לוגו
הדין וחשבון של ועדת החקירה
מיקום ביצירה:
0%
חיים ארלוזורוב
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

הדין וחשבון של ועדת החקירה / חיים ארלוזורוב

 

א

הטענה כי ועדת החקירה יצאה מגבולות סמכותה המוגדרת והתרחקה מהתפקידים המסוימים שהוטלו עליה–היא בעצם טענה פורמלית גרידא. כמה עתונים אנגליים נתנו לטענה זו משקל מיוחד. אחדים מהעיתונים האלה יצאו אפילו מגדר הנמוס ואמרו, שאילו היה ברצונה של אנגליה לחקור את השאלות היסודיות הכלולות בפוליטיקה הארץ-ישראלית, לא היתה מוסרת תפקיד כזה לידי ועדה “שאת הכשרתה לכך צריך להזכיר בפירוש” ולא היתה מעמידה בראשה “שופט מאיי המלאיים”. עם כל תודתנו שאנו מכירים לידידינו אנשי ה“מנשסטר גארדיאן”, ה“ניו לידר” ויתר העתונים החשובים

שבאו לעזרתנו – אין לנו ללכת בדרכיהם. אל לנו להפוך טענה פורמלית להנחה מכריעה. מחשבת האדם פטורה ממכס. גם סעיפי הגדרה בדבר קביעת סמכות אין בכוחם לשים בריח בפני הלך-דעות, פירושי עובדות ומסקנות. עצת אלוהים (ועצת הממשלה שהיא באת-כוחו הרשמית עלי אדמות) אמנם תקום, אולם רבות מחשבות בלב איש. יתכן כי הקו הטכסיסי שבו בחרו היהודים בפני ועדת החקירה היה נכון: שמרנו בדיוק על צעדנו לבלי לצאת אף כמלוא שעל מגדר סמכותה הקבועה של הועדה, כדי שנוכל לשוב לבירור השאלות היסודיות של ארץ ישראל בעתיד. כמו כן יתכן כי טכסיס זה היה מוטעה – כדעת אחרים – מכיוון שהיה יסוד להניח מראש כי אנשי הצד הערבי, שלא היתה בפיהם הצדקה למעשי רצח ושוד סתם, ינסו בכל מיני תחבולות להעביר את חקירות הפרעות לשטח הבירור הפוליטי. אולם אם טכסיסנו היה נכון ואם לאו, אין לקבעו כחוק להלך דעותיהם של חברי הועדה אל לנו איפוא לנפח את הטענה הפורמלית.

מה שדרוש עתה הוא נסיון לנתח את האמונות והדעות האלה, שן תחת שן. הנחה תחת הנחה, מסקנה תחת מסקנה. אין צורך בסניגוריה נוספת על מפעלנו ועל שאיפותינו, אבל יש צורך בבירור. בירור זה לא יגע בתריסרי העובדות המסורסות והפירושים המסולפים שנכללו בדין וחשבון זה. אם לתקן את כל אלה – צריך לכתוב ספר מקיף לא פחות מספר הועדה עצמה. הועדה מניחה, כי הורדוס המלך החריב את בית המקדש. יתכן כי זוהי טעות הדפוס. הועדה קובעת שהמועצה המושלמית העליונה נבחרת ע"י “הישוב המושלמי”, אם כי “הישוב המושלמי” עצמו בודאי יהיה מופתע לשמוע את זה. נסיח את דעתנו מכגון אלה. נכוון את הבירור ליסודות החקירה.

ישנה רק שאלה קודמת אחת שכדאי להעמידה בראש: כיצד להסביר את הדבר שכל הטעויות והשגיאות האלה, לכל ההשמטות וההוספות – יש כוון אחד משותף שהוא בניגוד למפעל היהודי? איך יצא הדבר כי לאחרי שהועדה החליטה לברר את הפרובלימה המדינית ששמה ארץ ישראל בכל היקפה-היו מסקנותיה כולן יחד מעידות על כונה יסודית אחת, לאמר להטיל את אשמת המאורעות על הציוניות? יש אומרים: שאלת היהודים היא מסובכת יותר מדי ואינה נכנסת בנקל לדפוסים מקובלים. זה בלי ספק נכון בחלקו. יש אומרים: קשה לבני אומות זרות להתגבר על האינסטינקטים האנטי-יהודיים המצויים בעולם כולו, וקשה יותר להביא אותם ליחס של ידידות כלפי עם ישראל מאשר להביאם ליחס של איבה. גם זה נכון בחלקו. ברם הלא נמצאו אנגלים שהצליחו גם לחדור לעומק הסבך של הפרובלימה היהודית וגם להתגבר על האינסטינקטים המציינים את האנגלי “תושב הפרורים”. ויש אומרים: חברי הועדה לא היו מדינאים בעלי ערך;הם היו צירים פשוטים סתם, פעוטים ו“ממוצעים”, וגם הדין והחשבון שנוצר על ידיהם יצא פעוט ו“ממוצע” ולא התרומם לכדי בירור הפרובלימה המדינית ששמה ארץ ישראל, ולא כל שכן הפרובלימה הציונית. אולם, לדעתי, הטענה הזאת עוד מוסיפה על רצינות השאלה. רוב בית הנבחרים הבריטי, וכל בית נבחרים אחר בעולם, מורכב מחברים “ממוצעים” פחות או יותר. רוב העם האנגלי, וכל עם ועם בעולם, מורכב מבני אדם “ממוצעים” פחות או יותר. מדוע איפוא ארבעת האנגלים ה“ממוצעים” האלה, שבאו לארץ ישראל – כפי שיש להניח – בלתי משוחדים ובכונה טובה לחקור את הסבות שגמרו להתפרצות המון פורעים נגד היהודים, ונסעו כלעומת שבאו לאחר שבועות אחדים וחמשים ושמונה ישיבות של הועדה-נעשו תוך כדי כך לדברי הצד התקיף והתוקף בארץ? התשובה לשאלה זו היא: בדין וחשבון של ועדת שאו משתקפים יחסי האנגלים הממוצעים – וגם הפקידות הבריטית בארץ ברובה הגדול בודאי נמנית על סוג זה – לגבי הפרובלימה המדינית של ארץ ישראל. חשיבותו של דין וחשבון זה, עד כמה שיש בו משום ערך קיים בכלל – היא בהארת יחסה היסודי של פקידות זו לגבי מפעלנו, ובבטוי עמדתה אגב נוסחאות ומסקנות הניתנות בתוך דוקומנט רשמי.

בריילספורד קולע בדיוק נמרץ אל המטרה בהגדירו את הדו“ח כתעודה שנכתבה ע”י " public school men " להגנת " public school men " אחרים שנפלו בפח. כל שורה ושורה מעידה, כי בעיני הועדה אחד “העדים הרשמיים” שקול כנגד תריסר עדים מתושבי הארץ. אחרת אי אפשר להבין כמה ממסקנותיה אחרת אי-אפשר להסביר – כיצד לא נשמרו בזכרון הועדה מתוך הדו“ח של ועדת המומחים מטעם הסוכנות – דו”ח המכיל כשבע מאות וארבעים דף – אלא הערותיו המעטות של סיר ג’ון קמפבל החדורות אי-אמון כלפי העולים היהודים. אחרת אין לנמק בכלל את האטמוספירה של טינה המקיפה את הרצאת הועידה. דבר מעין זה – טינה שבאוירה – קשה להוכיח בעליל, יתכן שזה אינו ניתן כלל להוכחה – דוגמת דברים רבים הקיימים במציאות ושום ועדת חקירה בעולם אינה מקבלת אותם כ“חומר הוכחה”. כשם שקשה להראות לעין את האויר שאנו נושמים, כך גם קשה להבליט גוני-בטויים, צרופי מלים, פירושים והשמטות, אלה המהוים כולם יחד אטמוספירה של טינה מתוך אינסטינקט, של אי-אמון מתוך טינה. והנה כשם שאי אפשר להטיל ספק בקיומו של האויר, כך אי-אפשר להכחיש כי אטמוספירה כזו – שאין למששה בידים ואין להגדירה – עוטפת את הדו"ח של ועדת שאו.

 

ב

עד הנה דברתי על דבר הועדה בתורת חטיבה אחת, על ארבעה שליחי אנגליה. ברם ישנן הערותיו של סנל. האין להעריך הערות אלה עד כדי להוציא אותן מכלל הדין וחשבון כולו? יש ויש להעריך. מבחינת ההשפעה הזמנית אין כלל שעור לחשיבותן של הערות אלה. יתר על כן, הערותיו של סנל מעידות על ערכו האנושי, הן מציגות אותו כבן אדם אידיאליסטן ישר-לב ובעל הרגשה מוסרית דקה, לאמר – כבן אדם שתמיכתו היא כבוד לענין טוב. אבל כל זה אין בו להשלות את נפשנו כי חשוב שיש כאן יותר ממה שיש. סנל מגדיר את עצמו מיתר חבריו “ביחסו הכללי כלפי שאלת ארץ ישראל”, הוא חושב “את השאלות המסובכות שנתעוררו לרגלי הקמת הבית הלאומי” לקשיים זמניים וחולפים, חולק בכמה פרטים על דעת חבריו – המשחררים את המופתי, ההנהלה הערבית והממשלה הארץ-ישראלית מעול האחריות למאורעות אבגוסט;מערער על מסקנת רוב הועדה ביחס לשיטת הבירור של עולים חדשים, ומשתדל לרכך את גזר דינם בעניני קרקעות, הוא כופר בהנחה כי דבר העדרם של מוסדות רפרזנטטיביים בארץ יש לצרף אל הגורמים שהביאו לידי מאורעות אב;והוא קורא לשלום ולהבנה הדדית בין עמי ארץ ישראל. אולם נתוח מעמיק של הפרובלימה האיי"ת מתוך חדירה מדינאית, בירור המפעל הציוני מתוך מסיבתו ההיסטורית, שהיא היסוד היחיד להארתו, ואפילו בירור ראוי לשמו השאלות הכלכליות והחברותיות הקשורות במפעל ישובי מודרני – כל אלה נחפש לשוא גם בהערותיו של סנל.

כי יש לשאול קודם כל: כיצד הגיע סנל בכלל לידי כך שיחתום על גוף הדין והחשבון? איזו סבות דחפוהו,-אחרי שהוברר לו כי “ביחסו הכללי אל השאלה הארץ ישראלית” הוא נבדל משאר חבריו ואחרי שנתחוור לו כי בסעיפים מכריעים של הסברת המאורעות אין הוא מסכים לדעת הרוב, -לחתום על הרצאת הרוב הזה? אחת הסברות האפשריות: שמא חשב את עצמו אחראי לחלקים ידועים בתוך גוף הדין וחשבון. אבל קשה לשער איזה חלקים בתוך הרצאת הרוב יכולים להיות שייכים למחבר ה“הערות”. סברה אחרת: שמא רצה להמנע מלהביא על ידי התבדלותו את שתי מפלגות האופוזיציה לעמדה משותפת ומתנגדת לעמדת הממשלה בשאלת א“י. אולם גם סברה זו אין לה שחר. סנל ידע כי חברי הועדה לא היו באי-כוח מפלגותיהם בתוך הועדה הזאת, כי אם מועמדים ארעיים של משרד המושבות, וכי אין הם מבטאים לא את דעת המשמרים ולא את דעת הליברלים בעניני א”י. ואם כן נשארת רק סברה אחת אפשרית: אילו היה סנל רואה חובה לעצמו לחבר “דין וחשבון של מעוט” נבדל ומיוחד, לא היה מסתפק בהערות אחדות ארעיות ובלתי-מקושרות זו לזו, ותהיינה גם חשובות מבחינתן, וחדורות כוונה מצוינת ורצון מוסרי נעלה. “דין וחשבון של מעוט” ממין זה היה מוכרח להציג את שאלת א"י בכל היקפה, את שאלת העם העברי והציוניות בכל היקפה, את שאלת המפעל הישובי המודרני על אדמת ארץ ישראל בכל היקפה, ובכל התוצאות הכבירות הכרוכות בשאלות אלה. חתימת סנל לא היתה צריכה בשום אופן להופיע מתחת להרצאת הרוב, אילו היתה אפשרות שינתן “דין וחשבון של מעוט” מסוג האמור. העדרה של אפשרות זו היא עובדה התלויה בכוח המחשבה ולא בכוח המוסר, בראית הנולד ובהיקף ההבחנה המדינית, ולא באפיו של אדם. בנידון זה לא היה סנל – עם כל היופי המוסרי שבעמדת הענוה שלו, עם כל האינטואיציה ורוח האצילות הפנימית הנודפת מדבריו – אלא אחד מחברי ועדת החקירה.

 

ג

בחקירת הסבות הבלתי-אמצעיות שגרמו למהומות אב – הגיעה הועדה בכל זאת, לאחר שקלא וטריא ממושכת, מסובכת ומפותלת, לידי מסקנה כי “ההתפרצות בירושלים מיום 23 לאבגוסט היתה מהתחלתה התקפה של ערבים על יהודים”. היא מוכנה אפילו להוסיף ש“לא הוכח כי היתה לה הצדקה בצורת מעשי רצח על ידי יהודים שקדמו לה”. הועדה מציינת את רצינות הפרעות בחברון ובצפת, את חורבן המושבות. לפעמים נראה אפילו כאילו הועדה תמימת-דעה עם כרוזו הראשון של הנציב בכל הנוגע להטלת אחריות הפרעות על אחד הצדדים. “כשנסתיימו המהומות בא פסק הדין – בלשון שלא השאירה מקום לספקות – בכרוז הנציב שהתפרסם ב-1 לספטמבר”.

אולם כשבודקים את בירור הועדה בחקירת הסיבות ואחריות המאורעות, בירור אשמתו של המופתי ושל הועד הפועל הערבי ובירור אחריותה של הממשלה, יוצא כי גם בגבולות חקירת-הפשעים בלבד, בתחום המשפט הפלילי, לא הספיק כוח ההבנה של הועדה וכשרונה להקיף עובדות ולחדור לשרשן. גם את התפקיד המוגבל הזה לא יכלה למלא לפי כוחותיה. את הראיה החותכת לכך אני רואה במושג “חומר ההוכחה” ( evidence ) שאותו הניחה הועדה ביסוד חקירתה המשפטית. אפשר להבין כי על פי מושגי המשפט הדקים, שהם מסורת הדין האנגלי ( ו היהודי), יש לשקול את הספק לזכותו של הנאשם. אולם עד היכן מוצדקת הגמישות בפרושים לכף זכות? לאיזה סוג של “חומר הוכחה” יש בעצם לצפות כשחוקרים הפרעת סדרים צבוריים, מעשי הסתה פוליטית, מהומות המונים ושפיכת דמים? וכי שערה הועדה כי תמצא ברשות הועד הפועל רשימות מפורטות הקובעות את סעיפי פעולותיה בשדה התעמולה המסיתה, ואלה תמסרנה לידה מתוך אדיבות לבם של הנאשמים? האפשר היה לקוות שתמצאנה החלטות מודפסות בדבר הנהגת הפרעות? החשבו חברי הועדה שהמופתי הצטלם עם אחת הקבוצות של גבורי ימי הדמים? כנראה שהועדה היתה מוכנה להודות רק ב“חומר הוכחה” ממין זה. אולם מי שחושב שיטה כזו לאבסורד ואת הרצון ליחס אותה לועדה לזדון, צריך להראות כי ביסוד הדו"ח בחלקו המשפטי מונחת שיטה אחרת, למשל, השיטה היחידה שבכוחה להביא לידי תוצאות בחקירה כזו והיא – הצגת עובדות או שורות של עובדות זו מול זו, השואתן ושקולן לאור ההאשמות.

משיטה כזו אין בתוך הדו“ח יותר מרמזים קלושים. מתברר כי כוחותיהם של מחבריו לא הספיקו להציג אפילו שתי עובדות מתוך הרצאתם הם זו מול זו – ולא כל שכן פרוצסים מורכבים ומשולבים יותר – ולהסיק את מסקנותיהם מתוך השואת הופעות וצרופי עובדות. בתוך הדו”ח עצמו מצטברות עובדות על גבי עובדות, מעשיות על גבי מעשיות – ומהן העומדות בסתירה בולטת אחת לשניה, ומהן ההופכות את כל קערת המסקנות על פיה. אמת שרק ועדה ממדרגה בינונית כזו היתה יכולה לעבור על כל אלה מתוך היסח הדעת, וכדאי לעמוד על כמה מהנגודים והסתירות האלה שאין לישבן.

הנה דוגמא: מסקנתה הראשונה של הועדה היא כי “ההתפרצות מיום 23 לאבגוסט בירושלים היתה מתחילתה התקפה של ערבים נגד יהודים”. מצד שני היא מבררת את התנהגותה של המשטרה הארץ-ישראלית בימי המהומות ומציינת כי המשטרה מורכבת מתושבי הארץ “כשהועמדה בפני מהומות בין-גזעיות… כרעה תחת עול התנאים ואבדה למעשה את כל ערכה”, כי “מן הרגע שהתחילו לירות… אי אפשר היה להשען על השוטרים האלה”. הדו“ח עוד מוסיף שלא “נמצא בין עדי הממשלה אף אחד שהיה מוכן, בבואו לחקור את התנהגות המשטרה, לציין הבדל בין השוטרים היהודים והערבים”. כשמציגים את שתי העובדות המתוארות זו מול זו, מתקבלת תמונה כזו: עם היריות הראשונות נספחים – כדברי ה”עדים הרשמיים" – השוטרים הערבים לצד ההמון הערבי, השוטרים היהודים לצד היהודים. אולם מה פירוש הדבר הזה? על פי דעת הועדה עצמה הלא היו היהודים לא רק יהודים, אלא גם נתקפים, הערבים לא רק ערבים אלא גם תוקפים. פירוש הדבר, שחלק המשטרה הארץ-ישראלית (וגם המשטרה הבריטית) הגינה על הנתקפים, וחלק נספח למחנה התוקפים. היש לכלול את שני החלקים בפסק דין אחד? ומה לחשוב על “עדי הממשלה” שלא היו מוכנים לציין הבדל בין השוטרים היהודים והערבים?

דוגמא שניה מסוג זה: הועדה בודקת את טענת היהודים המציינת כי מאנשי הכפרים, שזרמו בהמונים העירה ביום הששי, לא פורק נשקם בכניסתם ירושלימה, כפי הצעת באי כח היהודים. מחוץ לכל מיני תירוצים אחרים, מעידים קציני המשטרה בהזדמנות זו, וגם במקרים דומים, שתוצאות התערבותה של המשטרה היו עלולות להמיט אסון בתנאי הרגע. הם מעידים שרק שוטרים בריטיים היו מסוגלים להגשים תפקיד כזה ושמספרם לא הספיק להטילו עליהם. אולם שלשה דפים להלן (ע' 64–65) מתאר הדו“ח שני מקרים בולטים וברורים, האחד בשכם, מקום ש”המון מאיים התפרץ לתוך צריפי המשטרה", והשני בדרך בין יפו ותל-אביב, מקום שהמון ניסה לתקוף את השכונה העברית, - ובשני המקרים התערבות רגע מצד המשטרה (במקרה השני של קצין אחד) שמה תיכף ומיד קץ להתקפת ההמון. ואף על פי כן עובדה נמסרת על גבי עובדה, ולא עולה כלל על דעת הועדה שהיא מקבלת כלפי קציני המשטרה את עמדת הרב היהודי בהלצה המפורסמת, שלא ידע אלא להצדיק את כל הצדדים.

