לוגו
כל הימים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

I    🔗

בשנות הילדות היו ימים, ששפעת צבא נכנסה לעיר בבוקר השכם. סוסי האיכרים המדולדלים נתבטלו לגמרי בפני סוסי ה“קַוַלריה” הגזעיים, המבהיקים. ובעוד כמה שעות כבר נשמעה אותה הסריטה החטופה על־גבי קורות־הבית מבחוץ: חייל רשם שם בנתר או בפחם את מספר אנשי־הצבא העתידים להתאכסן כאן. נחום הקטן והחיור רץ ויצא החוצה ושב ונכנס בבהילות:

– תשעה!

והם באו, התשעה, תשעה בדיוק. החלל ה“רוחני” המצומצם הכיל בתוכו סוף־סוף את החיילים החסונים והגסים עם צקלוניהם ונשקם; ולא צר להם המקום. את הנשק פירקו לחלקיו, מירקוהו וציחצחוהו ואחר אכלו. בערב הכניסו תבן מהגרנות הסמוכות, הציעוהו על הקרקע וישנו שם שנת־עמלים. פחד־הלילה התמידי, פחד ה“גויים” השיכורים שמסביב, פג עכשיו, בכפיפה זו עם האורחים החזקים הללו.

לא ניחא נעשה אך, כשבמשך היום פגעו משהו מתוך צחוק בבת הדייר, בתיה הקטנה והיפה, הנאהבת כל־כך שלא בידיעתה. פעם אחת ביקשו לשפות בשבילם מיחם – ולא שילמו. על טענותיה של האם ענה האחד:

– עם אנשי־צבא אין לדקדק בדברים שכאלה. עוד אין את יודעת עבודת־צבא מהי. אבל לכשיגדלו בניך וילָקחו לצבא אף הם, אז תדעי. הם יספרו לך!

והדברים האלה נקלטו בזכרון יפה־יפה והרעילו את החיים מפקידה לפקידה. “לי מלאו עכשיו אחת־עשרה – מנה נחום הקטן – עוד עשר שנים”…

אלא שאז נמשכה העת עד לאין קץ. בגויעת־לב הוא מקשיב אל נשימותיה הכבדות של בתיה רפת־הכוח מעבר לכותל. בערבי החורף היא מתעלפת לפעמים מחמת הקיטור של הכירה המוסקת, ואז מסייע נחום אף הוא להשיבה לתחיה – על־ידי זריקת צוננים. בימים שלפניי הפסח הוא נושא אתה החוצה את הדרגשים הישנים והרעועים, מבלי הבט בפניה… התרנגולים קוראים אז קריאה של כלות־הנפש, כאילו קילוח עכור של הפשרת־השלגים מזנק מתוך גרונם. ואחר־כך הקיץ הארוך־הארוך. הכביש המוהילובי, עם אבני־הציונים מזה ומזה, מוליך אל המלבנה הרחוקה, שעובדת תחת השגחת האשכנזי, כחול־המשקפים. מי זה יתפלל השנה “מוסף” בימים הנוראים? שוב מיכל סולוביי? אבל הפעם נשכר דוקא חזן חסר־קול, והגעגועים על הניגונים הנפלאים של אשתקד מתגברים ביותר, בשעה שבתיה היא עכשיו בבית לבדה…

ארוכות, ארוכות שנות הילדות, אבל סוף־כל־סוף חולפות אף הן. “עוד שש שנים – מנה נחום – עוד חמש שנים”…


 

II    🔗

במים קרים שפשף נחום בונדי את פניו בין ערבּיים, בטרם לכתו אל השיעור, אל מייטה השחרחורת, בת הארבע־עשרה. עגלות־החורף גולשת אילך ואילך, והזוֹגים מקשקשים בדמדומים של עיר־המולדת. הנה בית־המרקחת עם אותיות־העץ השחורות והבולטות שעל מצחו ועם שני הבקבוקים הענקיים, הכרסניים וצלולי־הנוזל שבחלונה המואר – האחד אדום והשני כחול. המטולטלת הגדולה שבתחתית האורלוגין העתיק בחדר־הלימוד מהלכת אט־אט ונראית כחמה השוקעת. יש שאחי מייטה, חברו של נחום, נכנס לכאן ושומע קצת אל הוראה נלהבת זו, ואז מתאדם נחום, רואה בתוך כך, שהלה מרגיש בדבר, טובע בשלהבתו עוד יותר – והאח יוצא.

עם שיורי האדמומית בפניו הוא הולך אחר־כך על־פני הרחוב הראשי, עובר את הגשר – חזרה לביתו. עד כלות הנפט בעששית הוא יושב כפוף על־גבי ספריו, ואז, כשהשלג המכחיל בירח מציץ בחלונות, הוא מטייל במחשבים אילך ואילך, כשהוא פוזם את לרמונטוב בנעימה של מיכל סולוביי.

