצור המזון ומקצוע הרוקחות.

היהודים עסקו באחוזים גבוהים במקצועות מהם מוסלמים אדוקים השתדלו להימנע־ דיפלומטיה, מסחר וכספים, בנקאות, תיווך, ריגול ועיבוד זהב וכסף. יהודים רבים היו גם בורסקאים, קצבים, מנקי בורות שופכין, ושאר עיסוקים שנחשבו לבזויים.

היהודים גרו בשכונות ובאזורים עירוניים שמרבית תושביהם היו יהודים. הדבר נעשה לרוב לא מתוקף כורח אלא משיקולי נוחות. ישנן עדויות רבות למגורים בסמוך למוסלמים ונוצרים, ולעיתים אף באותו בניין. לעיתים התגוררו היהודים על פי שיוכם המעמדי וללא קשר לאפיון הדתי.

בימי הביניים יהודים מקצוות העולם המוסלמי ניהלו קשרים הדוקים ביניהם, ובמידה פחותה בינם לבין יהודי אירופה.

תודעת הזהות של היהודים הייתה בנויה מכמה מעגלים:

זהות משפחתית, מצומצת ורחבה, זהות רבנית או קראית, כפיפות לבבל או לארץ ישראל (הגם שלעיתים קרובות החלוקה לא הייתה קיצונית והיו כאלה שקיבלו את מרות המרכז הבבלי אך תרמו גם למרכז הארצישראלי), זהות העיר ־ “וטן”, זהות האזור־ למשל, בני עיראק, בני מצרים, בני המגרב (זהות זו הייתה קשורה למנהגים ולנוסחי תפילה שונים וליחידה הכללית של ארצות האיסלאם), זהות כלל יהודית וזהות כלל אנושית.

תמונה 8.jpg

בתי הכנסת בארצות האיסלאם היו משופעים באריגים שקישטו את הקירות ואת העמודים. המתפללים ישבו או נשענו על כרים, שהושמו על מחצלות ושטיחי בית הכנסת. המתפללים התיישבו לאורך דפנות בית הכנסת. קריאת התורה התבצעה כך שכל פסוק ופסוק תורגם לארמית, אף על פי שלאחר כיבושי האיסלאם גם תלמידי חכמים היו בקיאים בה פחות מאשר עברית וערבית. מנהג זה השתמר עד ימינו רק אצל יהודי תימן. חלק מרכזי בתפילות היו הפיוטים, אשר החזנים הקפידו לכתוב חדשים.

הפעילות המרכזית בבתי הספר הייתה שינון טקסטים מהמקרא ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה הייתה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. כל מלמד או מלמדת היו “מוסד” בפני עצמו. ההוראה התבצעה בבית הכנסת, בבית המורה, ובקרב המעמד הגבוה ־ בבית ההורים. הקהילה דאגה לשכור מלמדים מיוחדים ליתומים ולבני עניים, שלא יכלו לשלם בעצמם עבור המלמד. משרת המלמד הייתה משרת כבוד, ואשר על כן מלמדים הוסיפו תואר זה לחתימותיהם.


השפעות הדדיות


קשה להצביע איזו דת השפיעה יותר על השנייה־ היהדות על האיסלאם או ההפך. העתקת סיפורי המקרא אל תוך הקוראן כמעט בשלמותם ואימוץ הנביאים היהודים (ב“גירסה” איסלאמית שלהם) היא דוגמה להשפעה של היהדות על האסלאם. אבל מנגד, הספרות הפילוסופית והתאולוגית היא דוגמה לתחום שבו התקיימו השפעות הדדיות.

פילוסופים מוסלמים כגון אל־פאראבי, אבן סינא, אבן באג’ה ואחרים השפיעו על הוגים יהודיים רבים וחשובים. משוררים יהודיים הושפעו מתבניותיה של השירה הערבית הקלאסית.

יהודים תרמו תרומה חשובה לתור הזהב המוסלמי של ימי הביניים והיו שותפים למפעל התרגומים של ספרות עתיקה (כולל ספרות יוון העתיקה) לערבית, ודרך כך לשימור של הידע הפילוסופי והמדעי העתיק ופיתוחו.

ערבית יהודית


ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בארצות האסלאם דוברות הערבית. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום־יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום־יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו ניבים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה ־ לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה ־ באותיות עבריות (ולא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת, בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה. עוד נכתבו בערבית יהודית כתבי הרמב“ם ובהם “מורה נבוכים”, “פירוש המשניות” ו”ספר המצוות" (אך לא “משנה תורה” שנכתב בעברית).

גם “ספר הכוזרי” של רבי יהודה הלוי נכתב בערבית יהודית, ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בדקדוק ובתחומים נוספים. רוב הממצאים באוסף העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית.

הפסיקה הדתית הספרדית


האסכולה ההלכתית הדומיננטית במרחב המוסלמי הייתה זו של הפסיקה הספרדית. ניתן לאפיין באופן ברור פסיקה ספרדית עוד בטרם גירוש ספרד.

התנועה הדו־סיטרית בין ספרד ובין צפון אפריקה שהתקיימה לאורך מאות השנים בטרם הגירוש, הן כבודדים (הרמב"ם, למשל) והן כקבוצות (למשל, יהודי קטלוניה ומיורקה שגורשו ב־1391 ועברו להתיישב באלג’יריה), יצרה אסכולת לימוד ופסיקה אחת. על אף הגוונים בין פוסקי ההלכה השונים, רווחו בפיהם הביטויים “מנהג ספרדי” ו“רבני ספרד”.

הגעתם של מגורשי ספרד לצפון אפריקה חיזקה את אחידות המנהגים, כתוצאה מעליונותם האיכותית והכמותית של מגורשי ספרד. הדברים באו לידי ביטוי כך שהתפיסה הגיאו־תרבותית של מרחב המגרב, כפי שהייתה מקובלת אצל רבני מרוקו בסוף המאה ה־17 ובתחילת המאה שלאחריה, אינה מותירה מקום לספק בעניין זה. מהים התיכון ועד שולי מדבר סהרה, למעט כמה “כיסי התנגדות” בפנים הארץ ובדרומה, הפך מערב המגרב כמעט כולו לאזור “קסטיליאני”.

עד המאה ה־19 הפך הכינוי “ספרדים” לשם כולל לכל הקהילות שאליהן הגיעו מגורשי ספרד. בעיראק, אליה כמעט ולא הגיעו מגורשי ספרד, הרבנים עבדאללה סומך והבן איש חי אמצו את ה“שולחן ערוך” של ר' יוסף קארו, אך בכל עיר ועיר היו הסתייגויות בהתאם למנהגי המקום, ובהתחשבות במנהגי הקבלה. יוצאים מן הכלל הם חלק מהתימנים הנוהגים על פי פסקי הרמב"ם ולא לפי השולחן ערוך.


בשונה מיהדות אירופה וארצות הברית, בה נוצר פיצול בין זרמים שונים (יהדות רפורמית וקונסרבטיבית מחד, ויהדות אורתודוקסית מאידך), ביהדות ארצות האסלאם לא הייתה התפצלות לזרמים, והיצירה ההלכתית התייחסה למודרנה ולאתגריה בגמישות רבה, יותר מאשר באורתודוקסיה האירופית – אך בלא לוותר על שמירת כללי ההלכה, כפי שאירע בזרמים הלא אורתודוקסיים.

כאשר רבנים יוצאי ארצות האסלאם נתקלו לראשונה במדינת ישראל בזרמים חילוניים ואנטי דתיים מובהקים, הצטמצמה התייחסות גמישה זו להשפעות המודרנה, והפסיקה ההלכתית הספרדית הלכה ויישרה קו עם הפסיקה של רבנים יוצאי אירופה, שהתמודדו עוד באירופה עם אתגרי המודרנה הערכית והחילונית במוצהר.

רדיפות היהודים בעולם המוסלמי


בראייה רחבה של 1,400 שנות היסטוריה מוסלמית ניתן לראות כי במאות השנים הראשונות לח’ליפות התקיימה סובלנות גדולה יחסית־ מימי מוחמד וימי הח’ליפים הראשונים עד האימפריות של בתי אומיה ועבאס, בהן התקיימה סובלנות שאין עליה עוררין. מהמאות ה־ 12 וה־ 13 לערך, קיימת תזוזה ניכרת לכיוון ההפוך.

במאות הראשונות לאסלאם, בתקופות של אי יציבות אזורית, נפוצו רדיפות כנגד יהודים באזורים שונים, בעיקר בספרד, צפון אפריקה, פרס ותימן.

לתופעה של שינוי יחס המוסלמים כלפי הד’ימים ניתנו מספר הסברים. מאבקים שניהל האסלאם הסוני נגד הנצרות, נגד האסלאם השיעי ונגד המונגולים גרמו לאסלאם הסוני להיות יותר שמרן ופחות סובלני לגיוון דתי.

במהלך ימי הביניים חוו היהודים רדיפות אלימות באזורים שונים של עולם האיסלאם, לעיתים מצד השלטונות המוסלמים ולעיתים מצד ההמונים. הרדיפות המשמעותיות ביותר בתקופה זו התרחשו בספרד, צפון אפריקה ותימן, אך פגיעות בחיי היהודים קרו גם באזורים אחרים של עולם האיסלאם. על אף שפגיעות אלה היו הפרה לכאורה של חוזה עומר, הן הוצדקו על ידי הטענה שהיהודים עצמם הפרו ראשונים את תנאי עומר, נהגו בגאוות־יתר, על ידי הסתה אנטי־יהודית, או כתוצאה מתאוות הרכוש היהודי. כמיעוט חלש וחסר הגנה היו היהודים מטרה נוחה להתקפות בתקופות של אי־יציבות.


דוגמאות למקרי אלימות קשים נגד יהודים בימי הביניים ניתן למצוא גם בארץ ישראל. כך למשל, בשנת 1024 נערך טבח באוכלוסייה היהודית של העיר רמלה על ידי תושביה המוסלמים, ובנוסף יהודים רבים עונו עד שהם מסרו היכן החביאו את כספם.


בשנת 1033 נערך אחד הטבחים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית בעולם האיסלאם, טבח ביהודי העיר פאס, בו נהרגו למעלה מ־6,000 מתושבי העיר על ידי שבט צפון אפריקאי קנאי לאיסלאם שכבש אותה.

במהלך רדיפות אלימות בעיר גרנדה בשנת 1066, הידועות גם בשם “פוגרום גרנדה”, נהרגו למעלה מ־4,000 מיהודי העיר בעקבות הסתה נגד הוזיר היהודי, יהוסף בר שמאול הלוי הנגיד, בנו של שמואל הנגיד.

בבגדאד בשנת 1121 תחת הח’ליף אל־מסתרשד, יצא צו שחייב את היהודים ללבוש שני תלאים צהובים, שרשרת סביב הצוואר עליה כתוב “ד’ימי”, ושאר סממנים מזהים. הצו נאכף על ידי גברים ונשים מוסלמים שתפקידם היה להשפיל ולהכות יהודים שהפרו את הצו, וקבוצות של צעירים שהכו יהודים ברחבי העיר בגדאד.

בזמן שלטונה של שושלת אל־מוראביטון, שנחשבה למתונה ביחסה ללא־מוסלמים, מקורות מוסלמים מציינים שנערכו פרעות באוכלוסייה היהודית של קורדובה בעקבות מציאתה של גופה של מוסלמי ברובע היהודי. כמו כן מנהיג שושלת אל־מוראביטון, יוסוף בן תאשפין, הרס בשנת 1090 את הרובע היהודי המתחדש בגרנדה במהלך כיבוש העיר מידי ממלכה נוצרית, בגין האשמה כנגד היהודים שהם צידדו בצד הנוצרי במהלך המלחמה.

עם עלייתה של שושלת אל־מוואחידון בספרד וצפון אפריקה החלו כמה ממעשי הרדיפות החמורים ביותר בתולדות יהדות ארצות האיסלאם. בפני רבים מהיהודים הועמדה הבחירה בין התאסלמות למוות על קידוש השם, ורבים נמלטו מספרד וארצות המגרב, ביניהם הרמב"ם ומשפחתו.

לפי עדויות מהתקופה, בעקבות הטבח והמרות הדת הכפויות על ידי שושלת אל־מוואחידון, הוחרבו רוב הקהילות היהודיות הענפות בספרד וצפון אפריקה, עד שלא נותר יהודי אחד מאל־מהדיה (אשר בתוניסיה) עד סילווס (פורטוגל). ניתן למצוא בכתבי הרמב“ם התייחסות לרדיפות היהודים על ידי שושלת אל־מוואחידון ושלטונות תימן באיגרות הרמב”ם.


בשנת 1260 התרחשו מהומות אנטי־נוצריות ואנטי־יהודיות בדמשק בחסות הכיבוש המונגולי של העיר.

בשנת 1284 מהומות אנטי־יהודיות פרצו בבגדאד בעקבות ספר של פילוסוף יהודי בשם אבן כמונה שסקר את שלוש הדתות המונותאיסטיות והכיל ביקורת כלפי האיסלאם.

בשנת 1291 נרצח וזיר יהודי בפרס ביחד עם קבוצה ממקורביו, מה שסימן את תחילתן של מהומות אנטי־יהודיות ברחבי פרס ועיראק, בפרט כנגד יהודים שהחזיקו תפקידים בכירים.

מבחינה מעשית, יהודי ארצות האיסלאם ניסו להתמודד עם גלים של רדיפות דרך ניסיונות לרצות את השלטון המוסלמי והעברת שוחד כדי לקנות את הגנתו. פעמים רבות קהילות יהודיות תחת שלטון מוסלמי ניצלו בזכות העברה של מסים גבוהים יותר או העברה של תשלום גדול וחד פעמי לשלטונות. עם זאת, במקרים כאלה הכביד העול הכלכלי על היהודים וכתוצאה ממנו, גם אם הצליחו להציל את עצמם מרדיפות אלימות, עדיין היו שרויים במשך תקופות ממושכות בעוני ובתנאי מצוקה קשים. מבחינה רוחנית, בקרב היהודים רווחה ההשקפה שהרדיפות כנגדם הם חלק מעונש הגלות שאלוהים הטיל עליהם בגלל חטאיהם. השאיפה לגאולה וישועה באה לידי ביטוי בכתביהם ושיריהם של יהודים רבים, כולל בשירתו של רבי יהודה הלוי.

העולם המוסלמי מהמאה ה־ 13


נדודי הטורקים שהחלו במאות ה־10 וה־11, והכיבושים הגדולים של המונגולים במאה ה־13, החריבו את הח’ליפות האיסלאמית ויצרו עידן חדש ברחבי העולם המוסלמי.

בראשית תקופה זו היו שישה מרכזי כוח בעולם המוסלמי: הודו, אסיה התיכונה, איראן, טורקיה, מצרים וסוריה, וצפון אפריקה. חמישה מתוכם נשלטו על ידי שושלות וצבאות טורקיים. התפשטות האימפריה העות’מאנית שצמצמה את מספר מרכזי האיסלאם, הגיעה לשיאה בראשית המאה ה־17.

היו בתקופה זו שתי קבוצות יהודים גדולות בעולם האיסלאמי – האחת ערבית והשנייה איראנית.

על הקהילה האיראנית נמנו קהילות דוברי פרסית באיראן, ובשטחים המהווים את אפגניסטן ומה שהיה מרכז אסיה הסובייטית (בוכרה). עד המאה ה־16 היו יהודים דוברי פרסית קהילה אחת, והם התפלגו לשתיים כאשר הוקמה הממלכה השיעית הספווית9. פיצול נוסף אירע במאה ה־18 עם הקמת מדינות בוכרה ואפגניסטן. קהילות אלה היו מבודדות יחסית משאר קהילות היהודים, וגם בינן ובין עצמן.

על קבוצת היהודים הערבית נמנו קהילות יהודים מעיראק ועד למרוקו. היו אלה הקהילות שבתקופות קודמות יצרו ושמרו את המסורת היהודית־איסלאמית.

קבוצה קטנה נוספת היו יהודי הקיסרות הביזנטית לשעבר, באסיה הקטנה ובדרום מזרח אירופה, אשר מעולם לא היו תחת שלטון ערבי או פרסי. הם מעולם לא אימצו את הלשון הערבית או הפרסית ומרביתם היו ככל הנראה דוברי יוונית ומקצתם דוברי טורקית. עם הזמן קהילה זו גדלה והתחזקה, בעקבות הגירתם של יהודים אליה, בעיקר ממגורשי ספרד ופורטוגל. עם הזמן קבוצה זו נקראה ה“יהודים העות’מאנים”.

הראשונים והוותיקים שבהם היו היהודים הרומניוטים, הילידים דוברי היוונית ־ באסיה הקטנה, בקושטא, ביוון ובערים אחרות בבלקן. העות’מאנים מצאו יהודים אלה כאשר כבשו את הפרובינציות המקוריות שמהן הורכבה המדינה העות’מאנית.


המהגרים הראשונים מאירופה לאימפריה העות’מאנית היו בעיקר יהודים אשכנזים מגרמניה ומצרפת שהגיעו בתחילת המאה ה־15. מספרם התגמד לחלוטין לנוכח ההגירה הגדולה של יהודים ספרדים מחצי האי האיברי, החל מסוף המאה ה־15. אלה הגיעו לרחבי האימפריה העות’מאנית כתוצאה מגירוש ספרד ופורטוגל, במספרים הולכים וגדלים. לאחר התרחבות האימפריה העות’מאנית לעבר הסהר הפורה ומצרים, וכן צפון אפריקה, נכללו בתוך האימפריה העות’מאנית קבוצה גדולה של יהודים דוברי ערבית.


יהודים מאירופה הנוצרית המשיכו להגר לרחבי האימפריה העות’אמנית בזכות סיפורים ושמועות המדברות על הסובלנות הרבה יותר, ועל אפשרויות תעסוקה טובות יותר שמציע השלטון העות’מאני. לעיתים התבצעה הגירה פנים־עות’מאנית מכפיה, בשל שיקולים כלכליים או פוליטיים. היהודים נחשבו לאוכלוסייה חזקה מבחינה כלכלית ונאמנה מבחינה פוליטית, ולכן לעיתים נדרשו קהילות להגר בהתאם למה שנתפס כטובת האימפריה (למשל, בצו קיסרי יהודים יושבו בבירה החדשה, איסטנבול).

התרומה התרבותית של היהודים ברחבי האימפריה העות’מאנית לחיי התרבות הטורקיים הייתה מצומצמת למדי, והייתה מוגבלת בעיקר לתחומי הרפואה, אומנויות המשחק והדפוס. תרומה גדולה יותר הייתה ליהודים לחיי הכלכלה. היהודים ניצלו את ההיכרות עם הלשונות והתנאים האירופיים, ועסקו במספרים גדולים במקצועות שדרשו ידע זה, למשל מסחר. במאות ה־15 וה־16 היהודים היו מבוססים היטב כסוחרים ויצרנים, ואחדים מהם אף צברו עושר רב. תחום נוסף בו עסקו, אף בטרם ההגירה של מגורשי ספרד, היה תחום המסים ־ מוכסים, פקחים וחוכרים.

החל מהמאה ה־18 חלה הרעה כללית בתנאי היהודים ברחבי האימפריה העות’מאנית. היחס ליהודים הפך לעוין יותר, וחלה דעיכה כלכלית (ראה פרק “היהודים בארץ ישראל וברחבי האימפריה העות’מאנית”).

מחוץ לאימפריה העות’מאנית היו שני מרכזים איסלאמיים חשובים ־ מרוקו ואיראן. בשני מרכזים אלה מצב היהודים היה גרוע בצורה ניכרת ממצב היהודים ברחבי האימפריה העות’מאנית. במרוקו הדבר היה תוצר של שלטונם של אל־מוואחידון שדיכא ורדף את היהודים קשות, והותיר הלך רוח עוין כלפיהם בקרב המוני העם.

ב־1438 נוסדה בפאס שכונת המלאח הראשונה במרוקו־ שכונה אשר בתחילה נועדה להגן על היהודים, ובהמשך גם לבודד ולהעניש.

בסוף המאה ה־15 ובמהלך המאה ה־16 היגרו רבים מיהודי ספרד ופורטוגל למרוקו, ועד מהרה, כמו במקרה ברחבי האימפריה העות’מאנית, תפסו עמדה של עליונות על פני היסוד היהודי המקומי.

משלהי המאה ה־18 ובמשך כל המאה ה־19 סבלו יהודי ארצות האיסלאם לא רק מעוני אלא גם מאיבה פעילה ־ גירושים, התפרצויות אלימות וטבח. בין 1770 ל־1786 גורשו היהודים מגִ’דַּה (עיר במערב ערב הסעודית, לא רחוק ממכה), ומרביתם נמלטו לתימן.

מעשי טבח אירעו ב־1798 ביהודי תטואן, שבמרוקו. ב־1828 נטבחו יהודי בגדאד. ב־1839 נעשה טבח ביהודי משהד שבאיראן ועל אלה שנותרו בחיים נגזר להתאסלם. ב־1834 נעשו מעשי אלימות וביזה בצפת.

במהלך המאה ה־19 סבלו יהודי האימפריה העות’מאנית ממספר רב של עלילות דם, אשר המקור להן כמעט תמיד בקהילות נוצריות שגרו בסמיכות. המפורסמת שבהן אירעה ב־1840 בדמשק. על פי רוב, השלטונות העות’מאניים עשו מאמץ להגן על הנתינים היהודים מפני האוכלוסייה המקומית.

בשלהי השלטון העות’מאני עת התעוררות הציונות באירופה ותחילת העלייה הראשונה, ניהלו שתי משפחות – שלוש ואמזלג, שבניהן היו קונסולים של מדינות אירופאיות בא"י – את קניית הקרקעות למען בניית המושבות הראשונות, ותרמו תרומה חשובה להתבססות הציונות המודרנית.

מסוף המאה ה־18 החלה תקופת הקולוניאליזם במזרח התיכון וצפון אפריקה. השלטונות המוסלמיים בארצות השונות לא היו עוד עצמאיים באופן מלא, אלא היו נתונים להשפעתן ושליטתן של המעצמות האירופאיות. כיבוש ארצות האיסלאם בידי המעצמות האירופיות נתן את אותותיו גם בקרב יהודים.

בעקבות לחץ אירופאי ונסיבות פנימיות, האימפריה העות’מאנית ערכה את רפורמות הטנזימאט במהלך המאה ה־19, והצהירה שהיא מחויבת להגנה על הלא־מוסלמים ורכושם.

כחלק מרפורמות אלה הורחבה גם המסגרת המשפטית והיהודים זכו להכרה כקהילה רשמית (“מילֶת”־ עדה או קהילה דתית מוכרת ומוגנת ע"י החוק) ומונה מקרבם חכם באשי שהיה הרב הראשי ומייצג היהודים מול מוסדות השלטון העות’מאני.

במהלך תקופה זו ועד תחילת המאה ה־20 השלטונות המוסלמיים בארצות השונות הפסיקו לאכוף את מס הג’יזיה, וחוקי עומר נזנחו תחת לחץ אירופאי. כמו כן יהודים רבים קיבלו אזרחות אירופאית ונהנו מאותן קפיטולציות שמהן נהנו אזרחים אירופאים אחרים בארצות האיסלאם.


יהודי ארצות האיסלאם תחת הקולוניאליזם האירופי


המדיניות של המעצמות האירופאיות כלפי היהודים הייתה שונה בין ארץ לארץ. בדרך כלל הקולוניאליזם הצרפתי (צפון אפריקה, לבנון וסוריה) היה חודרני ומשפיע יותר על כלל תחומי החיים מאשר הקולוניאליזם הבריטי (עיראק, מצרים ישראל וירדן). יהודי אלג’יריה קיבלו באופן גורף את האזרחות של המעצמה הקולוניאלית צרפת בשנת 1870 וכתוצאה מכך מעמדם המסורתי בחברה המוסלמית כמי שנמצאים בתחתית המדרג החברתי התהפך, וכאזרחים אירופאים הם נהנו מפריבילגיות. בארצות אחרות היהודים לא קיבלו את האזרחות של המעצמות האירופאיות, אך בכל זאת לעיתים זכו להעדפה על ידי השלטונות הקולוניאליים. בתי הספר הרבים שנפתחו על ידי הארגון כל ישראל חברים ממרוקו עד איראן גם כן השפיעו על היהודים באזורים שונים של המזרח התיכון וצפון אפריקה לקבל את השפה והתרבות הצרפתיים.

חדירת מעצמות אירופה למזרח התיכון נשאה עימה גם בשורות שליליות עבור היהודים. בתקופה זאת, היהודים החלו להידחק מהתפקידים הכלכליים החיוניים שהם מילאו קודם לכן באימפריה העות’מאנית (כגון תרגום, תיווך ודיפלומטיה, בנקאות ועוד), על ידי המיעוטים הנוצרים המקומיים כגון היוונים והארמנים. כמו כן, לנוכח העלייה במעמדם המשפטי של היהודים גברה הטינה כנגדם.

לקראת סוף המאה ה־19 התגברה הופעתן של מסות אנטישמיות בערבית. כנראה שהיו למעלה מ־ 30 תקריות של עלילות דם במהלך המאה ה־19 בשטחי האימפריה העות’מאנית. גורם נוסף שהחיש את האיבה והאנטישמיות הערבית החל מהמאה ה־20 הוא בעיית ארץ ישראל והסכסוך היהודי־ערבי.

במהלך המאה ה־19 יהודי ארצות האיסלאם היו מחולקים בעיקר בין שלושה מרכזים מוסלמים: האימפריה העות’מאנית, פרס והמגרב.

האימפריה העות’מאנית המשיכה לשלוט על רוב המזרח התיכון, אך עברה תהליך דה־סנטרליזציה ומנהיגים מחוזיים צברו השפעה על חשבון הסולטאן והשלטון המרכזי.

מצרים בהובלת מוחמד עלי (1769־ 1849) היא דוגמה למחוז של האימפריה העות’מאנית שזכה לאוטונומיה גוברת. בהובלתו של מוחמד עלי וצאצאיו (במיוחד נכדו של עלי אסמאעיל פאשא) מחוז מצרים עבר תהליכי מודרניזציה בהשפעה אירופאית שכללו צמיחת מעמד ביניים, הקמת מערכת חינוך מודרנית ורפורמות כלכליות וחברתיות שונות, מהם נהנו גם יהודי מצרים.

מרכז מוסלמי אחר שבו היו מצויים יהודים הוא פרס שהייתה תחת שלטונה של השושלת הקג’ארית10 השיעית.

האיסלאם השיעי כפי שהוא הונהג בפרס באותה תקופה היה חמור יותר ביחסו ליהודים מאשר האיסלאם הסוני במזרח עקב הדגשת הניגודיות בין טומאה וטהרה ותפישת הלא־מוסלמים כטמאים. עדויות בנות התקופה מפרס לרוב מתארות את היהודים כמצויים במצב מושפל ומדוכא, ובין התקריות האנטי־יהודיות המשמעותיות ביותר הייתה תקרית משהד (1839) שבמהלכה נטבחו 36 מיהודי העיר משהד והיתר אולצו להתאסלם.

מרכז מוסלמי שלישי מהתקופה הוא ארצות המגרב, מערב וצפון אפריקה. בעוד אלג’יריה נכבשה על ידי צרפת ב־1830 ונמצאה תחת שלטון צרפתי ישיר מאותה תקופה, מרוקו הייתה תחת שלטונה של השושלת העלאווית11.

ההשפעה האירופאית במרוקו גברה במהלך המאה ה־19 ויהודים רבים במרוקו שימשו בתפקידים בכירים במסחר ובדיפלומטיה בתור מגשרים בין ארצות המערב לשלטון העלאווי. מנגד, הייתה זאת תקופה של אי־יציבות במרוקו ולעיתים פרצו קרבות בינה לבין ארצות אירופה מהם נפגעו גם היהודים.

כך היה בשנת 1844, כאשר פרצה מלחמה בין מרוקו וצרפת, והיהודים בעיר הנמל מוגדור (כיום אסואירה) סבלו גם מהפגזות ספינות הקרב הצרפתיות וגם מפוגרום מצד תושבים מוסלמים שניצלו את אי היציבות כדי לפרוץ לרובע היהודי. לפי דיווחים מהתקופה, 50 יהודים נהרגו ו־4,000 נשארו ללא קורת גג.


קהילות יהודיות בעולם האיסלאמי


ערב הסעודית

יהודים חיו באזור ערב הסעודית בשבטים בנאות מדבר מאות שנים לפני זמנו של מוחמד. מאז מדיניותו של הח’ליף השני עומר בן אל־ח’טאב כמעט ואין עדויות על קיום יהודים בערב הסעודית והקהילה נעלמה כמעט כליל.

עד שנת 1994 נאסרה כניסת יהודים לערב הסעודית למעט מקרים יוצאי דופן כמו ביקור מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג’ר. פולחן של כל דת מלבד דת האסלאם אסור. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, חיילים יהודיים מהצבא האמריקאי הוצבו בערב הסעודית, והשלטונות התעקשו שאלה יתפללו על ספינות אמריקאיות ולא על אדמה סעודית.


תימן

יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת “אשכנזים”, ואת קהילות צפון אפריקה, הבלקן, פרס והמזרח התיכון, כ“ספרדים”, יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת, שלישית בגודלה.

היא הייתה הקהילה הגדולה ביותר בחצי האי ערב ומנתה בשיאה עשרות אלפי יהודים. כמעט כל האוכלוסייה היהודית עזבה את תימן בשנים 1949–1950 במבצע “על כנפי נשרים”. רובם חיים כיום בישראל, חלקם בארצות הברית, ובודדים נשארו בתימן.

בשנת 2009 נשארו בתימן כ־300 יהודים, רובם בני למעלה מ־70. יהודי תימן בארץ ובתפוצות מונים כ־530,000 מהם 435,000 בישראל, כ־80,000 בארצות הברית בעיקר בניו יורק, ובבריטניה יש כ־10,000 איש רובם מהעיר עדן אשר הייתה בשליטה בריטית. כ־50 יהודים נשארו עדיין בתימן וממומנים על ידי חסידות סאטמר.


עומאן

קבר המזוהה עם הדמות המקראית איוב נמצא בעיר סלאלה שבדרום עומאן. במאה ה־9, סוחר יהודי בשם יצחק בן יהודה תיעד את הקהילה היהודית שהתקיימה בעומאן. במאה ה־12, בנימין מטודלה הגיע במסעותיו לעומאן ותיעד את הקהילה היהודית בעיר מאסקט. במאה ה־19, קצין בריטי כתב בזכרונותיו ממסעו לחצי האי ערב שישנם מספר יהודים במאסקט, רובם הגיעו לשם מבגדד ב־1828, משום שסבלו שם מהטרדות. הוא כתב כי בעומאן השתלבו היהודים בחברה ולא סבלו מכל אפליה. היהודים במאסקט עסקו בעיקר בצורפות, בנקאות ומכירת אלכוהול. למרות כל זאת, הקהילה היהודית בעומאן נעלמה לפני 1900. בזמן מלחמת העולם השנייה, חייל יהודי מהצבא האמריקאי שהוצב בעומאן פגש קהילה יהודית קטנה במאסקט, אך רובם היו מהגרים חדשים מתימן.


איחוד האמירויות הערביות

באיחוד האמירויות הערביות המודרנית מעולם לא הייתה קהילה יהודית, אך בנימין מטודלה תיעד במאה ה־12 קהילה יהודית באזור ראס אל־ח’ימה, אזור שכיום מצוי בשטח האיחוד.


קטאר

בקטר מעולם לא התקיימה קהילה יהודית נרחבת בעת החדשה, ופולחן של כל דת מלבד האסלאם אסור לפי החוק.


בחריין

קהילה יהודית בבחריין הייתה קיימת באי כבר במאה ה־7. הנוסע היהודי בנימין מטודלה שביקר באזור במאה ה־12 הזכיר את קיומן של שתי קהילות יהודיות בבחריין:

קיש – אי בו הייתה באר אחת. התושבים חיו על מי גשמים. הם לא עיבדו את האדמה. עיסוקם היה במסחר של מוצרים המיובאים מסביבתם הקרובה: בדי משי, פשתן סגול, כותנה, קנבוס, צמר מעובד, חיטה, שעורה, דוחן, שיפון, ומיני מזון נוספים. מהודו מיובאות כמויות גדולות של תבלינים. בקיש היו 500 יהודים.

אל־קטיפה – בה מצא בנימין מטודלה קהילה גדולה של 5,000 יהודים. תושבי המקום עסקו בשליית פנינים, אשר בבעלות המלך ופקיד יהודי היה ממונה על כך.

במאה ה־19 היה האי בחריין מרכז מסחרי ומשפחות של סוחרים יהודים הגיעו אליו מאיראן, הודו ועיראק. בשיאה מנתה הקהילה היהודית 1,500 איש. הם השתלבו בחברה וקיימו יחסים טובים עם התושבים המוסלמים. אחד מהרחובות באי, “דרך אל־מותנבי”, כונה בין השנים 1930־ 1940 “רחוב היהודים” והחנויות בו היו סגורות בשבת. בית־הכנסת באי הוקם בשנת 1930. בשנת 1932 התגלה נפט בבחריין, בעקבותיו הגיעה הקידמה לאי ויחד עימה גברו הרגשות האנטי־בריטיים ששלטו אז במדינה, והאנטי־יהודיים. בתי היהודים נהרסו, בית הכנסת חולל וספרי התורה נגנבו (אחד מספרי התורה הוחזר והוא נמצא היום בבית הכנסת “גן עדן” בסטנפורד היל שבלונדון). בזמן מלחמת העצמאות וכן במלחמת ששת הימים התקיימו מהומות אלימות נגד היהודים, שמצאו מקלט בבתיהם של מוסלמים. בעשורים שלאחר קום מדינת ישראל עזבו רובם, בעיקר לאנגליה. ב־1948 חיו בבחריין כ־600 יהודים ובשנות ה־60 המוקדמות נותרו בה בין 200 ל־300 יהודים. היהודים הבודדים שנותרו חיים בנוחות יחסית. כיום יחסי היהודים והמוסלמים בבחריין נחשבים טובים ובחריין היא המדינה היחידה בחצי האי ערב שבה יש קהילה יהודית של ממש, עם בית כנסת ובית קברות. מלך בחריין חמד בן עיסא אל ח’ליפה ידוע ביחסו הטוב ליהודים, ואלה מעידים שאינם סובלים מכל אפליה.


כווית

ב־1776, העיר בצרה שבעיראק נכבשה בידי הפרסים. רבים מיהודיה היגרו לכווית, והם תרמו לתנופת הבנייה והמסחר במדינה. במאה ה־19 חיו בכווית סיטי כ־80 משפחות יהודיות והתקיימו בעיר בית כנסת ושוק שנקרא “שוק היהודים”. שוק זה היה סגור בשבת ובו נמכרו בין השאר טקסטיל מיובא ואלכוהול שהם ייצרו. היהודים סחרו עם הודו, בגדד וחלב, ואף עם אירופה וסין. יהודי הקהילה נהגו ללבוש גלימות ארוכות או חליפות אירופאיות וחבשו תרבוש, מה שהבדיל את מראם החיצוני מזה של שאר האוכלוסייה. במאה ה־20 עם עליית פייסל הראשון, מלך עיראק עזבו היהודים את כווית, רובם חזרה לבגדד וחלקם להודו.


עיראק

יהדות בבל (או יהדות עיראק) היא הקהילה היהודית באזור מסופוטמיה, או עיראק המודרנית. ראשיתה במאה ה־6 לפנה"ס, לפני כ־2600 שנה, לאחר חורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הבבלית והיא הקהילה היהודית העתיקה ביותר הידועה בתבל.

הקהילה היהודית בבבל העתיקה הייתה הראשונה לפתח חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף על אדמת נכר, ובשעתו הייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. קהילת בבל כונתה בתקופות מסוימות “הגולה” בה' הידיעה, והעומדים בראשה כונו “ראשי הגולה” (בארמית ריש גלותא). ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.

איראן

יהדות איראן (או קהילת יהודי פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הנותרות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה ־ קהילה יהודית מזרחית המתקיימת בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודים פרסים ומנהגיהם “מנהג יהודי פרס”, על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית.

יש המקדימים את הימצאותם של בני ישראל בפרס עוד בראשית המאה השמינית לפנה"ס, בגלות ממלכת ישראל, והגליית בני ישראל לח’וראסאן בידי סנחריב. כורש מלך פרס נתן את ההרשאה לשובם של היהודים מבבל לארץ ישראל ולמעשה פתח את תהליך הקמתה המחודשת של הממלכה היהודית בימי בית שני. תולדות יהודי פרס נמתחת על פני רצף בלתי פוסק של מעל 2,500 שנה.

מגילת אסתר בתנ"ך מתארת את חיי היהודים בפרס בעת העתיקה תחת שלטון המלך אחשוורוש, וחג הפורים הוא ביטוי לסיפור זה. יש הטוענים כי תושבים איראנים רבים התגיירו לאחר סיפור אסתר ומרדכי, על מנת להתקרב ולמצוא חן בעיני המלך ואשתו. אך מצד שני גם טוענים שאברהם בכלל הגיע מאזור מסופוטמיה, ומשם התחילה ההיסטוריה היהודית.

באיראן על פי המסורת נמצאים קבר דניאל הנביא, וקברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה.


פקיסטן

יהדות פקיסטן הייתה קהילה יהודית קטנה במרכז אסיה, אזור פקיסטן של היום. היהודים הראשונים ישבו באזור פקיסטן של היום לאחר הגירות פנים־אסייתיות מאיראן, מאפגניסטן ומהודו. יהודים ישבו בצמתי דרכים חשובות ובדרכי המסחר להודו, כמו זאת שבדאשטי יהאוד12. עם זאת, אין תיעוד טוב של יהודים באזורים אלו בתקופה זו, עד למאה ה־19.

רוב בני יהדות קאראצ’י הם צאצאים לעדת “בני ישראל”13 מהודו השכנה שהחלה להגר בסוף המאה ה־18 לאזור פקיסטן כשעוד היה חלק מהודו הבריטית. רובם עסקו בעבודות פקידות, גידול עדרי בעלי־חיים כגון גמלים ואף מספר מצומצם של אריות. חלקם היו אנשי צבא בשירות הבריטים ואף מספר רופאים, עורכי דין ואפילו שחקנים שעברו לאחר מכן להודו ונעשו לבעלי שם בתעשיית הקולנוע ההודית.


אפגניסטן

יהדות אפגניסטן היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במדינות מרכז אסיה. בימי הביניים יהודים באזור אפגניסטן לקחו חלק משמעותי בסחר שהתנהל על דרך המשי, ושרידים שונים מלמדים שהייתה באזור קהילה יהודית משמעותית. הפלישות המונגוליות במאה ה־13 ואי היציבות שבאה בעקבותן גרמו לחורבן של קהילות יהודיות רבות באזור. בהמשך התחדשו קהילות יהודיות במספר ערים באפגניסטן, והתחזקו בעקבות הגירות של יהודים מפרס ובוכרה. במשך כל השנים, הייתה יהדות זו בקשר הדוק עם יהדות בבל, ומאוחר יותר גם עם יהדות פרס, עם יהדות פקיסטן וכן עם יהדות קוצ’ין שבהודו. מאות יהודים מאפגניסטן ערכו עלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 והתיישבו במיוחד בירושלים. לאחר קום מדינת ישראל עלו אליה מרבית בני הקהילה הנותרים, כ־4,000 במספרם.


“כורדיסטן”

יהדות כורדיסטן היא קהילה יהודית עתיקה אשר התקיימה בעבר באזור ארם נהריים, בין שלוחות הפרת והחידקל עד ימת אורמיה. האזור הגאוגרפי של כורדיסטן כולל את צפון־מערב איראן, צפון עיראק, צפון־מזרח סוריה, דרום־מזרח טורקיה, דרום ארמניה וקצה גבול אזרבייג’ן. תחום זה השתייך בעבר לממלכות הקדומות: מדי, פרס, אשור ובבל.

משערים כי גל הגולים הראשון שהגיע לכורדיסטן היה בימי בית ראשון, ואחריו הגיעו גלים נוספים ככל הנראה עד ימי בית שני. קהילה יהודית של ממש נוצרה ככל הנראה בימי גלות בבל ובימי עזרא. רוב הקהילות היהודיות ישבו באזור עיראק ואיראן של היום ופחות באזור טורקיה וארמניה.

עוד לפני הקמת המדינה עלו יהודים רבים מכורדיסטן לארץ ישראל. עם הקמת המדינה עלתה כמעט כל הקהילה היהודית שהייתה בכורדיסטן, למעט מספר מועט של יהודים שנשארו באזור.

בכורדיסטן העיראקית עדיין קיימת קהילה יהודית קטנה, ואף קיים אגף יהודי במשרד הדתות הכורדי.


סוריה

יהדות סוריה הייתה אחת הקהילות הגדולות והחשובות בין קהילות היהודים במזרח התיכון. שתי הקהילות הגדולות והחשובות בסוריה הן קהילת דמשק, וקהילת חלב היא ארם צובא.

קהילה יהודית הייתה קיימת בדמשק ובחלב (ארם צובא) עוד בימי בית שני. במאות הראשונות של האלף הראשון, היו תקופות בהם ארץ ישראל הייתה תחת שלטון מינהלי מסוריה, וראשי הקהילה בדמשק שלטו בקהילות שבארץ.

בשנת 1375 הגיע לחלב “כתר ארם צובא” ־ ספר תנ"ך עתיק שנכתב בטבריה כנראה בשנת 930 לספירה. הספר נשמר במבנה משלו, ומקומו היה לאחד מקודשי הקהילה היהודית כולה בסוריה.

בשנת 1492, לאחר גירוש ספרד, הגיעו לסוריה יהודים רבים מספרד אשר הגדילו מאוד את מספר בני הקהילות.

מסופה של מלחמת העולם הראשונה, עם נפילת האימפריה העות’מאנית, נשלטה סוריה על ידי המנדט הצרפתי. בשנת 1925 פרץ המרד הדרוזי, שבמהלכו נפגעו גם יהודים רבים מהרובע היהודי בדמשק. משנת 1928 החלה עליה ציונית של משפחות ובני נוער מסוריה לישראל. הצעירים הגיעו לקיבוצים שונים בצפון הארץ, והמשפחות התיישבו בעיקר בתל אביב.


לבנון

יהדות לבנון הייתה קהילה יהודית מהקטנות ביותר במזרח התיכון. מאז עליית המתח הבין־עדתי בלבנון, החלה הגירה המונית של היהודים מן המדינה, ובשנות האלפיים הקהילה כמעט חדלה מלהתקיים.

חלקים מלבנון נשלטו על ידי ממלכת ישראל המאוחדת, ובמרגלות הר החרמון חיו בני שבט נפתלי. בשנת 40 לספירה התיישבו יהודים בחופי לבנון.

עם חורבן בית המקדש השני ולאחר מרד בר כוכבא, לבנון ובעיקר ביירות הפכה להיות עיר מעבר ליהודים הרבים שהוגלו מממלכת יהודה. הח׳ליף מועאויה הראשון (661־680) הקים קהילה יהודית בעיר טריפולי, וקהילה נוספת נוסדה ב־922 בעיר צידון, שבקרבתה נמצא קבר המזוהה עם הנביא צפניה, אשר הפך להיות אתר עלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים.

בשנת 1492 הגיעו ללבנון יהודים ממגורשי ספרד כמו לכל שאר חלקי האימפריה העות’מאנית.

מצבם של היהודים בלבנון היה טוב יחסית למדינות מוסלמיות במזרח התיכון, בזכות מיעוט המוסלמים בארץ וקשרי היהודים עם בני העדות הלא־מוסלמיות. בתקופה בה הנוצרים היוו בלבנון רוב מוחלט היה מצב היהודים טוב, אולם עם העלייה בשיעור המוסלמים בקרב אוכלוסיית לבנון עלתה האלימות כלפי היהודים.

יהודי הר הלבנון שמרו על קשר עם הדרוזים ואלו הגנו עליהם מפני פורעים. יהודי ביירות לעומת זאת שמרו על יחסים עם הנוצרים המארונים. בביירות, הקימו היהודים מיליציה שהורכבה מלוחמים נוצרים ומומנה על ידי היהודים, ופעלה בעיקר ברובע היהודי בביירות והגנה על היהודים מתקיפות.

מצרים

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשניים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.

במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני, הגירושים והתנכלויות פגעו בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, פעלו בה החכמים רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים.

לקראת התקופה העות’מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה־18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבתן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים למצרים. ההגירה של יהודי מזרח־אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה־19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר. ההתנכלות ליהודים מ־1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, “עסק הביש” שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.


גניזת קהיר:

גניזת קהיר היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה־9 והמאה ה־19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת “בן עזרא” בקהיר. משנתגלו הכתבים ופורסמו, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון וארון הספרים היהודי.

בית הכנסת של הקהילה היהודית בפוסטאט, בעיר העתיקה של קהיר, נבנה בשנת 882 על חורבות כנסייה קופטית. באותה שנה רכשו יהודים מירושלים את הקרקע והחלו להשתמש בה כבית כנסת. הרמב“ם, כששהה בקהיר, נהג להתפלל בבית כנסת זה, ולכן בית הכנסת נקרא גם “בית כנסת הרמב”ם”.

בקומה העליונה של בית הכנסת נקבע חדר מיוחד כגניזה, כלומר מקום לאיסוף ספרי קודש וגליונות שהתבלו ואי אפשר להשתמש בהם עוד. לאורך השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את ספרי התפילה והלימוד שבלו והושחתו, אלא גם מסמכים משפטיים ־ כתבי בית דין, כלכליים ־ אגרות ושטרות, רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, וכל זאת מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים.


לוב

הקהילה היהודית של לוב מנתה ערב הקמת מדינת ישראל כ־38,000 איש ומרכזה היה בעיר הבירה טריפולי (לכן מכנים את עולי לוב בישראל “טריפוליטאים”). ריכוז נוסף וקטן יותר של יהודים התקיים במזרח המדינה, באזור בנגאזי וטוברוק. מספר מסוים של יהודים הגיעו אף לפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה, יהודים אלה התבדלו מסביבתם והתגוררו בשכונות נפרדות, חלקם הקטן, אף באזורים מרוחקים, במערות חצובות בקרקע כדי להתבדל, להישמר מפרעות ולשמר את החברה היהודית. במהלך ההיסטוריה, עמים רבים עברו את ארצות צפון אפריקה במסעות כיבוש. היהודים שהתגוררו בערי החוף טריפולי, בנגאזי וקירני, לעיתים הושמדו או הוגלו. חלק קטן מהיהודים נדחקו מפנים המדינה לאזורים מדבריים על מנת לשמור על יהדותם. לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, הגיע ללוב גל יהודים נוסף שהוטמע בקהילה אשר השפיע תרבותית ודתית על החברה היהודית.

על יהודי לוב עברה תקופה קשה במהלך השואה. בנוסף, בשנות השלטון הבריטי, משנת 1943 עד 1952 ולאחר מכן בשנות העצמאות של לוב, סבלו היהודים מהעם הלובי, שערך בהם פרעות (שהבולטות בהן התרחשו בטריפולי בשנת 1945 ובשנת 1948), פצע והרג ופגע ברכושם. היהודים התארגנו והפעילו הגנה עצמית.

מתחילת שנות ה־40 ובייחוד בסופן, ועד תחילת שנות ה־50, רוב הקהילה עלתה לארץ ישראל או היגרה לאיטליה.


תוניסיה

יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שקורותיהם קדומים מאוד, עוד בטרם היות האימפריה הרומית, לפני כ־2,300 שנים.

יהדות האי ג’רבה (שלחופי דרום תוניסיה) נחשבת לאחת מן הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. לפי מסורת מקומית, יהודים כהנים הגיעו לאי עוד בימי שלמה המלך יחד עם יורדי ים פניקים, וכן לאחר חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס). לכן ג’רבה נקראת “עיר הכהנים”. על פי המסורת, הפליטים מירושלים הביאו עמם לג’רבה דלת מדלתות בית המקדש.


אלג’יריה

יהדות אלג’יריה הייתה אחת הקהילות הגדולות של יהדות ארצות האסלאם. ליהדות אלג’יריה היו מספר מרכזים גדולים בעלי מאפיינים שונים במקצת: אלג’יר, קונסטנטין, תלמסאן, אוראן וגרדאייא, וקהילות יהודיות היו פרוסות גם בערים קטנות יותר ברחבי המדינה. בשיאה מנתה יהדות אלג’יריה כ־130,000 נפשות, אך כיום נותרו במדינה יהודים ספורים. רוב יהודי אלג’יריה היגרו בשנת 1962 לצרפת, שאת האזרחות שלה הם קיבלו בשנת 1870 בעקבות צו כרמיה, וחלקם עלו לישראל.

מרוקו

יהדות מרוקו היא הקהילה היהודית הגדולה בארצות ערב, והייתה הקהילה הגדולה ביהדות ארצות האסלאם.

ראשית התפוצה היהודית במרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה־2 לספירה. בעת העתיקה יהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו במיוחד במסחר. בתחילת המאה ה־8 אימצה מרוקו את האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות של רדיפות קשות. היחס ליהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי־יציבות.

לאחר גירוש ספרד של שנת 1492 המוני מגורשים הגיעו למרוקו, ושימשו בתפקידים משמעותיים בניהול מסחר החוץ והדיפלומטיה של הממלכה. לאחר הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בשנת 1912 על פי רוב נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר. לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות ענפה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, לשונות, פסיקה הלכתית, אמנות ועוד.

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה־20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ־250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת. בראשית המאה ה־21 נותרו במרוקו עצמה כ־2,500 יהודים.


יציאת יהודי ארצות האיסלאם


בשנות ה־ 30 של המאה ה־ 20, אולצו לעזוב כ־ 850,000 יהודים את מדינות ערב בהן נולדו וחיו, והפכו לפליטים חסרי כל. התהליך התעצם בהכוונתה של הליגה הערבית בסמיכות להקמת מדינת ישראל, נמשך בשנות ה־50 וה־60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות יהודיות בעלות היסטוריה של מאות ואלפי שנים. חלק מהפליטים היגרו למדינות אמריקה ואירופה וחלקם הגיעו למדינת ישראל, נקלטו כעולים חדשים וזכו לסיוע ושירותי עזר מהמדינה. תהליך קליטת העולים יצר קשיים ומתחים עדתיים בחברה הישראלית אך אלו הלכו והתפוגגו לאורך השנים. לאחר כחמישים שנה רוב הפליטים שהגיעו מקהילה יהודית במדינות ערב לישראל, הצליחו, ממעמד של פליטים חסרי כל שנקלטו במעברות ומחנות אוהלים וסבלו מקשיי שפה, הלם תרבותי וקיפוח עדתי, להשתלב בהצלחה במרקם החברתי של מדינת ישראל.


 

פרק 48: סולימאן המפואר


בשנת 1494 נולד בטורקיה הסולטאן סולימאן הראשון שנקרא “המפואר” (1520־ 1566), בנו של הסולטאן סלים הראשון. בפי נתיניו הוא נקרא גם “הסולטאן סולימאן המחוקק”. סולימאן מכונה “המחוקק” בעקבות קובץ חוקים שחיבר המכונה “סולימנמה”. הספר נכתב תוך התייעצות באנשי הדת ובראשי הבירוקרטיה וכולל את כל הזכויות והחובות של נתיני האימפריה שאינן מופיעות בהלכות השריעה. בעתיד, הסולטאנים יבקשו, בעתות מצוקה, לחזור ולהפעיל את האימפריה על פי הספר של סולימאן ולבצע רפורמות לשם כך. בנוסף להיותו פוליטיקאי ומחוקק, היה גם משורר.

אמו, וולידה סולטאן (“יולדת הסולטאן”) חפסה, מיוחסת לשושלת ג’ינגס חאן, הייתה יועצת של סולטאן סולימאן במשך 14 שנים, עד למותה בשנת 1534. סולימאן הקדיש לזכרה מסגד וחאן.

סולימאן הביא את האימפריה לשיאה בכל הזמנים. הוא כבש את בלגרד ב־ 1521, טרנסילבניה, ובשנת 1526 את ממלכת הונגריה ב“קרב מוהאץ'” מול הכוחות הנוצריים בהונגריה. שלוש שנים אחר כך, הטיל מצור על תושבי וינה, אולם החורף שהחל מוקדם חייב אותו לסגת. סולימאן הרחיב את השלטון המוסלמי מעבר לבלקן אל מרכזה של אירופה. הכיבושים באירופה הביאו את דת האיסלאם למדינות אירופאיות.

כיבושו של סולימאן את לוב ותוניסיה הביא לשליטה עות’מאנית על רוב חופיו של הים התיכון (למעט חופי איטליה, צרפת, ספרד וקרואטיה). במזרח התקדמו העות’מאנים תחת הנהגתו, וכבשו את בגדאד ב־ 1534 והשלימו את השתלטותם על מסופוטמיה עד לחופי המפרץ הפרסי כולל אירן.

ב־ 1535 העניק לסוחרים הצרפתים את הקפיטולציות (Capitulations), יחס מועדף, זכויות יתר. ב־ 1543 חברו הצרפתים אל העות’מאנים בכיבושה של ניס מידי האימפריה הרומית הקדושה, ובין שתי המדינות קמה ברית פוליטית וצבאית נגד בית המלוכה “הבסבורג”. במסגרת הברית צרפת זכתה ברשות לסחור בתחומי האימפריה, חופשית ממיסוי.

המושג “השלום העות’מאני” (Pax Ottomana) מתייחס לתקופה זו של שקט בשטחי האימפריה, שקט שלא היה כמוהו בשטחים אלה לפני שנכבשו על ידיה, ולא שב לאחר שאיבדה אותם.

בינואר 1546, פגעה רעידת אדמה קשה בארץ ישראל. בירושלים נהרסו בין השאר גם שורת בתי מוסלמים, שנשענו פיזית על הכותל המערבי. סולימאן הוציא לאחר מכן פירמאן (צו מלכותי) שהקצה את השטח ליהודים לתפילה.

ב־ 1553/4 הוציא סולימאן פירמאן המגנה רשמית את עלילות הדם נגד היהודים. הוא עשה זאת על פי הצעתו של הרופא היהודי הבכיר משה חמון. פירמאן זה מילא תפקיד חשוב בהגנה על המיעוט היהודי באימפריה מפני עלילות הדם אשר היו נפוצות באותה תקופה באירופה.

ב־ 1555, לאחר 40 שנה של מלחמות בלתי פוסקות מול הספווים (הפרסים), הגיע עמם להסכם־ “הסכם אמסיה”־ שקבע את קו הגבול לא רק בין פרס לאימפריה העות’מאנית אלא גם את קו הגבול בין הסונים לשיעים עד היום.

מפעלו הגדול של סולימאן היה בניית חומת העיר העתיקה בירושלים, המוכרת כיום, ושערי ירושלים הקיימים עד היום. בניית החומה ושעריה נמשכה בין השנים 1538־ 1542, על שרידי חומות קדומות. בניית החומה הסתיימה אחרי ארבע שנים. סולימאן שיקם את השערים ואת מערכת המים בעיר ירושלים. זהותם של האדריכלים שתכננו את החומה אינה ידועה, אך אגדה אורבנית מזהה את מקום מנוחתם עם “קברי המהנדסים” בשער יפו. לפי האגדה, שני האדריכלים הוצאו להורג כיוון ששכחו לכלול בתוואי החומות את הר ציון, בעל המיקום האסטרטגי. לפי גרסה אחרת, הומתו השניים כדי לוודא שאף שליט אחר לא יוכל לשכור את שירותיהם לבניית חומה מפוארת כמו זו.

זו הייתה תקופת הזוהר של האדריכלות העות’מאנית וגדול אדריכליה־ סינאן. בין יצירותיו המפורסמות מסגד סולימאנייה (Süleymaniye Camii), ומסגד ריסטם פאשה (Rüstem Paşa Camii) באיסנטבול, מסגד סלימיה באדירנה (Selimiye Camii) וגשר מהמט פשה סוקולוביץ' (Mehmed Paša Sokolović) בבוסניה והרצגובינה.

סולימאן הראשון נפטר בספטמבר 1566. על שמו קרוי אחד הרחובות הראשיים בירושלים־ רחוב סולטאן סולימאן. בריכת הסולטאן הייתה בריכת אגירה שתוקנה על ידו בשנת 1536 ונקראת עד היום על שמו. קברו צמוד למסגד סולימאנייה באיסטנבול.


סולימאן מלך במשך 46 שנים. היו לו 6 בנים ובת. בתו, מיהרימה, השפיעה עליו רבות בשנים האחרונות לשלטונו. כולם ילדיה של אשתו הורם סולטאן שהייתה ממוצא אוקראיני.

בנו, סלים השני, ירש אותו.


 

פרק 49: שקיעת האימפריה העות’מאנית


אחרי מות אביו, עלה לשלטון סלים השני, בעזרת תככים והוצאת אחיו וארבעת בני אחיו להורג. בתקופתו האדריכל סינאן בנה את סלימיה באדירנה.

סלים השני לא גילה עניין בשלטון. הוא חי חיי הוללות, אורגיות ומסיבות שיכר, וכך קיבל את כינויו “השיכור”. הוא הותיר את מלאכת השליטה לשריו, ובמיוחד לשרו הסרבי־ סוקולו מהמט פאשה (שלו האדריכל סינאן הקדיש את הגשר בבוסניה והרצגובינה). סוקולו כרת הסכם עם מקסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. העות’מאנים ספגו תבוסה מידי האימפריה הרוסית במלחמה העות’מאנית־רוסית בשנים 1568־ 1570. ב“קרב לפנטו” שביוון בשנת 1571 הצי העות’מאני נחל מפלה קשה. קרב זה סיים את השפעת העות’מאנים על מערב הים התיכון והחל גם את סוף שליטתה על מזרחו של הים.

סלים השני נפטר אחרי שמונה שנות שלטון, ב־1574. יש הרואים בימיו את קצה תקופת עלייתה של האימפריה העות’מאנית ותחילת שקיעתה האיטית.

אחרי סלים, בנו מוראט השלישי עלה לשלטון (1574־ 1595). כדי להימנע ממלחמות על כס הסולטאנות, נרצחו חמשת אחיו בהתאם לחוק העות’מאני, ונקברו לאחר הלוויתו של אביהם סלים השני, בקבר לידו. האימפריה שירש מאביו הייתה כוח עולמי מהחזקים ביותר באותה תקופה, והרחיב את גבולותיה עד לשיא גודלם. סוקולו המשיך לנהל את רוב ענייני הממלכה עד שנרצח ב־ 1579.

בתקופת שלטונו של מוראט השלישי, נלחמו העות’מאנים במספר חזיתות: בפרס נגד האימפריה הספווית, באירופה נגד הונגריה ובית הבסבורג, וגם במגרב. בעיות פנים בפרס כמו גם פלישה ממזרח החלישו את השושלת השיעית הספווית בפרס־ העות’מאנים ניצלו זאת, הפרו את הסכם אמסיה שנחתם ב־ 1555, ותקפו את הספווים ממערב. המלחמה התנהלה מ־ 1578 ועד 1590, בה נחתם הסכם בין שתי האימפריות ובו סוכם כי הטריטוריות שנכבשו ישארו בידי העות’מאנים, וכך הגיעה האימפריה לשיא גודלה.

במאה השנים הבאות, בשנים 1592־ 1691 היו בעיות רבות בשטח האימפריה ובשטח העולם המוסלמי בכלל. בעקבות השנה האלף להיג’רה, עלו ציפיות משיחיות, ועיקר הבעיות היו התקוממויות מקומיות ושינויים כלכליים.

תקופת שלטונו של סולימאן המפואר נחשבת לתקופת השיא של האימפריה העות’מאנית שלאחריה חלה הדרדרות איטית עד לסופה של האימפריה. תחילת ההדרדרות נראת כבר בתקופה של סלים השני, וממשיכה בתקופתו של מוראט השלישי.

המאה ה־ 16 הייתה תור הזהב של האימפריה העות’מאנית. אחר כך, בתחילת המאה ה־ 17 תבוא תקופה של שפל.

בתקופתו של מוראט השלישי היה באימפריה מצב כלכלי קשה שנבע בין השאר מגידול דמוגרפי ומאינפלציה. החזיתות הרבות בהן נלחמו העות’מאנים דרשו חיילים רבים, ציוד צבאי והשארות בחזית הטכנולוגיה שהתפתחה בתקופה זו בקצב מהיר. העות’מאנים, הבלתי מנוצחים עד כה, החלו להפסיד בחלק מהקרבות בהם לקחו חלק.

בנוסף לבעיות הכלכליות ולבעיות חוץ, נוספו בעיות הפנים: מוראט השלישי לא התפנה לנהל את האימפריה, אלא התעסק עם נשים רבות בהרמון וכן קיבל שוחד וחטא בתאוות בצע ובשחיתות שלטונית.

הנשים, שהיו חלק משמעותי בחייו של מוראט השלישי, לקחו חלק פעיל בניהול הממלכה. תקופה זו, שהתחילה עוד לפניו והמשיכה עוד זמן רב אחריו, נקראת “תקופת סולטנות הנשים”.

מוראט השלישי מת בשנת 1595 והשאיר אחריו 49 ילדים חיים ושבע נשים בהריון. הוא נקבר בקבר מפואר סמוך לאיה סופיה. יחד איתו נקברו גם 19 מילדיו שהוצאו להורג לפני הכתרת בנו הבכור מהמט השלישי.

מהמט השלישי שלט ממות אביו ב־ 1595, עד למותו ב־ 1603. בתקופת שלטונו רוכז עיקר הכוח השלטוני בידי אימו ספייה סולטאן. מהמט מת מבריאות לקויה כתוצאה מהרגלי שתייה ואכילה מופרזים.

בשנים 1603־ 1617 בנו של מהמט השלישי, הסולטאן אהמט הראשון, עלה לשלטון בהיותו בן 13. הוא, בניגוד לקודמיו, חס על חיי אחיו. הוא היה מוסלמי אדוק והוציא חלק ניכר מעושרו למטרות דתיות. בין היתר השיב את האיסור על צריכת אלכוהול וניסה לכפות השתתפות בתפילות יום שישי ומתן צדקה לעניים.

בשנת 1617 נפטר ממחלת הטיפוס, ונקבר במאוזוליאום סמוך ל“מסגד הכחול” באיסטנבול, אשר נבנה בהוראתו ונקרא על שמו־ “סולטאנאהמט”. אישתו, קסם סולטאן, נקברה אחר כך לידו.

הסולטאן מוסטפא הראשון היה אחיו של אמהט הראשון. מוסטפא היה בשלטון פעמיים: פעם ראשונה בין השנים 1617־ 1618 ובפעם השנייה ב־ 1622־ 1623. הוא היה הסולטן ה־ 15 ברשימת הסולטאנים העות’מאנים. מוסטפא נחשב למפגר, או לכל הפחות לחולה נפש, ועל כן אחיו השאירו בחיים. במשך 16 שנות שלטונו של אחיו אמהט הראשון, שהה מוסטפא בכלא.

בנו של אמהט הראשון, עות’מאן השני, ירש את דודו מוסטפא ושלט בשנים 1618־ 1622. הוא היה הסולטאן הראשון שהכיר בנזק לאימפריה לו גרמו היניצ’רים שהפכו לכוח מורד וחזק. הוא סגר את בתי הקפה שבהם נהגו להפגש ולתכנן את מזימותיהם. כתוצאה, היניצ’רים השתלטו על הארמון, כלאו את הסולטאן והוציאו אותו להורג.

דודו מוסטפא שב לשלטון בפעם השנייה, הורד מכיסאו ומאוחר יותר הומת בחניקה.


אחריו עלה אחיינו השני, הסולטאן מוראט הרביעי (1623־ 1640) שהיה בנו של אמהט הראשון. בשנות שלטונו המוקדמות שלטה אמו, קסם סולטאן, באימפריה באמצעותו. שנים אלה התאפיינו באנרכיה. כדי להימנע מגורל דומה לגורל אחיו עות’מאן השני, החליט מוראט הרביעי לבסס את שלטונו ורצח שלושה מאחיו. מנגד הוא נלחם בשחיתות, הנהיג בקרה על הוצאות השלטון ואסר על צריכת אלכוהול, טבק וקפה באיסטנבול־ העונש למפרי החוק היה מוות. הסיבה לאיסור שתיית הקפה, הייתה כנראה הפחד מפני רקימת מזימות בבתי קפה.

בשנת 1635 מוראט הרביעי כבש בחזרה את אזרבייג’ן ואת ירוואן (בירת ארמניה של היום) מידי הספווים, ואת בגדאד כבש ב־ 1638. לאחר כיבוש זה כמעט כל הארצות הדוברות ערבית נמצאו תחת שלטון העות’מאנים. מוראט הרביעי היה הסולטאן היחיד מאז סולימאן הראשון שהראה יכולת פוליטית וצבאית, וגם היה אחרון הסולטאנים אשר לקחו חלק במערכה לצד חייליהם. הוא נחשב לסולטאן אכזר וחזק, שהשיב את סמכות המדינה לאחר מספר סולטאנים חלשים, חולים, או ששלטו תקופות קצרות. ב־ 1640 הוא מת משחמת הכבד בטרם מלאו לו 28.

מסופה של המאה ה־ 16, שבה החל תהליך דעיכה איטי, המשיכו לעלות לשלטון סולטאנים חלשים. האימפריה העות’מאנית הפכה ל“אדם החולה שעל הבוספרוס”־ צבאות היבשה של האימפריה החלו לפגר אחר הטכנולוגיה ושיטות הלחימה הצבאיות של הצבאות הנוצרים, והאימפריה איבדה את כל שטחיה.

היא התמוטטה באופן רשמי במלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1839 החלה תקופת ה“טנזימאט” (“תנט’ימאת” או “תנזימאת”), תקופה של התחדשות ורפורמה בתולדות האימפריה. היא הסתיימה בשנת 1876.

הוגי הטנזימאט היו הסולטאנים הליברלים מהמוט השני (שהיה בתקופת מוחמד עלי) ובנו אבדילמג’יט הראשון, וכן אנשי ממשל בעלי חינוך אירופאי כדוגמת אלי פאשה ומידהט פאשה. הטנזימאט החלה מיד לאחר מותו של מהמוט השני.

הם הכירו בכך שהממסד הדתי והצבאי הישן לא התאים לצרכיה של האימפריה בעולם המודרני שהתהווה החל מראשית המאה ה־ 19, והרקע ממנו באו גרם לכך שחלק ניכר מהרפורמות חיקו תהליכים אירופיים קיימים.

מטרות הרפורמה14 היו:

יצירת מדינה ביורוקרטית ריכוזית. הרפורמות הקיפו תחומים רחבים כמו הממסד השלטוני, הממסד הצבאי, מערכת החינוך, וניסו להשיג את מטרתן באמצעות שינויים חקיקתיים והרחבת חירויות הפרט במדינה.

מטרה מדינית של הרפורמות הייתה לעודד זהות עות’מאנית בקרב בני הלאומים הרבים תושבי האימפריה ולבלום את התפתחות רעיונות הלאומיות והבדלנות בקרבם. ה“מחדשים” ביקשו לעצור את תהליך שקיעתה של האימפריה וצמצום גבולותיה. מטרה עיקרית זו לא הושגה, אך תהליך המודרניזציה שעבר על האימפריה העות’מאנית, ועל טורקיה לאחריה, נחשב במידה רבה תוצר של תקופה זו ושל רעיונותיה.

בתקופת שלטונו של מהמוט השני מ־ 1808 ועד מותו ב־ 1839, השתפר בהתחלה מצב היהודים, והסולטאן אף מינה יהודים לתפקידים בכירים בחצר (שר אוצר, בנקאים וחלפנים). בשנת 1826 חיסל סופית את צבא היניצ’רים, והם בתגובה מרדו בפעם האחרונה. מהמוט אסר או הוציא להורג את כל הניצולים. אחרי חיסול היניצ’רים הסולטאן הוציא להורג את היהודים שמינה לתפקידי מפתח.

בנו של מהמוט השני, אבדילמג’יט הראשון (1839־ 1861), הוציא את הצהרת הטנזימאט שפתחה את תקופת הטנזימאט והביאה עמה שורה של חידושים שנמשכו עד 1876.

הוא זכה לחינוך אירופאי בתור ילד, וכשעלה לשלטון אימץ סטנדרטיים אירופיים בלבושו, הטורבן נאסר לשימוש והוחלף בתרבוש. גם את ארמונו, ארמון דולמאבהצ’ה, בנה לפי קוי מתאר אירופיים. כמו אביו, גם אבדילמג’יט הראשון מת משחפת בשנת 1861.

אחיו, אבדילאזיז (1861־ 1876), ירש אותו, ואחריו שלטו באימפריה בניו של אבדילמג’יט הראשון: מוראט החמישי (ב־ 1876 במשך 93 ימים), עבדול חמיד השני (1876־ 1909), מהמט החמישי (1909־ 1918), ומהמט השישי (1918־ 1922)־ זה אחר זה.


עבדול חמיד השני, בנו של אבדילמג’יט הראשון, היה הסולטאן ה־ 34 של האימפריה העות’מאנית15, ועלה לשלטון במקום אחיו מוראט החמישי. הוא הודח ב“הפיכת הטורקים הצעירים” ב־ 27.4.1909.

שנות שלטונו של עבדול חמיד השני היו מכוננות בתולדות האימפריה העות’מאנית וסימנו את סופה. תקופת הטנזימאט הגיעה לסיומה עם קבלת החוקה הראשונה, כחודשיים לאחר עלייתו לשלטון. בתקופתו איבדה האימפריה שטחים נרחבים בחבל הבלקנים, את מצרים איבדה לאימפריה הבריטית, את תוניסיה לצרפת, ולמעשה בסוף כהונתו רוב שטחה של האימפריה העות’מאנית היה ביבשת אסיה ובמזרח התיכון.

בתקופתו של עבדול חמיד השני התרחש רצח העם הארמני הראשון (1894־ 1896).

במהלך תקופתו של עבדול חמיד, תועדו התקפות אנטישמיות על בתי מסחר של יהודים, אך עמדתו המסורתית של הממשל העות’מאני הייתה הגנה על היהודים כמיעוט הנאמן לסולטאן.

אחת מהתאוריות האנטישמיות שפשטה בקרב האליטה העות’מאנית, צצה לאחר שהסולטאן דחה את בקשות הרצל להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

לדבריהם הדבר גרר “נקמה” יהודית בסולטאן, על ידי דרבון ומימון תנועת “הטורקים הצעירים” שרוב חבריה היו “יהודים חשאיים ומומרים לאיסלאם”, להדחת הסולטאן.

בשאלת ארץ ישראל, הסתייג הסולטאן ממתיישבי העלייה הראשונה, בעיקר בשל גישתו הפאן־איסלמית, מאחר שמדובר בבני דת זרה באימפריה מוסלמית.

בנוסף חשש שהתיישבות יהודית בארץ ישראל עלולה לעורר תסיסה לאומית בקרב הערבים, שהיוו רוב מוחלט, ובעיניו היו רובם של היהודים שהגיעו לארץ, נתיניה וסוכניה של רוסיה אויבתה של האימפריה. כתוצאה מכך, הוטלו הגבלים ואיסורים רבים על העולים, החל מהגבלות בבנייה, רכישת קרקעות, וכלה בהטלת מיסים כבדים.


הרצל נפגש עם עבדול חמיד השני, בתקווה להשיג ליהודים צ’ארטר על ארץ ישראל כחלק מהפעילות הציונית־מדינית. הרצל הציע כסף לאימפריה העות’מאנית וגם סכום גדול לסולטאן עצמו, אך הסולטאן דחה את בקשתו ואמר: " לא אוכל לוותר אפילו על חלק קטן מהממלכה הטורקית כי היא לא שייכת לי אלא שייכת לעם הטורקי. כל עוד אני חי, לא אסכים שיחלקו את הגוף שלנו, רק את גוויתנו יוכלו לחלק".

בשנת 1901 הופצה באירופה גלוית ברכה לשנה טובה, עליה דיוקנאות של הסולטאן והרצל.

קיבוץ חמדיה בעמק בית שאן נקרא בעקיפין על שמו של הסולטאן עבדול חמיד השני, כיוון שבסמוך התקיים כפר ערבי, אל חמידיה, שנקרא ישירות על שמו של הסולטאן.


מהמט החמישי אחיו של עבדול חמיד השני, שלט מ־1909 עד 1918 ובתקופתו פרצה מלחמת העולם הראשונה. הוא לא נהנה מכוח משמעותי ומקבלי ההחלטות האמיתיים היו גורמים שונים במשטר העות’מאני. מנהיגי האימפריה העות’מאנית במלחמת העולם הראשונה היו בפועל שר הפנים, שר המלחמה ושר הצי.

ב־ 11.11.1914 הכריז מהמט החמישי ג’יהד נגד מדינות ההסכמה. למרות שמוסלמים רבים חיו בשטחי האימפריה העות’מאנית, להכרזה לא הייתה השפעה משמעותית על מהלך המלחמה. במרד הערבי ב־ 1916 הערבים לחמו דווקא נגד העות’מאנים, בהצטרפותם לכוחות הבריטים במלחמה.

מהמט החמישי נפטר ארבעה חודשים לפני כניעת מעצמות המרכז, ב־ 3.7.1918, וכך לא נאלץ לחזות בהתפרקות האימפריה.


אחיו, מהמט השישי, המשיך אותו והיה לסולטנה ה־ 36 והאחרון של האימפריה העות’מאנית. הוא עלה לשלטון לקראת סופה של מלחמת העולם הראשונה וחתימת הפסקת האש ב־ 30.10.1918, בה נושלה האימפריה העות’מאנית מכל שטחיה שמחוץ לאסיה הקטנה ותראקיה המזרחית.

כחלק מהפסקת האש, שנקראה “הפסקת האש של מודרוס”, מדינות ההסכמה קיבלו את הרשות לתפוס ולהחזיק ב“כל נקודה אסטרטגית” בשטחי האימפריה העות’מאנית. בנובמבר 1918 נכבשה הבירה איסטנבול בידי הכוחות הבריטים והצרפתים, ולמהמט השישי לא הייתה שליטה על המדינה.

מהמט השישי הפך לבובה בידי המינהל הצבאי בעיר, וב־ 1920 בלחץ המינהל הצבאי, הוא הורה על פיזורו של הפרלמנט העות’מאני. באותה שנה חתם מהמט על הסכם, “הסכם סוור”, שהסדיר את תנאי כניעתה של האימפריה העות’מאנית והעניק חלקים משטחיה הנותרים באסיה הקטנה ובתראקיה המזרחית ליוון, איטליה, צרפת, בריטניה, ולרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה.

במקביל, ב־ 23.4.1920, ייסדה התנועה הלאומית הטורקית, בראשות מוסטפא כמאל אטאטורק את “האסיפה הגדולה של טורקיה” באנקרה. האסיפה דחתה את “הסכם סוור” ולא קיבלה את תנאיו. בין מהמט השישי לבין האסיפה הלאומית, התפתחה מחלוקת גלויה שהובילה לביטול מוסד הסולטנות ולעזיבתו של מהמט השישי את טורקיה ב־ 17.11.1922. מהמט יצא לגלות ונפטר ב־ 1926 בסן רמו. הוא נקבר בדמשק.

ב־ 24.11.1923, זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות של הרפובליקה הטורקית ויציאת בן דודו הסולטאן מהמט השישי לגלות־ נבחר אבדילמג’יט השני, בנו של הסולטאן אבדילאזיז, לתפקיד הח’ליף. כהונתו הייתה קצרה, נמשכה כ־ 4 חודשים והסתיימה ב־ 3.3.1924.

מאחר שאבדילמג’יט השני החל צובר כוח פוליטי, ביטלה האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה את מוסד הח’ליפות, ואבדילמג’יט גורש עם משפחתו מהמדינה. הוא נפטר בפריז ב־ 1944 ונקבר באל־מדינה בערב הסעודית.

בא הקץ לאימפריה העות’מאנית ששלטה במשך 624 שנים, ומנתה 36 סולטנים.


 

פרק 50: הפלישה הצרפתית למצרים ולארץ ישראל 1798 – 1801


“מסע נפוליאון בארץ ישראל” הוא חלק מ“המערכה הצרפתית בסוריה ובמצרים” בשנים 1798־ 1799.

צרפת של שנת 1798 ידעה מלחמות רבות מול מדינות אירופה כדוגמת פרוסיה, אוסטריה, בריטניה וספרד. לאחר הסכמי שלום בין המדינות ובין המשטר המהפכני16 החדש בצרפת, נותרה בריטניה לבדה במערכה מול צרפת.

האימפריה הבריטית, “השליטה בימים”, התפשטה והגיעה עד הודו. מולה עמדה צרפת אשר משלה באירופה המערבית ולה שליטה בים התיכון, באוקיינוס האטלנטי, ורשת של בעלות ברית סמויות וגלויות.

אולם, המצב בתוך המדינה הצרפתית היה לא יציב. משבר כלכלי, שלטון כושל של הדירקטוריון17 ופיזור הפרלמנט על ידו, וכן אוזלת היד וחוסר הפופולריות של מנהיגי הדירקטוריון, הובילו לצמחתו של נפוליאון בונפרטה משורות הצבא.

מסע מלחמה כנגד בריטניה בראשות נפוליאון היה הכרחי גם כדי לשבור את ההתנגדות הבריטית, וגם מבחינה פוליטית פנים־צרפתית ־ הרחקתו מצרפת של נפוליאון, הגנרל הפופולרי אשר היווה איום על שלטון הדירקטוריון וראה עצמו כ“קיסר המזרח”.

מטרתו של נפוליאון הייתה בעיקר אישית־ לכבוש כמה שיותר שטחים ולהכתיר עצמו לקיסר. הוא עמל על הפצת רעיונות המהפכה הצרפתית דרך כיבושיו בכל רחבי אירופה והטיף לשיוויון בין האזרחים.

פלישה לאיים הבריטיים עצמם הייתה מטרה קשה ומסוכנת, ולכן האפשרות הטובה ביותר אשר עמדה לראשות נפוליאון הייתה כיבוש מצרים, והתקדמות הלאה דרך ארץ ישראל אל עבר המושבות הבריטיות העשירות בדרך המובילה אל הודו, שהייתה “היהלום שבכתר” של האימפריה הבריטית.

מצרים באותה תקופה הייתה שרויה בחוסר שקט ובחוסר נאמנות לשלטון העות’מאני המרכזי בקונסטנטינופול מזה מספר שנים. אחרי מספר מרידות שדוכאו בכוח הזרוע, כבש בשנת 1775 כוח של השלטון המרכזי (אשר כונה “השער הנשגב”) את קהיר, ומינה את איסמעיל ביי ל“שייח' אל בלד” מטעם השלטון העות’מאני המרכזי. ב־ 1791 מתו איסמעיל ביי ומשפחתו במגפה, ובשל הצורך בשליטים בעלי יכולת, נקראו שניים מהמורדים לשעבר־ איברהים ביי ומוראד ביי־ לשלוט במדינה יחדיו, האחד בתור “שייח' אל באלד” והשני כ“אמיר אל חאג'”. שלטונם המשותף לא היה כפוף לשלטון “השער הנשגב”, והם נחשבים לממלוכים. באימפריה העות’מאנית היה נפוץ שימוש בממלוכים מעת לעת כשליטים בחלקי האימפריה. מאחר והממלוכים היו זרים לאוכלוסיה המקומית (היו חיילים־עבדים), הם לא היו אהודים, ואף שנואים עליה.

מאחר שהסולטאן העות’מאני, סלים השלישי (הסולטאן ה־ 28 של האימפריה העות’מאנית. שלט בשנים 1789־ 1807), לא היה במלחמה עם צרפת, הכריז נפוליאון כי מטרת פלישתו היא להחזיר את שלטונו של “השער” ולדכא את הממלוכים. הכרזה זו הודפסה בערבית, ובה הכריז נפוליאון כי הוא נאמן לנביא מוחמד ולקוראן יותר ממה שהממלוכים נאמנים להם. הוא הצהיר כי כל האנשים שווים, וכי בעתיד כל המשרות במצרים תהיינה פתוחות לבני כל המעמדות, אשר יוכיחו כישרון וידע.

לצד כל ההצהרות הללו, נפוליאון לא התייעץ עם הסולטאן עצמו, אשר את שלטונו כביכול רצה לחזק. זאת משום שאחת ממטרות המסע הייתה גם לנגוס נתח משמעותי מן האימפריה העות’מאנית, אשר התחילה להראות סימני שקיעה.

ארץ ישראל באותה תקופה: השלטון המרכזי בצפון הארץ היה אמור להיות כחלק מ“איילט דמשק”, פחת דמשק, כאשר ה“ביילר ביי” (או ה“ביילר בייליק”) היה האחראי בפני השלטון בקונסטנטינופול. הוא היה ממנה מושלים מקומיים, שמקום מושבם היה בדרך כלל בצידון. בין שנות ה־ 40 לשנות ה־ 70 של המאה ה־ 18, שלט בארץ השליט הבדואי דאהר אל עומר אשר החזיק בתואר “גובה המיסים של איילט (פחת) צידון”. תואר זה היה חסר משמעות שכן דאהר אל עומר היה שליט חזק ועצמאי, ואף פנה כנגד השלטון המרכזי מספר פעמים.

בתקופתו של דאהר אל־עומר פרח הגליל. ערי החוף, חיפה ועכו, בוצרו, והפכו את הגליל למרכז סחר בינלאומי על הנתיב העובר בדרך למכה. כן נבנו ובוצרו הערים שפרעם, טבריה ודיר חנא. השודדים הבדואים, שהיו שליטי הדרכים בימים שלפני דאהר, מוגרו.

בשנת 1775 הודח דאהר ובמקומו הושם פחת צידון־ אחמד פאשה אל ג’זאר (Djezzar), אשר קבע את מושבו בעכו וממנה שלט שלטון נוקשה ואכזרי בחלקים נרחבים של הארץ, כשלצידו יועצו היהודי, חיים פרחי. שלטונו של אל ג’זאר היה אוטונומי כמעט, אך לא כמו דאהר, אל ג’זאר שמר על נאמנות למשטרו של הסולטאן. בשל אכזריותו ומנהגו להטיל מומים בנתיניו כונה “אל־ג’זאר” – “הקצב”.

אל־ג’זאר המשיך את מלאכת קודמו: הוא חיזק את החומה שבנה דאהר בעכו, אשר פנתה אל צד הים, ובנה את חלק החומה הפונה אל היבשה. הוא בנה את “מסגד אל־ג’זאר” ולצידו את “חמאם אל באשה”, הקים את אמת המים שהובילה מים לעיר עכו, ואת בניין החאן הידוע כ“חאן אל־עומדאן”.

השלטון המרכזי החזק בימי אל־עומר ואל־ג’זאר הביא לנהירת תושבים לגליל, חלקם סורים ולבנונים, ואף יהודים. עוד בימי אל־עומר הוזמנו יהודים לגור בטבריה. בשנת 1777 החלו עולים לארץ תלמידי הבעש"ט (רבי ישראל בן אליעזר, “הבעל שם טוב”), בראשות הרב מנחם מנדל מוויטבסק, והתיישבו בצפת ובטבריה.

ב־ 19.5.1798 יצא נפוליאון לדרכו עם אוניותיו שנשאו עימן כ־ 35 אלף חיילים. האדמירל הבריטי הוריישו נלסון שם לו למטרה להטביע את אוניות המסע ואת כוח הפלישה של נפוליאון בים התיכון עוד בטרם יגיעו למצרים.

לכוח הצרפתי צורפו כמאה מדענים, חוקרים, אנשי צבא ואומנים.

האי מלטה נכבש, בתור נקודת ביניים לציוד ואספקה. הצי הפולש של נפוליאון הגיע לאלכסנדריה והיא נפלה בידיו ב־ 30.6.1798. משם המשיך במסע יבשתי מהיר אל קהיר.

ב־ 21.7.1798 נערך “קרב הפירמידות”. כוחותיו של נפוליאון נתקלו בכוחותיהם של איברהים ביי ומוראד ביי כשישה קילומטר מקהיר. הכוחות הממלוכים נשענו בעיקר על חיל פרשים, ענף צבאי שבו הצטיינו הממלוכים במצרים. הכוח הממלוכי היה גדול במספר חייליו מצבאו של נפוליאון. נפוליאון האיץ בכוחותיו באומרו את המשפט שיזכר לימים:

“חיילים! הגעתם לאזורים אלה כדי להוציא אותם מהברברים, להביא את הציוויליזציה למזרח ולהוציא את החלק היפה הזה של העולם מעול בריטניה. אנחנו נלחם. תחשבו שממרומי הפירמידות האלה ארבעת אלפים שנים משקיפות עליכם”.

כוחות נפוליאון ניצחו והשמידו את כוחות הממלוכים.

“קרב הפירמידות” (Bataille des Pyramides) נחשב לקרב חשוב שבו חוסל כמעט כל הצבא המצרי הממלוכי. הוא מסמל את תחילת הסוף של 700 שנות השלטון הממלוכי במצרים.

הישגו של נפוליאון הפך עד מהרה לאסון, כאשר גילה נלסון, לאחר חיפוש של חודשיים, את צי הפלישה הצרפתי עוגן במפרץ אבו קיר שליד אלכסנדריה. בקרב שהתחולל ב־ 1.8.1798, שנקרא “קרב אבו קיר” או “קרב הנילוס”, השמיד נלסון את הצי הצרפתי כמעט כליל. הקרב ביסס את העליונות הימית הבריטית לכל תקופת מלחמות המהפכה הצרפתית.

לאחר קרב אבו קיר נפוליאון ואנשיו היו ללא כל יכולת לחזור ממצרים לצרפת, או לקבל אספקה מצרפת. הם היו חיל כיבוש בארץ זרה, ומנותקים לחלוטין מן המקום ממנו באו.

נפוליאון לא קירב אליו את האוכלוסייה המקומית. הדיבורים על “התאסלמותו” כביכול, והכרוזים שהפיץ היו מחוות ריקות מתוכן. נפוליאון, השליט הזר, נהיה שנוא על האוכלוסיה המצרית יותר משהיו שנואים הממלוכים. החלו שמועות בדבר ברית בין הסולטאן והבריטים. העמדת הפנים של נפוליאון, כאילו מסע הכיבוש נועד להשליט את השליט החוקי העות’מאני במצרים־ הגיעה לסופה.

נפוליאון העריך כי תמשיך פעולה בריטית כנגדו, והוא חזה פלישה בריטית בחופי מצרים שתסתייע בתנועת חיילים שיגיעו דרך ארץ ישראל וסיני.

הוא העריך כי הנחיתה הבריטית אינה אפשרית בחודשי החורף, ולכן העדיף להקדימם, לתפוס את ארץ ישראל וסוריה, ובכך למנוע כל תנועה של כוחות צבא ואספקה בריטיים בדרכם אל מצרים. בנוסף היה הצורך הצבאי להשמיד את כוחותיו הנותרים של איברהים ביי הממלוכי שמצאו מקלט באל עריש וברצועת עזה, ואת כוחותיו של אחמד אל ג’זאר, פחת צידון (שהיה נאמן לסולטאן), אשר היוו אף הם איום שיש להתחשב בו.

ההכנה למסע נערכה בדקדקנות במשך חודשים. בין היתר ערך נפוליאון18 מסע אישי לסיני על מנת לבחון את תנאי השטח.

באותם ימים החל נפוליאון בתכנון מעשי ראשון של חפירת תעלת סואץ, שהושלמה בסופו של דבר בידי הצרפתי פרדיננד דה לספס, כמה עשרות שנים לאחר מכן.

נפוליאון תכנן “מלחמת בזק” שתימשך שלושה חודשים. ב־ 6.2.1799 יצא בדרכו אל ארץ ישראל. החיל כלל גם גדודים מיוחדים של פרשי גמלים. היעד הראשון היה כפר אל עריש והמצודה בו. לאחר מצור של 11 ימים, נפלה מצודת אל עריש.

ב־ 23 בפברואר חדר נפוליאון לארץ ישראל ליד רפיח ויום אחרי כבש את עזה לאחר קרב קצר. ב־ 1 במרץ חנה נפוליאון ברמלה אשר נכבשה ללא התנגדות.

נפוליאון התלבט לאן להמשיך מרמלה־ צפונה אל נמלי יפו ועכו או לחדור לכיוון ירושלים. מטרתו הייתה מלכתחילה חסימת דרכו של צבא האויב מצפון ולכן אין צורך להכנס לירושלים. נפוצה השמועה כי פניו מועדות לירושלים. יהודי העיר השתתפו בעבודות ביצור העיר, ואף קיבלו רשות מרב העיר משה יוסף מרדכי מיוחס, לעבוד ביום השבת. לעובדה זו יש חשיבות לנוכח ניסיונותיו של נפוליאון לאחר מכן להטות את לבם של היהודים כלפיו בהבטחות לגאולה לאומית. הוא החליט לשלוח מכתב לתושבי ירושלים לפיו לא יפגע בהם לרעה אם לא יפעלו נגדו.

מרמלה המשיך צפונה ליפו וצר עליה במשך 4 ימים.

החיילים המתוסכלים, אשר המצעד דרך המדבר ותלאות הדרך, כמו גם מגפת הדבר שפשטה בצבאו עוד במצרים, החלו נותנים בהם את אותותיהם. הם השתוללו ברחובות יפו תוך שהם טובחים בכל הנקרה בדרכם־ יהודים, מוסלמים ונוצרים. אלפי תושבים נהרגו ורכוש רב נבזז.

הרופאים הצבאיים שהביא עמו נפוליאון, דומיניק ז’אן לארי ורנה ניקולא דז’נט, עשו כל שביכולתם כדי לבלום את מגפת הדבר שפקדה את הצבא במצרים, ליוותה את החיילים בדרכם עד להתפרצותה ביפו, וגבתה מאות קורבנות.

במסע נפוליאון הונח יסוד לרפואה הצבאית המודרנית. בין השאר הם הנהיגו שימוש בתחבושות מאריג כותנה קל ולשם כך השתמשו בבד שנארג בארץ ישראל באותם ימים הנקרא “בד עזה” ומכאן המונח “Gauza pads”. עבודתם החלוצית והאמיצה של זוג הרופאים לא הספיקה לבלום את המגפה בכלים שהיו ידועים בתקופתם.

מיפו המשיך נפוליאון צפונה אל חיפה ועכו. ב־ 15.3.1799 ניהל קרב עז נגד הפרשים הממלוכים באזור כפר קאקון אשר בשרון. מן השרון עלה נפוליאון אל הכרמל. חיפה נכבשה. כוחות בריטים הצליחו לתפוס אוניות צרפתיות שנשאו תותחי מצור כבדים שנשלחו ממצרים בדרך הים. תותחים אלו שימשו לאחר מכן את מגיני עכו מול הצבא הצרפתי.

נפוליאון החל במצור על עכו, מקום מושבו של אל ג’זאר. נפוליאון חשב כי כיבוש עכו יהיה מהיר, כשם שכבש את יפו. תכנונו היה להמשיך משם ולכבוש את דמשק ומשם לעלות לקונסטנטינופול.

בעודו צר על עכו, היה על נפוליאון להגן על עורפו, כמו גם להבטיח אספקה לכוחותיו. נשלחו כוחות צרפתיים לכבוש את אזור הגליל.

ב־ 16.4.1799 החל “קרב תבור”. 20 אלף ממלוכים מול 2,500 חיילים צרפתיים בפיקודו של המפקד ז’אן־בטיסט קלבר (Kleber), התכנסו לזירת הקרב בעמק יזרעאל. הפרשים הממלוכים נחלו מפלה, נפוצו לכל עבר, והגיעו עד הר תבור, אשר נתן לקרב את שמו. עתה היה נפוליאון חופשי להמשיך את המצור על עכו ללא כל איום.

הבריטים סייעו לנצורים בעכו ולחיים פרחי, יועצו של אל ג’זאר, שהיה המוח שמאחורי ההתנגדות לנפוליאון. נציג הבריטים היה אנטואן דה פיליפו, אשר היה קצין תותחנים צרפתי בן מחזורו של נפוליאון באקדמיה הצרפתית. עקב נטיותיו המלוכניות עבר לצידם של הבריטים ושל אל ג’זאר.

באפריל 1799 בעת המצור על עכו, הוציא נפוליאון מנשר בו קרא ליהודים להצטרף אל שורותיו, תוך הכרה בעוולות ההיסטוריות שנגרמו ליהודים, ובזכותם להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. המנשר כולל הצהרה להכרזת מדינה יהודית, למרות שעצם קיום המסמך המאשש את ההצהרה מוטל בספק.

המנשר מסתיים באימרה: “חושו! זה הרגע, אשר ייתכן כי לא ישוב במשך אלפי שנים, לדרוש את השבת זכויות האזרח שלכם בין תושבי העולם, אשר נמנעו מכם באופן מביש במשך אלפי שנים, את קיומכם המדיני כאומה בין האומות, ואת זכותכם הבלתי מוגבלת והטבעית לעבוד את השם אלוהיכם בפומבי ולדור ודור (יואל ד, כ)”.

הצהרה זו על עצמאות ישראל קודמת להרצל בכמאה שנה ולהצהרת בלפור ב־ 118 שנה (!), אך ההצהרה לא יצאה אל הפועל. אין לדעת מה גרם לנפוליאון לכתוב מניפסט זה, ויש ליחס להצהרה זו מידת רצינות מוגבלת, לאור הצהרותיו הקודמות של נפוליאון בתחילת המערכה במצרים־ כי הוא מקבל את דת האיסלאם והוא נאמן לנביא מוחמד.