ודוגמא נוספת: מבררים את חלקו של המופתי במאורעות הדמים. הדבר הראשון שהועדה מחפשת אותו בעמל רב, הוא טעם מספיק שיניע את ראש המועצה המושלמית לקחת חלק אקטיבי בין מעוררי המהומות. הועדה פוסלת קודם כל את אחת הסבות שצוינה מצד היהודים, לאמר – אי-בטחונו של המופתי לגבי עתיד משרתו הגבוהה ורצונו להרבות לעצמו בטחון ע“י פעולה קנאית מתוך הסתה דתית. הדו”ח מצהיר כי עמדתו של המופתי היתה בטוחה בתכלית הבטחון. הצהרה כזו היא, ראשית, מוזרה עד למאוד; שנית היא מוטעית. אני אומר שבחוגים אלה לא ראו – עד ליום המהומות באב – את עמדת המופתי כעמדה מבוצרת, כפי שהניחה הועדה. החוגים האלה גם לא התיחסו בקלות-דעת כזו לתעמולה שהתנהלה אז בחלק גדול של העתונות הערבית כנגד “הוד רוממותו”. אולם די לנו בזה. נניח שהמופתי – כרצון הדו“ח – לא השתתף בפעולה האנטי-יהודית אלא מתוך טעמים פוליטיים-פטריוטיים. ההגיון של הדו”ח פוסק: פרטיכל אין. טוב. חתימת המופתי מתחת למכתב ההזמנה שנשלח לכפרים וקרא להם לבוא ירושלימה למלחמת הקודש – היא מזויפת. טוב. העובדה שאיש זה נדון ל-15 שנות עבודת פרך בקשר עם מאורעות 1921 – אינה משמשת הוכחה בעיני הועדה כי הוא נמצא כבר אשם בעבר באותו הפשע שמטילים עליו כעת. לא, הדו“ח מסיק מעובדה זו מסקנה אחרת לגמרי: הועדה מציינת שעוד בשנת 1921 היה האיש כדמותו היום, אחד המתנגדים החמורים לפוליטיקה הציונית. טוב. השגת הויזה לסוריה אין בה מן החשיבות, שכן בשעה שהמופתי הלך לקבלה היתה לו כבר בפספורט שלו ויזה למצרים. נניח שהאחד מתרץ את השני. טוב. והנה הועדה עצמה חוקרת את המופתי. והיא מציינת שבנגוד לכל קציני המשטרה עדותו אומרת, כי לא ראה אצל ההמון שהתאסף ביום הששי במסגד עומר שום כלי-זין, מקלות או אלות. המופתי מצהיר בפני הועדה, כי הוא מאמין במזימות היהודים לכבוש את המקומות הקדושים המושלמים, וכראיה לאמונתו זו הוא משתמש בגלויה המפורסמת ובתמונה מתוך אחד העתונים הציוניים בארצות הברית. הועדה מוסיפה ש”אינה יכולה לשער, כי המופתי או ערבי בעל השכלה אחר יכול היה להאמין באמת ובתמים שאחת התמונות האלה עלולה להתקבל ברצינות כעדות לתחבולות היהודים כלפי המקומות הקדושים של המושלמים“. פרוש הדבר: הועדה המציינת שהמופתי – מתוך איזה טעמים שהם – נתן עדות שקר גם בפני הועדה, ושגם במשך חקירת המהומות המשיך את תעמולת ההסתה הדתית הצבועה והמזויפת. ובכל זאת אין גם עובדה זו משלימה בעיני החוקרים את תמונתו הפוליטית של אדם זה;”חומר ההוכחה" איננו מספיק.

הוא הדין בחקירת אחריותו של הועד הפועל הערבי. פרטי-כל אין. לעומת זאת קיימות העובדות הבאות, המאושרות ע“י הדו”ח: אחד מחברי הועד, ב“כ חברון, יושב בבית-הסוהר בעוון הסתה לפרעות. חבר שני לא הצליח להסביר לועדה כי פעולותיו במשך ימי הפרעות היו “למעלה מחדשים”. עוד חברים אחרים חשודים על פשעים דומים. כל זה אינו מספיק. לא הוכח כי הועד הפועל הערבי “בתורת חטיבה” השתתף בהסתה בכוונה לעורר מהומות. טוב מאוד. הועד הפועל הערבי “בתורת חטיבה” אינו נוקף אצבע, לאחר פרוץ המאורעות, כדי להגדיר את עמדתו לגבי מעשי השוד והרצח – כשם שלא נקף באצבע כדי לגלות את השקר בתעמולת האיבה נגד היהודים לפני שפרצו המאורעות. טוב. בעיני ועדת החקירה אין גם עובדה זו זורעת אור מספיק על שאלת אחריותו של הועד הפועל “בתורת חטיבה”. אולם בין יתר הדברים מרצה הועדה, בצורה של תמימות גמורה, שהועד הפועל של הערבי – והפעם “בתורת חטיבה” – הגיש תזכיר לממשלה לאחר התפרסם כרוזו הראשון של הנציב, ונסה לגולל את אשמת הפרעות משכם הערבים ולתלות קולר זה בצואר היהודים והחיילים האנגלים. תזכיר זה מבוסס על שורה של “עובדות”, כביכול. והדו”ח מציין שהוכח “ע”י עדות של העדים הרשמיים" כי “עובדות” אלה היו ברובן בדויות מן הלב. פירוש הדבר שאחרי הפרעות נסח הועד הפועל הערבי “בתורת חטיבה”, דוקומנט רשמי מלא שקרים, כדי לתעתע את דעת הצבור ולכסות על עקבות הפושעים. האם גם עדות זו אינה סותרת את הנחותיה “המשפטיות” של הועדה?

ברם אחת הדוגמאות המוזרות ביותר לחוסר כוחם של החוקרים האלה לשקול מסקנה כנגד מסקנה – דוגמא המעוררת בקורא הבקי בעניני הארץ לעג והתמרמרות כאחד – היא זו: בין הסבות הבלתי-אמצעיות, אשר לדעת הועדה גרמו למאורעות אב, נמצאת, כידוע, גם הרחבת הסוכנות היהודית בכנסית צוריך. בכל מיני נימוקים, פירושים וסברות – מצליחה הועדה להוכיח לעצמה, כי במשך שבוע ימים לאחר נעילת הקונגרס נעשה כוחן של חדשות אלה יפה להניע את פלחי קולוניה וטירה להתקומם נגד הסכנות הצפויות להם מהצטרפות “הבלתי-ציונים” לעבודת הבנין בארץ-ישראל. ולא שתקף את תושבי הארץ פחד סתם, פן ע"י הרחבת הסוכנות יגבירו היהודים כוח. לא, תפיסה כזו היא פשוטה יותר מדי. אלא הפלחים הבינו שעם הרחבת הסוכנות תתגבר גם עלית היהודים לארץ, עם העליה עלול לחזור המשבר משנת 28–1927 ובעקבות המשבר – חוסר העבודה והצורך באמצעי עזרה, ועם המשבר יצטרכו שוב הפלחים משלמי המסים לשאת בעול המצב החמור. מתוך הבנה בהירה של כל הפרוצס המסובך הזה – והכרח השנותו – השפיע הקונגרס בצוריך את השפעתו הכבירה על עם הארץ. והנה במרחק של שלוש שורות מתאור זה, מדי ציינה את מהלך המשבר שבא בעקבות ההגירה המופרזת של שנות 26–1925 מנתחת הועדה גם את השפעת חוסר העבודה בין היהודים על המון הערבים בארץ, ואומרת:

“הטענה, כי משלם המסים היה צריך לפרנס את העולה היהודי – זכתה בלי ספק להיות נפוצה ברבים במשך השנים האלה. והעובדה, כי חלק גדול של מעמסת הסיוע למחוסרי העבודה נפלה על שכמי הקרנות הציוניות – או שלא היתה ידועה כלל לפלחים או שלא עשתה רושם עליהם אם גם ידעו אותה”.

ומה גדול הפלא! כמה מוזר ומעניין! מצד אחד מאורע שמקומו בצוריך אשר בשויצריה, וכוחו מספיק כדי לעורר – בין יתר הגורמים – התקוממות במשך שבוע ימים, מתוך הבנה בפרוצסים כלכליים מסובכים. מהצד השני דברים שקרו לעיני עם הארץ במשך חדשים ושנים – חלוקת הסיוע, עבודות צבוריות של ההנהלה הציונית – והם עולים על כוח הבנתו של הפלח ועל היקף ידיעותיו.

מה שנוגע להערכת התנהגותה של ממשלת ארץ-ישראל בימי המהומות, הרי הדו“ח – במסגרת החקירה הפלילית, כביכול – מטפל בכמה וכמה טענות שנשמעו כנגדה מצד היהודים;נדונו שאלת החשת חילות העזר מעבר הירדן ומצרים, גיוסם של ה”שוטרים המיוחדים" ופרוק הנשק מעל היהודים שביניהם, השמוש בסוגי הצבא השונים, ותכנן של הודעות הממשלה הרשמיות. פרט אחד, הראוי לתשומת-לב מיוחדת, הוא העובדה המצוינת בדו“ח שבמשך תקופת התחדדות היחסים, שקדמה להתפרצות, לא עשתה הממשלה שום דבר כדי לכוון את היחסים שבין שני העמים ולהעבירם למסלול רצוי יותר. היא לא נקפה באצבע כדי לברר לדעת הקהל הערבי את השקרים ששמשו חומר להסתה הדתית נגד היהודים. היא לא התערבה בהסתה השיטתית מצד העתונות הערבית. גם הפגישה היחידה, שהתקיימה בין יהודים וערבים ערב המהומות בביתו של לוק, לא נקראה – כפי שמציין בפרוש הדו”ח – מתוך איניציאטיבה של הממשלה עצמה, כי אם על פי בקשת באי-כוח היהודים. הציונים, שהדו"ח מחלק לפקידים האחראים של ממשלת ארץ-ישראל על פעולתם במשך המהומות גופא, מנוסחים – מחוץ לבקורת מתונה וזהירה לגבי פרטים בודדים – בלשון כזו בערך: “הפקודות ניתנו בכוון הנכון… אין להטיל אשמה… זכות ההחלטה לקצינים ניתנה בצדק… בזכות זו השתמשו בחכמה… באמצעים אלה אחזו על פי עצת השלטונות הצבאיים הגבוהים היותר…” אלא כתוצאת כל הפקודות האלה שניתנו בכוון הנכון, כל זכויות ההחלטה שניתנו בצדק והשתמשו בהן בחכמה ועל פי עצת השלטונות הצבאיים הגבוהים ביותר וכל יתר הערכים האדמיניסטרטיביים, המדיניים והצבאיים שנתגלו בקרב חוגי הממשלה בימים ההם – מחויבת אפילו הועדה לסכם לבסוף, כי היו 250 הרוגים, בערך 430 פצועים באופן קשה, חמשה ישובים חקלאים הרוסים, שכונה אחת שדודה. ואולי כל אלה הם רק דברים צדדיים. החולה אמנם מת, אולם הנתוח היה – אחרי הכל – מעשה אמן מוצלח. על נחמת מומחים זו אין להוסיף מלה.

 

ד

אולם דעתה היסודית של הועדה היתה, כידוע, שאין להסביר כלל את המאורעות שאירעו בא“י מתוך סיבותיהם הבלתי-אמצעיות, במסגרת של חקירה פלילית, אלא שיש להבינן בקשר עם כל השטה המדינית הנהוגה בארץ והשפעתה על התפתחות חייה הכלכליים, החברותיים והפוליטיים. “עוד בראשית עבודתנו הוברר לנו” – אומר הדו”ח – “שרגשות איבה בין העמים היו הסבה העיקרית שהביאה לידי ההתפרצות” ושההרגשות האלה מקורם בגורמים כלכליים ומדיניים. כוונת רוב הועדה בשטח זה הן ברורות ואינן משאירות אף צל של ספק. על כוונותיהם הפוליטיות של רוב חברי הועדה אין לערבים באמת כל יסוד לערער, מגמת דבריהם היתה למסור דין-וחשבון על המצב בא"י שיהא בו להכות מכה נצחת את הציונות הפוליטית. ולא היו כלל אסטניסים יותר מדי בבדיקת האמצעים. לא הקפידו יותר מדי, אם המכה היא " below the belt ". ואף על פי כן אני מסופק אם המסקנה האחרונה, הסך הכל של הדין וחשבון הזה, שקורא בעל תפיסה ובלתי משוחד עלול להסיק מהרצאת הדברים, יהיה מתאים למגמתם של רוב חברי הועדה.

אפילו כשמסכמים את הדין וחשבון מבחינה פסיכולוגית, מתקבלת תמונה כללית שיש בה משום הפתעה בלתי-צפויה. שלשה גורמים פועלים בשדה המדיניות הא“ית: ערבים, יהודים, ואנגלים. מהם הערבים – עם גבורי המדבר, עם חרבו של מוחמד, על משפחותיהם האצילות ואנשי הקרב המיוחסים. מהם האנגלים – בעלי קיסרות עצומה ורחבת ידים. והיהודים הידועים בכל רחבי העולם הנוצרי בעם מוג לב ונכנע לבעליו. בידי האנגלים בא”י נמצא כל האפרט של שלטון אדמיניסטרטיבי וצבאי;בידי הערבים רוב התושבים העולה לשמונים אחוז. והיהודים מיעוט שבמיעוט וברשותם אין כל אמצעי כפיה. ומה יוצא מכל זה? הדין-וחשבון מציין לא פעם אחת, כי אם פעמים אין מספר: הערבים שרויים בבהלת פחד – פחד מפני דכוי פוליטי, פחד מפני נשול מעל הקרקע, פחד מפני ההתרוששות, בקיצור – פחד מפני היהודים. וגם זה מציין הדין-וחשבון – עתים מפורש ועתים בין השטין: האנגלים בבהלת פחד – מפני הערבים. הערבים עצמם בודאי לא ידעו – עד התפרסם הדין-וחשבון של שאו – כמה גדול פחד האנגלים. אחת ההוכחות החותכות לזכותו של המופתי בעיני הועדה היא ההנחה – כי אילו פנה באמת באחרית ימי אב אל העם הערבי בא“י וקרא להם לבוא לעזרתו, “היתה קריאה זו מביאה לידי תגובה כמעט בכל מרכזי הארץ”. קציני המשטרה מעידים, והועדה מסכימה לעדותם, שאילו היו גם ערבי עבר הירדן מצטרפים אל הפורעים בא”י, כי אז “אין כלל לשער את תוצאת הדבר”. אחרי שהדין-וחשבון מציין, כי המהומות לא היו מכוונות נגד השלטון הבריטי בארץ (כי אם נגד היהודים בלבד), הוא מוסיף: “אין להעלים עין מזה שמרד כללי של תושבי הארץ נגד השלטון הבריטי היה מביא לידי תוצאות רציניות הרבה יותר מכל מה שיש לזקוף על חשבון מאורעות אב”. ורק היהודים – קומץ קטן מבני העם מוג-הלב וחדל-האונים – נראים על פי תאור הדין-וחשבון כחבר אנשים העשוי לבלי חת, ההולך ללא כל חרדה בדרכי פעולה כובשת ואפילו אגרסיבית, העושה חיל גם בפעולה משקית וגם בשדה הפעולה הפוליטית, המקבל בקרירות רוח ובשויון נפש אפילו את איומיהם של השיך מבאר-שבע – אחד מבני-השעשועים של הועדה – ושל גבורי המלחמה עוני-עבד-אל-הדי וסובחי בי כדרה. באמת, התמונה מפתיעה ומעניינת!

והוא הדין בנוגע לרושם הכללי של מפעל הציוניות בארץ – שקורא בלתי-משוחד יקבל מתוך קריאת הדין-וחשבון. גם במובן זה לא אתפלא אם הרושם יהיה בסך הכל – על אף רצונה של הועדה – חיובי למדי. בכל התאור היא נראית כדמות הכוח המודרני, המגשים מפעל אשר כרוכה בו התקדמות תרבותית, כלכלית וטכנית. ויוגד בגלוי – הנני מעדיף סיכום כזה על פני דין-וחשבון שהיה משאיר רושם כאילו הציוניות ומפעלה בארץ הם עסק חלש, שאינו מעלה ואינו מוריד, אינו מועיל ואינו מזיק, אינו מסוכן ואינו מעניין. אני מבכר את תאור הדין-וחשבון על פני הרצאה שהיתה אומרת: בני הארץ חושבים את הציונות לטפל שלא כדאי לטפל בו, הם חושבים את היהודים ל“ולד אל-מות”, כפי שהיו מכנים את הישוב הישן בתקופה שלפני מתן תורת הציוניות בארץ. אני יכול לתאר לי שנוער עברי בכל קצוי תבל-אם רק נטועים בלבו אינסטינקט ממלכתי ותפיסה מדינית – יוכל ללכת שבי אחרי הציוניות מתוך קריאת הדו"ח הזה. הנוער הזה בודאי יגיד לעצמו: הנה מפעל שאין שעור לקושי המונח ביסודו, שסכנות רבות כרוכות בו, אולם זהו מפעל השוה בכל זאת בעמל הדור, מפעל המבטיח עתיד וחיים. והנני יכול לתאר לעצמי שמדינאים באנגליה או בועדת המנדטים של חבר-הלאומים יוכלו לשאוב משנה תוקף לאמונתם בציוניות – מתוך קריאת הדין-וחשבון הזה. הם בודאי יגידו לעצמם: בכל אופן אין זה דבר של מה בכך;הנה לפנינו פרובלימה מדינית ותרבותית מסובכת למדי, אבל יחד עם זה כוח דינמי עצום בתוך סביבת הדלות והרשלנות של המזרח התיכון, כוח גדול של ציויליזציה לגבי חבל זה, בקיצור, מפעל הראוי לתשומת לב רצינית ולעזרה כנה. אני רואה יתרון בהכרת ערך מפעלנו מתוך ידיעת כל הקשיים הצפונים בו, יותר מאשר באהדה מפשטת המיוסדת על חמלה וסנטימנטים מתוך בטול למחצה.

לאור סך-הכל זה מגלים לי אפילו שרטוטיו של ה' מילס פנים של חן וחסד. אין להגיד מה היו כוונותיו של ה' מילס בהקדישו את ערבי החורף הארוכים למשחק בקוים מתימטיים-עיוניים אלה. נקוה, כי כוונותיו רצויות ביותר. מה שהיו כוונותיה של הועדה בצרפה את השרטוטים היפים האלה בתוספה לדין-וחשבון – קל יותר להגיד. הללו היו בודאי הרעות ביותר מנקודת השקפה יהודית. הועדה רצתה להוכיח בעליל, כי אין כלל וכלל להתיחס לחששות הערבים – מפני השתלטותם של היהודים – כאל חששות הבל בעלמא. אמנם גם הדין-וחשבון מדגיש ששרטוטים אלה מיוסדים על הנחות מפשטות ועיוניות בלבד. אולם סך הכל העולה מתוך הקוים הכפופים האלה הוא כי – על יסוד הנחות משתנות של עליה יהודית לא"י ותנועת הלידות בארץ – מספר האוכלוסין היהודים יוכל להשתוות למספר התושבים הערבים בשנות 1948, 1956 או 1969 בערך. גם על-פי הגרועה בהנחות, שעליהן מיסד מילס את חשבונותיו וציוריו (השרטוט הרביעי)-יוצא, כי בשעה שיתקיים ישוב בן שלשה מיליונים נפשות במערב הירדן, ימצא בארץ ישוב של 1.300.000 יהודים לגבי 1.700.000 ערבים. מכיון שמשקלו הפוליטי של קבוץ לאומי אינו תלוי אך ורק במספרו, אלא גם במעמדו הכלכלי, החברתי והתרבותי – הרי גם פרספקטיבה זו אינה מפחידה, אם כי אינה מניחה את הדעת. ושוב: אני יכול לתאר לעצמי שבירור שרטוטיו של ה' מילס יוכל להשפיע על העולם היהודי השפעה מעוררת ומזרזת, השפעת דחיפה לפעולה. העולם היהודי יגיד לעצמו: נבוא לעזרת ה' מילס, אל נעזוב אותו במבוכה. נתכן תכנית עבודה קונסטרוקטיבית ומעשית על יסוד הנחותיו המופשטות והעיוניות. בנו תלוי הדבר אם נספיק עוז ללכת בדרך הקוים היפים האלה וליצור לנו עמדה בארץ שתהיה מושרשת ומבוצרת עד לבלי לפחוד מכל סערת התנפלות. ואני יכול גם לתאר לעצמי שמדינאי העולם יקמטו מצחיהם על שרטוטיו של ה' מילס, יחשבו ויהרהרו, ויגידו לבסוף: “ובכן, הקו מספר שנים”.

 

ה

ברם, הרושם הכללי הזה, אינו מותאם בהחלט למגמת דברי החוקרים. מגמת דבריהם בפרקים הפוליטיים של הרצאתם היתה בעצם להוכיח, כי ביסוד המנדט הא“י וגם ביסודה של הצהרת בלפור מונחת שניות שאין להעלים עין ממנה. המנדט הא”י מורכב משני חלקים שוי-זכויות, בנין הבית הלאומי ליהודים והגנת חופש התפתחותם וזכויותיהם של הקבוצים הבלתי-יהודיים בארץ. אין משקלו של חלק אחד גדול ממשקל השני. המסקנות שרוב חברי הועדה רוצה להסיק משניות זו, המונחת ביסוד המנדט, הן אלה. ראשית: במשך עשר שנות ההנהלה הבריטית בא“י הלך והתגבר בקרב עם-הארץ הבלתי-יהודי פחד חזק ומבוסס על עובדות פן צפויות להם בעתיד סכנות קשות של דחיקת רגל כלכלית ופוליטית, פחד זה הוא המקור לאיבת הערבים, ועל כן גם מקור המהומות. יש להסיר את הגורמים המניעים האלה – אם רוצים לעקור את שורש המהומות. שנית: על הדמיניסטרציה הבריטית בארץ לשמור על שווי המשקל בין שני חלקי המנדט וההצהרה. לדעת הועדה – האדמיניסטרציה נסתה במשך עשר השנים לרבע את העיגול, לגשר תהום שאין לגשרה. לעתיד עליה להחמיר עוד יותר בהקפדה ובדיקנות, בכדי לשמור את העמדה הבלתי-מפלגתית לגבי שני הצדדים הכלולים במרותה. “תוצאת הדברים היא”, אומרת הדין-וחשבון, כי קיים חשש בקרב תושבי א”י שהממשלה פסקה להיות מכונה אדמינסטרטיבית גרידא, אינסטרומנט לשיטת פעולה הנקבעת על-ידי ממשלת הוד מלכותו, ושהיא עלולה להיות מושפעת על-ידי פניות פוליטיות. את החשש הזה יש להעביר מן העולם. בשאיפתה להגיע למטרה זו מרחיקה הועדה לכת עד כדי הדגשה בקשר עם דברי ז’בוטינסקי – שמכתבו של בלפור, הכולל את ההצהרה, קובע בבירור כי אין לפנינו אלא “הצהרת אהדה” שאינה מחייבת להצטרף אל אחד הצדדים הנוגעים בדבר. פירוש זה מזכיר לי את ההלצה הטובה והמרה האומרת, כי נפלה שגיאה בסימני ההפסקה שבתוך ההצהרה. לאחר המלים המגבילות: “בהנחה ברורה שלא יעשה כלום” – חסרה נקודה. אכן, פרוש זה היה לרצון לועדה זו.

