לחנוני המקיף צרכי אוכל אנו מתאמצים לסלק חובותינו בעתם, שלא להפסיד חלילה את הקרדיט שלנו, ההכרחי כל כך בצוק העתים. אבל הנה מטה ידנו, ועל כרחנו, על כרחנו, נערמים המספרים הנוראים תלים־תלים בפנקסו הגדול. פניו שוב אינם אלינו כתמול שלשום, אם כי עודנו נותן, נותן. המצוקה הגדולה אינה נקיה מאבק סקרנות: עד מתי יתאפק? עד היכן? עד לידי איזו צורה יביאהו מצב זה סוף כל סוף? כדאי לראות פעם את האדם ב“סטדיה” האחרונה.
והנה בא היום.
– איני יכול יותר. חסל!
חשכו העינים, ברם, הסקרנות מצאה בתוך כך את סיפּוקה:
עתה ראיתי!