יש הרואים במסמך זיוף. נראה כי כתיבת המנשר נבעה מטעמי תעמולה ושנפוליאון לא היה רציני בכוונותיו להקים מדינה יהודית. בכתיבת המנשר חפץ ליהנות משיתוף הפעולה של היהודים (בעת ההיא היה בארץ ישראל רק מיעוט קטן של יהודים), ויש הסוברים שההצהרה נעשתה במטרה לכבוש את ליבו של חיים פרחי בעכו.

אחרי חודשיים מתחילת המצור, הבריטים הצליחו להעביר אל הנצורים תגבורת של חיילים ואספקה. ב־ 8 במאי הכוחות הצרפתיים הבקיעו את החומה והסתערו אל תוך העיר.

לאחר החדירה נתקלו התוקפים בהפתעה־ בעת המצור הוקמה חומה נוספת, היכן שהייתה גינתו של אל ג’זאר. כוחות נפוליאון נסוגו כלעומת שבאו. התקפה זו, השביעית במספר, הייתה גם האחרונה.

שמועות על התקוממות במצרים, כמו גם מחלת הדבר ויאושם של הצרים, שנתקלו במכשולים בלתי צפויים, הביאו את נפוליאון למסקנה כי לא יוכל לכבוש את העיר, וב־ 20.5.1799, לאחר 54 ימי מצור, נסוג מן העיר. לימים, בשבתו בגלותו בסנט הלנה, יאמר נפוליאון לכותב זכרונותיו “אם עכו הייתה נופלת, הייתי משנה את פני העולם”, וכן “גורל המזרח נקבע בעיירה קטנה זו”.


הסיבות לכישלון המסע בארץ ישראל


לוח הזמנים שנפוליאון הציב לעצמו היה מבוסס על כיבוש מהיר וחזרה למצרים עד חודש מאי, לפני שהצי הבריטי יוכל לנצל את חילופי הרוחות בתום החורף ולהגיע לאלכסנדריה. העיכובים שנגרמו לו באל עריש, בקאקון ובעיקר במצור על עכו, שיבשו לחלוטין את לוח הזמנים.

נפוליאון הסתמך על מידע מודיעיני לא רלוונטי. עיקר המידע שהיה בידי נפוליאון הסתמך על ספר מסעות שנכתב כ־ 25 שנים קודם המסע, ומאז השתנו הביצורים והיקף הכוחות.

אובדן התותחים, הפגזים וציוד המצור שהיה על האוניות שנישבו בידי הבריטים, לא איפשר לממש את תוכניותיו.

עמידתם של הלוחמים באל עריש ובעיקר בעכו גרמה לעיכובים רבים ולאובדן חיי אדם.

אנטואן דה פליפו שהכיר את נפוליאון ואת דרך המחשבה שלו עזר לבריטים להביס את נפוליאון.

ב־ 18.5.1799 החלו ההכנות לנסיגה מעכו. תחילה נשלחו דרומה החולים והפצועים, ולאחר מכן, בלילה של ה־ 20, עזב בחשאי הצבא כולו את העיר, כי חשש מהסתערות ע"י הנצורים לאחר שיבינו שניצחו בקרב. ב־ 14 ביוני שב נפוליאון לקהיר.

במהלך נסיגת נפוליאון, אספו הממלוכים את כוחותיהם להסתערות נוספת. איברהים ביי ומוראד ביי חברו שוב כנגדו, ובשבוע האחרון של יולי התחולל קרב נוסף באבו קיר, בו שב נפוליאון והכה בכוחות הממלוכים, אשר נעזרו בצי הבריטי.

באירופה הוקמה הקואליציה השנייה נגד צרפת, ומשטרו של הדירקטוריון בצרפת התערער. נפוליאון ראה בזה הזדמנות וב־ 23.8.1799 שב לצרפת ומינה את קלבר למפקד הכוחות במצרים. ב־ 10 בנובמבר (הוא ה“שמונה עשר בברימאר” לפי “הלוח המהפכני”) כחלק מ“הפיכת 18 בברימאר”, הכריז נפוליאון על עצמו כעל “קונסול הראשון” וקיבל את השלטון האבסולוטי בצרפת.

לקלבר ולשייח’ים של קהיר מסר כי ייעדר לתקופה בת שלושה חודשים בלבד.

נפוליאון נטש את צבאו בארץ זרה, כשהוא מוכה דבר ללא כל סיכוי ריאלי לשרוד, על מנת לתפוס את השלטון בצרפת. החיילים היה עמוק בתוך טריטוריה עוינת, מוקפים מכל עבר באויבים, כאשר דרך המוצא שלהם לצרפת, הים התיכון, חסומה בידי הצי הבריטי, ללא יכולת לשוב לארצם.

נפוליאון, שדרך כיבושיו הפיץ את רעיונות המהפכה הצרפתית, פעל במקביל לדכא ולהשכיח את השפעת המהפכה בצרפת פנימה, ובכך להקים את “הקיסרות הראשונה” בראשותו בתור הקיסר. ב־ 2.12.1804 הכתיר את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור.

הסולטאן סלים השלישי שב ושלח חיילים על מנת לכבוש את מצרים מידי הצרפתים בראשות קלבר. קלבר התמודד עם כוחות הסולטאן וניצח אותם בכמה קרבות. קלבר כרת ברית עם מוראד ביי ומסר לו את השלטון במצרים העליונה, אך ב־ 14.6.1800 נרצח בידי קנאי מוסלמי.

במרץ 1801 נחתו הבריטים באבו קיר וניסו לכבוש את אלכסנדריה. ב־ 30 במאי עלו הבריטים והממלוכים על קהיר. הצדדים שוב ניהלו משא ומתן והוסכם על חזרתם של הצרפתים באוניות לצרפת. הצבא הצרפתי שב לצרפת בספטמבר.

כך תמה המערכה הצרפתית במצרים ובארץ ישראל. הכיבוש הצרפתי של מצרים שהחל ב־ 1798 הסתיים.


השפעת מסעו של נפוליאון על ארץ ישראל ועל היהודים


למסעו של נפוליאון בארץ ישראל לא היו השפעות מרחיקות לכת מבחינת הארץ ותושביה. שלטונו של אחמד אל ג’זאר נמשך לאחריו כשם שהיה לפניו, ומעמדה של הארץ־ פרובינציה נידחת בקצהה של אימפריה גוססת, הנתונה לשלטונם של בעלי זרוע־ לא השתנה.

מכל הערים שנכבשו על ידי צבא נפוליאון, הפגיעה ביפו הייתה הקשה ביותר, אך בהיותה בתקופה זו נמל מרכזי, הצליחה יפו להתאושש מהמכה ואף גדלה והתרחבה במהלך המאה ה־ 19.

שתי גבעות, האחת באזור רמת גן והשנייה בעכו, נקראות “גבעת נפוליאון”־ זהו החותם שהותיר אחריו נפוליאון על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעכו גילו גופות של חיילים שמצאו את מותם במצור והושארו מאחור.

על אף כשלונה הצבאי של הפלישה, הייתה תרומתם של אנשי המדע שהתלוו למסע, גדולה מעבר להישגים הצבאיים של נפוליאון. המדענים חקרו את המקומות שבהם שהה נפוליאון, את תרבותם והגאוגרפיה שלהם, ומחקריהם וממצאיהם זכו להישגים מדיניים ותרבותיים שהאפילו על ההישגים הצבאיים שהשיג נפוליאון במהלך הפלישה.

בין תוצאות אלו ניתן למנות גילוי קברים ומומיות של מלכי מצרים וגילוי “אבן הרוזטה” 19(Rosetta)־ באמצעותה פוענח בשלב מאוחר יותר כתב החרטומים המצרי העתיק “כתב ההירוגליפים” (Hieroglyph) ע"י ז’אן־פרנסואה שמפוליוןChampolion) ).

עוד הישג של המערכה במצרים הוא־ יצירת המפות המדויקות הראשונות, ע"י פייר ז’אקוטן20, שנעזר באמצעים קרטוגרפיים מודרניים ובכלי מדידה בטכנולוגיה של המאה ה־ 18.

מסעו של נפוליאון במזרח גרם למיקוד מסוים של תשומת הלב העולמית למקום זה, שכמעט ונשכח מאז עזבו אותו אחרוני הצלבנים כחמש מאות שנה קודם לכן. תיאורי הארץ שמסרו האירופאים, כמו גם מפותיו של פייר ז’אקוטן עוררו את העניין הדתי, האנושי והמדעי בארץ ישראל.

החל משנות השלושים של המאה ה־ 19 חלה עלייה גדולה בהתעניינות המעצמות באזור. כשלונו של נפוליאון בעכו הוכיח כי ייתכן שגורלו של המזרח כולו תלוי יהיה בכיבושה של “עיירה קטנה” בארץ ישראל. הוכח כי ארץ ישראל היא השער למזרח, לאיראן, להודו ולסין, ובעידן הקולוניאליזם והאימפריאליזם־ הייתה לעובדה זו משמעות רבה.

הרוח החדשה אשר הביא עמו נפוליאון אל הארץ, כשם שהביא אותה לכל מקום אליו הגיע במסעותיו, סייעה לקדם את הארץ אל עבר העידן המודרני, והביאה עמה עניין בנעשה בארץ ותחילה של התערבות אירופית ששיאה יהיה בכיבוש הארץ לאחר למעלה ממאה שנים על ידי בריטניה במלחמת העולם הראשונה.

המהפכה הצרפתית הביאה את הקץ על הרעיון המארגן של החברה האירופאית מימי הביניים: להעניק לאנשים זכויות וחובות שונים על סמך השתייכותם למעמדות וקבוצות קורפורטיביות. הצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789 הבטיחה חופש דת וחופש פולחן בתנאי שחופש הדת והפולחן לא הפרו את הסדר הציבורי. לאחריה הופקעו היהודים משליטת הקהילות ובתי הדין שלהן, והוכפפו בכל דבר למשפט האזרחי הכללי החדש.

באותה תקופה, רוב מדינות אירופה נקטו בגישה שהגבילה את זכויות בני המיעוטים. מסעות הכיבוש של נפוליאון באירופה הפיצו את רעיונותיו בנוגע לשוויון בין אזרחים. כך הביאו מסעות הכיבוש את נפוליאון להכרה בצורך במתן שוויון אזרחי ליהודים, ולמפנה במצבם באירופה לקראת אמנציפציה.

נפוליאון היה גורם חשוב באמנציפציה, ושחרורם של היהודים מחוקים ישנים שהגבילו אותם לגטאות יהודיים ושהגבילו את זכויותיהם בתחומי הפולחן, הקניין והעיסוק. כשעלה לשלטון ביטל נפוליאון את הגטאות המוקפים בחומה (שתחילתם במאה ה־ 16).

יחסו האישי של נפוליאון כלפי היהודים אינו ברור דיו, שכן לעתים הוא דיבר בעד היהודים ולעתים בגנותם. למרות הדואליות ביחסו, ההשפעה הכוללת של מדיניותו הייתה מהותית למעמד היהודים באירופה. זו גם הסיבה שנפוליאון היה נערץ עליהם.

החל מ־ 1806, העביר נפוליאון מספר חוקים שתמכו במעמד היהודים באימפריה הצרפתית. בין החוקים הרכבת קבוצת נציגים שתבחר על ידי הקהילה היהודית ותכונה “הסנהדרין של פריז”. ב־ 21.3.1807 הוא כינס אסיפה של יהודים וקרא לה “הסנהדרין הגדולה”.

באסיפה זו השתתפו 61 רבנים. מטרת האסיפה הייתה להגדיר את עקרונות הדת היהודית ולהעניק לה מעמד רשמי בצרפת. הוא קבע את היהדות, יחד עם הזרמים בנצרות: קתוליות והפרוטסטנטיות, לדתות הרשמיות של צרפת.

ב־ 15.3.1808 הוקמה “הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת” (Le Consistoire central israélite de France) בצו קיסרי. בנוסף, נחקקה חקיקה מיוחדת ליהודי צרפת. הקונסיסטוריה הוקמה לשם ניהול הדת היהודית והיא המאחדת את הקהילות היהודיות של הזרם המרכזי ביהדות האורתודוקסית הצרפתית, ונחשבת המוסד הייצוגי של הדת היהודית בצרפת. הקונסיסטוריה אמורה הייתה לתת מענה לבעיית המיעוט הלאומי היהודי בחבלי הארץ הנשלטים על ידי צרפת. עיקר פעולתה של הקונסיסטוריה הייתה לאשר את הכפפת הדת היהודית הממוסדת במדינות כבושות, למוסדות השלטון בצרפת. תשומת לב זו של השליט אל הדת היהודית, והתייחסותו האוהדת אליה, היו צעד גדול בכיוון מתן אמנציפציה, שאותה חפץ נפוליאון להעניק ליהודים.

ב־ 1808 ביטל נפוליאון את האינקוויזיציה בספרד (האינקוויזיציה הספרדית בוטלה בהמשך עוד שלוש פעמים). עם זאת, חזר בו נפוליאון ממספר רפורמות, בהכריזו כי כל החובות ליהודים מבוטלים, מצומצמים או דחויים.

הוא חתם על “הפקודה המבישה” (Le decret enfame) שבה הגביל מקצת מזכויותיהם של היהודים ואת חופש העיסוק וחופש התנועה שלהם. הדבר כמעט והביא להתמוטטות הקהילה היהודית. בנוסף, הוגבלו מקומות המגורים המוגדרים כיהודיים, מתוך תקווה שיתבוללו בחברה. הגבלות אלו בוטלו שוב בשנת 1811.

למרות שיחסו האישי של נפוליאון כלפי היהודים לא ברור לגמרי, הוא ראה בבירור לנגד עיניו את הרווח הפוליטי שינבע מתמיכתו בהם. הוא קיווה להשתמש בעיקרון השוויון כאמצעי להשיג יתרון מקבוצות מופלות כמו היהודים והקתולים.

את הדואליות של יחסו אל היהודים ניתן לראות בתשובתו לרופא ששאל אותו מדוע זירז את האמנציפציה ליהודים לאחר גלותו הראשונה בשנת 1816:

“תשוקתי העיקרית הייתה לשחרר את היהודים ולהפכם לאזרחים מן השורה. רציתי להרעיף עליהם את כל הזכויות שנובעות משוויון, חירות ואחווה, אותן זכויות מהם נהנו הקתולים והפרוטסטנטים. משאלת ליבי היא שהיהודים יקבלו יחס של אחים, כמו היינו כולנו חלק מהיהדות. כפועל יוצא מכך, סברתי שהדבר יביא לצרפת שפע רב שכן היהודים רבים במספר והם יבואו בהמוניהם לצרפת על מנת ליהנות מזכויות רבות יותר מאלו שקיימות בכל מדינה אחרת. ללא מאורעות 211814 22, רוב היהודים באירופה היו מגיעים לצרפת שבה שוויון, אחווה, וחירות מצפים להם ושבה הם יכולים לשרת את המדינה כאזרחים מהמנין”.

בהסירו את שלשלאות הפאודליזם של מרכז אירופה ובהציגו את רעיון השוויון של המהפכה הצרפתית השיג נפוליאון יותר עבור האמנציפציה היהודית מאשר הושג במהלך שלוש המאות שקדמו לו. מצבם של היהודים במחוזות הריין השתפר באופן קבוע כתוצאה מחשיפתם לנפוליאון ולנציגיו. היינריך היינה וכן לודוויג בֶּרְנֶה כתבו על אודות מחויבותם לעקרונותיו הליברליים של נפוליאון. יהודי גרמניה במיוחד ראו בנפוליאון כנושא הדגל של האמנציפציה בגרמניה.

כאשר היהודים הגרמנים בחרו שמות משפחה, חלקם רצו להביע את תודתם לנפוליאון על ידי בחירת שם המשפחה “Schöntheil” (שונטהייל) שהוא תרגום לגרמנית של “בונפרטה”. אגדות בנושא פעילותו של נפוליאון החלו לצוץ בקהילות היהודים.

המאבק הבינלאומי לאחר תקופת נפוליאון, בין בריטניה, צרפת ורוסיה, שכל אחת רצתה להגדיל את השפעתה באזור המזרח התיכון, ולדחוק את רגלי יריבותיה, הגיע אף לארץ ישראל. הגברת ההתעניינות הבינלאומית בארץ התבטאה בייסוד מושבות סחר וקונסוליות (הקונסוליה הבריטית נפתחה בשנת 1838 והמעצמות האחרות באו בעקבותיה), כמו גם מוסדות דת וצדקה. קונסוליות אלו הרחיבו את שטחי פעולתן, ונגסו בסמכות השלטון העות’מאני המרכזי, תוך שהן פורשות את חסותן על קהילות מיעוטים כקהילה היהודית.

 

פרק 51: מוחמד עלי ואברהים פאשה 1805– 1848


מוחמד עלי באשא היה המשנה־לסולטאן העות’מאני במצרים, ונחשב למייסד מצרים המודרנית.

הוא נולד בקוואלה (Kavala) באימפריה העות’מאנית (נמצאת היום בצפון יוון) בשנת 1769. משפחתו הייתה מוסלמית ממוצא אלבני.

הוא מונה לגובה המסים של קוואלה ובעקבות הצלחתו בתפקיד הועלה בדרגה וצורף לכוח העות’מאני שנשלח למצרים כדי להילחם בשארית הצבא הצרפתי.

הכוח העות’מאני הגיע למצרים בשנת 1801. החל מאבק, שנמשך עד 1805, בין הכוח העות’מאני והממלוכים ששלטו במצרים על השליטה במצרים.

מוחמד עלי זכה בתמיכת פוליטיקאים במצרים ובשנת 1805 קיבל פירמאן מהסולטאן העות’מאני, סלים השלישי, שמינה אותו למושל, “ואלי”, (שליט איילט) של מצרים.

בהמשך מונה ל“ח’דיו”23 של מצרים.

מטרתו של מוחמד עלי הייתה להקים מדינה חזקה בסגנון אירופאי. לשם כך, היה עליו לארגן מחדש את החברה המצרית, לייעל את הכלכלה, להכשיר ביורוקרטיה מקצועית ולבנות צבא מודרני. הוא התחיל ברפורמות רבות שמטרתן מודרניזציה של מצרים. כחלק מהרפורמות הוא הקים צבא שהתבסס על גיוס חובה של האיכרים. בגלל חובת הגיוס לצבא והמיסוי הגבוה, הייתה בריחת איכרים בהיקף גדול־ חלק מהפלאחים הללו הגיעו לארץ ישראל.

על חצי האי ערב, השתלטו בית סעוד שם הקימו את “האמירות של דיריה” שהייתה המדינה הסעודית הראשונה. הסולטאן העות’מאני מוסטפא הרביעי (ששלט כשנה מ־ 1807 עד 1808) ביקש ממוחמד עלי לצאת למסע צבאי נגד בית סעוד. רק ב־ 1811 היה הצבא של עלי מוכן לצאת לקרב בשם הסולטאן־ מהמוט השני שעלה אחרי מוסטפא הרביעי ב־ 1808. מוחמד עלי שלח את שני בניו למלחמה.

במסגרת השתלטותו של מוחמד עלי על מצרים הזמין ב־ 1.3.1811 מנהיגים ממלוכים למצודת קהיר בתואנה כי הוא מקיים מסיבת פרידה מבנו, טוסון פאשה, שעמד לצאת בראש הכוח הצבאי לחצי האי ערב. אנשי מוחמד עלי הרגו את כל המנהיגים הממלוכים, כ־ 600 במספר, וגירשו את ראש הממלוכים איברהים ביי.

בחצי האי ערב, צבאו של מוחמד עלי, בראשות בנו השני, איברהים פאשה, נחל הצלחה. הם כבשו מחדש את הערים מכה (1812) ואל־מדינה (1813) מידי ה־ והבים של בית סעוד.

בשנת 1820 מוחמד עלי שלח לסודאן צבא של 5,000 חיילים בפיקודו של בנו השלישי, איסמאעיל. הצבא המצרי התגבר על התנגדותם של השבטים המקומיים וכבש את השטח.

ב־ 25.3.1821 הארכיהגמון האורתודוקסי של פטרס ביוון פתח במרד נגד הסולטאן מהמוט השני־ מרד שהפך למלחמת העצמאות היוונית. התקוממויות מתואמות תוכננו ברחבי יוון כולל במקדוניה, כרתים וקפריסין. הסולטאן היה מופתע והיוונים שחררו את הפלפונז ואזורים נוספים. העות’מאנים התאוששו והגיבו באלימות, בין היתר במה שנודע כ“טבח כיוס” בו נרצחו 42,000 מתושבי האי כיוס. מעשיהם גררו תמיכה אירופאית ביוונים.

מוחמד עלי שוב נקרא לעזרת הסולטאן. מהמוט השני ביקש ממוחמד עלי עזרה בדיכוי המרד, ובתמורה הבטיח לו את כרתים וזכויות בסוריה. מוחמד אירגן כוח צבאי שנשלח בפיקודו של אברהים פאשה. אברהים הצליח להשיג שליטה באיים האגאיים אך ב“קרב נאווארינו” שנערך ב־ 20.10.1827 מול ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה־ נחל מפלה ורוב הצי המצרי הוטבע. הטורקים נדחפו עד הדנובה.

ללא תמיכת הצי לא הייתה לכוח הצבאי אפשרות לחימה ואברהים הסיג את הכוחות חזרה למצרים. קרב זה נחשב לאחד המהלכים המכריעים במלחמה, ולבסוף נחתמה “אמנת קונסטנטינופול” ביולי 1832 אשר בה נאלצו העות’מאנים להכיר בעצמאות יוון.

החל מ־ 1828 החלה תקופה של החלשות האימפריה העות’מאנית, עד סופה הרשמי בשנת 1918.

כפיצוי על אבדן הצי וכתמורה על הסיוע, עלי ביקש ממהמוט השני את סוריה וארץ ישראל.

במקביל, בשנת 1830, בא הסוף לשלטון העות’מאני באלג’ריה, אחרי שלטון של 313 שנה, והצרפתים השתלטו עליה.

האנגלים והפרוסים הקימו בישופות בירושלים. הפרוטסטנטים קיבלו לפני כן זכויות מהמצרים.

עד 1831 הקים מוחמד עלי צי חדש, גייס ואימן צבא חדש ושלח את בנו, איברהים פאשה, להוביל את צבא היבשה לכיבוש ארץ ישראל וסוריה בתמיכת הצי, ובכך פתח את המלחמה המצרית־עות’מאנית הראשונה.

עלי הצדיק את הפלישה לארץ ישראל בכך שהיא הובטחה לו ע"י הסולטאן כתמורה על עזרתו מול היוונים ולכן כיבוש ארץ ישראל הוא מימוש זכותו. בנוסף, “ואלי” עכו־ עבדאללה פאשה, לווה ממנו סכום כסף משמעותי והתחמק מלהחזיר את ההלוואה, ואף לא הסכים להחזיר למצרים את אלפי הפלאחים שנמלטו בגלל גיוס החובה.

כיבוש ארץ ישראל נועד ליצור חיץ בעל עומק אסטרטגי כהגנה מפני הצבא העות’מאני ובמקביל לאפשר למוחמד עלי לגבות מסים מתושבי הארץ ולנצל את אוצרות הטבע שלה. ארץ ישראל וסוריה היו גם יעד מסחרי, כשוק לרכישת סחורות מצריות וכמקור למצרכים נדרשים (ובעיקר עץ שנועד לבנייה וחיזוק הצי המצרי).

מוחמד עלי הכין את המסע על ידי כך שתרם כסף למבנים על הר הבית, שלח שליחים שהבטיחו למנהיגי הקהילות כי מצבם יוטב תחת שלטונו, וכינס קונסולים של המעצמות באלכסנדריה, שם הבטיח להם כי תחת שלטונו מצבם של נתיני המעצמות יהיה טוב יותר. ב־ 29.10.1831 החל מסעו של מוחמד עלי לארץ ישראל וסוריה. אברהים פאשה עלה בראש צבא של בין 30 ל־ 40 אלף חיילים על ארץ ישראל וכבש ללא קרב את עזה, רמלה, חיפה וירושלים.

כשיצא אברהים פאשה למסע כיבוש נמל יפו הקים מפקדה צבאית על הרכס שמדרום לעיר העתיקה ותכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית. אברהים הביא לארץ חיילים משוחררים ממצרים והושיב אותם בשכונות מסביב לחומות. לשכונות האלה קראו “סכנות” (לדוגמא "סכנת א־טורקי) ומכאן צמח המושג “שכונה”. הוא הכניע את צבאו של עבדאללה פאשה, כבש את יפו, והמשיך צפונה. על עכו הוטל מצור אכזרי שנמשך כ־ 7 חודשים והיא נכנעה בסוף מאי 1832. משם המשיך אברהים לדמשק וכבש גם אותה.

צבאו של מוחמד עלי, בראשות אברהים, המשיך במסעו לכיוון צפון. הצבא המצרי התקרב לאיסטנבול, והגיע עד למרחק של כמה ימי הליכה ממנה. התערבות רוסית הובילה למשא ומתן שהסתיים בהסכם בשנת 1833, לפיו מוחמד עלי השאיר תחת שלטונו את סוריה וארץ ישראל.

הארץ הייתה תחת שלטון מצרי, אשר השליט חוק וסדר. השלטון המצרי בארץ נמשך עשר שנים.

אברהים פאשה הפך לשליט סוריה וארץ ישראל. כיבוש הארץ בידי אברהים הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. אברהים הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרים אלו התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב־אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב־דמארה באזור חדרה.

הם הקימו שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג’ה, סומייל, ג’לג’וליה, אמלבס (פתח תקווה), וקוביבה (כפר גבירול). תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב.

בוואדי ערה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים עארה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם ואחרים. מאות אחדות של מהגרים ממצרים התיישבו בחיפה.

אברהים התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ. הוא היה מיודד עם הנפח הירושלמי הידוע אליהו שלמה זלמן בסאן24, ואישר לאברהם שלמה זלמן צורף25, להקים את בית כנסת החורבה.

בתחילה היה אברהים פאשה פופולרי מאוד בקרב התושבים. האהדה שקיבל דעכה בעקבות הציווי על המוסלמים לאסוף את הנשק מתושבי ארץ ישראל, שלילת הזכויות של נכבדיהם, ודרישה מהם לגייס לצבאו אחד מכל חמישה צעירים.

הגזרות והמיסוי הכבד שגזר על התושבים המוסלמים בהוראת אביו, כמו גם עידוד עות’מאני מבחוץ וסיוע של האימפריה הבריטית, גרמו לתסיסה גוברת והולכת והביאו, בסופו של דבר, בשנת 1834 לפרוץ “מרד הפלאחים” בארץ ישראל (הרחבה בסעיף 63 מרד הפלאחים 1834).

ההתקוממות פרצה במקומות רבים בארץ והמורדים הצליחו להשתלט תחילה על שטחים ניכרים בארץ. אברהים שלח אזהרה חמורה למוסלמים לבל יפגעו בקודשיהם של הנוצרים והיהודים. המורדים צרו על מצודת ירושלים והתחוללו מהומות קשות במשך שישה ימים.

הנוצרים התחבאו במנזרים והיהודים בבתי הכנסת אולם רבים מהם נרצחו26 בידי המורדים המוסלמים. אברהים חזר לירושלים, עלה למסגד אל־אקצא והכריז על חנינה כללית, אולם המורדים סירבו להיכנע. בעקבות כך אברהים נלחם בהם והביס אותם בעזרת צבאו של אביו.

הרב צבי הירש קלישר ראה בכיבוש ארץ ישראל ע"י מוחמד עלי הזדמנות להשגת הארץ בשביל היהודים. בשנת 1836 הוא פנה לר' אשר־אנשיל רוטשילד בבקשה לרכוש את הארץ ולכל הפחות את ירושלים או את הר הבית.

ב־ 1837, היה רעש אדמה בצפת ובטבריה, ואלפים נהרגו. בשנת 1839 היה רעש אדמה נוסף בצפת, ו־ 40 אלף איש נהרגו.

בשנת 1839 חידש הסולטאן מהמוט השני את הלחימה, ופקד על פלישה לסוריה. הוא הובס ע"י אברהים פאשה אך נפטר בטרם הגיעה הידיעה על תבוסתו. את מהמוט השני ירש בנו אבדילמג’יט הראשון. הוא נאלץ להתמודד עם שובם של הכוחות ממצרים שהגיעו לסביבות קונסטנטינופול, בעוד שהצי העות’מאני, שהיה בדרכו לאלכסנדריה, ערק לצד המצרי. הכוח הפולש של אברהים פאשה נעצר רק בשל התערבות אירופית בינלאומית.

ב־ 1840, בשלהי שלטונו של אברהים פאשה בסוריה התחוללה “עלילת הדם של דמשק”.

ככלל היה יחסו של אברהים פאשה ליהודי סוריה טוב והם ציפו כי יושיע אותם מן הרדיפות שהיו מנת חלקם קודם לכן. בניגוד לייחס הסובלני של השלטון המצרי ליהודים, מנהיגי הנוצרים היוונים, הארמנים והקתולים שבארץ ־ישראל ובסוריה, היו “אויבים קשים ליהודים אפילו יותר מאשר המוסלמים”. בעלילת הדם של דמשק היה מעורב הקונסול הצרפתי. הקונסול שכנע את פאשה לחקור בעינויים את יהודי דמשק, ואף היה מעורב אישית בעינויים אלה.

באותו זמן התערבו בעלילת הדם של דמשק הקונסולים של בריטניה ואוסטריה לטובת היהודים, (תומכי הסולטאן העות’מאני). התערבותו של הקונסול הבריטי נבעה גם מתוך אידאולוגיה פרוטסטנטית־מיסיונרית, ואולם בעיקר נבעה התערבותם של שני קונסולים אלו מתוך התחרות בהשפעה הצרפתית הגדולה בסוריה.

בסופו של דבר הביאה התערבות זו, לסילוק השלטון המצרי מסוריה: ב־ 1841 צבא בנות הברית הכריח את מוחמד עלי לוותר, בין היתר, על השלטון בסוריה, ארץ ישראל וכרתים, ולסגת מארץ ישראל, מה שהביא את סוף השלטון המצרי בארץ. מוחמד עלי ואברהים פאשה נסוגו גם מסוריה. חלקים מלבנון, סוריה וארץ ישראל חזרו לשלטון העות’מאני.

מוחמד עלי נאלץ לוותר על כסאו ביולי 1848 בשל תשישות נפש וסניליות, ונפטר באוגוסט בשנה שלאחר מכן, בן 80 במותו. הוא היה בשלטון במשך 43 שנים מ־ 1805 עד 1848.

שלטונו הועבר לבנו, אברהים פאשה, אך בנוב' 1848, כ־ 17 שבועות לאחר עלייתו לשלטון, נפטר ממחלה.

את מקומו תפס נכדו של מוחמד עלי, בנו של טוסון פאשה־ עבאס חלמי הראשון, שהיה שליט חלש וביטל רבים מחידושי סבו. תחת שלטונו התגברה השפעתה של אירופה על מצרים.


 

פרק 52: היהודים בארץ ישראל וברחבי האימפריה העות’מאנית


סביב שנת 1500 מספר היהודים האשכנזים בעולם היה כחצי מיליון ומספר היהודים הספרדים כפול. יהודי אשכנז חיו במערב אירופה ובמרכזה, בגרמניה, צרפת וסביבותיה.

היהודים גורשו ממדינת הכנסייה, פרט לרומא, אחרי עלייתו של האפיפיור פיוס החמישי בשנת 1566. לעומת זאת, ב־ 1567 בפראג שבצ’כיה, היהודים קיבלו היתר להתיישב. כמו כן, בתחילת המאה ה־ 16, הרשו ההולנדים למרנוס שהשתקעו בהולנד לחיות שוב כיהודים. בתקופה זו הנוצרים בנו בארץ כנסיות ומנזרים.

האימפריה העות’מאנית חלשה על מרבית המזרח התיכון, צפון אפריקה, הקווקז ודרום־מזרח אירופה, וברחביה היה מספר רב של קהילות יהודיות שונות ומגוונות לאורך למעלה מ־ 500 שנות קיומה של האימפריה.

לאחר כיבוש קונסטנטינופול ע"י הסולטאן מהמט השני בשנת 1453, החליט הסולטאן ליישב את קונסטנטינופול מחדש והעביר אליה אלפי יהודים, בעיקר ממרכז יוון ומקדוניה.

עם התרחבות המדינה העות’מאנית, וכיבוש הסהר הפורה וצפון אפריקה, נכנסו תחת שלטונה קהילות יהודיות גדולות ועתיקות שהתגוררו באזורים אלה.

לאחר גירוש ספרד ב־ 1492 וגירוש פורטוגל ב־ 1497, ביאזיט השני, בנו של מהמט השני, שיכן את המגורשים בממלכתו. המגורשים התיישבו כמעט בכל ערי האימפריה העות’מאנית (כולל ארץ ישראל). בייחוד התפרסמו קהילות היהודים של הערים איסטנבול (“קושטאנדינא” בפי היהודים, או בקיצור ‘קושטא’), סלוניקי, אדירנה (אדריאנופול), והחל מהמאה ה־ 17 גם איזמיר. בארבעת הערים הללו התגוררו יותר ממחצית יהודי האימפריה.

באימפריה העות’מאנית היו גם קהילות של יהודים שאינם ממוצא ספרדי, אלו הן קהילות היהודים שישבו מאז ומתמיד באזור שכבשה האימפריה העות’מאנית.

חלקי הקהילות השונות:

הרומניוטים־יהודים מאסיה הקטנה ומהבלקן.

המוסתערבים־יהודים ממצרים, מסוריה ומארץ ישראל. כונו “מוסתערבים”, משום שדמו באורחות חייהם לשכניהם הערבים. יהודים אלו לא היו מצאצאי מגורשי ספרד אלא תמיד ישבו בארצות המזרח.

הכורדים־היהודים שישבו באזור כורדיסטן עוד מימי קדם ודיברו ארמית.

המוגרבים־יהודים מצפון אפריקה כונו “היהודים המוגרבים” או “היהודים המערביים” (“מגרב” פירושו מערב, וזהו הכינוי בערבית לצפון אפריקה להבדיל מארצות המזרח). קהילה של יהודים ממוצא צפון אפריקאי הייתה קיימת גם בארץ ישראל, והייתה נפרדת מהקהילה הספרדית. רבים מהמוגרבים היו במוצאם ממגורשי ספרד. למעט מקבוצות קטנות של דוברי “חכיתיה” (ניב לאדינו של צפון אפריקה), הקהילה דיברה ערבית־ יהודית מגרבית, ולא לאדינו.

החלוקה בין הקהילות השונות הייתה קיימת בעיקר בשנותיה הראשונות של האימפריה. חלק מן המהגרים היהודים לתחומי האימפריה שמרו על ייחודם התרבותי ועל מעמד משפטי נפרד. לאורך השנים התמעטו ההבדלים בין הקהילות הספרדיות לקהילות המקומיות ובכל מקום נוצרה תרבות יהודית המאפיינת את המקום, כאשר ידה של התרבות היהודית־ספרדית על העליונה בשל יוקרתה התרבותית, וכיוון שרוב היהודים באימפריה היו מצאצאי מגורשי ספרד.

הקהילות הבולטות במפת הקהילות העות’מאניות הן: קהיר, דמשק, חאלב, בגדאד ובצרה במחוזות הערביים. בצפון אפריקה: אלג’יר, תוניס, וטריפולי. במחוזות האירופאיים (“רומלי”): סופיה, פלובדיב, בלגראד, סקופיה, סרייבו ויהדות יאשי.

מגורשי ספרד התמחו במלאכות רבות שעדיין לא היו באימפריה העות’מאנית ותרמו לשיגשוגה של האימפריה.

פרנסתם של היהודים ברחבי האימפריה העות’מאנית הייתה מגוונת: מסחר, אספקת מזון ונשק לצבא העות’מאני, תעשיית העורות והבגדים, מלאכות הקשורות בים (פועלי נמל, סבלים) ועוד. מגורשי ספרד ופורטוגל הביאו איתם לאימפריה העות’מאנית פיתוחים חדשים.

היהודים הורשו לנוע באופן חופשי, להתיישב בכל מקום באימפריה, ולרכוש נדל"ן. היהודים הוכרו כעדה דתית, נהנו מאוטונומיה בתחומי הדת, המשפט והחברה. יהודים אף הגיעו לעמדות מפתח בחצרות הסולטאנים, לדוגמה רופאי חצר של הסולטאנים.

הגילדות חדרו לאימפריה העות’מאנית במאות ה־ 15 וה־ 16, והיהודים היו מאוגדנים במגוון גילדות מעורבות: קצבים, צורפים, עובדי ניקיון במפעלי הצורפות ויצרני פנינים. במאה ה־ 18 גברה התלות של הגילדות היהודיות בממסד הרבני: הן נעשו יותר מעורבות בקהילות, בנו בתי כנסת, מוסדות קהילה וצדקה, לראשיהן היה מעמד מכובד, והגילדות כונו “האיסנאפ’יס”. המקצועות העיקריים של הגילדות היהודיות: צביעת אריגים, ניקור צמר, הכנת כפתורים ומכירת בדים שונים. בצפת, לדוגמה, הייתה תעשיית צמר משגשגת, ויצוא רב לאירופה.

שקיעתה של האימפריה העות’מאנית החלה באמצע המאה ה־ 16, בסוף תקופת הסולטאן סלים השני (1574) ומעמד היהודים התדרדר. התערערות הביטחון של היהודים הביא לשריפות בתי מגורים ועסקים של יהודים והרג רב של יהודים ע"י היניצ’רים.

הסולטאן מוראט הרביעי (שלט מ־ 1623 עד 1640) החמיר עם היהודים יותר מכל שאר הסולטאנים שהיו, ובעקבות כך היגרו יהודים רבים למחוזות הספר של האימפריה, לערים בפנים המדינה ואל מחוץ לגבולות האימפריה.

לאחר עלילת הדם הראשונה שהתפרסמה באימפריה העות’מאנית, הסולטאן סולימאן השני (1687־ 1691) הוציא פירמאן שהגן על כל יהודי האימפריה מעלילות דם. למרות זאת, רבו מקרי הרצח של היהודים, ובדרך כלל נמנעו השלטונות מלהעניש את הרוצחים.

כלפי היהודים הופעלו “חוקי עומר”, שאותם ניסח הח’ליף האומיי עומר השני (שמטרתם הייתה לרומם את המוסלמים ולהשפיל את בני החסות) בשנות שלטונו 717־ 720. היהודים חויבו לשלם מס גולגולת־ “ג’יזיה”, חויבו בביגוד שונה ובאי הבלטת דתם.

כמו חוקים רבים, גם חוקי עומר לא הופעלו במלואם והסולטאנים העות’מאנים העלימו עין מהרבה חוקים אחרים־ לא כמו שליטים אחרים בארצות האיסלמיות שמחוץ לאימפריה העות’מאנית.

באמצע שנות השישים של המאה ה־ 17 פשטה השבתאות בקהילות האימפריה, והמרכזים הראשיים של תנועה משיחית זו היו באיסטנבול, אדריאנופול, איזמיר וסלוניקי.

במאה ה־ 18 החמיר מצבם של היהודים באימפריה העות’מאנית.

דלדול הקהילות המשיך במאה ה־ 18 וגם בתחילת המאה ה־ 19. עלילות, מסים, מעשי שוד, הרג ועושק היו שגרתיים בחיי היהודים של אותה התקופה. משפחות יהודיות רבות הוגלו או הוצאו להורג ע"י השלטונות.

מהעשור הרביעי של המאה ה־ 19, חלו שינויים משמעותיים מאוד בחייהם ובמעמדם הפוליטי של היהודים, כאשר התמנה ב־ 1835/6 ע“י הסולטאן מהמוט השני, רבי אברהם הלוי ל”חכם באשי" (הרב הראשי). החכם באשי היה שווה־מעמד לפטריאכים היווני והארמני, היה אחראי על גביית מס הגולגולת והענשת היהודים, והיה ראש בית הדין הרבני. החכם באשי זכה לכבוד גם מצד אנשי הממשל העות’מאני.

באמצע המאה ה־ 19 שופרו היחסים בין היהודים ליוונים ולארמנים, ויהודים יכלו להגיע שוב לעמדות מפתח בכירות. לדוגמה, יחזקאל גבאי שמונה לנשיא בית הדין הפלילי של טורקיה, ויהודים מונו ונבחרו גם לפרלמנט הטורקי.

במחצית השנייה של המאה ה־ 19, פרצו כ־ 40 עלילות דם ברחבי האימפריה. למרות זאת, השלטונות העות’מאנים הגנו על היהודים, בעיקר בזכות התערבותו של משה מונטיפיורי־ בשנת 1840, כשנודע למונטיפיורי על עלילת הדם של דמשק, פעל בהצלחה לביטולה, ביחד עם משפחת רוטשילד. מונטיפיורי אף קיבל מהסולטאן העות’מאני אבדילמג’יט הראשון פירמאן להגנה על היהודים.

בסוף המאה ה־ 19 נטשה רוב האוכלוסייה היהודית שבאימפריה העות’מאנית את קהילותיה היהודיות, ונשאר מספר מצומצם של יהודים, בעיקר בערי המסחר הגדולות. סבורים שבימיה האחרונים של האימפריה היו בה 375,000 יהודים (כולל בשטחי ארץ ישראל).

אישים רבים הטביעו את חותמם על קורותיה של היהדות העות’מאנית. ניתן לזהות ביניהם כמה קבוצות בולטות. הראשונה היא המקורבים לשלטון־ רופאים, מתורגמנים, בנקאים, סוחרים גדולים, שהגיעו לגדולה במסגרת שירותים אישיים שהעניקו לאנשי השלטון העות’מאני. קבוצה נוספת היא יהודים שמעמדם בא להם מכוח קשריהם עם מדינות זרות ומכוח החסות שאלה פרסו עליהם. על הקבוצה השלישית נמנו המנהיגים הרוחניים של הקהילות־ תלמידי חכמים ורבנים (“חכמים”), רבים מהם בנים לשושלות רבנים ידועות. לאחר מיסוד משרות החכם באשי, התחרו עליהן בניהם של אותן משפחות. היו גם אישים בולטים שניתן לשייכם ליותר מקבוצה אחת.

קבוצה נוספת הופיעה לאחר הרפורמות המשפטיות במדינה העות’מאנית (הטנזימאט) ונמנו עליה אותם יהודים שניצלו את הסרת המגבלות החוקיות על היהודים והשכילו לטפס במדרג העות’מאני, אם בשורות הצבא ואם בשירות המדינה.


יהודי ארץ ישראל תחת השלטון העות’מאני, 1516– 1917


ראשית השלטון העות’מאני בארץ ישראל החל עם כיבושה מידי הממלוכים, ע"י הסולטאן סלים הראשון. בשנת 1517 נכבש כל המזרח התיכון על ידי הטורקים העות’מאנים.

לאחר כיבושה במהלך המלחמה הממלוכית־עות’מאנית, חולקה הארץ לחמישה תתי־מחוזות (מגידו, צפת, שכם, ירושלים ועזה), שנכללו בתוך איילט דמשק. בתקופה מוקדמת זו הצליח השלטון בתצורה הזו לשמור על מנהל תקין ועל הביטחון.

כל עוד היה השלטון העות’מאני המרכזי חזק, היו תושבי ארץ ישראל בטוחים בגופם וברכושם, ונתונים למָרוּת שאכפה את החוק. אך ימים אלו לא ארכו. כתוצאה מהיחלשות השלטון המרכזי, נוצר מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע, לעיתים בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה.

השלטון המרכזי הרשמי בצפון ארץ ישראל היה ממוקם בדמשק, כאשר מושל דמשק היה האחראי בפני כס הסולטאן בקונסטנטינופול.

עם זאת, סכסוכים בין אפנדים מקומיים היו מעלים מדי פעם אמיר מקומי, ששלט תוך כפיפות מסוימת לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. כזה היה לדוגמה השליט הדרוזי פח’ר א־דין השני (פח’ר א־דין אל־מעני השני 1572־ 1635), שהקים בתחילת המאה ה־ 17 ממלכה שהשתרעה מחאלב בצפון ועד גבול מצרים בדרום, עד שהופל בידי מורט הרביעי בקרב ליד חאצביא. לפני מפלתו, פח’ר א־דין העניק את פסגת התבור והשטח שסביב מערת הבשורה בנצרת לפרנציסקנים לאות הערכה לבית מדיצ’י שאירח אותו בגלותו בפירנצה ב־ 1613 כשנמלט מהסולטאן העות’מאני. בבוא העת הקימו הפרנציסקנים במערת הבשורה את כנסיית ההשתנות.

היישוב היהודי (“היישוב הישן”) זכה לפריחה מסוימת במאה ה־ 16, עם עליית חלק ממגורשי ספרד. ב־ 1538 חודשה הסמכת הרבנים בארץ, וב־ 1540 נחנך “בית הכנסת אברהם אבינו” בחברון. עולים ופליטים מספרד באו לארץ, בעיקר לצפת. בתקופה זו צפת הייתה מרכז ללימוד הקבלה. מאוחר יותר המצב הכללי השתנה לרעה ויהודים רבים עזבו את צפת. ב־ 1577 הופיע דפוס עברי בצפת.

בתקופת התדרדרותה של האימפריה העות’מאנית בסוף המאה ה־ 16, עמים וקבוצות שונות ברחבי האימפריה נטו למרידות־ שדוכאו ביד קשה אך במחיר גבוה לשלטון המרכזי. בארץ ישראל וסביבתה פעלו כך אמירי הדרוזים ששלטו בהר הלבנון, בבקעת הלבנון ובגליל.

במאה ה־ 17 האימפריה סבלה מחוסר יכולת לשלוט בצורה ריכוזית בכל המחוזות. ארץ ישראל נשלטה בפועל ע"י שושלות של שלוש משפחות:

  1. רדואן־אבי השושלת היה עבד של הסולטאן סולימאן המפואר. המשפחה משלה באזור עזה, ונחשבה למשפחה המכובדת והחזקה ביותר בכל הארץ.

  2. טרבאי־המשפחה בעלת שורשים בדואים הובילה את גיסותיו של הסולטאן סלים הראשון כמורי דרך בעת כיבושו את ארץ ישראל. המשפחה משלה מ־ לג’ון על מרבית צפון הארץ.

  3. פרוח’־אבי השושלת היה עבד צ’רקסי של אחד מבני רדואן. הוא קיבל ממנו את תפקיד מפקד המשטרה (סובאשי) במחוז ירושלים והפך למושל המחוז בפועל.


שלוש המשפחות אומנם העלו מסים לסולטאן וקיבלו באופן רשמי את מרותו, אך למעשה שלטו בעצמן ברחבי הארץ. הן קיימו ביניהן קשרי נישואין ומסחר ענפים שהפכו אותן למשפחה אחת מורחבת השולטת בארץ בעצמה.

הייתה זו הפעם הראשונה מאז ימי בית שני שמקומיים (הדורות הבאים של כל משפחה כבר היו מקומיים) שלטו בארץ בפועל. בעיתות מצוקה היה שטחן של המשפחות מתכווץ, אך שיתוף הפעולה המלא ביניהן אפשר להן להמשיך ולשרוד. השיתוף הכלכלי אפשר להן לשלם את המסים הגבוהים לעות’מאנים והשיתוף הצבאי אפשר להן להחזיק מעמד מול אויבים חיצוניים ופנימיים.

המשפחות זכו לקבל את התואר “אמיר אל־חאג'”־ האחראי על הובלת שיירות החאג' מדמשק למכה. בזמן שאחת המשפחות הייתה מובילה את השיירה היו האחרות מקבלות ממנה את סמכויות השליטה באזור שלה. דבר זה מדגיש את שיתוף הפעולה ואת האמון שנתנו המשפחות זו בזו.

באמצע המאה ה־ 17 התחזק השלטון המרכזי באיסטנבול והוא החל לשלוח מושלים מטעמו לנהל את הארץ. במשך קרוב ל־ 20 שנה התחולל מאבק סמוי וגלוי בין המשפחות לנציבים הטורקים ולבסוף, סביב 1666 איבדו שלוש המשפחות את השלטון.

הסכם קרלוביץ ב־ 1699 מסמן את תחילת סופה של השליטה העות’מאנית בדרום־מזרח אירופה, ואת הפיכתו של בית הבסבורג לכוח הדומיננטי באזור. הסולטאן מוסטפא השני (1695־ 1703) ויועציו (או כפי שנקראה ההנהגה הטורקית: “השער הנשגב”) ויתרו לממלכות ונציה, אוסטריה ופולין על טריטוריות נכבדות באירופה.

ערב חתימת ההסכם תבעה האימפריה הרוסית, עמדות וזכויות במזרח אירופה, ברחבי האימפריה העות’מאנית ובמקומות הקדושים בארץ ישראל. רוסיה לא קיבלה דבר, אך תביעות אלו המשיכו להיות על סדר יומה, כאשר תקפה את האימפריה העות’מאנית שוב, במחצית השנייה של המאה ה־ 18. ב־ 1770, הצי הרוסי חדר לים התיכון, והגיע אל החופים הצפוניים של ארץ ישראל.

במאה ה־ 18 הייתה ארץ ישראל מחולקת לשני אזורים, אשר כל אחד מהם השתייך למחוז (איילט) אחר של האימפריה העות’מאנית. הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון ושאר הארץ הייתה כפופה לאיילט סוריה המכונה גם איילט דמשק. בראש כל מחוז עמד מושל (ואלי) שתוארו פאשה, שמונה על ידי השלטון המרכזי מדי שנה. עיקר תפקידו היה לאסוף את מסי התושבים ולהעבירם לסולטאן בקונסטנטינופול. יתרת הכספים שנאספו נשארו ברשותו. מאחר שנבחר לשנה בלבד ולא ידע אם יבחר לשנה נוספת, דאג בעיקר לגבות מסים רבים ככל האפשר, על מנת להגדיל את רווחיו האישיים. רווחת התושבים ושיפור חייהם ואף שמירה על הקיים נראו בעיני נושאי משרה זו כבזבוז זמן, מרץ והשקעות.

שלטונם של הפחוות היה בעיקרו בערים ובסביבתן, ובאזורים המרוחקים יותר שלטו ראשי שבטים בדואים גדולים, שרכשו את מעמדם הרשמי מהפחוות. אחד מאותם ראשי השבטים היה דאהר אל־עומר.

דאהר אל־עומר (1689־ 1775) הוא מקימה של חיפה החדשה, ביצר ערים רבות ביניהן עכו.

היהודים בגליל באותה תקופה היו מעטים ובלתי מאורגנים. את מצבם החמיר מצבן של הקהילות היהודיות בגולה שאך החלו במסע ההתאוששות מהחורבן שהמיטו עליהן פרעות ת“ח ות”ט27 ומשבר השבתאות, והן התקשו להשיב לקדמותה את קרן כספי החלוקה שעליה נסמך היישוב היהודי בארץ ישראל.

דאהר החליט לקרב אליו את הקהילה היהודית ולעודד עליית יהודים לארץ ישראל. בשנת 1738 נודע לדאהר כי הרב חיים אבולעפיה רוצה לעלות ארצה מאיזמיר, והזמין אותו לחדש את היישוב היהודי בטבריה. טבריה הייתה בעבר בירת הגליל ומושבה האחרון של הסהנדרין. בימי הביניים עמדה שוממה אך בשנת 1565 נבנתה מחדש ע"י דון יוסף נשיא ודונה גרציה. כמאה שנה היה בה יישוב יהודי תוסס, אך במלחמות התקופתיות נהרסה שוב. בשנת 1740 כשהגיע הרב אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, קיבל אותו דאהר אל־עומר בכבוד. בעיר נבנה בית כנסת מפואר, שנקרא “עץ החיים”. רבי חיים אבולעפיה ותלמידיו חידשו את בית הכנסת העתיק בשפרעם.

חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, ורבים ראו בכך סימן לגאולה קרובה. גם הרב אבולעפיה עצמו האמין שחידוש היישוב היהודי בגליל הוא פתח לימות המשיח ולגאולת העם היהודי כולו. ככל הנראה הייתה זו אחת הסיבות להתגברות העלייה לארץ ישראל בתקופתו.

עקב שיקומן של טבריה, חיפה, עכו וערים נוספות ע"י דאהר אל־עומר היישוב הישן בגליל פרח.

ב־ 1.1.1837 התחולל “הרעש הגדול”. רעידת אדמה הרסה את כל השכונה היהודית בצפת וגרמה למותם של כ־ 2,000 איש. מיד לאחר הרעש פרצה בעיר מגפה וכעבור שנה ב־ 1838 פרעו דרוזים ומוסלמים מצפת ומן הכפרים סביבה ביהודי העיר.

המכות שניחתו על יושביה היהודים של צפת, אם על ידי שכניהם הערבים או על ידי המגפות והרעש, הביאו להידלדלות היישוב והעיר התרוקנה כמעט לגמרי מיהודיה. אחרי כל האסונות האלה נשארו בצפת כ־1,500 יהודים בלבד.

כחלק מרפורמת הטנזימאט, נחקק “חוק הווילאיטיים” ב־1864. שמה של “איילט סוריה” שונה ל“וילאייט סוריה” או “וילאייט דמשק”, והיא כללה את סנג’ק חורן, סנג’ק אל־כרך, סנג’ק דמשק וסנג’ק ירושלים. ב־ 1887 נותק סנג’ק ירושלים והיה כפוף ישירות לשער העליון. המחוז השני ששלט בארץ היה “וילאייט ביירות”, אשר כללה באותן השנים, מלבד לבנון גם את צפון ארץ ישראל, סנג’ק שכם, סנג’ק עכו וסנג’ק ביירות. הסנג’קים העות’מאנים חופפים כמעט לגבולות ארץ ישראל המנדטורית: סנג’ק עכו וסנג’ק שכם־ שניהם כפופים לווילאייט ביירות, וסנג’ק ירושלים וסנג’ק עזה־ שניהם מאוגדים וכפופים ישירות לשלטון המרכזי (“השער הנשגב”) באיסטנבול.


התערבות מעצמות אירופה ומסע הקיסר וילהלם השני בארץ ישראל


ההפסקה היחידה בשלטון העות’מאני בארץ הייתה בשנים 1831־ 1840 כאשר מוחמד עלי מרד בשלטון העות’מאני בתמיכת הצרפתים וכבש את ארץ ישראל. עד כיבוש זה, היה לרוב היישוב היהודי והנתין היהודי נחות ביותר.

בעזרת בריטניה, רוסיה ואוסטרו־הונגריה, החזירו לעצמם העות’מאנים את השלטון בארץ ישראל מידי מוחמד עלי, ובתמורה לסיוע נאלצו לחתום על “הסכמי הקפיטולציות”28, אשר פגעו בריבונותם. ההסכמה לחתום על הסכמים אלו, שהיו פגיעה מהותית בסמכות האימפריאלית של העות’מאנים, היו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.

עד אמצע המאה ה־ 18 לא זכתה ארץ ישראל למעמד מיוחד, בין השאר בגלל התמקדות האימפריה העות’מאנית בשטחים אחרים בבלקן, אך ממחצית המאה ה־ 18 ובהתחזקות הדרגתית אל אמצע המאה ה־ 19, עלה מעמדה של ארץ ישראל בעקבות אובדן טריטוריות הבלקן וההתעניינות המחודשת של אירופה במתרחש בארץ ישראל.

המעצמות האירופיות החלו להתבסס בארץ ישראל בשנת 1799 בעקבות מסעו של נפוליאון בארץ (שעורר עניין בעולם הנוצרי). אחרי הכיבוש המצרי נפתחו שערי הארץ לפעילות זרים. לפעילות הענפה הזו הייתה השפעה רבה על תהליך בניית הארץ: התושבים היהודים זכו לחסות בהתאם להסכמי הקפיטולציות אשר באו לידי ביטוי בשיפור ביטחונם הפיזי והבריאותי. בנוסף לכך המעצמות הקימו שירותים ציבוריים ברמה נאותה בתחומי החינוך, התעבורה, התקשורת והבריאות.

להתעניינות העולמית בארץ ישראל תרמו תנועת ההגירה העולמית והתנועה הציונית, השתכללות אמצעי התעבורה, ובכלל זה כריית תעלת סואץ שהחלה ב־ 1859 והסתיימה כעבור 10 שנים, ב־ 1869.

המקור לכוחן של המעצמות היו הסכמי הקפיטולציות. מדינות אירופה אף ביקשו להחיל את משטר הקפיטולציות בקרב אוכלוסיות במזרח התיכון שאינן מוסלמיות. כך ביקשה רוסיה להחיל את הקפיטולציות על כלל היוונים־אורתודוקסים במזרח התיכון. צרפת ביקשה התייחסות דומה לגבי הנוצרים הקתולים ואילו אנגליה ביקשה לעשות כך עם היהודים והדרוזים.

בסוף המאה ה־ 19 ותחילת המאה ה־ 20 היו יתרונות רבים למקבלי החסות בזכות הקפיטולציות, כולל פטור ממסי האימפריה העות’מאנית. בכך התאפשרה הקמת מערכות שירותים ציבוריים מקבילים לאלו שסיפקה האימפריה, כולל בתי חולים, בתי ספר, סלילת דרכים, מסילות ברזל ושירותי דואר.

פעילות המעצמות גברה לקראת סוף המאה ה־ 19 מתוך הנחה שהאימפריה העות’מאנית עומדת להתמוטט.

צרפת הייתה הראשונה שחתמה על הסכם שיאפשר לה לפעול בארץ ישראל. בשנת 1535 נחתם הסכם הקפיטולציות בין פרנסואה הראשון לסולימאן המפואר. צרפת הייתה בעלת בריתם של העות’מאנים במלחמותיהם בים התיכון. הצרפתים חיזקו את מעמדם בתור מגיני הנוצרים הקתולים ובשנת 1878 ביקשו לאשרר את תפקידה בארץ הקודש ב“קונגרס ברלין” (כינוס המעצמות החשובות שנערך בעקבות המלחמה העות’מאנית־רוסית של 1877־ 1878). התערבות צרפת במשטר המקומי באה לידי ביטוי באמצעות גופים שכבר פעלו בארץ הקודש, כדוגמת “משמורת ארץ הקודש” שמשנת 1339 הופקדה ע"י האפיפיור בנדיקטוס ה־ 12 על שמירת המקומות הקדושים. לאחר מלחמת קרים29, מעמדה של צרפת התבסס במקומות הקדושים בירושלים.

בנוסף, לפטריאכיה הלטינית (הרשות הממונה על העדה הנוצרית המסונפת לכנסייה הקתולית) הייתה גם סמכות דתית עליונה וגם שליטה אזרחית על קהילות אזרחיה בירושלים ובארץ. כך הצליחה צרפת לקבל את החסות על הנתינים הקתולים ורכשה לעצמה יתרון כלכלי, דתי ומוניטין. סמוך למלחמת העולם הראשונה היא זכתה למעמד מוכר בתור היורשת של ארץ ישראל. כמו כן, צרפת בנתה בירושלים מבנים שונים במתחם הצרפתי בירושלים30.

בעקבות המלחמה העות’מאנית־רוסית של 1768־ 1774, חתמה האימפריה העות’מאנית על הסכם “קוצ’וק קאינרג’ה” עם האימפריה הרוסית, לפיו בין השאר, ניתנה לצי האי קרים עצמאות מן השלטון העות’מאני. בנוסף רוסיה הוכרה ע"י הסולטאן כנותנת חסות לבני הדת היוונית־אורתודוקסית בתחומי האימפריה. מאבקי כוח בין רוסיה כבעלת חסות על האורתודוקסים, וצרפת כמגן הקתולים על השליטה במקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, היו העילה למאורעות שהובילו למלחמת קרים (1853־ 1856).

מספרם של הצליינים הרוסים שעלו לארץ הקודש היה גדול ממספר צלייני כל שאר הארצות. זיקה דתית מיוחדת הפגינו בני רוסיה “הקדושה”. הצלחתם של הרוסים הוגבלה בשל פעילות המיסיונרים הפרוטסטנטים. גם הכנסייה הנוצרית אורתודוקסית חששה שתהיה לבת חסות רוסית. ערב מלחמת העולם הראשונה נחלשו סיכוי רוסיה להשפיע על גורל ארץ ישראל.

אנגליה הייתה הראשונה שהקימה קונסוליה בירושלים ופעולתה התרכזה בניסיונות להמיר את דתם של היהודים. המיסיון האנגלי פעל בירושלים ובערים אחרות: בחברון נבנה בית חולים ובשכם נטל המיסיון תחת חסותו את השומרונים. השיא של המעורבות הבריטית היה בברית שנכרתה עם ההסתדרות הציונית העולמית והצהרת בלפור בימי מלחמת העולם הראשונה, אשר בסופו של דבר הביאה לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל.

האימפריה האוסטרו־הונגרית נטלה חלק בהחזרת השילטון העות’מאני לארץ אך לא הצליחה להכנס ולהשפיע על החיים בארץ. פעילותה הרבה הייתה במתן חסות ליהודים בירושלים שעלו ארצה מהונגריה. אחדים משירותיה לציבור נחשבו למעולים כמו הדואר, הספנות והאכסניה בירושלים.

איטליה הצטרפה לפעילות המדינות האחרות בתקופה מאוחרת יחסית (תחילת המאה ה־ 20) עם תחילת בנייתו של בית החולים האיטלקי בירושלים, בית החולים האיטלקי בחיפה ובית החולים האיטלקי בנצרת.

בעקבות “קונגרס וינה”, בו תיווכה גרמניה בין רוסיה לבין אוסטריה היא החליטה לא ליטול חלק בפעילות בארץ הקודש. המתיישבים הגרמנים בארץ, הטמפלרים זכו רק לתמיכה צוננת במושבותיהם. רק בעקבות ביקור וילהלם השני ב־ 1898 הורחבה הפעילות הגרמנית בארץ. כך הוקמו בירושליים כנסיית הגואל, הדורמציון ואכסניית אוגוסטה ויקטוריה. גרמניה השלימה עם אחריותה של צרפת על המאמינים בארץ.

בתקופה זו, של התגברות התערבות המעצמות בארץ, הגיעו אליה מבקרים ממלכתיים רבים: ב־ 1862 אדוארד השביעי שהיה לימים מלך בריטניה, 1869 פרנץ יוזף הראשון קיסר אוסטרו־הונגריה, 1888 הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', והקיסר וילהלם השני.

בחודשים אוקטובר־ נובמבר של שנת 1898 ערך הקיסר הגרמני וילהלם השני מסע לארץ ישראל. מסע זה היה נקודת ציון בולטת בתולדות ארץ ישראל בתקופה העות’מאנית ובתולדות הציונות. במהלך המסע, ביקר הקיסר בערים: קונסטנטינופול, חיפה, יפו, ירושלים וביירות, כולן תחת השלטון העות’מאני. וילהלם השני ביקש לחזק את יציבותו של השלטון העות’מאני, שנחלש בעקבות “המשבר בבלקן” בשנים 1877־ 1878, לתמוך במעמדה של הנצרות, ובמיוחד של הכנסייה הפרוטסטנטית, וכן לעודד את המתיישבים הנוצרים והיהודים בארץ ישראל. מטרתו המוצהרת של המסע הייתה חנוכתה של “כנסיית הגואל” בעיר העתיקה של ירושלים. וילהלם ראה במסעו עלייה לרגל ובו עצמו עולה לרגל המגשים את שאיפותיהם של אביו וסבו.

לרגל המסע שקלו אנשי השלטון העות’מאני לפתוח פתח רחב בחומת העיר, בשל ציפיותיהם לגידול בנפח התעבורה בעיר. על כך השיב הקיסר “יש למנוע זאת, אני מקווה שמעשה ברברי זה לא ייעשה”. בכל זאת, נפתח פתח בחומה בסמוך לשער יפו. ההכנות בארץ בכלל ובירושלים בפרט היו נרחבות ועמדו בסימן חידוש וניקיון בממימדים שהארץ לא ידעה כמותם במשך כל תקופת השלטון העות’מאני עד אותה עת.

הובאו מרכבות חדשות וסוסים מקושטא, הוכשרה הדרך בין חיפה ליפו למעבר מרכבות סוסים באמצעות גישור ארבעה מעברי מים, ונמתח קו טלגרף מירושלים אל יריחו, כדי לשמור על קשר רציף עם אירופה (אך הקיסר לא הגיע ליריחו, בגלל החום הכבד, והקו נותר ללא שימוש).

בנוסף הורחבו דרכים בירושלים על הר ציון, הר הזיתים ובדרך לבית לחם, תוך הריסת בתים במקרה הצורך. רחובות העיר נוקו, ופקידי עיריית ירושלים (“הרשות”) אכפו על תושבי השכונות לנקות בעצמם תילי אשפה שהצטברו במשך עשרות שנים, ולגדר חצרות ופרצות. גם על הר הבית עצמו נערכו שיפוצים ונפתחו פתחי תאורה מיוחדים בכיפת הסלע. מערכות אספקת המים לירושלים שופרו ושופצו לקראת הביקור, דבר שלא נעשה במאות השנים שקדמו לביקור. נמתח קו טלגרף הישר אל אוהלו של הקיסר, שהוקם במחנה מגודר בשדה ברחוב הנביאים. בני הקהילה הפרוטסטנטית בירושלים שקדו על סיום ההכנות לבניין כנסיית הגואל, שאותה היה עתיד לחנוך הקיסר בעת ביקורו, והעבודות נמשכו כמעט כל שעות היממה.

לקראת הטקס החגיגי בירושלים, התאמנו זמן רב תלמידי “בית הספר למל”, בית היתומים האשכנזי ובני בית תלמוד התורה “דורש ציון” בביצוע שירים גרמניים על מנת שהקיסר יבין את שירתם. אולם, בהנהגת היישוב פרץ ויכוח על השפה בה יש לשיר.

לכן, יצאה משלחת מיוחדת כדי לשאול את הקיסר באיזו שפה הוא מעדיף שהתלמידים ישירו־ תשובתו הייתה חד משמעית “ברור שאני מעדיף בעברית”, וכך, התלמידים שרו שיר עברי לפי מנגינת ההמנון הגרמני.

ביקורו בארץ ישראל החל בעיר חיפה. הקיסר ירד במזח שנבנה למענו בסמוך למושבה הגרמנית והתקיים טקס רב משתתפים. לאחר מכן נלקחו הקיסר ופמלייתו למרומי הכרמל לתצפית על המושבה. במקום התצפית, על אדמות שנרכשו ע“י הטמפלרים כחלק משכונת “כרמלהיים”, נבנה אובליסק, ותושבי המושבה ציינו במקום זה מידי שנה את ה”קייזרפסט" (“פסטיבל הקיסר”).

מחיפה עבר וילהלם במרכבה לאורך השרון לכיוון יפו, על הגשרים המיוחדים שנבנו לכבודו על נחל מערות, נחל דליה (דיפלה) ובשפך נחל תנינים, אשר קיימים עד היום.

מיפו, יצאה שיירת המרכבות לכיוון ירושלים, ועצרה לביקור קצר בבית הספר החקלאי היהודי הראשון שהוקם בשנת 1970־ “מקווה ישראל”. שם גם נפגש הקיסר בפעם השנייה פגישה קצרה עם הרצל (הפגישה הראשונה התקיימה בקונסטנטינופול). התצלום המפורסם ביותר מביקור הקיסר בארץ ישראל הוא תצלום פגישתו עם הרצל במקווה ישראל.

מי שהתבקש לצלם את האירוע היה דוד וולפסון שלא היה צלם במקצועו, ושהתרגש מגודל המעמד ולכן לא הצליח לקלוט בתמונה אחת גם את הקיסר וגם את הרצל. בתמונה רואים את הקיסר יושב על סוס לבן ומביט לעבר קצה רגלו של הרצל. הרצל עצמו לא נמצא בתמונה, ולכן הוחלט להשתמש בטכניקת פוטומונטאז' כך שהרצל הוסף לתמונה המחודשת.

ביקורו של הקיסר בירושלים נמשך שבוע, ויועד במיוחד לטקס חנוכת כנסיית הגואל הלותרנית־פרוטסטנטית. הביקורים נערכו בצניעות יחסית מצידו של הקיסר, ללא פמלייה גדולה ושומרי ראש, על גבי סוס או מרכבה קלה ופתוחה.

בערב הגעתו, הודלקו כל הפנסים לאורך הדרך אשר מחוץ לעיר, ומאות פנסים בתוך העיר.

ביום הראשון בירושלים נסע הקיסר לבית לחם כדי לחנוך את בית היתומים הגרמני שם. לאחר מכן, עלו הקיסר ורעייתו, אוגוסטה ויקטוריה, להר הזיתים לתפילה בגן כנסיית העלייה הרוסית, התפילה הוקדשה לאוגוסטה ויקטוריה, ובמעמד זה גם הובטח לה שייבנה בסמוך “בית החולים אוגוסטה ויקטוריה” על שמה (בית החולים נחנך ב־ 1910).

ביום השני נחנכה כנסיית הגואל ברוב עם ובטקס דתי. בלילה נערכה במחנה הקיסר חגיגה שבה נורו לשמי הלילה של ירושלים זיקוקין די נור ונכבדים מכל הדתות עוטרו באותות כבוד של האימפריה (בהם הראשון לציון הרב יעקב שאול אלשיר, הרופא משה וולך, עזריאל זליג הויזדורף, וראש העיר יאסין אל־ח’אלידי).

היום השלישי תוכנן במקור לביקור ביריחו, אך בשל החום הכבד נערכו במקום זאת ביקורים של הקיסר ורעייתו, ביחד ובנפרד, במוסדות חינוך ודת גרמניים. הקיסר ביקר בבית היתומים שנלר לבנים, ורעייתו ב“טליתא קומי”, מוסד שנועד לנערות.

אוגוסטה ויקטוריה ביקרה גם בבית החולים לילדים “מריאנשטיפט” ובבית ספר לנערות.

המאורע החשוב מנקודת מבט ציונית, היה ראיון קצר נוסף של הרצל אצל הקיסר במחנהו בירושלים. לדברי הרצל: “קבלת פנים קצרה זו תשמר לנצח נצחים בדברי ימי היהודים ולא מן הנמנע הוא שתהיינה לה גם תוצאות היסטוריות. אולם מה מבדחים הם פרטי כל המאורע” כוונתו הייתה לסידורי הטקס הפרוסיים שננקטו ולמשכו הקצר של המעמד, שנמשך פחות מרבע שעה, חלקו הקראה של הרצל מן הכתוב בנוגע לתועלת הכלכלית שניתן להפיק מארץ ישראל, למשל הפקת חשמל בנהר הירדן, ובסופו מציין הרצל תשובה סתמית של הקיסר שארכה “חמישה או שישה רגעים”, לגביה מציין הרצל ביומנו ש“איך מילא את חמשת או ששת הרגעים של תשובתו לא אזכור עוד”. הראיון הסתיים בהושטת ידו של הקיסר להרצל ללחיצת ידיים.

ביקור הקיסר נחשב לאחד האירועים המרכזיים בתולדות ארץ ישראל בסוף המאה ה־ 19, ומוזכר בהרחבה בכתבים של התקופה. בהקשר זה ביקור הקיסר נתן חיזוק להתיישבות הגרמנית בארץ ישראל, שהתבטאה בהקמת כנסיות, מוסדות ציבור ומושבות טמפלריות.

לביקור היו השפעות ארכיטקטוניות בירושלים בהקשר לבנייתם של כנסיית הגואל, הקמת כנסיית דורמציון, שאדמתה ניתנה כמתנה לקיסר מאת הסולטאן במהלך הביקור, הקמת מתחם אוגוסטה ויקטוריה על פי בקשת רעיית הקיסר, וכן פריצת פתח בחומת העיר העתיקה בסמוך לשער יפו. השפעה נוספת על ירושלים הייתה כי לראשונה הונהגה בה תאורה לילית ברחובות.

לביקור הקיסר הייתה משמעות חשובה בהקשר להתקרבות ביחסים שבין האימפריה העות’מאנית לגרמניה. בעקבות מלחמת קרים, שבה ניצלה האימפריה העות’מאנית מכיבוש על ידי רוסיה רק בזכות תמיכתן של אנגליה, צרפת וגרמניה, נעשתה התלות הטורקית במעצמות אירופיות לגדולה. כך לדוגמה הצי הטורקי תוחזק על ידי האנגלים והצרפתים, בעוד חילות היבשה נהנו מחניכה גרמנית. ואולם התחושה השוררת הייתה שהיחס האנגלי והצרפתי כלפי האימפריה היה מעורב בתחושות עליונות וזלזול, ולעומת זאת היחס הגרמני היה שוויוני יותר. ביקור הקיסר היה גורם וסמל להתקרבות זאת, ובעקבותיו אף נפוצו שמועות על כך שהקיסר התאסלם בחשאי. מאמצי ההתקרבות של הקיסר, שבאו לידי ביטוי במסע, נתנו פרי בעת מלחמת העולם הראשונה, בעת שהאימפריה העות’מאנית החליטה להצטרף למלחמה לצִדה של גרמניה.

בתיאורים רבים של כיבוש ירושלים בידי הבריטים, יש אזכור למסע הקיסר לארץ ישראל בהקשר לטקס כיבוש ירושלים. בעוד שעבור הקיסר נפרץ פתח בחומה, והוא נכנס לעיר העתיקה רכוב על סוסו, הגנרל אלנבי ירד מעל סוסו עם הגעתו לשער יפו, ונכנס לירושלים באופן רגלי, כעולה רגל.

סופה של התקופה הוא בתבוסת האימפריה העות’מאנית במלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי כוחות האימפריה הבריטית בשנת 1917.


מילים ומושגים שהשתרשו בשפה העברית

400 שנות השלטון העות’מאני בארץ הותירו השפעה רבה על השפה העברית עד ימינו. מונחים רבים בשפה הטורקית החדשה והערבית, שחלקם נוצרו או השתמעו בעקבות השלטון העות’מאני, השתרשו מאז בשפה ובתרבות העברית, כמו בתרבות הארצישראלית בכללה. נעשה שימוש במונחים אלו בספרות, באמנות ובאדריכלות הארצישראלית והעברית לדורותיה, בהיסטוריוגרפיה הישראלית, בספרות החוק והמשפט האזרחי והצבאי של מדינת ישראל.

  • אפנדי (effendi) – מקורה מיוונית תיכונה “אדון”, “פטרון”, “תואר כבוד בביזנטיון”. המשמעות: תואר כבוד לאדון שנלווה לשמותיהם של נסיכים, אנשי דת, פקידי ממשל וקציני צבא ובכללי אנשים מלומדים. במקורות העבריים הארצישראליים תואר אשר הוסף לשמו הפרטי של אדם מכובד, אמיד או נושא במשרה.

  • באב (bap)־ המקור ערבי. המשמעות: שער, דלת.

  • בלד (belde)־ המשמעות: כפר, עיר, קהילה, מקום. באלדי מקומי, בין השאר התואר צורף לשמות של זני צמחים.

  • בקשיש (bahsis)־ מקורה מפרסית “נדיבות”, “מתנה”, “מחילה”, “מענק”. המשמעות: תשר, דמי שירות, דמי שתייה, טיפ. במובן מתנה, גמול. בהקשר הארצישראלי משמעו בדרך כלל שוחד לשליטים העות’מאניים וכדבר נפוץ ושכיח.

  • ג’ורה־ מקורה מערבית “בור”, “גומה”. המשמעות: בור איסוף שופכין, בור ספיגה.

  • דוגרי (dogru)־ המשמעות: מספר מובנים קרובים: ישר (קו). ובהשאלה: ישר, הגון, אמיתי, נכון, מתאים, הולם, ראוי, מדויק. נכון! (מילת הסכמה).

  • דרוויש (dervis)־ המשמעות: נזיר ואיש דת, או מסדר איסלאמי.

  • ואדי (vadi)־ מקורה מערבית. המשמעות: משמעה האחד ובשימוש הארצישראלי: עמק, נחל, קרקעית נהר. משמעה השני: אופן, שיטה, סגנון, דרך, וגם נושא.

  • וזיר (vezir)־ מקורה מערבית. המשמעות: שר בממשלה, בעל תפקיד רם בממשל העות’מאני, הנושא בתואר פאשה.

  • וורקו (vergi)־ המשמעות: מס, מס קרקעות, מס בשם זה נהג גם בתקופת המנדט.

  • חאן (han, kervansaray)־ מקורה מפרסית “פונדק”, “אכסנייה”. המשמעות: פונדק, אכסנייה, בית מידות ששימש למגורי ארעי לעוברים ושבים ובדרך כלל על אם הדרך. בקומה הראשונה, התנהל מסחר, הסעדה ואף הרבצת הבהמות, ובשנייה התגוררו האורחים.

  • חווג’ה (hoca)־ מקורה מפרסית. חכם דת מוסלמי. מורה. יועץ, אדם חכם העץ עצות.

  • חושה (havsa)־ מקורה מערבית. המשמעות: מעון עשוי חימר וקש.

  • חושמה־ מקורה מהעברית החדשה. המשמעות: מילה שנתחדשה ע“י אליעזר בן יהודה ע”י ר“ת: חוקה של משלת העם, בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים ושינוי שיטת הממשל באימפריה העות’מאנית ב־ 1908. ה”קונסטיטוציה" בלשון המדיניות האירופית.

  • חמולה (hamule)־ מקורה מערבית. המשמעות: בית אב, משפחה.

  • חמאם (hamam)־ המשמעות: בית מרחץ.

  • חמסה־ מקורה מערבית. המשמעות: קישוט בצורת יד הנחשבת לסגולה. כף ידה של פטמה בת מוחמד.

  • חפיר (hafr)־ מקורה מערבית. המשמעות: חפירה.

  • חרם (harem)־ המשמעות: מקדש, דבר קדוש. אישה נשואה.

  • טאבו (tapu)־ מקורה מיוונית “פיסת אדמה”, “שטח קרקע קטן” ומלטינית topia “עבודת אדמה”. המשמעות: תעודת קניין בנכסי דלא־ניידי, כלולות בה החובות והזכויות של המחזיק בה.

  • טורבן (tulbent)־ מקורה מפרסית “פס”, “רצועה”, “חבל”, “מיתר”. שתי משמעויות: אריג כותנה קל ורך, שקשריו עדינים ומרווחים או מוסלין, אריג כותנה עדין ודק. משמעות שניה־ כיסוי ראש מאריג זה.

  • טמבל (tembel)־ מקורה מפרסית. המשמעות: עצלן. בעברית החדשה טמבל הוא טיפש. כובע טמבל הוא כינוי לכובע תפור מבד אפור המשמש לעובדים וחיילים.

  • טריק (tarik)־ מקורה מערבית. המשמעות: דרך.

  • טרסה (teras)־ מקורה מאיטלקית וצרפתית שנגזרו מהמילה הלטינית terraceum, “חצר”, “חלקת אדמה שטוחה סמוכה לבית”. מספר משמעויות: משטח קרקע נתמך ע“י אבנים ובנוי ע”י חקלאים כמדרגה למגרון ההר כדי לנקז את המים אל גידולי המדרגה ולעצור את סחף העפר. המשמעות השנייה־ רחבה, מרפסת.

  • יוק ((yok־ המשמעות: אין, לא.

  • כוחלה־ מקורה מערבית. המשמעות: הנחת חומר חיבור, כגון טיט, בייצור הבנאים או מלט מוכן בין לבנים, משטחי חיפוי של קירות או נדבכים. הרכבו וצבעו משפיעים על מראה הבניין.

  • מוכתר (muhtar)־ מקורה מערבית. המשמעות: ריבוני, עצמאי. בשימוש שלטוני־ ראש כפר ומייצגו כלפי השלטונות. אופי ותואר התפקיד אומץ גם ביישוב היהודי החדש בתקופות העלייה הראשונה והשנייה, ושימש בו בדר"כ איש ביטחון, וגם בתקופת המנדט הבריטי.

  • מופתי (muftu)־ מקורה מערבית. המשמעות: חכם דת מוסלמי ופוסק הלכה על פי האיסלאם.

  • מכדריה־ המשמעות: שמירה על שדות מזרע. המונח היה בשימוש ביישוב ואצל אנשי “השומר” בתקופת העלייה השנייה.

  • מועלם (muallim)־ מקורה מערבית. המשמעות: מורה, מומחה.

  • נפוש, נפוס (nufus)־ מקורה מערבית “רשומות”, “פרוטוקולים”, “זיכרון דברים”. המשמעות: אוכלוסייה. בשימוש שלטוני ועממי שמה של תעודת מעבר, פספורט. תפקדה לעיתים כ“תעודת זהות” כפי מובנה היום. המונח היה בשימוש ביישוב גם בראשית תקופת המנדט הבריטי.

  • סראיה (saray)־ המשמעות: מילת כינוי לבית הממשלה והמשטרה בערים, כגון בירושלים וביפו.

  • עמליה (emeliyat)־ מקורה מערבית. המשמעות: פעולות, עבודות, מעשים. מובן הצבאי: מבצע או פעולה צבאית. בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה כונו כך עבודות ציבוריות שגויסו אליהן בכפייה אזרחים אל גדודים שאורגנו במתכונת צבאית.

  • פלאח (fellah)־ מקורה מערבית. המשמעות: עובד אדמה, בדר"כ בהקשר הארצישראלי, בחקלאות שלחין. משמעויות נוספות: איכר מצרי, שחור (אפריקאי), ערבי אפריקאי.

  • קאדי (kadi)־ מקורה מערבית. המשמעות: דיין, שופט דתי באיסלאם.

  • קוצ’אן, קושאן (kocan)־ המשמעות: תעודה, אישור, היתר. תעודת בעלות על מקרקעין־ שטר קניין (בשפה עממית).

  • קיוסק (kosk)־ מקורה מפרסית “אחוזה”, “ארמון”. המשמעות: בית או ביתן מקושט, ע"פ רוב מעץ, הנתון בלב גן גדול.

  • קישלה (kisla)־ המשמעות: קסרקטין. מחנה חיילים. בהקשר הארצישראלי גם בית משטרה והכלא העירוני־ כמו הקישלה בעיר העתיקה בירושלים.

  • ראסיה־ המשמעות: אבן הראשה.

  • שבאב (sebibe)־ מקורה מערבית. המשמעות: נוער, נעורים, עלומים, בחרות. נער, צעיר, בחור אמיץ לב. צעירים, הדור הצעיר־ וכך משמעו בעברית הארצישראלית.

  • שוויה־ המשמעות: לאט.

  • טאבון (tabun)־ מקורה מערבית. המשמעות: תנור הנבנה בשקע הנחפר באדמה או עשוי אבנים הדבוקות בחימר או טיט. ממוקם בדרך כלל בחצר הבית.

  • תורג’מן (tercuman)־ המשמעות: מתורגמן.

  • תרבוש (sarpus)־ מקורה מערבית. המשמעות: כובע לבד בצבעים שונים, בהקשר העות’מאני והארצישראלי התרבוש האדום היה לסמל ההתעתמנות וחובשיו בפרהסיה הכריזו למעשה על היותם אזרחים עות’מאנים.


ירושלים בתקופה העות’מאנית

במהלך כל תקופת שלטון העות’מאנים בירושלים, אוכלוסיית העיר נעה בין כ־ 5,000 נפש בראשיתה, לכ־ 60,000 בסופה. הרכב האוכלוסייה השתנה: בראשית התקופה, המוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר, ובסופה היהודים היוו את הרוב.


בשנת 1553/4 נערך מפקד רשמי בירושלים, על פיו היו בעיר 2,724 בתי אב ו־ 179 רווקים, מתוכם 324 בתי אב ו־ 13 רווקים יהודים. מדיווחים של נוסעים נוצרים במאה ה־ 16, עולה כי ליהודים בירושלים כבר היה בתקופה זו רחוב או רובע משלהם.

עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות’מאנית הדרדר מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. העיר לא היוותה מרכז מסחרי או מדיני של אזור נרחב וחשיבותה הייתה דתית בלבד. השלטון היה של פחוות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר.

מושל ירושלים שילם דמי חכירה לסולטאן וקיבל את כספו חזרה באמצעות מסים. כל עולה רגל שילם למושל תמורת כניסה למקומות הקדושים.

היהודים והנוצרים שילמו מס גולגולת מיוחד־ אות למעמדם הנחות. הם לא הורשו לשאת נשק, נאלצו ללבוש בגדים בצבעים שונים ונאסר עליהם לבנות ולשפץ בתי תפילה. את המסים הם שילמו דרך מוסדות הדת שלהם, לרוב על־פי גובה הכנסתם בפועל. נוספו מסים לא רשמיים רבים שהכבידו על האוכלוסייה. בשל קדושת העיר והעוני השורר בה היו משוחררים בני העיר מחלק מהמסים המוטלים על כל נתיני האימפריה, כמו מס יחיד ומס רכוש. מס הייצוא היה נמוך ובמקומו שולם מס כניסה בשערי העיר. כל ההנחות האלו חלו על ירושלים שבתוך החומות בלבד. זהו גורם נוסף לעיכוב פיתוחה.

בשל גודלה הקטן, נטל המסים והמיעוט היחסי של ההזדמנויות הכלכליות בה, לא נהנתה ירושלים מהגירה חיובית מהכפרים מסביב. במקרי חירום אף ברחו המוסלמים והנזירים מירושלים החוצה, כיוון שבניגוד לעיר, בכפרים לא נאכפה יד השלטון בצורה כה חזקה.

הכיבוש המצרי, בשנים 1831־ 1840, הביא רווחה קלה ליהודים ולנוצרים: השלטון היה מסודר יותר, והתיר זכויות בנייה ופולחן חופשיים יותר. הסדר לא איפשר להתחמק מעול המסים שהלך והכביד ולכן פרצו האזרחים בארץ ישראל ובסוריה במרידות (בירושלים ב־ 1834). בעזרת המעצמות האירופיות שבו העות’מאנים לשלוט בארץ.

לאחר 1840, הונהגו מספר שינויים כחלק מהטנזימאט שנועדו ליעל את המשטר ולהרצות את המעצמות שעזרו להדוף את המצרים. נחקקו תקנות בדבר שוויון לנתינים לא־מוסלמים והענקת מעמד מיוחד לקונסולים שרבים מתושבי ירושלים הלא־ערבים חסו בצילם. מס הגולגולת המשפיל הוחלף במס בדל (אי שירות בצבא).

הקונסוליה הבריטית בירושלים נפתחה ראשונה, כבר ב־ 1838/9. בצמוד לה הוקמה בשנת 1841 “כנסיית המשיח”31 של הכנסייה האנגליקנית מול מגדל דוד ובה כתובות בשפה העברית (המטרה הייתה להביא להמרת דת של היהודים, אולם פעילות זו זכתה להצלחה מועטה).

הבריטים עמדו על כך שלא ייערכו פרעות וביזה ביהודים ובנוצרים, שנחשבו לידידי השלטון המצרי. לפי הודעת הקונסול הבריטי בשנה זו, בארץ ישראל ישבו כ־ 9,690 יהודים.

ב־ 1842 נפתחה הקונסוליה של פרוסיה, ב־ 1843 נפתחו הקונסוליות של צרפת ושל ממלכת סרדיניה, ב־ 1844 נפתחה הקונסולה של ארצות הברית, ב־ 1849 נפתחה הקונסוליה של אוסטרו־הונגריה ובשנות השישים נפתחה הקונסוליה של רוסיה, שהסתפקה עד אז בנציגות ביפו בלבד.

במחצית הראשונה של המאה ה־ 19 נחתו על הקהילה היהודית בצפת מספר מכות (רעידות אדמה, מגפות, ופרעות כחלק ממרד הפלחים) והיא הצטמצמה מאוד. חלק מהקהילה ובפרט ה“פרושים” עברו לירושלים והיו לקבוצה בולטת שם. כך גם חודשה הקהילה האשכנזית בעיר לאחר שהם גורשו ממנה בעקבות חובות שלא שולמו לאחר מות רבי יהודה החסיד בתחילת המאה ה־ 18. ירושלים הפכה לעיר הגדולה בין ארבע ערי הקודש של אנשי היישוב הישן.

מ־ 1845 ואילך חל גידול ניכר במספר היהודים שהגיעו לירושלים מרוסיה.

שטח העיר בתוך החומות היה 850 דונם. העיר נחלקה לארבעה רבעים: מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי. השכונה המוגרבית הוגדרה לעיתים גם כרובע. הרבעים לא היו הומוגניים ונבדלו בגודלם, ברמת האוכלוסייה ועוד.

ברבעים הגדולים הייתה חלוקה פנימית לפי כתות ותנאי השטח. מערך הרחובות נשמר עוד מהתקופה הרומאית וכלל שני רחובות עיקריים מאונכים זה לזה: ה“קארדו (מקסימוס)” מצפון לדרום וה“דקומנוס (מקסימוס)” ממזרח למערב (נחל צולב) שחצו את העיר משער אחד לשני. מבנה זה היה אופייני לערים ולמחנות צבאיים באימפריה הרומית.

בשל מיקומה של השכונה המוגרבית בין הכותל המערבי לרובע היהודי התפתחו יחסים מתוחים בין היהודים למוגרבים. היהודים נאלצו לשלם למוגרבים עבור הזכות להתפלל ברחבת הכותל המערבי.

במהלך השנים חלה פלישה של יהודים, שחיפשו את הקרבה לכותל, לתוך שכונת המוגרבים, ופלישה של הנוצרים שחיפשו את הקרבה ל“וויה דולורוזה” ללב הרובע המוסלמי.

חלק גדול מהשטח הירושלמי הבנוי הוקדש לווקף וכלל גם מנזרים, מסגדים ומוסדות ציבור. ווקף הר הבית היה הגדול במוסדות ההקדש וברשותו היו רוב בתי הרובע היהודי. אף על פי שתפקיד הווקף היה לדאוג לתחזוקת הבתים, הדבר נכשל בירושלים ומצב התחזוקה היה גרוע. ברובע היהודי הייתה הזנחה מכוונת שנועדה להקשות על היהודים את חייהם בעיר. עם זאת הווקף השקיע הרבה במבני הציבור והתפילה בעיר.

הקהילה היהודית נחלקה לשני זרמים מרכזיים: ספרדים, שהיוו את הרוב בעיר במשך רוב התקופה, ואשכנזים, שהגיעו במאה ה־ 19, והפכו לרוב בסופה. הרישום העות’מאני מצביע על מספרים נמוכים בהרבה של יהודים מהמשוער. ייתכן כי מרבית היהודים המהגרים העדיפו להיות רשומים כנתינים זרים בקונסוליות מאשר ברישום הטורקי. לכן ייתכן שהיהודים היו האוכלוסייה הגדולה בעיר במאה ה־ 19.

במשך רוב התקופה היו היהודים הספרדים מאורגנים באמצעות" ועד פקידי קושטא“, גוף כלכלי בעיקרו שישב באיסטנבול, תמך כלכלית ביהודי ירושלים וייצג אותם מול השלטון המרכזי. הגוף המקביל עבור האשכנזים נוסד רק באמצע המאה ה־ 19 ונקרא” ועד הפקידים והאמרכלים".

ב־ 1841 מונה החכם באשי של ירושלים. כעבור שנה, ב־ 1842, אוחדו תפקידי ה“חכם באשי”, הרב הראשי לקושטא ונציגם הרשמי בפני השלטון הטורקי, עם תפקידי “הראשון לציון”32, ששימש גם כמנהיג היהודי בארץ ישראל. תפקיד זה הפך מאוחר יותר למשרת “הרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל”.

הראשון שנשא את שני התארים, “החכם באשי” וה“ראשון לציון” היה הרב חיים אברהם גאגין33 (אג"ן).

מרכז הרובע היהודי נקבע באזור בתי הכנסת הספרדים וסביבתם הקרובה. נשלחו שלוחות לרובע המוסלמי הקרוב לכותל, אך מרכז הכובד לא השתנה. הרובע היהודי התגבש במקומו המוכר היום כבר במאה ה־ 15, מפני שהיה אז שטח ריק ומרוחק ממקומות מקודשים לנצרות ולאיסלאם. התרחבות הרובע בוצעה באמצעות יהודים עשירים שקנו חצרות של ערבים ושיקמו אותן. בחצרות אלו השתכנו אשכנזים וכך נוצרה הפרדה מרחבית בין שני הזרמים היהודיים. התחזוקה הנמוכה והזוהמה הן תוצאה של עוני התושבים, הזנחה של בעלי הבתים המוסלמים והוואקפים והכבדת השלטון העוין. מספר פעולות נעשו על ידי המוסלמים כדי להשפיל את היהודים כמו השארת בית מטבחיים בצמוד לבית הכנסת.

באמצע המאה ה־ 19 נאלצו היהודים לשלם באמצעות הרב הראשי גם תשלומי־כופר שונים למוסלמים המקומיים: 300 לירות בשנה לנכבד שביתו סמוך לכותל המערבי תמורת הרשות להתפלל שם, 100 לירות בשנה לתושבי סילואן תמורת אי־חילול הקברים על הר הזיתים, 50 לירות בשנה לבדואים משבט תעמרה תמורת אי־פגיעה בקבר רחל, ו־ 10 לירות בשנה לשייח' אבו גוש כדי שלא יתנכל ליהודים בדרכם ליפו. על אלה נוספו מגוון היטלים קטנים, ובהם: תשלום למוסלמי עבור השגחה על השחיטה היהודית ומתנות של סוכר ודברים נוספים לראשי המוסלמים בחגיהם. באותה תקופה עדיין הוחזקה המזבלה של העיר בתוך הרובע היהודי.

כלכלת העיר התבססה על תעשייה, מסחר (בעיקר פנים מחוזי ולתיירים) וכספי תרומות.

התעשייה החשובה ביותר הייתה של סבון ושמנים במספר בתי חרושת. התעשייה השנייה בחשיבותה הייתה אריגה, מקצוע שעבר בירושה. בענף זה ובסנדלרות עסקו בעיקר היהודים. לקוחותיהם היו בעיקר הפלחים והבדואים שבאו לעיר בימי השוק. מרבית היהודים התקיימו בדוחק מכספי החלוקה.