ולפתע־פתאום, באמצע כל אלה – הזמנה אל המשטרה. רצועת החרב באלכסון על חזהו הרחב של סגן האיספראווניק (מושל המחוז). מעל לעשן־הסיגריות תמונת הקיסר. ולא היו ימים מועטים, והריהו רועד ערום לפני הרופא הבודק ועוזרו. נתקבל! בחוץ ממתינות אחיות חיורות ונוגות…

הארגז השחור כבד וחותך בצלעו את הכתף. מסע־הסוסים, המוביל את הטירונים בשדות־שלג, פתוח לארבע רוחות השמים, והכירה הנפסדת מוסקת ומעלה עשן. לא בלי נצנוצי אורה: האחד, אנדרייאיטש, “שגגץ” יפה, מלבב בעצם התוהו־ובוהו.

וימי ה“נוֹבוֹבּררַסטווֹ” השתוללו בכל בלהותיהם. אגרוף לבן וקר מוגש עד עצם העינים. דאגות כבדות בשל כפתור, עבודת־פרך, דיכוי־רוח עד היסוד. באמצע קריאת מכתב, מכתב ממייטה, כתוב על עלה של חוברת בית־ספר, בא ה“עֵר” על הרוטה ונותן את המטאטא…

עורבים על השלג בדרך אל ה“אוֹקוֹלוֹדוֹק” (בית־חולים ארעי). בראש הולך היפריטור והפנקס תחת בית־שחיו. ושם, באוקולודוק, נודף ריח של חומץ קרבולי ויודופורם, החובש־הקפרל שבע תועבות בלבו, ורופא הלגיון הזועף, כחול־החוטם וקר־האצבעות, עוקר בצבת את השינים חזקות־השורש.

“עוד אין את יודעת עבודת־צבא מהי, אבל בניך יספרו לך, הם ידעו!..”


 

III    🔗

לא כשאר הפֶלדפֶּבֶּלים היה הפלדפבל של הרוטה הששית, אַנַטולי מוֹרוֹז. מגפים “קַזוֹניים”, רחבי חוטם, ברגליו, לא כאלו ה“חפשיים”, ההדורים של חבריו, ומתפרנס היה עם אשתו וילדיו “מתוך הקלחת”, יחד עם כל החיילים הנמוכים. הוא היה קלוש־זקן ורזה־פנים, ואילו הפשיטו מעליו את בגדי־הצבא והלבישוהו בגדים אזרחיים, כי אז בודאי נפל תיכף למשכב מחמת חולשה גופנית, אבל המוּנדיר ה“אוסטאוו” והדיסציפלינה הצבאית, הדיסציפלינה, כפי שהוא, מוֹרוֹז, תפס אותה, כל אלה נתנו בו כוחות אי־אנושיים, והרים יכול היה לעקור ממקומם, אילו היה בזה צורך לשם האב הצאר והדת הפּרַבוֹסלַוית.


– כיצד בונדי מטפס על “הגדר”?! לא כך!! – צווח בקול־אדוקים, בנצחו בחצר על ההתעמלות. עד שלבסוף אין הוא יכול להתאפק ומראה בעצמו, כיצד מבצעים את התרגיל “מעבר לגדר”.

ולפעמים גם קפץ, באחזו בתער חרבו. והכל באדיקות, באהבה, לשם־שמים כביכול. בשעת דקירה בגולם היה צורח:

– וכי כך דוקרים?! כל הכידון צריך להכנס, כל הכידון!

בתפילות שאחרי הבַּקָרָה היה מאריך ביותר, ובשעה שכל הגדוד מסביב כבר היה שקוע בשנתו, השהה הוא, מוֹרוֹז, את הרוטה העייפה שלו עוד זמן רב תחת האיקונין בפינה, והעמיס עליה עוד תפילה ועוד תפילה, בשוררו בעצמו מתוך דבקות צרודה את המלים הראשונות. אחר־כך, כשבני הרוטה מתפזרים למיטותיהם, הריהו נכנס למדורו, מזדיין במשקפי־הברזל הקודרים שלו ומאחר לשבת על־גבי ספר ישן וירוק־דפים – כיהודי חרד על־גבי המשניות. זה היה מין ספר משונה, שלא נמצא בשום מקום אחר, ושמו: “על האנטיכריסט”. וקשה היה להבחין אז, מי יונק ממי את הארס הנורא: הוא מהספר או הספר ממנו.

באותו שעה מתהפכים החיילים בקסרקטין תחת השמיכות האפורות, הדקות והמטולאות. רוח מוֹרוֹז מרחפת בכל רחבי החלל ואינה מניחה לישון. בונדי פונה אל שכנו למיטה דיצַ’ינקו, החוֹחוֹל החלש, הנוטה קצת לליצנות, ומפציר בו:

– אמור־נא: איבן טורגֶניֶב.

