מעולם לא היה העשן בבתי־הקפה רב כל־כך, כמו בימים החדשים הכבדים הללו. האנשים ינקו את הסיגרות בכל כוחם, כאילו התכוונו להתחבא בעשנם. אבל סוכני־המשטרה מסומרי־השפם הציצו לכאן דרך החלונות, ועיניהם החדות. הדרסניות, פילשו את כל הערפלים.
הם חיפשו את המשתמטים מחובתם לצבא וגם את הזרים, האויבים. את אלה האחרונים תפסו באשר מצאום והוליכום על־פני אבני הרחובות, שנהפכו עכשיו לאבני־נגף כהות ומעוקמות, אל בית־המשטרה. שם התגלגלו בתפיסה ימים אחדים עד שנשלחו אל אחד ממקומות ה“מקלט”, שנקבעו לתכלית זו, ורק מעטים מהם זכו להשתחרר, לאחר שאיזה ידיד או מכר מנתיני המדינה השתדל בדבר וערב להם. אז נקרא המאושר ממאסרו אל לשכת הקומיסר, וזה ערך פרוטוקול, מבלי הרים אליו, אל “האויב”, את עיניו: פלוני בן פלוני מארץ פלונית וכו' וכו'. אלא שכתב־שחרור זה התנהל בכבדות, והקומיסר טבל והכה את עטו בדיותה וחזר והכה: לא היתה דיו! ואילו כתב־האסירה בלילה הראשון נכתב ברהיטות יתירה; אז היתה דיו בדיותה די והותר.
כך עלתה לה, לחבורה הרוסית הקטנה, חבורת אמנים וסופרים להשתחרר בדרך־נס. ורק אחד מהם, המשורר הצעיר דויד גוֹל, דחה כל השתדלות בשבילו, ואמר, כהרגלו, עברית:
– לי לא איכפת, ישלחוני נא לשם. לאכול יתנו לי?…
אסון קרה הצייר מַנדוֹ. הוא נתפס בידי ז’נדרם מחוץ לכרך, בשדה, בציירו איזה נוף. מרגל רושם את הסביבה בשביל האויב! בבית־המשטרה אמר לו אחד הפקידים, כי ירה יירה. לאחר שהחזיקוהו במאסר ימים אחדים שולח לחפשי, אבל הדבר הכה את עצביו המזועזעים מכה כבדה כל־כך, עד שלא היו ימים מועטים והוא שב בעצמו אל המשטרה וביקש:
– אסרוני נא, מרגל אנכי.
תהו עליו קצת, שלחוהו אל הקליניקה הפסיכיאטרית, ומשם – לשטיינהוֹף (מוסד לחולי־הרוח סמוך לוינה).
המאורע הדהים את כל החבורה אבל יחד עם זה מילא אותה חדוָה חשאית: אסתר, אחות הצייר, בת השש־עשרה, נשארה לבדה. זו באה הנה לפני ירחים אחדים מעיר־מולדתה שבפולין לראות את אחיה, שעזב את בית־הוריו בעודה תינוקת. וכשהלה הביא אותה בפעם הראשונה בערב אל בית הקפה במגבעתה, מגבעת הלַכּה השחורה, ובאדרתה המחוספסת, גסת־הארג, נתאהבו בה כל בני־החבורה בבת־אחת. “עוד יש, עוד יש!..” ריטטו בחשאי, והם סבורים היו, שכבר ראו את כל מיני היופי ושוב אי־אפשר להפתיעם בשום פרצוף שבעולם. אפילו הסופר האידישאי מאיר זִלְפֶּר, שהמלחמה ניתקתהו מאשתו ומבתו הקטנה שבוילנה, אפילו זלפר זה, שכולו מרה־שחורה וחולי חולין, התעורר קצת ופניו שחקו שעה קלה. גם מַנדוֹ בעצמו, מכיון שלא ראה אותה מעצם ימי־ילדותה הראשונים. הגה אליה, כניכר, יותר מרחשי אח, ואי־מנוחה נראתה בהליכותיו עמה. באותו ערב עוד שהה כאן הסופר הירושלמי שלמה פיק, זה שמפקידה לפקידה הוא בא הנה מארץ־ישראל לשאוב אירופיות. אף הוא נתפעל ביותר, הניח, כדרכו, את כפות ידיו על שתי אזניו, כמגן על אלה מפני הצינה, ואמר:
– אלוהים! אם יש לנו בנות כאלה, עוד לא אבדנו.
