טורגניב
ישיבתי בפרור עיר לא גדולה והתחדשות המכתבים ביני ובין אחותי הצעירה שבארץ מולדתי (אחרי ההפסקה רבת־השנים), – שתי אלה מרעידות בי לתחיה רחשי־עבר רחוק, רחשי ילדות ונעורים ראשונים. הבתים כאן קטנים, נמוכים, בית בית וקלסתר פניו. מהם גם עם גגות־תבן מכוסי־איזוב, שתיתורותיהם יורדות עד לקרקע. כמה מזכירים הם כולם את בתי פינת־מחצבתי! אותם החלונות, אותם השערים ואותם התרנגולים.
באחד מערבי אדר האחרונים נתעכבתי אגב טיול ליד הבית הקיצוני שבמשעולנו והריחותי את ריח עשנוֹ, שעלה באותה שעה מארובתו, ריח קיסמים נשרפים… בו בערב ערכתי מכתב ארוך אל אחותי, ובמכתב ביקשתי בין השאר: “אל נא תשכחי להודיעני, מה עם חברתך לשעבר, חנק’ה ליפשיץ, היכן היא עתה, מה עם אחותה הגדולה פייגל, מה עם ריבה־גיטל מרסון”…
ותשובתה לא איחרה לבוא. מכתבי אחותי הם בתרים מאָפקי ילדותי ודפיקות לבבי מלפני שלושים שנה. “גם חנק’ה וגם פייגל מתו זה כבר, זה כבר, וריבה־גיטל נסעה בשעתה לאמריקה, וכפי ששמעתי, כבר מתה שם אף היא”…
כעשן הלז, שעלה ממעשנות בתיהן לפנים – – בבואותיהן, אמנם, עודן חיות בי, אבל מי יודע כמה עוד יחיה נושא הבבואות? כי על כן אני מזדרז לשים להן זכר־מה בשורות מעטות אלה ולהצילן מהיו־כלא־היו.