אידיאה זו נוהרת לדיצ’ינקו, ומבלי חקור לשום פירושים, הוא עונה בהנאה, מתקשה קצת בביטוי:

– איבן טורגֶניֶב

וכך עברו ימי הטירוניות שטופי־הזיעה והגיע הקיץ. מחנה אוהלים בשדה. טכסיסי קרב. שר־הגדוד הזקן מדבר מעל סוסו אל הקצינים הצעירים, העומדים בכנופיה; והסוס אינו עומד במנוחה, ומדי פעם בפעם הוא מפנה להללו את אחוריו… הסתיו והשיבה אל מעונות־החורף. וצועדים הימים צעדי־עמל כבדים: “אחת, שתים, שלוש, ארבע!” עד שנפלה ההברה: מלחמה! פני שר הרוטה, הקפיטן השב, אינם כתמול שלשום. רגב פחד מציק בבטן. אל המזרח הרחוק!

בבוקר בבוקר נעדרים אנשים. בורחים. נשלחה פלוגה קטנה אל מפקד הלגיון לנסר עצים, ובונדי בתוכה. בשובו אל הקסרקטין “הופיע” לפני ה“עֵר” ומסר לידו את הקרדום. כלומר: יכולתי לברוח, ולא ברחתי.

ובאותו לילה אחרי הבּקרה יצא בחשאי. מצא את המקום הנמוך בגדר החצר, טיפס בפשטות, לא לפי הטכסיס שהורה מוֹרוֹז וקפץ אל החוץ. מעולם לא אהב את החושך כל־כך.


 

IV    🔗

בחוץ־לארץ, בכרך־הבירה הגרמני, ראה את עצמו בחלומותיו בלילות שוב בקסרקטין, והיקיצה אל האויר החפשי היתה רבת־חדוה. חלומות אלה חדלו ברוב הימים ושבו והתגברו בעת המלחמה הבלקנית. העיקה הדאגה, שהרובה לא נתפרק זה עידן ועידנים, ומוֹרוֹז איים במשקפי־הברזל שלו. אלא שמתוך הנסיון כבר ידע תוך כדי כך, שאין זה אלא חלום, ובמנוחת־לב חיכה לרגע היקיצה.

ו“רוּסיוּתוֹ” עמדה בו ולא נתנתהו להתאקלם. לכאורה אשכנזים, בני ־הארץ, מכל עברים; יש שבקרון־הטראם הוא מצטופף עמהם עד כדי מחנק, ובכל זאת נשתמר אצלו המושג “אשכנזי” אך ורק בצורתו של אותו המכניקאי כחול־המשקפים, שראהו בילדותו במלבנה הרחוקה על הכביש המוהילובי… אך הלה בלבד הוא האשכנזי האמיתי!

וגם לאחר הרבה שנים יש ששר בינו לבין עצמו — באמצע הרחוב על אדמת נכר:


את בנות המקום היפות לא ראה כמעט, בנשאו בלבו את טַטְיַנה של “יֶבגֶני אוניֶגין” את תַּמַרָה של “דֶמוֹן”, את דוּניא אחות רַסקוֹלניקוֹב. ואך באחרית הימים, דוקא כשצדעיו כבר התחילו מכסיפים, אינה לו המקרה בלונדינה קיובית אחת, כבת תשע־עשרה – פּוֹליה.

הוא המשיך במקום שהפסיק לפני חמש־עשרה שנה, והתחיל מסתמק אפילו כמו אז, בהכנס אחי מייטה לחדר־ההוראה… כמה טוב היה לצאת עם פּוֹליה אל מחוץ לכרך, אל הסביבות יפות־הנוף, אבל כאן עומד לו לשטן, כלכל עריק, חוסר התעודות. אדם בלי תעודות! בכרך ידוע הוא למשטרה, אבל בשדה הלא הוא עשוי להיעצר על־ידי כל שוטר נפגש, ואז – בכיה לדורות.

ומי זה פילל, שדבר ריק זה, היינו חוסר מיסמכים, יהיה בעוכריו. פרצה המלחמה הגדולה ועמה הגיוס הכללי, שתבע לצבא לא רק את נתיני המדינה, אלא גם את אלה, שאין בידם להוכיח את נתינותם למדינה אחרת, והם אנשים כמותו, פליטים מחוסרי תעודות. שוב צבא. כל הימים!

ושנית רעד ערוֹם לפני הרופא הבוחן ועוזרו, בראותו באד את פקידי הצבא השאננים מסביב לשולחן הגדול. נתקבל!