והנה אסתר זו, בהילקח אחיה מעמה, שלא נתנה לפסוע אף פסיעה אחת בלעדיו, הריהי עכשיו ברשותם כביכול, בהיותה נזקקת לאפיטרופסותם ולתמיכתם החמרית. משא מתוק שכזה! והם התחרו חד את אחד בכל שירות שהוא: בחיפושי דירה, בסיועים כספיים: התרוצצו אילך ואילך, דאגו לה יותר משדאגו לעצמם, ביקשו הלואות. הו, מעולם לא הבינו את ערך הכסף כמו עכשיו!
כיצד והיכן להשיג את זה, בהסתתם הגבולים מסביב ובהיותך מנותק מעולם־חוץ, שאך עליו היית חי עד עתה? לכאורה יש כאן הרבה יהודים עשירים מצויים אצל ספרות ומוקירי סופרים, אבל נַסה נא לגשת בבית־הקפה אל אחד מהם ולבקש ממנו בחשאי הלואה של עשרים כתר, מיד הוא מתנכר אליך, מתעצב, וידידותו אל חברו עם־הארץ, חברו למסחר ולספסרות, שעמו הוא משתעה באותה שעה, מתגברת פתאום…
בבוקר בבוקר אתה מקיץ ושואל את עצמך: היום אל מי? פקיד האליאנס, הדוקטור יַשצ’וּרקה, שכל־עיקר תפקידו במוסד זה אינו, כנראה, לא לתת, מקדם אותך בביתו במשקפיו הזעומים, מושיט לך את ידו ברפיון, בלי חביקה, כחוכך, אם כדאי אתה לכך, משעמד על מטרת בואך, הוא מוכיח אותך כדברים האלה:
– עכשיו באת. קודם בימי השלום לא עלה על דעתך להיכנס אלי. עכשיו, בצר לך, באת. מרימים על נס את פלוני ואת אלמוני, ואותי אותי…
ולא נתן!
אסתר חיכתה בחוץ, בקרן הרחוב. היה היום האחרון לחודש, ומחר עליה לשלם שכר־דירה – ואין.
בלילה הבא, לילה של אי־שינה, ניצנץ הרעיון להיכנס אל הפרופיסור הישיש שמואל זקס, שנתפרסם על־ידי מאמריו המדעיים במקצוע היהדות, אל תורני זקן זה צריך ללכת.
אחרי לחיצה על הכפתור החשמלי בצד טבלת הנחושת המצהירה נשמעו פסיעות מבפנים ועין הציצה מן החור. עלמה לא־נעימה הכניסה אל הפרוזדור, וקראה:
– אבא, איש שואל לך!
ניכר, שמכל מה שאביה כותב אין לה לזו מושג כל־שהוא. והנה הפרופיסור הזקן בכבודו ובעצמו בקבינט שלו. גבה־קומה, מגובּן קצת, בחולצה של קטיפה מחוקה. תלי־תלים של ספרים, ספרים אין קץ. אבל המצח אינו גדול וברק לא־נאצל בעינים. יהודי הונגרי.
לאחר ששמע את הכל עד־גמירה התחיל עונה אף הוא והפתיע בקולו הגס, השוָקי. העביר בידו על שיבתו, שלא נוקתה עדיין מהיסוד השחור, ודיבר על נסיונותיו המרים בענינים אלה: כמה אנשים לָווּ ממנו ולא פרעו וכו'. כן, הוא מאמין, אינו מטיל ספק, חלילה, בישרותו, אבל מה יעשה מר, אם לא יהיה לו?!
– עשרים כתר לפחות!..
מתוך מלחמה נפשית כבדה מאד, שכל הספרים מסביב השתתפו בה כביכול, נתן לבסוף את הסכום הזה, וידו רעדה, זו יד המלומד הנוקשה והשעירה. אבל שכר־דירה יש, וזהו העיקר.
