אשירה נא לספל־הקפה שירת בודהא גוטמה לנירוַנה, ואל שותיו העייפים “בהדר ארנין”. הכל חולף, הכל עובר ובטל, וספל־הקפה קיים לעד. אחרי כל התעיוֹת ברחובות ובגנים, אחרי כל ההליכות הכבדות, אחרי כל החיפושים לתוצאות וללא־תוצאות, אחרי כל האכזבות הגדולות והקטנות, – מה עוד נשאר לנו אז, אם לא זה ה“זהב” הנוזל, המעורר־מרגיע, בפינת בית־קפה?
הזִקנה תבוא ותחמוס הרבה, תחמוס את הכל, אבל אל נא ניראנה, כי הן את האחת לא תוכל קחת מנו, את לגימת הקפה האטית, הקפה הריחני, החם, המפעפע בכל האברים. יצטנן הדם – הקפה ירתח!
הקומוניסט לוין בבבולגריה, כשנשאל ליד הגרדום, לפני הִתלוֹתוֹ, מה בקשתו האחרונה, ענה:
– ספל־קפה…
וזה ניתן לו.
אני מבין לך, אני מבין לך, אחי הקדוש!