אינני מתכוון להכנס בבירור פרטיה של תיאוריה זו, המטילה על ממשלת א“י (מתוך השניות במנדט) לעמוד “מעל למפלגות” ולצפצף כשאחד הצדדים המתגוששים יהא מוטל על הרצפה, למנות מאחד עד חמשה – שמא יספיק לקום על רגליו – ואם לא – להכריז עליו כי הוא מנוצח. אפשר להוכיח, כי במחשבה תחילה היו פני תפקידה של ממשלת המנדט שונות מתיאוריה זו תכלית שנוי. אפשר להראות כי בעצם לא היה כלל בדעת הממשלה הבריטית – אפילו לפי השקפתה המנוסחת בספר הלבן 1922 – כי ההנהלה הא”ית תהיה “מכונה אדמיניסטרטיבית גרידא”, כי אם אינסטרומנט בידי הממשלה המרכזית לשם הגשמת ההתחייבויות הבין-לאומיות שקבלה על עצמה לפי המנדט. נזכיר כאן רק דוגמא אחת, המוכיחה כי כזאת היתה באמת השקפת הממשלה הבריטית. לפני חתימת ההסכם האנגלו-אמריקני בדבר המנדט לא“י (מיום 3 לדצמבר 1921) התנהל, כידוע, משא ומתן ממושך וידידותי בין המשרד הבריטי לעניני חוץ והצירות האמריקנית. ממשלת ארצות-הברית התייחסה לחלוף-מכתבים זה כאל בירור פרינציפיוני של אופי המנדטים בני סוג א, ועמדה לפיכך על הזכות ה”שער הפתוח“, לאמר שינתן לנתיניה שווי-הזכויות הזה לכל פרטיו בשטח מתן הקונצסיות. ובתזכיר שנשלח על-ידי הציר האמריקני בלונדון למשרד החוץ באה התביעה לכלול בתוך המנדט תקנות שיש בהן להבטיח שווי-זכויות לנתיני ארצות הברית במתן הקונצסיות בא”י, וכמו כן לאסור מתן זכיונות-מונופולין בכלל ונצול אוצרות הטבע של הארץ על-ידי הממשלה. בתשובתו לתזכיר זה כותב המשרד הבריטי לעניני חוץ ביום 29 לדצמבר 1921 את הדברים האלה:

ממשלת הוד מלכותו מצטערת על כך שאינה רואה אפשרות לקבל את ההצעה לכלול בתנאי המנדט הא“י את התקנה המפורשת בסעיף 7 של המנדט (סוג ב') לאפריקה המזרחית בנוגע לזכיונות והנזכרת בתזכירך מ-24 לאוגוסט. ממשלת הוד מלכותו סוברת, שההצעה אינה מקבלת בחשבון את התנאים המיוחדים הקיימים בארץ-ישראל עצמה, וביחוד את ההבדל הרב בין התפקיד שממשלת הוד מלכותו קבלה על עצמה בא”י לגבי זה המוטל עליה באפריקה המזרחית. בנוגע לא“י קובע סעיף 11 של המנדט בפירוש, שהאדמיניסטרציה יחד עם הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף 4, רשאית לגשת לפתוח אוצרות הטבע של הארץ. הסיבה לכך היא, שלמען תתגשם בהצלחה הפוליטיקה של הקמת בית לאומי לעם העברי בא”י – מן הנמנע להבטיח שאפשרויות שוות לפתוח אוצרות הטבע תנתנה ליחידים או למוסדות אשר אולי גורמים אחרים מניעים אותם".

הציר האמריקאי באגרת התשובה ללורד קורזון מסיים את המשא ומתן הזה בהערה הברורה הבאה:

“בנוגע לשאלת הזכיונות עיינה ממשלתי בתשומת לב בהערות כבוד מעלתך ביחס לתנאים המיוחדים הקיימים בא”י. בהביאה בחשבון את התנאים האלה אין בדעת ממשלתי לעמוד על הדרישה שתכלל במנדט זה תקנה נגד מסירת זכיונות מונופולין… אולם מן הצורך להבין ברור, שעמדה זו של ממשלתי נובעת אך ורק מתוך הכרת המצב המיוחד הקיים בא“י…” 1

מתוך הדוגמא הנזכרת אפשר לראות, כי השקפת הממשלה הבריטית בדבר תפקידיה בא“י היתה, בימים הקודמים לפחות, רחוקה מאד מתורת הנייטרליות, הצפצוף והכרזה על המנצח – הניתנת לנו היום בדו”ח של הועדה. אם לנתח את השקפת הממשלה, כפי שהיא יוצאת מתוך הדוקומנטים האלה הרי לא היה ספק בעיניה שמחובתה לקחת חלק אקטיבי בהגשמת הציונות. אין אני טוען שהיא לא פעלה בכוון זה, למשל, בענין מתן-זכיונות. לעומת זה אני טוען שהיא עצמה ידעה בברור כי מחובתה לפעול בכוון זה, כי מחובתה לעזור לבנין הבית הלאומי עזרה אדמיניסטרטיבית ומדינית. היא הודתה בהתחייבות זו במשא ומתן בין לאומי, ותורת הנייטרליות, כפי שהתפתחה לאט לאט למעשה במשך עשר השנים של הנהלת הארץ – וכפי שהיא מנוסחת כעת בנוסחאותיה של ועדת החקירה – אינה אלא סתירה לשיטת הפעולה שהממשלה הבריטית התכוונה והתחייבה להנהיג בארץ.

אולם נניח את הבירור הזה, ונגש לבחינת תורת השניות כשהיא לעצמה. ברור שאין לכל התורה הזאת, וגם לתורת הנייטרליות האדמיניסטרטיבית המלוה אותה, שום טעם – אם אי אפשר להראות כי שני החלקים הכלולים במנדט ובהצהרת בלפור סותרים אחד את רעהו, וכי התפקידים האדמיניסטרטיביים והמדיניים, הנובעים מכל אחד מהם, מונעים אחד את השני. אם אין להוכיח שמה שטוב לפלשתינה הוא רע לא“י ומה שטוב לארץ ישראל הוא רע לפלשתינה – אין לכל תורת השניות כל יסוד. רוב חברי הועדה – בנידון זה חולק עליהם סנל בפירוש – מוכנים לקבל את ההנחה הזאת. ויש משום עניין רב לציין, כי ברגע שחברי הועדה נגשים להוכיח בדרך הוכחות ישרות את הסתירה היסודית הנובעת מהשניות במנדט, סתירה שאין לדעתם לישבה, אין בידם אלא חומר-הוכחה מדומה. משלוש הדוגמאות, שהדו”ח מביא להוכחת התורה הזאת, שתים הם בניני-דמיון עיוניים העשויים לצרכי הסברה, השלישית היא אגדה.

הראשון במשחקי-הדמיון העיוניים האלה הוא תאור של מריבה מדומה בין ערבים ויהודים בפני הממשלה בדבר העברת אריסים מקרקעות שנרכשו ע“י יהודים. הועדה אינה רוצה לגמרי להעמיד פנים כאילו היא מטפלת במקרה ממשי, מציאותי. הדו”ח מתאר את המקרה כהנחה עיונית סתם:

“נניח” – אומר הדין וחשבון – “ששאלה זו מתבררת ובאי-כח הערבים והיהודים מביאים את טענותיהם לפני הממשלה. מצד אחד היו טוענים… היו מנמקים ש”זכויותיהם ועמדתם“, המוגנות ע”י סעיף 6 של המנדט, בסכנה… מהצד השני היו טוענים – ולטענה זו היה גם יסוד ידוע – שאילו קבלה ממשלת המנדט שיטה כזאת… היה הדבר מביא לידי הפרת התקנה המפורשת המוטלת עליה בחלק האחרון של סעיף 6."

אילו היה מתנהל משא ומתן כזה היו הערבים אומרים שיש להם הזכות לתבוע על פי המנדט את ההגנה על האינטרסים הכלכליים היסודיים שלהם. היהודים היו אומרים, שיש להם הזכות לתבוע עזרת הממשלה לשם רכישת קרקעות. הממשלה המסכנה לא היתה מוצאת את ידיה ואת רגליה;היתה כאובדת עצה. והנה לכם השניות המבורכת. אין בידי הועדה, כמובן, לקרוא בשם מספר מקרים של משא ומתן מעין זה בפני פקידי הממשלה. היא זהירה מאוד שלא להזכיר אף מקרה אחד. (ובאמת, רק בהשפעת המהומות והמשא ומתן בפני ועדת החקירה היינו עדים למקרה כזה במשפט ודי-חורת שעליו ידובר עוד להלן. יש לשער שלרגלי השפעת הדין וחשבון ילכו וירבו מקרים כאלה, בעזרת השם.) אולם בתורת “כאילו-מאורע” יש ערך רב לתאור הועדה. אילו היתה שאלת הקרקע נתונה כצורתה במעשיה זו, אז היה באמת גם מקום לחברי הועדה להסיק את מסקנתם.

המעשיה השניה מפולפלת עוד יותר. בינה ובין דברים ממשיים במציאות א“י אין כבר לגמרי כל קשר. היא כולה פרי הדמיון של מחברי הדו”ח. אולם הפיקנטיות שבה היא במקורה, ומקורה היא במסורת חופש המסחר שבה חונכו חברי הועדה הבריטיים. “נקח דוגמא פשוטה עוד יותר”, פותח הדו“ח בסעיף זה מתוך תמימות רבה. הקמת ענפי-תעשיה חדשים היא הכרח לפיתוחה הכלכלי של הארץ. יצירת חרושת מודרנית, לפי דעת הצדדים המעונינים, אפשרית בתנאי א”י רק במקרה אם הממשלה תנהיג שיטת מכסי-הגנה, לכל הפחות לתקופת הגדול של התעשיה – “שיטה שגרמה למבוכה בקרב ממשלות שהיו מנוסות הרבה יותר בענינים כאלה. אולם לשאלה זו המסובכת מטבעה, נוסף קושי חדש, כי הצדדים המעונינים, לפי דעת הועדה, הם היהודים, והצרכנים הם הערבים. כיצד תצא הממשלה מן הסבך הזה? הועדה לא שמעה, כנראה, מעולם שבכל ארצות התעשיה החדשות מטשטשים במשך תקופת בנין החרושת הנגודים המופשטים שבין הצרכן והיצרן, מכיון שהמון הצרכנים מרגיש היטב כי בהתפתחות התעשיה כרוכה הנאה עצומה לארץ כולה על כל מעמדותיה, על עובדיה, אכריה וסוחריה. מנין, למען השם, הגיעה לאזני הועדה השמועה בדבר התנקשות-אינטרסים כזו בא”י? זוהי טענה שאפילו עורכי הדין הערבים לא השתמשו בה. הם לא השתמשו בה – מכיון שהם יודעים כי גדלה והולכת גם תעשיה ערבית, המוציאה סבון, סיגריות, כלי-חומר, קופסאות קרטון וכדומה, והתובעת הגנת-מכס לא פחות ממפעל התעשיה החדשים של היהודים. כמו כן הם יודעים שאפילו החקלאים הערבים אין בפיהם אלא הסיסמא המסוכנת של מכסי הגנה לתבואה ולמספוא. בעצם זוהי דוקא אחת הדרישות הכלכליות שסביבה קל היה – לדעתי – לרכז גם יהודים וגם ערבים לשותפות-פעולה מתוך אמונה נלהבת ומופרזת בכוח השיטה של מכסי הגנה. אולם יש להודות שגם בעשיה זו, לו היה בה מן האמת, יכולה היתה לשמש דוגמא חותכת לתורת השניות שבמנדט.

בנגוד למעשיות הקודמות מתחילה האגדה במילים האלה: “כדאי לתת עוד דוגמא המיוסדת על עובדות ממש”. תכנה הוא אדמת בית-שאן, וקו האגדה שבה הוא הרצאתה של הועדה המתכוונת לתאר את מצב הדברים כאילו היהודים לוחמים נגד הכרת זכויותיהם הצודקות של העובדים המעבדים באמת חלקים של אדמת בית-שאן וכאילו הם רואים בהכרת הזכויות האלה על ידי הרברט סמואל סתירה לזכויותיהם המפורשות במנדט בדבר השגת קרקעות הממשלה. אולם מצב הדברים במציאות אינו מתאים לגמרי לתאור זה. היהודים התנגדו ומתנגדים גם עכשיו רק לאפני ההוצאה אל הפועל של חלוקת אדמת הממשלה בחבל בית-שאן. הם טענו וטוענים –

ראשית: כי האדמה, שהיא בחלקה הגדול אדמת שלחין, נחלקה למנות העולות בהרבה על יכולת העבודה הטבעית של משפחת אכרים עובדת. בשטח זה אין להניח, שיחידת משק הנמסרת לעבוד האכר ומשפחתו תצא מגבולות 50–10 דונם למשפחה, בו בזמן שע"י פקידי הממשלה נחלקו הקרקעות בדרך כלל בשעור של 50 דונם לכל נפש;

שנית: כי לא נמנעו מיצור אחוזות גדולות חדשות בעזרת כל מיני תחבולות ופלפולים משפטיים. תזכיר הסתדרות העובדים לועדת החקירה מונה בשם כמה משפחות שמקום מושבן הוא חיפה, דמשק ובירות – והללו קבלו חלקות של 1000–3000 דונם אדמת השקאה;

שלישית: כי חלוקת-אדמה כזו גורמת לכך שחלק גדול מן הקרקעות בעלות ערך ישובי עליון נשאר בור מתוך חוסר ההון וידיעת שיטת החקלאות המודרנית;

רביעית: כי ההודאה בזכויות המרעה של חבורות-בדואים ארעיות החונות בקרבת המקום – אשר רק פירוש מסולף בהחלט יכול לכללם בסוג “מעבדי הקרקע באמת ובתמים” – גוזרת שממה על שטחים רחבי-ידים מאדמת בית שאן שלא יגיעו כלל לידי שמוש חקלאי וישובי.

אמת שהיהודים טוענים, כי לו מנעה הממשלה בעד כל מעשה השגגה האלה, שאין להצדיקם משום בחינה, אפשר היה למצוא גם במחוז זה מקום להתישבות אלפי משפחות של עובדים עברים. אמת שהם טוענים, כי בכוח המנדט זכותם לתבוע את עודף הקרקעות אינה פחותה מזכותם של “מעבדי הקרקע באמת ובתמים” ליהנות מחלקי האדמה המעובדים על ידיהם. אולם זהו דבר שונה לגמרי מן האגדה שדו"ח זה של ועדת החקירה מפיץ ברבים.

עד כאן ההוכחות הישרות, הבאות בדין וחשבון כדי להראות את הסכנות הצפונות בשניות שבמנדט. ולעומת זאת, מול ההוכחות המדומות האלה, נמצאת בעצם הדו“ח הזה שורה ארוכה של עובדות והערות המבטלות את כל ההנחות האלה מעיקרן ומגלות את חוסר שקול הדעת וכוח ההבחנה של חברי הועדה. כי מה הם אומרים – בעל כרחם, כביכול – על התפתחותה הכלכלית של פלשתינה במשך עשר השנים שקללת המנדט ושניותו הנוראה רובצת על הארץ האומללה הזאת? בראשית דבריו כמעט מציין הדו”ח:

“תוצאות משקה הכספי של ממשלת א”י הן כאלה שכל ממשלה היתה רשאית להתגאות בהן… א“י השיבה בינתים את חובותיה לממשלת הוד מלכותו במידה הנבדלת לטובה מכל יתר הארצות שהן בעלות חוב… על אף ההתאמצות, שנתבעה מאוצרה הכספי של א”י, בשל שיטת הוצאות שהן בחלקן הגדול בבחינת השקעות מתוך הכנסות רגילות, נוצרה האפשרות – ע“י שיטה מתוקנת בהוצאה – להכניס בארץ עצמה תקונים חשובים שתוצאות רבות כרוכות בהם.”

עלבון על עולה"? אילו באו אלינו והסבירו לנו, כי עצם מפעלנו בארץ דורש מאתנו שנרכוש את חיבתם של כל תושבי הארץ, אף אם חיבה זו תהא נובעת מתוך אינטרס מחושב יפה, שנעלה את רמת חייהם של אזרחי ארץ ישראל הלא-יהודים העתידים להיות שותפינו ושכנינו בארץ כל הימים, וכי עלינו לעזור לעליתם התרבותית ולפיתוח מודרני של משקם – היינו אולי מבינים. אבל אם באים ארבעה תיירים פוליטיים ורוצים לכבוש את הבנתנו ולפקד על האינטרס שלנו בעזרת נמוקים ששרשם בימי הנרי השלישי, להכריז עלינו “יהדות של חסות” בארץ הבית הלאומי – נשוב ונאמר ברור וללא פשרה: אנו נמצאים כאן ואנו באים הנה בזכות עצמנו ולא בחסדו של מי-שהוא. אפילו אילו היינו דלים הרבה יותר מאשר הננו כיום, אילו היינו דלים כעכברי-השדה, אילו היינו משלמים את החלק השלישי של מסי הממשלה לגלגולת לגבי שאר תושבי הארץ, גם אז היתה מציאותנו כאן ובואנו הזה זכות שאין לערערה. אילו היה הדבר אפשרי שמפעל הבנין שלנו יביא תועלת רק לנו ולא לזולתנו, גם אז היתה לנו הזכות להמצא כאן ולבוא הנה. זכות זו היתה לנו לא רק בתורת אזרחי המדינה ובתורת בני המאה העשרים, כי אם בפירוש בתורת יהודים, כי הרי זוהי הארץ שנועדה להיות לנו בית לאומי, אנחנו המשוללים בית לאומי מחוץ לגבולה.

אולם כדי להבין זאת, היתה הועדה צריכה להבין קודם כל את השלשלת ההיסטורית שבה מהוה המפעל הציוני בארץ ישראל חוליה אחת יחידה, היתה צריכה לתפוס את הכוחות ההיסטוריים שהולידו את מה שנקרא בלשון הדו“ח “השניות שבמנדט”. אך כל זה רחק מיכלתה ומרצונה של הועדה. הבנה זו לא היתה לה. בספר הדו”ח, המכיל יותר ממאתים עמודים – וגם בהערותיו של סנל – אין אף מלה אחת מכל הדברים האלה. בעיני הועדה מתחילה ההיסטוריה של ארץ-ישראל, הראויה לתשומת לב – כפי שמעידה הסקירה בהקדמה – בשנת 1516, שנת כבוש הארץ בידי התורכים, כאילו אין באמת כל הבדל בין ארץ-ישראל וקורדיסטן, למשל. מה שקרה כאן לפני שנת 1516 מתואר שם כ“תולדות כבושים הולכים ונשנים של הארץ וחליפת תרבויות בזו אחר זו… מזמן לזמן שלטו ממשלות עצמאיות בירושלים, אבל התמורות בשלטון היו תכופות ומסובכות מדי שנוכל לתארן כאן”. אין גם רמז לכך שהיהודים מלאו בזמן מן הזמנים תפקיד ידוע ב“תמורת השלטון” וב“חליפות התרבות” בארץ זו. ואותה הצניעות ומדת הצמצום מציינת גם את הסקירה שבדו"ח ביחס לתנועת שיבת-ציון בקרב העם היהודי במובן חזיון היסטורי. הפסקא היחידה היוצאת מפי הועדה בקשר עם זה ניתנת כאן בלשונה:

“במשך ארבעים השנים, שקדמו למלחמה הגדולה, פעלו סבות שונות שהביאו לידי הגירה חשובה של יהודים לארץ-ישראל והתישבותם במושבות חקלאיות בארץ. לא מעניננו לנסות ולנתח את הגורמים לרבוי הישוב הזה, ולא נראה לנו כדבר נחוץ שנחקור ונתאר את התפתחותו.”

