זמן ידוע נדמה לי: כבר שׂבעתי!… כבר אני יכול לראות במנוחה כל “אושר” זר. ובאמת, שוב אין עיני רעה כלל בהתרפקות היפהפיות על בני־זוגן בקוֹרסוֹ (טיילת) בערב. כי סוף־סוף כבר הספקתי לרדת בימי חיי־הבלי לסוף כל המלבב והמרהיב ונוכחתי, שבּעצם אין כל זה “מסוכן” כל כך. שמחתי איפוא על השלוה הפנימית, על שאני יכול לבסוף להסתכל סביבותי בעינים צלולות, באין ערפלי־אירוֹס, ערפלים בהירים או כהים, דולחים אותן.

כך סבור הייתי, אבל לא! בטיילי אתמול לפנות ערב בחורשה הקרובה, ראיתי שם מרחוק נערה יושבת תחת אחד העצים. קרבתי – והנה אין היא לבדה, כי אם גם בחור מוטל אצלה. לא הבטתי, ובכל־זאת ראיתי, שהנערה היא עולת־ימים, כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, ויפה מאד, יפה מכפי שפיללתי, ותלבשתה סתורה קצת. חלפתי והפלגתי בחורשה – בברכּים כושלות מעוצר קנאה וכאב. לעזאזל! עד מתי יהא איכפת לי כל כגון דא?

עד מתי?!