מלאים העתונים מקרים של התאבדות. סוחרים ובעלי עסקים שונים שנפלו במלחמת קיומם. והנוסח תמיד אחד: השוערת, שהדלת הנעולה, באין עונה על הצלצולים והדפיקות, עוררה בה חשד, הבהילה את המשטרה, וזו קראה למסגר, שפּתח את הדלת בחזקה, ואז…
כחיילים על שדה קטל, שעמדו מכּוֹח, נראים האנשים ברחובות. החנוני הזה, שמנעֵר בנוצה את האבק מעל סחורתו שבחלון־הראוה, ביעותי־תהומות בעיניו. מחר־מחרתיים ודאי אקרא עליו בעתונים את הנוסח הידוע. לבי חרד־חרד על בני בן־הארבע: הוא, הענוג במהותו, ושענין החטיפה כה זר לו, מה יעשה, לכשיגדל, בעולם זה? מה יעשה, מה יעשה?!
הנה הוא רץ לקראתי ופטישו בידו. הרימותיו ואימצתיו אל לבי, כאשר עוד לא אימצתיו מעולם, והחלטתי בתוך כך: אל מסגר אֶתנך, בני, אל מסגר! בעתיד המעורפּל היה־נא אתה האיש, שהמשטרה תקרא לו לפתוח את הדלת.