לוגו
בתי הקטנה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עוד לא מלאו לה שמונה ירחים, וליסוריה אין קץ, פגע הוֹלך ופגע בא. הלילות, הלילות! למה צריך היה להעלותה מן התוהו? למה? ואל עתידה אני ירא להביט. האם לא היא זו היושבת שם יתומה, על ספסל בכרך, במגבעת־קש של אשתקד?

גדול עווֹני מנשוא!

ורק הבוקר, עם נץ החמה, נפגשו מבטינו, והארת־פתאום עברתני: עינים, עינים! – – ביגון עִורונו נפתל־התלבט הטבע עד שנפקח – כלום אין זה נצחון, שכדאי לשאת ולסבול בשבילו את הכל, את הכל?

אז גחנתי ונשקתי לה על לחיה, שריח אלוהי נודף ממנה, והיא חייכה וסטרה לי על פּני בכף־ידה הזעירה־הגדולה כאומרת: סלחתי.