היש להתפלא על כך שלאור השקפה מבוססת ומעמיקה כזו יקשה על בעלי הדו"ח להבין את קיומו של הישוב העברי בארץ, את מפעלו ואת צורות חייו, את שאיפותיו ואת משאת נפשו? היש להתפלא על כך שהם עומדים בפני ישוב זה כזרים וכמחוסרי הבנה כל-שהיא ורואים בו – דוגמת רבים מבין אנשי הפקידות – חזיון מרגיז ומטריד, יסוד מפריע ומיותר, המעמיס מדי יום ביומו על שכמי הממשלה פרובלימות מטרידות של מדיניות וכלכלה, מבריח את שנתה של ממשלה זו ומכביד על מהלכה הנוח של המכונה האדמיניסטרטיבית, ערב רב לא-קרוא, “פרוליטריון קוסמופוליטי” – כדברי השופט העליון – המעיז פנים כאילו יש לו זכויות בעלות בארץ זו וכאילו מוטלים עליו תפקידים מיוחדים לגבי עתידה? וכי כיצד תחשוב ועדה זו אחרת – ובפיה אין מלה בדבר ערכה של ההיסטוריה העברית לגבי הארץ הזאת, בה בעת שרק היסטוריה זו עשתה את הארץ לחטיבה שלמה וקיימה אותה עד היום הזה בהכרת האנושיות כארץ שלא תשתכח משפת בני אדם ומלבם דוגמת אדום וצור. אין מלה בפיה להגיד, כי במשך עשרים מאות בשנים, תוך כדי סבל ורדיפות, היתה ארץ זו, היא ועתידה, נקודת האור היחידה שלא כבתה בהכרת העם העברי. אין מלה בפיה לציין את הכוחות ההיסטוריים שגרמו לשנאת היהודים ושלילת זכויותיהם, המהוים את הרקע השחור שעל פניו מתחוללת התנועה הארץ-ישראלית החדשה בקרב היהודים. אין מלה בפיה לתאר את מצוקתם הכלכלית של המוני היהודים באירופה המזרחית, במקום שמיליונים נגרפים בשטף התרוששות ללא-תקוה והתנונות ללא-תועלת. אין מלה בדבר מצוקת הנפש היהודית, זו שדחפה עשרות אלפים של צעירי ישראל, וביניהם גם בני מערב אירופה התרבותית והחפשית, ללכת לארץ-ישראל על מנת למצוא בה את חרותם הפנימית ואת הגדרתם העצמית. אף מלה על המצוקה החברתית בקרב העם הזה, הדוחפת את נכדיהם של חכמי התלמוד ואנוסי הנשך לשוב לעבודה ולאדמה. אף מלה על מצפונו הרע של העולם הנוצרי, שהכיר בזכות הבית הלאומי מתוך שאיפה לכפר עוון דורות ואכזריות אין קץ. אף מלה על ההתחיבויות הבין לאומיות, אשר בהן מצאה הכרה זו את בטויה ואשר אנגליה קבלה עליה בנדר להגשימן. אמר ר' יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לבסוף נעשה אכזר על רחמנים. תולדות התנכרותה של הועדה לגבי מצוקת היהודים היא תורת השניות שבמנדט הארץ-ישראלי ומצות הנייטרליות של הפקידות הבריטית.

 

ו

על יסוד שתי פרובלימות כלכליות, שיש בהן משום עיקרים, מנסה הועדה להוכיח כי אין לישב את הסתירה הצפונה במנדט הא"י, וכי סתירה זו היא היא ששמשה גורם עיקרי למאורעות אב. שתי הפרובלימות האלה הן שאלת הקרקע ושאלת העליה.

שתיהן – קומפלקסים של שאלות משקיות וחברתיות שבכל ארץ וארץ הם מסובכים ומורכבים מאד, ויש לחקרם ולהכריע בהם ע“י אנשים מומחים רק לאחר בדיקה יסודית וחודרת לגבי חומר העובדות ומתוך נסיון ממושך בתחום שאלות כאלה. בתנאי א”י מתוסף, מחוץ להבנה הנחוצה לגבי השאלות האלה, הקושי המיוחד הנובע מתוך זה שתחומי המשק המודרני, שנושאיו הם המתישבים החדשים, מעורבים במשק הארצי-המזרחי הקופא על שמריו ובדרכי חייהם של הבדואים העומדים בקיומם כמו בתקופה שלפני המבול. בתנאים כאלה דרושה מידה גדושה של ידיעת עובדות, דרושה הבנה סוציאולוגית וכלכלית בד בבד עם כוח הבחנה – למי שרוצה להגיע לידי מסקנות מבוססות בשאלות אלו. אפשר היה להניח, כי ועדה הנגשת לבירורן, מבלי שהטילו עליה שליחות זו, תראה את עצמה מתאימה לפי מידת כשרונה ואחריותה לדון בענינים נכבדים כאלה. אולם ועדתנו הראתה את ההפך הגמור. בצדק נשאלת השאלה: אם לא דבר זה בלבד שהועדה העבירה את שיטת חקירתה – בית-דין פלילי, עם סניגורים, קטיגורים וחקירה ודרישה של כל מיני עדים – מבירור המהומות לבירור הפרובלימות הכלכליות והחברתיות, אם לא דבר זה בלבד משמש עדות לתמימותם ולחוסר-אחריותם של השופטים, ביחוד כששופטים אלה הם זרים ובורים לגבי חיי הארץ? נתאר לעצמנו שועדה מורכבת מיוגוסלבים, שויצרים, או ברזיליאנים באה לאנגליה ומבררת תוך כדי חקירה ודרישה משפטית כזו, שבה יופיעו נותני-העבודה, הפועלים והסוחרים, את מצבן של מכרות הפחמים באנגליה. ואילו היתה הועדה מקשיבה לדברי העדים ומקבלת את מספריהם לפי ראות עיניה, היה כל אדם רציני אומר כי אין זו ועדה לבירור פרובלימות כלכליות, כי אם קומדיה. ערך המשא ומתן המשפטי הוא מסופק אפילו לגבי בירורה של הפרעת סדרים מעין מאורעות אב, אולם לגבי בירור מעשי או מדעי של שאלות משק הוא מחוסר-טעם לגמרי. אין גם כל דמיון בין מתודה זו ושיטת “ועדות המלך” ( Royal Commissions ) הנהוגה באנגליה ובארצות הדומיניון. הועדות הללו מורכבות על פי רוב מחברי בית-הנבחרים המקומי, הקבועים בארץ ויודעים את חייה, ואלה מזמינים מומחים או באי-כוח של ענפי משק שונים ושומעים את עדותם לפני שבאים לידי הכרעה באחת השאלות הכלכליות המטרידות. אולם מה שיש בפי ועדתנו בשאלות הקרקע והעליה, כתוצאה מן המשפט, שנערך בפניה, זוהי תערובת כזאת של קלות-דעת, בורות וטינה שאין להעלותה כלל על הדעת.

הדבר המפתיע ביותר הוא בעצם קלות-הדעת שבה קובעת הועדה את יחסה לשאלות. אחד העדים הראשיים בשאלות המשק והעליה הוא בעיניה השיך מבאר-שבע. לא מעט צחקה בודאי המשלחת הערבית בשבתה במלון הייד-פרק בלונדון, כשקראה את הנחותיו המדעיות של מומחה זה בדו“ח המודפס של הועדה. ואין הפליה בין סמכותו של העד הנזכר וזו של ה' פרה מנצרת ובין עדותו רבת המשקל של ד”ר רופין. בעיני חברי הועדה עדותם כעדותו של ד“ר רופין, “אם לא למעלה מזה”, מספריהם כמספריו, הנחותיהם כהנחותיו. ברגע שהדו”ח עומד לסכם את המסקנות בשאלה חיונית, בשאלת כוח הקליטה של הארץ, לשונו היא לשון שבשטחיות, רישול והיסח-הדעת: “אומרים לנו… כי כוח הקליטה הגיע לגבול יכלתו… ספרו לנו כי הנסיונות בעמק יזרעאל הראו… מוסרים לנו כי העובדות הפשוטות הן…” בתנאי חקירה כאלה לגבי הפרובלימות הישוביות יש רק לברך את ברכת הגומל על שלא ספרו ואמרו ומסרו לועדה זו הרבה יותר ממה שספרו ואמרו ומסרו. אמנם מספיק גם מה שיש.

“הטענה, כי אין הפלח לוקח חלק אישי בענינים פוליטיים, אינה מתאשרת מתוך נסיוננו בארץ ישראל. אף אחד, שעבר את הארץ כמונו והקשיב למחיאות הכפים שבהן נתקבלו פסקאות רבות מנאומי הברכה שהקריאו לנו ראשי הכפרים, לא יטיל ספק בדבר כי…”

הא לכם ראיה חותכת. זהו “הנסיון” הנראה בעיני הועדה למספיק בכדי לבסס עליו מסקנות. מחיאות הכפים בלבלו את ראשה – ויש רק להצטער על זה שהישוב העברי בעיר ובכפר הגזים כל כך בהערכת הועדה ובכוח הבחנתה ולא המציא לרשותה “חומר הוכחה” פוליטי וכלכלי דומה לזה. וכשהיא מזוינת במידה זו של ידיעת עובדות והבנת דברים, נגשת הועדה לחקירתה המשפטית בשאלות הקרקע והעליה.

נתחיל בשאלת הקרקע. את מסקנות הועדה בשאלה זו אפשר לסכם בדברים הבאים: לדעת הועדה אין בכוחה של אדמת ארץ-ישראל לפרנס כעת ישוב חקלאי גדול מזה הקיים בארץ;רכישת קרקעות ע“י יהודים מביאה בהכרח התנאים לידי דחיקת רגליהם של האריסים, האכרים או הרועים הקבועים בשטחים הנמכרים ולידי יצירת מעמד משולל קרקע;האינטרסים של מעמדות אלה לא מצאו להם עד כה הגנה מספיקה, והנה רק לאחר שהגנה כזו לטובת זכויותיו של הישוב הקבוע תקום בצורת חוקים, כדוגמת חוקי הפדן, ימצא אולי במחוזות אחדים מקום למספר ידוע של מתישבים נוספים, וכל זה לאחר שתתגשם מהפכה טכנית ומשקית בחקלאות הארץ-ישראלית. והועדה אינה מסתפקת בציון הפרובלימה החמורה הזאת בקויה היסודיים. היא רוצה יותר. הדו”ח מתאר את נשול האריסים הערבים מאדמתם ויצירת מעמד משולל קרקע – לא כאפשרות מאיימת, כמגמה שבהתפתחות, כי כעובדה מושלמת, כחזיון המוני וכסכנת קטסטרופה הצפויה בכל רגע. לא פעם חוזרים מחברי הדו“ח על אותו הדבר: “הסכנה ממשמשת ובאה”: “הפרוצס הזה… שהיה אולי אפשרי לפני ארבע או חמש שנים, אינו עוד היום בגדר האפשרות, כוח הקליטה הגיע לגבול יכלתו”;”אין ספק כי המשכתו של פרוצס, הגורר אחריו יצירת מעמד משולל קרקע מר בנפשו וגדול במספר אנשיו – סכנה רצינית לארץ כרוכה בה“. לפעמים אתה חושב: כמה גדול חסדו של הקדוש ברוך הוא ששלח לנו את מהומות אב, ואת ועדת החקירה רבת הכשרון בעקבותיה, דוקא ברגע שהיתה ממשמשת ובאה סכנה ובני הארץ לא הרגישו בה כלל, ברגע שחדל להיות אפשרי מה שהיה בגדר האפשרות לפני ארבע או חמש שנים – וכל זה בכדי שנפקח עינינו לראות את הכליון הנשקף לכולנו. אלא שיש לשאול: מה הן העובדות שעליהן נסמכת הועדה בהנחותיה אלה? היכן ראתה בעצם את המעמד הגדול רב המרירות ורב האנשים שניתק מן האדמה ע”י ההתישבות היהודית? מהיכן לקחה ראיות לטענה זו? האם גם כאן אפשר להסתפק במחיאות כפים ובתהלוכות?

אולם נניח את סכנת-הקטסטרופה ונגש לבחון את עצם שאלת הקרקע. אין צורך להדגיש, שצבור הפועלים היהודים בארץ-ישראל אינו חולק על הנחות הועדה כי שמירת זכויותיהם של העובדים הערבים – ובכלל זה גם זכויותיו של עובד האדמה הערבי לחלקת קרקע לשם מחיתו – היא חובה לנו ולממשלת הארץ. אין איפוא חלוקי דעות בהנחות יסודיות. אולם יש חלוקי דעות רציניים בהבנת ההנחות האלה. לנו ברור מכל מקום, שאין לדון את שאלת הקרקע כשאלה מופשטת ונבדלת, כשאלה לעצמה, אלא רק בקשר עם התפתחותה הכלכלית של הארץ בכללה. לפיכך ברור לנו, שלפנינו שאלה של מגמת ההתפתחות ולא חשבון סטטי. מתוך חשבון סטטי יש להגיע למסקנה אחת: תושבי הארץ נידונים לחיי דוחק ועוני, התנונות ועמידה לדורות. לועדה – המגלה כאן את פרצופה הסוציאלי והמקצועי (רוב חבריה הם עורכי דין) – ברור הדבר, שגם בשטח הפרובלימות הכלכליות והחברתיות, וגם בשאלת התפתחותה של הארץ בכללה ישנה מצוה אחת הקודמת לכל, המצוה שהראתה את כוחה גם על ממין זה. דומה, שהועדה אינה תופסת לגמרי כי חוקים כאלה אינם בגדר האפשרות כלל, מכיון שאין דרך להבטיח את שמירתם. ותוצאת הגשמתם – אילו היתה בגדר האפשרות – היתה רק אחת: להשאיר את להשאיר את הפלח בידי הנושך ברבית ובעל-האחוזה, ללא תקוה לעצמו וללא תועלת לארץ.

איו בעצם הוכחה חותכת יותר לאבסורד המוני ביסודה של תורה זו, תורת הסטטוס קוו בשאלת הקרקע, מאשר הדוגמא המסופרת בדין-וחשבון בכונה להציג בפני כל העולם את פעולת הנשול של היהודים. הנה היא הדוגמא: ודי-אל-חורת. שטח הקניה הזאת מסומן בדין-וחשבון בגודל של 30.826 דונמים (באמת הוא גדול יותר), מספר הנפשות שישבו ישיבת קבע על הקרקע הזאת הוא לפי הדין-וחשבון 1200 בערך (באמת הוא קטן יותר, מכיון שהתאספו לשם גם בדואי הסביבה). השמוש בקרקע מחולק, ע“פ הרצאת הדין-וחשבון, בין מרעה ובין גדול אבטיחים. שויו של היבול, ע”פ הערכת העושר לשנת 1928 עולה “לשבעת אלפים לירות לכל הפחות”. ובכן, שטח זה הוא מעובד ואין כאן מקום להתישבות רחבה. אין אפילו מקום שאפשר להעביר שמה את האריסים. התמונה היא נהדרת. לפי ידיעתנו מתאים חצי השטח הזה לפחות למטעי ציטרוס. מתוך הנחה זו אפשר לקבוע שיחידת המשק בשטח זה אינה צריכה לצאת מגבולות של 20 דונם. יוצא שהשטח יכול לפרנס באופן ישר 1500 משפחות עובדים או 7500 נפשות לפחות, ישוב גדול פי שש ממה שהוא היום, שיהא מתקיים קיום הגון ואנושי, ולא קיום של רעב למחצה, הנהוג שם היום. 15000 דונמי-המטעים בלבד היו יכולים להביא, לכל-הפחות, הכנסה ברוטו של 300.000 לירות או 20 לירות לדונם, במקום פחות מרבע לירה לשנה בשנת 1928. הוסף על זה את הכנסת יתר 15.000 הדונם, ממשק חלב, גידול עופות וכו'. ודי-אל-חורת היתה מסוגלת איפוא לכלכל ברוחה ישוב צפוף פי ששה וליצור תוצרת שערכה יעלה פי מאה בערך! והנה באה ועדת עורכי-הדין האלה ומתגנדרת ב-1200 נפשות ובהכנסה לגלגולת של פחות משש לירות לשנה. ובאמת, ודי-אל-חורת, המגדלת אבטיחים, היא חלקה טובה לגבי שטחים אחרים הנמצאים בידי פלחים דלים ואינם מעלים אלא “חילפה”, זו שאת שויה אין להעריך ביותר משנים או שלשה גרוש לדונם. וגם את זו אפשר להגדיר בשפה משפטית בתורת “קרקע מעובדת” ולאמר לנו: אסור לנגוע!

אולם אם יאמר כך, יהיה גם צורך להרחיק לכת. כוון הועדה בשטח הפרובלימות המשקיות הללו כולו יורידי-פורמלי. אילו היה לכוון זה יסוד במציאות הכלכלית של הארץ, היתה הועדה מחויבת לפרוט עוד כמה וכמה מסקנות. חשבון הועדה קובע, בדיוק חשוד במקצת, כי על שטח הקרקע הכלכלי הראוי לעבוד בא"י ונמצא בידי לא-יהודים–10 מיליון דונם בערך–נמצאים כיום הזה כ-92.000 בתי אב ערבים. בחלקה של כל משפחה ומשפחה ממעמד הפלחים נופלים איפוא כ-100 דונם. מאה דונם הם מכסת הקרקע המינימלית. הועדה מסיקה את המסקנה, כי אין בכוחה של ארץ זו לכלכל ישוב חקלאי גדול יותר. " Was tun, spricht Zeus, die Welt ist weggegeben “. לאמתו של הדבר היתה הועדה צריכה לאמר: גם הישוב הערבי הקיים תלוי היום לגבי קיומו בהתפתחות השוק העירוני, בכוח הקניה הגדול בערך הצפון בישוב היהודי, ברבוי הישוב הזה על-ידי עליה, הגורר אחריו הרחבת השוק, וזו גוררת אחריה אפשרות של תשלומי חובות, של תקוני משק, של הקמת בית. אלמלא השנויים האלה, שחלו לאחר המלחמה, אילו המשיכו את קיומם שיטת-האריסות הנושנה, אפני העיבוד הנושנים, היבולים הדלים, כוון משק של חקלאות פרימיטיבית – היו בודאי מאות ואלפים מאלה המתפרנסים כירקנים, מגדלי עופות, חלבנים ופועלים במושבות, נאלצים לחפש את מחיתם במקום אחר, ולעזוב את הארץ. אלמלא עלית היהודים היתה הגירת הערבים הולכת ונעשית הכרח שאין להמנע ממנו. אולם זאת לא יבין השיך מבאר-שבע. והנה נמשיך בדרך זו ונתקרב לקטסטרופה. על-פי הדין-וחשבון העולם מחולק. ברשות כל משפחה ומשפחה בישוב הערבי נמצאים אך ורק מאה דונם דוקא. אולם הלא יש לשער, כי במשך שלושים השנים הקרובות יבוא עודף הלידות על התמותה ויוסיף על הישוב הערבי כ-300.000 נפש. מה יהיה גורל האומללים האלה בגבולות הארץ המחולקת והמיושבת בתכלית הדיוק? לקחת לעצמם חלק מן ההכנסה הכללית, בדרך הורדת רמת החיים – לא יהיה בכוחם, כי הרי אין המינימום מרשה הורדה במדה כזו. במסגרת של משק א”י, הקופא על שמריו, אין להם מקום. אם לא יכנס גם יהודי אחד לארץ, אם לא תגע יד הזדון בשיטת-האריסות עתיקת היומין, אם יעמדו שני פקידים בריטיים לפקח על כל “מעבד קרקע באמת ובתמים”, אם קרנות היהודים לא תגענה במעבד זה לרעה – הרי יצטרכו 300.000 האלה לנוס לחוץ-לארץ. אף בנק חקלאי לא יהיה בכוחו לפתור את שאלת חייהם. אולם פיתוח הארץ על-ידי פעולה משקית עצומה, המפעל היהודי ואימפורט של הון לארץ, תקונים טכניים ומדעיים, ארגון המשק הארצי והמודרניצזיה של המשק הזה – בכוח כל אלה תלוי פתרון השאלה. אם יתקיימו כל אלה אפשר לקוות, כי לא רק הם והמוני העולים היהודים, כי אם גם בניהם ובני בניהם אחריהם יצליחו למצוא מקורות פרנסה בארץ הזאת, אם כי יצטרכו לסור מדרך הסטטוס-קוו שהדרת הזקנה חופפת עליו.

 

ז

לאשרם של כל הצדדים – אין להשקפותיה הכלכליות של הועדה שום יסוד במציאות. השקפות אלו אינן, כאמור, אלא התפרצות המחשבה המשפטית-פורמלית לתוך תחומיו של המשק. ובתוך תחום זה מתהוים והולכים בינתים דברים אשר מוטב לאנשי תורת המשפטים לדעתם, אך לעולם לא יעלה בידם – לא על-ידי נוסחאות ופירושים, ואף לא על-ידי סעיפי חוקים – לשנותם כאות נפשם או לעכבם לאורך ימים.

