זהו שם אבקת־כּיבּוּס חדשה של פירמה עשירה, שלסוגי תוצרתה השונים היא עושה פרסום בכל האמצעים שבעולם ואינה חסה לשם כך על הון עצום. בין הסוכנים הרבים, שחזרו על הפתחים וניירות־רקלמה ל“פרסיל” זה בצקלונם, היה גם משורר אחד.

כן, על השירה לבדה קשה לחיות, ועל כרחו הוא נוטל על עצמו עניני־חולין כאלה, שאותם הוא מוצא לרוב בחלק המודעות של עתוני הבירה. רק רע הדבר, שעסקים אלה מכניסים מעט, ויגיעה ושעמום עמהם הרבה.

ביום תמוז לוהט אחרי הצהרים, לאחר שדפק כמעט על כל דלתות הבתים של פרבר הכרך, לתוצאות וללא תוצאות, יצא המשורר־הסוכן אל השדה הקרוב, הטיל את עצמו על הדשא, התפרקד והתחיל מביט בצמא אל טוהר השמים.

השמים, השמים! הלא בשלהם, בשל השמים הללו, באה לו כל זאת. יותר מדי חי בשמים – על כן נחשל בּארצי; אל כן התנקם בו הארצי. אם כי, מאידך, יש לנוד לאחרים, לארציים, על שאינם יודעים את ההתלהבות, שמרעיף עליו תמיד תהום־תכלת זה, מעמיק־הנשימה. הנה כי כן טוב, לפחות, ששטח עליון זה לו הוא; טוב, לפחות, שכאן, בשמים, בשמיו, אין מקום לעסקים, לפירמות, לסוכנות ולאבקות־כיבוס!

והנה… מה זה?! כעין ראש־נחש צחור הוטל שם פתאום, זחל, התפתל, התמתח, ו – אות, אותיות... יד נעלמה כותבת בשמים… רגע אחד חלפו הרהור: התגלות, התגלות אלוהית לו, קרבן־השמים, בתור פיצוּי ושילומים… ברם, האכזבה הנוראה לא איחרה לבוא: אוירון חג וכתב על גבי התכלת בגז צחור מלה ענקית אחת, מלה, שתפסה את רבע הרקיע כמעט – Persil .