בית הדפוס הראשון בירושלים היה של הארמנים שהקימו בית דפוס כבר בראשית שנות השלושים של המאה ה־ 19. בשנת 1841, הקים ישראל ב"ק (שקודם לכן הקים דפוס בצפת) בית דפוס עברי, שהיה בית הדפוס העברי הראשון בהיסטוריה של ירושלים. בשנת 1843 קיבל ישראל ב“ק ממשה מונטיפיורי, שאיתו היה בקשר עוד בתקופת צפת, מכונת דפוס חדשה. מאחר שהיה המדפיס היהודי היחיד בירושלים, החזיק ישראל ב”ק במונופול על הדפוס העברי בעיר. בראשית שנות ה־ 60 של המאה השתנה המצב, עם הקמתו של בית דפוס מתחרה ע“י יואל משה סלומון, מיכל הכהן, ויחיאל ברי"ל. השלושה גם הוציאו לאור בבית הדפוס שלהם עיתון בשם “הלבנון”. ב־ 1863, החל ב”ק להוציא לאור ביחד עם חתנו ישראל דב פרומקין עיתון בשם “חבצלת”.

עקב הלשנה נסגר עיתונו (כמו גם עיתון “הלבנון”) בצו השלטון העות’מאני, אך הופיע שוב כעבור מספר שנים והתקיים במשך יותר מארבעים שנה.

ע"פ המפקד שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839, מנתה האוכלוסייה היהודית בירושלים 3,007 נפש. בשנת 1895 דיווח אברהם משה לונץ שישנם 28,112 יהודים בעיר.

לקראת סוף המאה ה־ 19 חלו התפתחויות משמעותיות בתחבורה אל העיר.

ב־ 1869, בימי ראש העיר יוסף אל־ח’אלידי, הסתיימה סלילתו של הכביש הראשון שהתאים לכרכרות וחיבר בין יפו לירושלים. החל שירות דיליז’אנסים־ עגלות של כ־ 10 נוסעים.

ב־ 1892 נחנך קו הרכבת בין יפו לירושלים שנבנה ע"י קבוצת משקיעים צרפתית בנהגתו של היזם הירושלמי יוסף נבון ביי. הייתה זו מסילה של כ־ 87 קילומטר והיא הונחה בתוואי נחל שורק. משך הנסיעה ברכבת ארך בין ארבע לשש שעות. הייתה זו הרכבת ראשונה במזרח התיכון והיא קדמה למסילת הרכבת החיג’אזית.


אליעזר בן יהודה ראה בבניית הרכבת סמל לניצחון הנאורות, ובפרט של תנועת ההשכלה היהודית על הקהילות המסורתיות ששלטו אז בירושלים ושנאבקו במאמציו להחיות את הלשון העברית, להתחדשות הלאום העברי, והיו נגד חידושים בכלל. בן יהודה חידש את המילה ‘רכבת’ כדי לתאר את הפלא החדש שהגיע לעיר.

במהלך המאה ה־ 19 החלו שיפוצים בעיר. המבנים הציבוריים הקיימים היום שוקמו ברובם בתקופה זו. הראשון בחשיבותו הוא הר הבית הכולל את כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא. השני בחשיבותו היא כנסיית הקבר והשלישי הוא המנזר והכנסייה הארמנית. השיפוץ הגדול ביותר היה באזור שער יפו. השינוי נבע מהגירת אוכלוסייה של יהודים אשכנזים, שהגדילו את אוכלוסיית העיר ולבסוף הובילו את היציאה מהחומות.

עד אמצע המאה ה־ 19 השתרעה ירושלים על השטח המתוחם בין חומות העיר העתיקה בלבד. היהודים בדרך כלל לא שהו מחוץ לחומות העיר, אלא אם הלכו בחבורות קטנות אל קבר רחל או חברון. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו אימתן על האזור. בשלהי התקופה העות’מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות למימדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.

גורמים שונים, בהם מעצמות זרות וכנסיות שהיו זקוקים לשטחים עבור מפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו במחצית המאה ה־ 19 לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר, בעיקר ממערבה ומצפונה.

בין אלה היה הנדבן היהודי־אנגלי משה מונטיפיורי שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.

ל“משכנות שאננים”, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה ב־ 1860, קדמו מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה־ 19. כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים החלו בהקמת “מגרש הרוסים” ו“בית היתומים של שנלר34. לאחר משכנות שאננים נבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה גם השכונות נחלת שבעה, מאה שערים, מחנה ישראל, מחנה יהודה ואחרות.


 

פרק 53: הקמת בתי חולים בירושלים החל מהתקופה העות’מאנית


תנאי התברואה בעיר העתיקה היו קשים בגלל מספר סיבות: היעדר תנאים לתיעול שפכים, אי סילוק האשפה מתחומי העיר, תנאי דיור ירודים, ומחסור במים. שילוב תנאי התברואה הגרועים יחד עם המגורים הצפופים והתזונה הלקויה הביאו להתפרצות מחלות ומגפות חוזרות, בעיקר מלריה, דיזנטריה וכולרה.

בעת התפרצות המגפות היו סוגרים חנויות, נזירים היו עוזבים את העיר והיה מוטל עליה סגר. הורגש מחסור בתרופות ובמוסדות רפואה.

הרופאים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל הגיעו עם נפוליאון ב־ 1799. הם היו בדרך כלל נוסעים עוברי אורח מזדמנים. החל משנת 1825 נשלחו לארץ ישראל רופאים נוצרים מטעם המיסיון האנגלי.

עד למחצית המאה ה־ 19 לא היו בתי חולים בירושלים. אופן ה“טיפול” בחולים עד אז היה מתן שירותי בריאות בסיסיים ושינה לצד החולה בביתו.

בזה אחר זה הוקמו בתי חולים שתפקידם היה לרכז את החולים במקום אחד, גם לצורך הרחקתם מסביבת מגוריהם שלא ידביקו את סובביהם, וגם לצורך טיפול סיעודי. עדיין לא ניתן מענה רפואי טיפולי וההתמקדות הייתה בעיקר בהלנת החולים, האכלתם וחיזוקם.

בתי החולים הופעלו בידי קבוצות שונות ולמען אוכלוסיות ייעודיות.


בתי החולים הראשונים שנפתחו בעיר העתיקה:

א. 1838־ הוקמה המרפאה של המיסיון האנגלי.

ב. 1843־ הוקמה מרפאת מונטיפיורי.

ג. 1844־ הוקם בית החולים החסידי־ספרדי.

ד. 1844־ הוקם בית החולים של המיסיון האנגלי.

ה. 1851־ הוקם בית החולים הגרמני.

ו. 1851־ הוקם בית החולים הצרפתי.

ז. 1854־ הוקם בית החולים מאיר רוטשילד.

ח. 1867־ הוקם בית חולים ביקור חולים.

ט. 1888־ הוקם בית החולים משגב לדך.

י. 1894־ הוקם ארגון “עזרת נשים”.

כחלק מתהליך היציאה מן החומות יצאו גם בתי החולים מהעיר העתיקה, בעיקר לרחוב הנביאים שקיבל את כינויו באותה תקופה־ רחוב בית החולים:

יא. 1863־ בית החולים הראשון שנבנה מחוץ לחומות היה בית החולים הרוסי ב“מגרש הרוסים”.

יב. 1872־ הוקם בית החולים מריאנשטיפט.

יג. 1882־ הוקם בית החולים סנט ג’ון.

יד. 1887־ הוקם בית החולים הנסן.

ז. 1888־ עבר בית החולים מאיר רוטשילד מהעיר העתיקה לרחוב הנביאים.

טו. 1891־ הוקם בית החולים העירוני.

ה. 1892־ עבר בית החולים הגרמני מהעיר העתיקה לרח' הנביאים פינת רח' שטראוס.

ו. 1896־ עבר בית החולים הצרפתי מהעיר העתיקה לרח' שבטי ישראל 2.

י. 1896־ עבר בית החולים “עזרת נשים” מהעיר העתיקה לרחוב יפו.

ד. 1897־ עבר בית החולים של המיסיון מהעיר העתיקה לרחוב הנביאים 82.

טז. 1902־ הוקם בית החולים שערי צדק.

יז. 1910־ הוקם בית החולים אוגוסטה ויקטוריה.

יח. 1919־ הוקם בית החולים האיטלקי ברח' שבטי ישראל 29 פינת רח' נביאים 9.

ח. 1925־ עבר בית החולים “ביקור חולים” מהעיר העתיקה לרח' הנביאים 74.

יט. 1938־ הוקם בית החולים הדסה הר הצופים.

כ. 1960־ הוקם בית החולים הדסה עין כרם.

ט. 1987־ נפתח מחדש בית החולים “משגב לדך” בשכונת קטמון.


(בתי החולים סומנו באותיות לפי סדר הקמתם ומעברם אל מחוץ לחומות. בהמשך, ההתייחסות לכל בית חולים תהיה בהתאם לאות שניתנה לו. כך יקרה שהתייחסות לבית חולים לא תמיד תתאים לסדר הא’־ב'. ניתן להעזר ברשימות מעלה בתור תוכן עניינים. הערות המחבר מתייחסות להיסטוריה של בית החולים שעליו דובר, לעיתים עד ימינו).


א. המרפאה של המיסיון האנגלי:

המיסיונרים היו הראשונים שהעסיקו רופאים מודרניים בירושלים. ב־ 1825 הגיע ארצה ד"ר ג’ורג' דלטון (Dalton), רופא מטעם “החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים”, אך הוא נפטר ממחלה לפני שהספיק להתחיל לעבוד בירושלים.

בשנת 1838 פתח הקונסול הבריטי מרפאה בירושלים, בשולי הרובע היהודי, צמוד למתחם הפרוטסטנטי של כנסיית המשיח ולמגדל דוד, ואליה נשלחה המשלחת הרפואית הקבועה הראשונה, ובראשה ד"ר אלברט גרטשמן (Gerstman), והרוקח מלביל פטר ברגהיים (Bergheim), שניהם יהודים מומרים.

ב־ 1843 נשלח לירושלים ד"ר אדוארד מקגאון (McGowan) למרפאת המיסיון, ואיתו החל עידן הרפואה המודרנית בארץ ישראל.

משה מונטיפיורי שביקר מספר פעמים בירושלים הזדעדע מרמת התחלואה הגבוהה ותנאי ההיגיינה והסניטציה הקשים, והחל ליזום הקמת בית חולים בעיר וחיפש רופא יהודי מתאים.

מנגד, עמד “ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם” שניהל את איסוף וחלוקת כספי החלוקה. הארגון התנגד לכל מודרניזציה, מאחר שראה בה איום חילוני על דרכי החיים המסורתיות. בכוחו הכלכלי כפה את עמדותיו על יהודי ארץ ישראל.

במכתב אל “הראשון לציון” חיים אברהם גאגין, הביע מנהל הארגון, צבי משה לעהרן, את דעתו נגד הקמת בית חולים יהודי, ונגד העסקת רופא יהודי ה“עלול להחדיר מינות (נוצריות) וכפירה לירושלים”.

בשנת 1843, הגיעו לירושלים מגרמניה הרופא היהודי ד"ר שמעון פרנקל ורעייתו מינה. משה מונטיפיורי שילם את הוצאות הנסיעה, צייד את הרופא בבית־מרקחת ובמכשירים כירורגיים ומימן את משכורתו. כן הבטיח לו את הגנתם של הקונסול האנגלי ושל הפחה הטורקי.


ב. מרפאת מונטיפיורי:

בהגיעו לרובע היהודי בירושלים, פתח ד“ר פרנקל מרפאה יהודית ראשונה בצפון־מערב הרובע, שנקראה בפי התושבים “מרפאת מונטיפיורי”. המרפאה שירתה את תושבי ירושלים כולם בלי הבדל דת ולאום. עם בואו של פרנקל לירושלים הוכפל מספר רופאי העיר מ־ 1 ל־ 2. הרופא השני היה הרופא של המיסיון האנגלי, ד”ר אדווארד מקגוון. המחלוקת האידאולוגית בין השניים לא הפריעה להם לשתף פעולה ולעבוד בצוותא למען חולֵי־ירושלים.


ג. בית החולים של המיסיון האנגלי 35 :

ב־ 1844 “החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים” (London Society for Promoting Christianity Among the Jews) החליטה להפוך את המרפאה האנגלית לבית חולים (שנקרא תחילה “בית החולים היהודי” ולאחר מכן “בית החולים של המיסיון האנגלי”), שישמש חולים יהודים בלבד במטרה מוצהרת לנצרם.

פתיחתו הקרבה של “בית החולים של המיסיון האנגלי” עוררה התנגדות עזה ביישוב הישן ואף גרמה להכרזה על חרם על כל מי שיעז להיכנס אליו.

בעקבות כך, ארגון הפקידים והאמרכלים החליט לשתף פעולה עם משה מונטיפיורי להקמת בית חולים יהודי קטן ברובע היהודי.


ד. בית החולים החסידי־ספרדי:

בקרב העדה הספרדית התארגנה קבוצת תומכים בהקמת בית החולים היהודי. היא שכרה למטרה זו מבנה מרשים בן 3 קומות, אחד הגדולים ברובע היהודי, ששימש בעבר בית חולים של הצבא המצרי, בעת שלטון איברהים פאשה בארץ. הבניין שופץ במהירות, ובקיץ 1844, ימים ספורים לפני מועד פתיחתו הרשמי של “בית החולים של המיסיון האנגלי”, נפתח “בית החולים החסידי־ספרדי בירושלים”. היה זה בית החולים היהודי הראשון בירושלים ובארץ ישראל בכלל, ונוהל בידי ד"ר שמעון פרנקל.

למרות החרם שהיישוב הישן הטיל על כל מי שהעז להכנס ל“בית החולים של המיסיון האנגלי”, היו לא מעט יהודים שהעדיפו את הטיפול הרפואי של בית החולים של המיסיון על פני הרפואה הפרימיטיבית שסופקה במוסדות רפואיים אחרים בירושלים. בית החולים משך יהודים נזקקים ע"י אספקת מזון כשר, קביעת מזוזות בדלתות, ובעיקר בהצעת שירות רפואי, תרופות, מזון וביגוד חינם.

בית החולים החסידי־ספרדי נסגר לאחר ארבע שנות פעילות בלבד בשל חוסר תקציב. לאחר סגירת בית החולים דיווח על כך העיתון היהודי בלונדון ה־ “Jewish Chronicle” והסביר את סיבת הסגירה בכך שהתברר שהוא נחות לעומת בית החולים המיסיונרי.


ה. בית החולים הגרמני (בהמשך “הדסה זיו” 36 ואגף “זיו” ב“ביקור חולים”):

בשנת 1851 ייסד המסדר הגרמני של האחיות הדיאקוניסוית בית חולים. “בית החולים הגרמני” או “בית החולים הגרמני של האחיות הדיאקוניסיות” (Das deutsche Diakonissen־Krankenhaus) הוקם בתוך העיר העתיקה בתוך מבנה קיים ששכן מול מצודת מגדל דוד וששימש לפני כן כביתו של הקונסול הבריטי ויליאם טנר יאנג. בית החולים שימש גם כבית הארחה לתיירים־צליינים פרוסיים חסרי אמצעים. ארבע הנזירות מהמסדר הקדישו את זמנן לטיפול ביתומים ולצרכיהם של החולים. עם הקמתו קיבל בית החולים את חסותה של הקונסוליה הגרמנית ששאפה לקחת תחת חסותה מפעלים גרמניים בירושלים.


ו. בית החולים הצרפתי:

באותה השנה, 1851, הוקם “בית החולים הצרפתי סן לואי”37 ביוזמת הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. הוא נקרא על שם לואי התשיעי מלך צרפת שהוביל שני מסעות צלב (שביעי ושמיני) ואף נפל בשבי המוסלמים במצרים. המוסד שכן תחילה בבניין קטן בין החומות, סמוך לשער יפו, בבניין הראשון של הפטריארכיה הלטינית והופעל ע"י נזירות מהמסדר הצרפתי סן־ג’וזף (מסדר “האחיות סן ג’וזף של ההתגלות” נוסד בשנת 1832 בצרפת ושם לו למטרה לשלוח אחיות לכל מקום בעולם בו תידרש פעולה רפואית וסיעודית).

בניית בית החולים מחוץ לחומות ברחוב שבטי ישראל החלה ב־ 1879, לאחר שהרוזן דה פיילא רכש את המגרש שליד מגרש הרוסים, והיא הסתיימה ב־ 1896.

כדי להבטיח את הכנסותיו הקבועות של בית החולים הוסיף דה פיילא בניין חנויות ליד חומת העיר העתיקה, מול בית החולים.


ז. בית החולים הרוסי (בהמשך “אביחיל” 38

בניית מגרש הרוסים החלה כבר ב־ 1858 והושלמה במהלך 1864. עושי דברו של הצאר בארץ ישראל, אנשי “החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית”, הקימו במקום מאגרי מים גדולים ושתי אכסניות לגברים, אכסניה לנשים, אכסניה לחברי המשלחת הדתית (כמרים ונזירות שליוו את הצליינים במסעם), בית חולים, וכנסייה קטנה בלב המתחם, שנקראה בשם “כנסיית השילוש הקדוש”. חלק מהמבנים נקראו על שם בני משפחת הצאר (כמו אכסניית הגברים, שנקראה על שם הצאר ניקולאי, או אכסניית הנשים שנקראה על שם מריה, אמו). את המקום תחזק והפעיל צוות גדול של נזירות רוסיות מקומיות, שדאגו לכל מחסורם של הצליינים, ועבדו בבית החולים. בית החולים הרוסי נבנה ב־ 1863 כבית חולים עבור הצליינים והוא היה בית החולים הראשון שהוקם מחוץ לחומות העיר העתיקה, בכיכר ספרא 13.

בית החולים סיפק אוהל מרפאה אשר ליווה את הצליינים הרוסיים במסעותיהם ברחבי הארץ, בדרכם לאתרים נוצריים שונים.

המחצית השנייה של המאה ה־ 19 הביאה עימה משבר נוסף ליישוב היהודי בארץ ישראל. מלחמת קרים גרמה לגל חדש של רעב וחולי, והצורך בבית חולים מודרני בירושלים היה דחוף.


ח. בית החולים מאיר רוטשילד (בהמשך “רוטשילד־הדסה” 39

הברון יעקב דה רוטשילד, אביו של הברון אדמונד ג’יימס דה רוטשילד, סיפק את המימון להקמת בית חולים בירושלים ודחף לקבלת חסות של ממשלת אוסטריה לפתיחת בית החולים. בשנת 1854 נפתח בעיר העתיקה “בית החולים מאיר רוטשילד” בניהולו של אלברט הכהן, מנאמני משפחת רוטשילד.

לאחר זמן מה, צצו חילוקי דעות בנוגע לאופי הפעולה של בית החולים מאיר רוטשילד. חלק מההנהגה האשכנזית פרושית בירושלים הסתייג מעצמאותו הניהולית של בית החולים ומהיותו נתון למרותו של רוטשילד בלבד. לטענת ה“פרושים”, נקט בית החולים אפליה מכוונת כלפי קבוצות שונות מקרב היישוב היהודי בירושלים, והעדיף חולים בעלי נתינות אוסטרית על פני יוצאי רוסיה ופולין. מתוך חילוקי דעות אלו, נולד בית החולים “ביקור חולים”.


ט. בית החולים ביקור חולים 40 (בהמשך חלק מ“שערי צדק”):

עדת ה“פרושים” (יהודי אשכנז) בחרה להקים בית חולים משלה. חברת “ביקור חולים” נוהלה על ידי עדת ה“פרושים” על מנת להביא עזרה לחולים בבתיהם. על פי הנחיות ראשי העדה רכשה החברה מגרש ועליו שני בתים ומרתף. כך נוסד בית החולים “ביקור חולים” בשנת 1867 וזאת בחסות הקונסוליה הגרמנית שבעיר.

בית החולים שכן על גבול הרובע היהודי ברחוב אררט שברובע הארמני, בסמוך לבית החולים של המיסיון.

מתחילה היה ניהול בית החולים בעייתי ומריבות על בסיס עדתי נוספו למחלוקות בין ה“פרושים” לחסידים, בין יוצאי רוסיה ליוצאי גרמניה והאשמות על שחיתות הועלו כנגד מנהלי המוסד.

כך, תשע שנים לאחר פתיחתו נסגר “ביקור חולים”, וכאשר נפתח מחדש ניהלו אותו לסירוגין רופאים לא־יהודים.

האוכלוסייה בעיר גדלה, וצרכיה גדלו גם כן. החולי הרב היווה זרז ליציאה מן החומות כאשר המטרה הראשונית הייתה הקמת בית חולים מחוץ לחומות. שכונות הוקמו מחוץ לחומות והעיר החדשה קרמה עור וגידים.

הוחלט להעביר את “בית החולים מאיר רוטשילד” אל מחוץ לחומות. לצורך זה נרכשה קרקע ברחוב הנביאים בסמוך למגרש הרוסים והבנייה החלה בשנת 1887. במקומו של בית החולים הישן ברובע היהודי, החל לפעול בית החולים “משגב לדך”.


י. בית החולים משגב לדך: 41

בית החולים “משגב לדך” קרוי על פי הפסוק “ויהי ה' משגב לדך, משגב, לעתות בצרה” (תהילים, ט‘, י’). פירוש השם הוא מחסה לסובל (“משגב”־ מחסה, “דך”־ סובל). באמצע המאה ה־ 19, הקימו בני הקהילה הספרדית בעיר העתיקה חברה בשם “משגב לדך” שסיפקה שירותי בריאות לתושבי הרובע, רובם דלי אמצעים ופרנסתם על כספי החלוקה. החברה מומנה מכספי עשירי הקהילה היהודית בסלוניקי שביוון.

“בית החולים מאיר רוטשילד” עבר אל מחוץ לחומות, והחברה קיבלה את בניינו לידיה ופתחה בו בית חולים שהיה פתוח לבני כל העדות.


יא. בית ישע אהרון של עזרת נשים (בהמשך “הרצוג”):

במקביל לפעולות בתי החולים הללו פעלו בירושלים אגודות צדקה, גמ"חים, שפעלו לשפר את חיי החולים כחלק מהתפיסה היהודית של קבוצות מאורגנות העוסקות בביקור חולים, סיעוד ותמיכה בנזקקים. קשים במיוחד היו חיי הנשים, שכן רפואת נשים לא הייתה ידועה בתקופה זו ומקצוע המיילדות לא היה ממוסד.

אישה הייתה יולדת בביתה, ועזרה ליולדת ניתנה על ידי נשים אחרות שרכשו את ניסיונן תוך כדי התנסות. דיכאון שלאחר לידה, עקרות ובעיות דומות לא טופלו כלל. כדי לתת מענה לבעיות אלו נוסדה בחנוכה של שנת 1894 חברת “עזרת נשים הכללית” ע“י חיה ציפה פינס, אשתו של יחיאל מיכל פינס, עסקן ציוני וממנהיגי חובבי ציון. קשריו של יחיאל מיכל פינס עם משפחת רוטשילד וקשריו עם אנשי היישוב הישן והביל”ויים הבטיחו תמיכה בגיוס תרומות.

הנשים שפעלו באגודה תרמו מזמנן ומכספן למען נזקקות וביצעו עבודות סיעוד ואיסוף בגדים ומזון, וגם בשכירת שירותי אחיות ומיילדות מקצועיות.

בתקופה העות’מאנית נחשבו חולי נפש כאנשים שנתקפו ברוח רעה או ששד אחז בהם. שיטות הטיפול היו פרימיטיביות ואכזריות. האחריות על הטיפול נפלה בדרך כלל על משפחת החולה, שבדרך כלל לא הייתה מסוגלת לעמוד במעמסה. בבתי חולים של התקופה “טופלו” הפגועים בנפשם ביחד עם אלו שסבלו מפיגור שכלי ולעיתים גם עם נכים.

זמן קצר לאחר הקמת האגודה “עזרת נשים הכללית”, היא נטלה על עצמה משימה נוספת, חורגת מעצם הגדרת פעילותה המקורית. טיפול בחולי נפש היה תחום מוזנח יותר מרפואת נשים, וירושלים הידועה כמגנט לחולי נפש, בין השאר בזכות “תסמונת ירושלים”42, נזקקה לפיתרון.

בסוף המאה ה־ 19 טופלו חולי רוח בהקדש שנוהל ע"י “הוועד הכללי כנסת ישראל”.

עם הגידול במספר הנזקקים לשירותי ה“הקדש” בהנהלת אגודת “עזרת נשים” עבר המוסד ההולך ומתפתח למבנים מרווחים יותר. מקומו המדויק של החדר הראשון איננו ידוע אך בהמשך שוכן המוסד במבנים הנמצאים ברחוב מעלה חלדייה ורחוב הגיא במבנה ליד “מושב הזקנים43 הכללי המאוחד”.

בשנת 1896 יצא מוסד “עזרת נשים” מבין חומות ירושלים. המעבר לעיר החדשה ריכז את פעילות האגודה, והמוסד שניהלו הפך להיות מוקד הפעילות והעניין. נזנחו הביקורים בבית החולה או הנזקק מאחר ופעילות המוסד לחולים כרוניים הצריכה את כל משאבי האגודה. עם כניסת המאה ה־ 20 נפתח שלב חדש בתולדות בית החולים. ממוסד נודד עבר בית החולים לשכון במשכן קבע. מגרש של 7 דונם נרכש בקצה המערבי של דרך יפו, במרחק ניכר מהעיר העתיקה. במהלך השנים 1902 עד 1906 נבנו שני מבנים אחד לנשים ואחד לגברים.

בית החולים “בית ישע אהרון” של “עזרת נשים כללית”44 פעל כבית מחסה לחשוכי מרפא וחולי רוח. בשכנות לבית החולים עזרת נשים, מצידו השני של רחוב יפו, הוקם בשנת 1901 “מושב הזקנים הכללי המאוחד” ובמרחק קטן ממנו־ הוקם בית החולים שערי צדק בשנת 1902. מנהל בית החולים שערי צדק ד"ר משה וולך שימש גם רופא בבית החולים “עזרת נשים” בהיעדר רופאים פסיכיאטריים בירושלים.

בעקבות פתיחתם של בתי חולים אלה, החלו להיפתח בזה אחר זה בתי חולים בכל רחבי ארץ ישראל, רובם המוחלט בידי מעצמות אירופה שביקשו לתקוע יתד פוליטית בארץ, ולהגדיל בכך את השפעת המיסיון הנוצרי. אף אחד מבתי החולים הללו יועד לילדים, ורמת המקצועיות של רוב בתי החולים הייתה ירודה. שיעור תמותת הילדים והתינוקות בארץ ישראל היו גבוהים ביותר, ורוב בתי החולים לא הצליחו לתת מענה ראוי לכך.


יב. בית חולים מריאנשטיפט:

בשנת 1872 הוקם “בית החולים לילדים מריאנשטיפט” (Kinderhospital Marienstift) ע"י ד"ר מקס סנדרצקי (1839־ 1899) והיה בית החולים הראשון לילדים בירושלים ובמזרח התיכון, ובין הראשונים מסוגו בעולם.

מבנה בית החולים קיים עד היום ברחוב הנביאים 29 בירושלים. בית החולים שירת את ילדי בני כל הדתות ופעל באופן מוצהר לריפוי החולים בלבד, ולא עסק או עודד פעילות מיסיונרית כלל. בית החולים מריאנשטיפט היה חלוץ בשטחי רפואה רבים, והטיפול שניתן בו היה מתקדם ומודרני מאוד לזמנו.

סנדרצקי טען כי כדי לרפא ילד, יש לדאוג גם לרוחו ולא רק לגופו. בשל כך עודד פעילות חווייתית בבית החולים כמו שירה ונגינה, משחק בצעצועים, הצגה וריפוי בעיסוק, וכן התיר לאמהות ללון לצד ילדיהן המאושפזים, דבר שהיה חריג מאוד באותה התקופה. פעלו של סנדרצקי זכה להערכה כה רבה, עד כי הסולטאן עבדול חמיד השני העניק לו תואר של כבוד. סנדרצקי חלה במחלת כליות קשה שהובילה להתאבדותו, ובית החולים נסגר אחרי 28 שנות פעילות, בשנת 1900.


יג. בית חולים סנט ג’ון:

בתקופה הרומית הוקם ה“פורום רומאנום”45 של איליה קפיטולינה ברובע הנוצרי של היום והוא המשיך גם לתקופה הביזנטית.

בתקופה הצלבנית שלטו במתחם אנשי המסדר ההוספיטלרי, שבנו במקום אכסנייה, כנסייה ובית חולים. לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א־דין הוקם בשטח “בית החולים ההוספיטלרי”, בית חולים לפגועי נפש, ושם המקום היה ל“מוריסטן” (בפרסית “בית חולים” או “בית משוגעים”, מכיוון שא־דין ואנשיו היו מכורדיסטן).

המוסלמים הרסו את המתחם והוא עמד חרב עד שלהי המאה ה־ 19.

בסביבות שנת 1860 מסרו העות’מאנים את חלקו המזרחי של המתחם, הגובל בשוקי הרובע המוסלמי, לידי אנשי דת גרמנים, שבנו במקום כנסייה לותרנית־ “כנסיית הגואל” שנחנכה בביקורו של וילהלם השני.

בשנת 1948 עבר למתחם המוריסטן “בית החולים סנט ג’ון”.

בית החולים סנט ג’ון הוא בית חולים של מסדר “יוחנן המטביל” (“ג’ון הקדוש”) אשר הוקם מחדש בראשית המאה ה־ 19 בבריטניה ע"י אנגלים־קתולים (ולאחר מכן סחף גם אנגליקנים רבים), ומטרתו הייתה לחדש את פעילות ההוספיטלרים בארץ הקודש. המסדר זכה לכבוד ויוקרה: פטרונית המסדר הייתה ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ובנה, והנסיך מווילס, אדוארד השביעי, עמד בראשו.

כיוון שהההוספיטלרים במאה ה־ 12 הקימו בית חולים במוריסטאן החליטו גם חברי המסדר המודרני לפעול בשדה ההומניטרי בעיר. העוני, הצפיפות והרמה ההיגיינית הנמוכה שאיפיינו את ירושלים בסוף המאה ה־ 19 באו לידי ביטוי גם ובעיקר במחלות עיניים, בהן גרעת (טרכומה) ולפיכך ביקשו אנשי המסדר להתמקד בנושא זה.

בשנת 1882 אישר הסולטאן עבדול חמיד השני את בקשת המסדר להקמת בית חולים בירושלים, והמסדר בחר ברופא ד"ר ג’ס ודל (Waddell) כראש המשלחת לירושלים וכמוציא לפועל של התוכנית. ודל הגיע לירושלים בדצמבר 1882 ועבד תחילה במרפאה במבנה שכור, עד להקמת מבנה הקבע של בית החולים.

עם הוודע דבר פתיחת המרפאה החלו חולים מכל הדתות והעדות לנהור למרפאה מדמשק, מעזה, מיפו, משכם ומכפרי השומרון, מצפת, מטבריה ואף מפטרה שבממלכת ירדן.

בינואר 1884 הוחלף ד“ר ודל ע”י ד"ר ג’ון אוגיליוויה (Ogilivie). חשיבותו של בית החולים הייתה קונצנזוס ירושלמי חוצה דתות ועדות. מבנה הקבע של בית החולים46 היה בתחילת דרך חברון, מול גיא בן הינום (כיום מלון הר ציון בדרך חברון).


יד. בית החולים הנסן:

בראשית המאה ה־ 19, התפרצויות המגפות בעיר העתיקה הובילו להקצאת שכונה בצידו הפנימי של שער ציון למצורעים, שכללה כ־ 30 איש שהיו מתחתנים בינם לבין עצמם. עולי הרגל מגרמניה הזדעזעו למראה בקתות המצורעים, בהן התגודדו יחדיו מצורעים בני כל הדתות וקיבצו נדבות. מוקד מצורעים נוסף בעיר היה ליד ביר איוב (עין רוגל) בנחל קדרון.

על מנת לסייע למצורעים הוקם ב־ 1866 מבנה מול בריכת ממילא ששימש כמקום לסעוד את החולים. לאחר שצר המקום מלהכיל את כל החולים, הוקם בשנת 1887 מבנה בשכונת טלביה במטרה לשמש כבית חולים למצורעים47. בעת הקמתו נקרא בית החולים בשם “עזרת ישו” (בגרמנית “Jesus Hilfe”). המבנה נבנה עבור “מסדר האחיות הדיאוקניסיות” הגרמניות. בהמשך הועבר המבנה ל“מסדר האחים הבוהמים” (Herrnhuter Bohmische Bruder). המתרפאים בו היו בני כל הדתות, אך הם אולצו להשתתף בטקסים דתיים נוצריים, על מנת לזכות בתנאים משופרים.


טו. בית החולים העירוני:

ב־ 1891 נפתח ביוזמת ראש העיר חאג' סלים אל־חוסייני, “בית החולים העירוני אל־מוסתשספא אל־בלדי48 שהיה המוסד הציבורי הראשון והיחיד שהקים הממשל העות’מאני לשירות התושבים, במטרה לשרת את כלל האוכלוסייה ללא הבדל דת וללא תשלום. רוב המתרפאים היו ערבים מוסלמים עניים מירושלים ומכפרי הסביבה, בעוד שחולים יהודים, נוצרים ומוסלמים אמידים פנו לבתי החולים שברחוב הנביאים, איש איש לפי השתייכותו.


טז. בית החולים שערי צדק:

המרכז הרפואי שערי צדק49 הוקם בשנת 1902. הסיבה העיקרית שהביאה להקמתו של בית חולים נוסף נבעה מסכסוכים על רקע עדתי, בין יהודים אשכנזים שהרגישו כי אינם מקבלים טיפול ראוי בבית החולים ביקור חולים על רקע מוצאם, לבין יהודים ספרדים שהיו הרוב בהנהלת ביקור חולים. יוצאי גרמניה והולנד (הו"ד) מצאו עצמם מחוץ להנהלת בית החולים ביקור חולים. האשכנזים שסולקו מביקור חולים החליטו להקים בית חולים משלהם בהנהלת יהודים גרמניים חרדים, למען דוברי גרמנית בלבד, ובחסות הקיסרות הגרמנית. היוזמה קיבלה תנופה עם בואו לארץ של רופא חרדי צעיר בשם ד"ר משה וולך (ואלאך), בשליחות הוועד היהודי מפרנקפורט. לאחר עבודה רפואית בעיר העתיקה ופתיחת קליניקה פרטית, הצטרף וולך ליוזמה להקמת בית החולים, ויצא לגרמניה לגייס כספים ולקבל חסות אימפריאלית גרמנית.

בית החולים הוקם בצדו הדרומי של רחוב יפו, צפונית לשכונת שערי צדק שנוסדה ב־ 1890 ושמו כשמה, לפי הפסוק “פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה” (תהילים, קיח, י"ט). תושבי העיר נהגו לכנותו “בית חולים וולך” או “בית החולים האמסטרדמי”.

ד"ר וולך התמנה למנהל בית החולים ולרופא הראשי. בית החולים היה אותה עת בית החולים המודרני ביותר במזרח התיכון, ולמרות שהיה מוגדר כבית חולים יהודי, בפועל היו שעריו פתוחים בפני כל תושבי העיר והארץ, יהודים וגויים.

בית החולים, שהיה מבין הגדולים והמודרניים בירושלים, היה מפעל חייו של ד“ר משה וולך, רווק כל חייו, שהתגורר בבנין בית החולים, ונטמן בבית עלמין קטן המצוי ממערב לבנין. בבנין בית החולים התגוררה גם האחות הראשית זלמה מאיר שהייתה דמות ידועה בירושלים ונודעה בכינויה “האחות זלמה”, או “שוועסטער זלמה”. היא גידלה בתחומי בית החולים, ילדים, שננטשו על ידי הוריהם, וכמו ד”ר וולך, לא נישאה מעולם.

שערי צדק היה הראשון בו הייתה מחלקה לבידוד חולים מדבקים, וכן הנהיג ד“ר וולך חיסונים בקרב האוכלוסייה. מכיוון שהיה אז קשה להשיג חלב טרי בירושלים, הקים ד”ר וולך רפת עם 40 פרות בחצר ביה“ח, שהייתה קיימת עד 1948 וסיפקה חלב לא רק לביה”ח אלא גם לאוכלוסייה הדתית בירושלים. כמו כן הוכנס גנרטור לשימוש חשמל בשבת, אשר הוכיח את תועלתו גם בשעות חירום.


יז. בית החולים אוגוסטה ויקטוריה:

בעת ביקור וילהלם השני בירושלים רכש הקיסר חלקות אדמה אחדות בירושלים עבור הקהילות הגרמניות שבה, ואף קיבל אדמה בהר ציון מהמושל העות’מאני של העיר. במתחם “אוגוסטה ויקטוריה” אשר בכתף הר הזיתים, הוקמו כנסיית “אוגוסטה ויקטוריה” ובצמוד לה הוקמה אכסניית צליינים50. בשנת 1903, חמש שנים לאחר הביקור ההיסטורי, נרכש שטח של 81 דונם על הר הזיתים, במקום שבו בחרה הקיסרית. האכסנייה במתחם נבנתה לכמה סיבות: בית הארחה ונופש לגרמנים פרוטסטנטים תושבי הארץ, אכסנייה לצליינים ולתיירים מגרמניה, מקום למפגשים, להתכנסויות ולאירועים חגיגיים של בני הקהילה הפרוטסטנטית בארץ ישראל ובסוריה, ובית החלמה לחולי קדחת. בשנת 1907 הונחה אבן הפינה ובשנת 1910 נחנכה האכסנייה ששימשה גם כבית חולים.


יח. בית החולים האיטלקי: 51

ממשלת איטליה, בדומה למעצמות נוספות ובנפרד מפעילות הכס הקדוש, ביקשה להפגין נוכחות בירושלים ע"י הקמת בית חולים מרשים, שנועד להגיש את שירותיו לאוכלוסייה המקומית, ובעיקר לצליינים הקתולים שבאו לבקר בעיר.

היוזמה, שבאה באיחור יחסי לפעולות שאר המעצמות, החלה על ידי ארגון נוצרי איטלקי ששמו “איגוד לאומי לעזרה למיסיונרים האיטלקיים” (Associazione Nazionale per Soccorrere I Missioneri Ilaliani) או בקיצור ANSMI, שרכש מגרש שהיה בבעלות ערבית, ברחוב שבטי ישראל 29 פינת רחוב נביאים 9 במוסררה.

בית החולים האיטלקי בירושלים הוקם לאחר בית החולים האיטלקי בנצרת (“בית החולים המשפחה הקדושה”) ב־ 1882, ובית החולים האיטלקי בחיפה ב־ 1907.

אבן הפינה הונחה בשנת 1910 ובשנת 1912 הגיעו לירושלים האחים האדריכלים ג’וליו ואנטוניו ברלוצ’י לעסוק במלאכת התכנון של הבניין, ובלי שהתכוונו פתחו עידן חדש בבניין ירושלים. אנטוניו ברלוצ’י נשאר בארץ ושימש כגורם חשוב בתחום התכנון והבנייה של כנסיות ומנזרים ברחבי הארץ, ובירושלים בפרט.

בניין בית החולים, המזכיר בתוכניתו ובחזותו בניינים איטלקיים מימי הביניים בסגנון גותי, מהווה מונומט לתקופה של פריחה וחזרתה של העיר מעיר שולית למרכז העניין הבינלאומי.

עם הרבה עיכובים והפסקות בבנייה (מלחמת איטליה־טורקיה ב־ 1911, מלחמת העולם הראשונה) בית החולים פתח את שעריו בשנת 1919. במהלך פעולתו זכה בית החולים להערכה רבה על יעילותו ושירותיו המודרניים, גם ממטופליו תושבי ירושלים וגם ממבקרים מחוץ לארץ.


יט. ארגון הדסה:

“ההסתדרות הציונית הדסה” (הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה The Women’s Zionist Organization of America) נוסדה ב־ 3.3.1912 בניו יורק ע“י קבוצת נשים שבראשן הועמדה הנרייטה סאלד, אשר העלתה רעיון להפנות מאמצי נשים לטובת ציונות מעשית בתחום הרפואה בארץ ישראל. פגישת הייסוד התקיימה בתקופת פורים, והארגון נקרא על שמה של אסתר המלכה (בשמה היהודי: הדסה). מטרת הארגון המוצהרת נקבעה כ”עידוד מוסדות ומפעלים יהודיים בא“י וחיזוק האידיאלים היהודיים”. ב־ 1913 נבחרה סיסמת הארגון “ארוכת בת־עמי” (The Healing of the Daughter of My People). הארגון קבע שני יעדים: פעילות בתחומי הבריאות והכשרת אחיות בארץ ישראל, והטמעת ערכי הציונות באמריקה. בסיועם הכלכלי של הנדבנים לינה ונתן שטראוס, נשלחו לארץ שתי אחיות והקימו תחנת בריאות ציבורית בירושלים.

בשנים שלאחר מכן גדל הארגון. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שלח לארץ ישראל מתנדבות נוספות ואספקת מוצרים, אולם אלו נעצרו על ידי הבריטים. ב־ 1918 הגיעה משלחת של 45 רופאים, אחיות ואנשי תחזוקה, שהקימו בתי חולים בצפת, יפו ובטבריה.

כמו כן חודש בית החולים מאיר רוטשילד בירושלים. בעקבות הגעת המשלחת הרפואית, התגלה צורך בהכשרת אחיות, בעקבות כך הוקם ב־ 1918/9 “בית הספר לאחיות של הסתדרות מדיצינית הדסה”.

ב־ 1921 הקימה ברטה לנדסמן, אחות בהדסה, את תחנת הבריאות הראשונה לפעוטות, “טיפת חלב”. היוזמה זכתה לביקוש רב, ובייחוד פעילות משלוח חלב־אם למשפחות נזקקות על גבי חמורים.

באותה שנה גם נפתח בית חולים של הדסה בתל אביב ולאחר מכן בחיפה, ו־ 22 נשים צעירות סיימו הכשרת אחיות בבית הספר לאחיות של הדסה.

החל משנות ה־ 20 של המאה ה־ 20 הדסה הפעילה ברחבי ארץ ישראל את “הרופאים הנודדים” אשר לא פעלו מתוך מרפאת קבע. הרופא הנודד בדק תלמידים ודיווח על כך למועצה המדיצינית של הדסה. בהוראת “הדסה” הוא אף נטל על עצמו את העבודה ההיגיינית ־ סניטרית ביישובים אלו.

בעקבות היחלשות התנועה הציונית בארצות הברית, זכתה הדסה לעצמאות ארגונית כמעט מוחלטת החל מתחילת שנות ה־ 20 ועד מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1929 נבנה “בית הבריאות נתן שטראוס” עבור הדסה ובסמוך לכך התחיל התכנון של מרכז רפואי מודרני שיוכל לשרת את צורכי העיר שגדלה לאחר מלחמת העולם הראשונה מעיר שדה ענייה וזנוחה למרכז אורבאני.

ב־ 1934 הונחה בהר הצופים אבן הפינה לבית החולים האוניברסיטאי “הדסה הר הצופים”, שנפתח ב־ 1938/9. “הדסה הר הצופים” היה שונה מכל מוסד רפואי שפעל עד אז בעיר והיה קפיצת דרך משמעותית־ בצעד אחד זכתה העיר לבית חולים “אמיתי” במקום מוסדות קטנים חסרי יכולת להתמודד עם דרישות כרך מודרני, ועם קשר למחקר רפואי ובית ספר המכשיר את כוח האדם הנדרש להפעלת בית החולים. עובדות אלו, יחד עם המוניטין של מתכנן בית החולים, ציודו החדיש והצוות הגדול, הוסיפו ליוקרת בית החולים, שעם פתיחתו הוכתר למתקדם במזרח התיכון.

באותה תקופה גם אימצה הדסה באופן רשמי את עליית הנוער כאחת ממטרותיה והשתתפה ברוב מימונה.

ב־ 1945 נפתח בית הספר לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית.

ב־ 13.4.1948 עלתה שיירה ממוגנת ובה מנהל “הדסה” ד"ר חיים יסקי, אנשי ההגנה, רופאים, סטודנטים לרופאה, אחיות ואנשי סגל אל עבר הר הצופים. השיירה הותקפה בדרך על ידי מארב של מחבלים ערבים ובתום כמה שעות נרצחו כל 78 אנשי השיירה. האירוע זכור כ“טבח שיירת הדסה”.

הדסה פינתה את מתקניה הרפואיים בהר הצופים בשל קשיי המצור הערבי וסגרה את בית החולים.

במלחמת העצמאות השתתפה הדסה בסיוע רפואי לנפגעי הקרבות. לאחר מלחמת העצמאות הפך הר הצופים למובלעת בתוך שטח ירדני ואז עבר בית החולים הדסה לרחוב הנבאים 82, אל מבנים ששמשו עד אז את בית החולים של המיסיון האנגלי ואת בית הספר האנגלי לבנות.

לאחר מלחמת העצמאות נחסמה הגישה ממערב ירושלים אל בית החולים הדסה בהר הצופים, ויחידות בית החולים נאלצו לפעול מאתרים שונים ומפוזרים במערב העיר. בנסיבות אלו עלתה הדרישה להקים משכן חדש לבית החולים של הדסה.

ב־ 1960/1 נפתח המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה עין כרם. המרכז נבנה על גבעה בסמוך לשכונת עין כרם במערב ירושלים.

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים הותקפו העמדות הירדניות הסמוכות להר הצופים. המאמץ העיקרי של צה“ל בגזרת ירושלים הופנה לחבירה אל ההר, וכוחות צה”ל הצליחו לחבור אליו לאחר כיבוש גבעת התחמושת ושכונת שייח' ג’ראח. לאחר התגבשות המצב הפוליטי־מדיני הוחלט לשפץ ולשקם את מכלול המבנים על הר הצופים.

ב־ 1975, לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, נפתח מחדש המרכז הרפואי בהר הצופים. לאחר שנשות הדסה שיפצו והרחיבו אותו. כיום מספק בית החולים שירות לכלל השכונות היהודיות והערביות בצפון ירושלים ובמזרחה.


 

פרק 54: העם הארמני בארץ ישראל והרובע הארמני בעיר העתיקה


העם הארמני היה העם הראשון שהתנצר כאומה בשנת 301 לספירה. חדירת הנצרות בקרב הארמנים הייתה מהירה יחסית, ולכן כבר בשלהי המאה ה־ 4 הייתה קהילה ארמנית בירושלים, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר.

הרובע הארמני (בארמנית “האיקקאן טאר’אמאס”) הוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה (לצד הרובע המוסלמי, הרובע היהודי והרובע הנוצרי), והוא הקטן מביניהם. שמו היה מקובל מאז המאה ה־ 19. רובו של הרובע מוקף חומה ומהווה שטח פרטי סגור של המנזר הארמני, “מנזר יעקב הקדוש”. בשולי הרובע, מחוץ לחומת המנזר אך בתוך השטח הקרוי “הרובע הארמני”, נמצא מנזר השייך למארונים וכן מתחם “סנט מרק” השייך לכנסייה הסורית־אורתודוקסית. בקצהו הצפון־מערבי גובל הרובע עם “הרובע הפרוטסטנטי”, מתחם מבנים שבמרכזם “כנסיית המשיח”.

מרכז חיי הקהילה היה בכנסיית “המלאכים הקדושים”, ששרידיה מצויים בימינו בכנסיית “חנן” שברובע.

מטרת ההתיישבות הארמנית בירושלים הייתה שמירה על המקומות הקדושים בירושלים בכלל ובכנסיית הקבר בפרט. ההתיישבות הארמנית היוותה גם מרכז אליו הגיעו צליינים ומלומדים על מנת לשהות תקופות זמן משתנות בעיר הקדושה. צליינים אלה העשירו את קופת המתיישבים הארמנים, והביאו לירושלים את מיטב אוצרות התרבות הארמנית.

בתקופה הצלבנית הקהילה הארמנית בירושלים פרחה ושיגשה ובנות הקהילה התחתנו עם האבירים האירופאים. הידועה בבנות הארמנים שנישאה לצלבני הייתה אמה של מליסנדה, מלכת ירושלים. במאה ה־ 12 נבנתה באזור זה של העיר העתיקה “קתדרלת יעקב הקדוש” המהווה מרכז לארמנים בכל ישראל.

בתקופה הממלוכית ולאחר מכן בתקופה העות’מאנית, הייתה לקהילה הארמנית חשיבות רבה בקרב העדות הנוצריות בירושלים. עקב היותה כנסייה לאומית, שעסקה גם בשימור התרבות, השפה והמורשת הארמנית, לא חל בקרב הארמנים תהליך של “ערביזציה” (היטמעות באוכלוסייה הערבית המקומית). כמו כן אין הארמנים מקבלים לשורותיהם מצטרפים חדשים שלא נולדו כארמנים, פרט לנשים שנישאו לארמנים והן נחשבות לארמניות לכל דבר.

במאה ה־ 17 התפצל מהכנסייה הארמנית פלג שגם הוא לאומי־ארמני הנקרא “ארמנים־קתולים”. פלג זה דובר ארמנית ומקיים את טקסיו בארמנית אך מכיר בסמכות האפיפיור.

במאה ה־ 19 היו הארמנים הקהילה הראשונה שהפעילה בית דפוס בירושלים, אשר נוסד בשנת 1833.

החל מאמצע המאה הזו חלה התיישבות ארמנית מחוץ לחומות העיר העתיקה והם רכשו קרקעות רבות בצפון־מערב העיר העתיקה. חלקים ניכרים בצדו המזרחי של רחוב יפו, כולל בניין עיריית ירושלים ההיסטורי, הם על שטח בבעלות ארמנית.

עד המאה ה־ 20 הורכבה הקהילה הארמנית בירושלים בעיקר מנזירים וממספר קטן של משפחות חילוניות שסיפקו שירותים שונים לנזירים. אולם בעקבות רצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה, הגיע לעיר גל פליטים ארמנים (כ־ 20,000 נפשות) שרבים מהם נשארו בירושלים כאוכלוסייה קבועה ושינו את הרכב האוכלוסייה ברובע.


רצח העם הארמני


רצח העם הארמני, המכונה במסורת הארמנית “הפשע הגדול”, היה רצח־עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות’מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית שבשטחה. רצח העם התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה המשיכו הטורקים, הכורדים, והאזרים לטבוח בארמנים עד שנת 1923.

ההערכה הרווחת היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית שבטורקיה, בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספתה. קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כמו האשורים והיוונים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפרה העות’מאנית.

מקובל לציין את תחילת רצח העם הארמני ב־ 24.4.1915. בלילה שבין ה־ 23 וה־ 24 באפריל פרצה משטרת איסטנבול אל בתי המשפחות הארמניות הנכבדות של העיר ולקחה 235 מנהיגים ומשכילים ארמנים אל תחנת המשטרה וגירשה אותם. חיסול המנהיגים החליש את כח ההתנגדות של הקהילה הארמנית המבוהלת. הדפוס של חיסול המנהיגים תחילה, חזר על עצמו גם ב־6 המחוזות המזרחיים ובקיליקיה. היה זה צעד ראשון בסדרת מעשי טבח שהחלו להתרחש ברחבי טורקיה. באותו זמן החל רצח שיטתי של החיילים הארמנים הבלתי־חמושים שב“פלוגות העבודה”. תשומת הלב שהופנתה לחזיתות אחרות בשל מלחמת העולם הראשונה, כמו גם עזיבת מרבית הקונסולים הזרים ששהו ברחבי האימפריה העות’מאנית, יצרו תנאים נוחים לביצוע השמדה בקנה מידה גדול. ביצוע הגירוש וההשמדה הוטל על המשטרה ועל יחידות של “ארגון מיוחד”, ארגון כמו־צבאי שהוקם על ידי משרד המשפטים ומשרד הפנים לביצוע ההשמדה וגויסו אליו פושעים ואסירים ששוחררו מהכלא במיוחד לשם כך. למגורשים הותר לקחת מטען מועט והובטח להם שרכושם ומקומות מגוריהם יישמרו להם עד חזרתם.

 

פרק 55: רוסיה הצארית, האימפריה הרוסית, ברית המועצות ויהדות רוסיה 1263 – 1991


“נסיכות מוסקבה” או “הנסיכות הגדולה של מוסקבה” (1263־ 1547) – הייתה ישות פוליטית רוסית בימי הביניים אשר מרכזה במוסקבה. הנסיכות התקיימה משנת 1263 והפכה לממלכה בשנת 1547 בעת שלטונו של איוואן האיום שהיה הראשון שכונה “צאר”. מרגע הכתרתו החלה תקופת “רוסיה הצארית”.

“רוסיה הצארית”52 (1547־ 1721) הוא הכינוי הרשמי של הישות הפוליטית ברוסיה בין עלייתו לשלטון של איוון הרביעי (האיום), ועד להכרזתו של פיוטר הגדול על הקמת ה“אימפריה הרוסית” ב־ 1721.

“האימפריה הרוסית” (1721־ 1917) – הייתה מדינה ומערכת שלטונית שהתקיימה מעלייתו של פיוטר הגדול ועד להדחתו של הצאר ניקולאי השני ב־ 1917.

“הרפובליקה הרוסית” (פברואר 1917־ אוקטובר 1917) – הייתה הישות המדינית הרשמית שהתקיימה בין מהפכת פברואר שהפילה את הצאר לבין המהפכה הבולשביקית.

“רוסיה הסובייטית” (1917־ 1922) – “הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית” הייתה מדינה ריבונית עד 1922, ולאחר מכן הגדולה והמאוכלסת ביותר מבין 15 הרפובליקות הסובייטיות שהרכיבו את ברית המועצות.

“ברית המועצות” (1922־ 1991) – “ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות” (CCCP ברוסית ו־ USSR באנגלית) הייתה מעצמת־על עד פירוקה ב־ 1991.


שלטון הצארים ברוסיה החל עם עלייתו לשלטון של איוואן הרביעי (Ivan) ב־ 1533 בהיותו בן 3, לאחר מות אביו, הנסיך הגדול של מוסקבה־ וסילי השלישי. בשנת 1547, בהיותו בן 16, הוכתר רשמית לצאר. אישתו הראשונה של איוואן הייתה אנסטסיה רומנובנה אשר הביאה לו 7 ילדים. שם אביה של אנסטסיה היה רומן, ומכאן נגזר שמה (ושמה של “שושלת רומנוב” העתידה לשלוט באימפריה).

איוואן כונה “איוואן האיום” (“איוואן גרוזני”), ובמסורת הרוסית הוא נודע כ“איוואן ואסילייביץ”־ “איוואן בן וסילי” (הצאצאים קרויים על שם אביהם. בניו של איוואן נקראו על שמו־ “איוונוביץ” ובנותיו־ “איוונובנה”).

למרות ששמו כתוב בדרך כלל בשפה האנגלית כ“איוואן האיום”, המשמעות המקורית שלו קרובה יותר ל־ “הנורא” (“מעורר יראה”) ובכך נשאה קונוטציה של התפעלות, כוח ויכולת, לאו דווקא אכזריות.

במהלך שלטונו הארוך נכבשו ח’אנות קאזאן, ח’אנות אסטרחן וח’אנות סיביר (כולן ממלכות טטריות שירשו חלקים של “אורדת הזהב” לאחר פירוקה ב־ 1502). בכך הפך איוואן את רוסיה למעצמה רב־אתנית המתפרשת על פני שטח רב של כ־ 4 מליון קמ"ר.

איוואן היה אחראי לאינספור שינויים שהובילו את רוסיה להתפתח ממדינה למעצמה אזורית. בתקופתו העם סבל מרעב ועוני ושלטון טרור המכונה “אופריצ’נינה”.

בשנת 1563 איוואן הציב אולטימטום ליהודי פולאצק שבליטא (כיום בלארוס) להתנצר או למות. היהודים בחרו למות על קידוש השם, ואיוואן הורה להורגם בדרך אכזרית במיוחד: הוא הורה לחייליו לקדוח חורים בקרח שעל נהר דווינה הקפוא, ואליהם השליך את 300 היהודים, והם טבעו למוות.

המורשת הפוליטית שלו שינתה לחלוטין את מבנה השלטון הרוסי, באמצעות חוקים שחוקק בתחילת שלטונו. בלב המהפכה הפוליטית שהנהיג, עמד התואר החדש של ה“צאר”.

התואר החדש היה מקביל לתואר המוחזק על ידי הקיסר הביזנטי, ונתן תוקף דתי בנוסף לתוקף שלטוני. הצאר היה מנהיג “אלוהי” אשר מונה לחוקק את רצון האל. טקסטים דתיים שוכתבו והמלכים בתנ“ך נקראו כ”צארים" וישו כונה כ“צאר השמימי”.

באמצעות התרחבות לתוך פולין (למרות מסע כושל), הים הכספי וסיביר, הקים איוואן תחום השפעה שנמשך עד המאה ה־ 20. כיבושיו של איוואן הציתו את תחילת הקונפליקט עם האימפריה העות’מאנית שהוביל למלחמות רצופות עד המאה ה־ 20.

ההשתלטות על טריטוריה חדשה גרמה לתחילת יחסים עם אירופה, בעיקר באמצעות סחר. אף על פי שהקשר בין רוסיה ואירופה נותר מצומצם בשלב זה, הוא היה עתיד לגדול, ולאפשר את חלחול האידיאלים האירופים מעבר לגבול. (פטר הגדול בהמשך יהפוך את רוסיה למעצמה אירופית, וקתרין השנייה תקדם את רוסיה להפוך למובילה באזור כולו).

למרות הצלחותיו, תקופת שלטונו המאוחרת הייתה פחות מוצלחת. איוואן יצא למסע כיבושים לעבר הים הבלטי במסגרת מלחמת ליבוניה, אך מצא את עצמו נלחם בשוודים, בפולנים ובמסדר הליבוני53.

המלחמה התמשכה על־פני 24 שנים וגרמה נזק לכלכלה ולצבא הרוסי, אך לא הובילה לכיבוש שטחים חדשים.

מאשתו הראשונה אנסטסיה רומנובנה היו לאיוואן 7 ילדים, אחד מהם איוואן איוונוביץ' שאותו הוא הרג, ופיודור הראשון שהתמנה אחריו לצאר. בנו של איוואן, דמיטרי איוונוביץ', מאישתו השישית מריה נאנגיה, לא היה יכול להיות יורש בהתאם לחוקי הכנסייה.

איוואן מת משבץ בעת משחק שחמט עם בוגדאן בלסקי ב־ 28 במרץ 1584. עם מותו, ממלכתו המתפרקת נותרה לבנו ויורשו הלא כשיר וחסר הילדים, פיודור הראשון.

החלה תקופה קשה בתולדות רוסיה שנקראה “תקופת הצרוֹת”54.

עם מותו של פיודור הראשון ב־ 7.1.1598 נפסק הענף המוסקבאי של שושלת רוריק55.

כיוון שפיודור לא השאיר יורשים, הפרלמנט הפיאודלי בחר את גיסו בוריס גודונוב, אחי אישתו אירינה, להיות צאר (בפועל פיודור הראשון היה תחת השפעתו כבר משנת 1585).

בוריס חשש ממשפחת האצולה רומנוב (ממנה הגיעה הקיסרית הראשונה אנסטסיה) והאשים את משפחת רומנוב ברצון לגרום נזק לכל משפחת הצאר. הוא הרחיק את בני רומנוב והגלה אותם לקצוות המדינה.

בוריס שלח את מריה נאנגיה ואת בנה דמיטרי לגלות בעיר אוגליץ', ולאחר זמן מה נהרג דמיטרי, כנראה תוך כדי משחק ילדים (יש שטענו כי הייתה זו הוראה של בוריס).

בתקופת הצרות, בשנת 1601 החורף היה מוקדם וקר במיוחד, וגם האביב היה גשום מאוד. גם בשנת 1602 התנאים האקלימיים היו קשים. כתוצאה מכך החל רעב ברוסיה ומחירי הלחם נסקו לפי 100. רק במוסקבה נפטרו מרעב מעל 100 אלף איש. לאור המצב הקשה החלו להתפשט שמועות שהנסיך דמיטרי לא נהרג ולכן בוריס גודונוב צאר לא חוקי.

כמו כן, בהתאם לשמועות, האירועים האקלימיים הקשים הם למעשה עונש מאלוהים על כך שבכס המדינה יושב צאר לא חוקי. בשנת 1604 התפשטו השמועות שהנסיך דמיטרי חי אצל הקוזאקים ובכוונתו לחזור לשלטון.

ב־ 16 באוקטובר 1604 צבאו של דמיטרי הכוזב56 הראשון החל לנוע לכיוון מוסקבה בתמיכת הפולנים והקוזאקים בטענה שהוא המיועד להיות הצאר. הדבר סימל את תחילת מלחמת רוסיה־פולין (1605 ־ 1618). בקרב שהתרחש בינואר 1605 כוחותיו של גודונוב57 ניצחו אך לא ידעו לנצל את ההצלחה ולהביס את הנסיך הכוזב באופן סופי.

בוריס שלט כ־ 7 שנים, מ־ 1598 עד מותו ב־ 1605.

בנו הצעיר של בוריס, פיודור השני החל בכהונתו הקצרה. על אף היותו בן 16 הוא נודע כנער חזק ביותר שנדרשו 4 גברים כדי להכניעו. בהנחייתו הוכנה מפת המדינה שהועברה לאירופה והודפסה. מפה זו הייתה מקור מידע חשוב על הגאוגרפיה של רוסיה.

זמן קצר לאחר מות בוריס, ראש הצבא של פיודור השני ערק למחנה דמיטרי. כתוצאה ממהלך זה, דמיטרי החל בהתקדמות לכיוון מוסקבה. צבא הצאר הובס והתפזר. תומכים של דמיטרי הכוזב הראשון הגיעו למוסקבה ואסרו את פיודור, אימו ואחותו. ב־20 ביוני הוצא פיודור השני להורג יחד עם אמו בחניקה. דמיטרי התיישב בקרמלין ונפגש עם אימו של הנסיך דמיטרי האמיתי, מריה, שאישרה כי הוא אכן בנה. לאחר הודעה זו הוא התיישב על כס הצאר.

בשנת 1605 דמיטרי הכוזב הראשון החליט להחזיר את בני משפחת רומנוב שנותרו בחיים למוסקבה.

לאחר שנה בה שלט דמיטרי כצאר, בעת חגיגות בארמון ב־ 17.5.1606, פרץ ואסילי שויסקי עם תומכיו לארמון ודמיטרי נעצר. מריה חזרה בה והודיעה כי בנה האמיתי נהרג באוגליץ' בהיותו ילד, ומיד לאחר מכן דמיטרי הכוזב נהרג.

לאחר יומיים התמנה ואסילי שויסקי לצאר רוסיה. כל תקופת שלטונו הייתה על רקע מלחמת רוסיה־פולין (1605 ־ 1618).

מיד לאחר הריגת דמיטרי הכוזב הראשון החלו להתפשט שמועות על כך שהוא לא נהרג והצליח לברוח ממוסקבה. כשבוע לאחר האירועים האלימים בהם הוא נהרג, החלו להופיע במוסקבה כרזות שנחתמו כביכול על ידו. הופעת הנסיך מחדש עזרה לפולנים ולמתנגדי הצאר החדש, ואסלי.

באוגוסט 1607 החלה פשיטה של דמיטרי הכוזב השני לרוסיה הצארית. ב־1 במאי 1608 כוחות הצאר נוצחו והחל מצור על מוסקבה. לקראת סוף שנת 1608 רוב שטחי המדינה היו תחת שליטתו של דמיטרי הכוזב השני.

ב־24 ביוני 1610, כחלק ממלחמת רוסיה־פולין, הצבא הרוסי ספג מפלה קשה בקרב קלושינו מהכוחות הפולנים. ביולי 1610 האצולה המוסקבאית ביצעה הפיכה שלטונית והכריחה את ואסילי שויסקי לפרוש למנזר. השליטה במדינה הועברה למועצה של 7 אצילים (“בויארים”).

ואסילי נפטר במעצר כ־ 100 ק"מ מוורשה ב־ 22.9.1612. ואסילי שויסקי היה אחרון שושלת רוריק, והוא שלט כ־ 4 שנים.

לאחר מותו של שויסקי נבחר בן־דודו של פיודור הראשון־ מיכאיל רומנוב לצאר של רוסיה וייסד את שושלת רומנוב.

עם שחרור מוסקבה משליטה פולנית, התקיימה ב־ 7.2.1613 אספת ה“זמסקי סובור” (אסיפת נציגי העם) לבחירת הצאר החדש. ההכרזה הרשמית נדחתה במטרה לוודא שהבחירה (מיכאיל רומנוב) מקובלת על כל שכבות האוכלוסייה. עם בחירת הצאר החדש השלטון המרכזי התבסס והסתיימה תקופת הצרוֹת.

ב־ 11.7.1613 נערך הטקס בקרמלין והצאר החדש מיכאיל הראשון פיודורוביץ', עלה לשלטון, בהיותו בן 16. החל שלטונה של השושלת לבית רומנוב. מיכאיל היה אחיינה מדרגה שנייה של הקיסרית אנסטסיה רומנובה.

בשנת 1619 השליטה המעשית במדינה הועברה לידי אביו, פיודור רומנוב, ששוחרר מהשבי הפולני. בתקופת שלטונו של מיכאיל, הוא שיקם את הכלכלה והמסחר לאחר תקופת הצרות, ארגן מחדש את הצבא, חתם על חוזה שלום עם שוודיה והכריז על הפסקת לחימה עם פולין. הוא מלך כ־ 32 שנים, עד מותו בשנת 1645.

בנו של מיכאיל, אלכסיי הראשון, איחד את רוסיה עם אוקראינה בשנת 1654. הוא נפטר ב־ 1679 וירש אותו בנו הבכור, פיודור השלישי. הוא נפטר בגיל 20 בלבד ולאחר מותו עלו שני אחיו הצעירים־ סופיה אלכסייבנה ו־ איוואן החמישי.

בשנת 1682 עלה לשלטון אחיהם מאישתו השנייה של אלכסיי, פיוטר הראשון אלכסייביץ' או פיוטר הגדול (“פטר הגדול”). ראשית שלטונו הייתה עם אחיו החלש איוואן החמישי, עד למותו של איוון ב־ 1696. משנה זו נותר פיוטר שליט יחיד עד שנת 1724, בה החל לחלוק את השלטון עם אשתו יקטרינה הראשונה. תקופת שלטונו של פיוטר התאפיינה בהתפשטותה הטריטוראלית של רוסיה לכיוון מערב והפיכתה למעצמה אירופאית מהמדרגה הראשונה. כיום פטר הגדול נחשב לאבי רוסיה המודרנית.

בראשית שלטונו יישם פיוטר רפורמות מקיפות שמטרתן להביא למודרניזציה מערבית ברוסיה (Westernization). בעצת יועציו המערביים ארגן את הצבא הרוסי בהתאם לתפיסות אירופאיות, פיזר את גדודי הסטרלצים (הצבא הסדיר) המרדניים, והרכיב צבא מחדש. בנוסף לכך חלם פיוטר להפוך את רוסיה למעצמה ימית, אולם לרוסיה לא היה מוצא מספיק ראוי לים (בראשית שלטונו “הים הלבן”, שהיה בצפון־מערב רוסיה, היה המוצא היחיד שבשליטתו). כל מדיניותו העתידית שאפה להשיג מוצא זה, או כפי שהוא קרא לו־ “חלון לאירופה”.

בביקוריו בממלכות האירופיות התרשם פיוטר כי המנהגים והגינונים האירופיים עליונים על אלו הנהוגים ברוסיה. בעקבות זאת, ציווה על כל פקידיו ואנשי חצרו לגזוז את זקניהם הארוכים וללבוש בגדים אירופיים.

בין השנים 1683־ 1699 התחוללה “מלחמת האימפריה העות’מאנית מול הליגה הקדושה” או בשמה השני “המלחמה הטורקית הגדולה”. הליגה הקדושה הורכבה מבית הבסבורג (ברובו באימפריה הרומית הקדושה), האיחוד הפולני־ליטאי, הרפובליקה של ונציה ובהמשך גם רוסיה הצטרפה. המלחמה העות’מאנית־רוסית של 1686־ 1700 החלה לאחר שפיוטר הגדול הצטרף לקואליציה האנטי־טורקית של הליגה הקדושה. היא נגמרה כחלק מהסכם קרלוביץ ובסוף באמנת קונסטנטינופול ב־ 1700.

הקהילות היהודיות באזורי בוסניה, הרצגובינה וקוסובו נפגעו קשות במהלך הלחימה. ב־ 1689, כבשו כוחות הליגה הקדושה את אזור קוסובו והחריבו את העיר האסטרטגית, נובו ברדו. יהודי העיר נטשו אותה, עברו לערים מיטרוביצה ופרישטינה, וייסדו שם קהילות חדשות. האוסטרים כלאו יהודים מסקופיה במחנה מעצר הסמוך לפרישטינה. ב־ 1697 כבשו כוחות הליגה הקדושה את אזור בוסניה ואת העיר סרייבו, והעלו באש את העיר ובכלל זה את הרובע היהודי ובית הכנסת של הקהילה.

המלחמה הסתיימה בהפסד עות’מאני וחתימת “הסכם קרלוביץ” בינואר 1699. כחלק הסכם זה נאלץ הסולטאן העות’מאני, מוסטפא השני, לעשות ויתורים טריטוריאליים נרחבים (זה סימן את תחילת סופה של השליטה העות’מאנית על האזור, והתחזקותו של בית הבסבורג). המלחמה הזו מיצבה את הצארות הרוסית (בהמשך “האימפריה הרוסית”) כמעצמה דומיננטית במערכת הבריתות גם במרכז ומערב אירופה.

בשנת 1699 השתנה מניין השנים: במקום למנות את השנים מבריאת העולם לפי התנ"ך, התחילו למנות את השנים החל מהולדתו של ישו, אולם לוח השנה היוליאני נותר בשימוש.

בשנת 1703 ייסד פיוטר את עירו החדשה “סנקט פטרבורג58 כ“חלון לאירופה” על שם פטרוס הקדוש באזור אינגרה (שאותה כבש מידי שוודיה). פיוטר הגדול בחר להשתמש בתחילית “סנקט” ובסיומת “בורג” שמקורן בגרמנית, ובכך רצה לשוות לעיר אופי בינלאומי.

המלחמה העות’מאנית־רוסית של 1710־ 1711 התקיימה במקביל למלחמה הצפונית הגדולה59. המלחמה הסתיימה בניצחון העות’מאנים, אשר החזירו לעצמם את השטחים שנכבשו ע"י הרוסים במלחמה הקודמת.

פיוטר שינה את מבנה הכנסייה האורתודוקסית. בשנת 1721. הוא החליף את משרת “הפטריארך של מוסקבה” במועצה המונה 10 אנשי דת בשם “הסינוד הקדוש” שנועדה למלא את תפקיד הפטריאך.

בשנת 1721 קיבל פיוטר את התואר “קיסר רוסיה כולה” (Император Всероссийский) ומשנה זו, ועד 1917, רוסיה תיקרא “הקיסרות הרוסית”, או “האימפריה הרוסית”.

בשנת 1724 הוכתרה יקטרינה, אשתו השנייה של פיוטר, בתואר קיסרית, ופיוטר חלק איתה את שלטונו. כל בניו הזכרים של פיוטר מתו, ואת בנו הבכור, אלכסיי, הוא הורה להוציא להורג כיוון שהתנגד למדיניותו. את אימו, אודוקסיה, האשים בניאוף והיא נענשה.

פיוטר היה אינטלקטואל וסובלן מבחינה דתית, ובחצרו כיהנו שלושה יהודים, שניים מהם בתפקידים רמים (פיוטר שפירוב ואנטון דיוויר), וליצן החצר, יאן ד’אקוסטה, שהיה בעל השפעה לא מבוטלת על הצאר.

פיוטר נפטר ממחלה קשה ב־ 1725. היעדר יורש מוסכם עורר סכסוכי ירושה רבים. בסופו של דבר יקטרינה הייתה ליורשת, תוך שהיא מסתייעת במשמר הקיסרי. עם מותה, לאחר שנתיים, ירש אותה נכדו של פיוטר מבנו אלכסיי־ פיוטר השני.

בזאת הסתיים קו הירושה הזכרי הישיר של שושלת רומנוב. מעתה ואילך, תהליך הירושה התבצע בחוסר סדר מוחלט, במה שנקרא “עידן מהפכות הארמון”.

פיוטר השני היה בן 3 כשאביו, אלכסיי, הוצא להורג ע"י פיוטר הגדול באשמת בגידה. בהתאם לצוואה של יקטרינה הראשונה עד שפיוטר יגיע לגיל 16 השלטון המעשי היה צריך להיות בידי המועצה הסודית העליונה. פיוטר השני מת בגיל 14 מאבעבועות שחורות. בעקבות הזמנה של המועצה הסודית העליונה, התמנתה אנה, בתו של איוואן החמישי, לקיסרית רוסיה. היא שלטה בין השנים 1730־ 1740.

אנה שיקמה את המשטרה החשאית בה השתמשה להטיל אימה במתנגדיה בעילית השלטת. היא התעמרה באצולה הרוסית הוותיקה, מנעה מהם משרות בכירות ונתנה אותם לגרמנים. אצילים שהתנגדו למדיניות העדפה זאת הוצאו להורג.

במדיניות החוץ החלה אנה במספר צעדים שהשפיעו עמוקות על דרכה הדיפלומטית של רוסיה בעתיד.

בתקופתה של אנה החלה התפשטותה של רוסיה לאזורי אסיה המרכזית וחלק מקזחסטן סופח לאימפריה. רוסיה נלחמה ב־ “מלחמת הירושה הפולנית” (1733־ 1738) לצד קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, צעד חשוב להגברת השפעתה של רוסיה על האיחוד הפולני־ליטאי.

בשנת 1735/6 יצאה רוסיה למלחמה עות’מאנית־רוסית חדשה. מלחמה זו פרצה עקב חילוקי דעות לגבי תוצאות מלחמת רוסיה־פולין. ה“קאזוס בלי” (“עילה למלחמה”) היה הפשיטות הטטריות מחצי האי קרים. אוסטריה חשה לעזרת בת־בריתה רוסיה אך הובסה ע"י העות’מאנים ונאלצה לחתום על הסכם עימם. הסכם זה, בנוסף לאיום הממשמש ובא מפלישה שוודית, אילץ את אנה לחתום על הסכם שלום: “הסכם ניש” עם הסולטאן מהמוט הראשון60 ב־ 1739.

כבר בשנת 1732 אנה הודיעה שהיורש שלה יהיה צאצא של אחותה יקטרינה. בכך קיוותה אנה לקבע את צאצאיו של איוואן החמישי, אביה, כצארים ולא את צאצאי דודה פיוטר הגדול. יקטרינה הייתה נשואה לדוכס ממקלנבורג אך עוד בשנת 1719 חזרה לרוסיה עם בתה הקטנה־ אנה לאופולדובנה. אנה מאוד התקרבה לאחיינית שלה, אנה, במיוחד לאחר שאימה יקטרינה, נפטרה.

בשנת 1739 אנה לאופולדובנה התחתנה עם דוכס מבראונשוויג וב־ 1740 נולד להם בן־ איוואן. באוקטובר 1740 אנה הקיסרית לא חשה בטוב, ולפני מותה חתמה על הסכם שאיוואן, בנה של אחייניתה אנה, יהיה יורש העצר.

איוואן השישי אנטונוביץ' היה בן חודשיים בלבד כשהקיסרית אנה נפטרה. בשל היותו תינוק מונה הדוכס ארנסט בירון (מאהבה של הקיסרית אנה) לעוצר. הוא הודח ואימו של איוואן השישי, אנה, מונתה לעוצרת. בנובמבר 1741 הודחו איוואן השישי ואימו מהשלטון ע"י יליזבטה, בתו של הצאר פיוטר הגדול.

יליזבטה פטרובנה הייתה בתו של פיוטר הגדול ומשנת 1741 שלטה כצאריצה (קיסרית) עד מותה בשנת 1761. בשנת 1756 יליזבטה הורתה להחזיק את הילד איוואן השישי61 בבידוד מוחלט, ועל הסוהרים שהיו בקשר עימו הוטל לחבוש מסכה על הפנים בעת כניסתם לתאו.

לאחר תפיסת השלטון הכריזה יליזבטה על חזרה לעקרונות מדיניות פנים וחוץ אשר הונהגו ע“י אביה, פיוטר הגדול. היא ביטלה את כל מוסדות השלטון שהונהגו באימפריה ע”י הקיסרית אנה.

במהלך כהונתה המשיכה רוסיה במלחמה עם שוודיה בשנים 1741־ 1743. במסגרת מלחמה זו הצבא הרוסי הביס את הצבא השוודי וסיפח חלקים ניכרים מפינלנד.

בשנת 1755, על מנת למנוע את התחזקותה של פרוסיה, כרתה רוסיה ברית עם אוסטריה. ברית זו הביאה את רוסיה להשתתף ב“מלחמת שבע השנים”62 בה יליזבטה הובילה את רוסיה לנצחונות על פרוסיה.

יליזבטה חוללה שינויים רבים כדוגמת ההנחייה לתרגם מחדש את הברית החדשה. התרגום החדש יצא לאור בשנת 1751 והוא נמצא בשימוש עד היום, בשינויים קלים. היא ביטלה את עונש המוות ואסרה על ביצוע עינויים קשים.

יליזבטה ראתה חשיבות רבה בפיתוח וקידום של תרבות, חינוך ומדע ברוסיה. במהלך כהונתה נוסדו האוניברסיטה הראשונה ברוסיה־ “אוניברסיטת מוסקבה” ו־“האקדמיה המלכותית לאומנויות”.

יליזבטה לא נישאה מעולם באופן רשמי, לכן מינתה את אחיינה הגרמני־ קרל פיטר אולריך (לימים פיוטר השלישי) ליורש עצר.

יליזבטה הייתה הצאצאית הישירה האחרונה של בית רומנוב.


פיוטר השלישי, היה קיסר רוסיה משנת 1761 ועד מותו שנה אחרי. הוא נולד בשלזוויג־הולשטיין בצפון גרמניה לאמו שהייתה אנה פטרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו של פיוטר הגדול, ולאביו קרל פרידריך, דוכס הולשטיין־גוטורפ (אחיינו של קרל ה־ 12 מלך שוודיה). בעקבות מות אביו נהיה פיוטר יורש העצר של שוודיה. בשנת 1742, מינתה אותו דודתו יליזבטה להיות לה ליורש עצר והביאה אותו מגרמניה לרוסיה. עם הגעתו לרוסיה בוטלה זכותו לכתר השוודי, והוא המיר את דתו לנצרות האורתודוקסית ושינה את שמו מקרל לפיוטר. הוא נישא לסופיה אוגוסטה פרדריקה פון אנהלט צרבסט, שלאחר המרת דתה לנצרות אורתודוקסית, שמה שונה ל־ יקטרינה אלכסייבנה. בני הזוג שינו את שמם לרומנוב לאחר שירשו את כס המלוכה.

יקטרינה אלכסייבנה, או יקטרינה השנייה (גם “יקטרינה הגדולה”) השתלטה ביולי 1762 על כס המלוכה בעת ביקורו של בעלה פיוטר בעיר הולדתו הולשטיין. פיוטר אולץ לוותר על כתרו וב־ 17 ביולי נרצח.

הצארית יקטרינה “הגדולה” (Catherine II) הייתה בשלטון מ־ 1762 עד למותה ב־ 1796. היא נולדה בפולין ב־ 1729 בשטטין, פרוסיה. יקטרינה פעלה רבות על מנת להגדיל את השטח שבשליטת רוסיה וסיפחה למדינה שטח בגודל של כ־518,000 קמ"ר, יותר מכל שליט אחר בתולדות האימפריה, חוץ מפיוטר הגדול.

בעת המלחמה העות’מאנית־רוסית של 1768־ 1774, השיגה רוסיה גישה לים השחור וסיפחה את הערבה הענקית שמאוחר יותר הפכה לחלק מאוקראינה, שם נבנו הערים אודסה, ניקולאייב, יקטרינוסלאב (מילולית “תהילת יקטרינה”, כיום נקראת דניפרו) וחרסון.

בשנת 1783 כבשה יקטרינה גם את חצי האי קרים, 9 שנים בלבד לאחר שהאי זכה בעצמאות מהאימפריה העות’מאנית. מלחמה זו63 הייתה חלק משמעותי בתהליך ההתפשטות של האימפריה הרוסית דרומה, מזרחה ומערבה.


בשנת 1764 יקטרינה השנייה ביצעה חילון של שטחי הכנסייה. ב־ 1768 הנהיגה את השימוש בשטרות כסף.

בשנת 1772 האיחוד הפולני־ליטאי חולק בין האימפריה הרוסית, אוסטריה ופרוסיה, ובעקבות חלוקה זו, סיפחה רוסיה שטחים שהיו מאוכלסים ביהודים רבים. כחלק מגישת הנאורות, יקטרינה ניסתה לקבל את היהודים שצורפו לממלכתה כשווים בין שווים.

בשנת 1778 יקטרינה השנייה חילקה את רוסיה ל־ 50 מחוזות, כאשר לכל מחוז נקבע שליט נפרד. חלק מהשינוי הכללי של 1778 היה שיוך התושבים למעמדות. שינוי זה השפיע גם על יהודים שמיעוטם הוכרו כסוחרים הזכאים להירשם בגילדות, ויתרתם סווגו כזכאים לגור בערים־ ומכאן זכאותם לבחור נציגות לעירייה ואף להיבחר. בעקבות כך, צומצמה האוטונומיה הפנימית של מוסדות הקהילה היהודית, שההצדקה לקיומה הנפרד נעלמה.

ליהודים הוענקו זכויות בערים, בהן הזכות לעסוק בסחר בלי כל מגבלות. כתוצאה מכך התלוננו סוחרים רוסים על כך שהיהודים מתחרים בהם בצורה בלתי הוגנת.

ב־ 1782 בהמשך להחלטה כי סוחרים ועירוניים חייבים לשבת ביישובים עירוניים ולא ביישובים כפריים, חלו גם על היהודים מגבלות על התיישבות בכפרים אלא אם עסקו בחקלאות. ב־ 1791 בלחץ סוחרים רוסים שחששו מתחרות, קבעה יקטרינה ליהודים את “תחום המושב”, באזורי השוליים המערביים של האימפריה64, ובו הותר להם לחיות ולפעול.

יקטרינה יצרה את “תחום המושב” לאחר כמה נסיונות כושלים של קודמיה, ביניהם יליזבטה, להוציא את היהודים מרוסיה לחלוטין, אלא אם הם ימירו את דתם לנצרות האורתודוקסית.

בשנת 1787 פרצה שוב המלחמה העות’מאנית רוסית והיא נמשכה עד 1792. יקטרינה הגדולה דרשה מהסולטאן העות’מאני אבדילהמיט הראשון שיעמוד בהסכמים הקודמים בין המעצמות. אבדילמהיט הראשון דרש שהרוסים יסוגו מגאורגיה ושישיבו את חצי האי קרים הכבוש. המלחמה פרצה ולצד האימפריה הרוסית לחמו בית הבסבורג בהנהגת יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לאחר מות אבדילמהיט הראשון המשיך את הלחימה מחליפו, סלים השלישי אך הוא הובס ונאלץ לחתום על הסכם שלום ב־ 1792.

יקטרינה עיצבה את רוסיה מבחינות שונות והניחה את היסודות לתור הזהב של התרבות הרוסית בסוף המאה ה־ 19 ותחילת המאה ה־ 20. היא תרמה לאמנות של רוסיה יותר מכל שליט אחר. בנוסף, היא כתבה מדריך הוראה לילדים, בהשראת הפילוסוף הבריטי ג’ון לוק. בשנת 1764 הקימה את מוסד הלימודים “סמולני”, שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים באירופה, בו התחנכו בנות של סוחרים עשירים ונשות אצולה.

היא התכתבה עם וולטר (פילוסוף צרפתי), דני דידרו (סופר ופילוסוף צרפתי ממבשרי עידן הנאורות בצרפת), וז’אן לה רון ד’אלמבר (מתמטיקאי, מהנדס, פיזיקאי ופילוסוף צרפתי).

יקטרינה השנייה מתה כנראה משבץ ב־ 16.11.1796 והחליף אותה בשלטון בנה, פאבל הראשון. מדיניות הפנים של פאבל (שכללה מתן זכויות נוספות לצמיתים, מלחמה בכל השפעה צרפתית, ורפורמה של הצבא לפי השיטה הפרוסית) עוררה את זעמם של האצילים, ובמרץ 1801 נרצח פאבל בחדר השינה שלו. בנו אלכסנדר הראשון ירש אותו.


אלכסנדר הראשון (בשמו המלא, אלכסנדר פאוולוביץ' רומנוב) נקרא גם “אלכסנדר המנצח” והוא היה קיסר רוסיה מ־ 1801 ועד מותו ב־ 1825. אלכסנדר חונך ברוח רעיונות תקופת ההשכלה, ובעיקר ברוח רעיונותיו של ז’אן ז’ק רוסו (פילוסוף, סופר, תאורטיקן ומלחין). עם עלייתו לשלטון פתח בסדרת רפורמות ליברליות בנוסח המשטר האנגלי: הוא ניסה לתקן חוקה, לבטל את הצמיתות ולמגר את השחיתות. הוא הקים 8 משרדי ממשלה (משרד החוץ, משרד לכוחות היבשה, משרד הצי, משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד האוצר, משרד המסחר, משרד החינוך). רפורמות הליברליזציה והענקת החוקה לא צלחו והצמיתות לא בוטלה.

עם עלייתו לשלטון נדרש אלכסנדר הראשון להתייחס לשאלת מעמדם של היהודים בממלכתו והוא הקים ב־ 1802 את ה“ועדה לשיפור מצבם של היהודים” (או “הוועדה לקידום היהודים”), שדנה בדרך הטובה ביותר ל“תיקונם” של היהודים. באוקטובר 1804 השלימה הוועדה את מלאכתה והגישה לצאר את מסקנותיה. על בסיס מסקנות אלה אישר הצאר בחודש דצמבר של אותה השנה את “תקנת 180465 המשקפת את ההנחות האלה:

היהודים הם יסוד זר האחראי לבעיות הכלכליות והחברתיות במערבה של רוסיה ועל כן יש לתקן את מצבם, ברוח האבסולוטיזם הנאור. התקנות יועדו להגן על החברה מפני היהודים, על פי תפיסות משכיליות־יצרניות לפיהן עובד האדמה הוא אדם מועיל ויצרני, ולעומתו הסוחר הזעיר והמתווך הם גורם מזיק לכלכלה ויש לרסנו. כמסקנות מהחלטות הוועדה הוטלו על היהודים גזירות, אולם הם גם זכו להישגים אזרחיים. התקנה אישרה ליהודים ללמוד במוסדות החינוך של האימפריה ואף להיות בעלי קרקעות, אך הגבילה את מושבם לתחום המושב והטילה מגבלות על עיסוקיהם. בפועל, חשו היהודים יותר את ביצוע חלקה המגביל של החוקה, יותר מאשר את חלקה הנאור.

בהשפעת מורו הצרפתי מילדותו, לאהארפ, הכריז אלכסנדר הראשון כי הוא מעריץ את נפוליאון ואת צרפת. אולם, הוא שינה את דעתו כאשר לאהארפ ביקר בפריז וסיפר לקיסר על אופיו האמיתי של נפוליאון.

אלכסנדר כינה את נפוליאון “המדכא של אירופה ומפר השלום”, וניסה לרקום ברית כלל־אירופית כנגד נפוליאון, שמטרתה תהיה שחרור צרפת מעולו, והפיכתה לקונפדרציה כלל־אירופית לאחר מכן. נפוליאון ניסה פעמים רבות לכרות ברית עם הקיסר, אך אלכסנדר סירב והמשיך להילחם בו במסגרת הברית עם אוסטריה ב“קרב אוסטרליץ”66.


לאחר מספר קרבות, בהם “קרב פרידלנד”, נחתם ב־ 25.6.1807 הסכם שלום “חוזה טילזיט” בין צרפת לרוסיה המובסת. נפוליאון נתן לאלכסנדר יד חופשית לגבי פינלנד, בסרביה, נסיכות מולדובה ו־ולאכיה. אלכסנדר ניצל את בריתו עם נפוליאון כדי לפלוש לשוודיה בשנת 1809, לקרוע ממנה את פינלנד, ולקרוע את בסרביה מידי האימפריה העות’מאנית במסגרת המלחמה העות’מאנית־רוסית של 1806־ 1812.

למרות זאת, חוזה טילזיט לא החזיק הרבה זמן והחיכוכים בין נפוליאון לאלכסנדר הגיעו לשיא בעת פלישתו של נפוליאון לרוסיה67 בשנת 1812. נפוליאון כבש את מוסקבה וניסה לפוצץ את הקרמלין.

אלכסנדר הראשון היה איש דתי, דבר שהרחיק אותו ממחנה הרפורמטורים אל המחנה השמרני. הוא היה הראשון מבין סדרה של צארים שמרניים (חוץ מאלכסנדר השני) שלא השכילו להבין את השינויים שעוברת אירופה־ כדוגמת המהפכה התעשייתית, שהגיעה לרוסיה באיחור ניכר אחרי מערב אירופה.

ב־ 1.12.1825 מת אלכסנדר בנסיבות מסתוריות, כנראה מטיפוס הבהרות. מיד לאחר מותו נוצר מצב של “אינטררגנום” (כינוי לתקופה שבין שלטונם של מלכים שונים ואין רציפות שלטונית). עוד באותו היום, אחיו של אלכסנדר, קונסטנטין פאבלוביץ', שהיה יורש העצר, ויתר על כס המלוכה לטובת אחיו הצעיר והלא אהוד־ ניקולאי, והוא הוכתר לצאר.

עלייתו של ניקולאי הראשון גרמה לתסיסה בציבור. רבים התנגדו למינויו כצאר, אך הוא דיכא את ההתנגדות באכזריות. סיסמתו הייתה: “צאר אחד, עם אחד ודת אחת”, ובה באים לידי ביטוי הכוחניות, ריכוזיות היתר והקנאות הדתית שאפיינו את ימי שלטונו.

הוא כונה “צאר הברזל” ונודע כשליט עריץ ואכזר. משום שסייע בחיסול מרידות ברחבי אירופה נגד מלכים וקיסרים, כונה גם “הז’אנדרם של אירופה”. בין היתר סייע ניקולאי לקנצלר האוסטרי, מטרניך, בחיסול מרידות “אביב העמים”68 בקיסרות האוסטרית.

בייחוד ידועה הייתה אכזריותו של ניקולאי הראשון כלפי היהודים, שבהם ראה זרים. ב־ 30 שנות שלטונו פורסמו כ־ 600 גזרות (שנקראו בשם “תיקון היהודים”) שמטרתן למנוע את הפעילות של היהודים בכלכלה, לבולל אותם באוכלוסייה המקומית, לערער את הקהילה היהודית ולהקטין את מספרם ע"י המרת דתם.

הגזרה הקשה ביותר הייתה חוק גיוס החובה לצבא הרוסי בשנת 1827, הידועה בשם “גזרת הקנטוניסטים69 (Cantonists). החוק בוצע באלימות ע"י חטיפת ילדים לשורות הצבא.


בשנת 1828 פרצה המלחמה העות’מאנית־רוסית של 1828־ 1829 אשר הוצתה ע"י “קרב נאווארינו” (מלחמת העצמאות היוונית) ומאבק היוונים לעצמאות. במהלכה התקדמו כוחות רוסים לעבר בולגריה, לאזור הקווקז ולצפון־מזרח אסיה הקטנה. ב־ 14.9.1829 נחתם “הסכם אדירנה” שנתן לרוסים את מרבית החוף המזרחי של הים השחור ואת פתח נהר הדנובה. האימפריה העות’מאנית גם הכירה בריבונות הרוסית על גאורגיה ועל שטחים בארמניה של היום. לסרביה ניתנה אוטונומיה ורוסיה הורשתה לכבוש את נסיכות מולדובה וואלכיה (עד אשר הטורקים ישלמו להם פיצויים נרחבים).


מלחמת קרים־ שנת 1853 (המלחמה העות’מאנית־ רוסית של 1853– 1856):

שורשי המשבר שהוביל למלחמת קרים קשורים לשקיעתה המתמשכת של האימפריה העות’מאנית, תהליך שהשלכותיו יצרו מצב לא יציב ביחסי הכוחות בין המעצמות האירופאיות, שלכל אחת מהן אינטרסים הנוגעים לנכסיה של האימפריה הנחלשת. ניצול חולשתה של האימפריה העות’מאנית כונה “השאלה המזרחית”. רוסיה ניצלה את חולשת העות’מאנים כדי להתפשט דרומה, לעבר הקווקז, חופי הים השחור וחבל הבלקן.

בריטניה וצרפת ראו בפעולותיה של רוסיה איום על האינטרסים שלהן במזרח התיכון־ שליטה ימית של רוסיה במיצרים אסטרטגיים תפריע לנוכחות הימית הבריטית וצרפתית באזור הים התיכון.

בנוסף ל“שאלה המזרחית” כזרז למלחמת קרים, עמדה שאלת המשמורת על המקומות הקדושים בארץ ישראל. האתרים הקדושים לנצרות, ובראשם “כנסיית המולד” בבית לחם ו“כנסיית הקבר” בירושלים, הוחזקו בידי נציגי הנצרות האורתודוקסית שהיוותה את הסמכות הנוצרית העליונה בארץ הקודש. דבר זה יצר חיכוך בין הנוצרים האורתודוקסים לבין הנוצרים הקתולים שישבו בארץ הקודש. מ־ 1774 התחייבה רוסיה להגן על הנוצרים האורתודוקסים שישבו בשטחי האימפריה העות’מאנית, ולכן, כאשר נפוליאון השלישי (שעלה לשלטון בצרפת ב־ 1848) ביקש בשנת 1851 מהסולטאן אבדילמג’יט הראשון להכיר בנצרות הקתולית בתור הסמכות הנוצרית העליונה בארץ הקודש־ ניקולאי הראשון לא ראה בקשה זו בעין יפה.

