לפני עשרים שנה דפק צעיר אפור־בגדים על פתחי. מה? אמרו לו ש“רוסי” אנכי, והרי הוא בא לבקש עזרתי. מפריז הוא בא ולרוסיה הוא הולך בשליחות מהפכנית חשובה, והנה אזל כספו באמצע הדרך – אולי אוכל אנכי לחלצו מן המיצר! כי אם לא, יהיה מוכרח ללכת עד הגבול ברגל. ואל מי יפנה כאן, אם לא אלי, בעיר גרמנית זרה זו?

הוא פעל עלי בישרותו, בהתגלותו, בעיני־הזאב שלו, עינים ללא שקר וללא רחמים. שן אמצעית אחת חסרה לו, ופגם זה הבליט את ההקרבה העצמית, את הלא־איכפּת המוחלט בנוגע לאני הפרטי שלו. רצתי אילך ואילך, ממַכּר אחד אל שני, וחיפּשתי בשבילו את הסכום המבוקש וב“אימפּט” גדול נשאתיו אחר כך אליו, אל ה“קדוש” שהמתין לי במקום קבוע בשוק – כּתם רוסי־מהפכני אפור על המצע הגרמני־הבורגני השחור, הסולידי, השוקט על שמריו.

והנה אתמול דפק שוב אחד אפור־בגדים על פתחי. מה? הוא שמע ש“רוסי” אנכי – והריהו בא לבקש עזרתי. מפריז הוא בא ולרוסיה הוא הולך במלאכות חשובה מאד – חבר הוא לאגודת המלוכנים – והנה אזל כספו בעיר זו, באופן שהוא מוכרח יהיה ללכת עד הגבול ברגל. קצין היה בצבא הלבן, והרבה ראה ממוראי הבולשביקים, את אחותו וכלתו הרגו לעיניו, הם יחריבו את רוסיה – והרי הוא הולך להציל.

וגם בשבילו רצתי אילך ואילך וחיפּשתי את הסכום המבוקש. כן, גם בשבילו, בשביל הצורר, הפורע! לא מחמת “חולשה” סתם, כּי אם בעיקר מפני שלא יכולתי להשתחרר מהרגש, שזהו אותו ה“אפור” הראשון עצמו מלפני עשרים שנה! כל כך דמה אל הלה בפרצופו, בעיני הזאב שלו, בכל תנועותיו ובאופן דיבורו ואפילו ב… חוסר שן אמצעית אחת!