אחד הדברים האלה היא המגמה הבולטת לעין בכל הארצות האגרריות המתעוררות מתרדמה ומתוכננות לחדש את תבניתן הכלכלית: לצאת מגבולות המשק החקלאי, האכסטנסיבי לפי ההון המושקע בו, המדולדל ומחוסר הסכויים. מחוז חפצה הרגיל של תנועה זו הוא – העיר, בתחילה לשם עבודה עונתית או ארעית (עבודת בנין, סלילת דרכים, בנין נמלים וכו'), ואחרי כן גם לשם עבודת קבע. לפעמים, כשמשק ארץ המולדת קופא על שמריו או כשמכסת הקפיטל הצבור בו אינה מספיקה להחשת פיתוחו, אין לה לתנועה זו מוצא אחר אלא הגירה לארצות נכר המפותחות יותר והמושכות בכוח. מגמת-התפתחות זו היא טבעית, כשרה והכרחית. חוקים הנחקקים מתוך כוונה להפכה או לעצרה – מביאים אך ורק לידי הפרה או השתמטות. מיום שארצות אגרריות התחילו עוברות לשיטת משק קפיטליסטי או ארצות מזרחיות לשיטת משק אירופי, נלוים לתקופת מעבר זו החזיונות האלה של נדידה מהסביבה הכפרית הדלה אל העיר ושל הגירה רחבה בערך, – אם אין גל המהגרים מוצא לו בית-קבול בחרושת הארץ המתפתחת במהירות ובמשק חקלאי מודרני ההולך ונבנה על יסוד זה. – דבר שני הן התמורות החלות בקנין הקרקע ובשיטת ניצולה. ההתקדמות הכלכלית של הארצות האלה ועליתם הסוציאלית של תושביהן מתעכבות כל זמן ששיטת האריסות המקובלת, הפיאודלית למחצה, הולכת בד בבד עם משק אריסים מחוסר הון השקעה, עם אדמה מוזנחת ומנוצלת, עם שוק ללא כוח קניה ועם מעמסת חובות גדולה מנשוא המשמשת מעין מסורת מכובדת. הקשר הגרדי של מצב כזה לא יקוצץ בחרבה של הצעה אדמינסטרטיבית – ויהא שמה אפילו יסוד בנק חקלאי. מוסד ממין זה יוכל להוסיף את חלקו לפתרון הפרובלימה הכללית – אך לא יותר. בנק חקלאי, למשל, יוכל להמציא לחקלאות הקיימת אשראי על יסוד ערך ההכנסות הרגילות של המשקים עד כדי אחוז ידוע של הכנסות אלה. המכסימום, שיוכל להעשות בעזרת סכום-המלוה הבנקאי הזה לטובת החקלאות הקיימת, הוא הוזלת חלק ממעמסת החובות הרובצת על החקלאות, לאמר, החלפת שער הרבית לחלק מחובותיו של הפלח. יתכן שגם הישג זה יראה כחשוב למדי. יתכן כי במאות בתי-פלחים פרושו של הדבר הוא, לזמן מה לפחות, מעבר מחיי-רעב עלובים במאה אחוז לחיים של שלושת-רבעי-רעב. אולם להתגבר על נקודת הקפאון המיוחדת למשק ארצות המזרח, להכניס באותה חטיבה, שהחוקרים קראו לה בשם “שווי-המשקל הקבוע”, יסוד מניע ומפתח – לא יעלה בכוחו של אמצעי כזה. גם לגבי תקנות אחרות שהן חשובות מבחינת עצמן, כגון תקונים במשפט האריסות, אין לצפות שהן יותר משיוכלו לתת. גם התקונים הקובעים את זכותו של האריס לפצויים עבור ההשבחות שהשביח את האדמה ואת זכותו של החוכר הקבוע לתביעת תשלום מיוחד במקרה של סיום חוזה-החכירה או בטולו, – כבודם במקומם מונח. אולם כשמסתפקים באמצעים האדמיניסטרטיביים והמשפטיים האלה, עושים את המודרניזציה של המשק המזרחי לפרוצס ממושך לדורות, ופרוצס זה, במשך זמן התבשלותו, גורם ביתר שאת לכל הזעזועים, הענויים והחלופים החותרים תחת יסודות קיומם של המוני העם והם ראשית סימניו של הקפיטליזם בכל מקום ומקום – התנונותו של “עודף” הישוב החקלאי, ניצול עבודת נשים וילדים עד קצה האכזריות, התרוששותם של בעלי-מלאכה על-ידי אימפורט של סחורה זולה מהחוץ, התרבותם של קבצנים נודדים ושודדים בדרך-המלך, התגברותה של ההגירה לחוץ לארץ. פתרון מהיר ורציונלי לסבך הפרובלימות האלה יכול להמצא רק בקפיטליזציה מהירה ומקיפה של הארצות מסוג זה. אחת מתוצאותיה הטבעיות של קפיטליזציה זו היא החלפת הצורות הנושנות של קנין-הקרקעות וניצולן בשיטת משקי-אכרים זעירים העומדים ברשות עצמם. – דבר שלישי הראוי להיות נזכר כאן בין חזיונות המעבר בארצות המזרח המתעוררות – הוא הרחקתם ההדרגתית של השבטים הנודדים מגבול תחום המושב הקבוע והמשק המפותח. חלק מהם מתישב בצורה האכסטנסיבית ביותר בקצה-הספר, על גבול המדבר, חלק מהם, המסרב בהחלט להשתקע ולהחליף חיים של מדבר ואהלים בצורת חיים של עבודה קבועה, נדחק אל מעבר לגבול.

יאה לציוניות להודות באשמתה, כי החישה בתחום פעולתה את כל הפרוצסים האלה המלווים את חדוש יסודותיו של המשק המזרחי הקופא על שמריו, יהא לציוניות להודות באשמתה כי בגבולות ארץ ישראל היא שמשה כוח מניע ומעורר אשר לכמותו – במדה יחסית – לא זכתה אף אחת מיתר ארצות המזרח התיכון בתקופת מעברן למשק מודרני הבנוי על דרגת קפיטליזציה גבוהה בערך. יאה לה להודות, כי היה לה חלק בניפוץ האחוזות הגדולות וביצירת שוק, שהוקם בן-לילה, למכירת תנובתם של משקים חקלאיים אינטנסיביים, פרי גן-הירק, המחלבה והלול. יאה לה להודות באשמתה, כי על-ידי מקחי-קרקעות ותשלומי פצויים גבוהים העניקה לכמה מהמחוזות החקלאיים בארץ קפיטלים כאלה שנתנו את האפשרות לבנות שם משקים מפותחים וגם לנטוע מטעים – אם גם מספר של פלחים-אריסים נאלץ מתוך כך להעתיק את מושבם מכפר אחד למקומות אחרים. אבל כל התהליכים האלה, הקשורים קשר אמיץ גם עם שאלת הקרקעות וגם עם שאלת העליה, אינם נהירים כלילל וכלל לאנשי ועדתנו. כל המתרחש במשק הארץ מתחת ליריעה הדקה והשטחית של העדויות – אינו לפניה אלא כספר חתום בשבעה חותמות. על כן אין הועדה יודעת, כי אם יש בכלל מחסור בקרקע בתוך המשק הערבי בארץ ישראל – הרי הוא מורגש ביתר שאת דוקא באותם האזורים שבהם לא נגעה עדיין פעולתם הישובית של היהודים, במחוזות הנדחים של משקי-הפלחים האכסטנסיביים והעניים ביותר, בין ההרים והרחק ממרכזי ההתישבות המודרנית. וגם זאת אין הועדה יודעת כנראה לגמרי, כי במידה שהתקיימה תנועת הגירה מארץ ישראל לחוץ לארץ לפני המלחמה ולאחריה, מוצאה של תנועה זו היה – מטעם האמור – בעיקרו מהמחוזות האלה המנותקים מפעולת התישבות. מכפרים כעין-כרם ובית-ג’לה, מעיירות נוצריות כבית-לחם או נצרת. אין ברצונה של הועדה לדעת – אם כי תזכיר הסתדרות הפועלים שנמסר לידיה ברר לה את הדבר על יסוד מספרים ועובדות – כי בהשפעת המפעל הישובי בארץ פחתה ההגירה של לא-יהודים מארץ ישראל לאחר המלחמה בהשואה להגירה שלפני המלחמה, וקטנה היא גם היום פי שתים – במדה יחסית – מההגירה אשר מסוריה ויתר הארצות השכנות. אין ברצונה של הועדה לדעת כל זאת, מכיון שאין ברצונה להסיק את המסקנות שאינן נוחות לה. לפיכך היא משתדלת לגנוב את לב דעת-הקהל האנגלי במעשיותיו של ה' פרה.

חלף כל אלה חדור לב הועדה דאגה קשה לסיכוייו הכלכליים של אזור-המטעים, זה אזור הארץ היחידי שגם לדעת הועדה אין להתעלם בדרך כלל מאפשרויותיו המשקיות.

“עד היום הזה”, בלשון הרצאת הדין-וחשבון, “הלך וגדל הביקוש לתפוח הזהב היפואי וליתר הפירות שמגדלים במישור החוף בד בבד עם ההספקה, אולם הפיכתם של שטחי-קרקע רחבי-ידים באזור זה למטעי פירות תוכל להביא לידי קשיים, ואולי גם לידי אסון כלכלי, אם השנויים יתגשמו באופן פתאומי יותר מדי”.

גם פיסקה זו אפינית היא עד מאוד! כיצד נתאר לנו בעצם את “השנויים הפתאומיים” האלה, שאין כלל אמצעי-שמירה מפניהם בדרך הכנת שוקים לתוצרת, בזמן שהמדובר הוא במטעים הדורשים שנים עד נתינת הפרי – זהו אחד מסודות הועדה. אבל שאלת השוקים קיימת באמת. בעלי המטעים בארץ, אגודותיהם המשותפות למכירת הפרי וכל הסוחרים לחוץ לארץ, מטפלים בשאלה הזאת זה זמן רב. מפיהם יכולה הועדה ללמוד כי (אם להוציא מכלל זה תקופות-משבר כלליות, כגון מלחמות, מהפכות וכו') מכירת הפירות שמארצות הדרום הולכת וכובשת לה שוק רחב יותר ויותר בכל חלקי אירופה;כי האכספורט הא“י לא נגע עד הנה אלא במרכז אחד באירופה, באנגליה, בו בזמן שאפשרויותיו ביתר ארצות הצפון לא נוצלו עדיין אף במעט מן המעט;כי לגבי מינים ידועים, כגון אשכוליות, אנו עומדים היום בדרך כלל רק בראשית התפתחותו של השוק האירופי;כי במקרה שתבוא במידת-מה ירידה במחיר הפרי הא”י – אשר אולי תבוא ביום מן הימים – ילך ויתרחב כוח-הקליטה של השוק עד לאין שיעור. גם מפי ה“אמפיר מרקטינג בורד” יכלה הועדה ללמוד את כל העובדות האלה, ועוד כהנה וכהנה. ולבסוף היו מוסיפים ואומרים לה, כי כך הוא מנהגו של עולם בימינו – כל ענף תוצרת ההולך ומתפתח ומתרחב בהכרח שיבקש לכבוש לו שוקים מתוך התרחבותו והתפתחותו. אבל לא כן ועדת שאו! כשכלים כל הקצים, הרי גם אזור-המטעים המסכן הופך להיות בעיניה במה לקטסטרופה נוראה, “לאסון כלכלי”. אילו היו היהודים מגדלים צמר-גפן, היתה ועדה זו מצביעה על הירידה הקטסטרופלית שחלה במחירים במקצוע ההלבשה. ואלו יסדו את מפעלם על בסיס של חרושת-אריג, היתה הועדה מונה אותם בזה כי בעולם יש בדרך כלל עודף בתוצרת חרושת מסוג זה. אילו היו מגדלים סוכר, היה מספיק להעיר על צרותיהם של בעלי מטעי הסוכר באיי הודו המערבית. סך הכל אחד: אין לעשות מאומה. נתרגל למחשבה זו: העולם חולק. והעולם הזה יוכל לספק את צרכיו גם בלי יהודים, גם בלי ארץ ישראל, גם ללא יהודים בארץ ישראל. אכן גדולה הנחמה שבמחשבה זו.

אולם יש עוד סעיף אחד חשוב ביותר בקשר עם שאלת הקרקעות, ואת סעיף זה שכחה ועדת שאו לגמרי ולא כללה אותו בהיקף חקירתה. שם הסעיף: עבר הירדן. אם בכלל אפשר לדבר היום על דוחק כל-שהוא בשוק הקרקעות בא“י, אם יש לה, לועדת שאו זו, היכולת לבוא ולהפתיע אותנו על-ידי חשבונותיה בדבר חלוקת אדמת ארץ ישראל, – הרי כל זה הוא במידה גדולה תוצאת המעשה האדמיניסטרטיבי שעשתה ממשלת המנדט בסגרה את עבר הירדן מזרחה בפני פעולתם הכלכלית והישובית של היהודים. אין כוונתי כאן לתחבולות המדיניות אשר הולידו גם את אמירותו של עבד-אללה, תחת כנפי חסותה של בריטניה המשתתפת בתקציבו, וגם את הקריקטורה של בית-נבחרים בעבר-הירדן מזרחה. ואין אפילו כוונתי לביטול כוחם של סעיפי המנדט הא”י הנוגעים בבית הלאומי בגבולות עבר הירדן. ערכם המעשי של סעיפי המנדט נשאר גם בגבולות מערב הארץ בבחינת דבר מפוקפק, לפיכך ספק אם כדאי להרעיש עולמות על זה. כונתי כאן להקמת המחיצה האדמיניסטרטיבית והכלכלית בין שני עברי הירדן, מחיצה זו שלא רק סגרה את החבל המזרחי בפני העליה וההתישבות היהודית, כי אם גם הזניחה אותו במצב של עוני בלתי-משוער, של שיתוק כלכלי ורשול תרבותי. שיטה זו של ממשלת המנדט היא מחוסרת טעם מבחינה משקית, עומדת בנגוד למשפט הבין-לאומי ולתקנת “השער הפתוח” הכלולה בספר-הברית של חבר הלאומים. בא-כוח הולנד בועדת המנדטים, ה' ון ריס, כבר העיר באחת מישיבות הועדה האחרונות על המצב בעבר הירדן שהוא כולל בקרבו, בנגוד לחוק, הפליה לרעה לגבי נתיני המדינות שהן חברות חבר הלאומים וגם הפליה קשה לרעתם של אזרחי ארץ-ישראל 2. בשעה שממשלת המנדט קבלה על עצמה את הנהלת ארץ ישראל, היתה הארץ מורכבת משני חבלים. צפיפות האוכלוסין בכל החבל המערבי נחשבת היום ל-32,5 לכל קילומטר מרובע, בעבר הירדן מזרחה ל-5,1 לקילומטר מרובע. על המספרים האלה יש כמובן להוסיף, כי במחוזות ידועים של ארץ ישראל המערבית הישוב הוא צפוף הרבה יותר ומגיע עד ל-80 נפש לקילומטר מרובע. לגבי עבר הירדן יש להוציא מכלל החשבון את איזור המדבר, אם רוצים להגיע להערכה מדויקת פחות או יותר בדבר צפיפות הישוב בחבל זה. והנה כשמביאים בחשבון את הגורמים האלה – נקבע היחס בין צפיפות הישוב במערב לגבי זו שבמזרח לא כ-1: 6, כי אם רק כ-1: 4 או 1: 3. פרוש הדבר, כי צו אדמיניסטרטיבי של השלטונות הבריטיים הוציא באופן מלאכותי שטח בן ישוב דליל פי שלושה או ארבעה מגבולות פעולתם הכלכלית והישובית של היהודים, וגרם על ידי כך לקשיים וגם לעלית מחירים בשוק הקרקעות הארץ-ישראלי. ולאחר המעשה מופיעה ועדת חקירה ומסיקה מסקנה, כי הדוחק בקרקע הוא החוסם את הדרך בפני מפעל הבנין היהודי. בידי ממשלת המנדט נתון הדבר, להוריד מעל הפרק את כל הפרובלימה ולהסיר משוק הקרקעות במערב הארץ את המתיחות – אם מתיחות כזו קיימת – בהסירה את הבריח האדמיניסטרטיבי משערי עבר הירדן המזרחי. החבל הזה, שהוא חלק הארץ הכלולה במנדט הארץ-ישראלי, צריך להפתח בפני פעולה חפשית של פיתוח וישוב. אל יספרו לנו ספורי-בלהות. מחובתה של ממשלת המנדט הוא להדריך את האמיר עבד-אללה בדרך של שיטת-עבודה פרוגרסיבית, שתהא מכוונת להפרחתה הכלכלית והתרבותית של הארץ. היתרונות העצומים, הצפונים בתכנית זו גם לגבי הארץ כולה וגם לגבי אוצר המלוכה בעבר הירדן, נראים לכל עין. אין זה אלא פסיביות ושויון נפש מצד השלטונות אשר גזרו על עבר הירדן המזרחי שיהא ממשיך את צורות-המשק העלובות ואת מסורת החיים הקפואה של הנומדים.

אילו ירדה ועדת שאו לעמקן של כל העובדות האלה, מתוך תבונה כלכלית וראיה סוציאלית מרחיקה, ואילו הבינה את התמורות המתחוללות במשק הארצי הפנימי, – לא היתה תופסת את מהלך המודרניזציה של החקלאות הארץ-ישראלית כ“תקופה שניה” סכימטית, אלא כמגמת התפתחות חברתית חיה, ההולכת ומתרחשת לעינינו במשך עשרות שנים. אילו הביאה בחשבון כי חבלים רחבי-ידים בערך, באיזור החוף ביחוד, הולכים ומתפנים מתוך התפתחות זו ויוכלו לשמש בסיס להתישבות צפופה ואינטנסיבית ביותר, אילו חייבה את השלטונות לכלול את חבלי עבה"י בתכנית פתוח וישוב מקיפה, ואילו היתה מוסיפה ומניחה, כי בעזרת מפעלי הכשרה ובנין אפשר יהיה במחוזות כמחוז בית-שאן, עמק החולה, שטח כברה, מפרץ עכו ועמק הירדן – למצוא מקום ישוב לעשרות אלפים עובדים ולהבטיח להם את קיומם הצנוע מתוך עבודת-כפיהם. אילו ראתה והבינה הועדה את כל אלה, היתה הרצאתה בשאלת הקרקעות מקבלת צורה אחרת לגמרי.

 

ח

אותה התערובת, שיש בה חוסר הבחנה כלכלית ובורות לגבי שאלות המיוחדות לארץ ישראל, בהוספת מנה הגונה של דעות קדומות – מציינת גם את פרקי הדין-וחשבון הדנים בשאלות העליה. גם הפרקים האלה מזכירים את הראיון המפורסם של משלחת קנדית אחת אצל גרנויל, מי שהיה מזכיר למושבות במיניסטריון של פיט הראשון. המשלחת הגישה בקשה לממשלה שיבנה מבצר בעיר אנאפוליס, “כן, יש לבצר את אנאפוליס”, השיב המיניסטר למושבות, “אולם, במחילה מכבודכם, היכן אנאפוליס זו?” כזאת בערך היתה גם התשובה שהשיבה ועדת שאו לשייך פרח אבו מידיאן, כשזה הסביר לה, כי ארץ ישראל היא ארץ קטנה, קטנה מהכיל את מספר היהודים הבאים להתישב בה.

כמה ועדה זו חרדה לדייק בעובדות – על זה אפשר לדון לפי הרצאתה בדבר תפיסת-הגזלה, כביכול, שתפסה הסתדרות העובדים הכללית בחלוקת הסרטיפיקטים, הרצאה זו נעשתה בינתים לתעודה היסטורית, הואיל והוזכרה בפירוש גם ב“ספר הלבן” שהוגש על-ידי הממשלה לועדת המנדטים של חבר הלאומים.

“דעתנו היא”, אומר הדו“ח בנידון זה, “כי שיטה המגיעה למעשה להעברת אחריותה של ממשלת א”י לידי הסתדרות שמספר חבריה הוא פחות מ-3 אחוזים של תושבי הארץ, אינה ניתנת להגנה. הכרח הוא כי השיטה הנהוגה כעת תעורר התמרמרות בין תושבי א”י הלא-יהודים… הנחה שעל פיה יעשה “אני מאמין” פוליטי גורם מכריע בבחירת המועמדים לעליה, היא דבר שיש להתנגד לו בכל תוקף".

