יערות והרים ואויר־הרים. ואף על פי כן פרצופי האנשים בכפר הררי זה – אלמנות וזקנים ברובם (אחרי המלחמה!) – רעים, דלים, נטולי־שינה. כי מה בצע באויר הטוב, אם הפחד בלילות אינו מניח לישון (ומחמת הפחד – האור דולק כל הלילה והחלונות סגורים ומסוגרים). הנך ישן ולבך ער. כעין פסיעות עמומות בחצר, במסדרון, בעלית הגג. ועד הבוקר – נצח!
והפחדים לא בלי יסוד הם. אל חצר האלמנה סאמארה “פרצו” שלשום בלילה וגנבו את כל תרנגולותיה. מתוך רפתו של הפרופיסור הזקן קיטש “סחבו” את החזיר היחידי שלו, בהשאירם אחריהם שלולית־דם; ניכּר, שנחרוהו בו במקום. הפרופיסור שמע על משכבו, שבחצר מתרחש מה, אבל ירא לצאת. כי השוד והרצח הכרוך בו בישובים הקטנים והבודדים, המפוזרים בשיפועי ההרים מסביב – הם מעשים בכל לילה.
יקחו להם את אשר יקחו, ובלבד שלא יחדרו לפני ולפנים – אל חדר המשכב. וו־ברזל יש להם, “דיטריך” בלע"ז, שבו הם יכולים לפתוח כל דלת נעולה. והנה נודע לתושבי המקום, שיש עתה תריס בפני הדיטריך הזה. בחנות־הברזל יש לקנות טריז־פלדה דק, עשוי לכך, שמשחילים אותו לתוך חור המנעול, ואז אין לדיטריך שליטה במנעול זה.
בהשכמת הבוקר, אחרי ליל הפחדים, אצות האלמנות, בעלות־הוילות הקודרות, אל הכרך הקרוב – אל חנות־הברזל. המשרת־המוכר הוא עלם חסון, גזעי – ברזל אף הוא. מה טוב היה, אילו במקום כל המכשירים הללו, בא זה אליהן בעצמו – ללון בצל קורתן!..
בכובד לב הן עוזבות את הכרך הצוהל, הסואן, הבטוח, המלא שוטרים, ושבות אל הישימון שלהן – לפנות ערב. מאיימים ההרים המיוערים ממזרח וממערב. אחרי הלילה הנורא בא אמנם היום, אבל כמה קצר הוא זה, כמה אץ הוא אל קצו! לילה אחד ארוך, לילה אחד ארוך…
בשעת הפגישות ביום אינן מסיחות את פחדן זו לזו; מתבּיישות. אבל האור החשמלי, המאיר את אשנבי וילותיהן כל הלילה, מגלה את הכל, את הכל.
נס נתרחש – ולאחת המטרונות בא מן הכרך אח חולה, על מנת להחלים כאן, באויר הטוב. לתכלית זו, כנראה, ישן בלילות לא בבית, כי אם על הגזוזטרה בחוץ. וילה זו עמדה באמצע הרחוב, וקול שיעולו, שיעול עקשני, שאינו פוסק אף לרגע, הצהיל את האויר, כהלמות שומר־לילה. נסו הפחדים ופגו כל האימות, כאילו כוח־הגנה כביר יש בו, בחולה אנוש זה, שימיו ספורים…
שוב לא היתה דממה אימתנית, הרת־פסיעות, עם היקיצה באשון לילה, כי אם השיעול המהדד הזה. “רחמנות, חולה קשה”… – לחשו האלמנות, אשה אשה במיטתה, וכבשו את ראשן בכר עמוק־עמוק – וישנו שינה מוצקה, עמוקה, מתוקה. עכשיו הכל אחרת. האור בחדר כבוי, והחלונות פתוחים, פתוחים. רק עתה הן יודעות להעריך את אויר־ההרים הנפלא שלהן ורק עתה הן טועמות אותו כהלכה. עם כל נשימה ונשימה שואפות ריאותיהן הבריאות כוחות־עלומים לשד־חיים, חיים, חיים, חיים…
נס!