גורלי תקעני לתוך ישוב־איכרים נכרי. איכרים ועבדיהם ושפחותיהם. מלכות העבודה בחיק הטבע הנהדר. כאן, לכאורה, צריך היה לצמוח האדם האמיתי, האדם כלבבנו, אבל לא.
הצעירים, עוילי הכפר הללו, נבערים, גסים, ואיזה ניוול־רשעות הוצק בחטמיהם, ועבדי האיכרים – חשודים על הכל. בעתונים יש לקרוא לא־אחת על “באוערנקנעכט”, שאינס או רצח. וזה צחוקם וזה ניבול פיהם עם השפחות בערב ליד הבאר. פרא־עם.
ורק לפעמים בלילה מהם עוברים על חלוני אגב ניגון מרושל בהרמוניקה – ולבי נהפך בבת־אחת לסלוח להם את הכל. שום מוסיקה בעולם אינה נוגעת עד נפשי כנגינת־הרמוניקה לילית זו בחוץ שהולכת ומתרחקת ומתרחקת.
הרי שבתוך־תוכם עצור אדם אחר!