השאר אינו נורא, לאכול אפשר גם ב“פולקסקִיכֶה” (בתמחוי העממי). בפרוטות אחדות ניתנת לך שם סעודה מספקת. צריך, אמנם, לעמוד תחילה ארוכות בחוץ, בשורה יוצאת זנב, עד שאתה יורד במדרגות, בעלטה, ונכנס לתןך האולם־המרתף הגדול. ערב־רב של דלת העם, פרצופים של השכבות הכי־תחתונות. כל אחד נושא בעצמו את צלחותיו המהבילות מן המטבח אל אחד השולחנות הארוכים. דוחק, קשקוש־הכלים, ישיבה בכפיפה אחת עם קבצן־רחוב מלוכלך… אבל כל זה עוד לא היה מדכא כל־כך, אלמלא מאיר זלפר הוילנאי, שעינך נתקלת בו פתאום, בתוך כל מהומה זו, כשהוא נושא את קערתו בשתי ידיו בזהירות יתירה ופונה כה וכה ואינו מוצא לו מקום. רק אז נופלת רוחך והנך אץ אל המדרגות ושואף רוח לרוָחה, בעלותך משם.
– עכשיו נסע לשטַינהוף! – קוראת אסתר.
ברחוב היא מביטה בקנאה אל נעלי המטרונות, מתעכבת על־יד חלונות־הראוה ומסתכלת ארוכות בכובעים החדשים, שמבעד לזכוכית הם מרהיבים כפלים. את יפי מגבעת־הלכּה הישנה שלה אי־אפשר להסביר לה אז בשום אופן. ובפנותה ללכת, אומר מבטה הרציני והעגמומי: “אלה עוד יהיו לי!”…
והיא לא ידעה, איזה כוח עצור דוקא בבגדיה הישנים, שבמשך העת קלטו הרבה מדמות־דיוקנה. נדמה, שאך באלה היא מושכת אליה את כל העינים של נוסעי־הטראם, ההולכים אף הם בדרך עוצב זה, לבקר את חוליהם. צער מהול בבושה שרוי על כולם. בפרצופי אחדים מהם מחלחל חיוך משונה; באלה רואים כבר את קרובי המשוגעים…
אפָרים ושדות משני עברי הדרך, צריפים, גינות־ירק וסוכות קטנות בתוכן. והנה כבר נוצצת מרחוק גולת־הכנסיה, כנסית־שטינהוף. עוד מעט והשער השחור והכבד נפתח, והמבקרים נכנסים ועוברים בבהלה על־פני השוער הבריא מטופח־השפם, ומתפזרים בחצר לכאן ולכאן, כנופיות כנופיות.
– לכו אחרי! – פּיקדה אסתר, שכל השבילים כאן היו נהירים לה היטב, הסירה את מגבעתה מעל ראשה הבלונדיני, שהבהיק בשמש תשרי, הוליכה על־פני שיחים ואילנות. ורגליה דרכו ורישרשו בשלכת. אל החדר מספר 8 הביאה, ו“אחות” צעירה אדומת־לחיים הכניסה פנימה אל אולם הביקור. הריח המיוחד לבתי־חולים, ערבוביה של אחיות, משגיחים ואורחים וביניהם מתלבטים המטורפים בבגדי־הבד שלהם. מקצתם, חולים ישנים־נושנים, כניכר, נשכחים מכל העולם, הביטו בקנאה אל חבריהם החדשים, היושבים בין קרוביהם אל חבילות התופינים והמגדנות. נשמע קול האחות, בקראה בחדר הסמוך:
– מר מַנדוֹ, ביקור יש לך!
והתנשק עם אחותו. זו הושיטה לו תיכף את החבילה, אבל הוא ניענע בידו:
– אחר־כך, אחר־כך!
את חבריו ומכריו הפתיע בצלילות דעתו, בתבונתו הקודמת. אחד החבורה לא יכול להתאפק ונגע דוקא בנקודה המוצנעת, בשאלו את מנדו, היאך אפשר הדבר, שפיקח שכמותו, אדם אינטליגנטי, שיודע היטב את מציאותו של שגעון־הרדיפה ומהותו, לא יתגבר בשכלו על מחלת־רוח זו. הדבר צריך להיות כמו בחלום מבהיל, שבו אתה יודע, שאין זה אלא חלום, והנך מתבונן בסקרנות במהלך המאורע המסוכן, בטוח בסוף הטוב, שיבוא עם רגע היקיצה.
– אי־אפשר, אי־אפשר!.. – התנצל מנדו ובעיניו ניצנץ גץ חולני; ניצנץ אותו הדבר עצמו, שלכל להטי ההגיון אין שום שליטה בו.