ניקולאי הראשון ניסה לנהל משא ומתן עם הסולטאן, בו הוא ביקש להשיב לכנסייה האורתודוקסית את השליטה על המקומות הקדושים, ואת הזכות להתערב בנעשה בארץ ישראל על מנת לשמור על בטחונם וזכויותיהם של הנוצרים האורתודוקסים. אבדילמג’יט הראשון סירב וב־ 2.7.1853 פלש ניקולאי לנסיכויות הדנובה (נסיכות מולדובה ולנסיכות וולאכיה, חלק מרומניה של היום) שהיו בשליטת האימפריה העות’מאנית. לאחר מאמצים דיפלומטיים כושלים, אבדילמג’יט הכריז מלחמה על האימפריה הרוסית ב־ 23.10.1853 ופרצה מלחמת קרים. אל העות’מאנים חברו בריטניה וצרפת, ומאוחר יותר גם ממלכת סרדיניה.

למרות שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית בה הייתה בדרומה של רוסיה, בחצי האי־קרים (דרום אוקראינה) לחופו הצפוני של הים השחור, ומכאן שמה. לאחר מצור של 11 חודשים על העיר סבסטופול (שהייתה בסיס הבית של הצי הרוסי בים השחור), העיר נפלה. היה ברור לכל הצדדים שרוסיה הובסה־ אך גם שמעצמות המערב לא יוכלו להמשיך ולהתקדם.

החזיתות הנוספות היו בקווקז, בים הבלטי ובמזרח הרחוק. במהלך הלחימה בים הבלטי התפתח מאוד תחום המיקוש הימי, בזכות עבודתו של המהנדס הרוסי־שוודי עמנואל נובל (אביו של אלפרד נובל שעל שמו מוענק פרס נובל).

המלחמה השפיעה מאוד על ניקולאי הראשון ומצבו התדרדר. ב־ 2.3.1855 מת ניקולאי, ובנו, אלכסנדר השני (אלכסנדר ניקולאייביץ' השני) עלה לשלטון. אימו הייתה שרלוטה נסיכת פרוסיה. לאחר הכתרתו פתח במשא ומתן לשלום.

מלחמת קרים הסתיימה ב־ 30 במרץ 1856 עם חתימת “חוזה פריז”, בעיקר בשל עייפות שני הצדדים וההכרה ההדדית בחוסר היכולת להשיג הכרעה במלחמה. רוסיה נאלצה לוותר על שטחים בבסרביה, נהר הדנובה הוכרז כאזור שיט חופשי, הים השחור פורז, נסיכויות מולדובה, וולאכיה וסרביה זכו לעצמאות, ורוסיה ויתרה על נסיונה להחזיר את השליטה של הנצרות האורתודוקסית במקומות הקדושים בארץ ישראל.

מבחינה צבאית הייתה המלחמה מלאה בשגיאות ענקיות, התנהלות שלומיאלית ובזבוז משווע של חיי אדם. המפקדים משני הצדדים הוכיחו עצמם כבלתי מיומנים בעליל, כשהם מפגינים זלזול בחיי אדם תוך עריכת קרבות חסרי תוחלת (לדוגמה “הסתערות הבריגדה הקלה” בקרב בלקלווה ב־ 25.10.1854).

המערכים הלוגיסטיים של הצבאות היו נגועים בחוסר יעילות ובשחיתות, וגרמו למצב בו רובם המכריע של הנופלים במלחמה מתו לא מידי האויב אלא מפגעי מזג אוויר, רעב ומחלות (כולרה ודיזנטריה).

מלחמת קרים הייתה המלחמה הראשונה שבה השתמשו רופאי השדה בגבס לשם קיבוע שברים (מהצד הרוסי ע"י הרופא ניקולאי פירוגוב70) ובחומרי הרדמה בניתוחים. פעילותו של ניקולאי פירוגוב בהצלת חיי הפצועים בשדה הקרב נחשבת לתחילת רפואת הקרב המודרנית.

רוב ההרוגים במלחמה לא נהרגו בקרבות אלא נפצעו, ומצבם הוחמר בעקבות השהייה בבתי החולים, שהיו ברמה ירודה ביותר (עד למצב שבו רמת התמותה בקרב החולים הייתה כ־40%). דבר זה השתנה עם הגעתה של האחות פלורנס נייטינגייל (“הגברת עם המנורה”) בראש קבוצה של 38 אחיות בצד מדינות הברית. בעזרת ארגון נכון ושמירה על ניקיון היא הורידה את רמת התמותה ל־ 2% בלבד אצל מדינות הברית.

למרות כל הכשלים, למלחמה זו הייתה השפעה חשובה על ההיסטוריה האירופית:

היא סימלה את פירוק הקואליציה של מנצחי “המלחמות הנפוליאוניות” (בריטניה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה ששיתפו פעולה במשך ארבעה עשורים כדי לשמור על השלום באירופה), כאשר האיבה החדשה שנוצרה בעקבות המלחמה־ בעיקר בין רוסיה לאוסטרו־הונגריה, עתידה להיות בין הגורמים העיקריים לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה.

התמוטטות הסטטוס־קוו איפשרה לכוחות חדשים (דוגמת איטליה וגרמניה) שהיו אוסף רופף של נסיכויות וממלכות קטנות, להפוך למדינות.

מלחמת קרים הייתה המלחמה היחידה שחרגה מ“קונגרס וינה”71 – זו הייתה המלחמה היחידה בה לא נשמר מאזן הכוחות ושני צדדים חברו יחד על מנת לתקוף צד שלישי. מבחינה מדינית, ניתן לראות במערכת הבריתות שנוצרה במלחמה את תחילתו של גיבוש מאזן כוחות חדש באירופה, אשר בא לידי ביטוי במלחמת העולם הראשונה.

זוהי המלחמה הכמעט־מודרנית הראשונה שכן במהלכה הייתה השפעה רבה לפיתוחים טכנולוגיים כמו המצלמה, הרכבת, הטלגרף ומנוע הקיטור:

במלחמת קרים הבינו לראשונה הכוחות הלוחמים את חשיבותם של פסי הרכבת כאמצעי יעיל במיוחד להעברת כוחות לוחמים ממקום למקום.

במלחמה זו נעשה לראשונה שימוש בטלגרף, הן לשימוש צבאי (תקשורת בין מקומות מרוחקים), והן לאזרחי.

תפקידה החשוב של העיתונות במהלך המלחמה, שלראשונה אפשרה דיווח כמעט בזמן אמת מאזור הקרבות, תרמה ליצירתה של תודעה לאומית אצל אזרחי המדינות הלוחמות, מה שתמך בהתפשטותה של התודעה הלאומית באירופה במחצית השנייה של המאה ה־ 19.

לתקשורת במלחמה הייתה חשיבות רבה־ כתב ה“טיימס” הלונדוני, ויליאם הוורד רסל (William Howard Russel, 1820־ 1907), הביא את סיפור המלחמה מן השטח לאנגליה. מלחמת קרים נחשבת למלחמה הראשונה שתועדה באופן מתוכנן בעזרת מצלמה (ישנם תצלומים בודדים של צלמים עצמאים ממלחמות קודמות, כגון מלחמת ארצות הברית־מקסיקו).

הזעזוע ברוסיה שנבע מסדרת התבוסות במלחמה והפגיעה בכושר ההרתעה שלה, היוו זרז לעריכת סדרה של רפורמות פנימיות מקיפות. בהשפעת הרפורמות שהונהגו בצרפת ובאנגליה, הנהיג אלכסנדר השני קו ליברלי ורפורמות מקיפות. הוא שחרר את האיכרים והצמיתים, דבר שרק הגביר את התסיסה בהיווצר מעמד של איכרים ללא קרקע וללא אמצעיי קיום. מצבם של האיכרים היה קשה יותר ממה שהיה בהיותם צמיתים. בעקבות רפורמה זו וביטול מעמד הצמיתות, אלכסנדר השני זכה לכינוי “המשחרר”. למרות שחרור האיכרים ממעמד צמית, ביצוע הרפורמה היה מלווה במהומות איכרים.

באיחור רב הביא אלכסנדר לאימפריה את המהפכה התעשייתית שכבר הייתה בשיאה באירופה. תחת הנהגתו החלו להיסלל מסילות הרכבת ברוסיה.

בשנת 1867 מכר אלכסנדר השני את אלסקה והאיים האלאוטיים לארצות הברית.

בשנת 1872 ייסד את “ברית שלושת הקיסרים” בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו־הונגריה.

הצאר ניצח את האימפריה העות’מאנית במלחמה העות’מאנית־רוסית של 1877־ 1878, שבה פתח לשחרור העמים הסלאבים בבלקן מעול השלטון העות’מאני, והביא לשחרור בולגריה. כחלק מהסכם הכניעה “חוזה סן סטפנו” שנחתם ב־ 3.3.1878, אלכסנדר השני גרם לפטור של רוסיה מתנאי התבוסה שנכפו עליה בהסכם השלום לאחר ההפסד במלחמת קרים. הייתה זו מלחמה שעיצבה את פניו המדיניים של הבלקן למסגרת הקיימת עד היום. היא היוותה ציון דרך לקראת סיום דרכה של האימפריה העות’מאנית כמעצמה.

כתוצאה מהמלחמה הכריזו נסיכויות רומניה, סרביה ומונטנגרו על עצמאותן הרשמית.

בעקבות המלחמה כונס “קונגרס ברלין” (בין ה־ 13 ביוני ל־ 13 ביולי 1878) לאחר בקשת יריביה של רוסיה לפתוח מחדש את חוזה סטפנו, ובו דנו בנושאים הקשורים במצב חצי האי הבלקני.

למרות הרפורמות שהנהיג, שעוררו את חמת האצולה, נחשב הצאר אלכסנדר השני מתון מידי בעיני הליברלים והרדיקאלים, ועורר התנגדות עזה בקרב חוגי האינטליגנציה, שדוכאה על ידו. החלה תקופה של התעוררות אידיאולוגיות שונות כדוגמת הסוציאליזם והליברליזם.

ב־ 1879 הוקמה תנועה מהפכנית בשם “נרודניה ווליה” (“רצון העם”) שהייתה תנועה מחתרתית סוציאליסטית (טרום־מרקסיסטית). השלטון עצר ושפט מאות סטודנטים והדבר הביא לתגובה של טרור. ב־ 13.3.1881 נפצע אלכסנדר השני אנושות מפצצה שהושלכה לעברו ע“י סטודנט מ”נרודניה ווליה", והוא מת מפצעיו. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר: הופצו כרוזים רבים ותעמולנים הטיפו לממשלה להכות ביהודים על שרצחו את “הצאר הגואל”, משחרר הצמיתים.

בעקבות אירועים אלו פרצו “הסופות בנגב72, הפוגרומים ביהודי דרום־מערב האימפריה הרוסית.

לאחר מותו של אלכסנדר השני, בנו, אלכסנדר השלישי, ירש את מקומו. אלכסנדר אלכסנדרורוביץ' רומנוב אשר ידוע בתור “עושה השלום” החל את שליטתו בתור קיסר ממרץ 1881 ועד מותו בשנת 1894. אלכסנדר תחילה לא סומן כיורש עצר, אלא אחיו ניקולאי. לאחר מות ניקולאי מדלקת שחפתית של חוט השדרה, הפך אלכסנדר ליורש עצר. הוא ייבם את ארוסתו של אחיו, דאגמאר נסיכת דנמרק. אחרי שהנסיכה הוטבלה לנצרות האורתודוקסית וקיבלה את השם מאריה פיודורובנה התחתנו בני הזוג ולהם נולדו שישה ילדים.

אלכסנדר התנגד נחרצות לרפורמות הליברליות של אביו והיה צאר שמרן ודתי (בניגוד לאביו הליברל, ואחי־סבו, אלכסנדר הראשון).

כלל הרפורמות הפנימיות שביצע אלכסנדר נועדו לתקן את מה שהיו לדעתו נטיות ליברליות מדי של המשטר הקודם, וכך הותיר אחריו רושם של שליט שמרן שהסיג את רוסיה לאחור. בעיני רוחו ראה אלכסנדר אומה בעלת לאומיות אחת, שפה אחת, דת אחת וצורת מנהל אחת.

אלכסנדר השלישי ירש את הקיסרות בתקופת הפרעות “סופות בנגב” שפרצו לאחר רצח אביו. פקידי הממשל, ובראשם שר הפנים, ניקולאי פבלוביץ' איגנאטייב, לא רק שלא מנעו את פרוץ הפרעות, אלא עודדו אותן.

במשך כל 14 שנות מלכותו של אלכסנדר השלישי יחסו היה נוקשה כלפי היהודים. לאחר שביטאו הפרעות את זעם העם כלפי היהודים, הגיע תורו של השלטון, והחלה תקופת “הפוגרום הקר”: על היהודים נגזרו גזירות קשות בצורת אפליה והגבלות נוספות, שצמצמו עוד יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.

עוד במהלך הפרעות הקים שר הפנים איגנאטייב ועדות מחוזיות, שמטרתן “לברר את התנאים הקשים של התושבים הרוסים, שנגרמו על ידי התנהגות היהודים בעסקיהם”. השאלות שהועמדו בפני הוועדות היו בדבר פעולות כלכליות מזיקות של היהודים וכיצד יש למונען. המלצות הוועדות היו שורת הגבלות שיש להטיל על היהודים.

ב־ 4.5.1882, בעקבות עצות שקיבל משר הפנים איגנאטייב, חוקק אלכסנדר השלישי את “חוקי מאי73 שמטרתם הייתה להצר את צעדי היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית.

בענייני חוץ היה אלכסנדר איש שלום, ולכן זכה לכינויו, “עושה השלום” (Миротворец) אך כלל לא תמך בדוקטרינה של שלום בכל מחיר ופעל לפי העיקרון שהדרך הטובה ביותר למנוע מלחמה היא להיות מוכן לקראתה בכל עת. על אף סלידתו מיחסיו של הקנצלר אוטו פון ביסמרק עם רוסיה, הוא נמנע מסכסוך פומבי עם גרמניה ואף החיה לתקופה את “ברית שלושת הקיסרים”.

רק בשנות שלטונו האחרונות, אימץ אלכסנדר גישה עוינת יותר כלפי הממשלה בברלין, ואף דאג להחזיק כוח צבאי גדול בקרבת החזית הגרמנית, תוך חיזוק קשרי הידידות עם צרפת.

בענייני פנים, הוא דיכא רבות את מתנגדי השלטון. את רוב עבודת הדיכוי ביצעה ה“אוכרנה”, המשטרה החשאית. כתוצאה מפעילות האוכרנה רבים מן המהפכנים היגרו למערב אירופה, כדי לא להיות יעד לחיסול ע"י המשטר. בעקבות הגירה זו אל המערב, רוסים רבים נחשפו אל המרקסיזם74. בשל החשיפה למרקסיזם הוקמה המפלגה המרקסיסטית הרוסית ב־ 1884, (אולם היא לא גדלה משמעותית עד 1898).

בשנת 1886 שלח אלכסנדר השלישי את רוקחו האישי, מרדכי לפידות איש מינסק, לארץ ישראל, כדי שיקים בית מרקחת עבור הכנסייה הרוסית, שישרת את אלפי עולי הרגל לירושלים.

בשנת 1887 תכננה קבוצת יוצאי “נרודניה ווליה” שרצחה את אביו, את רציחתו של אלכסנדר השלישי. ניסיון ההתנקשות נכשל ומארגני ההתנקשות נעצרו. בין השותפים לקנוניה שנתפסו היה אחיו של ולדימיר איליץ' אוליאנוב שלימים יאמץ את השם “לנין”.

מסילת הרכבת הטרנס־סיבירית נתנה מענה תחבורתי לצורך לקשר בין החבלים המזרחיים והמערביים של רוסיה. בשנת 1891 החלה הבנייה הסדירה של הנתיב העיקרי, הקו ה“טרנס־סיבירי”, תחת פיקוחו של שר האוצר סרגיי ויטה. בנייתו הושלמה ב־ 1916. אורכו של הקו 9,288 ק“מ והוא חוצה שמונה איזורי זמן. לקו זה נוספו הקו ה”טרנס־מנצ’ורי" שממשיך אל תוך סין ומגיע עד בייג’ינג, והקו ה“טרנס־מונגולי” שמגיע עד בירת מונגוליה, אולן בטור, ממנה הוא נמשך דרום־מזרחה לבייג’ינג. המסילה הייתה במשך כ־101 שנים למסילת הרכבת הרציפה הארוכה ביותר בעולם.

בשנת 1888 הרכבת הקיסרית ובה הצאר אלכסנדר השלישי ומשפחתו ירדה מהפסים. אלכסנדר החזיק גג מפורק והציל בכך את כל מי ששהה בקרון. יהודי צאריצין (ב־ 1925־ 1961 נקראה “סטלינגרד” וכיום נקראת “וולגוגרד”) הקימו בית כנסת שהנציח את נס הצלת הצאר.

בנובמבר 1894 הלך אלכסנדר השלישי לעולמו מדלקת כליות כתוצאה מפגיעה בכליותיו מתאונת הרכבת, ובנו ניקולאי השני, עלה לשלטון במקומו.


ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב, ניקולאי השני, “הצאר והשליט של כל הנסיכויות הרוסיות” היה הצאר האחרון של האימפריה הרוסית ושלט בה כ־ 22 שנים: מ־ 1 בנובמבר 1894 עד ה־ 15 במרץ 1917. אביו אלכסנדר השלישי חשב כי ניקולאי רכרוכי מדי ולא עשה דבר על מנת להכין את בנו לכתר.

ניקולאי התאהב בנסיכה גרמנייה אליקס מהסה, בתו של הדוכס מהס (Hess) ונכדתה של המלכה ויקטוריה, אך אביו התנגד לשידוך עם הנסיכה (בנוסף להיותה מהאימפריה הגרמנית היריבה לרוסיה, היא השתייכה למשפחה שהייתה נגועה בגנים של מחלת ההמופיליה).

כשאלכסנדר היה על ערש דווי, הסכים לנישואיו של ניקולאי לנסיכה הגרמנייה. ניקולאי עלה לשלטון ב־ 1.1.1894 וזמן קצר לאחר מכן התחתן עם אליקס, ששינתה את שמה לאלכסנדרה פיודרובנה. היו להם חמישה ילדים (אולגה, טטיאנה, מריה, אנסטסיה, ואלכסיי). כמו כל הצארים בני משפחת רומנוב, ניקולאי נחשב לשליט בחסד האל.

בחגיגות הכתרתו במוסקבה ב־ 1896, נרמסו אנשים רבים למוות בעת שניסו לקבל מתנות מהצאר החדש. לאסון זה קוראים “אסון חודינקה” ורבים ראו בו כסימן מבשר רעות.

בשנת 1897 הפך הרובל למטבע הרשמי של רוסיה ע"י קביעת סטנדרט הזהב (כמה אחוזי זהב יש במטבע). זהו המטבע העשרוני הראשון (שחושב בשיטה העשרונית).

סמוך לשנת 1905, המפלגות המהפכניות התאוששו מן הדיכוי של שנות ה־ 80 של המאה ה־ 19. מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקטרית הרוסית75 הוקמה ב־ 1898, והתפצלה ב־ 1903 לשתי תנועות: מנשביקים ובולשביקים.


ב־ 1898 החלה לגדול המפלגה המרקסיסטית הרוסית. המפלגה הסוציאל־רבולוציונית (ס"ר) הוקמה בחרקוב ב־ 1900, והזרוע הצבאית שלה (Boevaia Organizatsiia) התנקשה באישים בכירים ברוסיה כגון שני שרים פנים, ובדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ', בנו של הצאר אלכסנדר השני. התנקשויות אלו גרמו לממשלה לתת סמכויות רבות יותר למשטרה.

ב־ 8.2.1904, פרצה מלחמה במזרח המדינה נגד יפן. הגורם ל“מלחמת רוסיה־יפן” היה הרצון היפני לשליטה בפורט ארתור76 שהייתה נקודה אסטרטגית החולשת על האזור.

בתחילה המלחמה הייתה פופולרית, אולם היא הפכה שנואה יותר ויותר על העם. המלחמה כלל לא הייתה קלה לעם הרוסי: אף על פי שהחיילים הרוסים נלחמו באומץ לב, רבים מהם מתו וציודו של הצבא הרוסי היה לקוי ומיושן, לעומת הצבא היפני המודרני והחדיש. לאחר קרבות עקובים מדם בפורט ארתור וסביבותיה, יפן זכתה בניצחון מזהיר. בהסכם שלום שנחתם ב־ 5.9.1905, בתיווכו של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט, נאלצה רוסיה לוותר על פורט ארתור והסביבה, ועל חצי מהאי סחלין וכן להכיר בשלטונה של יפן בקוריאה. החיילים האשימו את הצאר ושריו בהפסד במלחמה. ההפסד חיזק את המתנגדים לשלטון ניקולאי השני והיה בין הגורמים שהובילו ל“מהפכת 1905” אשר אורגנה על ידי הסוציאליסטים והליברלים במטרה להפיל את הצאר.

המהפכה החלה באירוע המכונה “יום ראשון העקוב מדם” שחל ביום ראשון ה־ 22 בינואר (לפי הלוח (הישן) היוליאני מצוין בתאריך 9 בינואר). המוני מורדים, פועלים ובני משפחותיהם צעדו לעבר ארמון החורף של הצאר בסנקט פטרסבורג. אש נפתחה מהארמון על מפגינים כחלק מנסיון דיכוי ההפגנה. האירוע הצית מרידות ושביתות ברחבי המדינה ומקובל לראות בו את האירוע שהחל את המהפכה.

באודסה ב־ 14.6.1905, צוות אוניית הקרב ‘פוטיומקין’ של הצי הרוסי, מרד בקציניו, הרג את רובם והשיט את האנייה מסביב לים השחור. מרידה זו נתפסה מאוחר יותר כשלב הראשון לקראת מהפכת 1917.

במהלך המהפכה רבים הפכו את היהודים לשעירים לעזאזל משני הצדדים. ההמונים התנפלו על היהודים ועשׂו בהם פוגרומים וגרמו לנזקים בנפש וברכוש. ידועים במיוחד הפוגרומים באודסה, שם לפי הערכה, נהרגו 500 יהודים ביום אחד. סטודנטים גאורגים הגנו בגופם על יהודי העיר ואחד מהם אף שילם על כך בחייו. ב־ 19 באוקטובר 1905, פרע המון מוסת ביהודי קישינב (פוגרום קישינב השני): כ־ 200 יהודים היו מאורגנים בקבוצה להגנה עצמית, אך רק למחצית מהם היו אקדחים. 29 יהודים נהרגו, ועשרות נפצעו, אך גם פורעים רבים נהרגו. בנוסף לפוגרומים הקשים, הצאר טען ש־ 90% מן המהפכנים הם יהודים. בעקבות הפגיעות ביהודים רבים מיהודי רוסיה היגרו אל ארצות הברית ומערב אירופה וחלק קטן היגר לארץ ישראל. בין המהגרים היו סופרים ואנשי רוח רבים, בהם שלום עליכם, שהיגר לארצות הברית. רבים מהתנועה הציונית ומחוצה לה תמכו במהפכה: מפלגת הבונד היהודית ברוסיה תמכה במהפכה והובילה אותה בעיירות היהודיות. בנוסף מפלגת פועלי ציון תמכה במהפכה אולם לא שיתפה פעולה עם מפלגת הבונד.

לאחר סיום המהפכה אירעו פרעות “המאות השחורות”, התוצאה לפריצתן הייתה התמרמרות חוגים בכנסייה על החלשת הכנסייה ע"י הצאר.

הצאר ניקולאי השני אולץ ב־ 17.10.1905 לחתום על מסמך בשם “מנשר אוקטובר” בו העניק חופש דת, חופש ביטוי וחופש ההתארגנות (והוא גם היווה בסיס לחוקה הרוסית של שנת 1906). ניקולאי הקים גם את “הדומה”־ פרלמנט רוסי שבו ישבו נציגי העם. עד אז לא היה גוף מחוקק רשמי ברוסיה, אלא מועצות מייעצות לצאר. הדומה הוקמה כמוסד מייעץ אך ניקולאי נאלץ להקנות לדומה גם סמכויות של מחוקק. בדצמבר 1905 פורסמו שינויים לחוק הבחירות, אשר הקנו זכות בחירה ליותר ממחצית מהאוכלוסייה הגברית, מעל גיל 25.

בפברואר־ מרץ של 1906 נערכו הבחירות הראשונות לבית הנבחרים, ‘הדומה’, ו־ 12 יהודים נבחרו. בדומה היה רוב לשוחרי המודרניזציה ובאפריל 1906 הממשל הציע חוקת יסוד חדשה למדינה. הדומה פוזרה ב־ 8.7.1906 אחרי 72 ימים מהקמתה, ע"י ניקולאי. הדומה השנייה התכנסה בפברואר 1907 והייתה קצרת ימים אף היא (103 ימים). למרות הסכמתו של ניקולאי, הפרלמנט הרוסי נהנה מזכויות מועטות והיה נתון לשליטתו המלאה של הצאר. המדינה לא השתנתה, הדומה הייתה ללא השפעה, המהפכה דוכאה והצאר שיבש את הפעילות המהפכנית בהצלחה. המנהיגים המהפכניים נאסרו או גלו מן הארץ־ חלק מן המהפכנים יהיו עתידים להיות בעלי תפקיד בכיר בברית המועצות.

בנם הצעיר של ניקולאי השני ואלכסנדרה, אלכסיי, היה חולה בהמופיליה. מתוך ייאוש, אלכסנדה, ניסתה למצוא מזור לבנה אצל נזיר תימהוני בשם גרגורי רספוטין77 “הנואף”. אלכסנדרה נעשתה תלויה בעצותיו של רספוטין, שאותן קיבלה כמסרים ישירים מאלוהים. רספוטין הוקע על ידי הציבור הרוסי עקב היותו מושחת ובשל חיי הפריצות המינית שניהל. גם אנשי החצר שנאו אותו כי חשו מאוימים מכוחו הפוליטי הבלתי מוגבל בחצר הצאר.

לאחר רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד ע"י לאומנים סרבים בסרייבו ב־ 28.6.1914 התלבט ניקולאי כיצד לפעול־ מצד אחד הוא לא רצה לנטוש את בני בריתו הסרבים לדרישותיה של אוסטרו־הונגריה, אך מצד שני לא רצה להתחיל מלחמה כללית.

בסדרה של מכתבים שכתב ל־וילהלם השני קיסר גרמניה (מה שקרוי “ההתכתבות של וילי וניקי”), שניהם הצהירו על רצונם בשלום, וכל אחד ניסה לגרום לשני להתקפל ראשון. ניקולאי אף עשה צעדים מעשיים בכיוון הזה, בכך שדרש שגיוס הכוחות יהיה רק בחזית האוסטרית ולא הגרמנית. לרוסים לא היו תוכניות מתאימות לגיוס חלקי, אולם ב־ 31.7.1914, ניקולאי עשה את הצעד הרה הגורל והורה על גיוס כללי־ דבר זה הוביל כמעט מיד להכרזת מלחמה מצד גרמניה ובכך נאלצה רוסיה להכנס למלחמת העולם הראשונה.

רוסיה נכנסה למלחמת העולם כשלושה ימים לאחר פריצתה, ב־ 1.8.1914. היא לא הייתה מוכנה לעימות וחוותה אבדות כבדות ואיבוד שטחים. בקרב טננברג (26.8.1914־ 30.8.1914) שהתחולל בין הרוסים לגרמנים, הגרמנים נחלו את אחד הניצחונות הגדולים של צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, שתוצאותיו האסטרטגיות, הן בחזית המזרח והן בחזית המערב, השפיעו השפעה של ממש על המלחמה.

יום לאחר הקרב (ב־ 31.8.1914) שינה הצאר ניקולאי השני את שמה של עיר הבירה “סנקט פטרסבורג”, שהיה בעל צליל גרמני, לשם בעל צליל סלאבי יותר־ “פטרוגראד” (ברוסית: העיר של פיוטר). דבר זה היה אמור להעלות את המורל של העם הרוסי לאחר ההפסד לגרמנים.

בשנת 1915 הצבא הרוסי שוב נחל מפלה בידי הגרמנים. ניקולאי הרגיש כי חובתו להנהיג את צבאו אישית, ובספטמבר 1915 הוא לקח את תפקיד המפקד הכללי מדודו, הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' הבן, לאחר איבוד החלק הרוסי של פולין. ניסיונותיו לפקד ישירות על המלחמה הותירו את העניינים הפנימיים בידיה של אלכסנדרה. כשהוא מנותק מדעת הקהל, ניקולאי לא הבין עד כמה העם היה חשדני כלפי אשתו שהייתה ממוצא גרמני ולשמועות על תלותה ברספוטין. כעס על הנזק שהשפעתו של רספוטין גורמת למלחמה ולמלכות הביאה לרציחתו של רספוטין על ידי קבוצה של אצילים וביניהם בן דודו של הצאר, הנסיך יוסופוב, בדצמבר 1916.

חוסר שביעות הרצון מצורת ניהול המדינה ע"י הצאר, הקשיים הגוברים בתוך המדינה ובעיקר השתתפותה של רוסיה במלחמת העולם וכשלונותיה בה, הובילו לשביתות ומהומות בחורף של 1916־ 1917.

מחסור באספקת לחם לתושבי הבירה פטרוגרד הוביל להפגנת נשים בקריאה ל“לחם ושלום”. החלה מהפכת פברואר. המהפכה נעשתה ע"י נטילת סמכויותיו של הצאר.

ב־ 18 בפברואר 1917 (על פי הלוח היוליאני הישן, 3 במרץ על פי הלוח הגרגוריאני) הכריזו עובדי בית החרושת הגדול בעיר, “בית חרושת פוטילוב”, על שביתה. השובתים פוטרו וכמה חנויות נסגרו, מה שעורר תסיסה במפעלים אחרים.

ב־ 23 בפברואר (8 במרץ לפי הלוח הגרגוריאני) נערכו פגישות ואספות לרגל “יום האישה הבינלאומי”, שקיבלו בהדרגה אופי פוליטי וכלכלי. יום לאחר מכן, ב־ 24 בפברואר, השביתה התחילה להיות הפגנה פוליטית נגד השלטון.

ב־ 25 בפברואר (10 במרץ) מפקד כוחות הצבא בעיר קיבל פקודה מהצאר לפעול להפסקת ההפגנות והמהומות בעיר. בשביתה הכללית בעיר השתתפו 240,000 פועלים וההפגנות התרחבו למוסדות הלימוד. התחיל מאבק מזוין בין השובתים לכוחות הביטחון. בשלב זה הצבא לא השתתף בפעולות הדיכוי, אך בערב מפקד הצבא קיבל מברק מהצאר בו הוא דורש להשתלט על המצב בעיר עד למחרת. בנוסף, לפי הצו הקיסרי הופסקו ישיבות הדומה.

אולם, בבוקר שלמחרת ההפגנות בעיר המשיכו והתחבורה הציבורית הושבתה. גדוד חיילים נשלח לדכא את ההתקוממות, אך החיילים סירבו לירות במפגינים, רבים מהם אף ירו בקציניהם או ערקו והצטרפו למתקוממים. כוחות המשטרה הצליחו להשתלט על מרכז פטרוגרד. בארמון טבריצ’סקי, מקום מושבה של הדומה, חברי הדומה החליטו שלא לקבל את הצו הקיסרי והתנגדו להפסקת פעילות הדומה. הם מינו ועדה זמנית, ובכך למעשה הדומה “אותתה” שהיא משתתפת במרד. בערב, בישיבה בראשות ראש הממשלה ניקולאי גוליצין, הוחלט להכריז על מצב חירום צבאי בעיר.

המרידות והשביתות התפשטו וב־ 27 בפברואר (12 במרץ) החל מרד פנימי בצבא. לקראת סוף היום 66,000 חיילים תמכו במהפכה. בתוך יומיים רובם של 170,000 החיילים בעיר השתתפו בהפגנות. הפועלים המורדים התחמשו בנשק ממחסני הצבא. המפגינים השתלטו על בתי הסוהר ושחררו את כל האסירים, כולל האסירים הפליליים. בעיר החל מצוד אחר שוטרים.

בשעה 14:00 המפגינים נכנסו לארמון טבריצ’סקי שבו התקיימו ישיבות ה“דומה”. על חברי הדומה היה להחליט אם להצטרף למהפכה או להישאר נאמנים לצאר. לפי החלטת הוועדה הזמנית הדומה הכריזה שהשלטון במדינה עובר לידיה.

באותו הזמן הוקם “סובייט פטרוגרד78, מועצה מהפכנית בהשתתפות פועלים, איכרים ואנשי צבא, בראשות ניקולאי צ’כאידזה וסגנו אלכסנדר קרנסקי. ניקולאי היה חבר בדומה וראש סיעת המנשביקים. תוך יום נבחרו כ־ 3,000 חברי הסובייט, רובם חיילים. בראש, עמד וועד הפועל בהרכב של 15 חברים.

שתי הרשויות היריבות, הדומה וסובייט פטרוגרד התחרו על השלטון ועל כן, בתור פשרה הוקמה הממשלה הזמנית, על מנת להנהיג את רוסיה לבחירות לאספה מכוננת.

הסובייט החליט לתמוך בהחלטות הדומה, אבל לא להשתתף בממשלה זמנית. הממשלה בראשות ניקולאי גוליצין החליטה לשלוח מברק אל הצאר ולהודיעו שהממשלה אינה שולטת במצב ומציעה להתפזר.

בבוקר של ה־ 28 בפברואר (13 במרץ) יושב־ראש הדומה מיכאיל רודזיאנקו ניהל משא ומתן עם מפקדי הצבא על תמיכתם בדומה. במקביל, ניהל משא ומתן עם ניקולאי השני על המשכיות השלטון. היה ברור שהצאר איבד כמעט לגמרי את השליטה במדינה. מקורביו פנו אליו בבקשה לוותר על הכס לטובת אחיו, הנסיך מיכאיל אלכסנדרוביץ'.

ב־ 1 במרץ (14 במרץ), הממשלה הזמנית קיבלה את הכרתן של צרפת ובריטניה, בעלות בריתה של רוסיה במלחמה. במקביל, פרסם “הסובייט של פטרוגרד של נציגי הפועלים והאיכרים” את “פקודה מס' 1” לפיה הצבא כפוף לסובייט. הסובייט, שרוב חבריו חיילים, הורה לצבא להישמע להוראותיו ולא להוראות הממשלה הזמנית. מצב זה יצר תוהו ובוהו שלטוני במדינה: הסובייט והממשלה הזמנית התקיימו במקביל.

ב־ 2 במרץ (15 במרץ) הצאר ניקולאי השני החליט להישמע למקורביו, ובקרון רכבת בקרבת העיר פסקוב (השוכנת במרכז החלק האירופאי של המדינה) הכריז ניקולאי שהוא מוותר על השלטון ומעביר אותו לאחיו מיכאיל, אך מיכאיל סירב לקבל עליו את המלוכה.

בנקודה זו, איבדה המלוכה את שארית סמכויותיה, ואלו עברו למחרת ממיכאיל לידי ממשלת המעבר בראשות הנסיך גאורגי לבוב (שהיה מטעם המפלגה הדמוקרטית החוקתית) עד לכינון האספה המכוננת. 300 שנות שלטון של בית רומנוב הגיעו לקיצן.

ב־ 4 במרץ (17 במרץ) העיתונים פרסמו את הודעות ניקולאי השני ואחיו מיכאיל, ואת תוכנית הפעולה של ממשלת המעבר (הממשלה הזמנית).

הממשלה הזמנית שלטה רשמית ברוסיה, אבל כוחה היה מוגבל על ידי סובייט פטרוגרד. הסובייט שלט בצבא, במפעלים ובמסילות הרכבת.

ממשלת המעבר הצליחה לארגן את הבחירות, אבל לא סיימה את השתתפותה של רוסיה במלחמת העולם הראשונה, ולכן נחלשה הפופולריות שלה בין תושבי רוסיה ייגעי־המלחמה. בנוסף, נמנעה הממשלה מלקבוע את מדיניותה המוחלטת של רוסיה, בעיקר מכיוון שהייתה זמנית. בעקבות כישלונותיה של ממשלתו, לבוב התפטר ב־ 21.7.1917 (הלוח היוליאני) והוחלף בסגנו־ אלכסנדר קרנסקי מהמפלגה הסוציאל־רבולוציונרית.

בימי קרנסקי הוסיפה רוסיה להיות מעורבת במלחמת העולם הראשונה, והוא לא הצליח להתמודד עם הבעיות שעמדו בפני רוסיה. הלחצים מימין (מצד כוחות כדוגמת אלה שעמדו מאחורי “פרשת קורנילוב”79) ומשמאל (בעיקר מידי הבולשביקים) הקשו מאוד על הממשלה.


לאחר פרשת קורנילוב והתפטרות השרים, מינה עצמו קרנסקי גם כמפקד העליון של הצבא במקום הגנרל קורנילוב. במעמדו זה אירגן את הממשלה מחדש, והכריז על רוסיה כרפובליקה דמוקרטית וכך הוקמה הרפובליקה הרוסית (Российская республика / Россійская республика).

ממשלתו של קרנסקי העבירה את המשפחה הצארית לעיר טובולסק שבסיביר באוגוסט 1917. הם נשארו שם במהלך מהפכת אוקטובר (המהפכה הבולשביקית) אך אז הועברו ליקטרינבורג, שהייתה בשליטת הצבא האדום. שם מצאו את עצמם הצאר ומשפחתו, שהיו רגילים לחיי תפנוקים ומותרות, חיים בתנאים ירודים, כשהם למעשה אסירים של מהפכנים קומוניסטיים. הצאר ומשפחתו, יחד עם בנם החולה אלכסיי, רופא המשפחה וכמה ממשרתי המשפחה, הוצאו להורג בליל ה־ 16 או ה־ 17 ביולי 1918 ע"י כיתת יורים במרתפו של בית איפטייב שם הם היו אסורים (בני המשפחה ירדו למרתף לאחר שנאמר להם שהם נמצאים בסכנה ועליהם לרדת למרתף למען ביטחונם). ההוצאה להורג התקיימה בזמן שיחידות של הליגיון הצ’כוסלובקי (צ’כים וסלובקים שהתנדבו ללחום לצד מדינות ההסכמה) התקרבו ליקטרינבורג, והיא התבצעה על פי הוראה מהדרגים הגבוהים של המשטר הבולשביקי, מחשש שמא חיילי האויב ימצאו את הצאר ומשפחתו וישחררו אותם.

הגופות הועברו למכרה נטוש בקירבת העיר ונשרפו. הסתרת ההוצאה להורג והגופות הובילה לשמועות שהצאר או חלק מבני משפחתו נותרו בחיים. היעדר גופתה של אחת מבנותיו של ניקולאי, הוביל להשערה שאנסטסיה ניצלה.

במהלך השנים, מספר נשים טענו כי הן הנסיכה אנסטסיה, אך בשנת 2008 נמצאו שרידי גופות שנהרגו בליל הרצח המשפחתי אך הוטמנו במקום מרוחק יותר. אחרי בדיקות DNA קפדניות שבהן השתתפו רוסיה וארצות הברית התגלה שהבת האבודה היא מריה ולא אנסטסיה ואיתה נמצא גם הנסיך אלכסיי, וכך נפתרה התעלומה הגדולה, שכן אנסטסיה, הנסיכה האבודה של רוסיה נרצחה עם הוריה ושתיים מאחיותיה (טטאינה ואולגה) בליל הרצח.

חודש לפני רצח משפחת הצאר, ב־13 ביוני 1918 נרצח מיכאיל אלכסנדרוביץ, הנסיך הגדול של רוסיה, אחיו של ניקולאי השני. ב־18 ביולי 1918 נרצחו עוד שישה מבני משפחת רומנוב, וב־30 בינואר 1919 נרצחו עוד ארבעה נציגים.

כך הקיץ הקץ על 300 שנות שלטון של בית רומנוב, וכ־ 500 שנות שלטון הקיסרות הרוסית.

לאחר “ניסיון ההפיכה” של גנרל קוֹרנִילוֹב בסוף אוגוסט, הפכו הבולשביקים לכוח מרכזי בפוליטיקה הרוסית. מרבית ועדי העובדים, ששאפו לסלק את בעלי המפעלים ולקחת לעצמם את ניהול התעשייה, העבירו את תמיכתם לבולשביקים. גם מועצות החיילים, שרצו להשתחרר מהמשמעת הצבאית ומאסו בלחימה הקשה נגד גרמניה, הושפעו במידה רבה מהמפלגה, ואיכרים עניים רבים הזדהו עם קריאתה להחרמת האדמות שבידי בני המעמדות העשירים. התגברות הפופולריות של המפלגה הובילה לכך שזכתה ברוב בסובייטים של שתי הערים הגדולות, פטרוגרד ומוסקבה. לנין זיהה את ההתפתחויות כהזדמנות שאין להחמיצה עבור הבולשביקים, וממקום גלותו פנה במכתבים רבים לוועד המרכזי של המפלגה הבולשביקית בדרישה לתפוס את השלטון, ולהפיל את ממשלת קרנסקי לפני שהיא תקבל לגיטימציה בבחירות לאספה המכוננת.

במהלך פרשת קורנילוב חימש קרנסקי את פועלי פטרוגרד הבירה, אך בחודש אוקטובר רוב הפועלים האלו עברו לצד הבולשביקים.

בין ה־ 24־ 25 באוקטובר 1917 על פי הלוח היוליאני (ו־ 7 בנובמבר על פי הלוח גרגוריאני) המפלגה הבולשביקית בראשות לנין הובילה את המהפכנים הקומוניסטים והסוציאליסטים למרד בממשלה הזמנית של קרנסקי. מהפכת אוקטובר החלה.

בבוקר של ה־ 25 ירו אנשי הצוות של אוניית הצי “אברורה”, שהיו בולשביקים, פגז סרק מתותח החרטום שלה, שנתן את האות להתקפה על ארמון החורף, מקום מושבה של הממשלה הזמנית.

רוב הזמן המאבק בפטרוגרד היה ללא שפיכות דמים, וה“התקפה” על ארמון החורף לא הייתה דרמטית כפי שהוצגה לאחר מכן בסרטים הרשמיים של הממשל הסובייטי.

כשהוכרזה נפילתו של ארמון החורף, הממשלה הוציהא צו שיעביר כוח אל הסובייטים נבחרי הפועלים, החיילים והאיכרים, על מנת לאשר את המהפכה. ביום שלאחר מכן הסובייטים בחרו את “מועצת ממוני העם” כבסיסה של הממשלה הסובייטית החדשה, עד לכינוס האספה המכוננת. מועצת ממוני העם העבירה את “הצו על השלום” (שתבע את יציאתה המיידית של רוסיה ממלחמת העולם הראשונה) ואת “הצו על האדמה” (שהציע את ביטול רכוש הפרט וחלוקת האדמות מחדש לידי האיכרות(. הבולשביקים ראו עצמם כמייצגים של ברית בין פועלים ואיכרים (הסמל הקומוניסטי הוא חיבור בין הפטיש של הפועלים למגל של האיכרים).

מהפכת אוקטובר80 סיימה את התהליך שהחל בפברואר ושינתה את אופי המאבק ממהפכה ליברלית לסוציאליסטית. הרפובליקה הרוסית שהוקמה בפברואר של 1917 הסתיימה, לאחר 8 חודשים.

בעקבות הפלת ממשלת המעבר הרוסית בהתאם להחלטת הוועידה של הסובייטים הוקמה ממשלה חדשה בראשות ולדימיר לנין.

הממשלה כונתה “מועצת הקומיסרים העממיים” וכל חבר בה היה “קומיסר עממי”. הרפובליקה הקומוניסטית נוסדה ב־ 7.11.1918 וביום למחרת התפרסמו המינויים של הממשלה החדשה: ולדימיר לנין81 כיושב ראש, אלכסיי ריקוב כקומיסר לענייני פנים, לאון טרוצקי כקומיסר לענייני חוץ, ויוסיף סטלין כקומיסר לענייני מיעוטים.

לאחר מהפכת אוקטובר החלה מלחמת אזרחים בין הצבא האדום הבולשביקי, לצבא הלבן, מתנגדי הבולשביקים. הצבא הלבן כלל מלוכנים ואנשי צבא והוא נתמך אפילו ע"י כוחות חיצוניים (בהם בריטניה, ארה"ב, צרפת ויפן) שאף שלחו כוחות לעזרתו.

במהלך המלחמה פעלו לסירוגין גם מליציות עצמאיות כגון הצבא השחור האנרכיסטי של נסטור מכנו (שפעל באוקראינה ואליו התנדבו הרבה יהודים ואיכרים אוקראינים), והצבא הירוק (איכרים שתמכו לסירוגין בצד זה או אחר). הקרבות האינטסיביים התרחשו בין השנים 1918־ 1920. המלחמה נמשכה 6 שנים והסתיימה רשמית ב־ 17.6.1923 בכניעה של הצבא הלבן.

במהלך שנות המלחמה מתו קרוב ל־ 20 מליון בני אדם: בקרבות בין הצבאות, במעשי טבח, בהוצאות להורג ללא משפט, וכתוצאה מרעב ומחלות. כ־ 100,000 יהודים נטבחו באוקראינה בפוגרומים שבוצעו על ידי כוחות לבנים אנטישמיים.

בעקבות מהפכת 1917, מוסקבה הפכה לבירת “הרפובליקה הסובייטית הסוציאל־פדרטיבית של רוסיה” וחמש שנים מאוחר יותר לבירת ברית המועצות.

ב־ 3 באפריל 1922 התמנה יוסיף סטלין82 למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, תפקיד אשר הפך אותו לבעל העוצמה הגדולה ביותר בברית המועצות.

לאחר שנים ארוכות שבהן סבל לנין, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית, מבריאות רופפת, עבר במאי 1922 התקף שבץ. הוא החלים ממנו כעבור זמן קצר והוסיף לעבוד במלוא המרץ, אולם הפעילות האינטנסיבית הכבידה עליו והשפיעה לרעה על בריאותו. ב־ 16 בדצמבר עבר התקף שני של שבץ, ששיתק את חלק גופו הימני. כשמותו הלך וקרב, הכתיב לנין את צוואתו ב־ 25 בדצמבר. השם הרשמי שנתן לצוואה היה “מכתב לקונגרס”, והוא ביקש שתוקרא בקונגרס המפלגה הראשון שלאחר מותו. במרכז הצוואה עמדה ביקורתו של לנין על סטלין, שלאורך שנים היה אחד מנאמניו הגדולים ביותר, אך מאז מינויו למזכירה הכללי של המפלגה ריכז בידיו עוצמה פוליטית רבה.

ב־ 22 בדצמבר 1922 הוכרז על הקמת ברית המועצות – “ברית [או איחוד] הרפובליקות הסובייטיות [כלומר, המועצתיות] הסוציאליסטיות”.

בתקופה שלאחר מכן ביקש לנין לפתוח במהלכים להדחתו של סטלין מהתפקיד, אולם ב־ 9 במרץ עבר התקף שבץ שלישי, שנטל ממנו כמעט לחלוטין את כושר הדיבור ומנע ממנו לקרוא.

לנין נפטר ב־ 21 בינואר 1924 וגופתו נחנטה והוצבה ב“מאוזוליאום של לנין”. אף על פי שסיבת מותו של לנין נרשמה, על ידי השלטונות, בתור: “מצב בריאותי ירוד כתוצאה מסדרת השבצים בהם לקה”, רופאים וחוקרים רבים סבורים כי מותו נבע ממחלת העגבת שהתפשטה למערכת העצבים שלו (עגבת שלישונית).

שמה של פטרוגרד (שהייתה סנקט פטרסבורג עד 1914) שונה ל“לנינגרד” ב־ 26.1.1924, להנצחתו. מותו נתן את האות לפתיחת פולחן אישיות קיצוני במיוחד סביב דמותו, שאורגן בעיקר על ידי סטלין ונמשך לאורך כל שנותיה של ברית המועצות.

לאחר מותו של לנין נותרה המפלגה בלא מנהיג מוסכם על הכול, והחל קרב על השלטון בין כל הקומוניסטים הבכירים. במלחמה זו הצליח סטלין לגבור על כל השאר, כיוון שהשכיל לכרות בריתות (זמניות) עם בכירי מפלגה אחדים כנגד אחרים.

סטלין, אשר צבר השפעה מכרעת על קבלת ההחלטות במפלגה, מנע את פרסום צוואתו של לנין בקונגרס ה־13 שהתקיים במאי 1924. הוא חיזק את השפעתו ובודד את יריביו במפלגה, בעיקר את יורשו הטבעי של לנין, לאון טרוצקי83, ובתום סדרת מאבקים נגד סיעות אופוזיציה שקמו מולו, השיג סטלין בסוף שנות ה־20 שלטון יחיד במפלגה ובמדינה כולה. תחתיו הפך המשטר הקומוניסטי, שהבטיח בתחילה חירות ושלטון להמוני העם, למשטר טוטליטרי אכזרי.

בשנות ה־30 של המאה ה־20 השיג סטלין כוח כמעט אבסולוטי כנגד מתנגדיו במפלגה הקומוניסטית ויריביו האידאולוגיים. הוא החל ב“טיהור” של מפלגתו, מתהליך זה החלה מערכה של טרור שהביאה להוצאה להורג או למאסר של מליונים רבים.

האמצעים כנגד קורבנות אלו נעו מהגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק, עד להוצאה להורג, או התנקשות כמו במקרה של טרוצקי. מאות אלפי אנשים נעצרו לפי “סעיף 58” שאסר על “פעילויות אנטי סובייטיות”, ורבים חששו לחייהם ולחירותם.

מוערך, כי סטלין הביא למותם של כ־20 מיליון בני אדם ב“גולאג”84. אך למרות כל זאת, ברית המועצות פיתחה כלכלה תעשייתית חזקה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. “הטיהורים הגדולים” או “הטרור הגדול” הקנו לסטלין את התואר המפוקפק של אחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה: ההערכות בדבר מספר קורבנותיו נעות בין 11 מיליון עד 40 מיליון, והוא נחשב לאחד מגדולי העריצים של המאה העשרים.

סטלין נפטר ב־ 5.3.1953 משבץ. מותו אפוף מסתורין והגרסאות חלוקות. לאחר מותו זכה סטלין להלוויה ממלכתית מפוארת. מאות אלפים הגיעו להיפרד מהרודן ששלח מיליוני אנשים אל מותם. עשרות ואולי אף מאות בני אדם נהרגו עקב הצפיפות הרבה באותו היום בבית האיגודים המקצועיים, שם הוצב ארונו. פולחן האישיות, שליווה את סטלין לאורך כל שנות שלטונו, הסתיים רק שנים אחדות לאחר מותו, בוועידה ה־ 20 של המפלגה הקומוניסטית, בה הוקעו פשעיו בידי ניקיטה חרושצ’וב ב“נאום הסודי”85. הפצת תוכן הנאום חוללה שבר וזעזוע בקרב הקומוניסטים בעולם.

ב־ 19.8.1991 נפלה ברית המועצות, לאחר תהליך ממושך שנקרא “פרסטרויקה” (“בנייה מחדש”) שהגה מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ’וב ביוני 1987.


יהדות רוסיה


יהדות רוסיה, קהילה יהודית־אשכנזית בעיקרה, היא קהילה גדולה ומגוונת מאוד שהתקיימה באזורי האימפריה הרוסית, מאוחר יותר בברית המועצות, וכיום שורשיה הגאוגרפיים כוללים את הפדרציה הרוסית (מדינת רוסיה) ואת מדינות ברית המועצות לשעבר.


היהודים הראשונים שישבו באזורי רוסיה של היום הם יהודי ההרים86, שישבו באזור הקווקז ־ צ’צ’ניה ודאגסטן. הם ישבו באזורים אלו עוד מימי חורבן בית ראשון, אך ייתכן שכבר מימי גלות אשור. היהודים ישבו בעיקר לחופי הים השחור, חצי האי קרים וגאורגיה לאחר שנרדפו בתקופה ההלניסטית ובזמן מלחמות המוסלמים באימפריה הפרסית.

בערך בתקופת ימי הביניים, החלה הגעת סוחרים יהודים לשטחים הפנימיים של רוסיה ואל שטחיה של ממלכת הכוזרים. תחת השפעת היהודים התגייר בולאן, מלך הכוזרים, ובעקבותיו כל המעמד השליט של הכוזרים החל מאמצע המאה ה־ 8 ועד תחילת המאה ה־ 9 לספירה. לאחר תבוסת הכוזרים מידי סביאטוסלאב הראשון מקייב, ברחו יהודים רבים מקרים והתיישבו צפונה יותר.


בתקופת רוס של קייב, עיקר הידיעות על קיום יישוב יהודי במזרחה של אירופה לפני ההגירה ההמונית מאשכנז באות משטחים שסופחו לליטא במהלך המאות ה־ 13 וה־ 14. מקורות מרוסיה באותה התקופה מזכירים רק יהודים הבאים אליה מן החוץ, אולם ישנם אזכורים של “רוסיא”, “רושייא”, ו־“רושיאה” במקורות יהודים מאשכנז מן התקופה ההיא אשר מורים כנראה גם הם על רוסיה הליטאית שעדיין הוגדרה ‘רוסיה’.

נוכחות היהודים ברוסיה הליטאית מתבטאת בעדויות על תפוצה רחבה, על עיסוקים מגוונים וטיפוסיים לתקופה, אזכורים של מבנה קהילתי ותפקידים קהילתיים, פעילות תרבותית ומגעים עם הסביבה הנוכרית המקומית.

פרעות ביהודים החלו כבר אחרי מותו של סוויאטופולק השני נסיך קייב בשנת 1113. המורדים בזזו את בתיהם של כל היהודים, שהיו בחסות סוויאטופולק. היהודים התבצרו בבית הכנסת ושלחו שליחים לוולדימיר השני, יורשו של סוויאטופולק. הנסיך החדש, וולדימיר־וסילי מונומך (1113־ 1125) השתלט על העיר ועל פי מקורות אחדים גירש את כל היהודים. נטען כי סיבת המרד הייתה הנשך והריבית של היהודים. ההתקוממות הושפעה מאווירת מסע הצלב, כיבוש ארץ ישראל בידי הנוצרים והפרעות שנעשו ביהודים בהונגריה הסמוכה.

בשנים 1347־ 1351 נפוצה באירופה המגפה השחורה אשר מתו בה מיליוני אנשים. עובדה ידועה בזמן המגפה הייתה כי הקהילות היהודיות נפגעות פחות מהמגפה, ככל הנראה משום שהקפידו ליטול ידיים בבוקר. לכן, נפוצה בקרב הנוצרים עלילת דם חדשה שעל פיה היהודים הם שליחי השטן ומפיצים בשבילו את המגפה ולכן אינם נדבקים בה. בעקבות עלילה זו החלו לפרוץ פוגרומים ברחבי אירופה נגד הקהילות היהודיות, אשר בהיעדר תמיכת השלטונות והגנתן נפגעו רבות.

גירוש היהודים ממדינות מערב אירופה ורדיפתם בגרמניה במאה ה־14, הביאו רבים מהם להתיישב בפולין ומזרחה לה בעקבות הזמנתו של קז’ימייז' השלישי (“הגדול”) מלך פולין (1330־ 1370). על פי האגדה, באותן שנים למלך פולין קזי’מייז' הייתה מאהבת יהודיה ושמה אסתרקה. המאהבת שכנעה אותו לעזור לאחיה היהודים ולבנות להם רובע משלהם בבירת פולין דאז, קרקוב. המלך הסכים לתחינותיה, והורה על הקמת הרובע היהודי בקראקוב. בנוסף, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינות את היהודים להגר אל הבירה. עדויות ברובע היהודי מצביעות על כך שבאותן שנים היגרו לרובע החדש קהילות יהודיות רבות מפולין וסביבתה, ואף ממקומות מרוחקים יותר כגון הולנד. ברובע החדש נתן המלך ליהודים אוטונומיה, ואיפשר להם חופש דת ושגשוג אשר לא דמה לשום דבר שהיהודים זכו לו לפני כן באירופה המזרחית.

בתקופת רוסיה הצארית, עם התחזקות כוחה של נסיכות מוסקבה (שהיוותה את המרכז של רוסיה הצארית) במאה ה־ 15, הגיעו אליה סוחרים יהודים. הם סבלו מרדיפות ופגיעות, בעיקר אחרי שהתגלתה בשנות ה־ 70 של המאה ה־ 15 “כת המתייהדים”87 במוסקבה ובנובגורוד. היהודים סבלו מגירושים רבים וצווים קשים הוטלו עליהם. היהודים אשר ישבו בשטחי חצי האי קרים וחופי הים השחור, אשר נכבשו מידי טורקיה, לא נפגעו מצווים או גירושים אלו. גם אחרי פרשת המתייהדים, יהודים ובעיקר סוחרים יהודים המשיכו להיכנס לרוסיה לצורכי מסחר.


בשנת 1503 נחתם הסכם בין מדינת מוסקבה לבין ממלכת פולין־ליטא על פיו היו הסוחרים היהודים רשאים להיכנס לרוסיה לצורכי מסחר כאוות נפשם והשלטונות התחייבו להבטיח את שהותם ועזיבתם הבטוחה. ההסכם כובד וחודש עד לימיו של איוון הרביעי (האיום).

בתקופת איוון האיום, השתנתה המדיניות לרעת היהודים באופן מעשי וניכר: לא רק שיהודים לא הורשו להתגורר באופן קבע ברוסיה בתקופתו, אלא הם גם לא הורשו להיכנס אליה אף לשהייה זמנית לצורכי מסחר. בשנת 1545 נשרפו סחורותיהם של סוחרים יהודים מליטא, שהגיעו למוסקבה, בעיקר מברסט. איוון האיום טען שהיהודים שנכנסו לרוסיה הטו את העם הרוסי מהאמונה הנוצרית והביאו סמים מרעילים לרוסיה. ב־ 1563 כבש איוואן האיום את פולאצק והטביע 300 יהודים מקומיים שסירבו להיטבל לנצרות בנהר הדווינה.

נסיכות מוסקבה הייתה אנטישמית במוצהר והייתה אזור עוין ביותר ליהודים. נוסף על הסיבות הפנימיות בנסיכות מוסקבה (עליה בשנאת זרים, ניסיון לבנות קיסרות אורתודוקסית וסגירת גבולות לסוחרים זרים), במאה ה־ 16 הציבור היהודי באיחוד הפולני־ליטאי הפך ליישוב היהודי הגדול בעולם. בתקופה זו החל תהליך של תזוזה מסיבית של היהודים מהאזורים המערביים של פולין־ליטא והתרכזותם באזורים המזרחיים. מגמות אלו החלו ליצור לחץ עצום על גבולה המערבי של רוסיה, והכנסתם של היהודים נתפסה כסיוע לאיחוד הפולני־ליטאי ולהשתלטותם של הפולנים על אזורי המריבה בין רוסיה לפולין.

מיד לאחר מות איוון האיום ב־1584 התרופפה האכיפה על האיסור בכניסת יהודים לרוסיה, במסגרת השינוי הכללי ביחס לזרים ובמיוחד במדיניות כלפי סוחרים זרים.

ב“תקופת הצרות” יהודים רבים נכנסו לרוסיה, וכתוצאה מהכניסה המאסיבית הזו הוגשה בשנת 1610 בקשה לחידוש איסור על כניסת סוחרים יהודים.

במאה ה־16 הונח הבסיס להתיישבות היהודית באוקראינה, בפודוליה ובבלארוס, שנגרם כתוצאה מעידוד ההגירה היהודית על ידי השלטון הפולני. פרעות ת“ח ות”ט פגעו קשות בקהילות היהודיות באוקראינה וסביבותיה ורובן הושמדו (ראה סעיף 21: גזירות ת“ח ת”ט 1648).

היידיש, לשון אשכנז, הייתה שפתם של יהודי פולין ומזרח אירופה. מהמאה ה־ 16, הדפסת ספרים אפשרה את הרחבת הידע והפצתו. ב־ 1534 הודפס הספר הראשון בבית הדפוס העברי הראשון שנפתח בקראקוב־ תרגום התלמוד ליידיש. ב־ 1547 הודפס בלובלין הספר הראשון בעברית, ספר סליחות “שומרים לבוקר”. הספר הודפס ע"י חלוץ הדפוס העברי במרכז אירופה חיים בן יצחק שחור שהיה מדפיס נודד. ב־ 1570 הודפסה בקראקוב הגירסה האשכנזית של “שולחן ערוך”.

עם עליית בית רומנוב לשלטון בשנת 1613 חודש הצו האוסר על כניסת יהודים וזרים אחרים לרוסיה. בעקבות המלחמה בין פולין לרוסיה בשנים 1632–1634 הגיעו לרוסיה שבויים רבים, ובכללם יהודים. כתוצאה מכך בשנת 1634 חתם הצאר מיכאיל פיודורוביץ' רומנוב על צו שהתיר מגורים קבועים ליהודים במדינת מוסקבה.

בעקבות התקוממות הקוזאקים בשנת 1648 (פרעות ת“ח ות”ט) ובמיוחד בעקבות מלחמת רוסיה־פולין התעצם זרם היהודים שהגיעו לרוסיה בדרכים שונות: דרך שטחי הקוזאקים הגיעו לרוסיה סוחרים יהודים־טורקים מחצי האי קרים, וכמובן היהודים הפולנים והליטאים שניסו להימלט מפרעות הקוזאקים. רובם יושבו באזור נהר הוולגה, באורל ובסיביר.

במלחמות רוסיה ופולין בשנים 1654–1667 נפגעו מאוד היישובים היהודים באזורי המריבה מהצבאות של הצאר אלכסיי הראשון ואלפי יהודים נהרגו בקרבות אלו.

בעת החדשה המוקדמת, לגבי נוכחות יהודים ברוסיה, נהוג להבדיל בין יהודים לבין מומרים. היהודים שהתגוררו ברוסיה באופן קבוע היו בודדים, ואילו המומרים לנצרות מתוך היהודים שהתגוררו ברוסיה היו רבים למדי.

בנוסף, אין לראות את היהודים ברוסיה כמקשה אחת, לאור התרחבותה של רוסיה לכיוון מערב תוך סיפוח אזורים שאוכלסו בקהילות יהודיות גדולות: בשנת 1654 כבשה רוסיה את אזור סמולנסק, אוקראינה החופשית ואת אוקראינה של הגדה השמאלית של נהר הדנייפר. יש להבדיל בין רוסיה גופא, לבין שטחים אלו, שתקופות ארוכות היו חלק בלתי נפרד באיחוד הפולני־ליטאי, ולא רק אכלסו יהודים רבים יותר ממספר היהודים ברוסיה עצמה, אלא גם תנאי הקיום והכלכלה בהם נותרו, גם בתקופת השלטון הרוסי, בדגם הפולני.

עלילות דם והתפרעויות שהיו נפוצות באותה התקופה, הן עדות עקיפה לריבוי היהודים ולשגשוג הכלכלי שלהם באזורים אלו.

בשנת 1717 הוטל מס גולגולת על מספר קהילות יהודיות בשטחי האיחוד הפולני־ליטאי (לדוגמה קהילת בוברקה, אוזדיוטיץ ושביז’־ Swirz).


בתקופת האימפריה הרוסית, עד לסוף המאה ה־18 חל איסור גורף על יהודים לחיות ברוסיה הצארית. יהודים בודדים בלבד קיבלו היתר ישיבה מוגבל. בסוף המאה ה־ 18, חולקה פולין בין האימפריה הרוסית, אוסטריה ופרוסיה. כתוצאה מכך התווספו לרוסיה שטחים מרוסיה הלבנה, מליטא, אוקראינה המערבית וממחוזות פולין – שטחים שבהם כמיליון יהודים. בכך הפכה רוסיה למדינה עם ריכוז היהודים הגדול בעולם באותה התקופה.

לאחר ששטחה של רוסיה התרחב, לא יכלה הממשלה לגרש את היהודים ובשנת 1791 הקציבה להם שטח מחיה שרק בו הם יוכלו לגור, שטח זה נקרא: “תחום המושב” (תחום שהוכל בשטחים החדשים שרוסיה סיפחה). כמו כן, הוטלו על היהודים הגבלות שונות ומסים כבדים כדי להצר את צעדיהם בחייהם הכלכליים.

לאחר הכיבוש הרוסי נאסר על היהודים להתיישב בקייב שבאוקראינה, למרות שהיא הייתה בתוך תחום המושב.

בשנת 1804 פורסמה “תקנת 1804” (תקנת היהודים) בה אלכסנדר הראשון הורה על הוצאת היהודים מהכפרים לעיירות, הגבלתם לתחום המושב, והקמת מושבות יהודיות חקלאיות בחבלים שונים באימפריה הרוסית.

ב־1807 החל בעצלתיים הגירוש מהכפרים. הגירוש היה תלוי בפקידי הממשלה המקומיים. חלקם חשבו שהערים שבתחום המושב כבר מלאות ביהודים חסרי פרנסה ונמנעו מביצוע הגירוש. חלק אחר ניצל את התקנות וגירש את כל היהודים הכפריים.

בעלי האחוזות הפולנים והביילורוסיים היו זקוקים לחוכרים היהודים לתפעול האחוזות, לסחר בתוצרת החקלאית ולמכירת היי"ש (יין שרף) והתנגדו לגירושם של היהודים “שלהם”. ההתנגדות מהשטח והסתננותם של יהודים חזרה מהעיירות לכפרים הקפיאו את התהליך.

בעקבות תקנת 1804 החלה ההתיישבות החקלאית היהודית בחרסון (עיר בדרום אוקראינה). כ־ 6000 משפחות יהודיות של סוחרים זעירים הועברו להתיישבות חקלאית באוקראינה שנכבשה מידי הטורקים. לחלק מהמושבות ניתנו גם שמות עבריים, כגון “שדה מנוחה” ו“נהר טוב”.

בשנת 1827 ניקולאי הראשון פירסם את “גזרת הקנטוניסטים” אשר קבעה גיוס יהודים לצבא הרוסי. המגייסים הורשו גם לחטוף ילדים יהודיים ולהעבירם לתוכניות חינוכיות מיוחדות, שנועדו להרחיקם מהדת היהודית ולקרבם לנצרות.

עקב סיכסוך קשה בין שני בתי דפוס (“דפוס סלאוויטא” ו“דפוס ראם”) על זכויות להדפסת התלמוד הבבלי, הוציא הצאר ניקולאי הראשון בשנת 1836 צו המורה על סגירת כל בתי הדפוס העבריים בליטא ובבלארוס (פרט ל“דפוס ראם” ודפוס נוסף בז’יטומיר). ב־ 1862 הצאר אלכסנדר השני ביטל את הצו, והתיר לכל אדם להדפיס בעברית.

בשנת 1844 בוטל ארגון הקהילה ברוסיה. מתקופת ימי הביניים נקרא ארגון הקהילה “קהל”, אשר היה ועד שכל קהילה יהודית הורשתה להרכיב כדי לייצגה מול השלטונות, וגם נהנתה ממעט אוטונומיה. עם ביטול ארגון הקהילה ברוסיה בוטל כל שריד לאוטונומיה יהודית.

בשנת 1846 ניפגש משה מונטיפיורי עם הצאר ניקולאי הראשון, במאמץ לשכנעו, ללא הואיל, לבטל פקודת גירוש נגד יהודים במערב האימפריה הרוסית, לבטל את תוכנית “החינוך מטעם” של השלטון הרוסי ולסייע לשיפור חייהם של כלל יהודי רוסיה.

היו גם שליטים אשר ניסו להתקרב אל לב היהודים: לאחר מותו של הצאר ניקולאי הראשון ועלייתו של אלכסנדר השני חל שיפור במצבם של היהודים. כבר בהמלכתו של הצאר החדש בשנת 1855 בוטלו תקנות הגיוס ליהודים (גזרת הקנטוניסטים), אשר קיבלו הסדרי שירות בצבא כמו יתר האזרחים. הצאר אלכסנדר השני התיר ליהודים שנחשבו לדעתו ל“מועילים” להתגורר מחוץ לתחום המושב שנקבע וכן הורד מהם חלק מעול המסים.

לסוחרים בעלי רכוש, אקדמאים, בעלי מלאכה מאומנים, בוגרי בתי ספר מקצועיים וחיילים משוחררים ניתנה הרשות להתיישב בכל מקום ברחבי רוסיה, ויהודים מסוימים היו יכולים אף להיות פקידים בשירות הממשלה, עורכי דין ושופטים. שכבת בעלי ההון היהודים הגיעה עד מהרה לידי משקל ניכר בכלכלה הרוסית: בנקאים וקבלנים לבניית מסילות ברזל, סוחרי יבוא ויצוא וספקי צבא יהודיים החלו לקבל מעמד נכבד. בנוסף למפעלי המלאכה והתעשייה הזעירה שהתרבו מאוד ב“תחום המושב”, התרבו התעשיינים היהודים שהקימו מפעלים חשובים וגדולים מחוץ לגבולות “תחום המושב”. יהודים שהשתתפו בהקמת מפעלים חדשים ובעלי מלאכה הורשו לעזוב את “תחום המושב” ולשבת בתוך רוסיה.

אלכסנדר השני לא ביטל את פקודת “תחום המושב”, אך הרשה לסוחרים יהודים להתיישב זמנית במוסקבה. במשך הזמן נוסדו קהילות חדשות ברחבי רוסיה, בייחוד בשתי הערים הגדולות־ מוסקבה וסנקט פטרבורג. הקהילות החדשות שנוסדו היו שונות מהקהילות הוותיקות שהיו ב“תחום המושב”: היהודים שחיו במוסקבה ובסנקט פטרבורג הרבו להיות בקשר עם הגויים, ואף על פי שהם רצו לשמור על יהדותם, הם לא דקדקו במנהגי היהדות. בני משפחותיהם של יהודי מוסקבה וסנקט פטרבורג למדו באוניברסיטאות ובבתי ספר רוסיים. גם בקהילות שב“תחום המושב” היו יהודים שסטו מהדת היהודית, ורבים מהילדים נשלחו ללמוד בבתי ספר רוסיים, שם קלטו את רוח ההשכלה הרוסית.

בתקופת שלטונו של אלכסנדר השני היו מחלוקות בין המשכילים היהודיים לבין שומרי הדת היהודית, משום שהמשכילים חשבו שכדי לקבל שוויון זכויות יש להשתלב אט אט בחיי החברה. כדי להחיש תהליך זה הם הפיצו את ההשכלה בשפה הרוסית, לעומתם, שומרי המסורת היהודיים הפיצו את ההשכלה בלשון העברית.

במשך שנות ה־70 של המאה ה־ 19 חלה נסיגה מן הרפורמות לטובת היהודים: התפרסמו דברי הסתה נגד ספקים יהודיים החומסים את הממשלה ופוגעים בצבא, ונשמעו נימות אנטי־יהודיות בעיתונים שהדגישו את הסכנה הנובעת מגידול חלקם של היהודים בהשכלה ובחיי הכלכלה של רוסיה.

במחצית השנייה של המאה ה־19 (1868־ 1903) החלו להתפרסם חיבורים אנטישמיים מזויפים ברוסיה המתייחסים לקנוניה של אגודת הסתרים “זקני ציון” היהודית להשתלט על העולם. ביוזמת סוכני המשטרה החשאית הרוסית (ה“אוכרנה”), מטווי גולובינסקי וסרגיי נילוס, אוגדו 24 חיבורים כאלה לספר שהתפרסם לראשונה בשנת 1903 בשם “הפרוטוקולים של זקני ציון88 שהפך למסמך האנטישמי הנפוץ והמשפיע ביותר בעולם.


החל משנת 1881 החלו הפרעות “הסופות בנגב” כתוצאה מרצח הצאר אלכסנדר השני. לאחר רצח אביו, עלה לשלטון אלכסנדר השלישי, שהקים ועדה לנושא “טיפול העם היהודי ברוסיה”. חברי הוועדה הגיעו למסקנה כי יש לתת ליהודים אמנציפציה לאורך זמן, אולם אלכסנדר השלישי, שנשלט על ידי גורמים חיצוניים החל בתוכנית שלושת השלישים: שליש מהיהודים יש להרוג, שליש יש לגרש, ושליש יש להמיר לדת הנוצרית.

במאי 1882 נחקקו חוקים, “חוקי מאי”, שמטרתם הייתה לפגוע ביהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. חוקים אלו פגעו בפרנסת היהודים משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון, יום בו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי.

תקנה זו אף חיזקה את הטענה שהיהודים אינם עוסקים בפעילות יצרנית. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, דבר שצמצם עוד את אפשרויות הפרנסה. הפקידים נתנו פירוש מרחיב במיוחד, והצרו עוד יותר את חיי היהודים. כיוון שנאסרה ישיבת קבע חדשה בכפרים, הרי כאשר בן משפחה, אפילו חייל, הגיע לביקור אצל משפחתו נחשב הדבר להפרת החוק. יחד עם תקנות אחרות שהגבילו זכות ישיבה רק ל“בעלי מלאכה מיומנים” הלכה והצטמצמה יכולתם של היהודים להתפרנס, והיה עליהם להסתפק בעבודות נחותות. הם סבלו מעוני עד כדי רעב, אך עם זאת מספרם גדל מאוד והגיע ל־ 5 מיליון איש.

בשנת 1891 חל “גירוש מוסקבה” ע"י הצאר אלכסנדר השלישי. היהודים שישבו במוסקבה היו בעלי השכלה, בעלי מלאכה ותעשייה, פקידים, סוחרים ובעלי אומנויות חופשיות. גורשו כ־30 אלף יהודים ממוסקבה בגזירת אחיו של הצאר, סרגיי אלכסנדרוביץ', אשר הטיל על היהודים הגבלות נוספות (ראה סעיף 94. גירוש מוסקבה 1891).

בשנת 1903 חלו “פרעות קישינב” ומשפט בייליס בשנת 1911 (ראה סעיף 101 פרעות קישינב 1903). כתוצאה ממצבם, בין השנים 1880– 1914 ברחו מרוסיה קרוב לשני מיליון יהודים, רובם לארצות הברית ומערב אירופה, ואחוז קטן בחר להגר לארץ ישראל. ברוסיה שגשגה בין היתר התנועה הציונית והוקמו בה תנועות “חיבת ציון” ועוד תנועות מהפכניות אחרות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגישה הבסיסית של יהודי רוסיה, כולל העמדה הרשמית של התנועה הציונית הייתה נייטרלית. עם זאת לא יכלו רוב היהודים להתעלם מכך שבגרמניה ובאוסטרו־הונגריה זכו אחיהם היהודים לאמנציפציה מהותית ומעוגנת בחוק בעוד שבאימפריה הרוסית היחס כלפיהם, הן השלטוני־רשמי והן העממי היה אנטישמי במובהק. ככלל, נתפסו היהודים על ידי שכניהם ברוסיה כבעלי נאמנות מפוקפקת במקרה הטוב, אם לא בוגדים בפועל. יחד עם זאת, בצבא הצאר שירתו כחצי מיליון יהודים, המספר הגבוה ביותר של יהודים בצבאות מלחמת העולם הראשונה, ורבים מהם נלחמו בחזית מול יהודים בצבאות גרמניה ואוסטרו־הונגריה. חלקם אף התנדבו לתפקידים קרביים על מנת להדגיש את נאמנותם. קרבות החזית המזרחית התחוללו ב“תחום המושב” (בפולין, גליציה, אוקראינה, ביילורוסיה וליטא) בו חיו מיליוני יהודים. היהודים שחיו באזורים אלה סבלו מן המלחמה פיזית וכלכלית. כ־600,000 יהודים שהתגוררו בשטחים שנכבשו על ידי הכוחות הרוסיים המתקדמים בגליציה הוגלו מזרחה, שמא ישמשו כסוכני אויב בעורף הצבא.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, עברו חלקים ניכרים מאוכלוסיית תחום המושב לשליטת המדינות החדשות שהוקמו בשטחי מערב האימפריה לשעבר.

מיד עם תום המלחמה החלה העלייה השלישית לארץ ישראל. ההגירה לארצות הברית בשנים אלה הייתה קשה בשל מגבלות שהחלו האמריקאים להערים על ההגירה.


יהדות ברית המועצות


המונח יהדות ברית המועצות מתייחס ליהודים שהתגוררו בסובייטים ובאזורים השונים של ברית המועצות בתקופת קיומה של מדינה זו, בין 1922 ל־1991. קהילות אלו שונות האחת מן השנייה בהיסטוריה שלהן, במנהגיהן ובמסורות התפילה שלהן, אבל משותפת להן חוויית החיים תחת משטר קומוניסטי, שדיכא גילויי דת כמדיניות כללית, ובפרט גילויי דת יהודיים.

לאחר צאת רוסיה ממלחמת העולם הראשונה, בעת מלחמת האזרחים, נהרגו ככל הנראה בין 70,000 ל־250,000 יהודים בפוגרומים שנלוו למהפכה הרוסית. היהודים נחשדו למקורבים לשלטון הקומוניסטי, ולכן נהרגו רבים מהם על ידי הצבא הלבן, האנטי־בולשביקי.

כחלק מהאידאולוגיה של הפרדת דת ומדינה בה נקטו הקומוניסטים, עוד לפני התבססותה של ברית המועצות כיישות מדינית ולאחר מהפכת אוקטובר ב־1917, נקטו הרשויות במדיניות אנטי־יהודית במובן הדתי של המילה “יהדות”, וזאת אף על פי שלנין עצמו הביע התנגדות לאנטישמיות.

ב־1918, באחד הצווים הראשונים שהוציא ולדימיר איליץ' לנין כמנהיג רוסיה הוציא את האנטישמיות מחוץ לחוק. לנין ציין כי ההסתה הפוגרומית ביהודים, היא כלי בידי בעלי האחוזות והעשירים, להסיט את עיני העניים מהמאבק המעמדי, ל“שעיר לעזאזל”־ היהודים.

ב־1919 כחלק ממדיניות כוללת נגד ארגוני דת ביטלו הרשויות את ארגונן של מועצות הקהילות היהודיות, שהיו אחראיות על תחזוקת בתי כנסת. מחלקה יהודית מיוחדת הוקמה במפלגה השלטת, שתפקידה היה טיפול והפקת תעמולה נגד היהדות כדת, ונגד הרבנים ואנשי הדת.

כ־5,000 בתי כנסת היו קיימים טרם המהפכה הבולשביקית בשטח שתפסה ברית המועצות, וכמעט כולם נסגרו לאחר תקופת “הטיהורים הגדולים” של סטלין. במהלך התקופה פעלו בתי כנסת ספורים שהיו בפיקוח ומעקב מצד השלטונות ונעשו ניסיונות, לרוב במחתרת, לשמר הווי דתי־יהודי.

מתוך ראיית עולם של מדינה חילונית המאגדת את כל אזרחיה במסגרות מחייבות, ועל מנת לדכא שאיפות ציוניות, פעלה ברית המועצות הן באמצעות דיכוי פוליטי (משפטי ראווה, מעצרים, הגליות לסיביר וכדומה) והן באמצעות ניסיון ליצור ישות פוליטית יהודית, תחת חסותה וכנפיה של המדינה הסובייטית ובשטחה.

ב־1928 התקבלה החלטה להקים את המחוז היהודי האוטונומי (ברוסית: Еврейская автономная область, ביידיש: ייִדישע אויטאָנאָמע געגנט), וב־1934 הוקם המחוז שבירתו בירוביג’ן, במזרח הרחוק של רוסיה (סמוך למנצ’וריה). ההחלטה התקבלה בשל:

  • הצורך לחזק ולפתח את המזרח הרחוק.

  • כתוצאה ממדיניות הלאומיות של סטלין שכללה שינויי גבולות וחלוקה מחדש של יחידות טריטוריאליות בהתאם לשיקולים לאומיים ואתניים.

  • היהדות היוותה איום על האתאיזם.

  • הציונות שכתנועה לאומית היוותה איום על החזון הבינלאומי הסובייטי.

  • המחשבה שיהדות העולם תתרום להקמת ותחזוקת האזור האוטונומי, מחשבה שהתממשה כאשר ארגונים כמו “אורט” ו“איקאר” (יידישע קאלאניזאציע אין ראטן־פארבאנד) תמכו בהתיישבות היהודית מראשיתה והחל ב־1935 תמך גם הארגון אמביג’אן (Ambijan ־ הוועד האמריקאי למען ההתיישבות היהודית בבירוביג’אן) .

הוחלט כי השפה הרשמית במחוז תהיה יידיש ולא עברית. על פי גישתו של סטלין לשאלה הלאומית, קבוצה צריכה טריטוריה כדי להיות לאום. ליהודים אין טריטוריה ולכן הם אינם זכאים לזכויות לאומיות. קומוניסטים יהודים טענו כי הדרך לפתרון הדילמה האידאולוגית היא להקים טריטוריה יהודית. הסובייטים היו מעוניינים לספק ליהודים בית לאומי שלא יהיה בארץ ישראל, שכן הציונות היוותה איום מסוים, וראו בה יריבה למרקסיזם. סיבה נוספת להקמת המחוז במקום שנבחר היא הרצון לשמירה על הגבול עם סין, אשר באותה התקופה חלק זה לא היה מיושב והגבול היה רגיש.

המששלה ניסתה לעודד את ההיגרה לאזור באמצעות תעמולה מאסיבית. היא אף הפיקה סרט ביידיש בשם “מחפשי האושר” על משפחה שעזבה את ארצות הברית בשל השפל הכלכלי והגיעה לאזור. התעמולה הייתה כה יעילה עד כי כמה אלפי יהודים שאינם סובייטים היגרו לאזור, בכללם גם כמה מאות מארץ ישראל.

האקלים הבעייתי הקשה על ההתיישבות באזור. על המתיישבים היה להקים יישוב מאפס. למרות זאת הם הצליחו בכך. כאשר האוכלוסייה היהודית במקום גדלה89, החלה להתפתח בו תרבות יהודית. יצא עיתון ביידיש בשם “בּיראָבּידזשאנער שטערנ” (כוכב בירוביג’ן). חלק מהיישובים נקראו בשמות עבריים: “יצירה”, “עבודה”, “משמר” ו“תל חי”. רחובות העיר נקראו על שם סופרים יידים כמו שלום עליכם וי.ל. פרץ. הכתיב היידי שונה ונעשה מאמץ לכתוב יידיש באותיות קיריליות ולא עבריות.

היהודים בעלי ההשכלה במערב רוסיה ובסיביר, קיבלו תחילה יחס הוגן וחיובי. ליהודים חסרי ההשכלה שמצבם הכלכלי רע הוצע על ידי השלטון בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה לעבור למקומות אחרים ברחבי רוסיה ולהקים שם אזורים יהודיים־חקלאיים. עם זאת, סטלין ראה ביהדות איום על האתאיזם, ובציונות איום על החזון הבינלאומי הסובייטי, והחל ברדיפת היהודים באמצע שנות השלושים. אלו היו גם חלק מהסיבות שבגללן ניסה להעביר יהודים אל המחוז היהודי האוטונומי.


באמצע שנות ה־30 החל סטלין במסע טיהורים במפלגה הקומוניסטית ובחברה הסובייטית, שבמוקדו עמדו גם יהודים רבים. מנהיגים רבים נרצחו או הוגלו, וארגונים תרבותיים ודתיים נסגרו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולמרות טיהורי סטלין, הצטרפו יהודים רבים לצבא האדום. ליהדות ברית המועצות התווספו יהודים שנמלטו מפני הנאצים מגרמניה וממדינות אחרות, רובם יהודים קומוניסטים.

במהלך פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה במהלך מבצע ברברוסה, ביוני 1941 ארבע עוצבות המבצע (איינזצגרופן) של האס־אס ומסייעיהן מקרב האוכלוסייה המקומית (בעיקר אוקראינים, ליטאים ולטבים) לקחו בשבי מיליוני יהודים משטחי ברית המועצות, ורצחו יהודים מהשטחים הכבושים, בעיקר בבורות ירי.

בסוף 1941, נוכח הצורך בכוח אדם, החליטו הגרמנים להשאיר יהודים בחיים כעובדי כפייה במפעלי נשק, תחמושת וציוד. חלק מהיהודים נכלאו בגטאות כדי לנצל אותם כעובדי כפייה, ורבים מהם ניספו בגטאות ובמפעלים, עקב תנאי המחיה הקשים.

בתחילת 1942 התחדשו הרציחות ההמוניות בבורות הירי. בין הגדולים שבהם היו הבורות במאלי טרוסטינץ (בלארוס), בבאבי יאר (אוקראינה) ובפונאר (ליטא). כשני מיליון יהודים שהתגוררו בשטחי ברית המועצות אותם כבש הוורמאכט, נספו בשואה.

לאחר סוף מלחמת העולם השנייה היגרו יהודים רבים משטחי ברית המועצות, חלקם לארץ ישראל, רובם לארצות הברית. עם התפשטות הגוש הקומוניסטי “נכלאו” היהודים בשטחי הגוש ולא הורשו לצאת ממנו.

שואת יהודי אירופה הכחידה מספר ניכר מיהדות ברית המועצות. ההתבוללות המאסיבית והאתאיזם הרשמי במדינה הביא ל“היעלמות” כמות נכבדה מיהודי ברית המועצות.

לבסוף, הליברליזיציה בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20 הביאה להגירה נרחבת של היהודים, בחלקה לישראל – העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר בשנות ה־90 (וכן לארצות הברית, גרמניה, קנדה, ואוסטרליה).


 

פרק 56: מיסטיקה יהודית וקבלה


“מיסטיקה יהודית” היא שם כולל לביטויי המיסטיקה והמאגיה בדת היהודית, כפי שהם מופיעים בהגות, בהלכה, במיתוסים ובפולקלור של העם היהודי מתקופת בית המקדש השני ועד ימינו. פן אחד ־ והמפורסם ביותר שלה ־ הוא הקבלה, אולם המיסטיקה היהודית רחבה יותר הן בהיבט הכרונולוגי והן בהיקף הנושאים בהם היא עוסקת. כנגד הגישות המיסטיות ביהדות שרווחו בכל הדורות, עמדו הוגים רציונליסטיים יהודים רבים.

תחילת המיסטיקה היהודית במאגיה המקראית. בספרי התנ"ך מופיעים מעשי נסים שהם מאגיה בהתגלמותה, אם כי ברובם תפקידו של האדם המבצע אותם מוגבל על ידי המספר והם מיוחסים ישירות לאל: משה חוצה את ים סוף לשניים, מוריד מן מהשמים בכמויות שיכולות להספיק לכל עם ישראל, מוציא מים מהסלע, יוצר את נחש הנחושת ומרפא בעזרתו נשוכי נחש; אש יורדת מספר פעמים מהשמים ושורפת את נדב ואביהוא, את מקטירי הקטורת בעדת קורח, את שרי החמישים של מלך שומרון ואנשיו, או מצד שני את הקורבן המוקרב; יהושע עוצר את השמש בגבעון ומפיל את חומות יריחו, וכך הלאה.

הנסים הללו, המאפיינים את ספרות הנביאים הראשונים, אינם קיימים בספרות הנביאים האחרונים. אליהו מחיה נער מת ושמואל מוריד גשם ביום קיץ. כוחם של ירמיהו וישעיהו אינו במעשים כאלו. רק בספר דניאל מופיעים שוב מעשי נסים.

שפע ניסיונות נעשו על ידי חוקרים שונים לאפיין את המיסטיקה היהודית. אחד מהם מנסה לאפיינה דרך שלושה יסודות: תפיסת האל, היחס לתורה והכוחות הרוחניים הבולטים שעיצבו את המיסטיקה היהודית באלפיים שנות קיומה (ההלכה, האגדה, התפילה והפילוסופיה היהודית).

מיסודות אלה נגזר יחסה של המיסטיקה היהודית להיסטוריה ־ זו נתפסת בעיני המיסטיקן כרצף של אירועים המשמשים עבורו סמלים בלבד. בריאת העולם, למשל, היא סמל לאלוהות שאינה ניתנת לביטוי.

למיסטיקן יש תפיסה ייחודית של התורה; לפיו, התורה רוחשת חיים נסתרים מתחת למשמעויות מילוליות. הכוחות הקוסמיים של האנושות כביטוי כוחו של האלוהים מתגלים בכל אחת מעשרים ושתיים אותיות האלפבית, ולפיכך ־ בכל תג ואות של התורה. כל סודות האדם והאלוהים נמצאים בה. כך אוצרת התורה ידע אינטלקטואלי המסייע לצלול במעמקיה להגיע למודעות עצמית גבוהה יותר, שהיא דרך האל.

מבחינת המיסטיקה היהודית, המסורת בכל צורותיה הולבשה ברבדים חדשים לחלוטין, והיא יונקת השפעות מסביבתה, כשם שהיא משפיעה עליה. בדרך זו הפילוסופיה היהודית משפיעה על הקבלה ומקבלת ממנה, ומה שלא ניתן לביטוי במילים מוצא ביטוי בסמלים. אלא שבניגוד לפילוסופיה היהודית נוסח הרמב“ם ורבי סעדיה גאון (רס"ג), שלא ראו בפרשנות ההלכה אלגוריה, הקבלה רואה בהלכה ביטוי לאובייקטים אחרים. כל מצווה הופכת לבעלת משמעות קוסמית, ולא רק לפעולה דתית כמעט מכנית. התפיסה הזו קסמה להמונים ־ לא סתם נעשה ואחר כך נשמע (אם בכלל), אלא כפי שמגדיר זאת גרשם שלום, מגדולי חוקרי הקבלה: האדם היהודי הדתי הופך ל”גיבור בדרמה של העולם, כמפעיל את גלגלי היקום על ידי התכנים המוסריים של הדת".

כך גם ההבדל בין הפילוסופים והמיסטיקנים ביחס לספרות האגדה ולתפילה היהודית ־ המיסטיקן יראה בכל אגדה יסודות מיתיים גדולים מהחיים ומודרכים בידי כוחות נעלמים, ובכל תפילה הוא יראה יסוד מאגי מסוים. ה“כוונה” שבתפילה הופכת להיות לא רק כר להשתפכות רגשית, אלא קוד לגילוי הנסתר ומכשיר למדיטציה אישית וקבוצתית.

השימוש הזה של הקבלה באמצעים מיסטיים־מיתיים הוא אחת הסיבות שהפכו אותה פופולרית, בעוד הפילוסופיה האליטיסטית נפוצה פחות. הפילוסופיה לא התייחסה לפחדים האנושיים של הפרט והחברה, שרבצו בתת מודע. לעומת זאת, המיסטיקה, כמו הכישוף בכל הדורות נתנה מרחב מחיה וכבוד לפחדים הללו, מהם נוצרו, לפי התאוריה של יונג, המיתוסים של כל התרבויות (הארכיטיפ).

האמונה הטפלה התמזגה, בקרב ההמונים, במיסטיקה, ולמרבה האבסורד דווקא אותן אמונות תפלות הן שהבהירו לעם מה המשמעות של פעולות והרגלים דתיים (למשל, מנהג הכפרות). למעשה, אומר גרשם שלום, בלעדי המיסטיקה, הדת היהודית הייתה מתאבנת וגוססת לפני דורות. ככל שהדת הפכה למסגרת נוקשה של כללים, ציוויים וחוקים רציונליים, כך היא מתרחקת מהנשמה, מההתלהבות הדתית, מהרגש. וכאן באה המיסטיקה על זרמיה השונים ומחיה אותה. התוצאה ־ פולקלור יהודי עשיר ותוסס, המחזיר את המיסטיקה למקורותיה הקדומים והאמיתיים ביותר, במקרא.

המיסטיקה היהודית הקדומה

“המסתורין העברי עתיק הוא כעם ישראל”, אומר ש. א. הורודצקי, חוקר החסידות והמיסטיקה היהודית. “בימיו הטובים והרעים, בימי שלום ובשעת חרום, בשבתו על אדמתו ובנדדו בגויים, תמיד היה המסתורין קשור ומחובר עמו… המסתורין פתח לפניו את השמים ושמי־השמים ואת העולמות העליונים… הוא שגילה לו תעלומות אלוהים וסוד הנצח…” המסתורין הזה, בהגדרתו של הורודצקי, מתחיל במשפט הראשון בספר בראשית ומסתיים בספר דניאל, המיסטי שבספרי התנ“ך, המחבר את המסתורין הקדום אל השלב השני שלו, ספרי האפוקליפטיקה הישראלית. הספרים החיצוניים הללו לא נכללו לבסוף בתנ”ך, אולי משום שהממד המיסטי בהם היה חזק מדי עבור העורכים הרציונליים של כתבי הקודש. עם זאת, השפעת הספרים האלה מורגשת היטב בספרות האגדה, בקבלה ובחסידות, ובמקביל גם אצל כת האיסיים במדבר יהודה ובנצרות הקדומה.

את תחילתה של המיסטיקה הקדומה ניתן לזהות בתיאורי ההתגלויות השונות של האל בספרי המקרא: כרוח, כ“דבר ה'”, בדמות אדם, או ב“כבוד ה'”.

במקום השני בסולם הדרגות של גילויי האל בספרות המקראית נמצאים המלאכים, שליחי האל הנגלים לנביאים כשהם עומדים סביבו בהיכל האלוהים. לאורך כל התנ"ך הם אינם מוזכרים בשמותיהם, ורק בספר דניאל מצוינים שניים מהם ־ מיכאל וגבריאל, שני הקצינים הבכירים ביותר בפמליית המלאכים (על כך העיר ריש לקיש ששמות המלאכים עלו עם ישראל מבבל). הראשון תפקידו להגן על העם, והשני פותר חזיונות ורואה את אחרית הימים.


