המשורר המוכיח ישב בחדרו וכתב קובלנה נמרצת על האדישות האנושית, על הענין הישן־חדש של “איש לבצעו”, על שהנה נופל האחד באמצע הרחוב – ואין שם אליו לב!
כך ישב וכתב – ונזדעזע: קול בכי ילד עלה באזניו מן החוץ, ששם שיחקו ילדיו. עם הקולמוס ביד רץ ויצא אליהם בּהוּל, ושמחה גדולה תקפתו: ילד זר בוכה!
ילד זר.