אסתר ישבה על־ידו, הקשיבה ולא הקשיבה, ובשום מקום אחר לא יפתה כל־כך, כמו כאן. כל הנערות, שנאהבו בימי החיים הקודמים, בזמנים ובמקומות שונים, כאילו נתמזגו בה לאחת; בה, באסתר, חזרו ונמצאו עכשיו כולן, כולן. קול האחד רעד:
– מר מנדו, הכבר ציירת את אחותך?
הצייר הפנה את ראשו אל אסתר, כאח וכאוהב גם־יחד, ואמר:
– אני כבר ניסיתי כמה פעמים, ולא עלתה בידי. מתנדפת בין האצבעות!..
– בפורטרט זה הלא יכולת לכבוש לך את כל העולם!
צל של אי־רצון חלף על פני מנדו. חלקות כאלה כלפי אחותו לא סבל, ובדאבה גלויה הציץ שוב עליה, שהשתעשעה בינתים ב“לב” הזהב של שרשרת צוארה, נתנה את זה לתוך פיה וחייכה משהו. יפיה התלקח פתאום כברק ממושך. המשוררים נזדעזעו, עצביהם החולניים נמתחו עד כדי דליחת־הדעת, –ופחד עברם לפתע, פחד מפני המשגיחים החזקים הללו, שמתרוצצים אילך ואילך ומפתחותיהם בידיהם, שמא לא יתנום עכשיו לצאת מכאן…
– השעה הרביעית תיכף, – אמר האחד, – עת ללכת.
בחזרה הלכו ברגל. הלכו דרך הגן הסמוך. אסתר קטפה זלזל־אורן ונתנתהו לאחד דרך־שובבות. זלזל־מחטים זה יקר יותר מכל אותם הפרחים היפים, שנערות אחרות נתנו בשעתן.
– מדוע רק לו?! – קינאו האחרים.
– הא גם לכם!
אבל גם ה“מאושר” הרגיש, עד היכן עוד רחוקה ממנו נערה גאה זו. ולא רק כאן בחוץ, בחבורה, כי־אם גם ביחידות, כשנטתה אליו חסד וביקרתהו פעם בחדרו. הרי היא בצל קורתו – ולא־כלום. אפילו בקצה צמתה לא נתנה לנגוע. אכזריות? לא! חמלה היתה זו, חמלה על האחרים, על העולם כולו… ברם, בעלת־המעון הזקנה לא ידעה ולא הבינה זאת, ונהימתה־רתיחתה נשמעה מעבר לכותל:
– אצלי אין בית־זונות!!
היאך הן מתרתחות ויוצאות מגדרן בעלות־הדירות הללו בין שהן נוצריות, וינאיות מלידה, ובין שהן יהודיות, בנהג מורביה, בראותן נערה באה אל דירן, עיניהן מתמלאות דם ושיבתן ושפתותיהן מכחילות. נערה!.. זו תטמא את ביתן, זוהי הטומאה עצמה. אף־על־פי שגם להן בנות צעירות, וגם הן עצמן הלא היו בזמן מן הזמנים נערות. אין להבין!
כאן הן עומדות על המשמר ומפקחות בשבע עינים, אבל להשגיח על הנקיון, להשגיח, שפשפשים לא יהיו – זאת לא! כשאתה בא אליהן בפעם הראשונה לשכור את הדירה, הנך שואל – אתה הבורח מפני נגע בני־אדם זה שבדירתך הקודמת – הנך שואל קודם כל:
– היש כאן פשפשים?
והיא, הזקנה הערמומית, מיתממת, מבלי הביט אל עיניך:
– הדייר הקודם לא אמר כלום…
ולבך כבר מנבא לך לא טובות, אלא שאינך רוצה לחקור יותר; הנך רוצה להאמין לה… בלילה הראשון הנך מטיל את־עצמך במיטתך החדשה ותוהה על גורלך. לפ־שעה טוב. אבל הנה נרדמת משהו, ובו ברגע חשת את העקיצה הידועה. יש!! כל עסקי העקירה מדירה אל דירה היו לשוא!
בקומך בבוקר, צריך היית לשפוך את כל חמתך, שנערמה בלבך בנדודי שנתך בנשך כל הלילה, על האשה הרמאית, אבל לאור היום הכל יוצא רפה, כבוש, נימוסי. סוף־סוף עם מי תדבר כאן ומה היא יכולה לעשות?!