אחד מהמלאכים הוא השטן, מעין קטיגור בבית דין של מעלה ההופך לאחר מכן בספרות המיסטית של הקבלה לראש ה" סִטְרָא אַחְרָא"90.

הספרות המיסטית הצמידה לשטן בת־זוג, לילית, ויחד הם יולידו את השדים והרוחות הרעות. בספרים החיצוניים הוא ממונה על הרע החי בגיהנום וזוכה לשלל שמות, כמו סמאל, בליעל, משטמה, ועוד.

הנצרות והאסלאם קיבלו את האמונה במלאכים מהיהדות, והשימוש בשמותיהם של המלאכים קיים גם במאגיה הנוצרית, היוונית, האתיופית ועוד, לצורך השבעות וקמעות במתכונת המקובלת בספרות הקבלה.

הברית שכורת אלוהים עם אברהם היא אחד הרעיונות המיסטיים הגדולים בתנ"ך ־ חיבורם של האל והאדם, משאת נפשו של כל מאמין ומיסטיקן. ברית בין הבתרים היא הסמל המיסטי הראשון של אלוהים בהתגלותו לבני האדם. האמצעים המעשיים לאיחוד עם הבורא, המצויים במקרא, מהווים את היסודות לקבלה המעשית המאוחרת יותר: הקרבת קורבנות, נזירות, והתענית.

ראשית המיסטיקה התאורטית, התאוסופיה, בחזיונות הנבואיים של נביאי בית ראשון ויותר מהם ־ נביאי בית שני. אחת הנבואות המיסטיות באופיין שהיוותה בסיס לספרות מיסטית ענפה היא “חזון המרכבה” של יחזקאל. חזון זה כל כך מרכזי בספרות המיסטית של ימי בית שני עד שהיא קרויה על שמו ־ ספרות ההיכלות והמרכבה (ראה בהמשך).

את שרשרת החוזים סוגר דניאל, חוזה בעל השפעה עצומה ביותר על תולדות המיסטיקה הנוצרית והיהודית העתידה להיווצר. אצלו זו האמונה הברורה בתחיית המתים שתתרחש באחרית הימים, וחישובי קץ העתים, שהשפיעו עמוקות על מחשבי הקצים עד עצם היום הזה. לצדו עומד גבריאל, “שר המלאכים”, המלאך המיוחס מכולם בנצרות ובאסלאם, כדי לפרש את חזיונותיו המדהימים וכדי לפתור את חלומותיהם של נבוכדנצר ובנו בלשצר.

הנבואה האפוקליפטית שלו לגבי אחרית הימים (למעשה, דניאל הוא הספר האפוקליפטי המובהק היחיד שהוכנס לכתבי הקודש) היא גם המחברת את המיסטיקה היהודית שבמקרא עם הספרים האפוקליפטיים העבריים שנכתבו אחרי חתימת המקרא ועם המיסטיקה הנוצרית הקדומה.


האפוקליפטיקה

הספרות האפוקליפטית (ביוונית: אפוקליפטיקה ־ גילוי, התגלות, ומכאן: ההתגלות של ימות המשיח) עוסקת בנסתרות עם ישראל והעמים בכלל, בנסתרות הטבע, העולמות העליונים ואחרית הימים, לצד געגועים עזים לגאולה, לעולם הבא ולמשיח. מיתוסים מקראיים ופולקלור קדום, לאו דווקא יהודי, משמשים בה בערבובייה כדי ליצור נבואות עתידניות או אקסטזה דתית.

החטא הקדמון, המלאכים הרעים (שלפי האגדה נפלו משמים והולידו, בזיווג עם בנות הארץ, את הנפילים), חנוך (האדם הראשון שנלקח על ידי האל לשמים כשהוא חי, ולפי הספרות המיסטית של ימי בית שני ־ הפך למלאך), נח והמבול, מגדל בבל ועוד מיתוסים תופסים מקום של כבוד באפוקליפטיקה. לצדם נמצאים שם, ממש כמו במיתולוגיות של העמים הקדמונים האחרים, כוחות הטבע.

החשוב והמקיף בספרי האפוקליפטיקה הוא ספר חנוך (או “ספר חנוך הכושי”) שנכתב בימי בית שני ושגיבורו היה מסוגל לדעת את העתידות והנסתרות, ולפיכך הוא גם האיש שנועד לספר על תולדות האנושות מתחילתה ועד סופה, כאשר האור יגבר על החושך, והאל יגלה לצדיקים את “הבחיר” (המשיח). ביום הדין יישפטו הנפילים יחד עם הרוחות הרעות, השדים והמזיקים; עזאזל, המלאך הרע, יימסר לידי רפאל, ובליעל, אדון החושך ואויבו של המשיח, יישפט גם הוא ביום ההוא. גם בני האדם ירגישו בחזון הבלהות הזה: רצח בתוך המשפחה, הפלות, קניבליזם, מלחמות ועוד צרות יהיו מנת חלקם של החוטאים, בעוד הצדיקים יזכו לאושר גדול.

חיבור מיסטי חשוב נוסף מאותה תקופה הוא ספר חנוך הסלאבי, בו מספר חנוך על סודות היצירה של העולמות הנראים והלא נראים שאותם ראה כשעבר בשבעת הרקיעים. בספר זה כבר מקבל חנוך כיסא של כבוד לצד האל.

תפיסות חדשות של חזון אחרית הימים נמצאות בספר עזרא הרביעי. לראשונה נאמר גם כי המשיח לא יחיה לנצח, ואחרי מותו העולם יחזור לדממת הבראשית שקדמה לבריאה. עזרא המסתורי רואה גם את שובם של עשרת השבטים.


האיסיים

האיסיים, הכת היהודית המתבודדת ממדבר יהודה היו, כנראה, הראשונים שלקחו את המיסטיקה היהודית האפוקליפטיקה והפכו אותה לדרך חיים. חלק מסדר יומם היה לימוד כתבי הקודש על דרך הסוד והמשל מתוך הכנה לימות המשיח. אז, כך האמינו, תרד מלכות השמים על הארץ ותתפשט בעולם, ואיתה גם אמונתם. את ספריהם הסודיים שמרו לעצמם, תוך שהם משתמשים במאגיה, בקריסטלים, בעשבי מרפא (אולי מכאן שמם, על משקל “אסיא” = רופא, בארמית) ובשמות המלאכים. מכאן גם הדימוי שנוצר להם כעושי פלאות, הן ברפואה והן כבעלי סגולות פלאיות. ואכן, רבים מהם עסקו בתחומי הרפואה כמו שהייתה מקובלת אז, או בתחום רפואת הנפש. התפילה, שהייתה מאוחר יותר לעיקר חשוב ביהדות הרבנית, הייתה מרכזית גם בחייהם, וכך גם הטבילה שקיבלה נופך מחודש מהקבלה והחסידות.


המיסטיקה בתקופת המשנה והתלמוד


עם המרד נגד רומא שהתעורר לאחר מותו של הורדוס בתחילת המאה הראשונה צצו כתות משיחיות רבות שהושפעו השפעה מכרעת מהספרות האפוקליפטית.

אחת מהן היא של הנצרות, שהיוותה אופוזיציה לוחמת לכהנים הצדוקים בבית המקדש. במקביל, אם כי בהיקף נמוך בהרבה, צמחה המיסטיקה גם בכתביהם של התנאים הראשונים. באותם ימים עורר יונתן בן עוזיאל, מתלמידי הלל הזקן, מהומה כשתרגם את ספרי הנביאים לארמית ואגב כך הסגיר כמה מענייני תורת הסוד של הנביאים. בין היתר נטען כי הוא התעמק בחישובי קצין על סמך האמור בספר דניאל. אגדה אחת אומרת כי לאחר שסיים את התרגום “יצתה בת־קול ואמרה: מי הוא שגילה סתרי לבני אדם?”

באותה תקופה, סמוך לחורבן הבית (שנת 70), ייסד תלמיד אחר של הלל, רבן יוחנן בן זכאי ישיבה ביבנה והפך למנהיג הרוחני הבולט, לא רק בתחום ההלכה כי אם גם בכל הנוגע לתורת הסוד. נאמר עליו שעסק ב“תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות שועלים” תוך שהוא מעביר את חוכמת הנסתר לתלמידיו. התוספתא מביאה אף עדות כי בחוגו של בן זכאי היה נהוג לדרוש ב“מעשה מרכבה”, שהיה עניין של סוד שנשמר בחוגם של חכמים מסוימים בלבד. עדויות שונות מורות כי סיפור המרכבה נתפס, כבר בראשית תקופת בית שני, כדלת שדרכה ניתן להיכנס להיכל סודותיו של האל.

ספרות זו, כפי שכונתה על שם הדרישה במעשה המרכבה ובהיכלות האל, שאליהם מגיעים באמצעות המרכבה, היא התשתית המיסטית והמאגית הקדומה ביותר אחרי הספרים האפוקליפטיים. היא זו שברבות השנים תצמח ממנה הקבלה ־ העיונית והמעשית. מעשה הבריאה וחלוקת העולמות העליונים, ניהול העולם ומעשי כשפים, שמות המלאכים ושמותיו השונים של האל ־ אלה הנושאים העיקריים של תורת הסוד המופיעה בספרות המרכבה.


ספרות ההיכלות והמרכבה הוא שם כולל לכ־25 חיבורים מיסטיים שחוברו כנראה בין המאה ה־2 למאה ה־5 לספירה בארץ ישראל. זהו התארוך המקובל, אך יש הסוברים כי על אף שהמסורת בנושא אכן קדומה, החיבורים בכתב נערכו רק במאה ה־7 או ה־8.

החיבורים נקראים בשם זה משום שבשמות רבים מהם מופיע המונח היכלות ־ כדוגמת “היכלות רבתי” ו“היכלות זוטרתי” ־ או מרכבה ־ כדוגמת “מרכבה רבה” ו“מעשה מרכבה”.

ספרות זו עוסקת בהתעלות המיסטית לעולם העליון, ובתיאור ־ לרוב באמצעות שירה, המנונים ותפילות ־ של מבנה העולמות העליונים, עולמות המרכבה והמלאכים לדרגותיהם.


לרוב נהוג לחלק את החיבורים לשלוש קבוצות:

  • קבוצה ראשונה ־ חיבורים העוסקים במעשה בראשית, אופן התהוותם של העולמות העליונים, המרכבה והמלאכים והנהגת העולם לאחר הבריאה. אחד החיבורים הבולטים בקבוצה זו הוא “ברייתא דמעשה בראשית”.

  • קבוצה שנייה ־ חיבורים מאגיים. רוב החיבורים בקבוצה זו עוסקים בידיעת שמות המלאכים ותפקידיהם, שמותיו של האל והשבעת המלאכים בהם, אופני השימוש בשיקויים, מרקחות ואמצעים פיזיים אחרים כדי להביא תועלת לאדם, הן תועלת לאומית והן תועלת פרטית. החיבורים הבולטים בקבוצה זו הם “ספר הרזים”, “חרבא דמשה” ו“הבדלה דרבי עקיבא”.

  • קבוצה שלישית ־ ספר היצירה לבדו, שאין לו שום מקבילה בכל הספרות המיסטית באותה עת. “ספר יצירה” הוא חיבור עברי עתיק שנודעת לו משמעות רבה בעולם המיסטיקה והקבלה, וזכה לפירושים מגוונים על ידי גדולי חכמי היהדות לאורך הדורות, מהם פילוסופיים/רציונליים ומהם מיסטיים, מיתיים ומאגיים. שפתו ואופיו של הספר ייחודית כל־כך עד שאין לו מקבילה והוא נחשב במחקר לסוגה של ספר אחד.

עיקרו של ספר זה מתאר את בריאת העולם והנהגתו כפועלים מכוחן של אותיות האלף־בית. מימי הביניים ואילך הפך ספר זה לאחד מאבני היסוד של המחשבה היהודית.

המיסטיקה הקדומה מיוצגת בחמישה חיבורים עיקריים, שבכולם היא משולבת במאגיה ובכולם מתואר מסע הנשמה לגן עדן (“ירידה למרכבה”) של המיסטיקנים, המכונים “יורדי המרכבה”91 (רבי ישמעאל כהן גדול, רבי עקיבא ורבי נחוניה בן הקנה).


חמשת החיבורים העיקריים הם:

  • היכלות זוטרתי־ מתאר את עלייתו של רבי עקיבא להיכלות העליונים, שם הוא מגלה את השם הנסתר של האל.

  • היכלות רבתי־ מתאר את עלייתו של ר' ישמעאל להיכלות העליונים כדי לברר האם נגזר גורלם של עשרת הרוגי מלכות.

  • הספר היכלות־ מתאר את הגעתו של ר' ישמעאל להיכל השביעי שבו הוא פוגש את מטטרון, שר הפנים, המוכר גם בשמו האנושי, חנוך.

חנוך מספר לו על מבנה העולם העליון ועל קורותיו שלו־עצמו מאז הועלה לשמים על ידי המלאך ענפיאל כדי להלשין על חטאי דור המבול. ר' ישמעאל מתוודע לפרגוד המונח לפני כס הכבוד, מעין מסך קוסמי שעליו מתוארות כל תולדות היקום, ומי שחוזה בו מוכנס לסוד הגאולה המשיחית, ורואה את תיאור אחרית הימים.

  • מעשה מרכבה־ הוא אוסף מזמורים שאומר המאמין בפני האל, או אוסף זמירות של מלאכים.

  • שיעור קומה־ החיבור הראשון, והיחיד, שנכנס לפרטי תיאורה של האלוהות, ולפיכך הוא אחד החשובים ביותר לא רק במיסטיקה הקדומה אלא גם בקבלה המאוחרת ובחסידות (כל זאת אף על פי שהוא מכיל רק שישה עמודים).

הספרון מונה שלוש רשימות: האחת של מניין אברי האל, השנייה של שמותיהם הסודיים, השלישית של מידותיהם ־ כולן ניתנות לפי עדותם של ר' ישמעאל ור' עקיבא. חוקרים אחדים רואים את מקורו של חיבור זה בשיר השירים.


בכלל, ספר “שיר השירים” השפיע רבות על ספרות המיסטיקה הקדומה, כשגיבורו מזוהה עם האל בעקבות הפרשנות האלגורית שהוביל ר' עקיבא, ויש המאמינים כי הספר נמסר על ידי האל לעם ישראל במעבר ים סוף, או במעמד הר סיני. חלק מהפרשנויות רואות את מעשה הכניסה לפרדס של ר' עקיבא וחבריו כמכוון לראיית האל הזו.

בין ספרות חז"ל לבין ספרות ההיכלות והמרכבה יש קירבה רבה והשלמה הדדית, על אף השוני ביניהם. במשנה במסכת חגיגה בפתיחת הפרק השני מובאים האיסורים וההגבלות לדרוש במעשה בראשית ובמעשה מרכבה.

בכתבי חז"ל, “פרדס” הוא כינויה של תורת הסוד היהודית, העוסקת במה שמכונה “סתרי האלוהות”. בדרך כלל משמש השם לציון עניינים קבליים. המקור המרכזי שעליו מתבסס השימוש בביטוי זה הוא הסיפור הידוע המצוי בתלמוד הקרוי “ארבעה נכנסו לפרדס”.

מקור המילה “פרדס” בשפה הפרסית, בפירוש הפשוט של פרדס – גן עצים. המילה חדרה הן לשפה העברית והן לשפות נוספות, כגון האנגלית, שבה קיבלה המילה “paradise” משמעות של גן עדן.

הרמב"ם מזהיר “שאין ראוי להטיל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר”. כוונת הדברים שאין לאדם להתעסק בעניינים אלה (המתחלקים ל“מעשה בראשית” ול“מעשה מרכבה”), עד שלא למד את כל ההלכה.


מעשה מרכבה ומעשה בראשית

תורת הסוד מתחלקת לשני חלקים: “מעשה מרכבה” ־ כינוי מקובל לתאולוגיה וסודות השמים, ו“מעשה בראשית” ־ סודות בריאת העולם ומדעי הטבע הנובעים מהם. הכוונה גם לפרשות המיסטיות המופיעות בספרי המקרא.

“מעשה מרכבה” ו“מעשה בראשית” הם כינויים לספרות אזוטרית, הקשורה לתורת הסוד היהודית או האוניברסלית. אזכורה הראשון של ספרות זו היה בתקופת התנאים, והיא מהווה כיום חלק מספרות הפרדס ותורת הסוד. ניתנו לה לרוב שני פרושים מרכזיים: אלו הקושרים אותה עם ספרות מיסטית יהודית ייחודית, כדוגמת ספר היצירה, או לספרות והבנות פילוסופיות העוסקות במהות האל (מעשה מרכבה) וספרות הקשורה בענייני הטבע והפיזיקה (מעשה בראשית).

המילה “מרכבה” (במובן מרכב, מושב) התייחסה במקור למרכבת הכרובים מבית המקדש: הכרובים נחשבו כנושאים מעליהם את האל הבלתי־נראה. בהמשך מתייחסת המילה בהשאלה למקום מושבו של האל.


ספר יצירה

בסוף תקופת התנאים (מאה 2–3) נוצר אחד החיבורים הקצרים ביותר (1,600 מילה), הסתומים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הספרות המיסטית היהודית לדורותיה, ספר יצירה. לא ידוע מי כתב אותו (על אף שנוהגים לייחסו לאברהם אבינו) ומתי בדיוק, אבל רבים שואבים כמה ממונחי־היסוד שהספר טבע – “עשר הספירות” המהוות את יסודות הבריאה, ו־22 אותיות האלפבית העברי. יחד הן מהוות את 32 “נתיבות פליאה וחוכמה”, הכוחות המיסטיים שמהם נברא העולם.


לפי הספר, הספירות הן שלבי ההתהוות של היסודות בעולם: רוח, מים, אש. הספירה הראשונה, רוח האלוהים, המייצגת את הבסיס התקשורתי שבין האלוהים לעולם ולנביאיו, מאפשרת את הגיית האותיות. מן הרוח נולד האוויר הרוחני הקדמון (החוכמה הקדמונית), שבאמצעותו חקק האל את 22 האותיות, בהן ברא את התורה, שבה מתגלמת החוכמה העליונה ובאמצעותה מגיעה האלוהות גם לעם הבחירה.

הספירה השלישית, הנובעת מהאוויר, הם המים, שמהם יצר האל את התוהו ובוהו הקוסמי ואת האפילה. הספירה הרביעית היא האש, שממנה ברא האל את כיסא הכבוד ואת מלאכיו ואת האור. המרכיב הרביעי בין היסודות, האדמה, נעדר ממניין ספירות זה, כשה“תירוץ” לכך הוא שהעפר נברא על ידי האל מהשלג (מים).

לארבע ספירות אלה אין המשך בכתובים, אך נוספים להן חמשת הממדים: אורך, רוחב, גובה, זמן והמוסר (המוגדר גם כרוחניות וחומריות), או בתפיסה אחרת ־ ששת הממדים: ארבע רוחות השמים והכיוונים מעלה ומטה.

ספר יצירה טוען כי לכל אות מאותיות האלפבית משמעות סודית בשלושת תחומי הבריאה: האדם, הכוכבים והזמן. האותיות וצירופיהן הם החלק המחבר את המיסטיקה הקדומה עם האסטרולוגיה ועם המאגיה הקשורה בכוח הטמון באותיות, אותו כוח שבעזרתו יצר האל את העולם. תפיסה זו היא מולידת סיפורו של המהר"ל שיצר את הגולם בכוח האותיות שחרט על הטיט וכוח הלשון (השבעות סודיות) וכן של הקמעות הנושאים צירופי אותיות ושמות מלאכים והאל. “יורדי המרכבה” של אותה תקופה משתמשים בטכניקה המאגית לעלייה האקסטטית על ידי “לבישת השם” ־ טקס שבו מכשף השבט הקדמון לבש בגד שעליו רקומים שמות האלים.

כשמשה עלה למרום לקבל את לוחות הברית, אומר התלמוד הבבלי, הוא מצא את הקב"ה “קושר כתרים לאותיות” (מקשט את ראשי האותיות בתגים, כפי שמקובל על ידי סופרי הסת"ם), וכשמסר אלוהים את תורתו לישראל, מסר להם את דקדוקיה ואותיותיה. ר' ישמעאל הזהיר את תלמידו, ר' מאיר, כי החסרת אות אחת, או הוספת אות, יכולה לגרום להחרבת העולם כולו. מבחינת חכמי התלמוד, כל אדם צריך לתהות אחר תפקידיהן וכוונותיהן של האותיות אותן חקק אלוהים על כתרו “האיום והנורא”, וכן אחר חוכמת צירופן (הגורמת להשפעות מאגיות שונות). מי שנחשב מומחה גדול בתורה זו היה בצלאל בן אורי, אדריכל המשכן, שעל פי התלמוד, “היה יודע לצרף אותיות”, וכל המיסטיקנים שמאז השתדלו ומשתדלים למצוא את הסודות הכמוסים בתורה באמצעות אותיותיה.


בין השיטות שרווחו בעבודה עם האותיות היו:

  • גימטריה: חשבון האותיות לפי ערכן המספרי, בשיטות שונות. על סמך ערך מספרי זהה של מילים שונות נמצא ביניהן מכנה משותף, או משמעות נסתרת (למשל: יין בגימטריה = 70, וגם סוד = 70, ומכאן: נכנס יין, יצא סוד).

  • נוטריקון: קריאת מילים כאילו הן ראשי תיבות של מילים אחרות (למשל: “והוא קללני קללה נמרצת”. הנוטריקון של נמרצת הוא: נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא).

  • שמות המלאכים: בספרות המיסטית הקדומה שמות אלה מורכבים לעיתים מצמדי אותיות שערכן המספרי נותן 8 או 10 (למשל: המלאך אזבוגה, או המלאך אטבח).

  • חוכמת הפרצוף: לפי הזוהר, האותיות הרוחניות הקובעות את התכונות התורשתיות של האדם הן שקובעות גם את שרטוטי פניו. בעת יצירת האדם הצטיירו פניו, ויתר איבריו, בסוד האותיות. כל אחת מאלה מייצגת את אחד האיברים, וזאת בהתאם לתפיסתו של “ספר יצירה” שמבנה הגוף האנושי הוא העתק של מבנה היקום.


שמות האל

שמותיו של האל הם אחד הנושאים שיותר עניינו את המיסטיקנים בתקופה הקדומה, בעיקר משום שהאמינו כי מי שמכיר אותם מסוגל לחולל באמצעותם מופתים נפלאים. לצד השמות שניתנו לו במקרא ־ אל שדי, צבאות, אלוהים, אהיה אשר אהיה, יה, אלוה, אדוני ־ מכנים אותו בעלי התלמוד והמדרש גם “המקום”, “גבורה”, “צדיק”, ובאגדה סתומה אף “אכתריאל”. הם מנו חמש דרגות בשמותיו:

  • יה ־ הנפוץ ביותר, שבו ברא את העולם הזה.

  • שם בן תריסר אותיות ־ ידוע רק לכוהנים.

  • שם בן 42 אותיות ־ נמסר רק למי ש“צנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר…”. שם בן 72 אותיות ־ שבו גאל את ישראל ממצרים.

  • הסודי שמכולם הוא השם המפורש, שמשה היה הראשון לקבלו מזגזגאל, הסופר של המלאכים.

לפי אותה אמונה, בכוח אחד השמות האחרים של האל הרג משה את המצרי, על ידי השם הזה פרח מטה אהרון, ובאמצעותו חילץ שלמה מאשמדאי את סוד מקומו של השמיר לשם חציבת אבני המקדש.

אחד משמותיו היותר נפוצים של האל, שנתפס כגילוי מסוים שלו, הוא “השכינה”, שנדדה עם בני ישראל בכל מסעותיהם, עזבה אותם בכל פעם שחטאו, ושבה וחזרה אליהם. למשה היא נגלתה מתוך הסנה. נציגות אחרת של הבורא הייתה “רוח הקודש”, שהוחלפה בשלב מאוחר יותר ב“בת קול”.


הדמויות המרכזיות בספרות המיסטית

התלמוד והמדרש מתייחסים לא רק לאל ולשמותיו, למלאכים ולתפקידיהם, לתיאורי הרקיעים ולכוחות הפועלים בהם, אלא גם לשלוש הדמויות המיסטיות הגדולות ביותר ביהדות, אלה שמשמשות מאז בסיס להשפעות מיתיות ולאמונות עממיות, לסיפורים ולמנהגים דתיים: משה, אליהו והמשיח.

  • משה־ משה מתואר בתורה כיחיד שדיבר עם אלוהים כאיש לרעהו והיה המתווך בין האל לבני ישראל.

משה הוא מי שכתב את התורה והעביר את החוכמה האלוהית לבני התמותה. לפי המדרש, המטה שלו נוצר בזמן הבריאה וניתן לאדם הראשון בגן בעדן. כשאלוהים נגלה לפניו בסנה, הוא מגלה לו את שמו, “אהיה אשר אהיה”.

  • אליהו־ אליהו הוא דמות ייחודית בספרות המקראית: בעולם הזה הוא מצליח מחולל ניסים כמו הורדת אש מהשמים כדי לשרוף את פר העולה שלו, חתיכת הירדן לשניים באדרתו, נישא ברוח ה' ממקום למקום, מוריד גשם אחרי שלוש שנות בצורת, ועוד. אך עיקר העניין בו נובע מסיפור הסתלקותו ־ אליהו לא מת מוות טבעי, אלא עלה בעודו חי השמיימה על “רכב אש וסוסי אש”. לפי פירוש נפוץ של דברי הנביא מלאכי, הוא זה שעתיד לבשר לעם ישראל על דבר הגאולה ולהכינו לביאת המשיח. אין פלא שאגדות רבות נרקמו על ידי חז"ל סביב דמות מופלאה זו. רבים מהתנאים והאמוראים חוו “גילוי אליהו” ־ הארה בענייני הלכות או אגדות. חכמי המשנה ייעדו לאליהו תפקיד של מתיר ספקות. בקושיות רבות, בין בענייני נזיקין ובין בענייני טומאה וטהרה כאשר לא נמצא פתרון מתאים לספק נהגו לומר שהספק “יהא מונח עד שיבוא אליהו”. תפקידו של אליהו התרחב עם הזמן: בשמים הוא המגן על עם ישראל, ולפי הזוהר הוא משתתף בכל ברית מילה (מכאן הנוהג להכין כיסא אליהו עבורו). בליל הסדר נמזגת כוס של אליהו, שהופכת אותו לאורח בכל ליל סדר, השותה מכוס היין המוכנה עבורו.

  • המשיח־ המשיח הוא אחת הדמויות המיסטיות ביותר בכל התרבויות. זהו גואל (אנושי או אלוהי) שיבוא להציל את עמו מחורבן באחרית הימים. המקרא מתייחס למשיח תחילה כאל אחד המלכים (בעיקר מבית דוד). רעיון המשיח וימות המשיח עלה שוב ושוב בעיתות המצוקה של עם ישראל, בארץ ישראל ובגלות, כדמות שתביא לעם את הגאולה. מה שהחל כנבואות אפוקליפטיות של הנביאים, הפך בספרות האפוקליפטית לאירוע אוטופי. עם זאת, הם מאפיינים את העידן שלפני בואו בחברה מסואבת, חוטאת, חסרת מידות ומוסר, שבה תלמידי חכמים הולכים ומתמעטים. לפי אותה אמונה, לפני שהמשיח יגיע יופיעו בארץ סימנים ברורים: בצורת, רעב, שכחת התורה, ולחלופין ־ שפע, ולבסוף מלחמה גדולה ונוראה. תפיסה זו של גודש צרות לפני בוא הטוב (אותה מכנה גרשם שלום “תורת קטסטרופה”) מקורה, כנראה, בתפיסה שכדי שהטוב (דת ישראל) יגבר על הרע בעולם (דתות הגויים וכיבושיהם), חייב הרע להגיע קודם לשיאו. רק אז יהיה ניצחון המשיח שלם.


תקופת הגאונים וניצני קבלה


כיבוש ארץ ישראל בידי המוסלמים בשנת 630 תורם להעצמת האמונה בחזון אחרית הימים. האפוקליפטיקה היהודית, כתמיד במצבי מצוקה, צוברת תנופה ומקבלת תפנית כשהיא נישאת על גב הרוח הערבית המובאת על ידי המוסלמים ממצרים, פרס, סוריה ואפריקה. תורת המלאכים (אנגלולוגיה) והתיאורגיה (השפעה על האלים והמלאכים בעזרת מאגיה) תופסות אט־אט את מקומו של עולם המרכבה. המאגיה הולכת וצוברת משקל, תחילתו של תהליך שסיומו בתוך כמה מאות שנים בקבלה המעשית.

התפיסה העתיקה שלפיה המתים יכולים להעביר בקשות לעולם הבא, ומצד שני יכולתם של האלים (או המלאכים) למלא בקשות של יושבי העולם הזה, מובילה לתעשייה משגשגת של קמעות, השבעות ולחשים.


תורות הנסתר ־ בעיקר גלגול נשמות, השמות הקדושים וקשרי גימטריה בין השמות לפסוקי המקרא ולתפילות ־ מועברות לאירופה בצמוד לספרות המרכבה והתיאורגיה.

ר' משה בן קלונימוס, מייסד תורת הסוד באשכנז (גרמניה), שתצמיח את הקבלה, מקבל את סודות התפילה מר' אבו אהרון. במצרים מתפתחת חסידות מיסטית בחוגי ר' אברהם בן הרמב"ם השואבת השראה מתנועה המוסלמית אזוטרית, הסופיות. בצרפת למדו בחשאי את “ספר יצירה” כספר הדרכה לבעלי סוד, תוך הדגשת הגימטריות והשמות.

החסידות המיסטית פושטת גם אל אשכנז וספרד במאה ה־12 על ברכי פירוש סודות התפילה והמקרא באמצעות תורת המספרים והגימטריה. אין זו החסידות המוכרת של המאה ה־18, אלא המשכה של כת חסידים ראשונים שפעלה בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה.

חסידות אשכנז הופכת לתנועה עממית ערה המשלבת בערבוביה פולחנים מיסטיים עתיקים, תורת הנסתר הלניסטית, כישוף יהודי ואמונות גרמניות עתיקות בשדים ובמכשפות. גדולי החסידות נתפסים כבעלי יכולת על־חושית, או כבעלי כוחות נבואיים ונסיים (בין היתר בתחומי האלכימיה), או גם אסטרולוגיים. על רבי יהודה החסיד, דמות מיתית הצומחת בראש אותה תנועה, נאמר כי השדים לימדוהו את סודות הכישוף והאפוקליפסה. זו התקופה שבה נוצרת גם אגדת הגולם מפראג, אותו יצור עשוי טיט המופעל באמצעות שמותיו הנסתרים של האל. גם פירוש החלומות הופך רווח מאוד כפרקטיקה מאגית.

את מקום האקסטזה של מיסטיקת המרכבה תופסת המדיטציה של ההרהור וניסיון לתקשר עם השכינה דרך התפילה. זו הופכת להיות העיקר, תוך דגש על ה“כוונה” של המאמין ועל טכניקות הגימטריה, הנוטריקון והתמורה (החלפת מילים).

בפרובנס מתחילים לנבוט ניצניה הראשונים של “הקבלה”. את מקום הכוונה המיסטית בתפילה תופסת ההתבוננות בעשר הספירות המוזכרות בספר יצירה בכוונה להתלכד עם האל מתוך דבקות. בספרד מביא ר' יצחק סגי נהור פרשנות ראשונה לספר זה במתכונת הספירות המוכרות של הקבלה. הוא הראשון שטובע את המונח “אין סוף” לאלוהות הבלתי ניתנת לתפיסה בכוח ההיגיון. בספרד, בעיר ז’ירונה, הרמב"ן מנפק למאמיניו קמעות. סודות גדולים הוא מוצא גם במצוות ובמנהגים (כמו ברית המילה ומצוות השבת). הוא הראשון שמפרש את נושא היבום כעניין של גלגול נשמות ומאמין בהישארות הנפש, בשכר ועונש לנשמות בעולם הבא ובתחיית המתים בימות המשיח.

בסוף המאה ה־13 מפתח ר' אברהם אבולעפיה את חוקי צירופי האותיות, המספרים והשמות הקדושים כדרך להשגת חוויה אקסטטית ומניח את התשתית למה שיכונה הקבלה הנבואית (לצד הקבלה העיונית־פילוסופית והקבלה המעשית־מאגית). תורתו זוכה לפופולריות עצומה, אך מכל חיבוריו נותר רק אחד, ספר האות האפוקליפטי. לדעתו, צירופי האותיות המיסטיים האלה הם־הם מעשה המרכבה האמיתי.

ב־1274 מחבר יוסף ג’יקטיליה, תלמידו של אבולעפיה, את “גינת אגוז”, שכעשר שנים מאוחר יותר יהווה, לפי המקובל במחקר, השראה ליצירה הקבלית המפורסמת ביותר בכל הדורות, “ספר הזוהר”.


הקבלה וספר הזוהר


הקַבָּלָה היא תורת הסוד והמיסטיקה היהודית. לתורה זו יש שורשים עמוקים במחשבה היהודית והיא נמשכת מהמיסטיקה העברית הקדומה (ספרות ההיכלות והמרכבה).

עיקר גיבושה ופרסומה ראשיתם בפרובאנס (דרום צרפת), בצפון ספרד ובארצות המזרח בשלהי המאה ה־12 ובראשית המאה ה־13. לקבלה השפעה גדולה מאוד על חיי הרוח היהודיים, והתבססו עליה תנועות רוחניות שונות, כגון השבתאות והחסידות. כמו כן, השפיעה הקבלה על תחומים רבים ביהדות, ובהם ההלכה והמנהגים, פרשנות המקרא, ספרות התפילה והפיוט, ספרות המוסר ועוד.


ספר הזוהר

בסביבות 1280 רואה אור החיבור המשמעותי ביותר בתולדות הקבלה מאז ועד היום, הספר שאחרי התנ"ך והתלמוד נחשב למקור החשוב ביותר בספרות היהודית, ספר הזוהר. סודות עולם הספירות, מצד אחד, וגורלם של היהודים, מצד שני.

האל הבורא והמתגלה, והאדם ביחסו אליו ־ אלה ציריו של האוסף הגדול הזה, המכיל חיבורים שונים שמתייחסים לצד הסודי של היהדות.

הספר מורכב מ־ 24 חיבורים המבוססים על ספרי מיסטיקה יהודיים רבים שפורסמו בעבר (בהם גם ספרי סוד לא ידועים עד אותה תקופה). כמה מהם מיוחסים לתנא בן המאה ה־2, ר' שמעון בן יוחאי (רשב"י), מבכירי התלמידים של רבי עקיבא. על פי המסופר, בתקופה שבה התחבא רשב“י מהרומאים במערה עם בנו, ר' אלעזר, נגלו אליו סודות ספר הזוהר מפי אליהו הנביא. רשב”י החל מטיף את הדברים הללו (שזכו לכינוי “מדרש נעלם”) בבית המדרש שלו, וכשבעים שנה אחרי מותו החלו תלמידיו לאסוף את עיקרי תורתו. אלה היוו את השכבה השנייה של ה“זוהר”, שהועברה מדור לדור. כך נקבצו עוד ועוד משניות לכתבי הזוהר המקוריים. על פי אותה מסורת, הוחבאו הכתבים בכוך, שם נותרו עלומים כאלף שנה. עם כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים במאה ה־7 גילה אחד המלכים הערביים את הכתבים ושלח אותם לטולדו.

על פי גרסה אחרת, הכתבים הגיעו איכשהו לידי הרמב"ן. הוא שלח אותם לבנו שישב בקטלוניה, אבל הספינה תעתה בדרכה ובסופו של דבר הכתבים הגיעו לעיר גוודלחרה שבמרכז ספרד, שם הביאם המוצא לידיו של המקובל הגדול ביותר באותה תקופה באותה עיר, ר' משה די ליאון. בתוך זמן קצר הפך “ספר הזוהר” למרכזי בין ספרי הקבלה בספרד.

בניגוד לאבולעפיה, ל“זוהר” אין עניין בפילוסופיה של האקסטזה כדי להשיג את האל, אלא מעדיף את החשיבה החופשית, המדברת אל המאמין “בגובה העיניים”, לאו דווקא בהרצאות מסודרות ושיטתיות. הספר מונה חמישה חלקים:

  • שלושה המוקדשים לחמישה חומשי תורה.

  • “תיקוני הזוהר” הדן בסודות שמאחורי המילה “בראשית”.

  • “זוהר חדש” הכולל את “מדרש הנעלם”.


לפי האגדה נתן האל לאדם הראשון ספר ובו הסודות העליונים. ספר זה עבר לחנוך וממנו לנח, ואחרי דורות רבים נמצא במערה על ידי רשב"י, שגילה בו את 72 אותיות השם הקדוש. אולם כשהוא ותלמידיו התבוננו בשם הזה, יצאה אש והכתה בידיהם, וכך אבד הספר. נאמר כי הספר שימש את אברהם כבסיס לכתיבת ספר יצירה.

אף על פי ששורשי הקבלה המוכרים נעוצים, כאמור, עוד ב“ספר יצירה” ו“בספר הבהיר”, הרי מערכת הסמלים והמונחים המסורתית שלה מתאפיינת בבירור רק מפרסומו של “ספר הזוהר”, שהפך במהרה לספר היסוד של הקבלה.

ההתקדשות של ספר הזוהר וההשפעה הרחבה שלו צברה תאוצה עקב הטראומה של גירוש ספרד. תורת הקבלה נתנה מקום נרחב לכיסופי הגאולה של העם הכואב את משבר הגירוש. הקבלה וספר הזוהר יצאו מתחומי הכת המסוגרת של בעלי הקבלה אל המוני בית ישראל.

במרכזה של מחשבת הקבלה עומדת שאיפתו של המקובל כמיסטיקן להתאחד איחוד מיסטי, חווייתי ותודעתי עם האלוהות, ולצמצם את הפער בינו והעולם הגשמי שבו הוא נטוע לבין האל. המקובל תופס את המציאות הגשמית כולה ואת התופעות שבתוכה כמערכת סמלית, אשר משקפת את גילויו של האל בעולם. הוא מבקש לחדור לתוכה על ידי התבוננות, ולחשוף את ההוויה האלוהית המסתתרת בכל נמצא ונמצא. דרך כך מבקש המקובל להתעלות במעלות השלמות הרוחנית, להשיב את נשמתו אל שורשה העליון האלוהי, לדבוק באלוהות ואף להיכלל בתוכה.

הקבלה מבחינה בין בחינתו הנעלמת של האל, שאין לאף יצור נברא יכולת להשיג בה השגות (“אין סוף”), לבין בחינתה של האלוהות המתגלה, מכונה לרוב בשם “עשר הספירות”, שהן הבחינות שבהן מאציל האל את פעולותיו, ודרכן הוא ברא את העולם ומנהיג אותו.

שאלה מרכזית בקבלה היא האם הספירות משקפות את עצמות האלוהות או שהן רק כלים בידו. הספירות מראשיתן לאחריתן נקראות לרוב בכינויים אחידים והם:

תמונה 9.jpg

הקבלה מרבה לתאר את עולם הספירות, ומבררת את ייחודה, מעמדה ותפקידה של כל ספירה בהשתלשלות ההאצלה האלוהית. הספירות שונות זו מזו, ויש בהן כאלה המנוגדות אחת לרעותה. חלוקה יסודית בספירות נקראת ימין, שמאל ואמצע, או בהתאמה על פי הנהגתן: חסד, דין ורחמים.

מערכת הספירות שרויה במתיחות של כוחות מנוגדים, והמקובל מבקש לפשר בין כוחות אלו, כלומר להביאם לקו האמצע, ובכך להשכין הרמוניה בינם. בכך מתאפשרת השפעה של תולדות חיוביות וחיות לעולם. פעולה זו נקראת “ייחוד הקב”ה והשכינה", כלומר ייחוד קו החסד מצד ימין, המזוהה עם הזכר, עם קו הדין מצד שמאל, המזוהה עם הנקבה. פעולה זו מתאפשרת באמצעות קיום המצוות והתפילות, או באמצעות שימוש בשמות הקודש בכוונה הראויה.

מאז ימי בראשית משול האדם לעץ החיים שרגליו ניצבות באדמה וראשו מיתמר השמיימה. עץ החיים משקף את מלאכת וסודות הבריאה כולה.

  • העמוד הימני־ עמוד החסד־ נצח, חסד, חכמה־ משמש היבט זכרי המאופיין בשכלתנות. דעות, שאלות, מחלוקות, וניסיונות.

  • העמוד השמאלי־ עמוד הדין־ הוד, גבורה, בינה־ משמש היבט נקבי, המאפיין את הרגשות, את הלך הרוח, הבינה והרוחניות שבאדם.

  • העמוד המרכזי־ עמוד הרחמים־ מלכות, יסוד, תפארת, כתר־ מחבר בין העמוד הימני הזכרי ובין העמוד השמאלי הנקבי. הוא מאפשר זרימה ביניהם. זיווג, אהבה, פריון ויצירה. הוא מייצג את המודעות, השכלתנות והזרימה הטבעית.


עץ הספירות מחולק לעולמות נתינה שהם שלושת העולמות העליונים (כתר, חכמה ובינה) שבמהותם מסמנים את פוטנציאל השפע היורד לעולמות של קבלה, שהם שבעת העולמות התחתונים (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) הקיימים במהות הממשית.

ככלל, ניתן לומר כי עץ הספירות משמש כעין מפה המתארת את מעשה הבריאה כולה עד כדי ירידה לפרטי פרטים בחיי האדם, אפילו עד כדי מחשבתו.

הקבלה נחלקת לשני זרמים עיקריים: האחד קבלה תאוסופית־תאורגית (עיונית), והשני קבלה אקסטטית (מעשית). הקבלה התאוסופית־תאורגית עוסקת בעיקר בלימוד מהות האלוהות (האין־סוף) ועשר הספירות, וההנחה כי מעשי האדם עשויים להשפיע על האלוהות. נציגיהם הבולטים של זרם זה הם ספר הזוהר ותורת האר"י. הקבלה האקסטטית עוסקת בהיבט החווייתי של הקבלה, תוך שימוש בטכניקות מעשיות, ושואפת על ידי כך להגיע לאקסטזה רוחנית, ששיאה הוא דבקות באל והארה רוחנית, כמו הנבואה.

נציגו הבולט של זרם זה הוא רבי אברהם אבולעפיה, שאמנם לא דחה את קבלת הספירות, אך טען שהיא נחותה מהקבלה הנבואית. החסידות מיזגה שני זרמים אלו לכדי מקשה אחת.

במחקר הקבלה מקובל לחלק בין תורות הסוד שקדמו לקבלה ובין הקבלה עצמה, או הקבלה העיונית, שהיא תורת הסוד היהודית, שהחלה להתפרסם בשלהי המאה ה־12 ובראשית המאה ה־13 בפרובאנס ובצפון ספרד ונמשכת עד ימינו. לפי חלוקה זו, תורת הסוד של חסידות אשכנז, וכן תורות הסוד הקדומות מתקופת הגאונים או חז"ל, אינן חלק מהקבלה. המקובלים עצמם אינם מכירים בחלוקה זו, והם מכנים בשם “קבלה” את תורת הסוד היהודית לכל תקופותיה. משמעות השם ‘קבלה’ מקפלת בתוכה את הטענה כי מקורן של התורות הללו נמסר מדור לדור, למרות שאין לכך תיעוד מפורש בתורה שבכתב. משום כך ביקשו המקובלים לייחס לתורתם מעמד קנוני מחייב כחלק אינטגרלי של התורה, ולעיתים הציגוה כחלק של התורה שבעל־פה שאף היא על פי המסורת ניתנה למשה במעמד הר סיני.

בשל השפעתה והסגולות המיוחסות לה בעיני חוג המיסטיקנים תורת הסוד הוגבלה ללימוד רק לאחר תקופת הכשרה, אחרי גיל מסוים ורק לחתך מצטיין של הלומדים, בנוסף על הגבלות על צורת לימודה (שלא בפומבי: מרב לתלמיד יחיד, ושלא ביחידות); בתלמוד אף מוזכרים חכמים שהסתייגו באופן גורף מלימוד תורת הסוד. תורת הסוד והקבלה נקלטה בחוגים רבים כיסוד משלים לתורת הנגלה, ויסודות קבליים מובהקים החלו להופיע בספרות פרשנות המקרא, המוסר וההלכה.

עד מהרה התפשטה תורת הקבלה מפרובאנס למרכזים אחרים כמו בורגוס וטולדו שבקסטיליה (בשטחי ספרד המודרנית). להתפשטות זו תרם תהליך של חדירת ספרות ממרכז אחד למשנהו וחילופי אינטלקטואלים. אחד מהם הוא רבי יצחק סגי נהור, שבראשית המאה ה־13 עבר לגירונה ולימד שם את מסורת הקבלה שהתפתחה קודם לכן בפרובאנס. בגירונה התפתח חוג קבלי חשוב שמילא תפקיד מרכזי בגיבוש מחשבת הקבלה בספרד ובהתפתחות ספרותה.

לחוג זה משתייכים רבי יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן), רבי עזריאל ועזרא מגירונה (שהיו תלמידיו של הראב“ד ורבותיו של הרמב”ן לקבלה), רבי יעקב בר ששת והרמב“ן. בשל היותו של הרמב”ן ראש רבני ספרד, קיבלה הקבלה תהודה רחבה ולגיטימציה. מקובל נוסף שתרם להתפשטות הקבלה הוא רבי אברהם אבולעפיה, שבשל שיטתו הייחודית (הקבלה הנבואית) נדחה בספרד והחל לפעול באיטליה. פעילות זו תרמה לקביעת איטליה כאחד המרכזים החשובים של הקבלה, הן הנבואית והן התאוסופית־תאורגית. המקובל התאוסופי־תאורגי הראשון באיטליה הוא רבי מנחם רקאנטי. מרכז נוסף שהתפתח הוא המרכז בביזנטיון.

במהלך המאה ה־15 התמעט החידוש בתורת הקבלה, אך בשנת 1492 התחוללה תמורה עמוקה בתורת הקבלה בשל גירוש ספרד, ומרכז הכובד שלה עבר לעיר צפת.

בארבעים השנים שלאחר גירוש ספרד התגלו בקרב המקובלים נטיות אפוקליפטיות ומשיחיות מובהקות, כגון הופעתן של תנועות משיחיות ומחשבי קיצין.


באותה עת הפכה ארץ ישראל שתחת שלטון האימפריה העות’מאנית למרכזה החדש של הקבלה ולמרכזו הרוחני של עם ישראל – בתחילה בירושלים ומשנת 1530 ואילך בצפת. לצפת נהרו מן הגולה רבנים בעלי שיעור קומה מכל תחומי ההגות היהודית: מתחום ההלכה (לדוגמה רבי יעקב בירב ורבי יוסף קארו), מתחום הפרשנות והדרשה, ומתחום המוסר והפיוט (לדוגמה רבי אליהו די וידאש ורבי שלמה אלקבץ).

אולם, ההשפעה הגדולה של צפת באה לה בעקבות ענקי הרוח בתחום הקבלה, הרמ“ק והאר”י, שפיתחו את תורתם בעיר, שהתפשטה משם לשאר תפוצות ישראל.

התמורה היסודית בקבלת צפת היא הבאת חכמת הקבלה לכל שכבות הציבור. שלא כמו הקבלה בראשיתה, שהסתגרה בתוך חוגים מצומצמים של מקובלים יחידי סגולה ובני עלייה, קבלת צפת הייתה תופעה ציבורית רחבה ונחלתם של רבים. אחד הזרזים לכך הייתה היווצרותה של ספרות המוסר הקבלי. ספרים רבים כדוגמת “ראשית חכמה”, “ספר חרדים”, “תומר דבורה” ו“שערי קדושה” נפוצו והפכו לנכסי צאן ברזל.

בצפת התאגדו חבורות וחוגים רבים, שכללו בתוכם אף את פשוטי העם. חבורות אלו עסקו בין היתר בלימוד התורה ובהוראת דרכי התשובה. כמו כן נוצרו חוגים של מקובלים שעסקו בלימוד תורת הקבלה ובתיקוני התשובה. בנוסף, נהגו המקובלים להשתטח על קברי צדיקים של חכמי המשנה והזוהר הקבורים באזור, ושאת דרך לימודם ואורח חייהם ביקשו מקובלי צפת לחקות. בהשתטחויות אלו זכו המקובלים פעמים רבות לחוויות מיסטיות ולגילויים מן העולמות העליונים, וכן להידבקות בנשמות הצדיקים ולתופעות של דיבור אוטומטי – כמו ה“מגיד” שדיבר מתוך גרונו של רבי יוסף קארו. אחד מן החוגים הבולטים בצפת שעסק בכך היה חוגו של רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (הרמ"ק).


קבלת הרמ"ק


רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ נחשב כגדול המקובלים העיוניים. הוא היה בעל יכולת העמקה, וכישרון הכתיבה שלו העשיר מאוד את תורת הקבלה. חוקר הקבלה גרשם שלום תיאר את הרמ“ק כ”הוגה הדעות והנציג החשוב ביותר של קבלת צפת. מחשבה דתית אינטנסיווית מאוד וכוח הסברה הצטרפו אצל רמ“ק, והוא התאולוג הסיסטמאטי העיקרי של הקבלה”.


הרמ“ק נולד בשנת ה’רפ”ב (1522). מקום לידתו אינו ידוע, אך שם משפחתו מעיד על כך שמוצא משפחתו מהעיר קורדובה שבספרד.

הוא גדל וגר בצפת, למד תלמוד והלכה אצל רבי יוסף קארו. הוא התחתן עם אחותו של רבי שלמה אלקבץ, ובגיל עשרים החל בלימוד קבלה אצל גיסו. הרמ“ק פיתח את הקבלה בהרחבה וביסס אותה על רבים מהיסודות של תורת רבו, שלמה אלקבץ. הרמ”ק היה אחד מארבעת הרבנים שנסמכו בידי רבי יעקב בירב ב־ה’רצ“ח 1538, ולאחר שנים אחדות החל לשמש כראש ישיבה בצפת. עם תלמידיו נמנו רבי חיים ויטאל, לימים עורך כתבי האר”י, ורבי אליהו די וידאש, מחבר הספר “ראשית חכמה”.


עם הגעתו של רבי יצחק בן שלמה לוריא (האר"י) לצפת הפך הרמ“ק לרבו למשך תקופה קצרה, עד לפטירתו של האר”י בכ“ג בתמוז ה’ש”ל (1570). עם פטירתו נחשב האר“י ליורשו הרוחני וממשיך דרכו, אף ששיטתם בקבלה אינה דומה: הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) יצר הבחנה בין השיטות, והסביר כי קבלת הרמ”ק מהווה לימוד “עולם התוהו”, ואילו “עולם התיקון” נמצא בקבלת האר"י.

חיבורו המרכזי והספר שאיתו מזוהה הרמ“ק ביותר הוא “פרדס רימונים”, המבאר את שיטתו בקבלה ומהווה סינתזה של כלל ההגות הקבלית. הרמ”ק חיבר גם פירוש לספר הזוהר ולספר יצירה בשם “אור יקר”, ספר מוסר בשם “תומר דבורה” המיוסד על י“ג מידות ההנהגה, ועוד. על אף התפוצה הרבה שלה זכתה תורתו של הרמ”ק והכבוד הרב שחלקו לו, את הבכורה בתורת הסוד והקבלה נטלו במהרה האר"י ותורתו.


האר"י והקבלה הלוריאנית


רבי יצחק לוריא (1534־ 1572), המכונה “האר”י“, היה גדול מקובלי צפת במאה ה־16 והוגה שיטה חדשה בקבלה. השפעתו על המיסטיקה היהודית היא עצומה, וממנו ואילך זכתה הקבלה שלו, “הקבלה הלוריאנית” או “קבלת האר”י”, להשפעה רבה בכל רחבי העולם היהודי, עד שמחלקים את תורת הקבלה לשניים – לפניו ואחריו. תלמידיו נקראו אחריו “גורי האר”י".


האר“י נולד בירושלים לאב אשכנזי ולאם ספרדייה. לאחר פטירת אביו חי בבית דודו במצרים שם הקדיש האר”י את עתותיו בעיקר ללימוד ספר הזוהר ותורת הסוד. בשנת 1570, בגיל 36, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, ובתום שנתיים של פעילות ערה נפטר והוא בן 38 בלבד.

מכתבי האר"י עצמו נשארו בידינו מספר פיוטים לשבת (“אזמר בשבחין”, “אסדר לסעודתא” ו“בני היכלא”) וכן מספר מאמרים שנקבצו בתוך ספר “שער מאמרי רשבי”.

שאר תורתו נכתבה על ידי תלמידיו. האר“י מעולם לא כתב דבריו בקבלה, וכל תורתו ידועה לנו רק מכתבי תלמידיו. שלושת תלמידיו הגדולים היו רבי יוסף בן טבול, רבי ישראל סרוג ובעיקר רבי חיים ויטאל, בכיר תלמידי האר”י, אשר תורתו של האר"י מובאת בעיקרה בספרו “עץ חיים”.

תלמידיו של האר“י היו חוג מסוגר שלא קיבל אליו אלא תלמידים נבחרים. גם לאחר פטירתו של האר”י המשיך חוג זה להסתגר בתוך עצמו, ולא פעל להפצת תורת האר“י. התפשטות קבלת האר”י החלה רק במחצית השנייה של המאה ה־16, עם מסעותיו של רבי ישראל סרוג באיטליה ובפולין. בעקבות כך החלה קבלת האר“י לצבור תאוצה באיטליה, בפולין ובטורקיה, וזו גרמה להתעוררות רבה. בשל העובדה שהיה זה סרוג שפעל להפיץ את תורת האר”י, נטבעה בראשיתה קבלה זו תחת חותמו, וזאת עד אמצע המאה ה־17, אז הופצו כתבי היד של רבי חיים ויטאל. עם הפצתם של כתבים אלה התפשטה עוד יותר הקבלה הלוריאנית והגיעה לכל קהילות ישראל, עד שקנתה לה את הבכורה במחשבה הקבלית מראשית עלייתה ועד לימינו.

השבתאות והחסידות, על־אף שתלו את תורתם במחשבה הלוריאנית, היו למעשה פנייה ממנה. לעומת אלו, בקבלת המזרח המשיכה קבלת האר“י להעמיק שורשים ולהתפתח. דוגמה לכך היא פיתוחה ושכלולה של תורת הכוונות בידי רבי שלום שרעבי אשר עמד בראש ישיבת המקובלים בית אל – ישיבה אשר הייתה הסמכות העליונה בקבלת המזרח. הישיבה הוקמה בעיר העתיקה בירושלים בשנת 1737 ע”י רבי גדליה חיון שעלה מטורקיה.

ההשפעה של הקבלה על יהדות צפון אפריקה היא גדולה וייחודית, השפעה המתבטאת בחדירתה של זו לכל שכבות העם ולא רק לשכבות אינטלקטואליות. תופעות אחדות מדגימות חדירה זו, ובהן סידורי תפילה המוניים שנערכו על פי תפיסות קבליות, שיעורי זוהר יומִיים בבתי כנסת רבים בין מנחה לערבית לכל באי הקהילה, תופעת המקובלים הספרדיים ועוד.


הקבלה הלוריאנית

אחד החידושים בקבלה הלוריאנית היה התפיסה של אופן בריאת העולם והשלכתה על תכליתו של האדם בעולם. הקבלה שקדמה לאר“י תפסה את תהליך בריאת העולם כהתפשטות ישירה והדרגתית מתוך האלוהות האין־סופית. הכוחות הכלולים בה הולכים ומתגלים, כשכל מדרגה בסדר ההשתלשלות היא בגדר סיבה ומקור לזו הבאה אחריה. זאת עד להיווצרותו הסופית של העולם בתוך מושג ה”יש", מושג הנתפס בשכל האנושי.

חידושה של קבלת האר“י הייתה בכך שראתה את תהליך הבריאה כתהליך מורכב יותר ודינמי, שכוחות מנוגדים פועלים בתוכו זה על זה. כיוון שקודם הבריאה מילא אור אין־סוף את כל החלל, הרי שלכאורה לכל מציאות אחרת שהיא נפרדת מהאלוהות לא היה מקום להתקיים ולהתגלות. קבלת האר”י פתרה בעיה זו בהציגה את תהליך הבריאה כתהליך של הסתלקות שקודמת בהכרח להתגלות. תהליך זה מכונה בשם צמצום.

בזכות הצמצום וההתכנסות של ההארה האלוהית נוצר חלל פנוי שמאפשר להכיל בתוכו את כל העולמות, הן הרוחניים העליונים והן הגשמיים התחתונים. חלל זה נקרא בשם “חלל הטהירו”. על־אף הסתלקותו של האור האלוהי מחלל הטהירו, נותרו במקום שיירי אור המכונה בשם “רשימו”. שיירי האור שנותרו בתוך החלל הפנוי נותרו מעורבים בשורשי הדין, שקודם הצמצום היו כלולים בתוך האין־סוף אך לא ניתנו להבחנה ולא התגלו בתוכו.

לכוחות הדין שנתגלו בצמצום יש תפקיד קונסטרוקטיבי בהתהוות העולמות. כוח הדין הוא כוח ההגבלה והצמצום, ובכך מתאפשרת נתינת מידה ושיעור מחוץ להוויה האין־סופית של האלוהות.

צורתו של החלל שנתהווה הוא חלל עגול, ובתור שכזה הוא נטול ממדים של מעלה, מטה, ימינה ושמאלה. ממדים אלו נקבעו עם השפעתו של אור אלוהי אל תוך החלל הזה ונקודת הבקיעה הראשונה של האור נקבעה כנקודת המעלה. האור השופע ממלא את כל החלל והדמות המצטיירת שם היא דמות “האדם הקדמון” המתוארת בקבלה כדמיון אדם. מדמות זו עתידים להתגלות העולמות העליונים.

העולם הראשון נקרא “עולם העקודים”, שהוא חלקו העליון של “האדם הקדמון”. העולם השני הוא “עולם הנקודים” שהוא חלקו התחתון של “האדם הקדמון”. החילוק המרכזי בין העולמות הוא שבעוד “עולם העקודים” העליון מורכב מ“כלי” אחד, ב“עולם הנקודים” התחתון יש הבחנה מפורטת יותר והוא כלול מעשרה “כלים” – כלי לכל ספירה.

עם היווצרות הכלים החל האור האלוהי להאיר לתוך הכלים. הכלים ב“עולם הנקודים” היו חלשים מדי כדי להכיל בתוכם את ההארה האלוהית, וכך נסדקו שלושת הכלים העליונים – כתר, חכמה ובינה, ושבעת הכלים התחתונים, שמטבעם חלשים יותר, נשברו. אירוע זה מכונה בספרות האר“י “שבירת הכלים” או “מיתת המלכים”. שבירת הכלים נועדה לטהר את הכלים, שכן סייגי הפסולת של שורשי הדין היו מעורבים בכלים ועם שבירתם נפרדו מהם והתכנסו במקום אחד, ב”ממלכת הקליפות".

לאחר השבירה החל התהליך של תיקון והיבנות מחדש. שלב זה של התיקון מכונה בשם “עולם התיקון” או “עולם הברודים”. ספרות האר“י מדמה תהליך זה לתהליך של לידה מחדש ומכנה את שלביה “עיבור”, “יניקה” ו”מוחין".

עם היווצרות עולם הקליפות נלכדו ניצוצות מההארה האלוהית ו“נשבו” שם. ניצוצות אלו הם שנותנים חיות לממלכה הדמונית של הקליפות, וכל עוד הם שבויים שם יש לטומאה ולרוע אחיזה בעולם. כאן מתגלה ייעודו של האדם ותפקידו בעולם: על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה“קליפות” ולהעלותם למקומם אל העולם האלוהי, וזאת בעזרת “תורת התיקון והכוונות”.

כשיסתיים תהליך הבירור וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו. עם ישראל נתפש כקולקטיב עם ייעוד משיחי, שבכל פעולה שלו צריך לכוון לפעולה של בירור ותיקון לקראת הגאולה הסופית.

כך מצטיירת הקבלה הלוריאנית כקבלה משיחית הנושאת את עיניה אל עבר אחרית הימים, ולייעודה הסופי – הגאולה, אשר עם ישראל כקולקטיב מחויב לפעול לקירובה.


השבתאות (ראה פרק “תנועת השבתאות”)


בעוד קבלת האר"י הטילה את הייעוד המשיחי על עם ישראל כקולקטיב, הטילה תנועת השבתאות את השליחות המשיחית על אדם בודד והעמידה במרכזה את משיח השקר שבתי צבי.

הקבלה המוקדמת ביקשה לחקור את האלוהות והבריאה בראשיתה, והקבלה הלוריאנית נשאה את עיניה אל עבר הגאולה העתידית שזמנה אינו ידוע, השבתאות ראתה עצמה כעומדת על סִפה של הגאולה. אי לכך ביקשה השבתאות לעקור את תורת הכוונות של האר"י, ואף את ההלכה, משום שזו נתפסה כתורה השייכת לזמן הגלות ולא לעת הגאולה.

את מקומה של ההלכה כערך דתי עליון תפשה האמונה בשבתי צבי כמשיח ישראל. את מעשיו הזרים ומצבי הרוח הקיצוניים שהיה נתון בהם תירצה השבתאות בעזרת פיתוח תאולוגיה יוצאת דופן. את טלטלות הנפש של שבתי צבי תירצו כמצבים שבהם היה שרוי במאבק ב“קליפות”, כשבעתות הדפרסיה היה שרוי בעומק ה“קליפה” ובעתות התרוממות הרוח היה כמי שהצליח לחלץ ממנה את ניצוצות הקדושה שהיו שבויים בתוכה.

אף את מעשה ההמרה של שבתי צבי תירצו כמהלך הכרחי במאבק מול הקליפות. כדי לחדור לעומקה של הקליפה ואז לשוברה, היה צריך המשיח להידמות לה וכך להיטמא ולהיטמע בתוכה.

אצל המאמינים נתגלו שתי מגמות: אצל המתונים נתפס המעשה של ה“ירידה” כמעשה שרק המשיח מסוגל לו ואילו הם מחויבים להמשיך ולקיים את התורה והמצוות. לעומתם, אנשי התנועה הקיצונית בשבתאות ראו עצמם מחויבים ללכת בדרכו של המשיח ולסייע לו במלחמתו כנגד הקליפות ואף להמיר את דתם בעקבותיו. מהפלג הקיצוני הזה התפתחו כתות כ“פרנקיזם” וה“דונמה” שהגיעו אף לניהיליזם.


קבלה ליטאית והרמח"ל


בשל השימוש הנרחב בספר הזוהר ובטרמינולוגיה קבלית לוריאנית בשבתאות, אחת מתגובות הרתע לה הייתה הטלת הגבלות על הפצתה ולימודה של תורת הקבלה. בשל כך נרדף הרמח“ל והוטלו עליו הגבלות שונות ומשונות, והוא אף נחשד לזמן מה בשבתאות. הרמח”ל היה רב, מקובל, סופר ומשורר במאה ה־18. עוד כנער נמשך לקבלה, ואף חיבר בה חיבורים רבים. הוא קיבץ סביבו תלמידים רבים אשר רחשו לו הערצה רבה, שבעקבותיה התעורר פולמוס גדול שגבל אף ברדיפתו והגיע לכדי שריפת ספריו. על אף הרדיפות אחר הרמח“ל, לאחר פטירתו זכה להערכה רבה אצל הגר”א והתנועה הליטאית שבראשה עמד הושפעה ממנו רבות.


הקבלה בתנועת החסידות (ראה פרק “תנועת החסידות”)


את החלל שהותירה אחריה השבתאות מילאה תנועת החסידות, שקמה באמצע המאה ה־18. מייסד התנועה הוא רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), מיסטיקן שינק בהגותו מן המורשת של תורת הקבלה. הגותה של הקבלה החסידית מושפעת ממיזוג של תפיסות קבליות שונות, לעיתים אף מנוגדות זו לזו. המגמה העיקרית של הקבלה החסידית היא מגמה של פופולריזציה של הקבלה, תוך שעתוק וטרנספורמציה של מושגי הקבלה מתורת העולמות העליונים והאלוהות אל תורת הנפש והאדם. פסיכולוגיזציה זו של הקבלה לא הייתה ייחודית לחסידות־ היא שאבה יסוד זה מהקבלה האקסטטית של רבי אברהם אבולעפיה.

בנוסף ליסודות האקסטטים שילבה לתוכה החסידות יסודות תאוסופיים־תאורגיים, הן של האר“י והן של הרמ”ק.

את היסוד המשיחי, שהיה יסודי אצל האר"י ואצל השבתאות – ובמקרה האחרון הביא בסופו של דבר למשבר – השכילה החסידות לנטרל על ידי הגבלתה לגאולה הפנימית של האדם. יסוד נוסף שהודגש בחסידות הוא היסוד המיסטי־מאגי שמילא תפקיד מרכזי בתודעה החסידית, אף יותר מהיסודות התיאוסופים־תיאורגיים.

על אף ההשראה המהותית שהעניקה תורת הקבלה לתורת החסידות, התירו מרבית האדמו“רים רק ליחידי סגולה להגות בתורת הקבלה ואסרו זאת על השאר. יש מהאדמו”רים שאף התירו את הלימוד רק לבני ארבעים ומעלה. אדמו"רים שונים אוסרים במיוחד על בעלי תשובה טריים (שלהם נטייה ללימוד זה) את לימוד הקבלה.


הקבלה הנוצרית


בסוף המאה ה־15, בראשית תקופת הרנסאנס, משכה תורת הקבלה את תשומת לבם של מלומדים נוצרים. חיבורים קבליים אחדים תורגמו ללטינית, וההתעניינות והעיסוק בתורת הקבלה הלכו והתרחבו עד שהפכו לתנועה. הסיבה העיקרית לעניין שמצאו המלומדים הנוצרים בקבלה הוא הדמיון שראו בעיניהם בין כמה מיסודות הקבלה לבין עיקרי האמונה הנוצרית. בכך ביקשו למצוא ביסוס לעיקרי הנצרות בעודם נתלים בתורת הקבלה.

הנוצרים, אשר אחד מעיקרי אמונתם היא שלילת המצוות, נטרלו מן הקבלה את אחד מיסודותיה – את הממד התאורגי־הלכתי. כך למשל רבי מנחם רקנאטי, אחד מנציגיה הבולטים של הפרשנות התאורגית ההלכתית, צוטט בסלקטיביות רבה, והובאו בשמו רק היסודות התאוסופים של הקבלה. תנועה זו הייתה הראשונה שהדפיסה ספרות קבלית, ובכך אף הקדימה את הכתבים הקבליים היהודים הראשונים שהובאו לדפוס.

החל מהמאה ה־16 החלו להופיע לראשונה בקרב תנועה זו תרגומים של חלקים מספר הזוהר. על אף הפולמוס על קדמות הזוהר – גם בחוגים הנוצרים – העמדה המקובלת הייתה שהספר אכן קדמון ויצא מחוגו של רשב"י, שלפי דעה קיצונית השתייך לדת הנוצרית. גם במקרה של ספר הזוהר ההשקפה הייתה כי הוא משקף יסודות נוצריים. תנועה זו אף ניסתה לפעול במקרים מסוימים באופן מיסיונרי, על מנת לשכנע יהודים להמיר את דתם בעודם מוכיחים לכאורה את אמיתות הנצרות על יסוד תורת הקבלה וספר הזוהר.

שתי דמויות בולטות בקבלה הנוצרית הם יוהנס רויכלין בגרמניה ופיקו דלה מירנדולה באיטליה. בשנת 1486 דלה מירנדולה ניסח 900 גופי תורה שחלקם שואבים מתורת הקבלה, ובפרט מהביאור לתורה של רבי מנחם רקנאטי.


 

פרק 57: תנועת השבתאות


באמצע המאה ה־ 17 (1648), קמה תנועת השבתאות סביב שבתי צבי ועוזרו נתן העזתי. תנועת השבתאות הייתה תנועה משיחית־קבלה והיא סחפה חלקים נרחבים בעולם היהודי. שבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח וביטל חגים וציוויים והנהיג חדשים במקומם, מתוך תפישה קבלית קיצונית שגרסה תיקון עולם בעזרת העלאת הניצוצות השבויים בקליפות.

שבתי צבי התגלה כמשיח שקר לאחר התאסלמותו בשנת 1666. עוד בנסיקתה הוקעה השבתאות על ידי הרבנים שהכריזו על נידוי אלה שהאמינו במשיח השקר, שבתי צבי. תלמידיו וממשיכיו נרדפו בידי הממסד עד ירידת קרנם במאה ה־19. שרידי השבתאים כיום אינם נחשבים ליהודים.

עוד מימי הנביאים ציפה עם ישראל לבואו של אדם אשר יגאל אותו מסבלותיו, ילחם בשונאי ה', יכחיד את האלילות, יבנה את בית המקדש ויתקן עולם במלכות שדי. אדם זה הוא המשיח.

בעקבות גזרות ת“ח ות”ט באוקראינה ובמזרח אירופה, וההרג ההמוני של היהודים ובהם רבנים חשובים, נותר העם הלום, מבולבל וצמא לגאולה. בתקופה זו רבנים גדולים החלו בעיסוק רחב מימדים בחישובי קיצין. לימוד הקבלה ותורת הסוד, שעד לאותה העת היה נחלת מעטים, גבר ונפוץ. שנת ת"ח נחשבה בידי רבים כשנת גאולה על פי חישוב בספר הזוהר.

בכל רחבי העולם היהודי, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, היה המתח המשיחי בעיצומו, בשל רדיפות בלתי פוסקות ובשל הפצתה המהירה של קבלת האר“י באזורים אלו. ההתעניינות בשיטת האר”י גברה בזכות מרכזיותו של מושג הגאולה בהגותו. על פי קבלת האר"י, תהליך הגאולה נמצא בסופו, ומרבית התיקונים בעולמות העליונים כבר נעשו.

מיקומה של האימפריה העות’מאנית, בין מזרח למערב, הפך אותה לנקודת מפגש בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי ובין יהודי אירופה ליהודי המזרח, ובכך התפשרה קרקע פורייה להשפעות הדדיות.

אירופה הנוצרית והעולם המוסלמי ראו במלחמות העו’תמאנים באימפריה ההבסבורגית מאבק להמלכת השליט המשיחי של העולם. המוסלמים האמינו כי הניצחון ישיב את “המהדי”־ המשיח הנעלם, והנוצרים האמינו כי זו מלחמת “אחרית הימים”, אות לביאתו השנייה של ישו. אלה גם אלה ראו ביהודים שליחי השטן, והיהודים הגיבו בחזון משיחי משלהם, שבו יובסו עמי שתי הדתות המתנכלות להם.

על רקע ארועים אלו צמחה תנועת השבתאות, תנועה שהשפיעה על כל עם ישראל ומהווה, לדעת מרבית החוקרים, את אחד המשברים הקשים ביותר שעברו על היהדות.

שבתי צבי, שנולד באיזמיר שבטורקיה ב־1626, נחשב בעיני חסידי הכת למשיח ישראל ואולי אף להתגשמות האלהות בגוף בשר. כבר מגיל צעיר עסק במיסטיקה ובקבלה לצד ספרות ההלכה, והיה בקיא בשיטות השונות של המקובלים. הוא הכיר היטב את קבלת האר"י אך לא קיבל את עיקריה.

שורשה של המשנה השבתאית, בפרשנותו של שבתי צבי את מושג האלוהות. שבתי צבי הוטרד רבות מהיחס בין האין סוף לבין הספירות המתוארות בספרות הקבלית, כאילו הן המנהיגות את העולם. שבתי צבי לא קיבל את הפרשנות הלוריאנית, שהורחבה בידי מקובלים רבים מאוחר יותר, שראתה בספירות ביטויים של הרצון האינסופי בלבד, ונצמד לפשט הטקסטים בספר הזוהר.

עוד בצעירותו, בשבתו באיזמיר, החל מגבש את מושג האלוהות שלו, שגרס ניתוק מוחלט בין האין־סוף הנצחי, מסבב כל הסיבות, ובין העולם. הוא טען שהאין סוף כלל אינו משפיע ואינו משגיח על העולם, ואילו “זעיר אנפין”, ספירת ה“תפארת”, הוא “אלוהי ישראל” בורא העולם ומנהיגו שאותו יש לעבוד.

במקרא יש רמזים למאבקיו של אלוהי ישראל בנחש בריח ובתנין ־ נציגיה של מלכות האופל והרשע. לפי תורת השבתאות, אין בדברים אלו רמז למאבק בין שני כוחות שונים ־ טוב ורוע, אור וחושך וכו' ־ אלא מאבק בין שתי בחינות שונות באלוהות עצמה, כלומר הנחש הוא התגלמות של אחת הבחינות. הנחש פועל להביא להרמוניה ואיזון באלוהות ופועלו חיובי והכרחי. על פי השבתאות, הנחש הוא לא אחר מאשר שבתי צבי, ניצוץ אלוהי שמטרתו להביא גאולה לעולם ובכך לגאול אף את האלוהות.

שבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח כבר ב־1648, אך לא זכה להכרה ציבורית וראו בו חולה נפש. בתקופה זו החל לעבור על איסורים הלכתיים תוך כדי שהוא הוגה את השם המפורש, שהוא איסור הלכתי חמור בפני עצמו. הרבנים ובראשם רבה של איזמיר ומורו של צבי, יוסף איסקפה ופרנסי הקהילה היהודית באיזמיר לא סבלו את פגיעותיו בהלכה היהודית והוא גורש מהעיר.

שבתי צבי נדד במשך שתים־עשרה שנים במקומות שונים, בהם החמירו שיגיונותיו ועברותיו ההלכתיות. מסופר כי התחתן עם ספר תורה, נטה להעביר ימי שבת וחג לתאריכים אחרים, ביטא בעקביות את השם המפורש, התיר אכילת חֵלב (איסור אכילת חֵלֶב הוא מצווה ביהדות אשר אוסרת אכילה של חלקים שומניים מוגדרים של בהמה.

איסור זה הוא חמור מיתר מצוות המאכלות האסורים והתורה מציינת שהעונש על אכילת חלב הוא כרת) ונהג לברך בשעת עברותיו “ברוך מתיר איסורים”, כפרפרזה לברכה הנאמרת בברכות השחר.

הוא הגיע למצרים ואחר כך לירושלים. במצרים נשא אשה מעורערת בנפשה בשם שרה, שהייתה מופקרת במנהגיה ובהתנהגותה, ונהגה להכריז שתינשא למלך המשיח. מעלליה נודעו לשבתי צבי והוא ביקש להביאה אליו למצרים כדי לקיים את הנאמר בספר הושע ‘קח לך אישה זונה’.

הוא אסף כסף למען ירושלים ובדרכו חזרה אליה עבר דרך סיני והגיע לעזה, בה הוא פגש בשנת 1665 את אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי העזתי, מי שיהיה נביאו.

נתן העזתי, יליד ירושלים, נחשב לעילוי עוד מגיל צעיר, וכאשר נפגש עם שבתי צבי כבר יצא שמעו כמקובל גדול וכאדם שביכולתו לרפא נשמות חולות, למרות גילו הצעיר (21) ואף על פי שלא עסק בכך אלא שנה אחת. בפגישתם אמר לו נתן כי ראה חזיון סמוך לפורים 1665 בו נאמר לו ששבתי צבי הוא גואלם של ישראל, והוא הסביר לשבתי על מקור נשמתו על פי תורת הקבלה. יחד הם החלו להפיץ את אמונתם בביאת הגואל בדמותו של שבתי צבי, ונפשותיהם נקשרו זו בזו. נתן העזתי, ובעקבותיו שמואל פרימו (סופרו של שבתי צבי), גרסו אחדות מלאה בין המשיח שבתי צבי ובין האלוהות,

בעזה ובחברון נחלה התנועה הצלחה גדולה ונתקבלה על היהודים, אך בירושלים, אליה שב שבתי צבי, המצב היה שונה. אנשי ירושלים התנגדו לכת בחריפות, ולעגו לשבתי צבי באומרם ‘יצא שליח ובא משיח’. לנתן היה חשוב להתקבל על לבם של רבני העיר בשל השפעתם הבינלאומית. הוא כינס תריסר ממאמיניו, אותם כינה ‘שנים עשר השבטים’, כדי להקריב קורבן בירושלים, ומינה את רבי יעקב נג’ארה, רבה של עזה ומראשי נאמניו, לכהן גדול. רבני ירושלים התנגדו להקרבת הקורבן וטענו כי הדבר עלול לעורר את חמתם של המוסלמים. נתן נענה להפצרות וביטל את הטקס שתיכנן. לבסוף יעקב נג’ארה יצא עם השליחים אל עבר הירדן, ושם עשה “תיקון” על קבר אהרן.

שבתי צבי עצמו הוחרם על ידי הרבנים והם הסגירו אותו לידי הקאדי בנימוק שהוא רוצה למלוך, אך שבתי צבי קשר קשרי ידידות עם הקאדי והוא שיחררו והתיר לו לרכוב על סוס – דבר שנאסר אז על היהודים. שבתי צבי הקיף את העיר שבע פעמים, כשהוא לבוש בגד בצבע ירוק ־ צבעה של ספירת ה“תפארת”, (שהיא “אלוהי ישראל”) מעץ החיים שבקבלה.

תלמידיו של שבתי צבי הלכו אחריו כאחוזי דיבוק של שמחה, ושאר יהודי העיר ירושלים, המומים מהשפעתו על הקאדי, השתאו לנוכח המחזה. לבסוף גברה ידם של רבני ירושלים והם הכריחו את צבי לעזוב את העיר.

הוא שב לאיזמיר והתקבל כמלך ישראל, השתלט על הקהילה היהודית, הדיח את אחד הרבנים ממתנגדיו, ומינה במקומו את רבי חיים בנבנישתי, שאחרי תקופת פקפוקים היה לו תומך. רבי חיים בנבנישתי חיבר את ספר הפסקים על שולחן ערוך, “כנסת הגדולה”, ונחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכות בעת החדשה.

נתן החל לכתוב דרושים קבליים המראים ששבתי צבי הוא המשיח. דרושיו עמוקים מאוד ורואים בהם את עמקותו הרעיונית והיקף ידיעותיו.

נתן ושבתי צבי הכריזו על ביטולן של חלק מהמצוות המעשיות והתירו לעבור על עברות חמורות, בעיקר אלו שיש בהם חיוב כרת, בנמקם זאת בכך שמצוות אלו היו אמצעי להביא את המשיח וכשזה כבר בא, בטלה תקפותן ממילא. תיקון חצות כאבלות על חורבן הבית בוטל. צום תשעה באב בוטל אף הוא וביום זה היו חוגגים חברי הכת את יום גאולתם של ישראל. כמו כן בוטלו כוונות האר"י, בנימוק שהן שייכות לזמן הגלות בלבד. מתנגדי הכת טענו כי שבתי צבי ותלמידיו מקיימים טקסי אורגיה המוניים, וגם יחסים הומוסקסואליים.

בפומבי הייתה הקריאה שיצאה מתנועת השבתאות קריאה לחזרה בתשובה. שמועות על מלכות המשיח, ועל כך שהוא עומד להדיח את השליט העות’מאני ולתפוס את מקומו, רדפו זו את זו. סופר שעשרת השבטים התגלו, ושמכה ופרס נפלו לידי המשיח. בתימן חיבר רבי שלום שבזי שירי הלל לשבתי צבי. אפילו העיתונות הבינלאומית הקדישה מקום רב לשמועות. מרבית העם האמין כי בא לציון גואל ועברה מלכות הרשעה מן הארץ, ואנשים מכרו את בתיהם ורכושם בגולה בתכנון לעלות לארץ ישראל. מקורבי הכת פסקו לקיים חלק מהמצוות כהלכתם וחיכו למוצא פיו של נתן שיאמר להם את המעשה אשר יעשו והדרך בה ילכו.

לא רק יהודים היו שותפים לאמונה זאת, אלא גם בחוגים נוצריים רווחה באותה שעה האמונה שזוהי אחרית הימים. תעניות לאות תשובה היו מתערבבות בהתפרצויות של שמחה, והיהודים הרימו ראש כנגד הגויים.

בשנת 1666 (ה’תכ"ו) יצא שבתי צבי מאיזמיר לקושטא, על מנת להפגש עם השולטן במטרה שיכיר במשיחיותו. עם הגיעו לקושטא נאסר שבתי צבי והוגלה לכלא במבצר גליפולי. חסידיו, שראו בכך סימן ליסורי המשיח עליהם דובר רבות במסורת, נהגו לבקרו לעיתים תכופות. עד מהרה הפך הכלא למקום עליה לרגל והחסידים כינו את בית המאסר “מגדל עוז”. צבי ישב בגליפולי והמשיך להנהיג את חסידיו, אך בחודש אלול ה’תכ"ו החליטו השלטונות לסיים את הפרשה. שבתי צבי הובא בפני מועצת השולטן וניתנה לו האפשרות לבחור בין הוצאה להורג לבין התאסלמות. שבתי צבי בחר להתאסלם.

התאסלמותו הכתה בתדהמה את מאמיניו ומרביתם זנחו את התקווה המשיחית שתלו בו, אך רבים ממאמיניו, בראשות נתן העזתי, הוסיפו להאמין בו וברעיון המשיחי בדבקות, ורבים אף התאסלמו בעקבותיו.

לאחר התאסלמותו של שבתי צבי, גיבש נתן את האידאולוגיה העיקרית של תורת השבתאות שלפיה הראיה החזקה ביותר למשחיותו של צבי היא השפלתו ונחיתותו. מה שנראה כלפי חוץ כירידה אינו אלא סוד כמוס המתרחש בעולמות אלוהיים, מאבק סופי במלחמה נגד כוחות הדין.

נתן העזתי המשיך במסע נדודים בקהילות ישראל להפיץ את תורתו, ונימק את התאסלמות המשיח כצורך הכרחי לרדת לקליפות האסלאם כדי להעלות מתוכן ניצוצות של קדושה שנשבו. מקורות רבניים עתיקים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון קבלי נועז זה. הוגים שבתאיים אחרים נתנו פרשנויות אחרות להתאסלמות שבתי.

המחלוקת הקשה ביותר בין השבתאים ובין עצמם שררה סביב שאלת ההתאסלמות ומאמציו של שבתי צבי לאסלם את מאמיניו. נתן העזתי סבר כי רק מי שהצטווה בידי שבתי צבי להתאסלם חייב לעשות זאת ומוטל עליו ה“תיקון” שבהתאסלמות, ולכן הורה לתלמידיו להתחמק ממפגשים עם שבתי צבי בשעות ההתרוממות שלו שאז “מבקש להכניס כל בני ישראל בדת ישמעאל”.

שבתי צבי נשאר באדריאנופול כמנהיגן של 200 המשפחות שהתאסלמו יחד אתו. התגלויותיו לא פסקו והוא ניהל יחד עם קהילתו אורח חיים דתי ספק־יהודי ספק־מוסלמי. בשנת ה’תל“ב (1672) נעצר שבתי צבי בשנית בעוון בגידה באסלאם בעת שביקר בבית כנסת בקושטא, והוגלה למבצר אולציניו שבאלבניה (כיום במונטנגרו), בו שהה עד מותו. בתקופה זו יצר משנה קבלית חדשה, שעיקריה הם קיומם של שני אלוהים נבדלים. הראשון הוא ה”אין־סוף", והשני “אלוהי ישראל”, הנאצל ממנו.

שבתי צבי מת ביום כיפור שנת תל“ז (1676) כשהיה בן 50, ואף מותו נחשב על ידי חסידיו כפרק נוסף בתהליך הקוסמי בדרך לגאולה הסופית. נתן העזתי המשיך להסביר כל תופעה על פי שיטתו בקבלה וטען שבמותו, שבתי צבי “נבלע באורות העליונים”, כלומר הפך לחלק מהאלוהות. נתן העזתי מת בי”א בשבט ה’ת"ם (1680) בסקופיה שבמקדוניה.


המשכה של השבתאות־ הפרנקיסטים והדונמה

התאסלמותו ומותו של שבתי צבי הכו בהלם את רבבות מאמיניו. רובם המכריע נטש את האמונה בו ושב לאמונה המסורתית, אך חלקים גדולים באומה התקשו לזנוח את התקוות המשיחיות שפיתחו. במשך שנים רבות עדיין התקיימו קבוצות שבתאיות, חלקן בסתר וחלקן בגלוי, ברחבי אירופה ובעיקר בבלקן ובטורקיה.

בין השבתאים עצמם לא שררה תמימות דעים באשר לסיבת ההמרה והמוות. היו שכפרו בהמרה, ואפילו במוות, וטענו שמדובר באחיזת עיניים וכי שבתי צבי עצמו ישוב ויתגלה. היו שתלו בכך טעמים קבליים ומיסטיים, והיו שטענו כי נשמת שבתי צבי התגלגלה באנשים אחרים, דוגמת יעקב פרנק, מנהיג הפרנקיסטים בפולין. שבתאים אחרים גרסו ששבתי צבי לא מת אלא “נבלע באורות העליונים”, וקבעו תאריכים שונים להתגלותו מחדש. מרבית השבתאים האמינו שבגאולה האחרונה תינתן תורה חדשה, ובביטול כמה מן הדינים על ידי שבתאי צבי ראו את תחילתה של תורה חדשה זו.

עם השנים החלה גוועת התנועה השבתאית. בשנת 1683, שבע שנים לאחר מותו של שבתי צבי, התאסלמו כשלוש מאות משפחות בסלוניקי שבראשם יוסף פילוסוף. משפחות אלו, בצירוף עם המתאסלמים מימיו של שבתי צבי, היוו את הגרעין לכת הדונמה.

דוֹנְמֶה או דֶנְמֶה. בטורקית dönme. בתרגום לעברית: “מהופך” או “מומר” היא כת שבתאית בעלת מאפיינים מוסלמיים ויהודיים שחבריה מתגוררים ומנהלים את אורח חייהם הדואליסטי בעיקר באיסטנבול שבטורקיה. “דונמה” הוא כינויים בפי הטורקים, אך הם עצמם מתנגדים לכינוי זה וקוראים לעצמם “מאמינים”. מרכזם היה בסלוניקי וחלקם התיישבו באדריאנופול. זו הכת השבתאית היחידה ששרדה עד היום ויש הטוענים שמוסטפא כמאל אטאטורק (1881־ 1938), אבי הטורקים, התחנך בבתי־ספר של כת הדונמה, ומוצאו מבני הכת זאת. במשך כל הדורות חיו חברי הכת כמוסלמים כלפי חוץ אך לא התקבלו כמוסלמים מן השורה. בינם לבין עצמם האמינו באדיקות בשבתאי צבי המשיח וקיימו בסתר מנהגים ותפילות משל עצמם. הדונמה אסרה על בניה את הנישואים הן עם המוסלמים והן עם היהודים. כשקמו בתוכה פלגים אידאולוגיים שונים נמנעו חבריהם אף מנישואין עם בני הדונמה שאינם נמנים עם הפלג שלהם עצמם. כתוצאה מכך, רבו בדונמה נישואי קרובים.

לאחר עזיבת סלוניקי, כשהחלו חלק מסודות הכת לדלוף, נודע כי הם חוגגים את “חג הכבש” בכ"ב באדר. עיקרו של חג זה הוא סעודת ערב חגיגית של שתי משפחות, שבסיומה כיבוי אורות וקיום חילופי זוגות. הנולדים מיחסי מין אלה נחשבים בדונמה למקודשים.

הפילוגים בדונמה היו בעיקר על רקע מחלוקות בשאלה מי הם יורשיו ונושאי משיחיותו של שבתי צבי ועל רקע זה התפצלו לשלוש כיתות: “יעקוביים”, “קאראקאשלאר” (“בעלי הגבות השחורות” או ה“קוניוזוס”) ו“קאקפאנג’ילאר” (“בעלי המאזניים”).

העיקרית והקיצונית בהן היא הכת שהנהיג ברוכיה רוסו־ קאראקאשלאר. רוסו נחשב למשיח השבתאי הבא, ובפולחן עדתו נפרצו גדרי העריות בצורה חריפה יותר מאשר בימי שבתי צבי.

במהלך המאה ה־18 התמעטו שרידי השבתאים בקרב היהודים, והרבנים ומנהיגי הקהילות ניהלו נגדם מלחמה עיקשת. הדונמה מתקיימים כיום והכת נמצאת במצב של חילון והתבוללות.

אחד הלקחים שהופקו מפרשת השבתאות הייתה הטלת איסורים והגבלות חמורות על העיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ועד ארבע ארצות92 פרסם איסור גורף על לימוד קבלה קודם לגיל ארבעים ועיסוק מוקדם בלימוד תלמוד ופוסקים.

גם לאחר הטלת האיסורים נחשדו עדיין רבנים רבים שעסקו בקבלה בנטייה לשבתאות, אך להבדיל מתנועת השבתאות המקורית, רובם היו שבתאים חסידים שלא התירו עבירה על איסורים הלכתיים, אך באמונתם היו גם מוטיבים שבתאיים, והם תמכו חומרית בשבתאים מכל סוג.

באמצע המאה ה־18 הייתה התפרצות שבתאית גדולה בפולין, כאשר הקים יעקב פרנק את התנועה הפרנקיסטית וטען שנשמתו של שבתי צבי התגלגלה לתוכו. הפרנקיסטים המשיכו במנהגי הפריצות וגילוי העריות של השבתאים, ויש האומרים כי יעקב פרנק עצמו נהג לקיים יחסי מין עם בתו רחל (כחיקוי לזיווג “זעיר אנפין” ו“המלכות”). סופה של התנועה הפרנקיסטית היה כאשר מאמיניה התנצרו בשנת 1759. שנים מעטות לאחר התנצרותם של הפרנקיסטים וגוויעת התנועה השבתאית באירופה, זכרה התעורר לתקופה קצרה כאשר פרץ הפולמוס על תנועת החסידות, שהואשמה בידי מתנגדיה בהיבטים מסוימים של שבתאות.

בתורת החסידות יש כמה דברים שמתנגדיה זיהו כדעות שבתאיות, כגון תמיכה בתפיסה השבתאית של “עבירה לשמה”93, אמונה בכוחו של הצדיק וביכולותיו לשנות סדרי עולם ולהתקשר עם העליונים, העיסוק בחומריות במטרה לקדש את עולם החולין, וזלזול בפרטים הלכתיים, שהתקיים בחצרות חסידיות מסוימות, שטענו שהכוונה יותר חשובה מהעשייה. לבסוף, החסידות התקבלה כזרם לגיטימי ביהדות וההאשמות נגדה כמעט שנעלמו בדורנו.


 

פרק 58: תנועת החסידות


תנועת החסידות הינה תנועה רוחנית־חברתית יהודית של התחדשות דתית וחברתית שקמה באמצע המאה ה־ 18 במזרח אירופה, במערב אוקראינה של היום, התפשטה במהירות ביהדות מזרח אירופה וקיימת עד ימינו.

התנועה צמחה על רקע משבר פוליטי וכלכלי בפולין, שהשפיע גם על יהודי פולין. בעקבות אירועים חיצוניים ־ מרד הקוזקים (פרעות ת“ח ות”ט) ב־1648 ומלחמות בלתי פוסקות ־ חל שינוי במצב יהודי פולין: לאחר תקופה ארוכה של שלווה יחסית התחילה תקופה של גזירות ורדיפות. בתוך הקהילה היהודית החריפו המתחים החברתיים והעמיק הפער בין המנהיגים והרבנים לבין פשוטי העם והעניים.

במאה ה־17 הלך והתפשט הידע הציבורי על אודות הקבלה, ומה שהיה בעבר נחלת מובחרים מעטים הפך לגלוי לעין כל. התופעה השפיעה על והושפעה מעליית השבתאות והפרנקיזם.

אופי ההנהגה היה המפתח להצלחת החסידות: על אף הטונים המיסטיים החזקים שליוו את פעילותם ועוררו חשש כבד בקרב מתנגדיהם מהמשך לשבתאות ולפרנקיזם, נמנעו מנהיגי החסידות מתוקפנות רבה כלפי האליטות הישנות, והדגישו כי לא באו לערער את סדר הערכים שלהם. הם היו שמרנים ומתונים בבסיסם, ועל אף הפופוליזם שנקטו בו כלפי ההמונים, הקפידו לשמור על זיקה לשכבות המיוחסות מהן באו כמעט כולם.

מחוללה, מנהיגה הראשון ומייסדה של תנועת החסידות היה רבי ישראל בן אליעזר בעל שם טוב (הנודע בכינויו הבעש"ט), שבלט באישיותו המיוחדת והסוחפת. מעט ידוע בוודאות עליו. הוא נולד ככל הנראה בשנות ה־1690 בפולין למשפחה יהודית ענייה, ובגיל צעיר התייתם מהוריו. למרות שלא היה איש האליטה הרבנית, היה מלומד מספיק כדי לקבץ תלמידים בבית־המדרש ולשאת את אחותו הגרושה של רב.

אחרי נישואיו עבר להתבודד במשך עשר שנים בהרי הקרפטים, בין קיטוב לקוסוב, עסק בקבלה וסבב בכפרים בדרום־מערב אוקראינה של היום, אזור שבו התקיימו השפעות רוחניות מגוונות: נזירים אורתודוקסים מיסטיקנים התבודדו במערות ושבטים מקומיים שימרו מסורות שמאניות עתיקות. הבעש"ט היה מרפא חולים בעזרת צמחים, עשבים, קמיעות, לחשים, השבעות קבליות ושמות קדושים. שם התגלה אליו אחיה השילוני (אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי היה נביא בראשית תקופת המלוכה בישראל שמילא תפקיד מכריע בעיצוב צורת המלוכה ובהעברת התורה שבעל פה לדורות הבאים) ולימד אותו עוד נסתרות.

