רעי־אחי היה אדם דתי, בּכיין, בעוד שאני, האפּיקורס, חייכתי. מובן, שהוא לא יכול שבת ב“הינטֶרלַנד” השאנן (שאגב, הוא הולך ומצטמצם מיום ליום), כמוני, כי־אם חתר תמיד אל המקומות המסוּכּנים ביותר. עד שבבוקר אחד הגיעתני השמועה, שהוא נהרג.

מחמת ריחוק המקום והזמן, שהפריד בינינו, לא נזדעזעתי. אבל הנה הביא לי חבר את התמונה של ההרוג ממקום המאורע, הצצתי – וחשכו עיני. הוא נרצח, נרצח באמת, הוא, הוא ולא אחר – ואבך.

הנה כי כן החלפנו את תפקידינו: עתה בכיתי אנכי, ואילו הוא החלל – בת־צחוק על שפתיו.