והנך אץ אל בית־הקפה. עתוני הבוקר מודיעים על ערים שלמות, שהתותחים מכאן ומכאן, מצדנו וגם מצד האויב, החריבון כליל, מבלי השאיר אבן על אבן. כך, כך. להרוס, לנתוש ולנתוץ את החומות הישנות, הארורות הללו, שאין בהן אף לבנה אחת נקיה, להרחיב ולהשמיד אותן ואת בעלותיהן הנתעבות והרשעות, למגר ולשרוף עד היסוד, עד היסוד!!
אבל מלאכת ההריסה נפסקה באמצע. השלום ממשמש ובא. והם באו, המנצחים, הלום, בתור חברים למשלחות שונות, האנגלים, האיטלקים, הסרבּים. באו ונצחונם בלבם והולוּטה הגבוהה בכיסם. עיר־הדוֹנַאוּ מתקה להם, ועיניהם שוטטו בבנותיה הרכות בשנים, העניות, המיותמות, שתעו רעבות, לבושות־קרעים ומחוסרות־גג בצדי הרחובות, על הגשרים ובקֵי (חוף). הציד היה קל – לאחר שהרגו במלחמה את אבותיהן ואחיהן הגדולים… כּשֵׂיוֹת נאלמות הלכו אחריהם, ואם האחת סירבה והיתה חוככת בדבר שעה קלה, לא היה זה אלא מפני שהתביישה להיראות באפס חלוּק.
וכך חוננו את בנות אויבם המנוצח. נלהבים מהיופי המפולש, שסיאוב־העוני לא יכול דכּאוֹ, הוליכו אותן אל חנויות הבגדים והנעלים. הקטנה הציגה את כף־רגלה הגדולה בפוזמק קרוע על־גבי השרפרף העשוי לכך, והמוכרת גחנה אליה וטרחה הרבה בנעילת הנעל ובקשירת השרוך. מתוך קופסת־הקרטון הוציאה אחר־כך את הנעלים החדשות, הריחניות, נשקה להן בסוליותיהן והביטה בצחוק וברחשי־תודה עמוקים אל הקַוַלֶר הנכרי. והכובע החדש, המופלא, האורירי, השלים את האושר.
ומחנויות הבגדים אל המסעדה הגדולה והנהדרה. לא “פּוֹלקסקיכה” הוא זה! אוכלת ושותה לתיאבון גדול, החיה הצעירה חדת־השינים, ואינה נושאת עיניה אל הנער המלצר– עצמה ובשרה… ורק בהגיע הסעודה אל קצה, היא מתעצבת קצת. כי מה שמחכה לה עכשיו אינו משמח את לבה ביותר, למרות הכל.
– ובכן נלך? – אומר הוא.
והיא עונה כמתחננת:
– נשב־נא עוד קצת!..
ככה נפלו קטנות עם גדולות, בלונדיניות וברוניטות, מכוערות ויפות. הסער השכיב את הקמה יחד עם הדגָניות שבתוכה. אללי! נפלה גם אסתר –
אל־תוך לילות הקיץ נפלה; אל־תוך לילות הקיץ ברחוב־ קֶרְנְטֶן ובגרַבֶּן. הבהיק האספלט הכהה והחלק, מתוך החנויות הנעולות הציצו באפילה כתנות־גברים, ספרים חדשים, אבטומוביל כלוּא, שממלא את כל החלל, ומכנסית סטיפן האיר האורלוגין הענקי.
עכשיו פסקו הנסיעות לשטיינהוֹף. נעזב ונשכח הצייר מַנדו. רק פעם אחת עוד ביקרתהו החבורה – בלי אסתר. הם באו אליו בבהלה במהומה, כאילו היכה מי בקורנס על קדקדם, באו לבקש עזרה ממנו, כביכול. אבל לתמהון כולם לא נראה בו הרושם המבוקש. הוא ניענע בידו ופלט:
– מה יש לדבר כאן? זונה!
