הולך ונבנה מחוץ לעיר, בשדה. עוד יש בנאים בעולם, עוד יש! כי עם המלחמה, כידוע, כמעט שחדל ענין הבנייה, ומצב זה נמשך עד היום. בכל בית אין אף חדר אחד פנוי, וחוסר הדירות עודנו מנגעי הזמן העיקריים.
והנה הלך איש ותר וקנה לו חלקת שדה – ובונה לו שם בית, ובאיזה סגנון מופלא, אידיאלי, אגדי. ניכּר, שהאדריכל, המנצח על המלאכה, הוא איש, ששאר רוח לו, שתפס את נשמת העת. ניכּר, שבסגנון חדש זה הוא חותר לנחם, לבנות על החרבות; להקים עולם חדש, עולם של שלום ומנוחה והלך־נפש בצירוף בעיטה במקובל ובפיליסטרי.
והבנאים בונים בשקידה, בחשק, בצמא – אחרי חוסר העבודה רב־השנים. הנה הגג, הזגוגיות בחלונות, ולא ארכו הימים – ואנשים בבית.
עברתי על פני החלונות הפתוחים, ולא העזתי להקשיב אל הקולות הבוקעים משם, בהיותי בטוח, שכל מה שידובר כאן בבית חדש ומופלא זה, העומד לבדד בשדה, יהא למעלה מהשגתנו. והנה קלטה אזני קול מטרונה:
–… לאחותי היתה נדוניה עצומה בהינשאה…
אדריכל מסכן!!