הוא רכש מוניטין כ“בעל שם”94, ומרפא עממי.

בגיל 36 ניתנה לו הרשות משמים להתגלות כמקובל ופועל ישועות. אישיותו המיוחדת ויכולתו כמטיף וכמרפא משכו אליו המוני יהודים. לאחר שהתגלה כמנהיג חסידי התיישב בשנות ה־ 1740 בעיירה מז’יבוז' שבפודוליה, שם התקבצה סביבו חבורת תלמידים, ושמו יצא בכל החבל ומעבר. אחד התלמידים שנמשכו אליו היה דב בער ממעזריטש, “המגיד ממזריטש”. מרכז התנועה עבר מפודוליה לוולין. בשנת 1760 הבעש"ט נפטר, ומזריטש שבאוקראינה הפכה לבירת החסידות. המגיד נפטר ב־ 1772.

רבי ישראל בעל שם טוב הפיץ את תורת החסידות בשיחות שבעל־פה, ולא השאיר דברים בכתב. החומר המצוי כיום על חייו ועל פועלו נכתב כולו בידי תלמידיו־חסידיו. הבעש"ט הניח את היסודות לתורת ולתנועת החסידות ופיתח דרך שתציע להמונים מסלול פשוט ונגיש יותר לחוויה רוחנית משמעותית. למרות זאת, הוא נותר כל ימיו מנהיגו של חוג אליטיסטי מצומצם ומעולם לא הפיץ את משנתו בציבור הרחב.

החלטת הבעש"ט ואנשיו לחדול מלפעול כמעגל מקובלים נסתרים כפי שהיה בעבר ולהפוך את עיסוקם לפומבי הוא הרגע שחולל את החסידות. בנוסף, על אף שהאוטונומיה הקהילתית נשארה איתנה יחסית, סמכותה המוסרית של ההנהגה הוותיקה הלכה והתערערה.

אחד התחומים שבהם פעל היה דאגה ועזרה לכלל ישראל ־ הן במישור המוסרי־דתי והן במישור הארצי. פעילות זו הייתה מעוגנת בתודעה של שליחות, ונסתייעה אף היא בכוחותיו היוצאים דופן של הבעש"ט. אחד הקווים שאפיינו את פעילותו במישור הארצי היה רגישות מיוחדת למצוקותיהם של החלשים בחברה.

הבעש"ט הדגיש כמה יסודות בקבלה ובמידת־מה גיבש משנה ייחודית משלו. בין היתר, הירבה לעסוק בנוכחות האל בכל הבריאה והסביר שבשל כך, גם מעשים גשמיים פשוטים כמו אכילה יכולים להיטען במשמעות רוחנית ולאפשר השגת דביקות באלוהים.

הוא נודע במיוחד בתפילותיו האקסטטיות והארוכות ובהקפדתו על כוונה, ותיאר את המילים והאותיות ככלים הנוצרים לאגירת האור מהעולמות העליונים. בנוסף החשיב מאוד את השמחה וההתלהבות בעבודת ה' וההתעלות הרוחנית ודחה את הסגפנות והפרישות שרווחו אז בקרב מקובלים ומבקשי דרגה גבוהה יותר.

תלמידיו, פיתחו את תורת החסידות והפיצוה. הגותה של החסידות, בפרט בדורותיה הראשונים, הושפעה עמוקות מקבלת האר"י ומדגישה את נוכחות האל ביקום כולו, את הצורך להידבק בו בכל עת ומקום ואת המימד הרוחני הנסתר של המציאות. החסידות הדגישה את חשיבות כוונת הלב ואת ההתלהבות הדתית יותר מאשר את הלמדנות וההקפדה בקיום המצוות.

משום שהחוויה הדתית והשאיפה להגיע לדבקות באלוהים הן העיקר, גיבש הבעל שם טוב דמות חדשה של מנהיג ביהדות, את דמותו של הצדיק, הרבי. מי שלא מסוגל להגיע לדבקות בכוחות עצמו יכול להשיג זאת באמצעות הצדיק, הרבי, שהוא המנהיג הדתי המעורב בענייני הציבור ודואג לכולם. כך עיצב הבעש“ט את דגם החבורה, המתלכדת סביב אישיותו של המנהיג הכריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מבני החבורה. החסידים מאוגדים ב”חצרות" שבראש כל אחת מהן ניצב אדמו“ר, המקבל בדרך כלל את תוארו בירושה. במהלך הדורות נוצרו מאות חצרות עצמאיות, גדולות וקטנות, ולכל אחת מסורותיה ודגשיה. החסידים מחויבים להידבק באדמו”ר שבראש החצר שלהם ולציית לו. הוא נחשב לסמכות רוחנית שיש להיעזר בה כדי להתקרב לאל.

ההשתייכות לחצר נשמרת בדרך כלל בתוך המשפחה במשך דורות, והחסיד נולד על פי רוב בחצר מסוימת וגדל על מורשתה.

החל בסוף המאה ה־ 18 התפצלה החסידות לקבוצות, לחצרות, ובהן: חסידות חב"ד, חסידות גור, חסידות ברסלב ועוד. קבוצות אלו נבדלות זו מזו במנהגים ובאישיותו של המנהיג ־ הצדיק.

בשואה נחרבו כל מרכזי החסידות במזרח אירופה, וכיום קיימים שני מרכזי חסידות עיקריים: בישראל (בעיקר בירושלים ובבני ברק) ובארצות הברית. הם מהווים תת־קבוצה בתוך העולם החרדי ונחשבים בדרך כלל כאדוקים ושמרנים. החסידים משמרים רבות ממסורותיה של יהדות מזרח אירופה. הלבוש הישן והדיבור היומיומי ביידיש נעשו מזוהים עמם כמעט בלעדית. ישנן בעולם כתריסר חצרות גדולות עם אלפי בתי־אב ומאות חצרות קטנות יותר, לעיתים עם קהילה סמלית של בודדים.

כשמתבוננים במבט מסכם בהישגיה של החסידות בשלהי המאה ה־ 18 ובראשית המאה ה־ 19 ניתן לקבוע, שתנועה זו חוללה תמורה מרחיקת לכת בחיי החברה היהודית במזרח אירופה. הכמיהה לדבקות והתפילה הנלהבת כאמצעי להשגתה, העיסוק בתורת הסוד (הקבלה) והמאמץ לשלמות מוסרית דברים אלה וכיוצא בהם, שאפיינו עד אז יחידים וקבוצות מצומצמות של חסידים מקובלים, הפכו עתה לנחלתם של חוגים רחבים יחסית. גם לאלה מבני השכבות העממיות, שהיסודות המיסטיים שבחסידות לא היו לפי הבנתם, העניקה תנועת החסידות אפשרויות חדשות בתחום החיים הדתיים. העברת הדגש מן ההישגיות האינטלקטואלית בלימוד התורה אל ההשקעה הרגשית המלווה את התפילה וקיום המצוות, וכן הזיקה העמוקה לצדיק (=למנהיג החסידי), פתחו בפני היהודי ה“פשוט” דרך להתעלות רוחנית ולשיפור הדימוי העצמי שלו מנקודת ראות דתית.


 

פרק 59: תנועת ההשכלה היהודית


תנועת ההשכלה היהודית, (Jewish Enlightenment) ובפשטות “ההשכלה”, היא כינוי למגמה אינטלקטואלית שפעלה בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה, עם השפעה מועטה גם במערבה ובארצות האיסלאם.

המונח “השכלה” הפך בפי רבים לכינוי גורף לשינויים הסוחפים שהתחוללו בחברה היהודית (בעיקר בקרב האשכנזים במרכז ומזרח אירופה) משלהי המאה ה־18.

ראשיתה של תנועת ההשכלה הייתה במזרח אירופה ומרכזה. התנועה החלה בשנות השבעים של המאה ה־18 ונמשכה עד סוף המאה ה־19 עם עליית הלאומיות היהודית סביב 1881. השימוש השיטתי במונח “השכלה” להגדרה עצמית לא הופיע עד שנת 1860, בכותרת עיתון ‘המליץ’.

במאה ה־18 החלו להופיע בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה בודדים,־ המכונים בפי ההיסטוריונים של תנועת ההשכלה היהודית “משכילים מוקדמים” או “מבשרי ההשכלה”־ שהיו בקיאים באורחות העולם, והחלו לעסוק בתחומים של פילוסופיה, מדעים ודקדוק עברי. הם החזיקו בהשקפות שעד אז לא היו מקובלות ביהדות אשכנז.

כאנשי הנאורות95 שפעלו אז, הפגינו מבשרים אלה התעניינות רבה במדעי הטבע, פילוסופיה וספרות. רבים מהם ביקרו את אופייה של החברה האשכנזית המסורתית שהתקיימה מאז המאה ה־16 ושמה דגש בלעדי על לימוד הגמרא בשיטת הפלפול ועסקה רבות בקבלה שהפכה למערכת מבססת לחיי הדת. העניין בהגות היה מועט, והדקדוק הוזנח עד כדי בורות של דרשנים וחזנים בשפה. כמו כן הייתה החברה היהודית מבודדת מסביבתה, הן לשונית, בהיות היידיש לניביה שפת היום־יום, והן בהתנכרותה למדעים ולימודים חיצוניים.

המשכילים המוקדמים חידשו את העניין בדקדוק ובלימוד התנ“ך ופרשנותו, פנו לפילוסופיה היהודית של ימי הביניים כתחליף לקבלה ורצו בהרחבת התחומים הנלמדים במוסדות החינוך המסורתיים. בחתירתם לכך התבססו על התקדים של המהר”ל מפראג וממשיכיו שביקרו את צרות האופקים של החינוך האשכנזי, והציעו להכליל לימודי חול. דגם בולט יותר שעמד לנגד עיניהם היה זה הנהוג בין הספרדים במערב אירופה, שבתי־ספרם הורו מקצועות כאלה ויישמו שיטות פדגוגיות שרחקו מן המלמדים המסורתיים בתלמודי התורה (ראה “תור הזהב של יהודי ספרד”). המשכילים המוקדמים סברו כי רפורמות כאלה היו חיוניות כדי לבלום את הידרדרות מעמדה של הדת שהובילו לשחיקה מתמשכת בסמכותם המוסרית של המסורת והרבנים, ושנגרמו עקב השפעות הנאורות הקיצונית שזלגו מהחברה הנוצרית דרך יהודי חצר96 ואחרים שהיו חשופים אליה יותר, והבלבול שעורר המאבק בשבתאות.

האישים שפעלו בעולם ההשכלה המוקדמת באו מרקעים שונים. היו בהם תלמידי חכמים שבאו מהעולם הרבני והלמדני, שפנו לעסוק בפילוסופיה, במתמטיקה ובמדעי הטבע. המשכילים המוקדמים שבאו מן העולם הרבני שאבו לרוב את השראתם מכתבי הפילוסופים היהודים הרציונליים של ימי הביניים, ובראשם הרמב"ם, ובדרך כלל לא ראו עצמם כמהפכנים, אלא כמי שבאים לתקן את סביבתם ולהשיבה אל הדרך המקורית והאמיתית של היהדות.

קבוצה אחרת של משכילים מוקדמים היתה של צעירים יהודים שנחשפו לעולם המדע והתרבות האירופי של עידן האורות. חלקם היו סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות באירופה, שהלימוד בהן הותר ליהודים בהדרגה החל מסוף המאה ה־17. סטודנטים אלה, ואחרים שנחשפו לעולם זה, עמדו על המרחק הרב שבין התרבות האירופית ובין היהדות במצבה אז, ופעלו כדי לגשר על הפער ולהכניס את המדע והתרבות האירופיים לתוך עולם היהדות.

בקבוצה זו ניתן למנות גם כמה מבעלי ההון היהודים באירופה, ובעיקר יהודי החצר, שהיו נתונים גם הם להשפעת התרבות האירופית. המשכילים המוקדמים כתבו, כל אחד בתחומו, חיבורים וספרים רבים והביעו בהם את השקפותיהם בזכות לימודי המדעים והחכמות. הם גם הסתמכו זה על חיבוריו של זה ועמדו בקשרי מכתבים.

המשכילים המוקדמים עדיין לא פעלו באופן מאורגן כדי להציג אלטרנטיבה להנהגה של האליטה הרבנית כפי שעשו אנשי תנועת ההשכלה אחריהם, ואולם במידה מסוימת הם הכינו את הקרקע לקראת פעולות אלה. למרות ביקורתיותם, בני דור מוקדם זה כמעט שלא עסקו בפעולה ישירה ונמנעו מעימות עם ההנהגה הדתית. הם חסרו מסגרת משותפת והיו ברובם בגדר של תופעות מבודדות. לרעיונותיהם הייתה תפוצה רחבה.

התגבשותה של ההשכלה כתנועה התחוללה בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־18. במזרח אירופה עוד נמשך עידן ההשכלה המוקדמת דור או שני דורות אחרי.

בסוף שנות ה־70 של המאה ה־18 ובתחילת שנות ה־80 חל המעבר מעולמם של המשכילים המוקדמים אל פעולות מאורגנות וממוסדות של תנועת ההשכלה. בברלין קמה קהילה חדשה ודינמית יחסית, שיהודי החצר העשירים שלה היו נתונים בניגוד עז בין מידת השתלבותם בתרבות הסובבת לערכי החברה ממנה באו. רבים מהם נהגו מזה כמה דורות להעניק לילדיהם חינוך מקיף בשפות, חשבון וכדומה, מידי מורים פרטיים, אך הדבר הוגבל לאליטה צרה זו. האידיאלים של ההשכלה נתפשו כאמצעי לאזן זאת.

דמות מעבר שעומדת באמצע בין שתי הקבוצות, בין ההשכלה המוקדמת לברלינאית המאורגנת, שראשית חייה בעולם הלמדני־הרבני אך עיקר גדילתה בעולם התרבות והפילוסופיה של ברלין, היא דמותו של משה מנדלסון הצעיר שהתיישב בעיר ב־ 1743. דמות מעבר נוספת היא נפתלי הרץ וייזל שהגיע לברלין ב־1774.

מנדלסון היה למעשה החשוב מבין המשכילים המוקדמים וחוליית המעבר אל תנועת ההשכלה המאורגנת: הוא החיה את העיסוק בפילוסופיה וטען שהדת צריכה לפעול באמצעות שכנוע והגיון ולא באמצעות הסנקציה הפלילית הגלומה בכח החרם.

היוקרה שזכה לה בקרב הנוצרים, כפילוסוף מוביל, הפכה אותו לאבי התנועה, ולסמלה של השכלת ברלין בימיו ובדורות הבאים, למרות שלא היה הפעיל מבין חבריה. וייזל, לעומתו, התנגד לפילוסופיה מאחר שחשש שתערער את האדיקות הדתית ועסק בחינוך. שניהם, וייזל במיוחד, סלדו מכל התנגשות עם האליטה הרבנית מסיבות מעשיות ועקרוניות גם יחד.

ההשכלה כיוונה ליעד כפול: מצד אחד שמרה על היהדות כקבוצה מובדלת בעלת זכויות משלה, ופעלה להתחדשות תרבותית ורוחנית וליצירת ספרות ועיתונות בעברית. מאידך פעלה התנועה להשתלבות מיטבית של היהודים במדינותיהם, תוך הקניית השפה, התרבות והערכים של הסביבה.

התנועה קידמה רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש המחשבה וביקורתיות, ובתוכה עצמה התקיים מנעד רחב בין מתונים שביקשו שמרנות ופשרנות מרביות לקיצונים ששאפו לתמורה מן השורש. היא נתפשת על פי רוב כענף היהודי של מגמת הנאורות הכללית.

הנכונות לצאת נגד הממסד סימלה את הבשלתה של תודעה אחרת, שהלכה וצמחה בקרב המשכילים: ראיית עצמם כאליטה חדשה, שאינה כפופה לרבנים, ומשימתה להוביל את הציבור היהודי ולהנהיג אותו בדרכו לשיפור עצמי.

בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של יהודי מרכז ומזרח אירופה. נציגיה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט. על רקע זה התנגשה התנועה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם המסורת בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת שביקשו לצמצם או לבטל את היותם של היהודים קולקטיב מובחן. המניע העיקרי של התנועה היה השאיפה למודרניזציה של הציבור היהודי ממרכז ומזרח אירופה ברוח עקרונות הליברליזם והרציונליזם כפי שרווחו במחשבת המאה ה־18 וה־19. נציגיה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט. חבריה כיוונו להפיץ את ערכי התרבות האירופאית בקרב הציבור, ללמד אותו את לשון המדינה ולכוון להשתלבותו בחברה. הם התנגדו לסתגרנות היהודים ופעלו בין היתר לזניחת הלבוש המסורתי ולאימוץ ההופעה המקובלת, הטיפו לנאמנות למולדת ולשלטונות הריכוזיים החדשים ופעלו להחלשת כוחם של מוסדות הקהילה, אותם תפשו כשריד לאפליה של ימי הביניים. הם ביקרו תופעות חברתיות כעיסוק בלעדי בתלמוד, נישואי בוסר, השימוש בחרם להשלטת מרות הקהילה ועוד. במישור הכלכלי, ביקשו להפוך את היהודים ליצרניים ומועילים במשק המתארגן־מחדש של המדינות בהן חיו.

תחום מרכזי נוסף היה רפורמה חינוכית: ב־1778 הקימו יצחק דניאל איציג ודניאל פרידלנדר בברלין את “חברת חינוך נערים” (‘פרייאשולע’) המוסד היהודי המודרני הראשון והיחיד ביהדות אשכנז שנכללו בו לימודי חול ולא רק קודש. המוסד התקבל בהתלהבות בבירה ברלין. ב־1780 החלו מנדלסון ועמיתיו במפעלם הגדול, “נתיבות השלום” (‘הביאור’), תרגום של חמשת חומשי תורה לגרמנית בכתב עברי. חיבור זה שיקף את תיעובם לניב היהודי וכמיהתם ללמד את הציבור, שהיה רחוק מלדעת את האלף־בית הלטיני, גרמנית תקנית מחד ועברית מטוהרת מאידך. “נתיבות שלום” שימש בעתיד גם משכילים צעירים במזרח אירופה, שהתחנכו בתלמודי תורה, כשער לרכוש דרכו את השפה הגרמנית.

ב־1782 עשו מצדדי ההשכלה להנחלת הוראה מודרנית בקרב היהודים. במזרח אירופה הם ייסדו את החדר המתוקן ומכונים להכשרת רבנים. אחיזה בתוכנית פעולה מעין זו וחתירה ליישמה הייתה התבחין שהבדיל בין מתעניינים סתם בדקדוק עברי ומדעים, שנפוצו במאה ה־18, לבין ראשוני המשכילים ממש שהתגבשו כחוג בפרוסיה בשנות ה־70 וה־80 שלה. ייחודם היה בכך שקראו תיגר על ההנהגה הרבנית וראו עצמם אליטה מתחרה, ובפועלם הניחו את היסוד למרבית התנועות המודרניות בקרב היהודים.

על רקע זה התנגשה התנועה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם המסורת בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת שביקשו לצמצם או לבטל את היותם של היהודים קולקטיב מובחן.

במקביל לחזון ההתערות, דרשו המשכילים את שימור ייחודיותם של היהודים כקיבוץ נפרד והאמינו כי התמורות שתבעו היו הערובה היחידה לכך שישרדו את המעבר לעידן חדש. יחסם לאפשרות האמנציפציה היה דו־משמעי: פעילות לטמיעה מלאה של היהודים בחברה הסובבת התבטא בתחום השפה, בו רצו המשכילים להמיר את הדו־לשוניות של החברה המסורתית, לשון הקודש בחיי הדת, ויידיש לצורכי חולין, במערך חלופי של עברית מחודשת לצרכים פנים־יהודיים ולשון המדינה לתקשורת עם הסביבה. יחסם ליידיש היה שלילי כמעט ללא יוצא מן הכלל, אף כי לעיתים נאלצו לכתוב בה כדי לפנות להמוני העם,

התנועה הייתה אחראית לתחיית הלשון העברית כלשון ספרותית לצורכי חולין. אחד מנדבכיה של ההשכלה, שמפעלה הגדול היה חידוש השימוש בעברית כשפה ספרותית לצרכים חילוניים (הפיכתה ללשון דיבור התרחשה רק מאוחר הרבה יותר), היה ההתעניינות בדקדוקה, וחיבור ספרות, עיתונות, שירה ומחזאות עניפה. מבחינה לשונית, השפה המשכילית התאפיינה בסגנון גבוה ופורמלי, שנשאב מהמקרא, ממדקדקי העברית בימי הביניים ומשורריה. הם הרבו במליצות ובשיבוץ קטעים שלמים מהמקורות.

המשכילים נמנעו כמעט באופן גורף משימוש בארמית או בלשון חז"ל, מתוך הקפדה על טוהר “שפת עבר צחה” כפי שכינוה ודחיית הסגנון שרווח בכתבי הרבנים בימיהם, אותו חשבו לקלוקל ונחות. סופריה, בלשנייה משורריה ומחזאיה היוו את השלב הפותח בספרות העברית המודרנית.

האכזבה וההתנערות מהנחות היסוד הליברליות על השתלבות במדינות בהן חיו היהודים, לטובת פיתוח לאומיות משלהם או אידאולוגיות מהפכניות כמו סוציאליזם, סימנו את קצה של ההשכלה במזרח אירופה. התנועות הלאומיות היהודיות שתפסו את מקומה ביקרו אותה קשות ותיארוה כהתבוללות.

דפוס בסיסי שאפיין את התנועה בכל תולדותיה היה חולשתה וכפיפותה לכוחות גדולים בהרבה. המשכילים עצמם היו כמעט תמיד אינטלקטואלים עניים שהיו תלויים באחרים שיממנו אותם ויעניקו להם שהות להגות ולכתוב, בין אם פטרונים יהודים עשירים או מוסדות המדינה שמתוכם פעלו. פעילי התנועה חלמו להתמצב כהנהגה שתוביל את העם לתמורה רוחנית ופריחה תרבותית בעברית. השלטונות היו אדישים לחלוטין לשיקולים כאלו, ותבעו נתינים מועילים שיתרמו לכלכלה, ידעו את השפה המדוברת, יהיו נאמנים ולא יכבידו על הסדר הציבורי בדרישות מיוחדות. גם ליהודים העשירים היו שיקוליהם שלהם. למרות שחלק מהעשירים חלקו את האידיאלים של התנועה, הם היו לרוב מעשיים. הם התעניינו פחות בחזונות הערכיים מרחיקי הלכת של נתמכיהם ויותר בריצוי השלטון ככל הניתן, מתוך כוונה להשתלב ולקבל מעמד שווה בחברה.

מאפיין חשוב אחר של התנועה היה טיבה כאידאולוגיית מעבר. חוגי ההשכלה התבססו על חברים שגדלו בתוך החברה היהודית הישנה, לרוב למדנים צעירים, ונחשפו להשקפתה מאפס. הביאור לחומש של משה מנדלסון, “נתיבות השלום”, שנכתב בגרמנית באותיות בעבריות, היה במשך דורות הכלי של יוצאי תלמודי תורה וישיבות ללמוד לראשונה שפה זרה ולצאת מהבידוד הלשוני שנבע מחינוכם. מיעוט לימודי הדת של הנשים הביא לרוב לחוסר שליטה בעברית. בעוד שההורים צרכו תרבות בעברית מכתבי התנועה, הצאצאים כבר נולדו מחוץ להוויה המסורתית ושלטו בשפת המדינה. ההיצע המועט בעברית, אם בכלל היו בקיאים בה בהיעדר חינוך מן הסוג הישן, לא משך אותם. כמו כן, בכל אזור בו התחוללה ולו מודרניזציה שטחית של הציבור היהודי ורובו קיבל את הצורך בהשתלבות במידה מסוימת, איבדה התנועה את משמעותה והתפוגגה.


תנועת ההשכלה במחוזות שונים


ברלין: 1782 ציינה עוד אבן דרך בתולדות ההשכלה הברלינאית, כשיצחק אייכל ייסד בקניגסברג את “חברת דורשי שפת עבר” והוא וחבריו החלו בהפצת כתב־העת המרכזי של התנועה בדור זה, “המאסף”. זה שימש מוקד ובמה להפצת כתביהם בעברית, תוך המשך קידום התרבות הגרמנית בקרב הציבור היהודי הרחב. כעבור ארבע שנים “דורשי שפת עבר” התאחדו עם “חברת שוחרי הטוב והתושיה” בברלין. ב’מאסף' התפרסמו דיווחים חדשותיים, ביקורות ספרות, שירים ומאמרים במדעים, מרביתם בעברית. בשיאו באמצע שנות ה־80, הוא היה מוקדו של חוג תורמים פעיל בן כמה עשרות והיו לו 272 מנויים. הם התפרשו הרחק מעבר לברלין, כרשת של בודדים וחוגי קריאה קטנים שהשפיעו על קהילותיהם.

ההשכלה הברלינאית איבדה את תנופתה כאשר “המאסף” נסגר ב־1797. מגמת אימוץ הגרמנית כשפה עקפה בהרבה את תביעותיה של התנועה בראשיתה והשימוש בעברית התייתר. במקביל נטשו הפטרונים העשירים את המלומדים, שגישתם נראתה עתה כאנכרוניסטית. מעגלי האינטלקטואלים ששאפו לטמיעה מלאה והיו מנותקים מהשיח המשכילי או לכל היותר בשוליו, תפסו את מרכז הבמה. בדור הבא פנו רבים מבניה של האליטה היהודית המשתלבת, אותם אלו שההשכלה ניסתה להציע להם חלופה, להתנצרות.

ב־1806 החלו לפרסם את כתב־העת “שולמית”, הראשון שנכתב כולו באות גרמנית ונועד גם לקהל נוצרי; נגוזה סופית הדואליות הלשונית (ובמשתמע, החברתית) בה התנהלה הקהילה המסורתית ושאותה שימרה ההשכלה, ואף ניסתה להעצימה באמצעות תחיית העברית, בה היה מרחב אחד לצורכי פנים ואחר ונבדל לתקשורת עם הגויים. תביעת השלטונות מן הציבור היהודי לעבור רפורמה כדי להתאים עצמו לחברה הסובבת הופנמה על ידי כל אגפיו, כולל השמרנים המובהקים, שפנו אליה במשותף מתוך תקווה לקבלת אמנציפציה. בשני הדורות הבאים צמחו מתוך מגמה זו כל התנועות החדשות “חכמת ישראל”, “הנאו־אורתודוקסיה”־

היהדות הרפורמית.

השפעתה של ברלין הקרינה החוצה וזכרה נשמר, בין היתר באמצעות משכילים שעזבו אותה ונדדו באירופה. התנועה פעלה מעט אף במערב אירופה. ב־1815 נוסדה באמסטרדם “חברת תועלת” הקטנה, שהפיצה ספרות משכילית וטיפחה מגמה דומה. באלזס פעל חוג מצומצם סביב משה אנסהיים, מן המאספים. באנגליה היו מספר אינטלקטואלים שכתבו בעברית, אך הם הושפעו כמעט אך ורק מהתרבות המקומית ולא מהחוג המנדלסוני. בארצות אלה כולן התרחשה האקולטורציה (תִּרְבּוּת “סִגּוּל תַּרְבּוּת” הוא תהליך חברתי בו קבוצות אנושיות רוכשות ומסגלות לעצמן את התרבות והערכים של זולתן) רובה ככולה במגע ישיר עם החברה הסובבת או דרך הקהילות הספרדיות הוותיקות, שאימצו את ערכיה הרבה קודם; ההשפעות המשכיליות היו חלשות ומבודדות.

הנחלות האוסטריות: כבר בסביבות 1780 התפתח בפראג מרכז משכילי. השכלת פראג התאפיינה לאורך כל ימיה בשמרנות, מתינות והקפדה על שימור יחסים תקינים עם ההנהגה הרבנית לצד ביקורת על אורחות הקהילה ותביעה להשתלבות ומודרניזציה. בניגוד לשרידי המאספים שכמהו להשתלבות בהוויה הגרמנית, ראו מקביליהם בפראג את היהודים כשווים בין העממים הרבים שאכלסו את ממלכת הבסבורג. הנחות היסוד שלהם היו השתלבות ואוניברסליות מתונה ברוח הנאורות. הם אף גילו אהדה לניב היהודי־גרמני, באופן חריג למשכילים.


פראג לא הגיעה מעולם לשכלול שאפיין את פרוסיה. במשך כל שנות ה־1780 וה־1790 נותרה במידה רבה בצלה של ברלין, אם בצייתנות ואם מתוך מחאה, אך תמיד כשלוחה ולא כמרכז עצמאי של ממש. רק בתחילת המאה ה־19 החלו הבוהמים לפעול לבדם. ב־1802 הקימו חוג מאורגן, “חברת העברים הצעירים” (Gesellschaft der jungen Hebräer) וזה הוציא כתב־עת, “יודיש־דייטשע מונאטשריפט”, אם כי רק למשך חצי שנה. משכילי פראג נדרשו בדרך כלל לפרסם את דבריהם ב“שולמית” הגרמני.

לצד הרוב המתון פעלו גם משכילים קיצוניים שהטיפו להשתלבות ולהסרת חישוקי הדת וראו בכך את הערובה היחידה לשימור היהדות בצורה כלשהי בטרם תתפורר לגמרי. הרץ הומברג התפרסם בשל מדיניותו הנוקשה כמפקח על החינוך היהודי בגליציה, בה ניסה לכפות בתי־ספר מודרניים בחוזק יד על המקומיים.

המרכז המשכילי בפראג גווע לאטו לקראת 1830, כשרמת הטמיעה של היהודים ייתרה פעילות תרבותית עצמאית: בעשור זה ולאחריו הם פנו להשתתפות מלאה בסביבה דוברת־הגרמנית (ומאוחר יותר, גם בתרבות הצ’כית שקמה לאטה), והחינוך המסורתי כמעט ונעלם.

במורביה השכנה הייתה ההשכלה מתונה ומשולבת באליטה הרבנית באותה מידה ואף יותר. חוגים משגשגים התקיימו בכל החבל, והגדול שבהם היה בפרוסניץ. משם הוקרנה השפעה מסוימת אל מערב ממלכת הונגריה, בה לא התפתח מרכז עצמאי. הדפוס המתון בבוהמיה ומורביה, אף כי לא נעדר חיכוכים, אפשר קיום הרמוני למדי; המשכילים היוו סוכן תירבות חשוב, אבל עמדו בצלה של מערכת בתי־ספר בשפה הגרמנית שהתקבלה על ידי ההנהגה המסורתית עוד בימי יוזף השני. אפילו הנוקשים מבין הרבנים הפגינו אהדה לאגף השמרני של ההשכלה, והישיבות היו מרכזיה. באופן טיפוסי לפלך, פעלו בפרוסניץ במקביל ישיבה, בה נלמדו גם מקצועות כלליים, בית־ספר יהודי מודרני, ומעגל ספרותי עברי. הסניף המורבי דעך, בנסיבות דומות לאלו של פראג, סביב אביב העמים.

המוקד הגדול והמרכזי של ההשכלה בנחלות בית הבסבורג היה גליציה. בין 1787 ל־1800 ניסה הומברג לכפות על היהודים חינוך מודרני, והוביל לטראומה קשה. הכח העולה בגליציה היה החסידות. ב־1813 עשתה ההשכלה בחבל את צעדה הגדול הראשון: הוקם בית־ספר מודרני. הסוחרים העשירים בערים הגדולות ברודי, טרנופול, למברג וקרקוב היו פטרוניהם של צעירים רבים שעזבו את החברה המסורתית והתעניינו בחינוך כללי ובהפצת תרבות בקרב ההמונים.


משכילי גליציה היו שרויים בעימות מתמשך עם החסידים, עימות שהיווה מכנה משותף מרכזי עבורם. אחד הנושאים או הרעיון המרכזי בספרותם היה הצגת החסידים כבורים שטופים באמונות תפלות, שהזיהוי הבלעדי בין חסידות למיסטיקה וכישוף היה פריה של זו.

השכלת גליציה חבקה מנעד רחב מרב שמרן לעורך ‘החלוץ’ שהכריז כי מטרתו לשחרר את העם מהבלי התלמוד. אף כי שיא פעילותה חלף סביב 1860, התנועה הגליציאנית שגשגה במשך דורות, עד קץ ההשכלה בכלל. כפי שיתרחש ברוסיה, אם כי באופן הדרגתי ומתון יותר, נעו יהודי החבל בשנות ה־70 וה־80 ללאומיות יהודית מחד ולפולוניזציה מאידך. שכבה צרה ואמידה אימצה לגמרי את התרבות הגרמנית כבר קודם.

בבירה הכלל־קיסרית וינה לא קם חוג משכילים יוצר, אך היא הייתה למרכז חשוב להפצת כתבי התנועה. להשכלה האוסטרית היה אגף איטלקי קטן. על אף שכתבו בעברית, פרסמו בעיתונות הווינאית ועמדו בקשרים חזקים עם גליציה, ההיבט של תפקיד המשכיל כדוחף לשינוי חברתי היה שולי בפועלם. כבמערב אירופה, המודרניזציה הגיעה ליהודי איטליה קודם ובדרכים אחרות.


רוסיה: בטריטוריות שהיו ב־1812 לפולין הייתה נוכחות משכילית עוד מימי ברלין. בראשית המאה ה־19 הייתה בה פעילות תחייה יהודית משמעותית. אף כי העלית התרבותית באזור נטתה יותר להשתלבות וכתבה בעיקר בפולנית (הלעז של רוב המשכילים היה גרמנית) ופחות בעברית, היו בה נימות משכיליות חזקות וחבריה הצהירו על השפעתם של מנדלסון ואחרים עליהם.

ההשכלה בתחום המושב התפתחה בראשיתה בשני מרכזים: וילנה, בה הייתה אליטה רבנית גדולה שהיוותה לה מצע נח ושמשכיליה התאפיינו בשמרנות ואף באדיקות ממש; ואודסה, עיר תוססת בה התיישבו סוחרים גליציאנים שהביאו עמם את הנופך המשכילי של מולדתם. החוג הווילנאי קם בשנות ה־30 בראשות מרדכי אהרן גינצבורג, והאודסאי התבסס סביב בצלאל שטרן, שניהל את בית־הספר היהודי המודרני הראשון בעיר מ־1829.

אך הדמות הבולטת ביותר בכל רוסיה הייתה יצחק בר לווינזון. במקביל לפעילותו הספרותית קשר קשרים עם שלטון הצאר, וב־1828 הוציא לאור מנשר שקרא לרפורמה מקיפה בחיי היהודים, ‘תעודה לישראל’.


ב־1840 החליט שר החינוך סרגיי אוברוב לנסות ליזום מהלך כזה בשיתוף המשכילים, שהיוו מיעוט זעיר בציבור היהודי. הוקמו רשת בתי־ספר ושני מוסדות להכשרת רבנים מטעם הממשלה.

ב־1843 עתרו המשכילים לממשלה להחיל צו שהורה ליהודים לזנוח את הלבוש וההופעה המסורתית ולאמץ את הביגוד המקובל. פרשה זו, שנודעה כ’ההשכלה מטעם', הייתה כישלון. החינוך היהודי המשיך ברובו המוחלט להתנהל במתכונת הישנה, וגם היבטים אחרים של החברה הושפעו אך מעט. עם זאת גבר ביטחונם של המשכילים, ובד ובד החלה ההנהגה הרבנית לראותם כאויבים מסוכנים. במקביל לפעילותה הציבורית, הרימה ההשכלה הרוסית תרומה תרבותית גדולה: בין היתר, פרסם אברהם מאפו ב־1853 את “אהבת ציון”, הרומן העברי הראשון, ואד"ם הכהן היה משורר מרכזי.

המדיניות הליברלית של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה מ־1855 והלאה הובילה להשתלבות גדלה של היהודים בחיי הכלכלה. התפתחות זו, שלא כאמצעי הכפייה שהפעיל קודמו, יצרה מאליה ציבור שהיה נכון יותר לקליטת רעיונות מן החוץ. החלה להתהוות גם אינטליגנציה דוברת־רוסית שהזדהתה עם תרבות המדינה יותר ויותר. עיתון ‘המליץ’, שהתפרסם למן 1860, תפקד כבימה המרכזית של ההשכלה. לצדו פעלו עיתונים כ’הכרמל', ‘הצפירה’, ‘המגיד’ ועוד. בנוסף, קם דור חדש של משכילים רדיקליים דוגמת יהודה לייב גורדון, שטבע את הססמה “הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ” בשירו “הקיצה עמי”, ואחרים אשר ביקרו קשות את הדת ודרשו שינוי גורף בחברה היהודית. מנגד ניצב מחנה ההשכלה המתונה, שכלל וותיקים לצד צעירים יותר שהחשש מהמגמות הקיצוניות הלך והתחזק בקרבם.

אם קודם הפנו את מאמציהם לעומת הרבנים השמרנים, עתה קיוו לברית עמם כדי לקדם רפורמה מוסכמת ומרוסנת בארחות הציבור שנועדה בעיניהם לבלום את סכנת ההיסחפות לטמיעה. למגמה הזו – “מהשכלה לוחמת להשכלה משמרת”, היו מהלכים בקרב רבנים צעירים ופתוחים שמרדכי גימפל יפה, יצחק יעקב ריינס ויחיאל מיכל פינס נמנו על הבולטים מביניהם. ב־1863 הופיע עוד גורם, ‘חברת מרבי השכלה’ המתונה והבורגנית. זו שאפה לפעול בתיאום עם הממשל ועם חזונו הרפורמטורי, ונעשתה בהדרגה מזוהה עם ההשתלבות הגורפת בהוויה הרוסית. תקוות המשכילים המתונים להסכמה עם הרבנות נמוגו בלחץ המאורעות והרדיקלים.

בשלב זה, למול ההפנמה כי סירוב השלטונות להעניק ליהודים שוויון זכויות עמד בעינו ותחושה גוברת של אפליה, החלה מגמה של התנערות מהאידיאלים של העבר. יל“ג, מל”ל ושכמותם כתבו על תחושת ניכור כשהם ניצבים בין ציבור מסורתי מאוד מחד, ומתבוללים ששאפו להיטמע כליל מאידך. פרץ סמולנסקין, עורך עיתון ‘השחר’ בווינה, החל לתאר את ההשכלה שבה דגל בצעירותו כרמייה עצמית.

בסדרת המאמרים ‘עת לטעת’ שפרסם בשנות ה־70, תקף בשצף את מנדלסון, שלל את רעיונות ההשתלבות והחל להעלות את הקביעה שהיהודים מהווים לאום במשמעותו המודרנית. הזעזוע שעבר על יהודי רוסיה עם “הסופות בנגב”, שורת הפוגרומים של 1881, הביא לתגובה דומה בקרב רוב המשכילים, שהתאכזבו משאיפותיהם. הם וקהל היעד שלהם פנו לחלופות אחרות: הזדהות מלאה עם היסודות הפרוגרסיביים בחברה הרוסית (בין סוציאליסטים ובין ליברלים), הגירה לארצות הברית, רומנטיזציה של השכבות העממיות והיידיש או ‘חיבת ציון’, שקראה לעלייה לארץ ישראל.

התנועה איבדה את טעם קיומה גם בפן אחר; כל שכבות הציבור הסכימו עתה לכך שחינוך מודרני ברמה מסוימת נדרש להשתלבות כלכלית. גם תופעות כנישואי בוסר וכדומה נעלמו למעשה בלחץ חילופי העתים. אף על פי שיהדות רוסיה נותרה מבודדת יחסית מתרבות הסביבה חלפו ימי הקהילה המסוגרת שהייתה ערב ‘ההשכלה מטעם’.

לקראת מפנה המאה איבדה המילה “משכיל” את הקשרה האידאולוגי וקיבלה את משמעותה בעברית המודרנית, במובן של אדם שרכש חינוך. מבחינה ספרותית, היה זה קץ השלב האחרון של תקופת ההשכלה שהחלה במנדלסון ווייזל, ותחילתה של תקופת התחייה.

להשכלה היו השפעות מסוימות גם במזרח התיכון והבלקן: הרב יהודה נחמה מסלוניקי היה בקשרי תכתובת עם המרכז הרוסי, וכמוהו אברהם דאנון באדירנה. בירושלים צמחה ביישוב הישן תנועה קטנה (בספריות שנוסדו בעיר ב־1874 ו־1884 היו גליונות ‘המאסף’) שמנתה בין היתר את יחיאל מיכל פינס וישראל דוב פרומקין. עימותיהם עם היישוב החדש הניעו אותם לחבור מחדש ליסודות השמרניים ביותר בעיר.

בצפון אפריקה ניהלו דמויות כגון שלום פלאח, יצחק בן יעיש הלוי ודוד אלקיים מערכה להחייאת העברית, כתבו לעיתונים במזרח אירופה ודרשו לתקן את חליי הקהילות מהם באו; אך מאבקם העיקרי והכושל היה בתרבות הצרפתית שהפיצו בתי־הספר של כי"ח.


 

פרק 60: ההיסטוריה של ארצות הברית


ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב“עולם חדש” ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית.

המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מיצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לתרבות קלוביס. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מיצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה־15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי “אינדייה”, היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות זו והשם אינדיאנים הוחלף לשמות כגון “עמים ילידים” או “אמרינדיאנים” או “אמריקאים ילידים”.


התרבויות של התקופה הפרה־קולומביאנית


“התקופה הפרה־קולומביאנית” או “התקופה הטרום־קולומביאנית” הוא כינוי לפרק הזמן בהיסטוריה של העולם החדש שקדם ל“גילוי אמריקה” בידי כריסטופר קולומבוס. המונח מעניק חשיבות מרכזית לשינוי התרבותי, החברתי, הדמוגרפי והפוליטי שחולל הקולוניאליזם האירופי בהמיספרה המערבית החל מסוף המאה ה־15.

מעבר לתיקוף היסטורי המונח מתייחס גם למכלול מאפייני החברה והתרבות של אותן תרבויות אמריקאיות־ילידיות שהתקיימו ללא מגע עם הכובשים האירופאים שנמשכו והתקיימו לעיתים גם עשרות ומאות שנים לאחר 1492, בהתאם להתפשטות הקולוניאליזם וקצב אכיפת התרבות האירופית על זו הילידית. מסיבה זו עושים חלק מהחוקרים שימוש חלופי במונח “התקופה הפרה־קולוניאלית באמריקה”.

מחקרים ארכאולוגיים, בלשניים וגנטיים מצביעים על כך שתושביה הראשונים של יבשת אמריקה היו ציידים־לקטים נוודים שהגיעו אליה מאסיה, כנראה דרך גשר היבשה שחיבר בין שתי היבשות עד לפני כ־11,000 שנים במקום בו נמצא היום מצר ברינג. העדויות המוקדמות ביותר לנוכחות אנושית ביבשת, מתוארכות ללפני כ־12,500 שנה, הן נמצאו באתר מונטה ורדה שבצ’ילה, והן משויכות לתרבות קלוביס97.

מאז אמצע האלף ה־2 לפנה"ס, התפתחו במרכז אמריקה מספר תרבויות, ובהן האולמקים, טאוטיווקאן, מאיה, הזפוטקים, המישטקים, הוואסטקים, טרסקאן, הטולטקים והאצטקים. תרבויות אלה רכשו ידע רב במתמטיקה, אסטרונומיה ורפואה, היו להן לוחות שנה מתקדמים, הם ידעו לבנות מבנים מרשימים ובהם פירמידות, וכן עשו שימוש (מועט) בגלגלים. כמה מהערים שהקימו, ובהן טאוטיווקאן, טנוצ’טיטלאן וצ’ולולה היו מהערים הגדולות ביותר בעולם באותה העת, והתגוררו בהן עשרות ומאות אלפי בני אדם.

בדרום אמריקה התפתחו מאז האלף ה־3 לפנה"ס תרבויות כגון תרבות ולדיביה (באקוודור של ימינו), נורטה צ’יקו (בצפון פרו של ימינו), הקניארים (אקוודור), צ’אווין (פרו), מואיסקה (קולומביה), מוצ’ה (פרו), קצ’ואה (ממנו צמחה אימפריית האינקה), איימארה (בוליביה) וקמבבה (אמאזוניה). לעמים אלה היו הישגים רבים בחקלאות, ובין היתר בייתו את התירס, השעועית, המניהוט והכותנה, ואף הם רכשו ידע בתחומי הרפואה וההנדסה.

מרבית אזורי יבשת אמריקה נשארו מיושבים במתכונת שבטית עד להופעתו של האדם הלבן בסוף המאה ה־15. יוצאים מן הכלל הזה הם אזורי רמת מקסיקו, חצי האי יוקטן ורמת פרו. באזורים אלו התפתחו לאורך ההיסטוריה ממלכות ריכוזיות מפותחות ששלטו על אלפים רבים של בני אדם, גבו מסים, קיימו צבאות, הקימו בניני ציבור גדולים ופיתחו תחומי ידע דוגמת אסטרונומיה, חקלאות מתוכננת, מתמטיקה, כתב, הנדסה אזרחית, דת מרכזית ומעמד של נושאי ידע ־ הכוהנים.

על פי הממצאים הארכאולוגיים נראה כי המבנה הממלכתי הראשון קם לפני כ־2,600 שנה באזור החוף של מפרץ מקסיקו. באזור זה נמצאו פסלי ענק עשויים אבן במשקל של מספר טונות כל אחד וגובה של מספר מטרים, בדרך כלל היו אלה פסלים של פני בני אדם, כנראה בני המעמד הגבוה השליטים. מאוחר יותר מתפשטים הממצאים אל תוך רמת מקסיקו, בעלת האקלים הנוח יותר, ומופיעות שם ערים שיכלו לאכלס עשרות אלפי בני אדם, מבני ציבור, כולל בצורת פירמידות, ושרידים של מערכות דת, שלטון וארגון מורכבות. באזור זה התפתחו לאורך השנים הממלכות של האולמקים, הטולטקים והאצטקים.


אמריקה הצפונית

  1. תרבות אדינה – תרבות אדינה התקיימה סביב השנים 1000 ל־200 לפנה"ס. תרבות אדינה מתייחסת לקבוצה חברתית שהייתה מורכבת כנראה ממספר חברות צפון אמריקאיות אשר קיימו דינמיקה חברתית ביניהן וחלקו מאפיינים תרבותיים משותפים כמו מבנה טקסי הקבורה, ושימוש בכלים דומים כמו גרזנים או מקטרות. בני התרבות התיישבו באזור רחב בו נמצאים כיום חלקים של אוהיו, אינדיאנה, וירג’יניה המערבית, קנטקי, וייתכן שבמקומות נוספים דוגמת פנסילבניה. בני התרבות הותירו אחריהם אלפי אתרים ארכיאולוגים בהם ישנן עדויות לפיתוח חקלאי, קדרות, עבודות אומנות ומסחר נרחב, שסיפק להם מגוון חומרי גלם, החל מנחושת ועד לצדפות. לתרבות אדינה הייתה השפעה רבה על תרבויות מאוחרות יותר שהתקיימו באותם האזורים כמו בני ההופוול, שתרבותם מוזכרת לעיתים כפיתוח של תרבות האדינה.

  2. תרבות דורסט – תרבות דורסט היא תרבות פלאו־אסקימואית שהתקיימה החל מ־500 לפנה"ס ועד ל־1000–1500 לספירה, וקדמה לתרבות האינואיטים בקוטב הצפוני של צפון אמריקה. הם נקראים על שם קייפ דורסט, שבנונאווט שבקנדה. הממצאים מהתרבות כוללים להבים חד־צדדיים ייחודיים, מנורות, סבון, וכלי גילוף.

  3. תרבות הופוול – המונח תרבות ההופוול מתייחס לתרבויות ששגשגו לאורך הנהרות במערב התיכון וצפון־מזרח ארה“ב, משנת 200 לפנה”ס, ועד לשנת 500 לספירה. לא מדובר במבנה חברתי או תרבותי אחד קבוע, אלא באסופה של תרבויות שונות אשר נקשרו אלו באלו על ידי רשת משותפת של נתיבי מסחר. בשיאו השתרע נתיב המסחר שלהם מנהר קריסטל בפלורידה של היום, ועד ימת אונטריו. לאורך נתיב הסחר התבצעה פעילות מסחר ענפה. תרבות ההופוול התאפיינה באומנות מתקדמת ומורכבת ביותר בהשוואה לתקופה הפרה־קולומביאנית כולה.

  4. תרבות הוהוקם – תרבות הוהוקם הייתה תרבות חומרית שמרכזה היה במדינת אריזונה של ימינו סביב התקופה שבין השנים 200־ 1450 בערך. הוהוקם הייתה אחת מ־4 התרבויות הראשיות בדרום־מערב ארה“ב של ימינו. בני ההוהוקם הקימו מרכזי מסחר חשובים כדוגמת המרכז בסנייקטאון (Snaketown) ונחשבים הבנאים של מערכת תעלות ההשקיה המקורית סביב פניקס, שנבנו מחדש ע”י החלוצים המורמונים בשלהי המאה ה־19. לפי המסורת המקומית שעברה בעל פה, ייתכן שהוהוקם היו האבות הקדמונים של שבטי האינדיאנים, הפימה והטוהונו אודהאם בדרום אריזונה. בסביבות שנת 1000, היו בני ההוהוקם לתרבות הראשונה שהשתלטה על טכנולוגיית תצריב בעזרת חומצה (שיטת דפוס שקע לקישוט כלי נשק, צלחות, כוסות, ומגנים).

  5. אירוקווי – האירוקווי, הנקראים גם “שש האומות” או “אנשי הבית הארוך”, הם קבוצת שבטי אינדיאנים צפון אמריקניים הכוללים שישה שבטים. ידוע על קיומם של המתיישבים האינדיאנים באזור, החל משנת 1000 לספירה. שבטים אלה עסקו הן בחקלאות והן בגידול ורעיית עדרי ביזון אמריקאי. האירוקווי הוא שמם באנגלית. בשפתם הם מכנים את עצמם הו־דה־נו־סאוני (Haudenosaunee). הקבוצה שוכנת בעיקר בצפון־מזרח ארצות הברית, במדינות ניו אינגלנד, בניו יורק, בפנסילבניה ובדרום קנדה, בפרובינציות קוויבק ודרום אונטריו.

  6. תרבות מוגולון – תרבות מוגולון היא תרבות שהתקיימה בשטחים שכיום שייכים לדרום מזרח אריזונה, ולדרום מערב ניו מקסיקו מסביבות המאה ה־1 לספירה ועד לסביבות המאה ה־15 לספירה. בני המוגולון החלו לעסוק יותר ויותר בחקלאות במשך המאות ה־10 עד המאה ה־12. בתקופה זו ומעבר לה, כפריהם של בני המוגולון החלו לגדול בהדרגה במקביל לפיתוח החקלאי, ושיטות בניית בתי המגורים שלהם השתכללו. בני המוגולון ידועים במיוחד בעבודות הקדרות המרשימות שלהם.

  7. תרבות המיסיסיפי – תרבות המיסיסיפי שהתקיימה באזורים נרחבים של צפון אמריקה, מתוארכת על ידי ארכאולוגים לסביבות טווח הזמן של 700–1600 לספירה. בשטחי התרבות קמו מספר התיישבויות עירוניות וכפריות, אשר ניהלו ביניהן קשרי מסחר רופפים. התרבות שגשגה מהחופים הדרומיים של הימות הגדולות, במערב ניו יורק ופנסילבניה של היום, ועד לדרום־מזרח ארצות הברית של היום. התרבות החלה להיווצר לאורכו של נהר המיסיסיפי שעל שמו היא נקראת.

  8. אפאצ’י – אפאצ’י הוא שם קיבוצי למספר תרבויות קשורות מבין השבטים האינדיאנים המתגוררים באזור דרום־מערב ארצות הברית, בעיקר באזורי אריזונה, ניו מקסיקו, אוקלהומה ואזורים אחרים בסביבה. השם “אפאצ’י” הגיע לאנגלית ממקור ספרדי, אך מקורו המדויק אינו ידוע. השם כנראה בא מן המילה הספרדית לדביבון “Mapache”. לפי עדויות ארכאולוגיות, נראה כי האפאצ’י הגיעו לצפון אמריקה בסביבות שנת 1000 לספירה. רובם היו נוודים ולא הקימו יישובים קבועים כמו קבוצות דרום־מערביות אחרות. באוכלוסייה המסורתית מדוברות בעיקר שפות אינדיאניות, כגון: צ’יריקואה, חיקרייה, ליפאן, מסקלרו ואפאצ’ית מערבית.

לבני האפאצ’י מספר דתות, כולל הכנסייה הילידית, נצרות,ושמאניזם מסורתי. כל בני השבט חיו במשפחות מורחבות, שחיו באזור מסוים אך בנפרד. המשפחה המורחבת הכילה בדרך כלל בעל, אישה, ילדים לא־נשואים וילדות הנשואות יחד עם בעליהן וילדיהן. משפחה יכלה לעבוד עם משפחה אחרת עמה הייתה מתחלקת בכסף והייתה שותפה לה. בני שבט האפאצ’י היו ידועים כלוחמים נאמנים למולדתם.

9. ת’ולה – עם הת’ולה, או הפרוטו־אינואיטים, היו אבותיהם של כל האינואיטים המודרניים (האינואיטים זה כינוי למספר עמים אסקימוסים שחיים בחוג הארקטי). תרבותם התפתחה באזור החוף של אלסקה בסביבות שנת 1000, ותפוצתם התרחבה מזרחה אל תוך שטח קנדה, והגיעו לגרינלנד במאה ה־13. לאורך תהליך התפשטותם, שהמשיכה גם דרומה, ההתיישבות שלהם החליפה בהדרגה את זו של תרבות דורסט אשר היו באותם האזורים לפני הגעת הת’ולה. שלוש המצאות מזוהות עם התרבות הזו – הקייק, הצלצל ורתימת הכלבים למזחלת.

10. אנסאזי – האנסאזי היו בני שבטים קדמונים שמרכזם התרבותי היה בעיקר באזור ארבע הפינות שבדרום־מערב ארצות הברית המודרנית (יוטה, קולורדו, אריזונה וניו מקסיקו). שבט זה הקים יישובי קבע אשר הטביעו את חותמם בנוף המדברי של האזור, ומבנים ייחודיים אשר היו שונים משאר מבני הקבע של שבטי האינדיאנים האחרים, ביניהם המבנים הנמצאים ב“פארק ההיסטורי הלאומי של תרבות צ’אקו”, אשר היו הגדולים ביותר בצפון אמריקה עד למאה ה־19.

11. בלאקפוט – בלאקפוט (באנגלית: Blackfoot Confederacy) או ניציטאפי (ᖹᐟᒧᐧᒣᑯ, “האנשים המקוריים”) הוא שם קיבוצי לשלוש אומות ראשונות בססקצ’ואן, באלברטה ובבריטיש קולומביה שבקנדה, ולשבט אינדיאני במונטנה שבארצות הברית. הסיקסיקה, הקיינאיי והפיגאן הצפוניים מתגוררים ברובם בקנדה, והפיגאן הדרומיים מתגוררים בארצות הברית. ישנם ממצאים לקיומה של תרבות הבלאקפוט החל מסביבות שנת 1400. למרות שאכלו בעיקר בשר, אכלו בני בלקפוט גם מזונות צמחיים, והשתמשו באופן נרחב בחומרים מהצומח, מהם הכינו תרופות לבני אדם ולסוסים, ייצרו צבעים ובשמים, וכן השתמשו בצמחים לייצור של נשק ומבנים. בני בלאקפוט ניצלו 185 מינים של צמחים לשימושיהם השונים.

12. נאוואחו – “נאוואחו” (בשפת הנאווחו: Naabeehó) הוא שמו של עם של ילידי אמריקה אשר התקיימו בעבר כאומה ריבונית. בניו קוראים לעצמם Diné, שמשמעו בשפתם “עם”. קבוצה זו לא הופיעה בצורה משמעותית באזור דרום־מערב ארצות הברית של היום עד תחילת המאה ה־16.

באמצע המאה ה־16, החלו לפתח עם תרבויות שכנות סחר חליפין של תירס וכותנה ארוגה בעבור מוצרים כגון בשר ביזון, עורות, וחומרים לכלי אבן. כיום בני נאוואחו הם השבט האינדיאני השני בגודלו בצפון אמריקה.

13. יוט – “יוּט” (באנגלית: Ute) הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארה“ב המתגוררים כיום בעיקר במדינות יוטה וקולורדו, ומשויכים לקבוצות הילידים של האגן הגדול. בני השבט מתגוררים בשלוש שמורות. מדינת יוטה קרויה על שם קבוצה אתנית זו. לפני שהגיעו לאזור מתיישבים ממקסיקו, שלטו בני היוט על חלקים משמעותיים של מה שהיום הוא מזרח יוטה ומערב קולורדו וחלקים של ניו מקסיקו וויומינג. בני היוט לא היו מעולם קבוצה מאוחדת, וכללו קבוצות נוודים רבות ששמרו על קשרים קרובים עם הקבוצות השכנות. בין הקבוצות הגדולות היו: “Capote”, “Moache”, “Moanumts”, “Parianuche”, “Taviwach”, “”Weeminuche ו־ “Yamperika”. כמו כן “Uintah”, “Uncompahgre” ו־”White River Utes". שלא כמו קבוצות שבטיות אחרות באזור זה אין ליוט מסורת או הוכחות להגירה היסטורית לאזורים שכיום הם קולורדו ויוטה, ונראה שאבותיהם הקדמונים של בני היוט שלטו באזור זה או באזורים הסמוכים במשך לפחות אלף שנים. ההגירה החלקית האחרונה של בני היוט בתוך אזור זה הייתה בשנת 1885, שעה שהשבטים רוכזו בשמורות.

14. קומאנצ’י – שבט הקומאנצ’י (אנגלית: Comanche) הוא שבט אינדיאני שהתיישב בצפון אמריקה בשטח הנקרא קומאנצ’ריה המשתרע על חלקים ממדינת ניו מקסיקו המזרחית, דרום מזרח קולורדו, דרום מערב קנזס, מערב אוקלהומה, ומרבית מצפון מערב טקסס. אנשי הקומאנצ’י מוכרים על ידי ממשלת ארה“ב כ־אומת הקומאנצ’י שבסיסה בעיר לוטון שבמדינת אוקלהומה. לפני שאנשי שבט הקומאנצ’י באו במגע עם האדם הלבן הם היו לקטים ציידים. הקומאנצ’י היה השבט הדומיננטי באזור המישורים הגדולים בארה”ב. השם “קומאנצ’י” לקוח מהשם שניתן להם על ידי שבט היוט, “קימנטצי” שפירושו אויב.

15. גושוט – גושוט (באנגלית: Goshute) הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארה“ב, ענף של שושוני מערביים. קיימים שני שבטים של גושוט המוכרים ע”י ממשלת ארה"ב. מקור השם אינו ודאי. השם נגזר משמו של מנהיג ששמו “גושיפ” (Goship) או מהמילה “גוציפופיוצי” (Gutsipupiutsi) שמשמעה בשפת שושוני מערביים “אנשי המדבר”. הגושוט חיו בחלק השומם ביותר של מה שהוא כיום חלקה המערבי של יוטה וחלקה המזרחי של נבדה. בזמנים קדומים הם חיו ברמת קיום מינימלית ללא עודף כלכלי שעליו יכול היה להיבנות מבנה חברתי משוכלל יותר. הם היו מאורגנים בעיקר סביב משפחות גרעיניות וצדו וליקטו מזון במסגרת קבוצות משפחתיות תוך שיתוף פעולה לעיתים קרובות עם קבוצות משפחתיות אחרות שהיוו בדרך כלל כפר. במאות ה־18 וה־19 פשטו סוחרי עבדים מבני הנאוואחו והיוט על הגושוט. שלא כמו שכניהם השיגו הגושוט סוסים רק בשלהי המאה ה־19.

16. בני אלגונקין – בני אלגונקין הוא שם כולל לקבוצה של למעלה ממאה שבטים שחיו בקנדה שדיברו בשפות דומות וחלקו מאפייני תרבות מסוימים. בני שבטים אלו התיישבו בהדרגה מצפון לנהר סנט לורנס והאגמים הגדולים, במהלך המאות ה־13 וה־16. המבנה החברתי של בני אלגונקין היה מפותח, וכלל מושגים דתיים וטקסיים מורכבים ומתוחכמים. כך למשל, היה לבני אלגונקין ארגון פולחני סודי למחצה, שעסק ברפואה רוחנית. עד היום, מקורם של הרבה שמות גאוגרפיים בארה”ב ובקנדה הוא בשפתם של בני אלגונקין.


אמריקה הדרומית־ אזור פרו

  1. צ’אווין – צ’אווין הייתה תרבות, שהתקיימה לחופי האוקיינוס השקט ומורדותיו המערביים של רכס הרי האנדים, בשטח הנמצא כיום במדינת פרו המודרנית. בני הצ’אווין, שהתקיימו בין השנים 1000 ל־300 לפנה"ס לערך, הניחו את היסודות התרבותיים למרבית התרבויות המאוחרות בהרי האנדים. העיר צ’אווין דה ואנטאר (Chavín de Huantar) הוקמה במרכז הרכס המרכזי שבהרי האנדים כמרכז דתי־פולחני וחיו בה כ־3,000 איש. בני הצ’אווין התפרנסו מקדרות, אריגה ואף בניית כלים ועבודות ממתכות שונות. תחום המטלורגיה התפתח מאוד בתקופתם. בני הצ’אווין לא האמינו בכלי נשק, אך הודות לדתם המיוחדת והשפעתם התרבותית הרבה על העמים שסביב, לא סבלו מיריבות כלשהי בינם לבין מי מהעמים השכנים.

  2. פראקאס – תרבות פראקאס, שגשגה לאורך חופי האוקיינוס השקט של הרי אנדים המרכזיים, באזור שכיום נמצאת בו פרו, בסביבות 600־150 לפנה"ס.

  3. תרבות נסקה – תרבות נסקה פרחה משנת 100 לפני הספירה ועד שנת 750 לספירה, ליד החוף הדרומי והצחיח של פרו של היום. תרבות נסקה פיתחו מגוון של אומנויות וטכנולוגיות כמו קרמיקה, טקסטיל, מערכות מרשימות של אמות מים תת־קרקעיות וגיאוגליפים ־ שהידועים בהם הם קווי נסקה ־ סדרה של צורות ענק גאומטריות או בדמות חיות, אשר הדרך היחידה לראות ציורים אלו במלואם היא מהאוויר. מטרת ציורים אלו אינה ברורה כלל, אך אחת ההשערות הפופולריות מציעה שכוונה בני הנסקה הייתה שמי שיראה את הציורים הללו יהיו האלים עצמם.

  4. תרבות המוצ’ה – תרבות המוצ’ה שגשגה בצפון פרו בסביבות השנים 100–700 לספירה. חוקרים רבים טוענים שהמוצ’ה לא היו מאורגנים פוליטית כאימפריה או כמדינה, אלא התנהלו כקבוצה של שלטונות אוטונומיים מבחינה פוליטית, אשר חולקים סממני תרבות משותפת, כמו איקונוגרפיה עשירה, מערכות השקיה מורכבות, וארכיטקטורה מונומנטלית ששרדה עד היום.

  5. העיר טיוואנאקו – טיוואנאקו הוא אתר ארכאולוגי חשוב במערב בוליביה, שבדרום אמריקה. העיר שימשה במהלך מרבית האלף הראשון לספירה, בתור בירתה של מעצמה אזורית בלתי ידועה שקדמה לאינקה. תושבי האזור הקדומים התפרנסו מחקלאות, והמקום התרחב לעיר גדולה בין המאה ה־3 והמאה ה־5 בזכות היכולת לעבד נחושת. החברה בעיר הייתה למעמדית, הופיע מעמד של בעלי מלאכה, והתושבים החלו לבנות מערכות השקיה ולעסוק בחקלאות שלחין. טיוואנאקו ננטשה בערך בשנת 1100. הסיבה לנטישה אינה ידועה, אך רוב החוקרים סבורים כי גרמו לכך שנות בצורת אחדות.

  6. תרבות וארי – תרבות וארי היא תרבות חשובה שהתקיימה בין השנים 500–900 לספירה, וכנראה התרבות העירונית הראשונה באזור פרו של היום. בשיאה חלשה האימפריה של תרבות זו על רוב אזורי החוף והאזורים ההרריים של פרו.

  7. תרבות סיקאן – תרבות סיקאן אכלסה את החוף הצפוני של אזור פרו בסביבות השנים 750–1375. תרבות זו ירשה את אזורם של תרבות המוצ’ה, וחולקת סממנים תרבותיים שונים עם תרבות המוצ’ה, וישנה מחלוקת בין ארכאולוגים ואנתרופולוגים בשאלה האם השתיים הן תרבויות נפרדות, או שסיקאן היא תרבות ההמשך של המוצ’ה. החברה הסיקאנית הייתה היררכית. נראה שהחברה הייתה תאוקרטית, ושמעמד האליטה שלט באופן מכריע במשאבי כוח האדם של החברה, אשר נוצלו, בין השאר, לבניית מבנים מונומנטלים עבור טקסים דתיים ועבור אנשי האליטה. התקדמות ביכולת הייצור של המזון, בזכות טכניקות חקלאות שונות, איפשרו את היווצרותו של מעמדות בעלי מלאכה ופועלים אשר עמדו לרשותם של בני האליטות. התרבות נכבשה במאה ה־14 על ידי ממלכת צ’ימור.

  8. צ’ימור – ממלכת צ’ימור צברה חשיבות ועוצמה באזור פרו בהדרגה. עם דעיכתה של תרבות המוצ’ה בימי הביניים המוקדמים, נבנו בהדרגה שתי ישויות פוליטיות חדשות, והן תרבות סיקאן שבצפון, ותרבות צ’ימור שבדרום. בערך בשנת 850 נבנתה העיר צ’אן צ’אן שתהפוך בהמשך לבירת ממלכת צ’ימור. בשיאה השתרעה העיר על פני 20 קמ"ר, ועל פי ההערכות התגוררו בה כ־30 אלף תושבים, והיא נחשבת לעיר הטרום־קולומביאנית הגדולה ביותר בדרום אמריקה. בסביבות שנת 1100 משתלטת צ’ימור על שטחה של תרבות הוארי הדועכת ובמאה ה־14 גם על שטחה של תרבות סיקאן. בשיאה השתרעה הממלכה לאורך כ־1000 קילומטרים של קו החוף של האוקיינוס השקט, והייתה הישות הפוליטית הגדולה ביותר של האזור בימי הביניים המאוחרים. עם התפשטות אימפריית האינקה, נכבשה צ’ימור ורבים מבני התרבות עבדו כדי לספק מותרות לבני האינקה.

  9. איימרה – תרבות איימרה התפתחה באזור בו החקלאות קשה, ובבסיס התרבות כלכלה של רעיית עדרי למה ואלפקה בכרי דשא גס, לצד דיג וגידולים בסיסיים של תפוחי אדמה, תירס, קינואה ועוד. בני איימרה התנהלו מבחינה פוליטית במתכונת של מספר מדינות שונות לעמים שונים שהשתייכו לתרבות זו, כשהמשמעותיות שבהן הן קולה ולופאקה. בשיאה שלטה התרבות על שטחים נרחבים בתפר שבין פרו, בוליביה, צ’ילה וארגנטינה, מסביבות שנת 1200. בסביבות שנת 1430 החלו בני האינקה בניסיונות השתלטות על שטחיהם של האיימרה, עד אשר בסביבות שנת 1500 הצליחה אימפריית האינקה לכבוש את שטחיהם. תחת שלטון האינקה, ביצעו בני האיימרה ניסיונות מרד שונים כנגד האינקה.

  10. אינקה – אינקה (בקצ’ואה: Tawantinsuyu, מילולית: “ארבעת האזורים”; בשפות אירופיות: Inca או Inka) הוא עם ששכן באמריקה הדרומית והשם שנתנו הספרדים לאימפריה שלו. במקורו היה השם תואר אצולה של קיסר ששלט בפרו שבאמריקה הדרומית בין המאה ה־12 למאה ה־16, ושימש ככינויו של המלך בלבד, כמו התואר “פרעה” במצרים. הספרדים הרחיבו את משמעות הכינוי והחילו אותו על כל שכבת האצולה, ובימינו הוא משמש ככינוי לעם ולאימפריה.

בירתה של אימפריית האינקה הייתה העיר קוסקו (Cuzco בספרדית, Qosqo בקצ’ואה), הנמצאת כיום בשטחה של פרו. בני האינקה התיישבו באזור קוסקו שבפרו בסביבות שנת 1200, ובמשך כ־200 שנים היו עסוקים בסכסוכים מקומיים עם עמים נוספים שגרו באותו האזור. בשנת 1438 עלה לשלטון אינקה פאצ’אקוטי, שהחל במסע כיבושים, ושבנו טופה אינקה המשיך לאחר מותו. בתוך פחות מ־60 שנה הושלם מסע הכיבושים של תרבות האיימרה הסמוכה, ממלכת צ’ימור מצפון ושטחים רבים נוספים. לתקופה קצרה בהיסטוריה שלטה אימפריית האינקה על שטח גדול באמריקה הדרומית, שכלל חלקים מהמדינות המודרניות פרו, בוליביה, אקוודור, צ’ילה וארגנטינה. באימפריה זו חיו כ־6 מיליון איש בני עמים שונים, שדיברו ביותר מ־700 שפות. האימפריה התקיימה משנת 1200 עד כיבושה על ידי הספרדים בשנת 1532. שנה לאחר מכן הוצא להורג קיסר האינקה האחרון בידי הקונקיסטאדורים הספרדים.


אמריקה הדרומית־ אזורים נוספים

מעבר לאזור פרו ולכמה אזורים סמוכים, במרבית החלקים הנוספים של אמריקה הדרומית התקיימו תרבויות אשר לא יצרו חברות פוליטיות מורכבות כמו באזור פרו. על פי ממצאים שונים בערך משנת 500 החלה תקופת ההתעצבות של שתי תרבויות ארוכות ימים: הגוארני ־ אשר חיו באזור פרגוואי בעשרות שבטים נפרדים, בכפרים קטנים כציידים־לקטים נוודים למחצה, בעלי חקלאות, והטופי ־ שהיו קבוצת השבטים הגדולה ביותר בברזיל, וכללה בימי השיא שלה כ־250 שבטים, והתמחו בחקלאות חיתוך ושריפה.


בסביבות שנת 800 שגשגו תרבויות נוספות וביניהן: התרבות המרז’וארית שחיו במרז’ו שבצפון ברזיל ונודעת בסגנון הקדרות העשיר שלה; באזור קולומביה החלה תקופתה של תרבות מואיסקה, שהספרדים החשיבו אותן בתור אחת מארבע הציווילזיציות העיקריות של אמריקה, בזכות עבודות הזהב שלהן דוגמת רפסודת מואיסקה; ממלכת טאירוֹנָה שהתפתחה אף היא בקולומביה, אשר בני תרבותה בנו את “העיר האבודה” בתחילת המילניום השני, העיר הגדולה בהיסטוריה העתיקה של קולומביה ואחת הגדולות שבערים העתיקות בדרום אמריקה.

בסביבות שנת 900 החלה צמיחתם של כמה מהתרבויות הקרביות הגדולות של התקופה הפרה־קולומביאנית, קאריבּ ואראוואק, אשר מעבר לאיים הקריביים ניהלו חיי יבשה באזור ונצואלה, סורינאם וצפון ברזיל של היום. בני האראוואק נודעים כמפותחים יחסית, אולם בני הקאריב נודעו כקניבלים שהרגו ואכלו את בני השבט המקביל ולקחו את נשותיהם.

עדויות שונות מצביעות על סביבות שנת 1300 כתחילת גיבושן של כמה מהתרבויות ששלטו בחלקים הדרומיים של ארגנטינה וצ’ילה, ביניהן תרבות המפוצ’ה, בני הפאואנצ’ה ובני הטוולצ’ה. בסביבות שנת 1400 מצטרפות אל מפת הממצאים כמה תרבויות נוספות, ביניהן תרבות הויצ’י שחיים בתפר שבין ארגנטינה לבוליביה.


מרבית התרבויות האלו שרדו וחיו באופן חופשי עד הגעתם של הספרדים והפורטוגזים.


אמריקה המרכזית

  1. האולמקים – האולמקים היו אומה קדומה שהתקיימה במרכז אמריקה בתקופה הטרום קולומביאנית, מסביבות 1500 לפנה“ס עד לשנת 400 לפנה”ס. השפעתם התרבותית הייתה נרחבת יותר, ויצירות אמנות של האולמקים נמצאו אפילו באל סלוודור. האולמקים הם אלה שהמציאו את הטלאצ’טלי, משחקי הכדור הקדומים באמריקה המרכזית, הנפוצים בתרבויות שונות של האזור, ושימשו למטרות בידור ודת. בשפתם של האצטקים פירוש השם אולמקים הוא “אנשי הגומי”. תרבויות אמריקאיות קדומות, מהתרבות האולמקית ועד לתרבות האצטקית, סחטו שרף גומי מעץ בשם Castilla elastica שהוא עץ המפיק גומי המצוי באזור. האולמקים בנו ערים ומקדשי קבע במספר אזורים. האמנות האולמקית מראה שאלילים כמו “הנחש בעל הנוצות” ו“רוח הגשם” כבר היו קיימים במקדש האלים של אמריקה הקדומה בימי האולמקים. הדת של האולמקים פיתחה את כל המוטיבים העיקריים שנמצאו בתרבויות־הבת שלהם: עיסוק רב במתמטיקה ולוחות שנה, והתמקדות רוחנית במוות על ידי הקרבת קורבנות אדם. אחרוני האולמקים כבר החלו להשתמש בספרה אפס, מספר מאות לפני המתמטיקאי והאסטרונום שנחשב החשוב ביותר בעת העתיקה תלמי (כנראה במאה הרביעית שלפני הספירה). צורות האמנות של האולמקים מאופיינות בפיסול מונומנטלי ובתגליפים קטנים ומרהיבים. ישנן גם יצירות אמנות אולמקיות שמחקות את הטבע, ומציגות תיאור מדיוק של אנטומיית גוף האדם. פירמידות שבנו האולמקים מתוארכות למאה ה־8 לפנה"ס. הפירמידה הגדולה של לה־ונטה הייתה הגדולה ביותר במרכז אמריקה בתקופה זו. עד היום, אחרי 2,500 שנים של שחיקה, היא מתנשאת לגובה של 34 מטרים מעל לקרקע. האמנות האולמקית הידועה ביותר הם הפסלים הענקיים שלהם בצורות ראשים שחובשים קסדות. נראה שהפסלים הללו הם דיוקנים של שחקני כדור מפורסמים או מלכים שלובשים את בגדי המשחק. טווח גודלם של הראשים משתנה מאלו שגובהם 3.4 מטר ועד ל־1.47 מטר. הפסל הגדול ביותר שוקל 40 טונות. הראשים האלו גולפו מגושים בודדים או מאבנים גדולות שהן התוצר של התפרצות געשית.

  2. תרבות זפוטק – תרבות זפוטק הייתה תרבות שפרחה באזור עמק אואחאקה שבאזור מקסיקו של היום. עדויות ארכאולוגיות מראות כי התרבות הייתה נוכחת באזור זה לפחות לפני 2,400 שנה. בני תרבות הזפוטק בנו בתקופה זו כמה יישובים, ביניהם העיר סן חוזה מוגוטה, שהייתה היישוב הגדול ביותר שנמצא וכנראה גם החשוב ביותר, בשלבים מסוימים של התקופה הפרה־קלאסית. מהתקופה הקלאסית נשמרו עדויות רבות המעידות על התפתחות מרשימה בתחומים כמו עיור, דת, אדריכלות של מקדשים, חקלאות, דרכי מסחר, לוח שנה וכתב.

  3. טֵאוֹטִיװַאקַאן – הייתה העיר הגדולה ביותר שהתקיימה ביבשת אמריקה טרם עידן הקולוניאליזם. בשל מרכזיותה ומורכבותה, נהוג לכנות בשם טאוטיהואקן אף את הציוויליזציה והמבנים התרבותיים המתייחסים לעיר. התרבות והאדריכלות בעיר הושפעו מאולמק, שנחשבת לציוויליזציית האם באמריקה התיכונה. המבנים הראשונים בעיר הוקמו בשנת 200 לפנה“ס, והפירמידה הגדולה ביותר בה, המכונה פירמידת השמש, הושלמה בשנת 100 לספירה. העיר הגיעה לשיא עוצמתה בין השנים 150 ו־450 לספירה, כששימשה כמרכזה של תרבות מפותחת, אשר השפעתה התפשטה לאזורים נרחבים באמריקה התיכונה. בשיאה השתרעה העיר על פני 30 קמ”ר, והתגוררו בה כ־150,000, ואולי אף כ־250,000 איש. ברבעים שונים בעיר התגוררו אנשים מכל רחבי האזור שהושפע מתרבות טאוטיהואקן. לעיר לא היו ביצורים ומתקנים צבאיים. השפעות טאוטיהואקניות הורגשו במרכזי המאיה אפילו שנים רבות לאחר שקיעת העיר. העיר הייתה מרכז תעשייה, ביתם של כדרים רבים, יהלומנים ואומנים, ונודעה במוצרי האומנות העשוים בזלת שחורה. במאה ה־6 שקעה העיר בהדרגה.

  4. תרבות המאיה – מאיה הייתה ציוויליזציה של קבוצות אתניות של ילידים בני יבשת אמריקה הקרובות זו לזו בלשונן ובתרבותן, שישבו במשך למעלה מ־3,000 שנה באזורים נרחבים במרכז אמריקה. בני המאיה התפרשו בעבר על פני שטח של כ־400,000 קילומטרים רבועים בגבולות מקסיקו, אל סלוודור, בליז, הונדורס וגואטמלה של ימינו, ויצרו את אחת התרבויות המפותחות ביותר באמריקה בתקופה הטרום קולומביאנית, שקדמה לבואם של האירופאים במאה ה־16. תרבות המאיה הגיעה לשיאה בתקופה שבין המאה ה־3 והמאה ה־9 לספירה, אז הגיעה אוכלוסייתה לכ־14,000,000 נפשות. בני המאיה התגוררו במספר רב של ממלכות קטנות, שלכל אחת מהן עיר מרכזית, שהיוותה את מרכז הממשל והפולחן. אחת הערים המוכרות שהותירו אחריהם בני המאיה הייתה צ’יצ’ן איצה. תרומה גדולה להתפתחות האימפריה הייתה הידע שנצבר בתחום ניצול מקורות המים לצורכי חקלאות ולגידול מבחר רב של צמחים ־ כשהבולט בהם הוא התירס, וכן המאמץ לבניית מערכת מסחר ענפה ודרכים יבשתיות בין מרכזי יישוב מרוחקים. קצב הבנייה וההתפשטות של המאיה הואט ואף נעצר במאה ה־9, והממלכות הגיעו לקיצן זמן לא רב לאחר מכן ־ במהלך המאה ה־10. ההשערה המקובלת בימינו היא שהתמוטטה של התרבות נבעה מרצף של שנות בצורת שגרמה להתקוממות של התושבים כנגד מעמד הכוהנים, ולאחר שנפל המעמד השליט ובעל הידע, לא הצליחו בני המאיה להמשיך ולכונן תרבות משוכללת.

  5. תרבות טולטק – לקראת סוף התקופת הקלאסית, בין המאות ה־6 ל־8 לספירה, החלו התרבויות המסו־אמריקאיות לדעוך מסיבות לא ברורות. במקומן עלתה בהדרגה תרבות טולטק אשר שלטה באזור נרחב במרכז מקסיקו, שמרכזו בעיר טולה, בתחילת התקופה הפוסט־קלאסית (900–1168). הטולטק ייסדו תרבות כה משגשגת, שכאשר פלשו האצטקים לאזור במאה ה־15, הם ראו בטולטקים עם בעל חכמה, ואפילו ראו בהם את האבות הרוחניים שלהם. מסיבה זו, דאגו האצטקים לתעד את ההיסטוריה והתרבות הטולטקית. תיעוד זה, אשר שופע גם בנראטיבים פוליטיים ומיתולוגיים, היו קרקע פורייה למחלוקות בין חוקרים בניסיון לקבוע איפה עובר הגבול בין מציאות היסטורית לתיאור דמיוני בתרבותם של הטולטקים.

  6. המישטקים – המישטקים היו אחת התרבויות החשובות של מרכז אמריקה בתקופה הפוסט־קלאסית, והם הותירו אחריהם מבנים רבים ומרשימים, ביניהם הבירה העתיקה טילנטונגו, וכן, צמיחת בנייה מרשימה בעיר העתיקה מונטה אלבן, שהייתה שייכת בתקופות קדומות לבני הזפוטק, עד שהמישטקים השתלטו על חלקים משטחם במאה ה־13.

  7. פורפצ’ה – בני הפורפצ’ה, שהקימו בתחילת המאה ה־14 את מדינת טרסקן, הפכו לאחד הכוחות המשמעותיים באמריקה המרכזית של התקופה הפוסט־קלאסית. המדינה נוסדה כשותפות בין ישויות שבטיות שונות, שבהדרגה התאחדו והפכו לבעלי גרעין שליטה ריכוזי ראשי. היריבים הקבועים של טרסקן היו האצטקים, והם חסמו את ההתפשטות של האימפריה האצטקית לצפון־מערב. הם תחזקו באופן קבוע את הגבול עם האצטקים, וייתכן שהיו למעשה המדינה הטריטוריאלית הראשונה של מרכז אמריקה. מדינת טרסקן שמרה על עליונות צבאית על האימפריה האצטקית בזכות תפעול של צבא סדיר של 10,000 לוחמים, וכן בזכות שימוש מתקדם, ביחס לסביבה, במתכות ליצירת כלי נשק איכותיים יותר. במקרים מסוימים אפילו כבשו בני הפורפצ’ה שטחים מהאימפריה האצטקית. שימוש ייחודי במתכות איפיין את בני הפורפצ’ה גם בהכנת כלים ותכשיטים, ונוצר, ככל הנראה, בעקבות הבידוד היחסי שלהם מהסביבה. מדינת טרסקן איבדה את עצמאותה לספרדים בשנת 1530. לפני הכיבוש הספרדי, הייתה טרסקן המדינה השנייה בגודלה באמריקה המרכזית.

  8. האצטקים הוא כינוי לאנשי הברית המשולשת אשר שלטה במאה ה־15 וראשית המאה ה־16 בעמק מקסיקו. הקבוצה האתנית הדומיננטית מבין השלוש היו בני המשיקה, תושבי העיר טנוצ’טיטלאן.

החברה האצטקית הייתה מחולקת לשני מעמדות עיקריים: במעמד הנמוך היו ה־macehualli (העם), הם אלה שעסקו בחקלאות ובמלאכה, שרתו בצבא ושילמו מסים. רוב האצטקים עסקו בחקלאות מפותחת שעשתה שימוש במערכות השקיה נרחבות.

המעמד השליט העליון, ה־pilli (האצולה), היו בדרגות הגבוהות של המנהל הציבורי ומילאו את תפקידי הכהונה. בנוסף, היו ה־tlacotin, שהיו שבויי מלחמה ועבדים, והם אלה שהוקרבו לאלים.

אף על פי שלאצטקים לא היה כתב במשמעותו הרגילה, הייתה להם מערכת כתובה של שפת ציורים בו לכל אחד מהסימנים הייתה משמעות פשוטה ומשמעות עמוקה יותר ־ רעיון, מושג וכדומה. זמן קצר לפני שנכבשו בידי הספרדים אף החלו לפתח צורת כתיבה פונטית. רישומיהם, בייחוד קודקס החוקים, תועדו בקודקסים עשויים עור ועל קירות מקדשיהם. הם גם תיארכו את התיעוד בלוח שנה מדויק למדי. לאצטקים היה משחק כדור פולחני בשם טלאצ’טלי, שהינו בעל דמיון מסוים למשחק הכדורסל המודרני. הטלאצ’טלי שוחק לרוב נגד שבויים, לפני העלתם כקורבן אדם. פולחן הקרבת שבויים התבסס על רעיון דתי ולפיו השמש מאבדת דם בכל זריחה במאבקיה להיחלץ מדרקון התהומות (זהו פשר הצבע האדמדם בשמים). כדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מעורקיהם של הנזבחים.

מלחמות מיוחדות, “מלחמות הפרחים”, נוהלו אך ורק במטרה להשיג שבויים לצורכי הקרבה. ההקרבה הייתה כרוכה בקניבליזם, שכן הלב הוצא מהקורבנות ונאכל על ידי הכהן. לפי אחד ההסברים, פיצה בשר האדם על המחסור בחלבונים בדיאטה האצטקית. מדי שנה היה נבחר אדם לגלם את דמות האל, והכוהנים היו משרתים אותו בנאמנות. בסוף השנה גם הוא היה מופשט ומוקרב בפירמידות ואל חדש היה נבחר. על אף הנהגת הפולחן האכזרי, שגשגה הממלכה האצטקית. מערכות של חינוך, גביית מסים, מסחר ומשפט התנהלו היטב. נקבעה מועצת זקנים שבחרה מלך חדש מקרב האצולה, כשהדבר נדרש. המלוכה לא תמיד הועברה בירושה.

העידן האצטקי לא ארך זמן רב. הוא בא לקיצו בדרך פתאומית, פחות ממאה שנה אחרי התגבשות שלטונם. ב־1520 שלט בממלכה מוקטסומה השני98.

באותן שנים, כך סיפרו המסורות האצטקיות, הופיעו אותות מאותות שונים מבשרי פורענות. בשמים נראו מראות מוזרים, וקול יללה מסתורי נשמע בלילות. מחזות אלו הביאו את המלך אל סיפה של התמוטטות עצבים, הוא שקע במלנכוליה, וטבח בקוסמים שלא ידעו לפתור את חלומותיו. כשהחלו להופיע דיווחים ראשונים על זרים, שבאו מהים, מוקטסומה, שהיה איש דתי מאוד, סבר שהאל קצלקואטל (“נחש מכונף”), אחד מהאלים הבוראים, חוזר ובא לרשת אותו על כיסא מלכותו. הוא הורה לקדם את פני הזרים במתנות, במחשבה שהם פמליית האל.

הספרדים, שהונהגו בידי הקונקיסטאדור99 הרנאן קורטס, לא היו רבים, ולא מנו יותר מכמה מאות הרפתקנים תאבי בצע. קורטס הורה להרשים את הילידים באמצעות ירי תותחים, ופעולה זו אכן נחלה הצלחה. המחווה הנגדית שניסו להושיט אצטקים, הקרבת קורבנות אדם למען הזרים, רק עוררה בספרדים סלידה ושאט נפש. הכמרים שליוו את קורטס ראו בפולחן הוכחה להיותה של הממלכה האינדיאנית מעוז השטן.

באותו זמן היו שבטים האינדיאניים שסברו שנוצרה הזדמנות נאותה להיפרע מאדוני הארץ האכזריים. גם בעלות ברית מסורתיות של הממלכה האצטקית הפנו לה עורף. מוקטסומה החליט לפתוח את השערים לקורטס, לערוך טקס חגיגי לכבוד חזרתו של קצ’לקואטל כביכול, ולתת בידו את מוסרות השלטון. קורטס אסר את המלך ובזז את אוצרות הממלכה. הוא עזב את העיר, והפקיד את השלטון בידי פדרו דה אלווראדו, סגנו האכזר ממנו. פדרו הוזמן בידי מוקטסומה לטקס חגיגי לכבוד האל הויצ’ילופושלי. פדרו ואנשיו ראו באירוע הזדמנות לבער את האלילות בדרך האלימה ביותר והפכו אותו לטבח המוני. על אף שמנהיגם עדיין קרא להם להימנע ממלחמה, מרדו בו האצטקים, התנקשו בחייו ופתחו במערכה כנגד הפולשים הזרים. בראש האצטקים הועמד מלך צעיר ואמיץ, קואוטמוק. חזרתו של קורטס אל העיר לא הועילה, והצבא הספרדי נסוג, תוך שהוא סופג אבדות רבות. קורטס המובס אסף כוחות ויצא שוב למערכה.

מחלת האבעבועות שהביאו האירופאים הפילה חללים רבים והאצטקים נחלשו עוד יותר. למרות זאת, הצליחו לנצח שנית במלחמה שניהלו עם צבאו של קורטס.

הקונקיסטאדורים הספרדים נקטו בטקטיקה חדשה: הם צרו על טנוצ’טיטלאן, וחזו באנשיה הגוועים ברעב איטם. באין ברירה, ואחרי שגם כלי הנשק הפולחניים הסודיים ביותר לא הועילו, נכנעו האצטקים. קואוטמוק עונה בסיר שמן רותח, כדי שיגלה היכן מוחבאים אוצרות הממלכה ובסופו של דבר נתלה. הנשים נאנסו והגברים נשבו לעבדות.

זמן קצר לאחר שהושלם הניצחון, הגיעו הכמרים הפרנציסקנים, להביא את בשורת הנצרות וניהלו עם חכמי האינדיאנים ויכוחים פומביים, כדוגמת אלה שהתנהלו באירופה עם היהודים. ההמרה לנצרות לא הייתה דרמטית מאוד מבחינת האצטקים, שכן הם היו רגילים לצרף אלים רבים לפולחנם. מנגד, הם לא נטשו את המוטיבים האלילים הישנים. עד עצם היום הזה מתקיימים בכפרים במקסיקו פולחנים מעורבים ־ נוצריים ואליליים.

על חורבות טנוצ’טיטלאן הוקמה מקסיקו סיטי. צעירים אינדיאנים שועבדו במכרות ובמטעי הסוכר, ומתו בהמוניהם מעבודה קשה וממחלות כשרק חלקם של אלה ששיתפו פעולה עם הספרדים מלכתחילה שפר. קרקעות ענק נגזלו וחולקו בין הכובשים. בקרב הספרדים היו מעט מאוד נשים, ולכן רבים מהם לקחו נשים מבנות המקום, וכך נוצרה קבוצה חברתית־תרבותית חדשה, “המסטיסים”, שהפכה לימים למרכיב אתני מרכזי ברבות ממדינות אמריקה הלטינית.

התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות. החקלאות התפתחה גם היא החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, כאשר היא מתבססת על ביותם של החמנית, דלעת וצמחים ממשפחת הסלקיים. בסופו של דבר אומצו התירס והקטניות, שמקורם בדרום יבשת אמריקה הצפונית, כגידולים לתקופת הקיץ הקצרה במזרח אמריקה הצפונית.

המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייוו אייריקסון (970־ 1020) הקים נקודת התיישבות שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על העמים הילידים באזור. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת.


אמריקה הקולוניאלית


לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור. קולומבוס היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב־1492 ואחריו הגיעו קונקיסטדורים ספרדים ואירופאים אחרים. במהלך המאה ה־16 הביאו האירופאים לאזור סוסים, בקר וחזירים.


משלחות המחקר והיישובים הספרדיים

ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון, שהגיע לחוף עשיר, לו קרא פלורידה (“פרחונית”, כי המשלחת הגיעה עליה באביב) ב־1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית של היום. מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג’ון קבוט שנטען שהגיע לאזור כבר ב־1497 (ג’ון קבוט היה נווט וחוקר ונציאני בשירות מלך אנגליה).


ב־1540 הוביל החוקר ארננדו דה סוטו משלחת מחקר גדולה, שהיוותה את המסע האירופי הראשון לשטחים אלו שמהווים כיום את ארה"ב. ארננדו היה האירופי הראשון שגילה את נהר המיסיסיפי.

לאחר המסע הראשון ל“עולם החדש”, הספרדים החלו שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב־1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג’לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו.

הוקמה מלכות המשנה “ספרד החדשה” (בספרדית: Nueva España) שהשתרעה על השטחים הקולוניאליים הספרדיים בצפון ובמרכז יבשת אמריקה, המהווים כיום פחות או יותר, את מרכז ומערב ארצות הברית (כולל פלורידה), מקסיקו, מדינות מרכז אמריקה, איי הקריבים שהיו תחת שליטה ספרדית וכן את הנחלות הספרדיות באוקיינוס השקט ובהן הפיליפינים, איי מריאנה, איי קרולינה (islas Carolinas), פורמוסה הספרדית, סבה (Sabah), ואיי מאלוקו. בירת המלכות הייתה מקסיקו סיטי, שהייתה למרכז האימפריה הספרדית ביבשת אמריקה. “ספרד החדשה” איבדה חלקים מן הטריטוריה שלה למעצמות אירופיות אחרות ולמדינות חדשות שהשתחררו מאחיזתה והכריזו על עצמאותן, אך גרעינה המרכזי נשמר עד למלחמת העצמאות של מקסיקו בשנת 1821, אז הוכרז האזור כאימפריה של מקסיקו, ולאחר מכן הפך האזור למקסיקו המודרנית ולאמריקה המרכזית.


הקולוניזציה הצרפתית (1652־ 1803)

פורט קרוליין הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג’קסונוויל, פלורידה ב־1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד עד שנחרבה ע"י הספרדים.


צרפת החדשה (בצרפתית: Nouvelle־France) היה השם שניתן על ידי הצרפתים לטריטוריה רחבת ידיים שנשלטה על ידי צרפת בצפון אמריקה בשנים שלאחר גילוי הנהר סנט לורנס על ידי ז’אק קרטייה ב־1534 ותחילת ההתיישבות הצרפתית באזור ב־1604, ועד לוויתור של צרפת על השטח לטובת ספרד ובריטניה ב־1763 במסגרת חוזה פריז, שנחתם בעקבות מלחמת שבע השנים ולאור תוצאות מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. צרפת החדשה היא הבסיס לחבל קוויבק שבקנדה של ימינו. בשיא פריחתו ב־1712 (לפני הסכם אוטרכט) האזור השתרע מניופאונדלנד עד להרי הרוקי וממפרץ הדסון עד מפרץ מקסיקו. הטריטוריה חולקה לחמש מושבות, שכל אחת מהן נוהלה בנפרד: קנדה, אקאדיה, מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה.