דעה זו מתבססת, כידוע, על העדות שהעיד ראש מחלקת העליה של הממשלה באחת הישיבות הסגורות של הועדה. הועד הפועל של הסתדרות פנה לה' חיימסון במכתב, ובו הוצעה באופן ישר השאלה, אם עדותו החשאית בפני הועדה מתאימה באמת לדברים הנאמרים עליה בדין וחשבון. למכתב זה לא ניתנה עד היום תשובה מפורשת. אם נלמד מתוך כך, שעדותו של חיימסון נמסרה כלשונה, הרי יתגלה לפנינו בזה – על-ידי הזכרת-שם ארעית בתוך הרצאת הועדה – פרט קטן אחד הבא ללמד על עדויותיהם של פקידינו האחראים בישיבות הסגורות של החקירה. תוצאותיה של עדות זו מוכיחות, כי הסכנות והנזק הצפונים בה אינם מתמעטים על ידי זה שהיא מחוסרת כל יסוד במציאות. אין ספק, כי מר חיימסון, למשל, ידע בדיוק כי מעולם לא נמסרו שום סרטיפיקטים לידי ההסתדרות לשם חלוקה, לא בצורה זו ולא בצורה אחרת. אין ספק כי הוא ידע שהמוסד היחידי, המוסמך להכריע בדבר העברת הסרטיפיקטים, היתה הנהלת הסוכנות היהודית, שהודיעה מדי פעם לממשלה לאיזו קונסוליה בריטית בחוץ לארץ עליה למסור את הסרטיפיקטים. הוא ידע אף ידע, כי ברירת המועמדים לעליה לארץ ישראל נמצאת בידי המשרדים הארץ-ישראליים המקומיים באשר הם שם, המורכבים מבאי כוח של כל המפלגות הציוניות. רבוי הזרמים הפוליטיים, המצורפים יחד בתוך המשרדים הארץ-ישראליים, מונע מלכתחילה את הדבר, כי ל“אני מאמין” פוליטי ינתן משפט-הבכורה או משקל-ההכרעה לגבי הכשרתם בדבר זיקתו המפלגתית של המועמד – דבר שאליו אולי מתכונות הערותיו של ראש מחלקת העליה – הרי הנימוקים לכך הם סטטיסטיים בלבד, ואין לעובדה זו כל השפעה על החלטת המשרד. בקיצור, מעשיה זו, על דבר תפיסת הגזלה שתפסה “הסתדרות שחבריה מונים לא יותר מ-3 אחוז מתושבי הארץ” בענין הפיקוח על בחירת העולים, – כל צרתה היא בזה שאינה מיוסדת על שום עובדות.

אולם חשובה מתיקון פרט זה או אחר היא בחינת היסודות שעליהם בנתה הועדה את השקפתה בשאלות העליה. אף כאן תהיה זו תפיסה מרובה מדי אם נדרוש מועדת-שאו שתראה את שאלת ההגירה לאור הבנה כלכלית-חברתית מודרנית, שתתפוס אותה כאחד הגורמים בתוך הפרוצס של ההתפתחות המשקית. אמנם הדין וחשבון מצטט את דברי העדים הערביים ואת היקשיהם התמימים אך בבחינת בטוי דעת הקהל הערבית, כביכול. אבל תסתכלו ביתר עיון בתורת העליה של בעלי הדין וחשבון עצמם ותמצאו, כי היא דומה להשקפתו של השייך מבאר שבע ושל ראש עירית שכם כהדמות ביצה אחת לשניה. השייך מבאר שבע אומר על אודות הארץ: “היא כקרון הרכבת. אם יכניסו לתוך קרון זו מספר נוסעים שיעלה על כוח קליטתה – והתפוצצה הרכבת”. חג' תופיק חמד, מי שהיה במשך שש שנים ראש עירית נבלוס וציר הפרלמנט התורכי לשעבר, אומר בנידון זה: “אקח לדוגמא כוס זו המלאה מים. מה כוס זו תלך ותעלה על גדותיה, כשיוסיפו לה מים, כך גם הארץ תלך ותעבור על גדותיה”. השואה מעמיקה זו מעידה לדעתי על טיבם של צירי הפרלמנט התורכי יותר מאשר על מהותה של שאלת העליה. הטענה איננה טענה גם לגבי קרון שברכבת. אפילו כוח-קליטתה של זו הוא גמיש, לפעמים גמיש עד כדי להפליא. אף לא שמעתי מעולם על מקרה התפוצצות ברכבת מפאת צפיפות הנוסעים. אפילו כוח-קליטתה של קופסה לסרדינים הוא גמיש בגבולות ידועים. אבל העיקר הוא, כמובן, כי כל התפיסה הזאת היא ילדותית מבחינת הפרובלימה הכלכלית של ההגירה. שכן ארץ הקולטת מהגרים, ארץ העומדת על סף התפתחותה ועליתה המשקית – אינה לא קרון של רכבת ולא קופסה לסרדינים. אמנם מובן מאליו כי ועדת שאו גם היא אינה מקבלת את הדמיונות התמימים של נכבדי הערבים פשוטם כמשמעם. בקיאה היא בשפת הנוסחאות הפוליטיות ויודעת, כי “אחד היסודות העיקריים בשיטת הפעולה שנקבעה בשנת 1922 הוא – שהעליה לא תעלה על כוחה הכלכלי של ארץ ישראל לגבי קליטת עולים חדשים”. אולם כקרון הרכבת בעיני השייך כן “כוח הקליטה הכלכלי” בעיני הועדה. גם בעיניו וגם בעיניהם אין כאן חזיון המחייב בחינת כוחות-חברה דינמיים, כי אם שאלת נוסחא חיצונית, קפואה ומיכנית. לעומת זאת כל תנועת-עליה – כשתופסים אותה כפרוצס כלכלי חברתי – הריהי במציאות משואה מסובכת, משואה של פונקציות שאלה הם ערכיה העיקריים המתחלפים: כמות ההון הזורם לתוך חבל ההגירה או הקפיטל המצטבר בתחומיו, רמת החיים הנהוגה בו ורמת חייהם של המהגרים ואוצרותיו הטבעיים של חבל ההגירה. מהירות ההגירה, היקפה והרכבה מתאימים את עצמם לערכים הללו ונקבעים על ידיהם. אם כמות ההון מקורה בהלואות בין-לאומיות גדולות או במכרות זהב המתגלות פתאום במקום, או באוסף קרנות לאומיות בכל רחבי תבל – אין זה משנה את תפקידה הכלכלי בקליטת העולים בארצם החדשה. על יסוד אוצרות טבעיים נתונים וכמות הון נתונה תלך תנועת ההגירה ותצטמצם או תתרחב, בהתאם לדרישות העולים לגבי רמת-חייהם, לאמור, אם הם מסתפקים במועט אם לא. המסקנה היא, כי הבא לקבוע בדיוק את כוח קליטתו הכלכלית של חבל הגירה – עליו לקיים תנאי מוקדם אחד, והוא: לשלוט למעשה בכל הגורמים המתחלפים והגמישים האלה.

שליטה כזו תתואר – תאור עיוני – אך ורק במסגרת של משק צבורי מאורגן בהחלט, משק משוער אשר תכניתו לא רק מקיפה רשימה מפורטת ומדויקת של אמצעי העבודה והחמרים המוכנים לשימוש בתקופת הפעולה הקרובה, אלא גם יודעת מראש ובפרוטרוט את כמות ההון הנמצאת ברשות המשק לקראת תקופה זו ואת כיווניה של השקעת ההון, והיא מעיזה כמו כן להטיל אם פחות אם יותר את מרות הכלל על רמת חייהם של התושבים. לא קשה ביותר להוכיח, כי משק תכניתי זה הוא באמת המותאם ביותר לגבי תנאיה של ארץ-התישבות והגירה מודרנית, וכי אילו היה קיים במציאות היה מבטיח את התוצאות הפוריות ביותר מתוך הסתגלות גומלין בין כוח התפתחותה של הארץ ובין האמצעים הנתונים לשם השגת מטרה זו. למעשה השקפה זו גם מתאימה למסקנותיהם של חכמי מדע ההתישבות המודרניים – עד כמה שהספיקו להתעמק בפרובלימות אלה. בנידון זה קובע, למשל, מחקרם של פיליפס וודס, שהזכרנו אותו לעיל, את ההנחות הבאות:

“הנה המסקנה העיקרית היוצאת מתוך בירור-דברים זה: אם ברצונה של אוסטרליה להשתמש בישובה לתועלת גדולה ביותר, יש צורך במין הנהגה חברתית שתכוון את ההתפתחות הכלכלית, עד כמה שזו נוגעת בתנאי העסקת הפועלים השכירים. הנחה כזו היתה מצמיחה מקרבה תכנית לפיתוח מאורגן של ענפי המשק הראשוניים והשניים, תכנית בעלת ריכוז גבוה יותר, שהיה מביא לידי מניעת כל מיני בזבוז ולידי פיתוח טכניקה משוכללת יותר גם בהון וגם בעבודה, ונסיון ל”גהץ“, להסיר מעל הפרק את התנודות הקשות בערך של גאות ושפל החוזרות ונשנות במהלך העסקים. בקיצור, עלינו לעבד תכנית שעל פיה נשתמש בכחות העבודה שלנו, הקיימים והאפשריים, למען יבואו לידי תוצאות טובות ביותר”.

מותר לפקפק אם גם סיר ולטר שאו וחבריו הם חסידיו של הלך דעות “סוציאליסטי” כזה. אולם בכל אופן יש הכרח להבין, כי כל זמן שהמשק התכניתי הגדול הזה איננו קיים, כל זמן שאי אפשר לכוון לא את כמות ההון המובא מחוץ לארץ ולא את הנקודות העיקריות של השקעתו, ולא את רמת חייהם של המהגרים – יש להסיק את המסקנות ממצב הדברים הקיים. בדרך כלל, כל זמן שידו של “המשק החפשי”, כביכול, היא על העליונה, גם מהלך ההגירה לארץ זו או אחרת טבוע בחותם של המשטר המשקי והחברתי הקיים.

כל זמן שמצב זה מתקיים – אפשר שיקרו מעשי התערבות אדמינסטרטיבית במהלך תנועת העליה, אפשר שיתקינו כללים אדמינסטרטיביים לסידורה. פקודת המשרד למושבות יכול לבטל סרטיפיקטים ולשתק את עלית העובדים לארץ ישראל, גם לאחר ש“כוח-קליטתה” הכלכלי של הארץ לקראת תקופת פעולה קרובה נבחן ונבדק בשבע עיניים. הנימוקים למתן פקודה כזו יכולים להיות פוליטיים או טכסיסיים, אדמיניסטרטיביים או פסיכולוגיים. בכל אופן אין כל מגע בין פקודות המשרד ותקנות מנהל המחלקה ובין הפיקוח הכלכלי על פרוצס הכניסה לארץ. וכל זמן שידו של “המשק החפשי” היא על העליונה – יש להשלים עם העובדה, כי גם הריגולציה של כוח הקליטה הכלכלי לגבי ארץ זו או אחרת תתגשם – בגבולות ידועים – באופן “חפשי”, כי יפעל תהליך אבטומטי שיקבל על עצמו להשיב מתקופה לתקופה את משק הארץ לידי שווי משקלו. מיכניזם זה פועל בשני כוונים. הכוון הראשון הוא זה אשר מנהל המשרד הסטטיסטי של התאחדות מדינות אוסטרליה, בחקרו את דרכי קליטת ההגירה בתוך הארץ, קרא לו בשם “הפרינציפ של הנחש הבריח המתכוץ” ( boa constrictor principle ). במחקרו “ישוב אוסטרליה, טיבו וגודלו” הוא כותב בנידון זה 3:

“בהשקיפנו אחורנית על הנסיון שצברנו בשנות העבר, אפשר כמעט לאמר כי מנהגנו היה כמנהג הנחש המתכווץ: היינו בולעים כמות של הגירה לארצנו, ואחרי כן היינו נחים עד שעכלנו אותה. מהלך-ענינים כזה, תקופת בליעה ותקופת חוסר תנועה בזו אחר זו, אינו נראה כדרך הרצויה ביותר לסדור פיתוחה של הארץ”.

גם בעיניו נראה משק תכניתי כ“דרך הרצויה ביותר לסידור כניסת המהגרים אל הארץ”. אולם כל זמן שפעולת ההתישבות והפיתוח איננה מאורגנת ותכניתית בתכלית, אין להמנע מהשיטה הלקויה. ההולך אל היער אסור לו שיירא מפני הזאבים, אומר הפתגם הידוע. והוא הדין ביחס לכוון השני אשר בו פועל המיכניזם האבטומטי למען התאם את ההגירה לכוח הקליטה הכלכלי – לאמור, גלי היציאה המתרוממים מזמן לזמן. גם הם חלק כשר משיטת הריגולציה הבזבזנית, זו השולטת בשטח ההגירה שבמשק הקפיטליסטי. בנגוד לועדת שאו – יודעת כל ארץ וארץ, הנתונה להגירה והתישבות, את החזיונות האלה. גם בארצות רחבות ועשירות מארץ ישראל לא יכלו להמנע מהם. מוזר הדבר שצריך להרחיב את הדבור על עובדות פשוטות כאלה. נקח לדוגמא את ארגנטינה. בתקופה שבין שנת 1870 ושננת 1880 היתה בארץ זו היציאה במדה ממוצעת 41,24 אח' לגבי הכניסה, בין 1880–1890 היתה זו 23,59 אח‘, בין 1890–1900 62,49 אח’, בין 1910–1900 46,86 אח‘. במכסימום הגיעה היציאה ל-255,7 אח’ של העליה (1891), במינימום ל-11,3 אח' (1887) 4. בתנאי אוסטרליה היה מספר היוצאים בין שנת 1909–1913 במדה ממוצעת כ-56,5 אח' לגבי העולים, בין 1920–1924 כ-68,2 אח' 5. תנודות דומות לאלה אפשר לציין לגבי כל אחת מארצות ההגירה וההתישבות המודרנית.

הדגשת הדברים הברורים האלה היתה נחוצה בכדי להבליט את כל קוצר הראות הצפון בהרצאת הועדה לגבי ענין העליה היהודית לארץ ישראל. היה לה יסוד מספיק, לועדה זו, להתפלא על קיבתו הבריאה והחרוצה של הנחש המתכוץ הארץ-ישראלי, להשתאות אל המהירות שבה שבים הארץ והמשק היהודי בתוכה לאיתנם, לאחר בליעת כמות גדולה בערך של עולים. מן הראוי היה שהועדה תסביר עובדה זו מתוך הכנסת ההון הגדולה מאוד באופן יחסי ומתוך זריזותם הכלכלית וכוח הסתגלותם של העולים. במקום זה מביא הדין וחשבון טבלת-הפחדה המוכיחה כי מכסת שיעור ההגירה לארץ ישראל, המגיעה ל-1364 נפשות לשנה לכל 100,000 תושבים, עולה על מדת העליה היחסית לזילנד החדשה, ארגנטינה ואוסטרליה. אולם קביעת סטטיסטיקה כזו, כשאין כוללים בה גם את יתר הערכים המצטרפים למשואה, אינה מעידה במאומה על ההשפעה שעליה כזו, הגדולה באופן יחסי, משפיעה על התפתחותה של ארץ-הקליטה. ויסוד מספיק היה לה לועדה זו להתפלא על הדבר, שבמדה ממוצעת לא עלתה היציאה במשך עשר השנים האחרונות על 25 אחוזים לגבי העליה, על אף מכסת הכניסה הגבוהה. מן הראוי היה שתציין, כי יציאה ממוצעת כזו היא תוצאה טובה גם בהשואה למספרים המקבילים השייכים לארגנטינה ואוסטרליה, וכי תסביר עובדה זו מתוך מדרגת הארגון והתכניתיות המפותחת בערך של מפעל ההתישבות היהודית בארץ ישראל. תחת כל אלה לוטש הדין וחשבון את עיניו, עיני זועה ופחד, לנקודה האחת הנראית לו כסעיף אשמה כבדה שעל פיו יש לדון לכף חובה את העליה היהודית: תקופת המשבר וחוסר העבודה של שנות 1927/28, כתוצאות מעלית המעמד הבינוני שקדמה לה, גאות “העליה הרביעית”.

“העדים הערבים”, אומר בנידון זה הדו“ח, “הדגישו בתוקף כי המעמסה שהוטלה על שכמי משלם המסים בעקבות המצב שתארנו – היתה התוצאה הישרה מהכנסת מספר מהגרים אל הארץ אשר עלה על כח קליטתה בזמן ההוא. לצערנו אין ספק כי סיר ג’ון קמפבל צדק בציינו בדו”ח שלו, שמקור המשבר בשנים 1927 ו-1928 היה בזמן שנכנסו עולים לא”י למעלה מכח קליטתה הכלכלי".

מן הראוי שנתעכב על הסברה זו ונבחון ביתר תשומת-לב את ההשפעה שהשפיעו עלית המעמד הבינוני ומשבר שנות 28–1927 על הארץ בכללה, ועל הישוב הערבי בפרט. נקבל בתור נקודת-מוצא לבירורנו את ההנחה, כי ממשלת ארץ ישראל וההנהלה הציונית התאמצו ככל האפשר – מתקופת ההתחלה של “העליה הרביעית” – לשקול, עד כמה שדבר זה ניתן להשקל בדיוק את הסכויים הכלכליים שהיו צפויים לעליה זו ואת אפשרויות קליטתה בארץ – ולקבוע את סדרי העליה והיקפה בהתאם להערכתם זו. נניח כי טעו בחשבון ונסיח את דעתנו מהסיבות שגרמו לטעותם. אפשר שיהיו חלוקי דעות בדבר אם היה בכוחם לחזות מראש כי תתרחש מפולת בשער הכספים בפולין ותאכל בן לילה חלק גדול מהונם העצמי של העולים ואת הרזרבים שלהם, או אם יכלו לדעת כי רבים מבין העולים האלה ישקיעו את רכושם בלי טענות ובלי מענות בטיט ובלבנים, או אם מכסת הרכוש, שנמצא ברשותה של עלית המעמד הבינוני, לא היתה בדרך כלל גדולה כדי להבטיח לעולים עתיד כלכלי בריא בארץ (כפי שטענתי אני בזמנו). מכל מקום, כתוצאה מכל אלה באה תקופה של שפל קשה, חוסר העבודה, תשלומי סיוע, עבודות צבוריות, יציאה. כל אלה הצטרפו יחד. ורק לאט לאט חזר שווי המשקל. באמצע שנת 1929 שב המצב בשוק העבודה להיות נורמלי פחות או יותר, המשק היה מוכן שוב לתקופת עליה והרחבת גבולין. כשבאים לסכם את מאזן השנים האלה, מבחינת המפעל היהודי, יתכן שיש מקום לשאול: מהו סך הכל האחרון – ריוח או הפסד. מבחינה לאומית-ישובית יש לפקפק אם המחיר ששלמנו בעד כבושי העליה הרביעית, על ההפסדים הקשים בהון, על תקופת הסיוע הבלתי פורה, על בזבוז כוחות אנושיים בחדשי הרעב, על רכוש לאומי – שאין לממשו בידים – שאבד לנו עם כל אחד ואחד מהיוצאים, על משבר-האמון הקשה בקרב המוני העם היהודי, שהיה כרוך בכל זה באופן זמני, – אם מחיר זה לא היה גבוה מדי. מבחינה זו יש לבדוק בדיקה חמורה, אם אין דרכים ואמצעים לקדם את פני הסכנות ולמנוע בעד הפסדים כאלה, ככל האפשר. מכל מקום – ההפסדים הם הפסדים ש א נ ו הפסדנו, הבזבוז בזבוז של עצמנו ובשרנו, המבחן מבחן לתקותנו אנו, בקיצור כל הענין הוא עניננו. לעומת זאת, מהו מאזנה של תקופה זו מבחינת הארץ פלשתינה (א"י) ומבחינת תושביה הערבים? בכל אופן אין כאן דמיון בין הדברים. מבחינה זו הרי שנות העליה הרביעית הן קודם כל שנות עליה מפתיעה, כמעט קפיצה, בהכנסות הצבוריות ממסי-המכס, תשלומי-בנין ויתר המסים. גם הדין וחשבון מציין עליה זו – אם גם לא בקשר עם דברי התוכחה שאנו דנים בהם. ברשות ממשלת ארץ ישראל נמצא במשך השנים ההן תקציב של הכנסות, אשר כמוהו לא נראה מאז ועד היום הזה באוצר המדינה. בין 1923 ו-1924 הראו הכנסות הממשלה עודף של 500,000 לא“י בערך, בין 1924 ו-1925 – 700,000 לא”י;בראשית המשבר התחילה ירידה ממושכת שהגיעה בשנות המועקה להפרש של כמה מאות אלפים לירות. תוספת ההכנסה של השנים הטובות נמצאה בכל אופן ברשות הממשלה לצרכי האדמיניסטרציה ושכלולים, להרחבת השרותים הצבוריים ולשם תיקונים וחדושים לטובת הארץ בכללה. גל העליה ששטף בעוז נשא אתו גם עליה-קפיצה במחירי קרקעות, עליה שנוצלה על ידי בעלי הקרקעות הערבים מתוך קדחת של ספסרות שלא היתה עוד כדוגמתה בארץ. בן לילה נפתח – כפי שכבר הוזכר – גם שוק רחב ובעל כוח קניה רב למדי לתוצרת ירקות, בשר, חלב וביצים. אפילו אם נביא בחשבון שהרחבת-שוק זו היתה בחלקה רק זמנית (מכיון שיש לנכות את תושבי-העיר שיצאו מהסכום הכללי של העולים הנכנסים), הרי אין זה משנה מאומה. הרווח של היצרנים הערבים היה רווח, אם גם היה כלול בו יסוד של קוניונקטורה חולפת. ומה קרה כשבאה שעת השיתוק לעליה והחל המשבר? האם הישוב הערבי הוא אשר נשא בעול ההפסדים של היציאה? לפי הדין וחשבון של ועדת שאו צריך היה להניח את ההיפך, שהרי היהודים נתמעטו בארץ והגיעה בודאי שעת הרוחה ופריחה לתושבים הערבים. האם הממשלה היא אשר שלמה מאוצר המדינה את דמי הסיוע למחוסרי העבודה? אף פרוטה אחת. ואפשר שהמהגרים המדולדלים נפלו למעמסה על מוסדות צדקה ממלכתיים? כלל וכלל לא. מה שעשתה הממשלה – והישוב היה כפוי-תודה לה על מתת-חסד זו! – היה כלול בזה, שהחישה בחדשים אחדים עבודות ידועות, שנכללו בין כה וכה בתכניות המחלקה לעבודות הצבוריות ובזה שהעסיקה בעבודות אלה – בניגוד להרגליה בשנים כתקונן – כ-17 אחוז של פועלים עברים. מבחינת החשבון המסחרי הטהור ראוי איפוא שנציג, זה לעומת זה, את ההפרש בשכרם של 17 אחוז של פועלים עברים לגבי שכרם של פועלים ערבים ואת עודף ההכנסות שהכניס המשק הממלכתי והפרטי מתוך גל העליה הרביעית. השואה כזו היתה מוכיחה בעליל, כי מפלצת המשבר שהוצגה ע" הדין וחשבון אינה – מבחינת האינטרסים הלא-יהודיים – אלא דחליל. ואין הועדה מסתפקת בזה שהיא אומרת להוקיע את שיטת-העליה היהודית מנקודת ראות כלכלית, בהצביעה על תוצאות המשבר של 27–1926. היא מגלה את רצונה להשתמש בנסרי-הנימוקים הדלים, הלבושים ראיות בלויות, כדי להבהיל גם צפרים פוליטיות.

