הנערות הכי יפות כאן הן בלי ספק שתי הבנות־התאומים של הבירגרמייסטר, הרכות בשנים. עונג עליוֹן הוא להיפגש עמהן באחד המשעולים, בדואר או בחשמלית.
הנה פיהקה האחת, ונקודת זהב נראתה בירכתי שיניה. דומה, שנקודה זו צצה ועלתה מנבכי מהוּתה, מזהבה הפנימי…
שתיהן דומות זו לזו כתָאֳמי־עלים של פרח, מאחר שגם בשׂלמותיהן ובכובעיהן אין שום הבדל. ותמהּ אני על ההורים. כיצד הם קוראים לכל אחת בשמה, ועוד יותר על זה העלם המאושר, שנתארס לא־כבר עם האחת. נפלא ממני, מדוע בחר דוקא בזו, ולא באחותה.
והנה זיעזע אסון גדול את הישוב הקטן. בבריכה העמוקה והערמומית טבעה ברחצה האחות הארוסה! נטפלתי אל הלויה הנהדרה, לויה עם מוסיקה, וראיתי את חתנה בוכה כילד. תמוהה היתה בכיה זו, בעוד שעל ידו הולכת האחות השניה, זו, שמעולם לא יכולתי להבחין בינה ובין האחרת.
שרב היום היה גדול, הטקס ליד הקבר הפתוּח ארך ביותר. חדגונית־חדגונית קרא הכומר את התפילות – והאחות הנשארת פיהקה פתאום…
נקודת זהב לא נראתה – ואז הבינותי לעלם הבוכה.