אמריקה הקולוניאלית הבריטית (1493־ 1776)

אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים חוזיים בשכר נמוך או ללא שכר כלל, ובאמצעות מדיניות בריטית של הזנחה קלה (“תקופת ההזנחה הברוכה”) שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים.

המתיישבים הראשונים לאורך החוף היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה־17, ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים.

ב־1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם “חברת וירג’יניה” שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב־1607 באזור המפטון רודס (Hampton Roads לעיתים נקרא גם טיידווטאר Tidewater) שבשפך מפרץ צ’ספיק לאוקיינוס האטלנטי את מושבת וירג’יניה (Virginia Colony)– המושבה הבריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד.

ב־14 במאי 1607 נוסדה בהמפטון רודס המושבה ג’יימסטאון, ע"י ג’ון סמית', הנחשבת להתיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש (קדמה לה המושבה באי רואנוק100 שלא שרדה).



ב־1620 העניקה “חברת וירג’יניה” זכות לקבוצת אנגלים פוריטנים101, שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה “מייפלאואר” (Mayflower) לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ’וסטס של היום וייסדו את מושבת פלימות' (Plymouth Colony). על סיפונה היו 102 נוסעים, ביניהם 19 נשים ו־33 ילדים. מסעם הפך לסיפור אייקוני ברישומים מוקדמים של היסטוריה.

המייסדים העיקריים של אזור ניו אינגלנד היו פוריטנים (שלהם בהמשך קראו “החלוצים”, “עולי הרגל” או ה־ Pilgrims) שהקימו את מושבת מפרץ מסצ’וסטס ב־1629. אזור ניו אינגלד מכיל את שש המדינות הצפוניות של היום: מיין, וורמונט, ניו המפשיר, מסצ’וסטס, רוד איילנד וקונטיקט. סיפורם של הפוריטנים, ה־ Pilgrims, הפך להיות נושא מרכזי בהיסטוריה ובתרבות האמריקאית.

פרובינציית ג’ורג’יה הייתה הפרובינציה האחרונה מבין 13 המושבות, שהוקמה ב־ 1733.

חלק מהמושבות היו מושבות עונשין (מושבות אליהן נשלחו נידונים למאסר) החל משנות ה־20 של המאה ה־17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית.


הקמת ארצות הברית של אמריקה, מלחמת העצמאות ואישור החוקה (1776–1789)


באמצע המאה ה־18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה “בני החירות”, שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים.

המצב הגיע לנקודת רתיחה בשנות ה־70 של המאה ה־ 18 לאחר “טבח בוסטון”102 (1770) ו“מסיבת התה של בוסטון” (1773). העיר בוסטון הוקמה ב־ 1630 והיא בירתה של מסצ’וסטס שבניו אינגלנד.

המושבות התארגנו החל מ־1774 (ב“קונגרס הקונטיננטלי” של 13 המושבות), וב־1775 הקימו את “הצבא הקונטיננטלי” והעמידו בראשו את גנרל ג’ורג' וושינגטון.

מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם “הירייה שנשמעה ברחבי העולם” בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב־19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, כשנה לאחר תחילתה, ב־4 ביולי 1776, נחתם בפילדלפיה המסמך “הכרזת העצמאות של ארצות הברית”. 13 המושבות האמריקאיות מעתה היו עצמאיות ולא כחלק מהאימפריה הבריטית.

13 המושבות הן: ניו המפשייר, מסצ’וסטס, רוד איילנד, קונטיקט, ניו יורק, ניו ג’רזי, פנסילבניה, דלוור, מרילנד, וירג’יניה, קרוליינה הצפונית, קרוליינה הדרומית וג’ורג’יה.


המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך החלו לתמוך במדינה הצעירה צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת הממלכה המאוחדת.

המלחמה הוכרעה עם ניצחון האמריקנים והצרפתים ב“קרב יורקטאון” ב־1781 והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב־1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב־1783. בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של 13 המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. ב־1787 כונסה בפילדלפיה ה“וועידה החוקתית” כדי לגבש חוקה. החוקה אושררה ב־1788 ונכנסה לתוקף ב־1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג’ורג' וושינגטון.

ההתרחבות מערבה (1789־ 1849)


עם תום המלחמה החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג על ידי התעמולה האמריקאית כ“הייעוד הגלוי”103 – שמטרתו לייסד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים.


הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ’ים לנהר המיסיסיפי. הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה שבשליטת צרפת. ב־30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג’פרסון (שניסח את החוקה) עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה.


הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאויימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב־1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד ובהסכם הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות.

בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים אמריקניים לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג’יימס מדיסון את המושב ה־12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמת נגד הממלכה המאוחדת ב־1812. מלחמה זו, שנקראה “מלחמת 1812”, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה־18 בפברואר 1815. בתוך המלחמה הוחלט על שמירת הסטטוס קוו של לפני המלחמה, אולם בשונה מהמצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים.

ב־1823 פורסמה “דוקטרינת מונרו”, על שמו של נשיא ארה"ב ג’יימס מונרו. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. היא ביטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תמנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. החלק החדש והחשוב בדוקטרינה היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופאי ביבשת אמריקה (כונתה “אמריקה לאמריקאים”). הדוקטרינה הופעלה במלחמת ספרד־ארצות הברית ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית ומתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית.

ב־1830 עבר בקונגרס חוק העברת האינדיאנים, שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. דבר זה גרם לנשיא אנדרו ג’קסון, להצטייר כרודן ביחס לאוכלוסיות ילידים. התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך.


בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ־1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית.

סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית־מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו.

בפברואר 1848 נחתם הסכם שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארה"ב תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה.

כ־5 שנים מאוחר יותר, ב־1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ־630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות.


מלחמת האזרחים (1749־ 1865)


ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות שבהן נאסרה העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר נגדו רוב בקונגרס. במחצית הראשונה של המאה ה־19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (“פשרת מיזורי” מ־1820, שקבעה כי כל מדינה חדשה שתצטרף לברית תחליט בעצמה על עמדתה בעניין העבדות, ו"פשרת "1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות.


חוק קנזס־נברסקה, שהוצע ע"י מדינות הדרום ב־ 1854, ביטל את פשרת מיזורי. כאשר נבחר אברהם לינקולן לנשיאות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את “קונפדרציית המדינות של אמריקה”, ובכך ניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל־1865, שבה ניצח לבסוף הצפון.


תקופת השיקום והתפתחות התעשייה (1865 – 1890)


עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה־13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה “תקופת השיקום” (“Reconstruction”). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה ע"י מתנקש דרומי. לאנדרו ג’ונסון, שהחליפו לאחר הרצח, לא היה כוח רב.

לאחר מלחמת האזרחים חוותה ארצות הברית תקופה של תיעוש מהיר, בעיקר במדינות הצפון. אולם, הרקונסטרקציה וכישלונה השאירו את הלבנים בדרום בעמדה כוח מול האוכלוסייה השחורה, כך שהם מנעו מהשחורים את זכויות האזרח שלהם ושמרו אותם במעמד חברתי וכלכלי נמוך. לאחר תקופת הרקונסטרקציה הגיעה תקופת הזהב. המונופולים התרחבו מאוד ובתחומי הנפט, פלדה ומסילות הרכבת פשטה השחיתות. תגליות חדשות רבות סייעו בהגדלת הייצור אך מצד שני גרמו לירידה תלולה ברמת השכר, שבסופו של דבר גרמה למהומות בחלקים רבים באמריקה.

מדיניות הממשל הפדרלי של ארה"ב הייתה להעביר את אוכלוסיית הילידים אל שמורות אינדיאנים מיוחדות, הנמצאות במרחק מה ממקומות היישוב של המתיישבים. מספר שבטים אולצו לעבור לשמורות קטנות כאשר חוואים לבנים השתלטו על אדמותיהם. ב־1876 פרצה מלחמת שבט הסו האחרונה כאשר הבהלה לזהב בגבעות השחורות הגיעה לטריטוריה שלהם.

הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן.

תקופת השיקום הסתיימה ב־1877, אחרי שהנשיא החדש ראתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלן104.

עם תום השיקום, התיקונים ה־14 וה־15 לחוקה, שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לאמריקאים־אפריקאים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות כדי להתקבל חזרה לאיחוד, רוקנו במידה רבה מתוכנם. מדינות דרומיות רבות מנעו מאמריקאים־אפריקאים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחלופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. כחלק ממבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאמריקאים־אפריקאים הם נדרשו לשנן ולאחר מכן לקרוא בעל פה את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של “זכות אבות”. לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה.

החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפליה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת “נפרד אך שווה”, וכך מצב האמריקאים אפריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה־20.

התקופה שלאחר מלחמת האזרחים התאפיינה בצמיחה מואצת של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. גל הגירה אדיר, בלתי צפוי, מאירופה ומסין אל ארצות הברית סיפק את כוח האדם שהיה דרוש לתעשייה האמריקנית, וכן יצר גיוון קהילתי באזורים הבלתי מפותחים.

מפעלי ניצול תעשייתיים הובילו לעלייתה האלימה של תנועת העבודה בארצות הברית. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס־יבשתית שהושלמה ב־1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה – ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג’פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים.

אולם, לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של “הדרוויניזם החברתי” שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל מעברה של העילית מלעסוק בפעילות פוליטית לעסקית. לתקופה זו קרא הסופר מרק טווין בלעג (בספר שהוציא עם צ’ארלס דאדלי ורנר) “העידן המוזהב” (The gilded age)


אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים: הפועלים, החקלאים ומעמד הבינהים הישן.


האימפריאליזם האמריקני ומלחמת העולם הראשונה (1890־ 1918)


לאחר שחל גידול באוכלוסייה ובתעשייה הביתיות החלה עלייתה של ארצות הברית לעמדת כוח עולמית. תקופה זו הסתיימה ב־1917 כאשר ארצות הברית הצטרפה למדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף המאה ה־19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. התפתחות התעשייה המואצת גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית.באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני, שהוביל לצמיחת “האימפריאליזם החדש האמריקני”.


האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה־19.

היא המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב־1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב־1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב־1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867).

אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית־ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תיאודור רוזוולט, היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית. האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט.

ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914 אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה.

כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם, הממלכה המאוחדת וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי באופן הדדי. החלה מלחמת הטבעת צוללות, שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לממלכה המאוחדת, גם כאשר הן נשאו נוסעים.. הטבעת ה“לוסיטניה” (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים אף על פי שגם הממלכה המאוחדת הפרה את חופש השיט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שהביא להפוגה במלחמת הצוללות ב־1916.

אולם בחודש ינואר 1917 הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השיט מסביב לממלכה המאוחדת, כולל כלי שיט נייטראליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשנחשף הניסיון הגרמני לכרות ברית עם מקסיקו, דעת הקהל בארצות הברית דרשה להכריז מלחמה על גרמניה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה.

מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל־4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני לאירופה, בפיקודו של גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג’ון פרשינג, שכלל כ־1.2 מיליון חיילים, החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם, כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לניצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה נהרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב וכמחצית ממחלות.

גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב־8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את “ארבע עשרה הנקודות”105.

האידיאליזם שלו שיכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל“מסע צלב למען הדמוקרטיה”, ושהמלחמה הזו תהיה “המלחמה שתסיים את כל המלחמות”. וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן.

עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית “ארבעה עשרה הנקודות” לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר הממלכה המאוחדת התנגדה לסעיף החופש הימי.

וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם, בניגוד לחזונו לא היה זה “שלום ללא מנצחים”. מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת והממלכה המאוחדת הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אישרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה.

בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות שיחלישו את מחויבות ארצות הברית לחבר הלאומים.

וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף כדי לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. באוקטובר 1919, תוך כדי המסע, סבל וילסון משבץ. ועד תום הקדנציה שלו נשאר מבודד בבית הלבן כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשנערכו בסנאט ההצבעות על החוזה הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שלישים. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אישרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה.


ארצות הברית בין מלחמות עולם (1918־ 1940)


לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כוחה הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בהשוואה לשאר העולם. תגובת “היום שאחרי” לאחר מהפכת אוקטובר גרמה לחשש גדול מפני הקומוניזם בארצות הברית, והובילה לתקופת הפחד האדום הראשונה.

הממשלים הרפובליקנים שמו במקום הראשון את טובת התעשייה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו “פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה”, או “העסק של העסקים האמריקניים הוא עסקים”, הם הטילו מחדש מכסי מגן גבוהים, וזנחו במידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים (ולעיתים אף עודדו אותם).

למרות שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח. אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים: הקולנוע, המוזיקה הפופולרית והג’אז, הפרסום והרדיו, שהחל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי, מסמלים את שנות העשרים העליזות והנהנתניות (" שנות העשרים הסוערות"־ “The roaring twenties”).

בצד הפחות זוהר – הקו קלוקס קלן שוב הרים ראש והטיל את אימתו בעיקר על אפרו־אמריקאים ויהודים. חוק האיסור על משקאות חריפים שעבר בשנת 1920 גרם לעלייה בכמות הברחות האלכוהול מעבר לגבולות המדינה. התקופה הייתה תקופה של פריחה למאפיה שניצלה את האיסור על השתיה בשביל להרחיב ולבסס את עסקיה, והתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות המשקאות החריפים. במקרים רבים מלחמות הכנופיות הסלימו והסתיימו במעשי רצח. “תקופת היובש” (“Prohibition”) הסתיימה כ־ 13 שנים לאחר העברת “חוק היובש”106, בשנת 1933.

בעקבות ההגירה ההמונית מאסיה ואירופה והחשש מהקומוניזם חוקקו חוקי הגירה נוקשים שנועדו להגן על מעמדו של הפועל האמריקני, ובנוסף הם מנעו מאנשים שנמלטו מפני המשטרים הרודניים למצוא מקלט בארצות הברית.

במקביל, עלתה קרנו של הפונדמנטליזם הנוצרי בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאווירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב“משפט הקופים” בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה של דרווין בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה.


השפל הגדול

שנות ה־20 היו שנים של שגשוג כלכלי משמעותי, אך שגשוג זה טמן בחובו את הזרעים למשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב־1929. הסיבות העיקריות למשבר זה הן:

  • הקפיטליזם החופשי: הממשל הרפובליקני דגל בעיקרון הקפיטליזם החופשי וכביטוי לכך הוא נתן תמריצים לעשירים וביטל את הסיוע לנזקקים. צעדים אלו הפכו את העשירים למונופול וגרמו לממשל עצמו להיות תלוי בעשירים בתחום ההכנסות של המדינה. הממשל נמנע באופן עקרוני מלהתערב בשוק הכלכלי ולעצור את חוסר האיזון שהיה בו.

  • הירידה בסחר החוץ: לאחר הקמתה ב־1917, ניתקה ברית המועצות את קשריה עם ארצות הברית ובכך נגרם נזק כבד לשוק הייצוא האמריקני. גורם נוסף לפגיעה בשוק זה היה מכסי ייבוא גבוהים שהוטלו על ידי מדינות שונות, כתגובה למכסים גבוהים והמדיניות הפרוטקציוניסטית שהובילה ארה"ב בראשותו של הנשיא הרברט הובר.

  • משבר החקלאות: לאחר מלחמת העולם הראשונה החקלאים לקחו הלוואות רבות מהבנקים כדי לשכלל את שיטות הייצור שלהם, אך עליית יכולת הייצור גרמה לצניחה במחירים כאשר החקלאים מתקשים לשווק את תוצרתם מחוץ לארצות הברית. ב־1924 נחקקו חוקי ההגירה הנוקשים שמנעו את הגעת הפועלים מחוץ לארץ שהיו מוכנים לעבוד תמורת שכר נמוך באופן יחסי. חקלאים רבים נאלצו בעקבות זאת להכריז על פשיטת רגל.

  • תלות באשראי וניפוח מחירי המניות: לקיחת ההלוואות והנפקת המניות בתקופה זו הייתה ללא פיקוח וכתוצאה מכך אנשים רבים היו משועבדים לבורסה. הלוואות אלה גרמו למחירי המניות לעלות אל מעבר לערכן האמיתי. בעיה נוספת היא שבמקום להשקיע את הרווחים מהבורסה בשיפור התשתיות ואספקת מקומות עבודה השקיעו אותם בבורסה ובמוצרי צריכה שלא בהכרח היו נחוצים.

  • הגידול המהיר ביכולת הייצור גרם לעודפים רבים שעברו את יכולת הקליטה של השוק האמריקני. ההיצע היה גדול מאוד ביחס לביקוש. עסקים רבים ספגו הפסדים כבדים ונאלצו להכריז על פשיטת רגל תוך שהם מפטרים עובדים רבים.


הירידה בביקוש גררה בעקבותיה ירידה ברמת הייצור שגררה את פיטוריהם של פועלים רבים, כאשר התהליך הזה היה מעגלי. כחלק מאמונה ביצירת שוק חופשי, אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון. אנשים רבים גילו שהמניות שלהם אינן רווחיות כפי שנטו לחשוב. רבים הזדרזו למכור את מניותיהם בבורסה כאשר השיא היה ב“יום חמישי השחור” (24 באוקטובר 1929) שבו נמכרו בבורסה הניו יורקית כ־13 מיליון מניות. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב־29 באוקטובר, התרחש “יום שלישי השחור”, עם מכירות שיא של למעלה מ־16 מיליון מניות ומדד המניות צנח. אנשים רבים איבדו את כל חסכונותיהם ופנו אל הבנקים כדי למשוך מזומנים, אך אלה סגרו את שעריהם ולא אפשרו להם לעשות זאת. כך החל השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה־20 ותחילת שנות ה־30.


המשבר הכלכלי שנקרא “השפל הגדול” השפיע על תחומים רבים בחיי היומיום של האמריקנים בעיקר בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה:

  • בפוליטיקה: התנועות האנטי קפיטליסטיות בארצות הברית התחזקו בעקבות הכישלון המתמשך בחילוץ המדינה מהמשבר.

  • בחברה: בעקבות הקריסה הכלכלית מאות אלפי אנשים נזרקו לרחובות. רבים סבלו מרעב והתפרקות התא המשפחתי. בעקבות זאת חלה עלייה תלולה ברמת הפשיעה שלעיתים הסלימה עד כדי פגיעה באנשי החוק. אנשים רבים החלו לנדוד ברחבי ארצות הברית מתוך מטרה למצוא עבודה, אך ללא תוצאות ממשיות.

  • בכלכלה: ב“יום חמישי השחור” החל תהליך הקריסה של וול סטריט ומערכת הבנקים. אלפי בנקים קרסו ואנשים רבים איבדו את כל רכושם. בתי עסק רבים שהיו תלויים באופן בלתי הפיך בכספי הבנקים נסגרו. האבטלה הגיעה עד לכ־25% מכוח העבודה וכמעט למחצית מהעובדים לא הייתה עבודה קבועה כלשהי. ההכנסה של ארצות הברית והמשכורות ירדו בעשרות אחוזים.

כדי לצאת מהמשבר הכריז הנשיא הובר ב־8 בדצמבר 1931 בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה, על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, אולם נאלץ להתפטר לאחר שהפסיד בבחירות ברוב עצום למפלגה הדמוקרטית בראשותו של לפרנקלין דלאנו רוזוולט ב־1932. הרפובליקנים איבדו עתה את הרוב שהיה להם בקונגרס.

לאחר שעלה לשלטון, החליט רוזוולט לשנות את המדיניות הכלכלית ולנקוט במדיניות של התערבות ממשלתית בשוק. רוזוולט החל בביצועה של התוכנית הידועה בשם “ניו דיל” (New Deal). התוכנית התרכזה במה שנקרא “שלושת ה־R־ים”: הקלה, שיקום ורפורמה (Relief, Recovery, and Reform), כלומר הקלה למובטלים ולעניים, שיקום הכלכלה לרמה סבירה, ורפורמה במערכת הפיננסית לשם מניעת שפל עתידי.

תוכנית התבססה על רפורמה בחוקים מיושנים, ושיקום המשק הכלכלי בכל התחומים. הבסיס של התוכנית היה הזרמת הון לשוק הכלכלי, הקמת מערכת פיקוח על המשק, פיקוח באמצעות חוקים נוספים על תנאי העבודה כגון שכר ושעות עבודה, תמיכה בחקלאים ופיקוח על התוצרת החקלאית והמחיר שלה. הממשל החל בקניית העודפים החקלאיים ואגר אותם לשעת הצורך. הוא התרכז בהגדלת הסעד (כגון הלוואות לעניים) העסקתם של המובטלים בפרויקטים ציבוריים גדולים, השקיע בצעד זה כ־11 מיליארד דולרים, והעסיק כ־8 מיליון מובטלים. הממשל גם הכריז על הקמתה של רשות השיכון שתפקידה היה למנוע את השלכתם לרחוב של אנשים מרוששים. הוחלה חקיקה סוציאלית נרחבת (כגון ביטוח לאומי ודמי אבטלה).

החקיקה במסגרת הניו דיל הסתיימה ב־1939 והצלחת התוכנית הייתה חלקית בלבד. רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הכלכלה האמריקנית חזרה לשגשג. ההישג העיקרי של הניו דיל היה בשינוי התפיסה החברתית־כלכלית בארצות הברית בכך שהעושר חולק בצורה יותר הוגנת והוחל היישום של מדיניות רווחה לאומית. הביטוי העיקרי להצלחת מדיניות הממשל היה בארבעה ניצחונות רצופים של רוזוולט בבחירות לנשיאות, שיא שלא נשבר עד היום.

החידוש העיקרי בתוכנית היה הנטישה של עקרון הקפיטליזם החופשי. רוזוולט הכיר בכך שהממשל צריך לקבל אחריות בתחומים מסוימים של הכלכלה ולוודא שהאזרחים לא ניזוקים, כל זאת במקביל לשמירה על עקרון היוזמה החופשית. יתר על כן, רוזוולט אף גרם לעלייה יזומה באינפלציה בכך שהורה על הזרמת כספים לענפי המשק השונים. התוכנית היוותה גם שינוי מהותי במדיניות הממשל הפדרלי בכל מה שנוגע לשלטון המקומי במדינות המרכיבות את ארצות הברית.

לסיכום, בתקופת כהונתו של רוזוולט חל שיפור במצב הכלכלי של ארצות הברית, אך בסוף שנות ה־30 פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את פניה של ארצות הברית לתקופה ארוכה.


מלחמת העולם השנייה (1940־ 1945)


בדומה למלחמה הקודמת, ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהצטרפו לבעלות הברית. ההחלטה על הכרזת המלחמה התקבלה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב־7 בדצמבר 1941. עד לאותו יום, ארצות הברית הייתה נייטרלית בעקבות הגישה הבדלנית שנקטה בה. כל פעולה של ארצות הברית הקשורה למלחמה הייתה מוגבלת בגלל אי מוכנותה לעימות בסדר גודל זה־ הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו קטנים בהרבה בהשוואה לאלו של צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות ויפן.


ב־31 באוקטובר 1941, פחות מחודשיים לפני המתקפה על פרל הארבור, משחתת אמריקנית שליוותה ספינות סוחר באוקיינוס האטלנטי הוטבעה על ידי צוללת גרמנית ולמרות זאת לא הוכרזה מלחמה על גרמניה. ב־7 בדצמבר 1941 יפן שיגרה מתקפת פתע על בסיס הצי בפרל הארבור, כאשר הסיבה לכך הייתה אמברגו הסחר שהוטל על ידי ארצות הברית. ביום שלאחר מכן פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע מושב משותף של הקונגרס להכריז מלחמה על יפן, וכינה את ה־7 בדצמבר “יום שייזכר לדיראון עולם”. ב־11 בדצמבר הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית, ובכך גררה את המדינה למלחמה דו־חזיתית.

תרומתה הראשונה של ארצות הברית למלחמה הייתה הפסקה באספקת הנפט וחומרי הגלם שיפן הייתה זקוקה להם כדי להמשיך במתקפה על מנצ’וריה, ובמקביל לכך הגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לסין. הפעילות הראשונה לטובת בעלות הברית הייתה בספטמבר 1940, כאשר ארצות הברית נתנה לממלכה המאוחדת 50 משחתות תמורת בסיסים בקריביים. בדצמבר 1940 ארצות הברית החלה בתוכנית חכירת אדמות מהממלכה המאוחדת, וסיפקה לה עזרה צבאית חשובה.

כאשר ארצות הברית הצטרפה לקרבות היא הבינה שאין ביכולתה להילחם נגד יפן וגרמניה במקביל. מסיבה זו התקבלה החלטה לרכז את עיקר המאמצים במלחמה נגד היטלר באירופה, ולשמור על עמדות הגנתיות באוקיינוס השקט עד לתבוסתו של היטלר.

הצעד האמריקני הראשון היה הקמתו של כוח אווירי גדול בממלכה המאוחדת שייעודו העיקרי הוא פשיטות הפצצה בתוך גרמניה עצמה. החלה הפגזה יומית קבועה על גרמניה החל מאוגוסט 1942 ועד סוף המלחמה.


הפעולה הקרקעית הראשונה של צבא ארצות הברית הייתה לחימה לצד צבאות הממלכה המאוחדת ואוסטרליה על אדמת צפון אפריקה, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה כיוון שממנה ניתן היה לשלוט על תעלת סואץ (נתיב מעבר ימי חשוב ביותר). העניינים החל לנטות בבירור לטובת בעלות הברית בניגוד לראשית 1942.

בתחילת 1944 החלו ההכנות לפלישה לתוך מערב אירופה. גרמניה צפתה זאת מראש, אולם תכנון אסטרטגי ברמה גבוהה, והיעדר זרימת מידע מהממלכה המאוחדת לגרמניה בעקבות חיסול רשתות המרגלים הגרמניות על ידי MI5 (השירות המקביל בממלכה המאוחדת לשב"כ), אפשרו להתקפה זאת להתרחש בהפתעה כמעט מוחלטת. עיקר ההתקפה היה “מבצע אוברלורד” שהחל ב־6 ביוני 1944. הכוח היבשתי הגדול ביותר נחת על חופי נורמנדי במה שכונה ה“פלישה לנורמנדי”107, והחל בחדירה לחלק המערבי גרמניה.

היטלר נפל בפח שטמנו לו בעלות הברית ופקד על חייליו להתכונן לפלישה מקאלה, שממוקמת צפונית למקום הפלישה האמיתי. רק כאשר החלה הפלישה לנורמנדי הבין הצבא הגרמני מה קורה ושלח לאזור כוחות הגנה, אולם היה זה מאוחר מדי. בקרב, שנמשך 6 שבועות והסתיים בניצחון מוחץ לטובת בעלות הברית, השתתפו כ־5,000 ספינות, 10,000 כלי טיס ו־176,000 חיילים.

גם לאחר הפלישה לנורמנדי המשיכו האמריקנים לתרום במידה רבה לתוצאות המלחמה, בעיקר בלחימה העיקשת ב“קרב הארדנים” שהסתיים בניצחון בעלות הברית אף על פי שעל הנייר הגרמנים היו חזקים יותר. האמריקנים ספגו אבידות כבדות (כ־19,000 הרוגים) במהלך הקרב בלבד. מספר פשיטות ההפצצה על גרמניה גדל בשיעור ניכר לאחר הפלישה לנורמנדי, וכ־70% מכלל הפצצות שהוטלו על גרמניה הוטלו לאחר תאריך זה.


גרמניה נחרבה כמעט לחלוטין. ב־30 באפריל 1945, כאשר ברלין נכבשה לחלוטין על ידי הצבא האדום הסובייטי, אדולף היטלר התאבד. ב־8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה עם גרמניה, בעקבות כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית.

החל מתרומה צנועה במספר החיילים בתחילת המלחמה באירופה־ בסוף המלחמה כ־60% מכלל הכוחות הלוחמים במערב אירופה היו אמריקנים.

בעקבות המחויבות האמריקנית להבסתו של היטלר באירופה, השנים הראשונות של המלחמה נגד יפן היו בעיקר קרבות מגננה שבהן צי ארצות הברית ניסה למנוע מהצי הקיסרי היפני להשתלט על אזור האוקיינוס השקט. בתחילת הקרבות הכף נטתה לטובת יפן. יפן ניצחה בקלות והקימה בסיסים בגואם, תאילנד, מאלאיה, הונג קונג, פפואה ניו גיני, אינדונזיה ובורמה. מסע הכיבושים הזה היה מהיר יותר מהבליצקריג הגרמני בתחילת המלחמה. נקודת המפנה במערכה הייתה לאחר “קרב מידוויי” ביוני 1942. צי ארה"ב הצליח לפצח את הצפנים של מערכת התקשורת היפנית, מה שנתן לאמריקנים את האפשרות להיערך בצורה מתאימה כדי להביס את יפן. ארצות הברית נקטה בטקטיקה של תקיפת האיים הקטנים והפחות מוגנים ולא בתקיפת נקודות השליטה היפניות העיקריות. במהלך התקופה הזאת הונחה התשתית למה שעתיד להיות הניצחון הגדול ביותר במלחמה כולה.

המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לעימות הימי הגדול בהיסטוריה. הצי האמריקני ניצח בקרבות רבים לאחר שבמהלך תקופה מסוימת היה קרוב לשבירה ולתבוסה מוחלטת על ידי הצי הקיסרי היפני. הכוחות האמריקניים נערכו לפלישה לתוך יפן עצמה כדי לכפות על יפן להיכנע ללא תנאי. ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני כדי לסיים את המלחמה הפכה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים למלחמה. תומכי הטלת הפצצות טענו כי פלישה תעלה בחיי אדם רבים. כמו כן, הם טענו שהפצצה קונבנציונלית תגבה יותר קורבנות אזרחיים. המתנגדים להטלת הפצצות טענו שהיה צורך לערוך תצוגת תכלית צבאית, או לאיים על היפנים בשימוש בפצצה הניסיונית ולדרוש מהם להיכנע.

הפצצה הראשונה הוטלה על הירושימה ב־6 באוגוסט 1945, ובעקבות זאת היפנים היו בהלם מוחלט. הפצצה השנייה הוטלה על נגסאקי ב־9 באוגוסט, כאשר האמריקנים הפיצו דיסאינפורמציה שבכוונתם להמשיך בכך. ב־15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי והמלחמה נגמרה. סוף המלחמה הגיע ללא פלישה שתגרור בעקבותיה מרחץ דמים, והוא היה חלק כפי שארצות הברית קיוותה.

 

פרק 61: יהדות ארצות הברית


יהדות ארצות הברית היא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם לאחר יהדות ישראל. הקהילה היהודית בארצות הברית מגוונת ומחולקת בין זרמי היהדות השונים. מרבית יהודי ארצות הברית הם צאצאי מהגרים מאירופה שהגיעו אל “העולם החדש” בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה, כבר בסוף המאה ה־18, שוויון זכויות מלא ליהודים.


יהדות ארצות הברית נוצרה בעיקרה על ידי שלושה גלי הגירה המונית, כאשר בכל גל עלה בהרבה מספר המהגרים על מספר הוותיקים:

  • גל ההגירה הספרדי־ התיישבות יהודית בארצות הברית ־ רוב ההגירה הייתה ממוצא אשכנזי, אך היה גם מיעוט בתוך המיעוט היהודי, שנקרא מיעוט יהודי ספרדי (במאה ה17 עד אמצע המאה 18).

  • גל ההגירה הגרמני־ המשך הגירת יהודי אשכנז באותן תקופות של הגירת הגל הספרדי.

  • גל ההגירה המזרח אירופאי־ גל היהודים שעלו בתקופת מלחמת העולם השנייה עקב פרוץ המלחמה והמצב ששרר במזרח אירופה במגוון היבטים־ אנטישמיות, כלכלי, פוליטי וחברתי.

הגלים האלו ביססו את החברה האמריקאית כלל־ עקב הגירת אנשים משכילים החברה פרחה והתקדמה. ההגירה סייעה גם ליהודים שעתה קיבלו הגנה בארץ שאינה אנטישמית.

היהודים השתלבו היטב בחברה האמריקנית מכמה סיבות:

  • הפרדה בין דת ומדינה ־ בארצות־הברית נהוגה הפרדה חוקית בין דת ומדינה וקיימת סובלנות בסיסית כלפי בני דתות שונות.

  • לאומיות אזרחית ־ הלאומיות האמריקנית מבוססת על שותפות אזרחית וקבלת החוקה ולא על מוצא אתני משותף. כל אדם מכל קבוצה אתנית או דת כלשהי יכול להיהפך לאמריקני בזהותו.

  • מדינת הגירה ־ ארצות הברית היא מדינת מהגרים המורכבת מקבוצות אתניות שונות. היהודים אינם נתפסים כחריגים אלא מהווים קבוצה אחת מני רבות.

  • תרומה חברתית ־ התרומה של יהודים רבים לחיי הכלכלה, המדע והתרבות באמריקה זכתה להערכה רבה.

יהודים החלו להגר למושבות הקולוניאליות באמריקה כבר במאה ה־16 עם התחלת התיישבות “הלבנה” ביבשת החדשה. מדובר בעיקר באנוסים מספרד, שהיתרונות הכלכליים בעולם החדש קרצו להם למרות אימת האינקוויזיציה הקתולית. ואכן, הם נרדפו קשות במקסיקו ובפרו הספרדיות.

בברזיל הפורטוגזית האינקוויזיציה הייתה פחות אכזרית וגם שם קמה קהילת אנוסים, שמצבם שפר כאשר ההולנדים כבשו את מחוז פרנמבוקו והעיר רסיפה. ההולנדים היו היחידים, בתקופה זו, שאפשרו לאנוסים להופיע כיהודים באורח גלוי והאנוסים נהרו לאזורים שהיו בשליטתם. ברסיפה אף הוקמה קהילה בשם “צור ישראל”. אך, ב־1654 הסתיימה התיישבות מוצלחת זו עם כיבוש העיר מחדש על ידי הפורטוגזים ואנשי הקהילה נמלטו והתפזרו לכל עבר.

הראשונים וביניהם יעקב ברסימסון הפליגו והגיעו לנמל הולנדי בשם ניו אמסטרדם, לחופה המזרחי של צפון יבשת אמריקה כדי לבדוק את אפשרויות ההגירה למקום, את אותה קבוצה החליפו 23 איש אחרים. למרות קשיי הקליטה, מאחר שהיו חסרי כל, והתנגדות המושל ההולנדי פיטר סטויווסנט להקמת יישוב קבע עבורם, הם התיישבו במקום, בעיקר הודות להתערבותם של יהודים הולנדים אמידים בחברה ההולנדית המסחרית לאיי הודו המערביים, שהייתה הבעלים החוקיים של המושבה. היהודים קבלו על עצמם לדאוג לנצרכים שבהם, קיימו בצנעה את אורח החיים היהודי וזכויותיהם הכלכליות היו מוגבלות. זו הייתה ראשית ההתיישבות היהודית בצפון אמריקה.

ב־1664 נכבשה ניו אמסטרדם על ידי הבריטים ושמה שונה לניו יורק. עד סוף המאה ה־17 ותחילת המאה ה־18 היגרו לארצות הברית צאצאי גולי ספרד ופורטוגל שבאו מברזיל (נחשבו למיעוט בתוך החברה היהודית שעלתה לארה"ב באותן השנים), הולנד ואנגליה וכן מעט מיוצאי אשכנז (גרמניה בעיקר) שבאו ישירות מארצם או דרך אנגליה (שאפילו נחשבו ל“רוב”). ההערכה היא כי בשנת 1700, לערך, היו בסך הכל כמאה יהודים מתוך כמאה אלף תושבים, שאכלסו את המושבות הבריטיות העתידות להקים את ארצות הברית.

בשנת 1740 הוציא הפרלמנט הבריטי את חוק ההתאזרחות (Naturalization Act) שאיפשר לכל היהודים היושבים במושבות בריטניה ביבשת אמריקה להפוך לאזרחים. החוק לא נועד רק ליהודים ואיפשר גם להוגנוטים108 להתאזרח.

על מנת לקבל אזרחות היה על המועמד להוכיח ישיבה של שבע שנים ברציפות במושבה. החוק קבע כי יהודים לא חייבים להשתמש בנוסח השבועה הכולל את המשפט “לפי אמונתי האמיתית כנוצרי”, ובכך איפשר ליהודים לשאת שבועה שלא נגדה את אמונתם. חוק זה הקדים את אפשרויות ההתאזרחות של יהודים באנגליה עצמה. בין 1740 למלחמת העצמאות האמריקאית התאזרחו על סמך חוק זה כ־200 יהודים, רובם בג’מייקה שהייתה מושבה מאז 1670.

היישוב היהודי מנה בערך 2000 איש בסוף המאה ה־18, כשהוקמה ארצות הברית, מתוך אוכלוסייה כללית של כשני מיליון. הם היו מרוכזים בעיקר בערים ניופורט, ניו יורק, פילדלפיה וצ’ארלסטון. ב־1733 הוקצתה ספינה נפרדת ליהודים עניים מלונדון, במסגרת משלחת מאורגנת מטעם נדבנים בריטים, שהתיישבה בג’ורג’יה.

כך, עם סיום התקופה הקולוניאלית ולפני הכרזת העצמאות של ארצות הברית, קמה קהילה יהודית נוספת גם בסאוואנה. ככלל, מצבם הכלכלי היה טוב ואצל חלקם אף מצוין. הם עסקו במגוון תחומים ־ מסחר טבק ועד גידול קני סוכר.

מבחינה חוקית וחברתית לא התעוררו כמעט בעיות. בעקבות the British Naturalization Act of 1740 יהודים שהתגוררו לפחות 7 שנים במושבה יכלו לקבל אזרחות וקיבלו זכויות מלאות וקיימו קשרים חברתיים עם שכניהם. היהודים התערו בחיים הכלכליים והמדיניים ואיישו משרות אזרחיות וצבאיות (עוד במלחמת העצמאות חלקם השתתפו כקצינים וחיילים).

ההשתלבות הביאה לנישואי תערובת רבים כך שילדי המהגרים חונכו ליהדות באופן מצומצם ביותר (רק בבית הכנסת ולא במוסדות חינוך). בנוסף לכך דלילות אוכלוסיית היישוב ־ הפיזור בשטח ומספר היהודים המועט ־ הביאו להיטמעות רבים מהיהודים.

בשנת 1800 הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה החדשה נמצאה בעיר צ’ארלסטון שבקרוליינה הדרומית. מתוך 2,500 יהודים בכל רחבי המדינות המייסדות של ארצות הברית (13 המושבות) הקהילה בצ’ארלסטון מנתה כ־500 יהודים, בעוד שבכל קרוליינה הדרומית התגוררו כאלף יהודים. זאת, לעומת קהילות ניו יורק ופילדלפיה, שמנו יחדיו פחות מאלף יהודים. הדבר נבע מסובלנותן היחסית של קרוליינה הדרומית וצ’ארלסטון כלפיהם. הם הורשו לקיים את פולחנם הדתי בחופש מוחלט, לסחור, לרכוש אדמה, להוריש אדמה, להופיע כעדים בערכאות ולהצביע. מצ’ארלסטון יצאו ג’ודה בנג’מין, שר בשורות הקונפדרציה, בזמן מלחמת האזרחים, סוחר העבדים אברהם סייקסס, יוסף טוביאס־ הסוחר ובעל האניות, וג’ייקוב נ' קרדוזו, העיתונאי והתאורטיקן הכלכלי המפורסם. בצ’ארלסטון נולדה התנועה הרפורמית, שמקיפה כיום חלק נכבד מכל יהדות ארצות הברית.

באמצע המאה ה־19 הגיע לארצות הברית גל הגירה חדש מגרמניה, פולין ומדינות מרכז אירופה. מרבית המהגרים היו יהודי גרמניה. הגל נמשך עד 1880 בקירוב.

ב־1840 היו בארצות הברית כ־15,000 יהודים מגרמניה, ב־1859 כ־50,000 וב־1869 כ־150,000. עד 1877 עלה מספר היהודים ל־229,087. ב־1881 חיו כבר 300,000 יהודים בארצות הברית. בין השנים 1830–1889, 200,000 יהודים היגרו מגרמניה לארצות הברית.

כבר באמצע המאה הפכו המהגרים הללו לרוב על פני היהודים הוותיקים, יוצאי ספרד. המהגרים הגיעו מכיוון שהתייאשו מ“אביב העמים” שלא הצליח (מבחינת היהודים לפחות) ומהמגבלות החדשות בארצות מוצאם. מהגרים אלו עסקו בעיקר ברוכלות אך גם במלאכה בעיקר בענף ההלבשה.

חלקם נדדו מערבה לצד החקלאים האמריקאים, וכך היישוב היהודי התפשט עד לסן פרנסיסקו ־ הוקמו קהילות בערים הגדולות שבארצות הברית, ובעיירות רבות התיישבה משפחה יהודית. עד מהרה הצטרפו למשפחה משפחות נוספות ונוצרו קהילות בכל רחבי ארצות הברית.

המהגרים החדשים השתלבו היטב הן בכלכלה ־ רבים היו סוחרים גדולים, בנקאים ותעשיינים ־ והן במדינה ־ במלחמת האזרחים, למשל, לחמו אלפי יהודים, רובם לצד הצפון. מבחינה דתית־פנימית המהגרים החדשים היו פחות אדוקים בדתם מהוותיקים וזאת בנוסף לפער החברתי־כלכלי ביניהם שהביא לקרע עמוק בין יהודי ארצות הברית. המהגרים החדשים הנהיגו רפורמות בדת, חלקן כאלה שהונהגו בארץ מוצאם עוד טרם צאתם, הקימו מוסדות שונים ־ בתי־חולים, מוסדות צדקה, “היכלות” לתפילה (כתחליף דמוי־נוצרי לבתי כנסת) ודאגו לחינוך יהודי ולשימור התרבות. הוקמו תנועות, ארגונים וכתבי־עת שמטרותיהם לאחד את היישוב ולקרבו לתרבות האמריקאית תוך שמירה על המסורת, או להדגיש את המוסר וההומניזם שביהדות.

בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר 1840, התחילה הקהילה היהודית בארצות הברית להגיב באופן פומבי ל“עלילת דמשק”, עם כינוס פגישת מחאה בשש ערים באמריקה. הייתה זו ההשתתפות הראשונה של יהודי אמריקה במאבק יהודי בינלאומי למען יהודים בחוץ לארץ.

בסוף המאה ה־19 החלה הגירה המונית של יהודים ממזרח אירופה לאמריקה שנמשכה גם בראשיתה של המאה ה־20. היהודים ביקשו חירות ושוויון זכויות שאותם לא קיבלו במקומות מושבותיהם הקודמים. ברוסיה הצארית ממנה הגיעו רוב המהגרים, סבלו היהודים מאפליה ורדיפות. בארצות־הברית יכלו להתקבל לחברה כשווים.

גל ההגירה השלישי היה רחב ההיקף ביותר מבין שלושת גלי ההגירה. בין השנים 1881 ל־1914, בעקבות “חוקי מאי”, היגרו לארצות הברית כ־2 מיליון יהודים (עשירית מכלל המהגרים לארצות הברית, שני שלישים מהמהגרים היהודים בעולם). המרכיב הדומיננטי ביניהם היו יהודים מרוסיה (שכללה חלק ניכר מפולין), אך רבים מוצאם היה גם מרומניה וממזרח אוסטריה־הונגריה (גליציה).

בין השנים 1903–1908 הגיעו לארצות הברית קרוב לחצי מיליון יהודים מרוסיה. ב־1908 שיעור המהגרים בקרב האוכלוסייה היהודית הגיע לשלושה רבעים והמשיך לעלות. מספר היהודים הגיע ל־3,388,951 ב־1917.

בין השנים 1900–1920, הגרו לארצות הברית יותר ממיליון וחצי יהודים ממזרח אירופה. גל זה המשיך, לאחר הפסקה בתקופת המלחמה, עד אמצע שנות העשרים, אז נחקקו חוקים המצמצמים מאוד את ההגירה. כך נרשמו כ־73,000 מהגרים יהודים ב־1924–1931 לעומת כ־656,000 בין 1907 ל־1914. מספר היהודים החל להתייצב, כאשר 4,228,029 יהודים חיו בארצות הברית ב־1927, וב־1937 ־ 4,770,647.

לאחר מכן הגיעו גלי הגירה קטנים יותר, למשל, פליטי הנאצים, בעיקר מאירופה המרכזית והמזרחית, לפני מלחמת העולם השנייה (כ־110,000 ב־1933–1941), וניצולי השואה לאחריה. המהגרים החדשים פנו לעבוד בחרושת ומלאכה וברוכלות ומסחר. רק מיעוט קטן פנה ל“מקצועות החופשיים” משום שדרישת השוק האמריקאי הייתה לעבודה פיזית בתעשייה. מעטים אף פנו לחקלאות ברוח הסוציאליסטית מרוסיה, דוגמת חברי תנועת “עם עולם”109, אך רק חקלאות מעורבת במלאכה הצליחה לקיים מושבות.

מהגרים אלה הקימו ארגונים רבים: בתחום הסוציאלי הוקמו איגודים מקצועיים ותנועות פועלים ובתחום הכלכלי והתרבותי הוקמו איגודי מהגרים לפי מקום המוצא־ הלַנדסמַנשַאפטים ־ ארגון סיוע הדדי ונדבנות של מהגרים יהודים יוצאי אותה עיר או אותו אזור ־ שתמכו במהגרים כלכלית וחברתית על ידי טיפוח הרגשת כלל־ ישראל, מיזוג יהדות ואמריקניות, צדקה וכו' ובהם נשמרו מנהגים והליכות מארצות המוצא.

הקושי העיקרי אצל המהגרים החדשים היה כלכלי. מכיוון שרוב המהגרים היו במקור זעיר־בורגנים ואילו המשק בארצות הברית היה זקוק לפועלים ובעלי־מלאכה, המהגרים היו צריכים להסתגל לעבודה פיזית קשה, אם הצליחו למצוא עבודה.

שיטת העבודה המקובלת בתעשייה האמריקאית אז ה־sweating system (או Sweatshop מערכת של העסקת עובדים במשך שעות ארוכות בשכר נמוך ולעתים קרובות בתנאים לא בטוחים או לא סניטריים) והיא הייתה כרוכה בעמל רב, בתנאים גרועים ותמורת שכר נמוך (כתוצאה מריבוי המהגרים שגרם לירידת ערך העבודה).

נוסף על כך מהגרים רבים בגל זה התרכזו בניו יורק, בעיקר בלואר איסט סייד מרובת האוכלוסין והצפופה ובהארלם, ובעקבות זאת נוצר שם לחץ כלכלי גדול, אליו התווספה בעיית הצפיפות ותנאי המחיה הנמוכים ברבעים בהם התרכזו היהודים.

מבחינה חברתית היהודים נקלטו בצורה די טובה, ולמרות זאת התרחשו מספר גילויי אנטישמיות כגון איסור על כניסת יהודים למועדונים ובתי מלון מסוימים, פעילות “ארגון העבודה האמריקאי” שפחד מ“השתלטות” היהודים חסרי הניסיון והארגון על מקורות הפרנסה ומהורדת השכר, וגורמים מצד “ותיקי” ארצות הברית שלא שמחו על “קיבוץ הגלויות” בארצות הברית.

תהליך ה“אמריקניזציה” וההשתלבות התבטא בעיקר בהתחזקות זרם התנועה ליהדות מתקדמת ביהדות, ובהתרחקות מהדגם האורתודוקסי של היהדות. לאמריקניזציה היה גם ביטוי פוליטי ־ היהודים נעשו יותר ויותר מעורבים בקלחת הפוליטית והמדינית בארצות הברית בין אם מדובר בהרצאות שנשאו פוליטיקאים במסדרים היהודיים (=“לוג’ות”), בין אם מדובר בהתערבות ארגונים יהודיים (“הוועד היהודי האמריקאי” במיוחד) במדיניות ארצות הברית הנוגעת ליהודים ־ לדוגמה איסור כניסת יהודים (גם אזרחי ארצות הברית) לרוסיה.

בקרב צאצאי המהגרים, האמריקניזציה הייתה חזקה במיוחד מכיוון שגדלו באמריקה וחונכו בבי"ס כללי בדרך כלל, לצד לא יהודים והושפעו מהם. כשהתבגרו פנו לעיתים למקצועות שונים מהוריהם, כמו מקצועות חופשיים.

למרות תהליך האמריקניזציה, נשמר יחוד חברתי ותרבותי אצל המהגרים ובניהם. הגורמים לכך הם ההתרכזות הגאוגרפית של היהודים. ארגונים שונים ־ הלוג’ות הם הבולטים ביותר ־ קיימו פעילות חינוך וחברה, ערכו מפגשים ודיונים במטרה לתת למהגרים יהודים חיי חברה ייחודיים. פעולות אלה, בנוסף לרגש הלאומי של היהודים, הספיקו כדי לשמור על אחדותם, למרות השפעות האיגודים המקצועיים בהם חברו.

אצל הדור השני, הפעילות החינוכית יהודית (לימוד בחדר, sunday schools) ־ שהייתה ברמה נמוכה ־ לא עמדה בפני השפעת החינוך הכללי והסביבה בה עבדו וחיו. ההשפעה בלטה אצל בעלי המקצועות החופשיים, אך הופיעה אפילו אצל העובדים בארגונים יהודיים.

כמו כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, עברה גם יהדות ארצות הברית תהליך “אמריקניזציה”. כלומר, החיים בארצות הברית הבדילו אותם באופן ניכר מיהודים אחרים, בכלל, ומקהילות המוצא, בפרט. אחד מסממני האמריקניזציה הוא השתייכות הוולונטרית לקהילה דתית. זה מנע תופעות כמו הפיצול בין חילונים לדתיים, הקיים למשל בישראל.


  • הזרם הקונסרבטיבי ־ צבר תנופה בראשית המאה ה־20 והתחזק על ידי ההגירה ממזרח אירופה אשר הביאה לאמריקה יהודים אשר לא כולם היו אדוקים בדתם, אך הייתה להם זיקה חיובית למסורת היהודית ולסמלים היהודיים, כולל ציונות. נראה שהקונסרבטיבים היוו כ־40% מן היהודים.

  • היהדות הרפורמית הובאה לארצות הברית על ידי יהודים יוצאי גרמניה במאה ה־19. תנועה זו גרסה כי יש לערוך תיקונים נרחבים בדת היהודית כדי להתאים אותה לתקופתם. כך צומצמו המצוות המעשיות בענייני כשרות, שבת, ושאר נוהגים דתיים, בבית הכנסת (“היכל”) הוסרו המחיצות בין גברים ונשים, הוכנסו אורגן ומקהלה, ובוטלה חובת כיסוי הראש. בתחילה נטה הזרם לכיוון אנטי־לאומי ומכאן, אנטי־ציוני. לדוגמה, לאחר הצהרת בלפור, עת “סכנת הציונות” נתפסה כממשית יותר, עמדה “הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים” (הרפורמים) (CCAR ־ Central Conference of American Rabbis) בראש המתנגדים לציונות. נראה שהרפורמים היוו כ־30% מן היהודים.

  • הזרם האורתודוקסי – התחזק עם בוא המהגרים ממזרח אירופה. אלה ייסדו מאות בתי כנסת, “חדרים”, “חצרות” חסידים וישיבות שמטרתם הייתה לשמור על העולם היהודי הישן. כתנועה מאורגנת הייתה היהדות האורתודוקסית חלשה מהזרמים האחרים, עקב עזיבה מזורזת של הדת בקרב מהגרים, שרבים מהם היו מלכתחילה סוציאליסטים או בונדיסטים. נראה שהאורתודוקסים היוו כ־15% מן היהודים.


גלי ההגירה הראשונים דבקו בפרנסות יהודיות מסורתיות, למרות החופש התעסוקתי ששרר בארצות הברית. חלק ניכר מהמהגרים היהודים הצטרפו לסדנאות היזע, בעיקר בתחום החייטות או בתעשיות העזר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה השינוי בתחום הכלכלי והחברתי היה גדולביותר ביחס לעבר. על הקהילה היהודית עבר תהליך “דיפרוליטאריזציה” ־ מעבר לעבודות פחות פיזיות (תהליך הפוך לזה שעבר על המהגרים בגל השלישי). בניהם של פועלים ובעלי מלאכה, חנוונים וסוחרים פנו לעבוד בבתי מסחר גדולים, במקצועות החופשיים ובמשרדים פרטיים וממשלתיים. גם חלק מההורים פנו לעבר עיסוקים אלו, אף על פי שנאבקו במשך דור על זכויות כלכליות וסוציאליות בעבודתם.

תהליך זה הביא לכך שבתקופת מלחמת העולם השנייה מחצית מהיהודים עסקו במסחר, רק 25% במלאכה ותעשייה (קלה), 12% במקצועות חופשיים (רפואה, חינוך, פקידות ועוד) והשאר בשירותים, חקלאות ותחבורה. השינוי בלט במיוחד בערי השדה ובעיירות (במקצועות החופשיים, למשל, חלקם של היהודים הגיע לפי 4 מאחוזם המספרי באוכלוסייה המקומית).

יהודים החלו לעזוב את שכונות המגורים הצפופות, כמו הלואר איסט סייד (Lower East Side). למעשה, עד אותה העת, עשו היהודים בארצות הברית חיל יותר מקהילות מהגרים אחרות שהגיעו לארצות הברית בערך באותו זמן, ואף שישבו בה דורות. אחת הסיבות לכך היא שלמרות עוניים, בתקופה שלאחר הגירתם, הייתה ליהודי מזרח־אירופה השקפת חיים של המעמד הבינוני. הם החשיבו ביותר חינוך והשכלה, והשקעה באלה ביססו את הגישה שזו השקעה ארוכת טווח בעתידם ובעתיד בניהם. כן קיים היה אצלם, יותר מן המקובל אצל קבוצות מהגרים אחרות, מערך סיוע הדדי. בכל זאת, תהליך זה היה הדרגתי ועוד ב־1952 כשליש מיהודי ניו־יורק היו עובדי כפיים.

אחד מאמצעי ההשתלבות החשובים היה מוסדות ההשכלה. היהודים, יותר מהקתולים למשל, נטו לשלוח את ילדיהם לבתי־הספר הממלכתיים, כאשר חינוך יהודי, אם ניתן, ניתן לרוב בימי שבת וראשון.

בשלב הראשון יהודים מעטים בשל אפליה הלכו ללמוד באוניברסיטאות היוקרתיות, אך יהודים גדשו באלפיהם את האוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה שבהם הרגישו נוח יותר כמו הסיטי קולג' של ניו יורק (CCNY) והנורמל קולג' (לימים מכללת האנטר) ־ לנשים. יתרה מזאת, צעירים יהודים המשיכו ללמוד באוניברסיטאות ובקולג’ים גם בעת המשבר, למרות הסיכוי הקלוש למצוא עבודה. עם הזמן הלך ועלה גם מספרם של היהודים באוניברסיטאות היוקרתיות במדינה.

בין מלחמות העולם החלו מנהיגי היהודים להתלבט בשאלת השתלבותם בחברה ובתרבות האמריקנית. עד אז שלטה גישת “כור ההיתוך” לפיה תהליך האמריקניזציה מחייב את המהגרים להיטמע בתרבות האנגלו־סקסית ולוותר על מאפייני תרבותם המקורית. בשנים אלו החלה להתפתח “הגישה הפלורליסטית” אשר נתנה מקום לטיפוח הייחוד. יהודי ארה"ב נטשו את ההתבדלות מרצון והחלו להשתלב בתרבות האמריקנית ולהרגיש אמריקנים.

סופרים ויוצרים יהודיים השתלבו בספרות האמריקנית ובעולם הבידור, הקולנוע והמוזיקה. לקראת סוף התקופה יהודים השתלבו היטב בפוליטיקה ובתפקידי ציבור: בין שתי מלחמות העולם כיהנו בבית המשפט העליון שלושה יהודים, ארבעה מושלי מדינות היו יהודים ושורה ארוכה של פעילים מפלגתיים. יחד עם השינוי המעמדי פחת חלקם של היהודים המשתייכים לתנועות שמאל רדיקליות. אך להשתלבות היה אופי מיוחד: הם אמצו את דפוסי התרבות האנגלו־אמריקנית, אך שמרו על ייחודם התרבותי והלאומי. בכך השתלבה נטייה של יוצאי מזרח אירופה למידת־מה של התבדלות, שמירה על הזהות הייחודית, על סביבה יהודית ועל מוסדות יהודיים, תוך השתלבות בחברה האמריקנית. כך נוצר דפוס חיים יהודי מיוחד אשר בא לידי ביטוי בהקמת מסגרות ארגוניות קהילתיות מקומיות באופן וולונטרי, המאפשרות פעילות יהודית דתית, תרבותית, חינוכית ולאומית. המבנה הקהילתי שהקימו היהודים היה משוכלל יותר מאשר אצל כל קהילה אתנית אחרת. פרט לבתי כנסת קיימו הקהילות מוסדות חינוך, בריאות, שירותים סוציאליים, מרכזים קהילתיים, בתי קברות, הוציאו כתבי־עת וכיוצא בזה. בכל הקהילות החשובות הוקמו פדרציות יהודיות. יהודי ארצות הברית הקימו מספר רב של מוסדות וארגונים שהקיפו ב־1945 97% מיהודי ארצות הברית.

עוד ב־1859 נעשה ניסיון להקמת ארגון המייצג את יהודי ארצות הברית: “ועד הנציגים של יהודים אמריקנים” (The Board of Delegates of American Israelites), אלא שהניסיון נכשל כשהתברר שאין הארגון יכול לייצג את כלל יהודי ארצות הברית. מה שעמד למכשול בדרך להקמת ארגון מייצג כזה, היה נטייתם של רוב יהודי ארצות הברית שלא להראות כמתבדלים, או ככאלה שאינם שמים מבטחם ב“שיטה האמריקנית” שאחד מעיקריה הוא שהדת היא עניינו של הפרט.

כתוצאה, עיקר כוחה הארגוני של יהדות ארה"ב התמקד בקהילות המקומיות, ובעיקר, סביב המגביות שארגנו, הן לצורך מוסדות מקומיים, כגון בתי־חולים, עזרה לנצרכים וכיוצא בזה, הן לצורך ארגונים כלל־ארציים, והן לצורך מטרות שמעבר לים, כמו עזרה ליישוב. הבולטים בארגונים היהודיים להם הייתה פריסה ארצית היו:

  • בני ברית – נוסד ב–1843 על ידי יהודים יוצאי גרמניה כמסדר אחווה. חוקתו עסקה בקידום ופיתוח תכונותיהם הרוחניות והמוסריות של היהודים מצד אחד, ובהקלת מצוקת עניים, חולים, נפגעי רדיפות ושאר זקוקים לסיוע מצד שני. לארגון הייתה חשיבות רבה לקליטת המוני המהגרים היהודים ממזרח אירופה.

  • הוועד היהודי־אמריקני היה ארגון של האליטות בקרב יהדות ארה"ב, ששימש כשדולה, בעיקר לצורך הגנה על היהודים בארצות חוץ.

  • הקונגרס היהודי האמריקאי ־ מגעים להקמתו החלו ב־1915–1916 בשל הרצון, בעיקר של יוצאי מזרח־אירופה, לייצוג דמוקרטי יותר מאשר “הוועד” ה“אריסטוקראטי”. לאחר מלחמת העולם נוסף גם צורך קונקרטי לייצוג היהודים בוועידת השלום בפריס. ב–1918 נערכו בחירות כל־ארציות בהשתתפות כ־335,000 מצביעים. תחילה סוכם כי הארגון יתפזר לאחר סיום ועידת השלום. כאשר הגיע מועד הפיזור ב־ 1920 החליטו חלק מן הארגונים היהודיים, בעיקר ארגוני המהגרים ממזרח אירופה וארגונים ציוניים, להקים קונגרס קבוע. הקונגרס, אשר חדל להיות אחרי ועידת השלום גוף המייצג את מרבית יהדות ארצות הברית, שם לו למטרה לפעול הן בענייני יהודי ארה"ב, הן בענייני בניין הבית הלאומי וענייני יהדות העולם.

  • American Jewish Joint Distribution Committee (“הג’וינט”) – קם ב–1914. בשנות ה־20 פעל לסיוע ושיקום יהודי מזרח־אירופה (מלבד ברית המועצות). הג’וינו הקים רשת שרותי סעד רחבה אשר עסקה גם בחינוך טכנולוגי, ותמכה בתוכניות להתיישבות על הקרקע של יהודים בברית המועצות (קרים ובירוביג’אן). אחר כך, בשנות ה־30, עסק הג’וינט בעזרה ליהודי גרמניה ולפליטים ממנה. הארגון הקים מערכת לגיוס כספים אשר פעלה בכל חלקי האוכלוסייה היהודית בארה“ב והיוותה דוגמה לכוחה. במלחה”ע ה־2 ואחריה היה ה“ג’וינט” ארגון הסיוע החשוב ביותר עבור ניצולי השואה.

  • ל“לנדסמנשאפטים” (ארגונים של יוצאי ערים) הייתה חשיבות רבה בקליטה כלכלית וחברתית של בני עירם. בהמשך הם סייעו גם לבני העיר שנשארו באירופה והיוו מקור סיוע רב במלחה“ע ה־1 ולאחריה, עת מנו כרבע מיליון איש. לאחר מלחה”ע ה־1 הצטמצמו והלכו אותם ארגונים, עם עליית משקלם הדמוגרפי של ילידי ארה"ב, שכן קשה היה יותר ויותר לאותם ארגונים, למשוך את צאצאי המהגרים. לאחר השואה הצטמצמה פעילותם עוד מאחר שלא נותרו יהודים בערי המוצא.

הארגון הבולט ביותר בתקופה זו היה “הג’וינט” שעסק בסעד ופילנתרופיה בעיקר באירופה. הוא הוקם במטרה לעזור ליהודים נפגעי מלחמת העולם הראשונה, אך המשיך לבצע פעילותו גם במלה“ע השנייה. פעילות הצדקה של יהודי ארצות הברית הייתה מרובה גם ברמה המקומית. רבים מהיהודים עסקו בצדקה, וארגונים ומוסדות צדקה הוקמו ברבות מהקהילות. כדי למנוע כפל פעולות ובזבוז כספים הוקמו גופים מרכזיים בכל קהילה שעסקו בנוסף לסעד גם בדת וחינוך. הלאנדסמאנשפטים והלוג’ות ־ מועדוני המהגרים ומסדרי האחים ־ המשיכו לפעול, הבולט מביניהם היה “בני־ברית”. הגופים אוחדו ב־1932 ל”מועצת הפדרציות וקרנות הסעד" שהפכה בהדרגה לגוף הראשי לניהול העניינים הפנימיים של יהדות אמריקה.


בשנות ה־30 פעלו שלושה ארגונים פילנתרופיים עיקריים ביהדות אמריקה: מועצת הפדרציות והג’וינט, ומגבית א“י המאוחדת (איחוד קק"ל וקרן־היסוד). ב־1939 שלושת הארגונים התאחדו ל”מגבית היהודית המאוחדת".

בשלושת הזרמים הדתיים חלו שינויים רבים. הפילוג לזרמים גרם להחלשת כוחה של הדת בחיי יהודי ארצות הברית ולכן ייסדו 3 הזרמים את “מועצת בתי הכנסת של אמריקה” לשם קידום היהדות וחיזוק השפעת בית הכנסת. ארגון זה משמש לעיתים כדובר יהדות ארצות הברית.

  • קונסרבטיבים ־ אצל הקונסרבטיבים עצמם לא חל כמעט שינוי, אלא שהוקם תת־זרם חדש, הרקונסטרוקציה, על ידי הרב פרופ' מרדכי קפלן. הזרם תמך בציונות (כמעין המשך לציונות רוחנית של אחד העם), מתוך הרעיון שתכליתו של אדם להגיע לישועה, להיות “אנושי בתכלית” וזאת על ידי השתייכות למסגרת לאומית. הפרופ' ניסה להשתית את הדת לא על סמכות מוסדית והלכות אלא על שאיפת האדם לישועה. על אדם להשתייך למסגרת חברתית (לדוגמה, תנועה לאומית), ולהעשיר את חייו הרוחניים ולהשכיל על ידי קבלת ערכים ויסודות מן היהדות המסורתית בהתאם לרוח התקופה הנוכחית.

  • אורתודוקסים ־ בזרם זה נערכו בעיקר שיפורים בארגון ־ הוקמו (בדומה לרפורמים ולקונסרבטיבים) מספר ארגונים ארציים של בתי כנסת ובתי מדרש לחינוך רבנים. גלי ההגירה הנמשכים, הן בראשית המאה והן לאחר השואה, הביאו לגיוון אדיר בתוך מחנה זה, שהוא הקטן אך התוסס ביותר ביהדות ארה“ב. עד לשנות ה־50 הייתה האורתודוקסיה בנסיגה מתמדת, ורבנים הסכימו לפשרות כמו ישיבה מעורבת, בעוד הקהל ברובו חילל שבת בפרהסיה ולרוב לא שמר מצוות כלל. לאחר מלחה”ע ה־2 הגיע גל מהגרים מחמירים יותר מאירופה, שייצבו את הזרם ואפשרו בין היתר פילוג מעשי ברמת הקהילה, ולא רק העקרון, מהקונסרבטיבים.

כיום קיימים במחנה האורתודוקסי פילוגים והבדלים לרוב, על מגוון אדיר המשתרע מחסידות סאטמר הקנאית, דרך חסידויות מתונות יותר והעולם החרדי ליטאי המרוכז סביב ישיבת לייקווד וספיחיה, וכלה בקבוצות פתוחות כמו חב“ד. כמו כן ישנה האורתודוקסיה המודרנית ואגפיה השונים, מהימין המתקרב לחרדים (המהווים 6% בין כ־10% האורתודוקסים) ועד ל”אורתודוקסיה הפתוחה".

  • רפורמים ־ הזרם הרפורמי עבר שינוי אידאולוגי גדול. מהתנגדות גורפת ללאומיות וציונות, ואמונה ביהדות הנבואית לתמיכה פעילה בציונות ובניין ארץ ישראל כמקלט לנרדפים ומרכז רוחני, וחזרה אל ערכי המסורת, שמירת החגים וקיום המצוות.

אנטישמיות וביטויים של דעות קדומות


אנטישמיות לא הייתה תופעה חדשה בארצות הברית. אלא שעבור היהודים, שעבורם נקודת המוצא הייתה האנטישמיות האירופית, היחס לאנטישמיות בארצות הברית היה בדרך כלל כאל מטרד. האנטישמיות הייתה מוגבלת תמיד ליחידים ולקבוצות קטנות בחברה האמריקנית, בעוד מרבית בני החברה קיבלו את היהודים בזרועות פתוחות בתוך חברה שקידשה את ערכי השוויון וההפרדה בין דת ומדינה.

בשנות ה־40 של המאה ה־19 החלו להופיע דעות קדומות נגד יהודים. המילה “יהודי” הפכה לפועל פופולרי (to jew), שמשמעותו לעשות עסקה ערמומית, תוך שימוש באתיקה “לא כשרה”.

בתקופת מלחמת האזרחים, תמכו יהודים רבים מטנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, בהצטרפות לקונפדרציית המדינות של אמריקה. את מחיר ההזדהות עם מדינות הקונפדרציה שילמו היהודים עם כיבושה על ידי צבא האיחוד של מדינות הצפון, בראשות הגנרל יוליסס גרנט, בשנת 1862. מיד לאחר הכיבוש גרנט חתם על “הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי” בו הורה לגרש מיידית את כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, פקודת גירוש היהודים היחידה בתולדות ארצות הברית. בסופו של דבר, מפקדו העליון של גרנט, הנשיא לינקולן ביטל חיש־מהר את הפקודה האנטישמית.

בזמן כהונתו של גרנט כנשיא (שירת כנשיא שתי כהונות, 1869–1877), הוא היה מעורב בעניינו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי שנחטף על ידי רשויות האפיפיור באיטליה במטרה לגדלו כקתולי, וכתב לאפיפיור פיוס התשיעי בבקשה לשחררו, בקשה שזכתה להתעלמות מצידו של האפיפיור האנטישמי.

אפליה נגד היהודים בארצות הברית הייתה במרחב החברתי, מחוץ לסמכות השיפוטית הפדרלית: במלונות, מתחמי נופש, בתי דירות, מועדונים חברתיים ומוסדות חינוך פרטיים. בשנת 1877 אירעה תקרית מפורסמת, בה ג’וזף זליגמן, בנקאי מכובד וידידם של הנשיאים לינקולן וגרנט, נתקל בסירוב להלינו במלון סרטוגה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה נשטפה ארצות הברית בגל לאומנות, בדלנות, שנאת מיעוטים, ראקציה נגד המתירנות וחרדה מ“הסכנה האדומה”, שהיו שזיהו אותה עם יהודים. קבוצות כמו קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan) פרחו. בהרווארד למשל, הנהיגו באופן בלתי רשמי מכסה המגבילה את מספר הסטודנטים היהודים במוסד (“נומרוס קלאוזוס” לא רשמי).

ב־26 במאי 1924, לאחר שב־1921 הוטלו הגבלות על ההגירה הנכנסת (The Burton Bill), נתקבל בארצות הברית The Johnson־Lodge Bill, אשר צמצם ביותר את ההגירה מרוב מדינות העולם. חוקי ההגירה של 1924 מנעו הגירה מסיבית ממזרח אירופה ומרבית מדינות העולם. האמריקנים סגרו את שעריהם להגירה חופשית של מהגרים כפי שהיה מקובל עד אז ונקטו במדיניות של הגירה סלקטיבית.

מספר אלמנטים בניסוח החוק נראו כנובעים מרצון לשנות את דפוסי ההגירה הקיימים (המכסה להגירה מכל ארץ הייתה 2% מילידיה במפקד 1890, עת רוב המהגרים ממזרח אירופה ודרום אירופה טרם הגיעו), אף שהחוק נגע לכל המהגרים ללא הבדלי דת, בעיני יהודים רבים נתפס החוק כאי־רצון לקבל יהודים נוספים ממזרח אירופה במספרים גדולים למדינה. בשולי החברה היו גם תופעות של הסתה גלויה. כתוצאה, הן מן האפליה, הן מן ההסתה, הגיעה האנטישמיות לרמה בה חשו אותה היהודים בחיי היום־יום. לקראת סוף שנות ה־20 דעך הגל.

רוב התופעות לא היו אנטישמיות־במוצהר, מה גם שהיו מתונות בהשוואה למזרח־אירופה. כמו כן סבלו קבוצות מיעוטים נוספות. ונראה שרוב המהגרים בחרו להתעלם. אלה הציקו יותר לבני הדור שנולד באמריקה. תגובתם הפוליטית של היהודים, אם הייתה, לא התבטאה כלפי חוץ.

גל שנאה נוסף פרץ בשנות ה–30 – התנגדות לניו דיל New Deal, שכונתה Jew Deal. בעוד שעד 1933 לא היו קיימים בארצות הברית ארגונים אנטישמיים מוצהרים, הרי בחודשים שלאחר מכן קמו כמה כאלה, ביניהם German־American Bund, Silver Shirts ו־White Shirts. מספר חבריהם הגיע לשיאו בקיץ 1934.

בשנים שאחר כך בלט בהסתה האנטישמית הכומר הקתולי צ’ארלס קוגלין (Charles Coughlin), שהתנגד בחריפות לרוזוולט. קוגלין הפיץ את דעותיו באמצעות תחנת רדיו ולה כ־62,000,000 מאזינים, רבים מהם לא־קתולים, ובאמצעות ביטאונו “צדק חברתי” (Social Justice). הוא הושתק כשהצטרפה ארצות הברית למלחמה העולם השנייה, והגל שכך סמוך לסיומה.

רוב החברה האמריקאית הלא יהודית קיבלה את היהודים ברמה כלשהי. מבחינה כלכלית ופוליטית היהודים השתלבו היטב. גורמים לאנטישמיות בארצות הברית היו מגוונים. מלבד ההצלחה היחסית של היהודים (כביכול על חשבון אחרים) הגזענות הכללית הייתה רווחת בדרום ארצות הברית בעיקר ־ על אף תבוסתה במלחמת האזרחים ־ ארגונים דוגמת הקו קלוקס קלאן שיצגו את השמרנות הנוצרית הקיצונית.

אחד האנטישמים הידועים ביותר היה הנרי פורד כאשר הוא אימץ את עלילות הדם של הספר הפרוטוקולים של זקני ציון. כמו כן נאומי הרדיו של האב קופלין בשנות ה־30 המאוחרות הצביעו על כוחה של ההתקפות על הקהילה היהודית. לעומת זאת, אלימות פיזית נגד יהודים הייתה רק לעיתים נדירות. כך קרה כשתקפו יהודים במסע הלוויתו של הרב יעקב יוסף בניו יורק בשנת 1902 והלינץ' של ליאו פרנק בשנת 1915.

מלחמת העולם השנייה והשואה


בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה, הקונגרס, ממשל רוזוולט, ודעת הקהל הביעו דאגה לגורלם של יהודים באירופה, אך סירבו בעקביות לאפשר הגירה בקנה מידה גדולה של פליטים יהודים.


ההתנגדות האמריקנית להגירה בסוף שנות ה־30 הייתה מונעת מלחצים הכלכליים הכבדים, שיעור האבטלה הגבוה תסכול והתפכחות חברתית. הסירוב האמריקאי לתמיכה בהגירה יהודית באופן ספציפי, לעומת זאת, נבעה גם מאנטישמיות, שגדלה בסוף שנות ה־30, והמשיכה לעלות בשנות ה־40. זה היה מרכיב חשוב בתגובה השלילית של אמריקה לפליטים יהודים.

דוגמה למדיניות ההגירה הייתה הספינה סנט לואיס שהפליגה מגרמניה במאי 1939 כשהיא נושאת עליה 936 פליטים יהודים מגרמניה. ב־4 ביוני 1939, כשהמתינה בים הקריבי בין פלורידה וקובה, הנשיא רוזוולט סירב להכניסה עקב חוק ההגירה של 1924, והחזיר את האונייה חזרה לאירופה. (הרחבה בעמוד 827).

הצלת אוכלוסיית יהדות אירופה לא הייתה בראש סדר העדיפויות של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, מדיניות ההגירה הנוקשה שלה לא הוסרה בתקופת השואה והוקצבו מכסות מהגרים יהודים מצומצמות ממערב אירופה דרך העפלה, לעיתים דרך שהות ביניים באמריקה הלטינית. כשהקהילה היהודית בארצות הברית לא הבינה את חומרתה של השואה עד שלב מאוחר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הקהילה היהודית האמריקנית הייתה מרירה ומפולגות ולא הייתה מסוגלת לגבש חזית משותפת. רוב יהודי מזרח אירופה העדיפו את הציונות, שראתה שיבה למולדת ההיסטורית כפתרון היחיד לבעייתם, והוסטה תשומת הלב מהזוועות בגרמניה הנאצית. יהודים גרמנים נבהלו מהנאצים אך זלזלו בציונות. חסידי הציונות בארצות הברית נסערו, אך מנהיגים רבים חששו כל כך מתגובה אנטישמית בתוך ארצות הברית, עד שדרשו מכל יהודי המדינה לשמור על פרופיל ציבורי נמוך. התפתחות חשובה אחת הייתה ההזדהות הפתאומית של רוב (אך לא כל) המנהיגים היהודים עם הציונות בשלהי המלחמה.

התקשורת האמריקאית התעלמה במידה רבה מהשואה. כך למשל ארתור זלצברג היהודי, מו"ל הניו יורק טיימס, המוציא לאור של העיתון המשפיע ביותר של האומה, התיר רק לקומץ מאמרי מערכת להיכתב על השמדת היהודים. גם לאחר שנודע כי הנאצים בחרו להוציא יהודים להשמדה, זלצברגר קבע כי כל הפליטים סבלו, הוא לא הכיר ביהודים כעם וקבר את הסיפורים על הזוועות נגד היהודים בפרטים קצרים עמוק בתוך העיתון.


ליהודים הייתה נוכחות גדולה בהוליווד ובתחנות הרדיו. חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן, הוליווד והרדיו נמנעו מחקירת רדיפת היהודים באירופה לפני פרל הארבור. מנהלי אולפנים יהודים לא רצה שיאשימו אותם בתעמולה יהודית וכמו כן היו תחת לחצם של הליגה נגד השמצה ומנהיגים יהודים לאומיים, שרצו למנוע מלעסוק מנושאים אלה, שמא יהודי אמריקה יסבלו מהגברת האנטישמיות.

למרות כל זאת, היו מי שניסו להמריץ את הממשל האמריקאי לסייע לקורבנות רצח העם הנאצי. בשנת 1943, ממש לפני יום כיפור, 400 רבנים צעדו בוושינגטון כדי למשוך תשומת לב למצוקתם של קורבנות השואה (“היום הרבנים יצעדו”). שבוע לאחר מכן, הסנטור וורן ברבור ויליאם, שהיה מקומץ הפוליטיקאים שנפגשו עם הרבנים על מדרגות הקפיטול בארצות הברית, הגיש הצעת חוק שהייתה מאפשרת לכ־100,000 קורבנות השואה להגר באופן זמני לארצות הברית. ברבור מת שישה שבועות לאחר העלאת הצעת החוק, והוא לא עבר. הצעת חוק מקבילה הוצגה בבית הנבחרים על ידי חבר קונגרס אחר, שגם לא הצליחה לעבור.

בתקופת השואה, פחות מ 30,000 יהודים הגיעו לארצות הברית, חלקם פנו עקב מדיניות ההגירה. ארצות הברית לא שינתה את מדיניות ההגירה שלה עד שנת 1948. לשואה הייתה השפעה עמוקה על הקהילה בארצות הברית, במיוחד לאחר 1960, כשהיהודים ניסו להבין מה קרה, ובמיוחד כדי להנציח ולהתמודד איתה במבט אל העתיד.

לאחר מלחמת העולם השנייה בה נטלה ארצות־הברית חלק מרכזי בניצחון על גרמניה הנאצית שככו כמעט לחלוטין ביטויים של אנטישמיות בזירה הציבורית האמריקנית. זיכרון השואה הפך לחלק מהזהות האמריקנית במאבק נגד ביטויים של גזענות ואי סובלנות.

500,000 יהודים אמריקאים (מחצית מהגברים הזכאים) לחמו במלחמת העולם השנייה, ולאחר המלחמה משפחות צעירות הצטרפו למגמה החדשה של “פרבור” (הגירה לפרברי הערים). שם, היהודים החלו להתבולל יותר ויותר ושיעור נישואי התערובת עלה. הפרברים אפשרו את היווצרותם של מרכזים חדשים, כמו בתי הספר היהודיים שההרשמה אליהם יותר מהוכפלה בין תום מלחמת העולם השנייה לאמצע שנות ה־50, והשתייכות לבית הכנסת קפצה מ־ 20% בשנת 1930 ל ־60% בשנת 1960. הצמיחה המהירה ביותר הגיעה מהרפורמה, ובעיקר מהקהילות הקונסרבטיביות.

כיוון שמעולם לא נחשפה לשואה, ארה"ב עמדה לאחר מלחמת העולם השנייה כמרכז הגדול ביותר, העשיר ביותר והבריא ביותר של יהדות העולם. קהילות יהודיות קטנות הפכו לחלק מקהילת יהדות ארצות הברית הגדולה וזכו להדרכה ולתמיכה. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה חלק מהפליטים היהודים יושבו מחדש בארצות הברית, וגל נוסף של פליטים יהודים ממדינות ערב התיישב בארצות הברית לאחר גירוש מארצות מוצאם (לדוגמה יהודי חלב).

מדינת ישראל עם הקמתה בשנת 1948, הפכה לנקודת המוקד של יהודים באמריקה, בעיקר בפילנתרופיה, והיוותה את הסמל שסביבו יהודי אמריקה התאחדו. עם זאת, יהודי ארה“ב העדיפו להגשים את הציונות שלהם באמצעות תרומה כספית ותמיכה כלכלית במדינה הצעירה ולא באמצעות עלייה בפועל. עמדה זו זכתה לגינוי חריף מפיו של דוד בן־גוריון ולהצגתה של גלות ארה”ב כסוג של גלות בבל מודרנית, כלומר מצב גלות־של־קבע התומך במדינת ישראל “מבחוץ” מבלי להגשים. לגישה זו ניתן ביטוי פובליציסטי־אמנותי על ידי המשורר נתן אלתרמן בשירי הטור השביעי, ובפרט בשיר “ניו פומבדיתא”.

בין הפילנתרופים ראוי לציין את פרד מונוסון (1892־ 1972) שהיה נדבן ופעיל ציוני שהקים את היישוב נווה מונוסון.

על פי ההערכות מספר היהודים בארצות הברית נע בין 5.25 ל־8.3 מיליון יהודים, המהווים כ־2% מהאוכלוסייה האמריקאית.

 

פרק 62: הצעות ורעיונות בעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל


במהלך ההיסטוריה, הן יהודים והן נוצרים העלו את המחשבה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מתוך מניעים שונים. רוב פרק זה דן בציונות הנוצרית, סיבותיה ופעולותיה להחשת שיבת היהודים לציון.

ציונות נוצרית

מאז חוללו שליחיו של ישו את הדת הנוצרית, התקיימו יחסי אהבה־שנאה בין הנצרות והיהדות, כאשר בדרך כלל נטתה הכף לחובת היהודים אשר הוקעו כמי שהיו שותפים לצליבתו של ישו. שררה האמונה כי בבוא הגאולה יקבלו עליהם היהודים את הנצרות ומי שלא יקבל ייכחד או שמקומו בגיהנום.

במאה ה־12 פרסם האב יואכים מפיוֹרֶה (לעיתים “יואכים איש פיורה”. באיטלקית: Gioacchino da Fiore בלטינית: Ioachim Florensis 1135־ 1202) חיבור מפורסם שבו חילק את ההיסטוריה האנושית לשלוש תקופות של התגלויות אלוהיות: ימי האב, ימי הבן, וימי רוח הקודש. העידן הראשון הוא תקופת העם היהודי לו ניתנה התורה (עידן הברית הישנה שלפני ישו), העידן השני החל עם בואו של ישו והפיכת הגויים לנוצרים אהובי האל (עידן הנצרות). העידן השלישי110 הוא קץ הימים, ובו יתאחדו שני העמים לעם רוחני אחד לקבל את פני המשיח (העידן הרוחני־ עידן רוח הקודש).

הרעיונות של האב יואכים פתחו פתח לתפיסה דתית חדשה, שנושאי דיגלה היו רבים וחשובים בנצרות ובהם: הגרמני פרדריק הראשון, הדוכס מברונסוויק (Frederick I, Duke of Brunswick־Lüneburg 1357־ 1400) אשר חזה 1,000 שנות שלטון של משיח יהודי שבירתו בירושלים, והתיאולוג הצרפתי אייזיק לה־פיירר (Isaac La Peyrère או Pererius 1596־ 1676) שכתב כי על הנוצרים והיהודים לבנות בית חדש בארץ ישראל. לה־פיירר שימש כמזכירו של מלך צרפת לואי השני (לואי דה־בורבון). הוא האמין כי בואו של המשיח היהודי בלתי נמנע וכי המשיח יצטרף למלך צרפת כדי לשחרר את הארץ הקדושה וביחד הם יבנו מחדש את בית המקדש ויקימו ממשלה עולמית עליה ישלטו יחדיו. לפי תוכנית זו, לואי השני מלך צרפת, קורמוול מלך אנגליה וכריסטינה מלכת שוודיה דנו בהקמת מדינה עולמית על בסיס תאולוגי־פוליטי.

הפעילות הנוצרית למען הציונות אינה מקובלת על כל הנוצרים. רעיונותיו של האב יואכים נדחו בזמנו על ידי ראשי הכנסייה, וגם בדורות שלאחר מכן קמו לה מתנגדים רבים.

רעיונות על שיבת ציון פעמו בקרב העם היהודי מאז גלות בבל. בעולם הנוצרי, רעיון שיבת ציון, בו העם היהודי יחזור לארץ ישראל ויקים מדינה יהודית, התחזק מהמהפכה הפרוטסטנטית ב־ 1517.

הנוצרים הפרוטסטנטים מאמינים כי הקמת מדינה יהודית היא בהתאם לנבואה תנ"כית וכחלק מתהליך הגאולה הנוצרי. הבסיס לאמונתם הוא תפיסה תאולוגית שעל־פיה שיבתו של ישו אל העולם לא תיתכן אלא אם ישובו היהודים לארץ ישראל, ויחדשו את שלטונם על הארץ, כפי שהיה בימיו של ישו. לאחר שיבתם לציון יקבלו היהודים את ישו כמושיעם ויבנו מחדש את בית המקדש, דבר שיזרז את ביאתו השנייה של ישו.

אין משמעותה של תמיכה זו בציונות גם תמיכה ביהדות. למעשה, התאולוגיה מכתיבה כי היהודים בסופו של דבר ימירו את דתם קודם לביאה השנייה של ישו, ולמעשה המרה המונית זו היא אחד התנאים המוקדמים וההכרחיים למימוש החזון המשיחי. לפי אמונתם, היה ויסרבו היהודים באחריתו של התהליך להתנצר ולהמליך עליהם את ישו, הם יושמדו בידי האל.

בימינו, התמיכה בציונות ובמדינת ישראל מתבטאת בתרומות כספיות לארגונים ציוניים וישראליים, בתעמולה אוהדת, בהפעלת שדלנות למען ישראל בארצות מוצאם, בביקורים תכופים בישראל, ולעיתים גם בהקמת בית בישראל.

במאה ה־17 הייתה התעוררות מאסיבית בעולם הנוצרי של מדינאים ואנשי רוח שהביעו את עמדתם בנושא הקמת מדינה יהודית.

ב־ 1694 היה לסוחר עשיר, משכיל ויודע עברית מדנמרק, הוליגר פאולי (1644־ 1714) חזון לילה על שיבת ציון. הוליגר פאולי (Oliger (Hulger) Paulli) היה קנאי דתי ומוציא לאור. הוא היה ידוע בפעילותו למען החזרת העם היהודי לארץ המובטחת. למרות שכנראה הוליגר היה ממוצא נוצרי, הוא טען כי הסבא־רבא שלו, סימון פאולי האב, היה יהודי ונצר למשפחת דוד המלך.

בשנת 1694, הוא חווה את חזון הלילה שלו על שיבת ציון. לאחר מכן, הוא הציע את תוכניתו לכיבוש יהודה במטרה לבנות מחדש את ירושלים והכריז על עצמו כמשיח החדש וכמלך היהודים. הוא השקיע מיליונים מעושרו על מנת להחזיר את היהודים לארץ ישראל והכריז על כוונתו להקים ממלכה יהודית חדשה בארץ־ישראל. הוא אפילו כתב מכתבים למספר שליטים אירופיים כדי ליידע אותם ולהבטיח להם שירושלים תיבנה מחדש בשנת 1720, בה המשיח יירד מהשמיים כדי לכהן בה ככהן גדול. הוא הגה תכנית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, והגיש את התוכנית למלך אנגליה וויליאם השלישי ולמלך צרפת לואי ה־14, שם הפציר בהם לתמוך בהצעתו וגם הציע דרכי פעולה. לדעתו, מדינת היהודים תהיה מהים השחור עד ים סוף.

בעיר רייסוויק (Ryswick) בהולנד נערכה ועידה לסיום מלחמת 9 השנים בין צרפת ו“ליגת אוגסבורג” (Augsburg) הכוללת את אנגליה, הרפובליקה ההולנדית, ספרד והאימפריה הרומית הקדושה. הסכם השלום נחתם ב־ 20 בספטמבר 1697. הוליגר פאולי הופיע בועידה, והציג בה את חזונו.

בסופו של דבר הוא נכלא באמסטרדם ב־1701 לאחר שפרסם ספר הלועג לנצרות. משפחתו שחררה אותו בערבות והוא יצא למסע של 4 שנים בגרמניה בו הוא המשיך את תעמולתו. בשנת 1706 הוא חזר לקופנהגן שם הוא המשיך בתעמולה המסיונרית היהודית שלו. מספר יהודים עודדו את מאמציו להקמת ממלכת ישראל, והוא צבר לו עדת מאמינים שהתכנסו בביתו שם הוא הטיף בדבר שליחותו הקדושה. בהמשך לעניינו פרסם כמה ספרים וחוברות שהכעיסו את האוכלוסייה הנוצרית המקומית. כאשר הכעס הנוצרי המקומי הגיע לשיאו עד כדי התפרצות אפשרית נגד היהודים, נאלץ המלך פרידריך הרביעי להתערב, הורה למפקד המשטרה בקופנהגן לנזוף בהוליגר ולשים קץ לפעולותיו.

הוליגר היה הראשון שעשה נפשות לרעיון שיבת ציון, ודבק ברעיונו זה עד מותו ב־ 1714 והוא בן 70. דבריו יצרו תקוות ומתחים תיאולוגיים בין הדתות הגדולות של אותם ימים והשאירו רושם על בני דורו ועל הדורות הבאים.

ב־ 1713, כומר ומנהיג פרוטסטנטי צרפתי בשם פייר ז’וריו (Pierre Jurieu 1637־ 1713) הציע לחדש את המדינה היהודית בארץ ישראל, וב־ 1714 פיליפ דה ג’נטיל, המרקיז של לנגלרי (Marquis Philippe de Gentil de Langallerie 1661־ 1717) נכנס למשא ומתן עם הציר הטורקי בפראג למתן זכויות ליהודים. הוא נעצר בגרמניה והומת בכלא בווינה ב־ 1717.


ב־ 23.1.1770 מדינאי דני בשם רוכוס פרידריך, הרוזן פון לינר (Rochus Friedrich Graf zu Lynar 1708־ 1781) שלח אל משה מנדלסון תכנית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בדרכי שלום. מנדלסון ענה לו ב־ 26.1.1770 שהגשמת התוכנית תיתכן רק אם תפרוץ מלחמה בין המעצמות באירופה: “…נדמה לי שפרויקט כזה אינו עשוי להתגשם אלא אם כן הממלכות הגדולות של אירופה תסתבכנה במלחמה כללית וכל אחת מהן תצטרך לדאוג לעצמה”.

הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטליב פיכטה (Johann Gottlieb Fichte 1762־ 1814) שהיה מתלמידיו של הפילוסוף עמנואל קאנט התנגד למתן זכויות ליהודים ובשנת 1783 כתב:“לתת להם [ליהודים] זכויות אזרח ־ לזאת איני רואה כל אמצעי אחר, כי אם לכרות להם, לכולם, לילה אחד את ראשיהם ולשים במקומם ראשים אחרים, אשר לא יהיה בהם אף רעיון יהודי אחד”. הוא טען בעד מדינה יהודית בארץ ישראל מתוך רגשות אנטישמיים:“אין דרך אחרת אלא לכבוש את ארצם המובטחת ולגרש לשם את כל היהודים”.

בשנות השמונים של המאה ה־18, ברוסיה, הנסיך גריגורי אלכסנדרוביץ' פוטיומקין (Grigory Aleksandrovich Potemkin 1739־ 1791) בלשן, מפקד צבאי ומדינאי בכיר, מקורב לקיסרית יקתרינה הגדולה, השתתף בשתי המלחמות נגד טורקיה: במלחמה של 1768־ 1774 ובמלחמה של 1787־ 1792. הוא ערך תוכנית לכיבוש טורקיה. לדעתו צריך היה לעורר את היהודים לכבוש את ארץ ישראל בה יקימו את מדינתם.

בעולם הדובר אנגלית, הצהרות נוצריות בדבר חזרת היהודים לארץ ישראל החלו לאחר הרפורמה הפרוטסטנטית, במיוחד בקרב הפוריטנים. לפוריטנים היה מנהג מקובל של תפילה לשיבת היהודים למולדתם וציפייה לכך.

התיאולוג הבריטי ג’ון אוון (John Owen 1616־ 1683) כתב כי בבוא הזמן העם היהודי יכיר בישו כמשיח, יגאל משביו, ויחזור אל ארצו שם העם יהיה מבורך ויחיה בתנאים טובים ובשגשוג.


משכילים בריטים התומכים בשיבת ציון אשר כתבו על כך באותה התקופה:

  • התיאולוג סמואל רות’רפורד (Samuel Rutherford 1600־ 1661).

  • התיאולוג ג’ון גיל (John Gill 1697־ 1771).

  • הכומר והמשורר הדתי צ’ארלס ווזלי (Charles Wesley 1707־ 1788).

  • הכומר והמשורר הדתי ג’ון ריפון (John Rippon 1751־ 1836).


תמיכת נוצרים בשיבת ציון הגיעה לאמריקה באמצעות הפוריטנים שברחו מאנגליה. בתקופה הקולוניאלית, הכומר ג’ון קוטון (John Cotton 1585־ 1652) ואינקריס מאת’ר (Increase Mather 1639־ 1723) שהיה נשיא אוניברסיטת הארוורד ואחד ממנהיגי רדיפת המכשפות בסיילם (Salem witch trials), ביחד עם רבים אחרים, תמכו ברעיון שיבת ציון.

מאוחר יותר, ג’ונתן אדוורדס (Jonathan Edwards 1703־ 1758) תיאולוג ומטיף אמריקני, צפה חזרה עתידית של העם היהודי לארץ מולדתם.

עם זאת, רק בתחילת המאה ה־19 רעיון זה צבר תנופה פוליטית של ממש.

תיאולוגיית שיבת־ציון (restorationism) הייתה בין ההשראות לפעילות המיסיונרית האמריקנית הראשונה במזרח התיכון ולמיפוי ארץ הקודש.