היא מרחיקה לכת עד כדי טענה, כי שיטת-העליה היהודית בשנים האלה מוכיחה בהחלט שההסתדרות הציונית הפירה בכוונה תחילה את הבטחתה החגיגית אשר על פיה היתה מחויבת להתאים את העליה לכוח קליטתה של הארץ. במקרה זה, כשהיא חוקרת תופעות כלכליות מורכבות, שנסתבכו על ידי כמה וכמה גורמים שאין להקיפם כמעט – אין הועדה דנה את “הצד הנאשם”, כביכול, לכף זכות מתוך ספק-אשמה, כשם שזיכתה את המופתי ואת הועד הפועל הערבי בשעת החקירה הפלילית הישרה. במקרה זה היא לוקחת לעצמה את הרשות המלאה להניח פשוטו כמשמעו, כי היתה כאן כוונה רעה, בגידה באמון, רמאות והפרת התחיבויות מפורשות.

אולם גם בזה לא הגענו עדיין לקצה דרך הבירור. גם את שאלת כוחה הכלכלי של הארץ לגבי קליטת-העליה יש לחקור – כמו את שאלת הקרקע – בבחינת פרובלימה משקית דינמית, בקשר עם התפתחותה הכלכלית של הארץ בכללה. לאור זה המכונה האבטומטית, זו המשיבה מדי תקופה בתקופה את שווי המשקל למשקה של ארץ ההגירה, אינה אלא כסכר העוצר בעד התפרצות השטף המפרה. נתן עוד הפעם למחברי המחקר “שאלת הישוב” להסביר את עמדתם לתשומת לבה של מחלקת העליה בממשלת ארץ ישראל. בשאלת ההתאמה של עלית הפועלים לגבי התפתחותו של המשק האוסטרלי הם אומרים בין יתר הדברים 6:

“הדרך היחידה שיש בה גם תבונה וגם בטחון היא לראות בפועלים לא מקרה-עבודה לשאוב ממנו כשיש צורך בידים לעבודה, כי אם חלק בניני של המכניזם המשקי אשר יתר חלקיו הפעילים הם אוצרות הטבע, הון ההשקעה ושיטת ההנהלה…”

השקפה זו שאנשי המדע באחת מארצות ההתישבות העיקריות של הקיסרות הבריטים דוגלים בשמה, תפישה דינמית של שאלת העליה מנקודת ראות כלכלית, היא היא ההשקפה שעליה נלחמנו במשך שנים עם מחלקת העליה של ממשלת א“י – וברוב המקרים לא העלינו בידינו אלא חרס. ואת השקפה זו הדו”ח אינו יודע להסביר אחרת מאשר מתוך כוונותיהם הנסתרות של היהודים העומדים לכבוש את השלטון בארץ – בעזרת שיטת עליה פזיזה ומופרזת.

והדו“ח – בבירורו העיוני – הוא בבחינת נסוג אחור אפילו לעומת שיטתה הלקויה של מחלקת העליה למעשה. כך, למשל, הולך ונשנה, הולך ומודגש פעמים רבות פרט אחד, שהועדה מקבלת אותו כראיה לתוצאות החמורות הכרוכות בעליה היהודית, והוא – מספר מחוסרי העבודה מבין הערבים. מספר מחוסרי-העבודה הערבים נקבע ע”י הועדה במקומות שונים של הרצאתה לזמנים שונים ב-2000–1600. נניח לרגע כי מספר זה הוא נכון. אמנם הנחה זו מעידה כבר על נדיבות-לב מוגזמת מצדנו. כל המספרים הללו בדבר חוסר-העבודה הערבי צצו פתע פתאום בעצם ימי חקירתה של ועדת שאו. הרשמה של פועלים או מחוסרי עבודה אינה קיימת בין הערבים, כידוע. מספרים אלה יסודם איפוא בהערכות ובהשערות סתם של פקידי המחוז, ואין ערובה כל-שהיא לדיוקם ולאמתותם. אבל אם גם נניח כי המספרים האלה הם נכונים, הרי שכחה הועדה שני דברים קטני ערך, כביכול. ראשית: אין אנו יודעים אם ימצא מי-שהוא, שיעיז לטעון כי בשנת 1920, ערב העליה היהודית החדשה, לא היו 1600 מחוסרי-העבודה האלה בנמצא. ואפילו אם כך – הרי בינתים נכנסו אל הארץ – אחרי שמוציאים מהחשבון את מספר היוצאים – כשלשים וחמשה אלף פועלים ובעלי-מלאכה אשר מצאו פה את פרנסתם תוך כדי עבודה במקצועם. שנית: יש להוסיף שאלפי פועלים ערבים, אשר עד ימי התרחבותו של המפעל היהודי היו חיים חיי עוני בכפרי-האריסים, מצאו להם עבודה קבועה בשכר במושבות היהודיות, במפעלי ההובלה והאימפורט היהודיים. עצם יצירת מעמד ערבי של פועלים שכירים בחקלאות היא תוצאת פעולתם הכלכלית של בעלי הפרדסים היהודים. אנו מערערים על ערכה הסוציאלי והלאומי של תוצאה זו – אולם גם ערעור זה אינו משנה את העובדה. כל אחד היוצא מגדר סקירה שטחית לגמרי יסיק מתוך כך את המסקנה, כי סך-הכל זה שקול כנגד 1600 מחוסרי-עבודה – אם הם קיימים בכלל. יתר על כן, איזה גשר רוצה הועדה לבנות בין חוסר העבודה של אלה ובין פעולתם הכלכלית של היהודים? אם המספר שנקבע בדו“ח הוא נכון, רוב מחוסרי העבודה הערבים נמצא או בין הסתתים, הבנאים והחוצבים בעיירות ערביות כגון רמאללה ועין-כרם – שכף רגלו של פועל עברי לא דרכה כמעט עדיין על אדמתן – או בין העוזרים בבתי-המלאכה הזעירים בירושלים, חברון ועזה. חוסר העבודה מהסוג הראשון הוא ברובו עונתי, הוא חוזר באופן נורמלי מתקופה לתקופה, ובמקצוע הבנין היה חזיון קבוע טרם החלו היהודים לבוא לארץ. את קולר חוסר העבודה מהסוג השני יש לתלות לא רק בצואר תעשית הסבון או האריג היהודית החדשה, אלא גם בצוארה של חרושת הנעלים הצ’יכית, של תעשית האריג האנגלית של מחוז לנקשיר, של התעשיה בכל ארצות התבל המביאות סחורה לא”י בכלל.

לא כן הועדה. ברצונה היה כנראה להבליט קשר אחר בין העובדות, ולפיכך היא קובעת בהרצאתה:

“מצד הערבים הופיעו עדים, אחד אחר השני, וביניהם רבים מאנשי הנסיון וההשפעה בקרב הערבים… וטענו עוד כי כניסת העולים היהודים למחוזות העירוניים – כשהיא תגיע בערך להיקף שהיהודים תובעים אותו – תגרום בהכרח לדחיקת רגל הערבים, לכבוש מקומם ע”י יהודים ולחוסר עבודה רחב שאין להמנע ממנו…"

פירוש הדבר: הועדה מניחה, שבישוב העירוני יש מקום לעליה יהודית רק על יסוד דחיקת רגלי הערבים ממקומות עבודתם. נמוק זה מסוכן ביותר, הואיל והוא הולם הלך-מחשבות מקובל הקשור בארצות שונות – ובתוכן גם אנגליה – עם הגירת הפועלים ובעלי-המלאכה היהודים. כי מעיניו של קורא שטחי תעלם העובדה היסודית, העושה דמיונות אלו לאל ומערערת את עיקרי טענתם של הערבים. ברוב ארצות ההגירה (ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ואפילו ארגנטינה) נושא אתו הפועל ובעל המלאכה היהודי הבא ממזרח אירופה, וכמו כן גם אחיו לגורל הפולני, האוקריני והאיטלקי, שכר עבודה ורמת חיים נמוכים בהשואה לפועל ובעל המלאכה המקומיים. בתנאים אלה השלמה עם רמת שכר ירודה היא כלי זינו היחיד של המהגר החדש, הנותן לו אפשרות לחדור אל משק מולדתו החדשה ע“י התחרות בעובד המקומי בעל השכר הגבוה. ההפך הגמור מזה חל ביחסים החברתיים הכלכליים המכריעים האלה בתנאי א”י – נמוק מספיק לועדת-שאו לבלי הזכירם כלל ולבלי נתח את חשיבותם. העולה היהודי בא"י הוא ביחס לערבי נושא שכר עבודה ורמת חיים גבוהים. ובאמת – זאת אין הועדה אומרת – נאלץ העולה היהודי-אירופי למעשה להלחם מלחמה קשה נגד השכר הנמוך של העובד המקומי, בכדי להחזיק מעמד ולהכות שורש במשק הארץ. ורק עם הציוד הטכני, הסידור בהנהלה, רמת הון ההשקעה וטיב התוצרת העולים במידה רבה במשק היהודי – הוא יכול להתחרות, על אף שכר העבודה הגבוה, עם ה- sweating shops הערבים ועבודתם הזולה. נכון כמו כן – ואף זאת אין הועדה מציינת – שמתחום המפעלים התעשיתיים המודרניים האלה קורנת השפעה ומשפיעה גם מעבר לתחומי המשק העברי, במובן המגמה המסתמנת גם במשק הערבי להרמת השכר והטבת תנאי העבודה. אם כן – איך יעלה על הדעת שהעולה היהודי האירופי דוחק את רגלי הפועל הערבי העירוני ממקום עבודתו?

אך אם אין כחה של הועדה גדול בעובדות ובהגיון, הרי הוא גדול בעניני אמונות ודעות. ואם אין לה מושג כל שהוא מאיקונומיה של עליה, לעומת זה תרבה בתרופות אדמיניסטרטיביות ועצות נמהרות: יצירת מוסדות לבקורת העליה, להרחבת סמכות הממשלה בבקורת זו ולהבטחת טיבו המוסרי והמשקי של העולה היהודי. בנוגע לצד הארגוני של הצעות הדו“ח – תכנית ועדה, דוגמת ועדת-העליה שבהצעת הרברט סמואל משנת 1922, המורכבת מאנגלים, ערבים ויהודים, אשר תיעץ לממשלה בעניני העליה – אין אמנם להתאימה לבמנה המנדט, אך באופן ממשי אין בה משום שנוי מעשי בראשית. ביסודו של דבר ישאר הכל כשהיה. ההכרעה תשאר למעשה גם להבא בידי הפקידות האנגלית ומשרד המושבות, ואם התנגדותם העורת, המחוסרת כל בסוס כלכלי, של הקיצוניים הערבים לעליה היהודית תתבטא בעתונות פרועה או בועדה ממונה באופן מיוחד – ההבדל בין זו וזו אינו מכריע. אך ביחס לצד המוסרי של הענין, דאגת הועדה “לאפיו ולמידת הכשרתו של העולה”: – נכון הדבר שהועדה יכולה להסתמך, במשפטה בדבר טיב העולה היהודי, על דעותיו הקדומות של סיר ג’ון קמפבל. אך איזו אירוניה מרה – להעלות על הדעת שעוני עבד-אל-האדי או נצר ממשפחת נשאשיבי מיועד לשקוד על הבקורת המוסרית והיהודית של העולה היהודי! לאשרנו יש להטיל ספק אם העצות האדמיניסטרטיביות של הועדה נחוצות הן באמת. ירגעו-נא האדונים האלה. התכונה המוסרית והמשקית של החלוץ העברי אינה לקויה כל כך. ולא עוד אלא שהיא מצוינת – במידה שעם חסר מולדת יכול להצטיין אחרי דורות של דכוי סוציאלי ושלילת זכויות פוליטיות ובשעת מתיחת כל כוחותיו לקראת התאמצות גדולה אחרונה לחרות וקיום אנושי. העם היהודי נותן את מיטב כחות הנוער הנמצאים ברשותו. יודע הוא כי אין תקוה אחרת. ואם רובצת מעמסה על לב הנוער החלוצי הזה, אם יש אשר בודדים בשורותיו הולכים ומתמלאים מרירות וקהות, הרי זה מתוך התנונות למראה אטיות הבלתי-ישרות למאורעות אב, היא קומפלכס הטענות הקונסטיטוציוניות של הישוב הערבי. בעצם כורך הדו”ח שלשה סעיפים עיקריים בתוך הקומפלכס הזה. לראשונה – הסיסמה הערבית לשלטון עצמי:

 

ט

השלישית שבין השאלות הגדולות, אשר בהן רואה הועדה את הסבות הבלתי-ישרות למאורעות אב, היא קומפלכס הטענות הקונסטיטוציוניות של הישוב הערבי. בעצם כורך הדו"ח שלשה סעיפים עיקריים בתוך הקומפלכס הזה. לראשונה – הסיסמה הערבית לשלטון עצמי:

“אנו מאמינים שהרגשת ההתמרמרות והאכזבה, השוררת בין ערבי הארץ כתוצאה מאי-הצלחתם במשך ימים רבים לקבל מידה כל שהיא של שלטון עצמי, מחמירה בהרבה את הקושיים של הממשלה המקומית”.

הטענה השניה היא – זכויות הקדימה שניתנו לסוכנות היהודית.

“נוצר מצב, שבארץ, בה צריכה הממשלה לקבל החלטות הנוגעות בעניניהם של שני עמים, אין לרוב הגדול של התושבים צנור רשמי לשם מגע עם הממשלה המקומית, בשעה שמיעוט קטן מבין אומה אחרת יש לו יחסים קרובים ורשמיים עם הממשלה”.

השלישית היא המגמה המסתמנת, כביכול, להוסיף על זכויות הסוכנות היהודית ולהרחיבן עד כדי חדירה לתחום הממשלה.

אחרי כל מה ששמענו מפי מחברי הדו"ח – לא נהיה כמופתעים גם מדי נשמע אותם מדברים ללא צל של ספק על קובלנותיהם הקונסטיטוציוניות של התושבים. שיטת ההוכחות גם כאן היא השיטה המפורסמת שכבר הראתה את כחה, שיטת ההפגנות, המשלחות, כוס המים, השמועות ומחיאת הכפים.

נבדוק-נא סעיף אחר סעיף. בשאלת הקונסטיטוציה קובע הדו“ח קודם-כל את העובדה, שבין המנהיגים הפוליטיים של הערבים פשטה “הרגשת התמרמרות כנה וחזקה על כי לא עלה בידם להשיג הקמת מוסדות נבחרים”. ואין זה מפליא אותם, את חברי ועדת שאו, כי על כן ענין להם פה עם אנשי-אריסטוקרטיה ממשפחות מיוחסות ועתיקות. ברם, גם הטענה שרק חוג פוליטיקאים מקצועיים ועתונאים מעוניין בתיקונים במשטר המדיני – אינה מתקבלת על דעתם כל עיקר. איש לא יטיל ספק, לפי דעתם של חברי-הועדה, שהאכרים והכפריים מתענינים באופן ממשי ואישי גם בתוצאות הפוליטיקה של “הבית הלאומי”, וכמו כן גם בפרולימות של ההתפתחות הפרלמנטרית;בעונת השנה שהאדמה אינה תובעת עבוד נוטים אנשי הכפר מאפס מעשה לוכוחים פוליטיים;ולכן, כנראה, ערים הם הפלחים הערבים במובן פוליטי יותר ממרבית אנשי אירופה! כמה צחקה ודאי המשלחת הערבית במלון היד-פרק למקרא הרצאה זו על הלך הרוח הפוליטי של הכפריים הפלשתינאים! ובכל זאת, עם כל לקוייהן של הוכחות הועדה, באחת צדקה על כל פנים: בהציגה את שאלת המשטר הפוליטי בארץ, כשאלה תכופה מאד, מעל לכל התמורות הזמניות. משטר המוסר את כל השלטון לידי פקידות אבטוקרטית בלונדון וירושלים, שבצלה גמלו לא רק מאורעות אב והדו”ח של ועדת שאו, אלא גם שורה ארוכה של מעשי התעללות אדמיניסטרטיבית עד להפסקת העליה – משטר כזה רחוק מאוד מלהיות אידיאל שאין להרהר אחריו. פחות מלכולם יש לנו יסוד לקדש את המצב הזה, שאינו מאפשר לנו אפילו פיקוח קל על שלטון-הפקידות. אבל דוקא בשטח זה של שאלת המשטר המסובכת נמנעה ועדת-החקירה מכל הצעות ותכניות לשנויים.

