הרופא היהודי הישיש קיבלני בשמחה גלויה והוכיחני:
– לא היית אצלי זה כמה!
– כי הייתי בריא כל העת.
הוא חייך:
– אני מקוה, שגם עכשיו בריא אתה.
– לא, לא. הלב…
– תיכף נראה!
הרגשתי בו, שהוא נזדקן הרבה למיום ראותי אותו בפעם האחרונה, ושאלתי:
– נו, ומה שלומך אתה, אדוני הרופא?
ניכּר, שהוא רק חיכה לכך, והוא נאנח עמוקות:
– לא טוב, לא טוב. אומר לך את האמת: אילו בא איזה אמריקני עשיר, הייתי מוכר לו בחפץ לב את כל הוילה שלי, הכל כאשר לכל! לפנים הייתי כאן הרופא היחידי, ועתה – בכל בית שני יש רופא. וחוץ מזה – קופת החולים! מי הולך כיום אל רופא פרטי? כל איש רשום בקופת החולים. ומשרד־המסים אינו רוצה לדעת זאת. את “מס־ההכנסה” עליך לשלם! לפנים היה חדר־ההמתנה שלי מלא, ועתה עוברים שבועות – ואין איש!..
ככל שהוסיף לדבר, כן נתלהב ונתרגש יותר ויותר, עד ששכח, כנראה, לשם מה באתי אליו. ואין כל פלא. הוא נעוץ כאן בסביבה נוצרית, עוינת, והכרח היה לו לשפוך את לבו פעם לפני בן־עמו.
– ואין לשכוח, שביחס לרופא היהודי נעשה חרם חשאי. האגודות האנטישמיות למיניהן מתרבות מיום ליום, ושם משננים להם: אל רופא יהודי אל תלך! נו, והיהודים שלנו עצמם? גם היהודים שלנו עצמם בוחרים ללכת אל הרופא הנוצרי. כן הוא הדבר!
כאן הציץ עמוק לתוך עיני, כחושד בי, שגם אני הייתי בינתים אצל רופא נוצרי.
והוא הוסיף:
– הנני כבן ששים ומעלה, ומה אני יכול להתחיל עכשיו? ללכת אל עיר אחרת, אל מדינה אחרת – ומה שם? מה אני יכול לעשות עתה, מה אני יכול לעשות?!..
הוא עוד דיבר ארוכות, ארוכות, עד שהדלת נפתחה משהו, ואשתו הציצה לכאן וקראה:
– ארתור, ארוחת־הצהרים כבר עומדת על השולחן.
אצלי היתה הרגשה, כאילו זאת היא הארוחה האחרונה שלהם… בינתים ראיתי את פני אשתו: חיוך־הנימוס שלה לעומתי האיר הרבה את חריצי הצער הנוראים מסביב לעיניה העששות.
יצאתי – ולבו, לב הרופא היהודי הישיש, שפוך לפני. ואני הלא באתי אליו על מנת שיבדוק הוא את לבי שלי!