עם ארגזו על שכמו בא בעוד ימים מספר לפנות ערב אל הקסרקטיו. הכוחות הראשונים לא היו עוד. ערב־רב. מספרים, שעכשיו אין משהים הרבה בקסרקטין, אלא מלמדים את הנחוץ ביותר – ואל שורת האש! שוב אותו רגב הפחד בבטן. מן המלחמה הוא נס – אל המלחמה! עוד לא הספיק לפנות כה וכה, וקפרל רותיני ניגש אליו, ובאותה החדוה־לאיד של חברו־“אויבו” שם, הושיט לו את המטאטא…

ואחר־כך – הלילה, הלילה. הפעם לא חלום היה זה ואין שום סדק, שלתוכו אפשר היה להקיץ. כצפור בכלוב התלבט השכל האנושי – ונפל חלל.


 

V    🔗

הפּרימַריוס המילנכולי של אגפי חולי־הנפש בקרבת הכרך הוא אדם יקר. בעת האחרונה, משנתרבו אצלו קרבנות המלחמה, כעין דמעה מהבהבת בעיניו הכחולות. כבקרת מצביא צבאו, הוא הולך בבוקר בבוקר מחדר לחדר, וניכר, שהוא גא ושמח בלבו על שכאן, ברשותו, לא ניתנה רשות למשחית. אלה שבאו לחסות בצלו – שוב אין לגיוס שליטה בהם!

בחצר רחבת־ידים זו הכל עשוי, כניכר, בכונה, שיהא נעים לעין ונוח לרוח. מחוגי־הנחושת הגדולים על־גבי האורלוגין הגדול, השיחים, האילנות, ערוגות־הפרחים, המספרים היפים על־גבי החדרים.

בחדר 8, על המיטה הסמוכה לקיר, מקומו של נחום בונדי. המצב האַקוטי שלו כבר עבר, והריהו שרוי באדישות כבדה ותוהה על סביבותיו. ביחוד נמשך מבטו אל השבויים הרוסים, המובאים הלום תכופות. פעם נדמה לו, שהובא אנדרייאיטש היפה, ופעם האמין לראות את דיַצֶ’נקו.

בכל יום ראשון, בין 4 – 2, מבקרת אותו פּוֹליה בחדר־הביקור הכללי. אין ראי להסתכל בו, אבל לפי אופן הנשיקה, שפּוֹליה נושקת לו בבואה, ולפי הבטה זו, שהיא מביטה אליו לפעמים, הוא משער, כי מראהו נורא.

כשהבריא עוד יותר, התחיל מטייל בחדר ובכר־הדשא המשתטח מאחורי הכנסיה. שורה ארוכה של שבויים חולים, רוסים, סרבים ואיטלקים בערבוביה, מובלה בשרב היום על־ידי ה“אחיות” הבריאות ואדומות־הלחיים. ארוכה־ארוכה השורה, מסוף העולם, כביכול, ועד סופו…

ופּוֹליה התחילה באה לא אל חדר־הביקור, אלא אל הספסל הבודד שבירכתי הכר מאחורי הכנסיה. בונדי נושק את ידיה, את צוארה, ושותה בצמא את ריח שערה, ריח הנדמה לו ידוע מימי הילדות הראשונים, אלא שאין הוא יכול לזכור בשום אופן ריח מה הוא זה.

אלא שבעת האחרונה התחילה מקצרת את ביקוריה וחשדות נוראים התחילו מתעוררים. חשודות נעשו גם הנשיקות החטופות, שתיכף להן נטפלה האִמרה:

– לי כבר עת ללכת…

ופעם אחת המתין לה על הספסל עד בוש – ולא באה. בעתון שבידו קרא בינתים על־דבר פרטי מיתתו של ניקולי השני, וגם אי־אלו קטעים מהיומן שלו, שנכתב במוהילוב, ששם היה אז “המעון הראשי”. "חמש מעלות קור. היום טיילתי על הכביש המוליך לעיר נ. "… (עיר־מולדתו של בוֹנדי). אותו הכביש המוהילובי, אלא במגמה הפוכה…

בוֹנדי נאנח והביט אל האופק. שקעה החמה. הוא קם ופנה לאחוריו; במזרח האפל עלה הירח.

– לא באה!

בחדרו כבר הודלקו העששיות, וה“אחיות” חילקו בין החולים את סעודת־הערב. בוֹנדי לא יכול לנגוע בקערתו – אבד התיאבון לחלוטין! הכאב נעשה פיזי. וכחולה קשה שכב על מיטתו ופחד מפני הלילה הבא.

הוכנס חולה חדש, שיִבּב נוראות. כשאבן היגון מעיקה על המקום שבין חזה לבטן, מעיקה בלי רחם, בלי הרף, אז מה נעים לשמוע יבבה איומה. כאילו בשבילו בכה האיש, ישר אליו, אל המיטה הפנויה, הסמוכה למיטתו, הובל החולה החדש, ובעינים סחופות־דמע הסתכל בו בונדי והכיר בו, מזדעזע, את…

– מוֹרוֹז!!