הוא היה מוטל פרקדן על הספסל, שקוע בשנתו. נחרת־תרדמה שכזו! היא סיפרה את כל התלאות והנדודים, אלה שהיו ואלה שעתידים להיות. ארץ־המולדת פלטה, והארץ החדשה, מי יודע אם תקלוט, אבל לפי שעה, על הספסל ברכבת, הלא אפשר לישון במנוחה, והריהו ישן, ישן.

והנה נגעה בו יד –

המבקר!

כמי שהרגיזוהו לעלות מתוך קברו. איזו בהלה וטירוף־הדעת! הוא התחיל מפשפש רתת בכל כיסיו – ולא יכול למצוא את הכרטיס. בכיס זה ובכיס זה, מלגו ומלבר – והכרטיס איננו! ויותר שנזדרז למצוא, כן גברה מבוכתו וחיפושיו נהפכו לפרפּורים סתם.

שם, על סף הארץ החדשה, הלא עוד תהיינה צרות די והותר בעניני הניירות, התעוּדות וזכוּת־הכניסה וכו'. והנה לפחות כאן, ברכבת, להראות את כשרותו, את כרטיס הנסיעה שיש לו, שיש לו – והרי אינו יכול למצוא! לצערו לא היה גבול. ארוכות־ארוכות עוד פישפש בכיוסיו, ובמצאו את זה לבסוף, רדף בהתלהבותו אחרי המבקר, שהאמין לו, האמין לו ושעבר אל התא הסמוך זה כבר.