ולא יספו לבוא אליו. ודוקא עכשיו, כשהוא זקוק כל־כך לעזרת חברים. הוא צייר את הפּרימַריוס כחול־העינים ונתן לו את תמונתו במתנה, וזה, נרגש ביותר, ציוה לתת לו, למנדוֹ, חדר מיוחד, הרשה לו ללכת העירה פעם בשבוע לקנות צבעים, כדי שיוכל לעסוק באומנותו. ולא עוד, אלא שאמר לו, כי הוא נכון לשלחו מכאן חפשי לנפשו, אם אך יביא לו ערובּה מאת איש אמיד, בעל־בעמיו, בעד קיומו בחוץ. והנה כדי להשיג ערובה זו, שהיתה יכולה להחזיר לו את חירותו הקודמת, דרושה השתדלות חברים, ועכשיו, כשכולם נעלמו, שֵב כאן עולמית!
השלום הביא אתו פנים חדשות מכל עברים. בטלו מקומות ה“מקלט”, נפתחו הגבולים. דויד גוֹל שב ומספר נוראות. בדוחק, באשפה ופעמים בלי גג התגלגלו שם כל שלוש השנים. “לאכול יתנו לי?..” והנה לא נתנו! אנשים חפרו באצבעותיהם עצמוֹת מתוך האדמה וגירמוּן מחמת רעב. היה שם רע הרבה יותר מבשדה־המלחמה. – מצחו גַבּ, רקותיו נתעלו, ועיניו קיבלו הבטה חדשה, מכוונת יותר כלפי פנים, – כמי שראה הרבה מה שלא ראו אחרים.
באה מוילנה אשתו של מאיר זלפר עם בתם הקטנה. האב באדרתו הירוקה, שהתבדרה ברוח הסתיו, הוליך את הילדה. בהחזיקו בידה, ברחובות וינה – צער בעלי־חיים! מרחוק היתה זו ילדה נאה, אבל אם להסתכל בה היטב, נראתה דלקת קלה בעיניה החומות, עיני תחום־המושב, מה שהזכיר את כל חוסר הנחת שבמשעולי־המולדת ומחה את שארית הגעגועים עליהם.
כעננים דחופים ומבוהלים, פלטי סערות, באו מאותם המשעולים נערים שחרחרים וארגזים על שכמם וצבאוּ בהמון, כטירונים אל פתחי ועדים ולשכות. אלה היו “חלוצים” בדרכם לארץ־ישראל. בהם טיפל הדוקטור הגליצאי וַלְדְשְנֶפּ והביט אליהם בעיניו הלגלגניות.
אותה שעה טס לקראתם מארץ־ישראל הסופר הירושלמי שלמה פיק – לשאוב אירופיות. הוא לארץ־ישראל ועינו לארץ־ישראל, לארץ זו, שהרבה סייע לבנינה; לא במעדר, אמנם, ולא בגרזן, אלא בקולמוסו השנון, שבו הוא רודף עוול ואבק־עוול באשר הם. שם, בארץ־ישראל, הוא יושב בתוך עמו, בתוך עמו, בתוך ביתו, בעוד שכאן כאילו אין קרקע תחת רגליו, פוסע הוא ברפיון, ובטראם המלא אדם הוא עומד ומתנדנד, נוטה לנפול. ועל־כן הוא שואב את האירופיות בחפזון, חוטף וקורא את המאמרים הראשיים של כל העתונים, מבקר תכופות בתיאטראות ובקונצרטים, מקשיב אל המוסיקה בדחילו ורחימו, שם כל אלה, כביכול, בכליו – וטס חזרה לארץ־ישראל.
הוא עוד לא הסיר מעליו כראוי את אבק הדרך, וכבר קנה לו כרטיס בשביל הסימפוניה התשעית וסר אל בית־הקפה הראשון, שנזדמן בדרכו, להינפש ולאסוף את מחשבותיו. הערב יחפש את החבורה, מחר יסע לשטיינהוף לבקר את מֵנדוֹ… והנה מבוכה ומהומה מסביב: המשטרה! היה זה אחד מאותם בתי־הקפה, שעסקי־בורסה אסורים נעשים שם בחשאי, ושהמשטרה מפתיעה אותם מפקידה לפקידה. זו בדקה בכיסים, צברה ממון חמרים חמרים והוליכה מכאן כנופית־יהודים אל בית־המשטרה ובתוכה גם את שלמה פיק.
