חשיבות מרובה יִחס הצייר לחַוַת־דעתוֹ של ידידו, “ידידו היחידי”, כפי שהיה רגיל לכנותו. “רק הוא מבין!” מה שהביקורת אומרת, יחס הקהל בתערוכה, כל זה לא איכפת לו כמעט.

דומה, שהוא שקד על עבודתו באַטליֶה שלו אך ורק בשבילו, בשביל ידידו זה. ואם הקהל הרחב נהנה מתמונות אלו, ברב או במעט, הרי צריך היה להודות עליהן לידיד הצייר לא פחות מאשר לצייר עצמו.

והנה – לא טוב! ה“ידיד היחידי” חלה פתאום, וכנראה רצינית. ודוקא עתה, כשהוא עסוק בתמונתו החדשה, שהיא שיא יצירתו! מי יודע, אם גם יאריך ימים עד גמר המלאכה?

הצייר נזדרז בעבודתו, נזדרז וגמר, והחולה האנוּש הציץ על “בת הכפר” – ומת עוד בו ביום. “אבל ראה ראָה!” – שמח האמן.