עזרא סטילס (Ezra Stiles 1727־ 1795) תיאולוג, כומר, מדען חובב, הנשיא השביעי של אוניבריסטת ייל ואחד ממקימי אוניברסיטת בראון, קיים חברות קרובה עם הרבי רפאל חיים יצחק קאריגל (1733־ 1777). קאריגל היה הרבי הראשון שביקר במושבות שעתידות להיות ארצות הברית. עזרא למד עברית ותמך גם הוא בחזרת היהודים לארץ ישראל.

בשנת 1808, אסא מק’פלרנד (Asa McFarland), עיתונאי ידוע ופוליטיקאי מניו־המפשייר, הביע את דעתם של רבים כי נפילת האימפריה העות’מאנית הקרובה תביא לחזרת היהודים לארצם.

בשנת 1818 הנשיא השני של ארצות הברית ג’ון אדמס (John Adams 1735־ 1826) כתב:“I really wish the Jews again in Judea an independent nation” ושהם ימירו בהדרגה את דתם לזרם הנוצרי היוטרני (Unitarian Christian) שדוגל בישות אלוהית אחת (במקום השילוש הקדוש).

ד"ר קירשנבאום (?) בארצות הברית, אישיות לא מוכרת, טען ב־ 1822 שיש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, אבל קודם לכן בארצות הברית.

דוויד אוסטין (David Austin) מניו־הייבן שבקונטיקט, השקיע את הונו בבניית רציפים ופונדקים שמהם יוכלו יהודי ארצות הברית לצאת למסעם לארץ הקודש.


בשנת 1844, כומר ופרופסור לעברית באוניברסיטת ניו יורק בשם ג’ורג' בוש (George Bush 1796־ 1859) פרסם ספר בשם " The Valley of Vision; or, The Dry Bones of Israel Revived" בו הוא גינה את הרדיפה והדיכוי של העם היהודי וקרא להעלות אותם לדרגת כבוד בין אומות העולם, וזאת על ידי מתן אפשרות של חזרת העם היהודי לארצו, שם רובם ימירו את דתם לנצרות. זאת, לטענת בוש, יועיל לא רק ליהודים, אלא לכל האנושות מאחר ותיווצר החוליה המקשרת בין האדם לאל.

המשורר והסופר הרמן מלוויל (Herman Melville 1819־ 1891) אשר כתב את הנובלה הידועה “מובי דיק” כתב פואמה בדבר חזרת היהודים לארצם בשם:" Clarel; A Poem and Pilgrimage in the Holy Land".

בשנת 1891 פירסם הטייקון האוונגליסטי וויליאם אי. בלקסטון (William Eugene Blackstone 1841־ 1935) את העתירה “Blackstone Memorial”־ עצומה אשר קראה לממשל האמריקאי להחזיר באופן פעיל את ארץ ישראל לעם היהודי.

הוא הושפע מהאוונגליסט מייסד “כנסיית מודי” דוויט לימן מודי (Dwight Lyman Moody 1837־ 1899), הכומר והסופר הדתי ג’יימס אייץ' ברוקס (James H. Brookes 1830־ 1897) והמורה לתנ"ך ג’ון נלסון דארבי (John Nelson Darby 1800־ 1882).

העצומה כללה 413 חתימות של נוצרים ומנהיגים יהודים אמריקאים כמו מנהיגים דתיים מכל הזרמים, עורכי עיתונים, שופטי בית המשפט האמריקאי, דוברי בית הנבחרים, חברי ועדת קשרי חוץ, חברי קונגרס, חברי סנאט, ותעשיינים כדוגמת ג’ון די. רוקפלר (John D. Rockefeller), סיירוס מקורמיק (Cyrus McCormick) ו־ ג’יי.פי מורגן (J. P. Morgan). בלקסטון אסף בעצמו את כל החתימות והגיש את העצומה לנשיא האריסון (Harrison) במרץ 1891. העצומה לא השיגה את מטרתה.

ב־16.5.1916 הפילנטרופ היהודי ומקים חנויות הכלבו “מייסיס” (Macy’s) נתן שטראוס (Nathan Straus 1848־ 1931) כתב לבלקסטון בשמו של שופט בית המשפט העליון האמריקני ומנהיג הציונות האמריקאית, היהודי לואיס ברנדייס (Louis Dembitz Brandeis 1856־ 1941) שעבודתו היא רבת ערך למען המפעל הציוני וששניהם מסכימים כי בלקסטון למעשה הוא “אבי הציונות”, מאחר ועבודתו קדמה לזו של הרצל. ברנדייס הפציר בבלקסטון להוציא מחדש את העצומה ולהגישה לנשיא ווילסון (Wilson) ובכך לעודד את ווילסון לתמוך בציונות האמריקאית ולקבל את הצהרת בלפור שתצא כשנה לאחר מכן. בלקסטון הגיש את ההצעה השנייה באופן פרטי במאי 1917 והצליח להבטיח את תמיכת הנשיא ווילסון בהצהרת בלפור.

בלקסטון נשאר מסור לעבודה ציונית נוצרית עד מותו בשנת 1935, כ־13 שנה לפני הקמת מדינת ישראל. ללא מאמציו הבלתי נלאים לבניית תמיכה פוליטית אמריקנית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הציונות האמריקנית ותמיכתה במדינת ישראל הייתה עלולה להראות אחרת. למרות שהיה מפורסם במהלך חייו, הוא נשכח מדפי ההיסטוריה.

הסופר והמשורר האמריקאי, ג’ון לוסון סטודארד (John Lawson Stoddard 1850־ 1931) שהיה פופולארי בזכות ספרי הטיולים שכתב, פרסם בשנת 1897 יומן מסע בו הוא קרא ליהודים להתאחד ולהגשים את חלומותיהם של המשוררים היהודים הקדומים ולחזור לארצו של אברהם.

רעיונות החזרת העם היהודי לשטחי פלסטינה נכנסו לשיח הציבורי הבריטי במהלך שנות ה־30 של המאה ה־19 למרות שרסורציוניסטים (Restorationists) כתבו על רעיונות אלו כבר בתחילת המאה ה־16. רעיון השיבה נבע מכמה גורמים: כחלק מאמונות פרוטסטנטיות, כחיבה ליהודים בקרב האליטה הבריטית המשכילה, וכתקווה להרחבת האימפריה הבריטית במזרח התיכון.

בשנת 1800 פרסם הסופר והנציב הבריטי בקולוניה טזמניה שבאוסטרליה, ג’יימס אבן־עזר ביכנו (ביצ’נו) (James Ebenezer Bicheno 1785־ 1951) את ספרו " The Restoration of the Jews…“. בספר הוא עושה סקירה היסטורית של תולדות העם היהודי מ”פיזורם הראשון" עד להקמת הסהנדרין הגדול ב־ 6.10.1806 בפריז. בשנת 1807 יצאה המהדורה השנייה של הספר.

ביכנו פירש את התפוררות האימפריה העות’מאנית כנפילת ה־אנטיכריסט המתוארת בספר ההתגלות. אולם, הוא לא היה בטוח איזו אומה תעזור ליהודים לשקם את עצמם ולחזור לארץ ישראל. היה ברור לו שהיהודים לא יכולים לחזור מתוך התערבות אלוהית או מתוך שינוי משמעותי במנהגיהם, אלא מתוך התערבות של כוח חיצוני. הוא חשב שצרפת עלולה להשתמש ביהודים כדי להבטיח דריסת רגל במזרח התיכון־ הם יקימו מדינה ליהודים בארץ ישראל ואז יכנסו לברית עימם. אם זה יקרה, סבר ביכנו, נפילתה של בריטניה במזרח התיכון קרובה. ביכנו קיווה שהוא יוכל לעורר את הבריטים לקחת על עצמם את הפרויקט המשני הזה, של החזרת היהודים לארץ ישראל. המחשבה על כך שצרפת מעוניינת בחזרת היהודים לארץ ישראל הייתה בעלת בסיס. במהלך מסע הכיבוש של נפוליאון במצרים וישראל בשנת 1799 נפוליאון הוציא מנשר הקורא לכל היהודים לבוא ולהצטרף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

ב־ 1830, מלחין גרמני, מנצח ומורה למוסיקה בשם קרל פרידריך צלטר (Carl Friedrich Zelter 1758־ 1842) התבטא בעד חידוש מדינה יהודית. תלמידו המועדף היה פליקס מנדלסון והוא העביר אליו את אהבתו למוסיקה של באך. בזכות השניים, שבה ההתעניינות במוסיקה של באך שעד אז רובה נשכחה ונחשבה מיושנת.

בשנת 1834 הכומר, הסופר והמלומד המקראי השוויצרי אברהם פרנסואה פטבל (Abram־François Pétavel 1791־ 1870) החל לפעול למען תקומת ארץ ישראל. בשנת 1850הוא כתב את הפואמה בשבעה חלקים “La fille de Sion; ou, le rétablissement d’Israël” (“בת ציון, ועל שיבת ישראל לארצו”). הוא שאף לאיחוד בין הדתות והעמים היהודים והנוצרים והיה דמות חשובה בין מבשרי הציונות האירופאית שדיברה אנגלית וגרמנית ונחשב לאחד המעטים שדיברו בצרפתית.

אחד הנוצרים הבריטים הדוגלים בשיבת ציון בתחילת המאה ה־19 היה הכומר האוונגליסטי צ’ארלס סימאון (Charles Simeon 1759־ 1836). בשנת 1809, הקים צ’ארלס, ביחד עם היהודי המומר ג’וזף פריי (Joseph Frey 1771־ 1850) את “החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים” (London Society for Promoting Christianity Amongst the Jews או ידועה בקיצור בשםChurch’s Ministry Among Jewish People או CMJ)

עם עלייתם של הסופרים ג’יימס פרר (James Frere 1779־ 1866), הכומר ג’יימס האלדיין סטיוארט (James Haldane Stewart 1778־ 1854) והכומר הסקוטי אדווארד אירווינג (Edward Irving 1792־ 1834) חל שינויי משמעותי בשנות ה־20 של המאה ה־19 בנושא השבת היהודים לישראל.

כאשר נפילת האימפריה העות’מאנית נראתה באופק, גבר רעיון שיבת ציון. בו בזמן, ביקורו של האוונגליסט ג’ון נלסון דארבי בארה"ב יצר תנועה חדשה (Dispensationalism). תנועה זו נחשבת לתנועה משמעותית בהתעוררות הציונות הנוצרית האמריקאית.

אנתוני אשלי קופר (Anthony Ashley־Cooper 1801־ 1885) שהיה מאוחר יותר לורד שאפטסברי השביעי (Lord Shaftesbury) היה תלמידו וחברו של הכומר האוונגליסטי אדווארד ביקרסטט (Edward Bickersteth 1786־ 1850) וביחד הם היו תומכים נלהבים של הציונות הנוצרית בבריטניה. הוא הקים תנועה משיחית בכנסייה באנגליה להבאת היהודים לארץ ישראל.

כיבוש סוריה הגדולה ב־1831 על ידי מוחמד עלי ואברהים פאשה שינה את התנאים שבהם פעלה מדיניות הכוח האירופית במזרח התיכון.

בשנת 1832 בוועידת המעצמות בלונדון דנו על עתידן של סוריה וארץ ישראל. לורד אשלי שיגר תזכיר לשר החוץ הנרי ג’ון טמפל, הויקונט השלישי מפלמרסטון (Palmerston). פלמרסטון תמך ברעיון של פלשתינה יהודית.

בשנת 1838 פרסם לורד אשלי הצעה ראשונה של מדינאי בעד התיישבות יהודית בארץ ישראל. בעקבות כיבוש סוריה ע"י מוחמד עלי ואברהים פאשה, לורד אשלי הצליח לשכנע את שר החוץ הבריטי פלמרסטון לשלוח קונסול בריטי, ג’יימס פין (James Finn 1806־ 1872) ואת סגנו יאנג (W.T. Young) לירושלים. ביוזמתו של אשלי בריטניה ייסדה את הקונסוליה שלה בירושלים העות’מאנית בשנת 1838, שהייתה לקונסוליה הראשונה של מדינה אירופאית בארץ ישראל.

שאפטסברי התמנה לנשיא “החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים” בה ג’יימס פין היה חבר בולט. שאפטסברי דגל בשיבת בני העם היהודי לציון כי ראה בזאת יתרונות פוליטיים וכלכליים לאנגליה וכי הוא האמין שזהו רצון האל. בינואר 1839, הוא פרסם מאמר בעיתון “Quarterly Review”, שבתחילה היה תגובה למכתבים בשם “Letters on Egypt, Edom and the Holy Land” שנכתבו ע"י ההיסטוריון לאמנות והאספן לורד לינדסי (Lord Lindsay 1812־ 1880) שביקר במזרח התיכון בשנת 1838.

מאמרו של שאפטסברי סיפק את ההצעה הראשונה של פוליטיקאי גדול ליישב מחדש את היהודים בארץ ישראל. הוא מציג את יתרונות עיבוד אדמתה של ארץ ישראל לכלכלת בריטניה ואת חזונו בו העם היהודי ישוב להיות בעליהם של יהודה והגליל.

שר החוץ הנרי ג’ון טמפל, לורד פלמרסטון, היה מאוד אקטיבי בשמם של היהודים, ובשנת 1840 כתב ללורד פונסונבי (Lord Ponsonby), שגריר בריטניה בקונסטנטינופול, והורה לו להפעיל לחץ על הטורקים לאפשר ליהודים מאירופה לחזור לפלסטינה. הוא טען שהפועלים היהודים בישראל, שנתמכו על־ידי הברון רוטשילד יגבירו את המשאבים של האימפריה העות’מאנית, ויקדמו את הקדמה בארץ ישראל.


בשנת 1841 לורד שאפטסבורי פירסם ב־“Colonial Times” את " Memorandum to Protestant Monarchs of Europe for the restoration of the Jews to Palestine".

לקראת מלחמת קרים בשנת 1854 עלתה ההזדמנות לאירגון פוליטי מחדש במזרח התיכון. האירועים שהובילו למלחמת קרים כמו ההתפשטות הצבאית של מוחמד עלי שני עשורים לפני, סימנו את שינויי הכוחות במזרח התיכון. ביולי 1853 כתב שאפטסברי לראש הממשלה הבריטי, לורד אברדין (Lord Aberdeen) שסוריה הגדולה היא ארץ ללא עם, אשר זקוקה לעם ללא ארץ־ הלא הוא העם היהודי־ הבעל הקדום והחוקי של האדמה.

המשפט “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ” ־ “A land without a people for a people without a land” הפך למשפט נפוץ המזוהה עם הנצרות הרסטורציוניסטית במאה ה־19 וה־20. גרסה של משפט זה הופיעה בשנת 1843/4 בספרו של הרסטורציוניסט ד"ר אלכסנדר קית' (Dr Alexander Keith 1792־ 1880) “The Land of Israel According to the Covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob” המתאר את מסעו בארץ ישראל. במכתב הפציר שאפטסברי באברדין לסייע בהשבת היהודים לארץ ישראל כאמצעי לייצוב המצב באזור המזרח התיכון.

ג’יימס פין, הקונסול הבריטי הראשון בירושלים, רכש בשנת 1853 שטח ריק מחוץ לחומות ירושלים והקים שם את “כרם אברהם”־ חוות הכשרה ליהודים בחקלאות והפיכתם לאזרחים פרודוקטיביים. פין העסיק פועלים יהודים לבניית הבית הראשון שם בשנת 1855. נבנו בורות מים ונבנה מפעל לייצור סבון איכותי שנמכר לתיירים.


בשנת 1839 הכנסייה של סקוטלנד (The Church of Scotland) שלחה את הכומר אנדרו בונאר (Andrew Bonar 1810־ 1892), הכומר רוברט מורי מקשיין (Robert Murray M’Chyene 1813־ 1843), הכומר אלכסנדר בלאק (Alexander Black 1789־ 1864) וד“ר אלכסנדר קית' לארץ ישראל במטרה לדווח על מצב היהודים שם. הם נסעו דרך צרפת, יוון ומצרים, וממצרים, לעזה. בדרך הביתה הם ביקרו בסוריה, באימפריה האוסטרית ובכמה מן הנסיכויות הגרמניות. הם חיפשו קהילות יהודיות ושאלו את היהודים שם על נכונותם לקבל את ישו, ובנפרד, שאלו על מוכנותם לחזור לישראל כנבואה שתוארה בתנ”ך.

אלכסנדר קית' פרסם את סיפור מסעו בשנת 1844 ומיד לאחר מכן שב לבקר בארץ ישראל ביחד עם בנו ג’ורג' (George Skene Keith 1819־ 1910), שהיה האדם הראשון שצילם את ארץ ישראל.

באוגוסט 1840, עיתון ה“טיימס” דיווח שהממשלה הבריטית שוקלת החזרת היהודים לארץ ישראל. דמות חשובה, אף כי לרוב נשכחת, בקהילת הרסטורציוניסטים הבריטים, היה וויליאם היכלר (William Hechler 1845־ 1931) איש כמורה אנגלי ממוצא גרמני, שהיה כומר השגרירות הבריטית בווינה והיה לחבר קרוב של תיאדור הרצל. היכלר עזר רבות להרצל בפעילותיו הדיפלומטיות, ובמובן זה, יכול להיקרא “מייסד הציונות הנוצרית המודרנית”. בספר לציון השנה ה־25 למותו של הרצל עורכי הספר בשפה האנגלית כתבו עליו שהיכלר היה “לא רק ראשון חסידיו של הרצל, אלא גם הכי עיקבי והכי נמרץ מביניהם”.

בשנת 1842, יוּזֶף גוֹלוּחוֹבסקי (Józef Gołuchowski 1797־ 1858) פילוסוף פולני יליד גליציה, הציע לרכז את היהודים באי קרים ולהקים שם חטיבה פוליטית עצמאית. ב־1841 כתב חוברת (שלא הודפסה, ופורסמה בשם בדוי רק לאחר 13 שנים), שבה דחה את רעיון שיבת ציון, אולם הציע לרכז את יהודי פולין בשטחים בלתי מיושבים של האימפריה הרוסית וכך להקים מדינה יהודית כחלק בלתי נפרד מרוסיה.

בשנת 1843 פרסמה הסופרת הבריטית שארלוט אליזבט טוֹנָה (Charlotte Elizabeth Tonna 1790־ 1846) את כתבה “אריה יהודה” (Judah’s Lion) בו הציגה את אמונתה, לפיה ההתגלות השנייה של ישוע וניצחון הכנסייה לא ייכונו ללא תחייתם הלאומית של היהודים במולדתם הקדומה. שארלוט הטיפה בכתביה לאוונגליזם האנגליקני ולדחיית הקתוליות, גילתה עניין רב ביהדות, והעלתה בכתביה את חזון שיבת עם ישראל לארצו. היא החלה בכתיבת סיפורת בגלל אילוצי פרנסה אחרי מות אביה הכומר ב־1812, והמשיכה בחיבור מאמרים ודרשות ובעריכת קונטרסים וכתבי עת של אגודות דתיות. היא פרסמה את דבריה בשם העט “שארלוט אליזבת” מחשש לרדיפות בשל ביקורתה על הכנסייה הקתולית. חלק מחיבוריה הוכנסו לרשימת הספרים האסורים (Index Expurgatorius).

שארלוט אליזבת ענדה בקביעות סיכת־בגד שעליה נחרט הפסוק “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. בעלה מצא לנכון לציין שיום מותה חל בט' באב. יש הרואים בהטפתה לרעיון הציוני מהלך שתכליתו להביא להמרת דתם של היהודים לנצרות כאמצעי להגשמת הנבואה המשיחית הנוצרית ובסופו של דבר לביטול הזהות היהודית. שארלוט אליזבת נודעה כלוחמת בעבדות, בדיכוי נשים ובעבודת ילדים וכתומכת במאבקי מסדר אורנג' באירלנד. הרבה מכְּתביה יועדו לילדים ולבני נוער. היא הייתה סופרת חרוצה ופורייה, ובאחרית חייה, כשלא הייתה עוד מסוגלת לאחוז בידיה בעט, הִכתיבה את דבריה.

בכתביה הקדימה בשלושה עשורים את הסופרת הבריטית ג’ורג' אליוט, המוחזקת כאחת ממבשרי הציונות הראשונים בספרהּ “דניאל דרונדה” (1876).

ג’ורג' אליוט (George Eliot) הוא שם העט של הסופרת הבריטית מרי אן אוונס (Mary Anne Evans 1819־ 1880). “דניאל דֶרוֹנְדָה” (Daniel Deronda) הוא הרומן האחרון שכתבה. במרכזו עומדת דמות של יהודי, המעדיף את אהבת בת עמו על פני אהבתה של נוכריה. ברומן זה, הציגה ג’ורג' אליוט את היהדות כגורם מוסרי ותרבותי בעל ערך אנושי אוניברסלי. כיוון שאף הטיפה בספר לתחייתו הלאומית של עם ישראל במולדתו עתיקת־הימים, היא נחשבת כאחת ממבשרי הרעיון הציוני, ולכן נקראו על שמה רחובות בתל אביב, בירושלים ובחיפה.

הרבה פרוטסטנטים בריטים היו בולטים בדעותיהם לגבי חשיבות החזרת העם היהודי לישראל, כדוגמת המטיף צ’ארלס ספורגאון (Charles Spurgeon 1834־ 1892), אחיו של אנדרו בונאר־ הכומר והמשורר הורציוס בונאר (Horatius Bonar 1808־ 1889) והבישוף האוונגלי ג’יי.סי רייל (J C Ryle 1816־ 1900(.

בשנת 1864 כתב צ’ארלס ספורגאון על כך שהרצון הנוצרי הוא גם בשיבת העם היהודי לארץ ישראל וגם המרת דתם לנצרות. הוא אמר שאין לדעת מה יבוא קודם־ שיבת היהודים לארץ ישראל ואז התנצרותם, או התנצרותם ואז שיבתם למולדתם. בין כך ובין כך עליהם לעשות את שני הדברים.

התפוררותה של האימפריה העות’מאנית באמצע המאה ה־ 19 הובילה לעניין רב של המעצמות המערביות בארץ הקודש. מספר דמויות חשובות בממשלה הבריטית תמכו בהתערבות בנעשה בארץ ישראל, ביניהן צ’ארלס הנרי צ’רצ’יל.

קולונל צ’ארלס הנרי צ’רצ’יל (Charles Henry Churchill 1807־ 1869) הידוע בכינויו “צ’רצ’יל ביי” (התואר העות’מאני) היה קצין בריטי, דיפלומט ונציג בריטניה בסוריה העות’מאנית. בתחילת שנות ה־40 של המאה ה־19 הוא יזם את התוכנית הפוליטית הציונית הראשונה להקמת מדינה יהודית בשטחי פלסטינה שהיו בשליטת העות’מאנים.

הוא שלח את הצעתו למשה מונטיפיורי שעמד בראש ועד שליחי הקהילות (Board of Deputies of British Jews) שהוקם בשנת 1760. בהצעה הציע צ’רצ’יל אסטרטגיה להקמת מדינה יהודית, הצעה שקדמה את הציונות הרשמית בכחצי מאה. התכתבות זו באה בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי מוחמד עלי ועלילת דמשק ב־1840.

ב־14 ביוני 1841 כתב צ’רצ’יל למונטיפיורי כי הקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל הינה דבר בר השגה אך כדי שזה יקרה ישנם שני תנאים: האחד־ שהיהודים עצמם ירתמו כולם למען מטרה זו מכל רחבי העולם, והשני־ שהמעצמות האירופאיות יעזרו להם להגשים שאיפה לאומית זו. ב־15 באוגוסט 1842 הוא שלח למונטיפיורי את ההצעה הרשמית שלו.

לוטננט קולונל ג’ורג' גאולר (Lieutenant־Colonel George Gawler 1795־ 1869), היה קצין ופוליטיקאי בריטי, אשר כיהן כמושל השני של אוסטרליה הדרומית, שיזם פעולות למען התיישבות העם היהודי בארץ ישראל.

בשנת 1838 התמנה גאולר למושל מדינת אוסטרליה הדרומית. הוא הגיע למדינה כשהקופה הציבורית הייתה במצב קשה, פקידי הממשל לא קיבלו משכורות ואוכלוסיית המחוז כולו כללה כ־4,000 מהגרים שחיו במצוקת דיור חריפה. רוב השטחים העצומים של המדינה היו שוממים ויבשים. על אף התקציב המוגבל, הוא ביצע שורת פעולות לשיפור המצב. הוא הכשיר מיליוני דונמים של שטחים חקלאיים. אוסטרליה הדרומית עברה מהפכה בימי שלטונו: נוספו לה כ־11,000 מתיישבים והיא הצליחה להתקיים בכוחות עצמה ולא הייתה תלויה עוד בסיוע כלכלי חיצוני.

הצלחותיו בפעילותו בדרום אוסטרליה, הביאו אותו למחשבה כי ניתן ליישם פעולות דומות גם ביחס להתיישבות בארץ ישראל, שכן גאולר ראה קווי דמיון בין שתי הטריטוריות. ב־1845 פרסם בלונדון את ספרו “הרגעת סוריה והמזרח: הערות והצעות מעשיות לקידום הקמתן של מושבות יהודיות בפלסטינה, התרופה המפוכחת וההגיונית ביותר למצוקות סוריה האסיאתית”. בספר זה פרש מצע מפורט להקמת מושבות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל כפיצוי לסבלם תחת עול השלטון העות’מאני.


לפי תוכניתו, בריטניה היא בעלת אינטרס גדול ביישובם של היהודים בפלסטינה שעימם היא תוכל לקיים קשרי מסחר, ועל כן, עליה לפנות אל הסולטאן העות’מאני בתביעה להעניק את אדמות ארץ ישראל ליהודים, לגייס תמיכה בינלאומית של מנהיגי המעצמות, ולגייס את הכספים הדרושים לכך.

הוא הציע להקים בארץ ישראל מושבות בנות עד 5,000 נפש, ובכל אחת מהן ליישב יהודים על פי חלוקה כלכלית: בני המעמד הגבוה יעלו לארץ ישראל במימון עצמי ויקבלו בחכירה שטחים של עד 200 דונם, בני מעמד הביניים יעלו אף הם בכוחות עצמם לארץ ישראל ויקבלו בחכירה שטחים של בין 4 ל־80 דונם, ואילו העניים יקבלו סיוע כלכלי גבוה אך שטח אדמות קטן.

כצעד ראשון, קרא גאולר ליהודים עצמם להקים תנועה שתפעל למען קידום הקמת מושבות יהודיות בארץ ישראל, כשעל ביטחונם תהיה אמונה הממלכה הבריטית. הוא הדגיש כי תוכניתו מיועדת לכלל העם היהודי לתפוצותיו, ושבמקום מאמצי היהודים להוריד את המחיצות המבדילות בינם לבין העמים (האמנציפציה), עליהם להתאמץ ליצור גורל משותף על בסיס הלאום היהודי שיבליט את בידולם מהגויים, לא על בסיס גאוגרפי (כמו האמנציפציה) אלא דווקא על בסיס אתני־לאומי.

את דבריו הוא חתם בתוכחה חריפה כלפי היהודים: “אם דעתם של נוצרים על ארץ ישראל ועתידו של עם ישראל בה היא כזאת, האם אין בכך משום גועל ומיאוס לקרוא פרי עטם של יהודים על הצעות להתיישבות היהודים באמריקה, אוסטרליה ואיי הים?! האם ייאמר על יהודים אינטליגנטים בימינו: “וימאסו בארץ חמדה”? ישמרני האל ממסקנה כזו!”

המאמר שפרסם היה אחד הגילויים המופלאים של הזדהות עם שיבת ציון חקלאית יהודית של אדם לא יהודי, אולם ספרו התקבל באדישות בקרב הציבור בכלל ובקהילה היהודית בבריטניה בפרט. יהודי המדינה היו עוסקים באותה העת בבעיות הקשורות לזכויותיהם בבריטניה עצמה, ולא ראו כל צורך לפעול למען רעיונות ליישוב ארץ ישראל. בעיתונות היהודית התפרסמו מאמרים הטוענים כי היהודים לא זקוקים לפתרונות מעין אלו, אשר מטרתם הסופית היא לנצר את היהודים. גאולר המשיך במסע השכנוע שלו, שכלל נשיאת הרצאות ברחבי הממלכה, ופרסום מאמרים בעיתונים היהודיים והכלליים, בהם הגן על רעיונותיו והתפלמס עם מתנגדיהם. הוא שלח עותקים מתוכניתו למלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט, לחברי ממשלת אנגליה, לעיריית לונדון, לחברת הודו המזרחית הבריטית ולמדינאים משפיעים רבים.

ב־1849, הצטרף לקונגרס הקהילות הספרדיות שארגן משה מונטיפיורי, ובנאומו שם אמר בין השאר: “אין דבר היקר ללבי יותר מאשר שגשוגם של היהודים בארץ הקודש, נושא שלו הקדשתי לימוד ותשומת לב רבים”. בעיתונות היהודית התפרסם כי הוא הקים קרן קטנה, בסיוע יעקב פרנקלין (עורך העיתון היהודי־בריטי “קול יעקב”), שמטרתה הייתה לייסד בית חולים יהודי ובית ספר למלאכה בירושלים. שלושה חודשים לאחר מכן, הצטרף למונטיפיורי ולרעייתו יהודית בביקורם השלישי בארץ ישראל. הביקור הותיר על גאולר רושם עז, ובפרט העובדה שלמרות מצבם הכלכלי והחברתי הירוד של יהודי ארץ ישראל (ובפרט ירושלים), מצויים בקרבם תלמידים רבים, דבר המוכיח את התמסרותם לאינטלקטואל גם בשעת הדחק. בשובו לאנגליה החל להרצות על שבחה של הארץ והמשיך להפיץ את רעיונותיו, אם כי בממדים מצומצמים יותר.

בתקופה זו תיאר את חזונו בכך שהשממה והמדבר ישובו ויפרחו כשושנה. הוא חדל מלנסות לפעול בקרב הקהילה היהודית באנגליה לקידום רעיונותיו, אולי משום שחשב שאי אפשר כעת לשכנעם לנטוש את מאבקם למען אמנציפציה באנגליה.

בשנת 1852 הקים “אגודה לטיפוח התיישבות יהודית בארץ־ישראל”. בשנת 1853, בעקבות מלחמת קרים, החל לחדש את פעילותו, ועתה תוך הדגשת המניעים הדתיים וההיסטוריים. בהרצאותיו באותה תקופה הירבה לצטט מן התנ“ך, ולהראות כי מאז חדל העם היהודי להתקיים כעם בארץ ישראל הארץ לא הייתה שייכת לאף אומה אחרת, דבר שתאם לטענתו את ההבטחה המקראית: “אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם” (ויקרא, פרק כ“ו פסוק ל”ד). הוא טען שנבואות הגאולה עומדות להתגשם. הוא ראה בסדרת מאורעות שקרו באותן שנים ־ חופש הדת והזכויות שהוכרז על ידי הסולטן אבדילמג’יט הראשון באימפריה העות’מאנית (הטנזימאט), ראשית התעוררות היהודים בארץ ישראל להתחיל לעסוק בחקלאות, התשתית לפעילות יהודית חקלאית בארץ שהניח מונטיפיורי, הפרעות שביצעו מוסלמים בנוצרים בסוריה, האמנציפציה שזכו לה היהודים בבריטניה, כוונות בריטניה לסייע ליהודים ועוד ־ כסימנים לכך שהגיע הזמן ליישב יהודים חקלאיים בארץ ישראל. בעבודתו “סוריה וסיכוייה הקרבים” (“Syria and its Near Prospects”) טען שההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל כבר החלה. הוא היה שותף בייסוד “החברה הארצישראלית” (“the palestine society”) שהפכה ל”קרן הקולוניזציה הארצישראלית". הוא נפטר בגיל 73 בשנת 1869.

באותה שנה, כומר פרוטסטנטי מג’נבה, גרס (Ghers) הטיף לשיבת ישראל לארצו.

(ז’אן) הנרי דינן (Henry Dunant 1828־ 1910 ידוע גם כ־אנרי דינן או הנרי דוננט) הפעיל החברתי השוויצרי, מייסד הצלב האדום, והמקבל הראשון של פרס נובל לשלום, קרא ליישב את ארץ ישראל ביהודים.

דינן דיבר לראשונה בפומבי על חזרת העם היהודי לארץ ישראל כבר ב־1863 בפריז. כשלוש שנים לאחר מכן, ב־1866, הכין דינן עלון שזכה לתפוצה רחבה, בו הוא קרא להקמתה של חברה בינלאומית לחידוש המזרח, אשר תטפח את הקמתה של פלסטינה יהודית משגשגת תחת שלטון צרפתי.

למרות שהצעתו של דינן לא עלתה יפה ולא זכתה לפופולאריות, הוא לא ויתר. כה רבה היתה נחישותו לקדם את הבית הלאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, שהוא הקים את “האגודה הבין־לאומית לפלסטינה” (International Society for Palestine) ב־ 1867.

הוא עשה שימוש בערוצים המלכותיים העומדים לרשותו כדי ללחוץ על הסולטאן לפרסם פירמאן שיתן אישור להתיישבות יהודית בפלסטינה. אף על פי שמאמציו המתמשכים של דינן לא צלחו, הלהט שלו לראות את חזרת היהודים למולדתם בישראל מעולם לא הוטל בספק.

מתוך רצון לכבד ולהכיר במאמצעים הציוניים של דינן, בשנת 1897 הזמין אותו הרצל עם עוד 10 נוצרים ציונים נוספים, לקונגרס הציוני הראשון. למרבה הצער, בריאותו של דינן מנעה ממנו מלהשתתף, אך הרצל הודה לו בפומבי וציין את שמו בנאומו האחרון בקונגרס:“…נוסף על כך עלינו להודות לציונים הנוצרים. בהקשר זה עלי לציין את מר דינן, מייסד הצלב האדום, הכומר ג’ון מיטשל (John Mitchell), הכומר היכלר מוינה, הברון מנטופל (Baron Manteuffel), אל”מ הרוזן בנטיק (Col. Count Bentick) אשר גם הם לקחו חלק בדיונים, ורבים אחרים“. ביום ההוא, 31.8.1897, יד ימינו של הרצל, מקס נורדאו, כתב מכתב מרגש לדינן:”ביום שבו הציונות תהיה כל כך בטוחה עד אשר היא תוכל להסב מבט אחורה על עלייתה ולהרהר על מקורותיה ועל ההיסטוריה שלה, מאמצייך יזכו להכרה הראויה להם, כי מאמצייך ניחנו בראייה מדהימה של הנולד ובנדיבות נוצרית אמיתית".

בשנת 1880 יצא ספרו של המדינאי הבריטי לורנס אוליפנט (Laurence Oliphant 1829־ 1888). לורנס היה סופר, חבר הפרלמנט הבריטי, דיפלומט, עיתונאי, מיסטיקן וחובב ציונות.

בשנת 1865 נבחר אוליפנט כחבר הפרלמנט הבריטי וב־1867 הצטרף לכת נוצרית מיסטית בשם “אחוות החיים החדשים” (brotherhood of the new life) שהנהיג “המשיח”, תומאס לייק האריס, ושהה בקומונה בארצות הברית. בשנת 1877 חזר לאנגליה והתעניין במיוחד בשאלת המזרח התיכון ובטורקיה שהייתה במלחמה עם רוסיה.

אוליפנט החל בפעילותו הציונית בעקבות ביקורו באימפריה העות’מאנית. את רשמיו והמלצותיו מהביקור תיאר בספרו “ארץ הגלעד” שיצא לאור בשנת 1880. בספרו זה הציע בין היתר:

  • לסלול מסילת ברזל מחיפה, דרך טבריה ועמק החולה ועד דמשק, ושתתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעיר עקבה. משם ראה אוליפנט בחזונו המשך של המסילה עד תעלת סואץ. בביקורו הנוסף בארץ ישראל בשנת 1883 שינה אוליפנט את הצעתו ודבק בתוואי שבו עברה לבסוף מסילת רכבת העמק.

  • כדי לשכנע את הסולטאן להקים סדרה של מושבות על בסיס של חברות מניות כדי לחזק את התשתיות הרעועות של האימפריה העות’מאנית, הציע אוליפנט מושבה ניסויית, בעבר הירדן המזרחי, ומשיקולים שונים הציע ליישב בה יהודים. תוואי מסילת הברזל שהוצע נועד בין השאר לחזק את מיקומה של הקולוניה.

אחרי ששכנע את השלטונות הבריטיים, נסע לסולטאן עבד אל־חמיד על מנת להציג בפניו את התוכניות, אולם הסולטאן לא השתכנע.


בעקבות פרעות “הסופות בנגב” ביהודי רוסיה שהחלו בשנת 1881, יצא אוליפנט לרוסיה ולרומניה על מנת לעזור לפליטים. הוא השפיע על חברים מחיבת ציון, ניסה ללא הצלחה להשפיע על נציגי חברת כי"ח לעלות לארץ ישראל ואף ייסד חוג נוצרים וקירבם לציונות. הוא הגיע לקונגרס פוקשאן ואף נאם בפני המתכנסים בתארו את נופי ארץ ישראל.

לאחר סירוב הסולטאן החליט אוליפנט בכל זאת לא לוותר על תוכניותיו, פרש מהכת שמנהיגה האריס התעלל בו ובאישתו נפשית ורוחנית, ושניהם עברו לחיות בארץ ישראל כדי ליצור מקום שיקלוט את “פליטי האריס”. הוא הגיע לארץ בנובמבר 1882. הוא גר בחודשי החורף במושבה הגרמנית בחיפה בבית הקרוי כיום על שמו, בית אוליפנט. בחודשי הקיץ נהג להתגורר בכפרי הדרוזים שבכרמל, בשנת 1883 בעוספיה באוהל בדואי, ולאחר מכן בבית שבנה בשנת 1884 בדלית אל כרמל (בית אוליפנט בדלית אל כרמל משמש כיום כבית יד לבנים הדרוזים). בישיבתו בכפר קשר קשרים עם נכבדי העדה והמשיך בכתיבת ספריו וכתב אף סדרת מאמרים ל“ניו יורק סאן” וכן לעיתון “ג’ואיש כרוניקל” בלונדון.

מי ששימש לו כמזכיר אישי היה המשורר נפתלי הרץ אימבר, שיש הטוענים כי כתב אז את “התקווה”. הוא עזר באותו זמן למתיישבים היהודים במושבות השונות בארץ. אוליפנט היה שותף בפעילות ברומניה לרכישת הקרקע בגבעת זמרין, והיה שותף בהקמת היישוב היהודי מעולי רומניה בזמרין ב־1882. מאוחר יותר, כאשר היישוב בזמרין נקלע למצוקה כלכלית וגנבות רבות מהאוכלסיה הערבית במקום, פרס הברון רוטשילד את חסותו על המקום ושינה את שם היישוב לזכרון יעקב.

בתקופת מגוריו בחיפה הרבה אוליפנט לסייר ברחבי ארץ ישראל, בחלק מהסיורים התלווה אליו גוטליב שומאכר המהנדס הטמפלרי. סיוריו נערכו לאחר סיום הסקר הגדול של הקרן לחקר ארץ ישראל והוא שאף מאד לגלות מקומות שלא תועדו על ידי הקרן. את סיוריו תעד בספר “חיפה כתבות מארץ ישראל 1885־1882”. הספר כולל שישים כתבות מארץ ישראל שנכתבו לעיתון ניו יורק סאן. אוליפנט בחר בעצמו את הכתבות שכונסו בספר. הספר כולל מידע על תושבי הארץ, על המנהגים והדתות, תיאור מקומות ואתרים ארכאולוגים. הוא כתב על הדרוזים, השומרונים ועל תושבים נוספים. סיוריו כללו גם תגליות כמו שרידי בית כנסת ליד הירדן בקרבת תל בית צידה ושרידי בית הכנסת באום אל־קנאטר שברמת הגולן. סיוריו בגולן נעשו כחלק מהסקר שערך ביחד עם שומאכר לשם תכנון קו הרכבת מחיפה לחורן, קו שהוא היה בין ההוגים שלו.

שירותיהם של אוליפנט ושומאכר נשכרו על ידי משפחת סורסוק שהחזיקה בזיכיון להקמת הרכבת. אוליפנט צרף לספרו ציורים מאד מפורטים המתארים בדיוק רב כיצד נראו המקומות בהם סייר.

בדצמבר 1885 נסעו השניים לביקור בכנרת וחלו בקדחת. ב־2 בינואר 1886 נפטרה אשתו אליס בדלית אל כרמל ונקברה בחיפה.

אוליפנט נסע לארצות הברית, שם הכיר את רוזמונד דייל אוון, נכדתו של האוטופיסט רוברט אוון, ובאוגוסט 1888 נישאו השניים. הם עברו יחד ללונדון ורצו לשוב יחד לביתו של אוליפנט בארץ ישראל, אולם אוליפנט חלה בדלקת ריאות ונפטר בלונדון כעבור מספר חודשים. נפתלי הרץ אימבר נמנה עם המעטים שהשתתפו בהלוויתו. כמו כן, הוא הספיד את אוליפנט בג’ואיש סטנדרט" וב“חבצלת”.

רוב שנותיו לא פגש לורנס אוליפנט ביהודים, ועיקר פגישתו עם היהדות הייתה כנוצרי הקורא את כתבי הקודש. רק לאחר שעזב את הכת של האריס נסע למזרח הקרוב ופגש את היהודים פליטי הפרעות בברודי (כיום באוקראינה). ב־1881 החל בפעולתו ליישוב יהודים בארץ ישראל. יש עדות כי אוליפנט אמר כי באופן אישי הוא בז ליהודים וכי רצונו לישבם בארץ ישראל נובע מאינטרסים בריטיים. עדות לדעות קדומות שלו כלפי יהודים אפשר למצוא בספר שלו “The Russian Shores of the Black Sea in the Autumn of 1852” שבו הוא מאשים יהודים רבניים באי־יושר קיצוני.

הנוצרים שדגלו להשבת העם היהודי לארץ ישראל (Restorationism) של סוף המאה ה־19 פעלו בעיקר מתוך חשש לשלומם של היהודים באימפריה הרוסית בעקבות הפוגרומים שלרוב נתמכו ע"י הממשלה. באותה תקופה היה מקובל במדינות המערב שלא לקלוט מהגרים יהודים. רסטורציוניזם הייתה דרך לאנשים רחומים לעזור ליהודים בלי באמת לקבל אותם כשכניהם וכאזרחים במדינתם. בכך, השאיפה של הרסטורציוניסטים להקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל השתנה מחזון דתי לדאגה חברתית ולשימור הצביון הלאומי של ארצם שלהם.

ב־28 במרץ 1928 התקבלה ההחלטה להקים את המחוז היהודי האוטונומי במזרח הרחוק הרוסי. המחוז הוקם בשנת 1934 (ראה פרק 55 סעיף יהדות ברית המועצות).


בעשורים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל ב־ 1948 תומכי הציונות הנוצרית האמריקאית הבולטים והפעילים פוליטית ביותר היו פרוטסטנטים ליברלים ומרכזיים שתמיכתם בתנועה לא היתה קשורה לעתים קרובות לפרשנותם לתנ"ך. התומכים הנוצרים הללו ראו בפלסטינה כמקלט בטוח ונחוץ ליהודים שנמלטו מהרדיפות ההולכות וגוברות באירופה, ולעיתים קרובות ראו את תמיכתם בתנועה כחלק ממאמץ רחב יותר לקירוב בין הדתות.

הפדרציה הפרו־פלשתינית, ארגון פרו־ציוני נוצרי שהוקם ב־ 1930, קראה הן לקידום “רצון טוב והערכה בין יהודים ולא יהודים” והן לממשלת בריטניה לדבוק בתנאיי המנדט על פלשתינה, אשר בריטניה התחייבה לתמוך בהקמת בית לאומי יהודי.

נוצרים ציוניים כדוגמת מפקד הגדודים העבריים ג’ון הנרי פטרסון (John Henry Patterson 1867־ 1947) ואורד וינגייט (Orde Wingate 1903־ 1944) שיחקו תפקיד חשוב בבנייתו ופיתוחו של אירגון “ההגנה”. ג’ון פטרסון תואר כ“סנדק של צבא ההגנה לישראל המודרני”.

וינסטון צ’רצ’יל (Winston Churchill 1874־ 1965) שהיה ראש ממשלת הממלכה המאוחדת בין השנים 1940־ 1945 והוביל את בריטניה לניצחון במלחמת העולם השנייה היה ציוני נלהב. הוא פעל להקמת מדינה ליהודים לאחר שראה כי היהודים שבורחים מהפוגרומים העדיפו לעלות לארץ ישראל מסיבות סנטימנטליות.

במהלך מלחמת העולם השנייה, עם ההכרה הגוברת והולכת בשואה, סייעו הציונים היהודים האמריקנים לתאם את הקמתם של שני אירגונים ציוניים לא־יהודיים: ועידת פלסטין האמריקנית, ואת המועצה הנוצרית על פלשתינה, אשר לאחר מכן התמזגו ל“הוועדה הנוצרית האמריקנית לפלסטינה” (American Christian Palestine Committee (ACPC)). ה־ ACPC, שהורכב ברובו מפרוטסטנטים ליברלים ומרכזיים, הפך ללובי הנוצרי האמריקני המוביל לתמיכה בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

לאחר הקמתה של ישראל ב־ 1948 המשיך ה־ ACPC במאמצי השדולה. למשל, הוא תיאם את ההתנגדות למאמצי האו"ם להפיכת העיר ירושלים, שחולקה בין ישראל לבין עבר הירדן במלחמת העצמאות, לעיר בינלאומית.


הוגים יהודיים


בשנת 1825, מרדכי מנואל נח (Mordecai Manuel Noah), שריף ומחזאי יהודי ממוצא ספרדי שרצה להקים בית לאומי ליהודים בגראנד איילנד בניו־יורק שישמש כתחנת ביניים בדרכם לארץ הקודש, זכה לתמיכה נוצרית נרחבת לפרויקט שלו.


נח שאף להביא לתחייתו של העם היהודי וב־1820 החל במשא ומתן לקניית האי גרנד איילנד דרומית למפלי הניאגרה, בסמוך לבאפלו שבארצות־הברית וקרוב לגבול עם קנדה. שאיפתו הייתה למשוך לשם סוחרים ובנקאים יהודים שיבינו את ההזדמנויות בפרויקט וחקלאים ממזרח אירופה שיעבדו את האדמה. המטרה הייתה להקים מדינה ליהודים שתתווסף למדינות הקיימות בארצות־הברית.

האי גרנד איילנד ששטחו 84 קילומטרים רבועים נקנה בשנת 1815 על ידי מדינת ניו יורק מידי האינדיאנים, ונח רכש שליש ממנו, וקיבל אופצייה לרכישת שני השלישים האחרים. נח האמין כי בבנייה לגובה ניתן יהיה לשכן באי שישה מיליון יהודים.

בשנת 1825 נערך טקס מפואר בן מאות מוזמנים, רובם נוצרים ומקצתם יהודים, בכנסיית סן פול בבאפלו. על רקע האורטוריה “יהודה המכבי” של הנדל, וכשהוא לבוש בגלימה סגולה ותליון מזהב שנלקחו מתיאטרון, הכתיר עצמו נח כ“שופט ישראל” של העיר החדשה אררט. נח בחר בשם “אררט” בהשראת שם משפחתו ובהשראת מקום מנוחת המבטחים של תיבת נח לאחר המבול.

הוא נשא נאום בו הכריז על הקמת בית לעם היהודי, והציג את אבן הפינה ליישוב החדש עליה נכתב בעברית: “שמע ישראל יי אלוהינו יי אחד” ובאנגלית:“אררט, עיר מקלט ליהודים נוסדה בידי מרדכי מנואל נח בחודש תשרי 5586 (התקפ"ו), ספטמבר 1825 בשנת ה־50 לעצמאותה של אמריקה”.

האירוע הגרנדיוזי השיג את מטרתו וזכה לתשומת לב רבה מצד עיתונים באמריקה ואירופה, אולם היהודים לא נענו לקריאתו ולעגו לו כמשיח מטעם עצמו או כמי שמחפש הזדמנויות להרוויח על גבם של היהודים. רק בסוף המאה ה־19 החל גל הגירה המוני של מיליוני יהודים שהיגרו ממזרח־אירופה לארצות־הברית, אך הם בחרו ביעדים שונים, ולא בהתיישבות קולקטיבית לאומית על פי חזונו של נח.

שנים לאחר מכן הגיע נח למסקנה שתחיית היהודים אפשרית רק בארץ ישראל וקרא למעצמות המערב, תחילה צרפת ואנגליה ולאחר מכן אמריקה, לסייע ליהודים. ב־1837, עשרות שנים לפני הרצל, כתב:“היהודים צריכם לעשות משהו עבור עצמם… סוריה [הכוונה לארץ ישראל] תחזור ליהודים בדרך של רכישה… בחסותן של צרפת ובריטניה… איכלוסה של סוריה מחדש… [הוא] מעשי והגיוני”.

נח האמין, ביחד עם אנשים נוספים, כי כמה משבטי האינדיאנים שבאמריקה הם למעשה עשרת השבטים האבודים. הוא כתב על כך מאמר בשם Discourse on the Evidences of the American Indians being the Descendants of the Lost Tribes of Israel.


נח פעל עד מותו ב־1851, למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ההיסטורית.

ב־ 1830 הרב יהודה אריה ליאון ביבאס (1789־ 1852), שהוריו היו צאצאי מגורשי ספרד, אמר שהיהודים צריכים להפסיק לחכות לגאולה ושיש לפעול, ולכבוש את ארץ ישראל. הוא היה מבשר הציונות.

בשנת 1836, נוסדה בפראג, אגודת סטודנטים “איחוד” שמטרתה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

באותה שנה, הרב צבי הירש קלישר (1795־1874), יליד פרוסיה, היה בעל השכלה רחבה בתחומים רבים ונמנה עם מבשרי הציונות יחד עם הרב גוטמכר. הוא נודע בעיקר בתמיכתו הנועזת ברעיון העליה לארץ ישראל וחידוש ההתיישבות בה. רעיונותיו שימשו בסיס להקמת תנועת “חיבת ציון”. במכתב לברון אנשל מאיר רוטשילד, אמר שיש לבנות בית ליהודים, והציע דרך מעשית להגשמת הרעיון של גאולת ארץ ישראל. הוא הציע לפדות את ארץ ישראל מידי מוחמד עלי, ולייסד מושבות חקלאיות. קלישר לא יכול היה לעלות לארץ ישראל כפי שרצה.

הסופרת והמשוררת היהודיה הידועה אמה לזרוס (Emma Lazarus 1849־ 1887), שנולדה בארה"ב, התעניינה בבעיה היהודית ובסבלם של היהודים באירופה. היא טענה שהיהודים הם עם ולא רק דת, ועל היהודים לחדש את רעיון שיבת ציון, ואף עשתה נפשות לרעיון הזה. היא שימשה מופת לנשים יהודיות שנתפסו להתעוררות יהודית. שירה המפורסם ביותר הוא הסונטה “הקולוסוס החדש” ‏(The New Colossus)‏ (1883), החקוק על פסל החירות בניו יורק.

ב־1881 החלה אמה לסייע בקליטתם של מהגרים יהודים מרוסיה לאמריקה, במסגרת ארגון של יהודים עשירים וותיקים בארצות הברית, ממוצא גרמני ברובם, HEAS (להבדיל מ־HIAS). בהשראת עבודתה עם המהגרים היא כתבה את השיר על פסל החירות:“הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים. שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער, בפנס אאיר בואם בשער זה!” מילות הסונטה “הקולוסוס החדש” (קולוסוס הוא פסל ענק), שנחקקה על בסיס פסל החרות, הן מעין קבלת פנים המקדמת בברכה את בואם של מהגרים ופליטים, עניים וחסרי בית, הבאים בשערי הזהב של אמריקה הגדולה.


לאחר מכן, בפרץ של אנרגיה יצירתית, היא החלה להופיע כמגינה נאמנה של זכויות היהודים, כמשוררת הלאומית של ההתעוררות היהודית וכתומכת ב“תנועה היהודית הלאומית”.

באיגרת ליהודים היא קראה להם “להעמיק ולזרז את מקורות ההתלהבות היהודית” בתגובה לכך שהיהודים נמצאים עתה ב“עין הסערה של ההיסטוריה שלנו” בעקבות ביטויי האנטישמיות במזרח אירופה. בתוך זמן קצר קשרה אמה לזרוס קשרים הדוקים עם המוציא לאור של ה־American Hebrew, שבו הופיע חלק גדול מעבודתה, והחלה ללמוד עברית אצל המורה והעיתונאי לואיס שנאבל. עיקר העניין שלה היה בשימת הדגש על נאמנות לכלל ישראל ובהדגשת סגולות האחדות, המשמעת והארגון למען ההתחדשות היהודית הלאומית.

היות שהושפעה מסופרים כגון ג’ורג' אליוט, לורנס אוליפנט ויהודה לייב (לאון) פינסקר, נטשה לזרוס את הספקנות הקודמת שלה לגבי רעיון ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל, והפכה להיות תומכת שלו.

עם מותה בטרם עת, בגיל 38 ממחלת הודג’קין, הפכה לזרוס למעין קדושה ליהודים שנתפסו להתעוררות של שלהי המאה ה־19. גיליון מיוחד של ה־American Hebrew הנציח את זכרה בדברי הוקרה של “אנשי הספר הבולטים ביותר בתקופה”, וחיבורה “איגרת ליהודים”, שפורסם כקונטרס ב־1900, המשיך להופיע בדפוס במשך שנים רבות על ידי הפדרציה הציונית של אמריקה. פטירתה הותירה את התנועה יתומה מ“החוזרת בתשובה” החשובה ביותר שלה, מהדמות המשפיעה ביותר, המשכילה ורחבת האופקים ביותר, וממליצת היושר החשובה ביותר (עד ימיה) של הזרם שבתוך זמן קצר יהיה לציונות האמריקנית.

בשנת 1840, רב מבוסניה, יהודה אילן, בהשראת הדוגמה היוונית והסרבית, הציע לכונן מחדש את הריבונות היהודית בלי להמתין להתערבות אירופאית.

בשנת 1854, יהודי מאוסטריה, ישראל פיין (?), הפיץ את הרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא התנצר ועלה ארצה, בה פעל למען רעיון זה.

ב־ 1856, עיתון עברי, “המגיד”, נוסד במזרח פרוסיה.

בפרנקפורט, גרמניה, ב־ 1860, חיים לוריא ייסד חברה "ליישוב ארץ ישראל' וטען כי "על היהודים לכבוש שוב את ארץ ישראל'.

בשנת 1862 משה הס (Hess) פרסם בקלן, גרמניה, את יצירתו “רומא וירושלים”. משה הס היה הוגה דעות סוציאליסט, ממבשרי הציונות, אבי הסוציאליזם הציוני. הוא נולד ב־21.1.1812 בבון ונפטר בפריז ב־ 6.4.1875. הוא אמר כי “היהודים יחיו בפלשתינה, ותהיה מדינה ליהודים”. שנה מאוחר יותר הקיסר נפוליאון השלישי הבטיח לחברת כי"ח (כל ישראל חברים, Alliance Israelite Universelle) להגשים את רעיון ‘שיבת ציון’.


הרב יוסף נָטוֹנֶק (Josef Natonek 1813־ 1892) היה רב ואיש חינוך יהודי מהונגריה, בלשן, שהיה מחלוצי רעיון שיבת ציון וההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא ייסד את העיתון “ישראל אחד”. הוא התנגד לאמנציפציה משום שהיא כרוכה בוויתור על הלאומיות היהודית והיטמעות בלאום ההונגרי. הוא תבע הכרה ביהודים כ“עם עצמאי בעל דת נפרדת” והביע ערגה וחתירה להקמת מדינה עצמאית בארץ ישראל.

בשנת 1862 התיידד נטונק עם משה הס והחל בפעילות ציונית מעשית. הוא יצר קשר עם הרב צבי הירש קלישר והציע לפניו את חזונו בדבר התארגנות כלל־יהודית לרכישת ארץ ישראל בכסף מידי שלטונות האימפריה העות’מאנית.

ב־1866 יצא נטונק לגרמניה כדי לגייס תמיכה ברעיון שיבת ציון ומשנת 1867 הקדיש עצמו לפעילות ציונית שבמהלכה נסע לקונסטנטינופול על מנת לגייס את תמיכת השלטונות העות’מאנים בהתיישבות יהודית בארץ ישראל. הוא התיישב בבודפשט ובה הדפיס מאמרים וספרים כמו גם תרגומים לספרי אחרים. ב־1872 החל להדפיס עיתון בגרמנית בשם “Das Einige Israel” שהודפסו ממנו שבעה גליונות. יעקב הרצל, אביו של תאודור הרצל היה מנוי על עיתון זה ונטונק היה מבאי ביתו.


פרופסור יוסף הלוי (Joseph Halévy 1827־ 1917) היה יהודי־צרפתי ממוצא טורקי ששימש כמחנך ומורה לעברית, משורר, חוקר מקרא, בלשן, מזרחן, ארכאולוג ונוסע נודע, מראשוני המכירים ביהדותם של יהודי אתיופיה ומבין אלו שקדמו לאליעזר בן יהודה בהחייאת השפה העברית.

כאשר פורסם ב“המגיד” על הרצון לשלוח שליח ליהודי אתיופיה כדי לקבל מידע על הפלשים ולחקור את תרבותם וזיקתם ליהדות, הציע הלוי את עצמו ובשנת 1867 בילה כמה חודשים באתיופיה. הוא גילה באביסיניה (אתיופיה) כ־ 50,000 אנשים בעלי עור שחור שקוראים לעצמם ‘בית ישראל’. הוא כתב כי “יהדותם שונה”. על מסעו כתב ב“המגיד” וב“הלבנון”, ולאחר שאישר את יהדותם בדו“ח המוצלח שכתב בנושא, החלה פעילות פילנתרופית לטובתם. הלוי הציע לחברת כי”ח ליישב את יהודי אתיופיה בארץ ישראל, מאחר שהיו עובדי אדמה חרוצים ויכלו להכשיר את האדמה בצורה טובה.

בווינה ב־ 3.8.1868 הופיע הגיליון הראשון של הירחון העברי “השחר” בעריכת פרץ סמולנסקי.

בגרמניה ב־1869 ההיסטוריון היהודי דר' איזידור באום (?) הטיף לריכוז היהודים במדינה יהודית בארץ ישראל.

משה יהודה לייב לִילְיֶינְבְּלוּם (מל"ל) (1843־ 1910) כתב ב“השחר” ב־ 1870. הושפע מהרעיונות שבספרי אברהם מאפו, ורצה לתקן את מצבו הרוחני של עם ישראל. הצטרף לתנועת ההשכלה. פרעות “סופות בנגב” גרמו לעיסוקו בישוב ארץ ישראל, והחל מ־ 1881 הצטרף לתנועת חובבי ציון והפיץ את הרעיון הלאומי. הוא צרף לתנועה את יהודה לייב פינסקר. עם היווסדה של “חברת תמיכת יהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל”, שימש כמזכיר החברה עד יום מותו. אחרי הקונגרס הציוני הראשון (1897) הפך לציוני מעשי והתנגד לשיטת הציונות הרוחנית של אחד העם.


חוקר, פילוסוף, מלומד צרפתי בשם יוסף סלבדור (Joseph Salvador 1796־ 1873) שהיה צאצא למשפחה של יהודים ספרדים הציע בספרו "Paris, Rome, Jerusalem ou la Question religieuse au XIX siècle יצירת דת אוניברסלית המבוססת על שילוב של היהדות והנצרות. סלבדור האמין שמרכזה של דת משיחית זו צריך להיות בירושלים, וראה באמונה האוניברסלית הזו תולדה ישירה של מה שתפס כיהדות הקלאסית. כדי לגרום לשתי הדתות להתאחד, קרא סלבדור להקמתה של מדינה חדשה, שתגשר בין מזרח למערב, ותשכון בגבולותיה של ארץ ישראל הקדומה.

סלבדור ציפה לירושלים ולמדינה ללאום היהודי לא כציפייה פוליטית, אלא כשאיפה רוחנית. דבריו חזרו והדהדו בדבריהם של הוגים ציוניים מאוחרים יותר, כגון אחד העם ובנימין זאב הרצל. ביוגרפים ומבקרים צרפתיים בסוף המאה התשע עשרה ראו בו יהודי צרפתי מתבולל שעבודתו עסקה באופיה של הדת היהודית. בהגות הציונית המאוחרת יותר נתפש סלבדור כמקדים את ההגות הציונית של סוף המאה התשע עשרה, וכ“פרוטו־ציוני”.


ערב פתיחת קונגרס ברלין ב־ 1878 הסופר והמדינאי הבריטי המומר בנג’מין ד’יזראלי (Benjamin Disraeli 1804־ 1881) (שכיהן פעמיים כראש ממשלת בריטניה), הציע להקים מדינה יהודית בארץ ישראל במקרה של חלוקת האימפריה העות’מאנית. בקונגרס ד’יזראלי הכריח את האימפריה העות’מאנית למסור לבריטניה את קפריסין.

אף שהוטבל לכנסייה האנגליקנית בגיל 12, בכל ימיו לא חדל מלהביע את אהדתו לעם היהודי הסובל. הוא התפעל מעברו והתגאה במוצאו היהודי. הוא נלחם על מתן זכויות אזרחיות מלאות ליהודי בריטניה, ותמך מאוד ברעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל.

בשנת 1895 יצר בנימין זאב הרצל קשר עם הסופר היהודי הבריטי ישראל זַנְגְוִויל (Israel Zangwill 1864־ 1926) ביקש את עזרתו בהעלאת המודעות לבניין בית לאומי־יהודי בקרב הקהילה היהודית בבריטניה. זנגוויל היה בן למשפחה יהודית ענייה שהיגרה מרוסיה. הוא התחנך בבית הספר היהודי ברובע המזרחי של לונדון ונהג לרשום את אירועי היהודים ברובע זה, דבר ששימש אותו מאוחר יותר כחומר רקע ליצירותיו.


לאחר דחיית הקונגרס הציוני השביעי את תוכנית אוגנדה, עזב ישראל זנגוויל את התנועה הציונית וייסד את הארגון הטריטוריאלי היהודי (Jewish Territorialist Organization או בר“ת יט”א), שחיפש בית לאומי לעם היהודי לא בהכרח בארץ ישראל. זנגוויל וחבריו בדקו מקומות שונים ומגוונים בעולם ליישוב יהודים, בהם ארצות הברית, אלסקה, קנדה, אנגולה, ארגנטינה, בוליביה, ברזיל, פרגוואי, קולומביה, רודזיה (זימבבואה) ואוסטרליה (תוכנית קימברלי111 בשנים 1939־1933).

לאחר הצהרת בלפור, ובפרט לאחר השואה שהביאה להתחזקות התנועה הציונית ולתקומת מדינת ישראל, הפך הטריטוריאליזם ללא־מעשי גם בעיני רוב מצדדיו.


בנוסף לפעילותו בתנועה הציונית פעל ישראל זנגוויל למען המאבק לשחרור האישה ולמען השאיפה להנהגת שלום עולמי. זנגוויל השתמש לעיתים תכופות באמירה “ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ”.


יצירותיו של זנגוויל, אשר תיעדו את חיי היהודים בגטו שבלונדון, התאפיינו באמירה סימבולית על חיי היהודים בגולה, ששולבה בה מחאה על מצבו הקיומי של העם היהודי ודחף עז לתקן ולשנות אותם. הן נעשו מקובלות בקרב יהודים אוהבי ספרות יפה ושוחרי התנועה הציונית, גם לאחר שזנגוויל פרש ממנה. ספרו “ילדי הגטו” (ראה אור ב־1892) מספר על יהודי הגר בגטו המטיל ספק בדתו אך למרות זאת ממשיך בערכי היהדות מתוך סיפוק רוחני. ספר זה זכה להצלחה בינלאומית. בספרו “חולמי הגטו” מתאר ישראל זנגוויל דמויות היסטוריות של יהודים מתבוללים. בסיפור קצר בשם “תיבת נח” שכתב בשנת 1899 תיאר זנגוויל את קורותיה של מדינת אררט על פי חזונו של מרדכי מנואל נח שביקש להקים מדינה ליהודים באי גרנד איילנד בארצות הברית.


 

פרק 63: הציונות


ציונות היא מגמה ערכית השואפת למימושה בפועל של מסגרת לאומית עצמאית ליהודים. התנועה הציונית החלה כתנועת תחייה לאומית יהודית, כתגובה לפוגרומים, להתנכלויות אנטישמיות ולתנועות לאומניות באירופה.

התנועה הציונית הוקמה במהלך המאה ה־19. במאה זאת קמו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות, כמו תנועת ההשכלה היהודית, התנועה הרומנטית, המרקסיזם והסוציאליזם. יש הסוברים, כי הרב יהודה אלקלעי, וכמוהו מבשר הציונות הרב צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה־19, וניסה למזג את האידאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19 ואף לפני כן החלו חוגים יהודים לחשוב, לאור סבלם המתמשך של קהילות יהודיות במזרח אירופה, שתנועה שתפעל לתקומה לאומית של עם ישראל בארץ ישראל תביא לפתרון הבעיה היהודית. אלה היו ‘מבשרי הציונות’.

מבשרי הציונות היו הוגי דעות אשר יצרו את עולם הרעיונות והמונחים של ההגות הציונית ממחצית המאה ה־ 19, והציגו אותו בחיבוריהם, שהתפרסמו כמאמרים בעיתונות ובספרים, כתפיסת עולם ותוכניות להקמת “בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל”. העיקריים שבהם פעלו בשנים 1860־ 1874, בטרם ההכנות לעלייה הראשונה, והופעת הציונות המדינית בשנת 1896, והציונות המעשית. בין מבשרי הציונות היו משה הס, סופר הוגה דעות סוציליסט, יליד גרמניה (1812־ 1875). הרב יהודה אלקלעי, נולד בסרייבו (1798־ 1878). הרב צבי הירש קלישר, נולד במערב פולין (1795־ 1874).

בכל מקום בו ישבו היהודים הם נבדלו משאר האוכלוסייה ושמרו על איחוד, הם חגגו אותם חגים והתאבלו על אותם אירועים. כישלון האמנציפציה וצמיחת האנטישמיות המודרנית במערב אירופה והפוגרומים במזרח אירופה פקחו עיני משכילים יהודים רבים שהבינו שהבעיה היהודית תיפתר רק כאשר תהיה לעם היהודי מדינה כמו לשאר עמי אירופה והם לא יהיו יוצאי דופן.


בהשפעת הלאומיות שהלכה והתגבשה בקרב האירופאים התחילה להתגבש דעה בקרב יהודים משכילים כי מצב היהודים הוא מצב חריג ולא נורמלי ויש לעשות תיקון באורח החיים היהודי ולהחזיר את עם ישראל למסלול שבו הולכים יתר עמי אירופה: לחזור למולדת, לעסוק בעבודות יצרניות, לכונן חיים לאומיים מלאים ולגלות סולידריות בין קהילות ישראל השונות.

כדי שהעם היהודי יקרא לאום היו חסרים לו שני מרכיבים חשובים:

  • טריטוריה: מקום אחד שכל העם היהודי יחיה בו כי היהודים היו מפוזרים על פני ארצות רבות.

  • שפה משותפת: גורם המאחד את כל בני העם. כל יהודי דיבר בשפה של המדינה בה הוא היה חי.

במזרח אירופה התנועה הלאומית היהודית עשתה את צעדיה הראשונים ברוסיה בתחילת שנות ה־80 בעקבות פרעות 1881 והמצוקה הקשה ששררה ברוסיה: קמה תנועת ‘חיבת ציון’ שבאה במקום “תנועת ההשכלה” שהגיעה לקיצה לאחר הפוגרומים ברוסיה. חברי ‘חובבי ציון’ דגלו בשיבת העם היהודי לארצו וממשל יהודי. חבריה היו מאוכזבים מהמצב באירופה, וראו בשיבת ציון את הפיתרון. הסופות בנגב השפיעו על הוגה הדעות יהודה לייב פינסקר, וב־ 1882 פרסם את ספרו ‘אוטואמנציפציה’. קמו אגודות של חובבי ציון וב־6.11.1884 נאספו ראשי האגודות בקטוביץ, עיירה בגבול רוסיה־גרמניה. התנועה החדשה, “חובבי ציון” התנועה הציונית החלה באופן רשמי ב־ 1881.

מקור השם “ציונות” הוא במילה ציון, שמה האחר של ירושלים במקרא. המילה ציון, הגיעה לעברית מהשפה החיתית ופירושה “מצודה”. המונח המודרני ‘ציוניזמוס’ נטבע על ידי ההוגה ד“ר נתן בירנבאום ב־ 1.4.1890 בעיתון היהודי הלאומי הראשון שערך בגרמניה ששמו Der Colinist”" או בשמו השני “מגזין עבור התקדמותם של יהודים מדוכאים”, שעסק באפשרות התישבות בפלשתינה. הוא השתמש במונח זה לתיאור תנועת “חובבי ציון”, ובהמשך, כאשר השתתף בירנבאום ב־1897 בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של המשרד הציוני שניהל הרצל בווינה, אימץ הרצל את השם שקבע בירנבאום כשם התנועה.


במערב אירופה התנועה הלאומית קמה לקראת סוף שנות ה־90 של המאה ה־ 19 עם הופעתו של הרצל שפיתח את רעיון הציונות לתנועה מדינית ממוסדת. הרצל הפעיל משקל כבד על רעיון זה והרעיון זכה לתומכים רבים.


התנועה הלאומית היהודית הניחה 3 הנחות יסוד:

  • העם היהודי הוא עם כשאר האומות בעולם ויש לו עבר מסורת ועתיד משותפים.

  • העם היהודי שואף לחיות במולדת אחת כפי שלכל עם יש מולדת משלו.

  • רק העם היהודי בזכות עצמו ובסיוע אחרים יוכל לממש את שאיפותיו.


מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית.

לציונות היו גם היבטים כלכליים ותרבותיים: הרעיון הכלכלי העיקרי שעמד בבסיס התנועה הציונית היה כי על היהודים לנטוש את המקצועות שאפיינו אותם, כגון בעלי פונדקים, משכונאים וסוחרים, לטובת שיבה אל האדמה ועיבודה.


הגורמים לצמיחת הציונות – השפעות


עד סוף המאה ה־17, הרוב המכריע של היהודים באירופה היו דתיים או מסורתיים. במהלך המאה ה־18 נעורה באירופה תנועה רעיונית שנקראה “עידן הנאורות”. תנועה זאת גרמה לפתיחות מצד הנוצרים כלפי היהודים. בתגובה לתנועה זו החלה יהדות אירופה, במהלך המאה ה־19, בעיקר בגרמניה ובצרפת להיפתח לחברה הכללית הנוצרית. תהליך ההיפתחות לרעיונות מערביים מודרניים, כונה על ידי היהודים “תנועת ההשכלה”. עד שלהי המאה ה־19, יהדות זאת עברה תהליך משמעותי של השתלבות בחברה הכללית. במהלך המאה ה־19, זכו היהודים במערב אירופה לאמנציפציה (שיווין זכויות), ובאופן רשמי הפכו היהודים, לראשונה מאז עליית הנצרות, לאזרחים שווי זכויות.


אולם במקביל לתופעת הנאורות הופיעה תופעת הרומנטיות והלאומיות המודרנית. התנועה הלאומית שהופיעה בעקבות רעיונות רומנטיים, טענה כי הזהות הבסיסית של בן האדם היא הזהות הלאומית שמתקיימת על שפה, היסטוריה וטריטוריה משותפת. זהות זו צריכה להתבטא במדינה, ולכל לאום מגיעה מדינה. היהודים תפסו את עצמם לפי זה כבעלי הלאום עם דת אחרת, במקום נצרות, יהדות. כך ראו את עצמם יהודי מרכז ומערב אירופה, לפחות להלכה, כצרפתים, גרמנים, אנגלים והונגרים “בני דת משה”. עליית הלאומיות ותנועת הרומנטיקה תרמה לדימוים של היהודים כתלושים בלי שייכות אמיתית ללאומיות הגואה. ההכרה בלאומיות זו איפשרה הופעת הציונות על ידי הוגים כמשה הס פינסקר והרצל. התפיסות הרעיוניות של היהדות כאומה, היוו את הבסיס להתגבשות התנועה הלאומית הציונית, אשר הובילה לבסוף להקמת מדינה יהודית לאומית.


רוח נאורות וההשכלה, הגיעו למזרח אירופה רק בעשורים האחרונים של המאה ה־19. יהודי מזרח אירופה החלו גם הם בתהליך של השכלה וחילון, אם כי בצורה מתונה בהשוואה ליהודי מרכז אירופה.

עמי מזרח אירופה ככלל היו שמרנים יותר (בשל הפיתוח האיטי יותר של מדינות אלו ועוצמתה הרבה יותר של הכנסייה) ולכן תהליך ההשכלה היהודית בקרב עמים אלה נתקל באי־סובלנות גדולה יותר מצד החברה הנוצרית. ההתנגדות להשתלבות היהודים בחברה התבטאה בפוגרומים שהידועים ביניהם היו הסופות בנגב ופרעות קישינב. בניגוד ליהודי מרכז אירופה, יהודי מזרח אירופה לא קיבלו אמנציפציה, כך שנשארו מופלים על פי החוק וסבלו מהתנכלויות של השלטון. כתוצאה מכך היהודים המשכילים במזרח אירופה התקשו למצוא דרך להקלט בחברה הכללית. חלק גדול מהיהודים המשכילים של מזרח אירופה השתתפו ב“בונד”, ארגון סוציאליסטי יהודי שפעל ברוסיה. חלק אחר חיפש את גורלו בארצות מערביות שבהן יוכלו היהודים להיקלט ביתר קלות, ובעיקר בארצות הברית.


השפעת האמנציפציה וההשכלה

עד האמנציפציה חיו היהודים בעולם מלא השפלה ואפליה מייחסו של העולם הנוצרי והם הצדיקו זאת בגלל שאלוהים העניש את העם היהודי. אך החברה האירופאית שהחלה להשתחרר מהדת, העניקה ליהודים אמנציפציה וחופש על בסיס הטענה כי הדת היא עניינו האישי של כל אדם וכולם שווים על פי החוק. היהודים עמדו בפני חברה שפתחה להם את שעריה והיה נדמה כי האמנציפציה היא כרטיס כניסה לחברה האירופאית וכך הם יוכלו להשתלב בחברה. רבים מן היהודים זנחו את המסורת והדת והחליפו אותם בחופש ושוויון אך התברר כי האמנציפציה היא אשליה והחלו להיווצר חיכוכים בין יהודים ללא יהודים. למרות שהרבה יהודים נקלטו בחברה והצליחו, החברה האירופאית לא באמת הייתה פתוחה לקלוט אותם והתפרסמו מאמרים אנטי יהודיים, פרסומות וקריקטורות, מועדונים נסגרו בפני יהודים והמספר של היהודים הרשאי להיכנס לאוניברסיטאות הוגבל (“נומרוס קלאוזוס”). כל אלה גרמו לתסכול ואכזבת היהודים מן האמנציפציה. שאלה גדולה נבעה ממצב זה: האם היהודי יוכל אי פעם להשתלב בחברה האירופאית? כאן צמחה התנועה הלאומית היהודית שבאה לתת מענה לשאלה זו ולשחרר את היהודים מאשליית האמנציפציה.


האנטישמיות

היהודים באמת האמינו שבעולם חדש ומתקדם כמו במערב אירופה שבו הקידמה שולטת, האנטישמיות לא תוכל לחדש את פניה. היהודים האמינו שדווקא משום שזנחו את המסורת לטובת האמנציפציה תגמול להם החברה האירופאית בקבלת פנים נלהבת ותראה ביהודים כאזרחים לכל דבר. אך עד מהרה למדו היהודים שזוהי רק אשליה. את מקומה של האנטישמיות הדתית על רצח ישו תפסה אנטישמיות מודרנית מדעית ולאומית ואנטישמיות זו היא פרי האמנציפציה שנכשלה. התנועה הלאומית ניערה את היהודים מאשליית מותה של האנטישמיות והראתה להם שיש רק פיתרון אחד־ ריכוז היהודים בטריטוריה אחת.


השפעת ההתעוררות הלאומית באירופה

מדינות רבות החלו להילחם על הלאומיות שלהם ותנועות לאומיות רבות זכו לאהדת הקהל האירופאי ואף להצלחות מדיניות. הנקודה החשובה במאבק התנועות היה הבלטת הייחוד התרבותי והאתני של היחידות הלאומיות. המאבק של תנועות אירופה גרם לחידוד התודעה בדבר ייחודה של הזהות היהודית וההכרה בה כפי שלכל עם יש זהות משלו. משכילים יהודים עקבו אחר ההצלחות והמאבקים באירופה והבינו שגם הם יכולים ליצור מהפך, והיהודים אינם שונים מעמים אחרים וביכולתם להיות כמו עמים אחרים בעלי זהות.


ייחודה של התנועה הלאומית היהודית


לתנועה הלאומית קווי דמיון וקווי שוני בינה לבין תנועות לאומיות שונות:

קווי דמיון:

לתנועה הלאומית דברים משותפים עם תנועות לאומיות אחרות כגון שימוש בסמלים לאומיים, התעוררות השפה הלאומית, שירה וספרות הגומרים את ההלל על העבר המפואר ועל גיבורי האומה, תיאור הזיקה למולדת ובין העם לארצו.

קווי שוני:

  • בעוד שרובם של עמי אירופה רצו בשחרור עול עם זר מאדמתו העם היהודי לא ישב על אדמתו וחש זיקה לארץ הרחוקה.

  • בתנועה הלאומית היהודית בלט הזרם הסוציאליסטי בעוד שבשאר התנועות לא פעל זרם סוציאליסטי.

  • בעוד שהתנועות הלאומיות היו שרויות במאבקי דמים ושנאה כלפי תנועות אחרות, התנועה היהודית בשל אופייה הדמוקרטי נמנעה מלהטיף מוסר לאחרים.

  • התנועה הלאומית היהודית לא קראה למאבק צבאי וראתה את העם היהודי שב לארצו בדרך של דיפלומטיה, התיישבות חקלאית ופיתוח תרבות וזאת להבדיל מהוגי דעות לאומיים בגרמניה וצרפת שחרתו על דגלם את עליונות גזעם.


התפיסה הציונית


האידיאולוגיה הציונית התבססה על הנחת יסוד מרכזית שהייתה משותפת לכל הזרמים בציונות: העם היהודי הוא ישות אחידה, לאום ולא רק דת. הציונות העלתה הצעות פיתרון: לשוב לארץ ישראל (טריטוריה) ולממש את ריבונות העם היהודי. האמצעים לפתרון זה הם פעילות דיפלומטית, התיישבות בארץ ותחייה תרבותית.

בתנועה הציונית היו הוגי דעות אשר במשנתם יוצגו העדפות שונות לגבי הדרך והיעד שצריכה הציונות ללכת בה. בעצם המכנה המשותף היחידי לכולם היה השאיפה לכינון מדינה עצמאית לעם היהודי ־ כל השאר ־ מקום, אופי, שיטה ־ היה נתון במחלוקת.


ניתן לומר שהיו שתי גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה:

  • ציונות מדינית־ בהנהגתם של בנימין זאב הרצל ונורדאו. הציונות המדינית גרסה כי ראשית יש לקיים משא־ומתן בין המעצמות להשגת צ’רטר על ארץ ישראל לפני העלייה ארצה. ההנחה של הציונות המדינית הייתה כי מדינה תוקם רק לאחר השגת הסכמת אומות העולם לכך. הסכמה בינלאומית היא תנאי הכרחי שבלעדיו אין מקום להתיישבות בארץ ישראל.

  • הציונות המעשית־ בהנהגתם של משה ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר ו“חיבת ציון”. הציונות המעשית טענה כי יש להתחיל העלייה לארץ וההתיישבות בהקדם, עוד לפני השגת צ’רטר על ארץ ישראל. חסידי תפיסה זו הדגישו את הצורך בהתיישבות רחבת היקף בארץ ישראל שתסייע לביסוסו של בית לאומי, וכי יש להעמיד את ההתיישבות בראש סולם סדר העדיפויות ולקבוע עובדות בשטח.

בהמשך גובשה גישה המשלבת ביניהן:

  • ציונות סינתטית־ בהנהגתם של חיים ויצמן, ליאו מוצקין, נחום סוקולוב ומרטין בובר. התומכים בגישה זו האמינו בשילוב בין פעילות מדינית של התנועה הציונית לבין פעילות “מעשית”, דהיינו התיישבות ועבודה בארץ ישראל.

חלוקה אחרת בין הזרמים נובעת מהבדלים אידאולוגיים שאינם קשורים דווקא לציונות עצמה אלא לתפיסת עולם כוללת בה החזיקו אנשי הזרם:

  • ציונות סוציאליסטית־ שמנהיגיה היו נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. על פי גישה זו הציונות צריכה לשלב ערכים של שוויון ועבודה יצרנית ברוח הסוציאליזם.

  • ציונות רוויזיוניסטית שמנהיגה ומייסדה היה זאב ז’בוטינסקי.

  • ציונות רוחנית שמנהיגה היה אשר צבי גינצברג (אחד העם). המצדדים בה סברו כי הארץ אינה מוכנה לעלייה המונית וגדולה, לכן על העלייה להיות איטית והדרגתית. חידוש פניה של היהדות וראיית היישוב היהודי בארץ כמרכז רוחני לתפוצות היו ממטרותיה העיקריות. אחד העם האמין כי התודעה הלאומית צריכה להיות קודמת להכל. אנשי התנועה הציונית הרוחנית התרכזו בתחיית השפה העברית ובחינוך למודעות ציונית.

  • ציונות דתית שמנהיגה היה הרב יצחק יעקב ריינס מייסד תנועת המזרחי. לעומת גישתו שביקשה להפריד בין הלאומיות היהודית והדת, משנתו האידאולוגית של הרב קוק מדגישה דווקא את הפן המשיחי והגאולתי של הציונות כאתחלתא דגאולה.


אישים, אירגונים ותנועות־מונחים בולטים בציונות


תנועת “חיבת ציון”־ הציונות המעשית

התנועה קמה בעקבות תגובה לפרעות 1881־1883 ברוסיה. מאות אלפי יהודים עברו לארה"ב שנתפסה כיעד מגורים בטוח לעם היהודי. חברי “חיבת ציון” האמינו כי מצוקת היהודים תיפתר רק בארץ משלו, ארץ אבותיו ומולדתו ההיסטורית של העם היהודי.

  • אופן פעולתם: התארגנות “חיבת ציון” הייתה ספונטנית.שום סמכות מעליהם לא אמרה להם איך להתארגן מתי ואיך. הם התארגנו בהשפעת התנועות הלאומיות באירופה מתוך להט ואמונה כי הפתרון לבעיית היהודים במזרח אירופה הוא ארץ ישראל. פעילותם התנהלה באמצעות עשרות אגודות של “חובבי ציון” שקמו בערים שונות. באגודות אלה היו חברים יהודים בעלי הכרה לאומית מכל הזרמים, החל ממתבוללים ועד לרבנים ידועים, כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לא“י. האגודות עסקו באיסוף כספים ובהתארגנות לקראת עלייה להתיישבות בא”י.

  • מנהיגותם: שני המנהיגים הבולטים היו הרב מוהליבר וד"ר פינסקר.

הרב מוהליבר קרא לשיתוף פעולה בין המשכילים לבין שומרי המצוות.

ד"ר פינסקר היה הדמות הבולטת בהנהגת “חיבת ציון”, הוא טען שלשנאת היהודים אין מרפא והיהודי נתפס כרוח רפאים מפני שאין לו קשר לארץ מיוחדת משלו, זהו עם ללא מולדת ולכן קיומו הוא כמו של מת המהלך בין החיים. הוא טען שהדרך היחידה היא ליצור לאומיות יהודית של עם היושב על אדמתו.


ועידת קטוביץ' וכישלונה: התנועה נקלעה לקשיים ארגוניים וכינסה ועידה בעיר קטוביץ' שהיו בה כ־30 נציגים של אגודות חובבי ציון. מטרת הועידה הייתה לנסח את מטרות התנועה ולבחור הנהגה מרכזית. הם הגיעו להחלטה שצריך לבקש מהשולטן התורכי שיסיר את ההגבלות על העלייה ולבקש אישור לפעולות התנועה מהממשל הרוסי. האגודה בחרה את פינסקר לנשיא מתוך תקווה שיוכל לפתור את הבעיה, אולם עד מהרבה התברר כי פינסקר לא היה איש מעשה ובעל חזון.


כישלונה של תנועת חיבת ציון נעוץ בכך שהתנועה לא הצליחה לפרוץ לתודעה של העם היהודי, היא מעולם לא הפכה לתנועת המונים ולא הקימה ועד מרכזי, היא לא זכתה לחשיפה בעולם והתקשתה לגייס כספים.

הרצל־ הציונות המדינית

בשנות ה־30 לחייו של הרצל הוא שימש ככתב בעיתון בפריז ואז נוכח לדעת עד כמה גדולה ורחבת מימדים בעיית האנטישמיות. הרצל טען שאין לנצח את האנטישמיות והיא רק תגדל ותגבר, הוא האמין שהתנאי הראשון לחידוש הלאומיות היהודית אינו התיישבות, אלא הסכמה בינלאומית כדי שהעם היהודי יהפוך לעם נורמלי כמו כל העמים. הרצל האמין שהמדינה היהודית תוקם בסיוע המעצמות שיסייעו ליהודים מתוך אינטרסים אישיים ביציאת יהודים באירופה.


הופעתו של הרצל העניקה לציונות ממד חדש. עד להופעתו הכירו מעטים את התנועה הציונית ומאז הרצל חדרה הציונות למודעותם של רבים.

הרצל לא היה סוציאליסט אך עם זאת חזה את המדינה היהודית אשר בה הפרט יכול ליזום כרצונו ולהרוויח לפי עמלו. הוא רצה מדינה שישרור בה מעין צדק סוציאלי, שתהיה בה עבודה של 7 שעות ביום, מדינה מודרנית טכנולוגית שתשלוט בה תרבות אירופאית, שתהיה בה הפרדה בין דת ומדינה והמשטר בה יהיה ליברלי ויונהג בידי אריסטוקרטים שיובילו את המשק ביד מיומנת. הוא רצה מדינה שבה לכל אדם יהיה חינוך, תהיה מדינה עם סובלנות ויינתן שוויון הזדמנויות לכולם.


הרצל ומקס נורדאו זימנו את הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל, שוויץ ב־28.8.1897 לשלושה ימים. באו לקונגרס 208 נציגים מ־ 16 מדינות. הוקמה ההסתדרות הציונית. בבאזל קמה התנועה הציונית. מטרת הציונות הייתה הקמת מולדת לעם היהודי בארץ ישראל.


“אחד העם”־ הציונות הרוחנית

אחד העם הוא שמו הספרותי של אשר צבי גינצבורג שהיה הוגה דעות ועיתונאי. הוא מתח ביקורת על הציונות המעשית באומרו כי יש להשקיע תחילה בטיפוח התרבות היהודית והעברית ואז להתיישב. הוא טען כי “חיבת ציון” העדיפה להביא המונים לארץ ישראל מתוך מניע של טובת הפרט ולא טובת הכלל ולא הכשירה את ההמונים לעלייה לאומית והמצב קשה במושבות בגלל היעדר תודעה לאומית, ולכן נכשלה.


אחד העם מתח גם ביקורת קשה על מדיניותו של הרצל. הוא דחה את טענת הרצל שהצרה האמיתית היא “צרת היהודיים” הצרה החומרית שיש לפותרה ע"י ריכוז מהיר של היהודים בטריטוריה משלו. לדעת אחד העם הצרה האמיתית הייתה “צרת היהדות” – היעדר תודעה לאומית. אין ערך להביא מיליוני יהודים לטריטוריה ללא פיתוח ההכרה הלאומית בליבם ולכן יש לפתור קודם את “צרת היהדות” ואחר כך את “צרת היהודים”. לכן צריך קודם לשכנע את היהודים להכיר בלאומיותם בדרך של חינוך והסברה.

דפוסי ההגשמה של הציונות המדינית בגולה


בשבע שנות פעילותו, פעל הרצל בשני מישורים: המישור המדיני והמישור הארגוני. לדעתו, נועדו שני מישורים אלה להשלים זה את זה.


הכיוון המדיני: את רוב מאמציו השקיע הרצל בניסיון להשיג צ’רטר מן השולטן התורכי. השגת הצ’רטר הייתה בעיניו בגדר הכרה רשמית של המעצמות ביהודים כלאום בעל זכויות.


הרצל הציע כי בתמורת הצ’רטר היהודים יסייעו לתורכיה לפדות את חובותיה הבינלאומיים ואילו הם יקדמו את ארץ ישראל, אך התורכים סירבו והציעו לאפשר ליהודים להתיישב ברחבי האימפריה. לאחר מכן הרצל פנה לקייזר הגרמני, שהיה בעל השפעה רבה על תורכיה, שילחץ על תורכיה להעניק את הצ’רטר בנימוקים שהאנטישמיות תפחת ויהודים רבים יהגרו מתוך גרמניה אך גם ניסיון זה נחל אכזבה. לאחר שניסיון זה נכשל, נפגש הרצל עם צ’מברלין שר המושבות הבריטי , והרצל הציע לו ליישב את היהודים באל־עריש. הצעה זו נדחתה כי טכנית הדבר אינו אפשרי.

שנה אחר כך נפגש הרצל שוב עם צ’מברלין, וצ’מברלין הציע לו את אוגנדה.


לאחר פוגרום קישינב והגירת יהודים רבים לארה"ב, פחד הרצל שהציונות תיכשל כי התיישבות היא תנאי הכרחי להגשמת הציונות והבית הלאומי, ולכן הבין הרצל כי עליו למצוא טריטוריה ליהודים במהירות רבה והסכים לקבל את הצעת אוגנדה. הרצל ראה באוגנדה תחליף לצ’רטר התורכי ופתרון מהיר ליהודי מזרח אירופה, אולם בקונגרס ה־6 למרות הרוב שהסכים להצעה זו התחוללה סערה רבה שאיימה לפלג את התנועה הציונית. המתנגדים לא השלימו עם נסיגת הרצל מההסכמה הברורה שהושגה בקונגרס הראשון בדבר מולדת לעם היהודי בארץ ישראל.


הכיוון הארגוני: הרצל יזם את כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ ב־28.8.1897 לשלושה ימים. לקונגרס באו 208 נציגים מ־ 16 מדינות. את הנאום המרכזי נאם מקס נורדאו שהיה אחד מתומכיו של הרצל ובנאומו הסביר כי האמנציפציה יסודה בשקר וכי היא ניתנה משום שהעמים התרבותיים הרגישו חובה מוסרית לסגל לעצמם את

הדמוקרטיה ולא היו מוכנים באמת לקבל אליהם את היהודים. הרצל שנאם אחריו, התרכז בחשיבות השגת הצ’רטר מן הממשל העות’מאני להתיישבות יהודית שתזכה בהכרת העמים.


מטרות הקונגרס היו: לעודד הכרה ציונית, להעלות את הציונות על המפה המדינית וליצור מסגרת שתפעל להשגת יעדי הציונות המדינית.

בקונגרס הוחלט על ארבעה אמצעים להשגת המטרה של הציונות המדינית:

  • יישובה של ארץ ישראל ע"י עובדי אדמה ובעלי מלאכה.

  • ארגון היהדות וגיבושה ע"י מפעלים מקומיים בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ.

  • חיזוק הרגש הלאומי היהודי וההכרה הלאומית.

  • ביצוע פעולות הסברה בקרב הממשלות בעולם למען השגת הסכמתן לציונות.


בבאזל קמה התנועה הציונית. קונגרס בזל השיג ארבעה הישגים חשובים:

  • ייסוד המדינה היהודית־ בבזל הונח הבסיס למדינה שבדרך.

  • פריצה אל דעת הקהל הבינלאומית־ הקונגרס הביא לכך שמעצמות החלו לראות בציונות תנועה לאומית לכל דבר.

  • הנהגה לאומית־הקונגרס שימש כאסיפה לאומית והוקמה בו הנהגה לאומית אשר ביטאה את השאיפות הלאומיות של העם היהודי.

  • ייסוד ההסתדרות הציונית־הגוף המבצע של הציונות.


מוסדותיה העיקריים של ההסתדרות הציונית היו:

  • “הקונגרס הציוני” אשר נבחר מידי שנה ע"י חברי התנועה הציונית באופן דמוקרטי והיה המוסד העליון להנהגת דרכה של התנועה הציונית.

  • “הוועד הפועל הציוני” שנבחר מתוך חברי הקונגרס והיה אחראי על ביצוע החלטות הקונגרס.

  • “הוועד הפועל המצומצם” שהיה מרכז ההנהלה הציונית.

מוסדות נוספים שהוקמו במהלך הקונגרסים הבאים:

  • “הקרן הקיימת לישראל” שרכשה אדמות כדי להפכן לאדמות לאום.

  • “קרן היסוד” שמימנה את מפעלי ההתיישבות בארץ ישראל.

  • “אוצר ההתיישבות היהודית” ששימש כמכשיר פיננסי לביצוע פעילויות מדיניות כלכליות.

  • “בנק אנגלו־פלשטינה” ששימש כמוסד הפיננסי בארץ ישראל.


כמה שנים מאוחר יותר התחילה הכרה בציונות מעמי העולם. ב־ 2.1.1917 הוצגה הצהרת בלפור, וב־ 25.4.1920 בוועידה של המעצמות בסן רמו באיטליה, זכה העם היהודי בהכרה, והוחלט על הקמת מדינה יהודית בפלשתינה