ה“בקשות” של אחדים מהמובילים הצהירו בשמש־צהרים וכפתורי מכנסיהם לא היו מרוכסים. ככה הלכו דרך רחובות הכרך, ושוטרים מזויינים מימינם ומשמאלם. העוברים והשבים לעגו, חירפו וגידפו ואיימו באגרופיהם. אשה אחת הראתה בידה דוקא על שלמה פּיק וצוחה:
– הנה הנם מוצצי דמנו!!
הסופר הירושלמי שוחרר תיכף, לאחר שהקומיסַר תהה עליו קצת, אבל מה שסבל בשעות מעטות אלה הטיל חריצים חדשים, בלתי־שכיחים, בפרצופו, ובבואו ביום המחרת אל מנדוֹ, הציץ עליו זה וקרא בהתלהבות:
– יודע אתה מה, אני אצייר אותך!
כשבועיִם צייר מנדוֹ בחדרו הקודר, מסורַג־החלון, את שלמה פּיק, צייר את הכל: את המצח, את הלסתות, את החריצים האפלולים. כשנכנסה ה“אחות” והציגה על השולחן את ספל־הקפה, לא השגיח בזה ומשח במכחלו, הציץ ומשח, הציץ ומשח. לרגעים התחלחל הסופר: שועת־שגעון איומה הגיעה מהחדר שמנגד, דומה לצניפת־סוס, זו חזרה ונשנתה בדיוק, אחת לעשר דקות.
בימים אלה טיילו שניהם לפעמים בירכתי החצר הגדולה, בשבילי האפרים, נכנסו לכנסיה, שבגוּלתה מלמעלה הוטלה קרחה: חלק מציפוי־נחוּשתהּ ניטל אשתקד לשם מכשירי־מלחמה. כאן עמדו דומם שעה קלה, בתוך החלל הגדול והריק, האפל והקריר. יצאו– וַתאוֹרנה עיניהם. ישבו על אחד הספסלים. השיחים מסביב היו מאובקים, הטרפים ספוגים רוח כהה, ושאט־נפש כבד מנשוא עוררו הנשים המשוגעות, שעברו תכופות, צוחקות או בוכות. הצייר סח לשלמה פּיק את דבר ה“ערובה”, ושאל אותו, אם יוכל הוא להשיג את זו אצל אחד ממכריו המרובים.
– אנסה, – ענה הלה.
מַנדוֹ התעורר, זיו־תקוה האיר רגע את פניו שחָרבו, והוא אמר:
– כאן הלא אובַד. לאכול אין נותנים. מרק, מרק ומרק. מחמת הרעב פרצה כאן השַפַּעַת במידה מבהילה ועושה שמות. הביתן הששי נתרוקן בּן־לילה… והאוירה? את הצעקה המטורפת, שמזעזעזת אותך כפעם בפעם, עלי לשמוע תמיד, תמיד, בלי־הרף, בלי־הרף!
בערב אותו יום התהלך פיק בבית־הקפה הקבוע של חשובי־העדה וניסה דבר אל כמה ממכריו בעלי־בתים עשירים. אבל הללו משכו בפתפיהם. מי יהא נוטל עליו דבר שכזה?! אובד־עצות הביט אל תוך החלל המלא עשן, שמתוכו נזדקרו ביחוד שני פרצופים: זה של העסקן הציבורי פְּרִיקֶר עם התבלול שבעינו וזה של השוטה בחרוזים מרדכי זיגפריד, שמטייל פה מעדנות במעיל־הקטיפה המזוהם, ושהמלצרות הנוצריות מראות עליו באצבע: הנה המשורר היהודי! אל מי יפנה כאן?
ומנדו אף הוא נוכח מהר, שאין לו לקוות עוד. הוא גמר את הפורטרט והציגו בתחתית הקיר. לשלמה פּיק עצמו אין כאן קרקע תחת רגליו, אבל הפורטרט שלו יעמוד הָכֵן; לזה יהיה מקום גם באירופה.
כשנפטרו הפעם זה מזה אצל השער, אמר שלמה פּיק:
– אני עוד אבוא אליך.
– במטותא!
הצייר אמא “במטותא” מפני הנימוס, אבל בסתר־לבו כמעט שלא רצה בכך. מכיון שהפורטרט כבר נעשה, שוב אין לו חפץ במקור. עכשיו היה שלמה פּיק בעיניו כאימוּם זה, שהסנדלר הוציאו מתוך הנעל עם גמר המלאכה.