בשטח זה היא מסתפקת בטכסיס, שמטרתו להצדיק את פעולותיה של אנגליה האדירה על חשבוננו אנו ולהטיל על שכם הציוניות את האשמה, כי היא המעכבת את התפתחותו של שלטון דמוקרטי בא“י. בעמדה זו נשאר אמנם הדו”ח של ועדת שאו בקו הטכסיסי המסורתי שהותוה עוד בחליפת המכתבים שבין צ’רצ’יל והמשלחת הערבית בשנת 1922 ונמשך עד להצהרות החדשות של הממשלה, עד להודעת משרד המושבות לרגלי גמר המשא ומתן עם המשלחת הערבית משנת 1930, עד ההצהרה הרשמית לרגלי הפסקת העליה ועד הספר הלבן האחרון שנמסר לועדת המנדטים. עוד בשנת 1922 כתב צ’רצ’יל: 7

“אשר לסעיף 22 מספר הברית של חבר-הלאומים… הכרח לי להעיר שסוריה ועירק נזכרות בפירוש בסעיף 94 של חוזה זה ומוכרות בו לפי שעה כמדינות עצמאיות… מצד שני אין הסעיף 95 כולל בסוג זה את פלשתינה. הסבה לכך היא, כמצוין באותו סעיף, שממשלת המנדט אחראית להגשמת ההצהרה שנמסרה ב-2 לנובמבר 1917… אין כאן יחס רע כלפי תושבי פלשתינה כאל מפגרים בהתקדמותם לעומת שכניהם אשר בסוריה או עירק. המצב הוא מיוחד בגלל זה שממשלת הוד מלכותו קשורה בהבטחה”…

המשלחת הערבית בזמנה הזדרזה וקבלה לתשומת לב את ההודעה החשובה הזו. ובתשובתה היא מסתמכת עליה וכותבת:

“ההודעה דלעיל מכילה ראיה מכריעה, שיצירת הבית הלאומי היהודי היא הסיבה לשלילת זכויותינו הטבעיות ליצירת ממשלה עצמאית, דוגמת ארם נהרים וחג’ז”…

עמדה זו נוחה מאוד לממשלה האנגלית. אם כי לא ממדת היושר הוא שהתקיף יתחבא מאחורי גבו של החלש – הרי יש בזה מה-שהוא מן הנחמה. אכן במציאות שונים הם פני הדברים לגמרי. האם באמת עניני הציונות הם הם הקובעים את קו הממשלה בשאלת המשטר הפוליטי? כשהכריז “דבר המלך במועצה” משנת 1922 על מועצה מחוקקת, לא היתה פקודה זו תלויה בהסכמת היהודים. וכשבטלה הממשלה את הכרזתה, הרי גם זה לא בא בגלל היהודים, אלא בגלל החרם שהכריזו הערבים. וכשחדל הנציב העליון בקיץ 1929 בלונדון את המשא ומתן בדבר שנויים קונסטיטוציוניים, הרי זה נעשה ללא משא ומתן רשמי כל-שהוא עם באי-כוח היהודים. הצבור היהודי אינו יודע עד היום מה הן התכניות הקונסטיטוציוניות שסיר ג’ון צ’נסלור הוביל באמתחתו, וודאי היה מפתח אותן – אלמלא הוכרח תחת זה לכתוב את כרוז ההאשמה מ-1 לספטמבר. וכמו כן אין הישוב העברי יודע עד היום מה הם השנויים הקונסטיטוציוניים שמשרד המושבות – במשאו ומתנו בשנה הזאת עם המשלחת הערבית – חשבם להצעות שבגדר האפשרות. ומצד שני מושפעת הממשלה מבחינת שאלה זו מגורמים אחרים לגמרי. בחוגים רחבים של דעת הקהל האנגלית – עד לשורות מפלגת העבודה – השתרר הלך-נפש של אכזבה לגבי תוצאות הליברליזם במושבות, וביחוד גברה האכזבה ביחס לתוצאות המשטר הפרלמנטרי בארצות המזרח, – ואין זה סוד שאפילו חסיד ותיק לתורות הדמוקרטיה כמזכיר המושבות, הפביאני סידני וב, אף הוא בין החוזרים בתשובה. ואמנם מה המה “הפרלמנטים” של עבר הירדן ואפילו של ארם נהריים, אם לא פרודיות מגוחכות ומדכאות גם יחד של הדמוקרטיה הפרלמנטרית! מסבות אלו וכדומה להן נעשו השלטונות המרכזיים בלונדון בשנים האחרונות מתונים יותר לגבי מתן זכויות של שלטון פרלמנטרי (אפילו מוגבל). נקח לדוגמה את קפריסין. שם, כידוע, אין מנדט ולכן אין גם כל שניות שבמנדט. אין שם גם הצהרת בלפור שתפריע לממשלת בריטניה להכניס שם תקונים קונסטיטוציוניים כיד הנדיבות הטובה עליה. קפריסין, על אוכלוסיה היונים-תורכים, היא, באופן יחסי, ארץ מפותחת. היונים והתורכים נהנים במדינותיהם מזמן מזכויות פרלמנטריות. ובכל זאת הודיע מזכיר המושבות, לורד פספילד, בתשובתו לתזכיר היונים, חברי המועצה המחוקקת של קפריסין, בדבר הרחבת הזכויות הקונסטיטוציוניות של התושבים: 8

“הראשונה שבין הדרישות הללו, הכלולה בסעיף א', היא התביעה לתת לאי קפריסין משטר של שלטון עצמאי. דרישה זו נבחנה מצדי בתשומת לב רבה. ולא בלי צער באתי לידי מסקנה, כי לא הגיע עדיין הזמן שטובת כלל האוכלוסין בקפריסין תדרוש נסיון קונסטיטוציוני בכוון זה. המוסדות שנוסדו באי עד עכשיו ונמסרו במדות שונות להנהלת התושבים, אין לומר עליהם שהגיעו ליכולת הפעולה הנאותה – שאותה יש לקבל כתנאי קודם להרחבת היקפה של השיטה…”

כמה מפתיעה לשון זו בארץ שממשלת הוד מלכותו אינה קשורה שם בשום הבטחה כלפי שום בן-אדם. לעומת זה אין ועדת שאו מעוררת אף לרגע קט את השאלה: כיצד, בעצם, פעלו המוסדות הנבחרים בא"י, שעד עכשיו עמדו במידה ידועה תחת תושבי הארץ, למשל העיריות המעורבות? אילו באו לחקור מקרוב בשאלה זו – היה מתגלה שגם מחוץ להתחיבויות המנדט לגבי הבית הלאומי, עומדות עוד שאלות מעשיות למכשול על דרך הקמת בית נבחרים פלשתינאי עם רוב ערבי. כדאי היה לבדוק היטב את המצב בבירתנו ירושלים, – מקום עבודתה של ועדת החקירה, – בה נמצאת העיריה, על יסוד חוקת-בחירות משונה ונפסדת, תחת הנהלת רוב ערבי–אם כי רוב תושבי העיר הם יהודים. כדאי היה לחשוף שם (לעיני השלטונות המרכזיים!) משטר של פטרונות במשק ומשא פנים לטובת המשפחות המיוחסות, קפוח זכויותיו של המיעוט בהנהלה ובעבודות הצבוריות העירוניות, נכלי אישים מעונינים, השחתה במסירת עבודות לקבלנים ושרירות-לב אדמיניסטרטיבית. אך למה להם לחברי ועדת שאו להלאות עצמם בחקירות בלתי-נעימות כאלה, אם יש להם תמיד מוצא נוח להגיד, כי הפוליטיקה של הבית הלאומי היא היא הקובעת את שיטת הממשלה בשאלת המשטר הקונסטיטוציוני והיא היא האשמה באכזבת הערבים!

לעומת זה הם מדגישים טענה אחרת בשטח הנידון. הם קובעים, “שדברי קבוצות חשובות ביהדות הפלשתינאית מתנגדים היום בחריפות לפיתוח מוסדות השלטון העצמי בארץ, אם כי זה מהוה סעיף עיקרי בתכנית שנתקבלה בשנת 1922”. גם הנחה זו משמשת להם – יחד עם הראיה המכריעה של העליה הזדונית משנות 1925/26, שעלתה על כח קליטתה של הארץ – בכדי להוכיח שההסתדרות הציונית הפרה את חתימתה על הספר הלבן של צ’רצ’יל ולהאשים את הסוכנות היהודית באי-נאמנות, בהפרת חוזה ורמאות ביודעים. והקורא הסתמי עלול שיתן דעתו על האשמה זו וגם יקבלה, הואיל ובעל-הדין כאן הוא העם היהודי! אך הבה נסכם עוד פעם את העובדות: בשנת 1922 מכריזה הממשלה על בחירות למועצה מחוקקת. ואם כי ידוע היה מראש שהערבים יהוו רוב גדול בין חבריה הנבחרים – משתתפים היהודים בבחירות. מנהיגי הערבים מכריזים סיסמת חרם. כתוצאה מזה מתבטלות הבחירות. בינתים ארעו מקרים קלים כגון אלה שאירעו לישוב היהודי בימי-אב. אמנם האורגנים הפוליטים של התנועה הערבית אינם נחשבים באופן רשמי לחייבים בעוון סידור הפרעות, אך בכל זאת רב משקל ההאשמות נגדם על תעמולת-הסתה, העלמת-אשמים ועדות-שקר. אורגנים אלה מנצלים את מאורעות אב לשם התקפה על עצם יסודותיו החיוניים של הבית הלאומי. מעשהו הראשון של הנציב העליון בשובו ארצה הוא גלוי-דעת, שהמשא ומתן בשאלת התיקונים הקונסטיטוציוניים נפסק. מה על היהודים לעשות לפי דעת חברי הועדה הנכבדים ונדיבי הלב? האם לא צריכים היו להסיק כל מסקנה מתוך נסיונם? האם יופתע מי-שהוא אם שלשלת המאורעות הזו הביאה שנוי ביחסם של יהודים רבים לשאלת השלטון? הועדה היא אחוזת הפתעה. שנוי יחס זה הוא בעיניה ראיה מספיקה למזמות היהודים ושאיפותיהם להשתלט על הארץ. אין הועדה יכולה להעלות על דעתה, שגם האומה העברית מחויבת להגן על מינימום של ערך אנושי וכבוד עצמי. הם אינם יכולים לתאר את היהודים אלא כנכנעים המקבלים את גזרת התקיף וגם קוראים לה חסד!

נסוחן של שתי הקובלנות הקונסטיטוציוניות האחרות – מצטרף אף הוא לתאור המסורס הזה של שאלת המשטר. התמרמרות הערבים גדלה, כביכול, על כי ליהודים יש קשר בלתי-אמצעי עם הממשלה בירושלים ולונדון ע“י אורגן מוסמך – סוכנותם המוכרת והמאושרת – בה בעת שהרוב היערבי אין לו צינור ישר כזה. ואין הועדה הזאת, העטופה באיצטלא של יושר וצדק, מציינת כלל שבשנת 1923 הציעה הממשלה הבריטית לערבים יסוד “סוכנות ערבית” שות-זכויות לסוכנות היהודית, אם כי סעיף 4 של המנדט אינו מזכיר אורגן כזה. ואין מלה בפי הועדה להזכיר, שאם אין לערבים עכשיו סוכנות רשמית – הרי אין זה אלא משום שהסתלקו מהצעת הממשלה. ואף זאת אין הדו”ח מציין: שלמעשה התיחסה ממשלת א“י – מימי נציבותו של סיר הרברט סמואל ועד היום – אל הועד הפועל הערבי כאל ביאת-כח הערבים הפלשתינאים, אע”פ שועד זה לא נבחר בבחירות עממיות-דמוקרטיות, אלא נוסד כפרי תחבולות ומעשי-מרמה שונים. וכדאי היה לשמוע מפי אחד הפקידים הגבוהים בממשלת א“י: באיזה דבר נהנתה הסוכנות היהודית, המאושרת ע”י משפט העמים, יתר זכויות מאשר הועד הפועל הערבי? האם אין עצם ההודאה בועד הפועל הערבי כבאחד הצדדים הרשמיים בפני ועדת החקירה (לצד הסוכנות והממשלה) – ראיה הסותרת את כל הטענה הזו?

תחת זה מאשים הדו“ח את הסוכנות היהודית במגמה לעבור את גבולות סמכותה המוגדרת, לגזול זכויות יתרות ולחדור אל תחום סמכותה של הממשלה. האשמה זו מסייעת לועדה (בתורת סעיף שלישי אחרי העליה המופרזת ושנוי היחס לשאלת השלטון העצמי) לבסס את הנחתה בדבר הפרת החתימה על “הספר הלבן” משנת 1922! היא משמשת יסוד להצעה 54 של הדו”ח, המיעצת לממשלה “להודיע מחדש שהעמדה המיוחדת שניתנה להתסדרות הציונית על פי המנדט – אינה נותנת לה את הזכות להשתתף במידה כל-שהיא בממשלת הארץ”. לשם ביסוס האשמתה מביאה הועדה חומר הוכחה: היא מספרת, למשל, בקשר עם זה כי מצד המוסדות היהודים התאוננו על שהפקודות מערב יום-הכיפורים 1928 בדבר הסדורים על יד הכותל המערבי נמסרו לשמש המשמש על יד הכותל ולא להנהלה הציונית. דוגמה ברורה לשאיפת הסוכנות לכבוש לעצמה מקום בין הממשלה והישוב. אולם דוגמא זו – יסודה בעובדות מסורסות. סקירה מרפרפת על פני הבקשה, שהגישה ההסתדרות הציונית באוקטובר 1928 לחבר הלאומים בקשר עם המאורעות על יד הכותל, דיה להוכיח שהתלונה היהודית לא התבססה כלל על זכויות הסוכנות היהודית, כי אם הדגישה את העובדה שהממשלה הנהיגה סידורים חדשים על יד הכותל “מבלי לתת הודעה מוקדמת לשום מוסד יהודי אחראי”. וידוע שגם בעל פה הוגד בשעתו לממשלה, שפקודותיה צריכות היו להמסר לרבנות הראשית או להנהלה הציונית או לועד הלאומי. התיאור שבדו“ח אינו יכול איפוא לשמש חומר להוכחה. ראיה שניה להאשמה זו היא אחת ההחלטות של הקונגרס בצוריך, שהדו”ח מצטט אותה כסתירה לספר הלבן משנת 1922. גם נוסחת ההחלטה הזאת מסורסת בתכנה ומובנה. הועדה תצטרך להסתתר מאחורי גבו של המתרגם הרשמי, בכדי לתרץ את העובדה הזאת בכלל. לאמתו של דבר נוסח ההחלטה שנתקבלה בצוריך הוא כדלקמן:

"התנאי הכללי הוקדם להגשמתו המלאה (של המנדט) הוא קביעת מצבה הממשי של הסוכנות היהודית באורגניזם של הנהלת הארץ בהתאם לתקנות המנדט, שתופה למעשה – בגבולות זכויותיה הקונסטיטוציוניות – בתחום מתן עצות לממשלה ועבודת גומלין עמה בכל אותם הענינים הכלכליים, הסוציאליים וכו' הנוגעים בהקמת הבית הלאומי היהודי.

דעת הקונגרס היא כי בא המועד להציע לממשלת המנדט שתדאג לכך כי חלקה זה הצודק של הסוכנות היהודית בפיתוח הארץ יבוא לידי בטוי מעשי ומלא ובלתי-מקופח בסדורי-ההנהלה היום-יומיים".

בהחלטה זו אין איפוא זכר למה שהדו“ח מצטט כדרישת ה”חלק הצודק של הסוכנות היהודית… בהנהלת הממשלה“. תכנה של החלטה זו אינו, בעצם, אלא מסקנת הדו”ח גופא המיעצת לממשלה (בחלק ב' של ההצעה 54) “לבחון את האפשרויות למען הגדיר את הסעיף 4 של המנדט הגדרה מוחלטת וברורה”. תהיינה מה שתהיינה כונות הועדה בהצעתה זו – ברם ההצעה עצמה עולה בד בבד עם כונת ההחלטה שנתקבלה בצוריך. שכן הקונגרס הציוני רק חשב שסעיף 4 של המנדט הארץ-ישראלי מוכרח לכלול איזה מובן שהוא. ברם מובן זה “התמזמז” כנראה ונפל תחת השולחן הירוק אגב פעולתם של משרד המושבות וממשלת א"י. הקונגרס התעורר לדרוש, כפי שדרשה גם ועדת החקירה, שהנוסח הגמיש והמעורפל של סעיף זה במנדט יושלם וילבש צורה ברורה ומפורשת ויקבע למעשה את סטטוס הסוכנות היהודית בלונדון וירושלים.

 

י

על מסקנה אחת ויחידה מתוך המסקנות העיקריות של הועדה – תחתום התנועה הציונית בשתי ידיה. זוהי הדרישה להצהרה ברורה – שאינה ניתנת להתפרש לשתי פנים – בדבר השיטות המעשיות שהממשלה הבריטית אומרת ליסד עליהן בעתיד את הפוליטיקה שלה בא"י:

“השקפתנו היא”, נאמר בהצעה 46 של הדו“ח, “שפרסום גלוי דעת ברור על הפוליטיקה שממשלת הוד מלכותו אומרת לנקוט בא”י – חשוב מאד להצלחת הממשלה בארץ זו… כמו כן חשוב שמ. ה. מ. תסביר שהיא תתן תוקף מלא לפוליטיקה זו בכל האמצעים העומדים לרשותה”.

הגדרה כזו של שיטת הממשלה לעתיד אינה יכולה להסתפק בהודעות המטעימות את האופי הבין-לאומי של המנדט הא“י ואת השויון הפורמלי בין שני חלקיו,, – דוגמת הצהרתו של מקדונלד והודעותיו של שילס בג’ניבה. פסיחה על סעיפי נוסחאות אינה פוליטיקה. ואם כתוצאה מן הדו”ח של ועדת שאו נתגבר על נקודת קפאון זו ונזוז ממנה, הרי שתפקידו של דו“ח זה בתולדות בנינה של א”י עברית יהא אחרי הכל שונה לגמרי מכפי שעלה בדעת מחבריו.

הדו“ח של ועדת שאו מגולל את הפרובלימה הציונית בכל היקפה. בירור הפרובלימה הזאת בתחום הוכוח הפוליטי העולמי הוא אפשרי כיום יותר מאשר בזמן ועידת השלום או סן-רמו. הציונות היתה אז בעיני העולם מין משואה המורכבת כמעט כולה מנעלמים. כיום אפשר כבר לתת בה כמה סימנים אריתמטיים חלף הסימנים האלגבראיים. הגורמים השונים והמשונים, המצטרפים למפעל העברי בא”י, קבועים עכשיו ביתר דיוק, גם הקשיים הפנימיים והשאלות המסובכות, שעל הציונות להתגבר עליהם עכשיו בדרך למטרתה, – ברורים יותר. אפילו הדו“ח של ועדת שאו הוא בבחינת מורה-דרך מצוין לנבוכי הזמן, התועים בסבך הקשיים הפנימיים של בנין א”י היהודית. אמנם הקורא הבלתי מנוסה לא יוכל ללמוד מתוך קריאת דו“ח זה מה פעלו היהודים בא”י, לשם מה פעלו מה שפעלו ומה אפשר עוד לפעול. ואף את הפרובלימות הרציניות, מבחינת הכלכלה והסוציאליות, המתעוררות מתוך התגשמות המפעל בא“י – ילמד הקורא רק בתאור טפל ומסורס. אולם יתברר לו יפה סבך הקשיים שבהם נתקלת הציונות בבואה להתגשם בכל היקפה וגדלה: מלחמה בסביבה פוליטית אויבת, קרקע מנוצל, משק מזרחי משותק ונחשל, סביבה סוציאלית קפואה ומחוסרת-חזון. ע”י כך נכנס בירור הפרובלימה הציונית לתקופה חדשה ומכריעה. הדו"ח מתאמץ לחשוף את מטרות הציוניות הנעלמות, לפענח את צפונותיה. הוא מתאמץ לקרוע את הלוט מעל פני הציונות ולגלות בכח את פרצופה. והמעט שעלה בידו יספיק כדי שהבירור הפוליטי בדבר תכנה, מטרתה ודרכי הגשמתה – יהא בבחינת ההכרח ובגדר האפשרות.

ומוטב כי לא נשלה את נפשנו גם מבחינה זו. אנו מדגישים גם כיום, כפי שהדגשנו תמול ושלשום במלחמתנו נגד הרדיקליזם הפוליטי המעושה המתהלך בתנועה הציונית, שאין הציונות מעונינת בשום פנים בניפוח צעקני של הויכוח על נוסחאות מטרותיה. התוצאות בכל בירור ממין זה תלויות בדרך הטבע ביחסי הכוחות הממשיים המשתתפים בו. כל שהציונות תקדים להגרר אחרי בירור פוליטי עולמי כזה – בה במידה תרע לעצמה. כל שתדחה את השעה – בה במידה תיטיב לעצמה. והנה השואה בדרך משל, אם כי בתכנו הוא נבדל בהרבה מהנמשל: אילו נאלצה התנועה הלאומית הפולנית, בהיותה מחולקת בין שלש מלוכות אדירות, נניח בשנת 1900, להתוכח בפרהסיה על מטרותיה הפוליטיות האחרונות בפני המדינאים והעתונאים הרוסים, הגרמנים והאוסטרים – התועלת שהתנועה הפולנית היתה מפיקה מויכוח זה מוטלת בספק. ואלה מבין אנשינו, שסייעו בכל כוחם לדעת-הקהל הערבית ולעתונות האירופאית להרים תימרות אבק של נוסחאות על מטרותיה האחרונות של הציונות – אין להם כל יסוד להתפאר בחכמתם המדינית.

אולם מצד שני אין כל זה משנה את העובדה, שמאורעות אב הכניסו את הציונות לתקופת בירור פוליטי מקיף ויסודי. לא אנו בחרנו לנו מצב כזה, – נדחפנו לתוכו. ההכרח בא מהחוץ. אחרי שנתפרסמו השרטוטים של ה' מילס – הרבה מן הפרושים נעשו מיותרים. מדינאי ציוני שתקן יכול לפנות אל משרד המושבות או לחבר הלאומים ולשאול בפשטות: “מה אתם רוצים, רבותי, שרטוט א' או ב‘, ג’ או ד'?” ולפי התשובה לשאלה זו תהא תלויה קביעת האמצעים הפוליטיים להגשמת המטרה. בתנאים הנוכחים הרי זו הדרך היחידה, כנראה, להפוך את הדו"ח של ועדת שאו, על אף כל הקוניונקטורות הזמניות, למנוף חשוב להגשמתה של ציונות גדולות. כי לא נוסחאות נחוצות לנו ולא אשור חגיגי לנוסחאות. נחוצה לנו תכנית פעולה מקיפה, למען הציעה לממשלה הבריטית ולחבר הלאומים, ותכנית זו תקבע, – החל בשאלת הקרקע והעליה, בעבר הירדן ושאלת המשטר, וגמור בשאלות הרוטינה האדמינסטרטיבית – את מהלך העבודה היום-יומית לבנין הבית הלאומי למשך חמש-עשרה או עשרים שנה הקרובות.


  1. כל חלוף המכתבים הזה, הכולל יותר מארבעים דוקומנטים, נתפרסם ע“י ממשלת ארצות הברית בתוך חוברת ששמה המנדט לא”י".  ↩

  2. עיין: פרטי–כל של הישיבה השלוש–עשרה של ועדת המנדטים. ע' 47.  ↩

  3. Pacific relations S.ries No. 1. p. 54.  ↩

  4. Dr. Georg Hiller, Einwanderung und Kolonisation in Argentinien.Tabelle I – III. P.137|138.  ↩

  5. תזכיר הוה"ל לועדת המנדטים, יוני 1930. ע' 11.  ↩

  6. פיליפס וווד, עמ' 44.  ↩

  7. Cmd. 1700. 1922. p. 5 [7]  ↩

  8. Cmd. 3477. 1930. p. 16  ↩