האור החשמלי במעוננו דעך פתאום בערב אחד, ואשתי הדליקה את עששית הנפט, שעמדה אצלנו באחת הפינות, מוכנה למקרה כזה. בננו הקטן, שטרם ראה את עששית־הנפט בדלקה, תמך ראשו בשתי ידיו, וכך עמד מסתכל בה ארוכות – בהתמכרות, בדבקוּת, בהתפשטות גשמיותו המעטה.
– מה אתה משוקע כאן כל כך? – אמרה אליו אמו בתרעומת.
אבל אנכי ידעתי: מתוך עששית זו רומזים אליו אבותיו ואבות אבותיו, ועמהם, עמהם מתיחד הוא עתה בחשאי.