כבת חמש עשרה היתה, בעזבו את ביתו ואת מולדתו לבלי שוב, ובגיל זה הבליחה לנגד עיניו כל הימים באשר נדד וחי. שנים חלפו, עולמות נהפכו, והוא המיר מדינה במדינה ואשה באשה – ואותה, את אחותו הצעירה, לא חדל לראות כפי שראה אותה אז: בבואה מבית־ספרה בסינרה השחור, בשבתה שקועה בספרה, בישנה במיטתה מכוסה שלא כהוגן קצת – באפלולית השחר.
כך היתה בדמיונו, אף על פי שידע, שעכשיו אינה ילדה עוד, ושבודאי נשואה היא ואם לילדים. מי יודע, מה אתה ועם יתר בני ביתו בכלל? בעֶטים של המאורעות העולמיים, המלחמה והמהפכה, ניתק קשר המכתבים – ולא ידע כלום, ורק אחרי הפסקה של שנים בא מכתב ממנה, שבו כתוב היה בין השאר: “כפי שהנך רואה, עוד אנו חיים. כל הסערות, שעברו עלינו, לא מחו אותנו מעל פני האדמה. מנחם (האח השני) נשא אשה ודר לחוד, ואני ואמא בביתנו הישן”…
מקום זה במכתבה העציבהו מאד, ובתשובתו שאל: “נוּ, ואת, אסתר? ואת מדוע לא נישׂאת לאיש? הלא היית לפנים נערה יפה!”…
“כך” – ענתה – “לא חפצתי. היו רבים, שביקשו את ידי, אלא שלא היו לפי טעמי, ובינתים נזדקנתי. אני מוכרחת לומר לך, שלפי שעה איני מתחרטת… ואתה מה? מדוע נפרדת מאשתך הראשונה? שלח נא את תמונתך ותמונת אשתך החדשה”…
“בעצם לא התפלאתי ביותר” – חזר וכתב לה – “כי לפי מה שאני זוכר אותך, לא יכול להיות אחרת. ודאי ישנם בחיי הנישואין גם רגעים יפים, אבל בדרך כלל אין לך על מה להתחרט”…
והיא: “קיבלתי את מכתבך בצירוף התמונות. אשתך נוהרת לי מאד־מאד. אני מקוה, שבה מצאת סוף־סוף את אשר ביקשת. שקה נא לה בשמי”…
והוא נזדרז ושב וכתב לה ארוכות וסיים: “אני נושק אותך, אחותי היקרה, אחותי היחידה, רק אותך, רק אותך – –”