בצאתי לפנות ערב אל מחוץ לעיר לשם טיול, איני יכול נשוא את המבטים הסקרניים, הפרובינציאליים של דרי הפרבר הללו, שכל תענוגם הוא להושיט את ראשם בעד החלון הפתוח ולהביט אל העוברים והשבים. אך הנה הרגשתי באחד, שבכל פעם מדי עברי כאן, הוא מסביר אלי פנים מתוך חלונו באופן מיוחד – ומחייך… ממין המטורפים, הנוחים לבריות, שמצוּיים משום־מה בפרברים ובעיירות קטנות: בקרבת הטבע.

זהרורי שקיעה על שדה הכרוב שמנגד. כמה ידידות במבט! כאילו מכיר הוא אותי משכבר הימים וכרומז בחיוכו על מאורעות מסוימים, שעברו על שנינו יחד אי־היכן ואי־מתי.

ובאמת, הלא ראיתיו עוד בילדותי, בעיר מולדתי אוֹרשה, אחר־כך בדוּבּרובנה; ראיתיו לפני כמה שנים בויֶליטשקה שבגליציה, ועתה אני רואה אותו בקצה גרַץ. אותן העינים המאירות־הידידותיות, אותו טוב־הלב, אותו החיוך ואותו טור־השינים… לא יהודי, לא רוסי, לא פולני ולא גרמני. האדם.