לתוך הטראם נכנסה נערה, שכמותה לא ראיתי זה עידן ועידנים. מהללו המועטות, שמפתיעות אותנו ביפין דוקא לאחר שכבר נעשינו ספקנים קצת ביחס לעולם האהבה, לאחר שכבר התגנב אלינו הרהור: מי יודע, אם לא הפרזנו משהו?
והנה – לא, לא הפרזנו!
הכאב המתוק הנצחי חזר וניעור וערפלי אהבות ראשונות ליפפוני – אף־על־פי שכבר באתי בימים ועל ידי ישב עתה בני, בן השש. – טיפוס זה אני מכיר בעצם. הרי זו אותה הנערה, שעליה אנו חולמים כל ימינו, מבלי להשיגה לעולם; שאינה נכבשת על ידי שום איש, אלא מופיעה, כמיטיאור, על הקוֹרסוֹ, ברכבת או בחשמלית – ונעלמת.
הנה היא קמה ויוצאת, ובדרכה אחזה בסנטר בני וליטפה את לחיו משהו:
– הנך נער יפה!
הייתי כמאושר. ביותר מזה לא חפצתי!