א. בכיכר השבת    🔗

כיכר השבת. מכאן משתרעים ומתפשטים רחובות לחמישה כיוונים, בנינים גדולים ובתים מודרניים נשקפים מכל מקום; המולת רחוב ותנועה בסביבה מלאת־חיים זו שתושביה ידועים כקנאים למען השבת (מכאן השם “כיכר השבת”). שעת בין־הערביים שבה הוזמנתי לבקר בשיבת “חיי־עולם” הנמצאת בלב הכיכר. אני בוחן במבטי את הבנין הגדול, המשתרע בסיבוב על פני הרחובות ישעיה וגאולה, ואת מירפסותיו הגדולות והארוכות. מול הכניסה בנוי קיר־בטון, שריד ממלחמת הקוממיות, שאז שימש כמיקלט.

עליתי במדרגות וניכנסתי למסדרון ארוך ורחב־ידיים, שהוא גם מירפסת. לשאלתי הראה לי אחד הילדים, שניפגשתי בהם, את הכיוון למשרד והסביר לי כיצד מגיעים שמה. המסדרון פנה שמאלה ודרך אחד הפתחים מצאתי את עצמי במירפסת אחרת באגף האחורי של הבניין, המשקיפה על בתי אורנשטיין ושכונת אחווה. עוד רגע קט והייתי במשרד.

ב. על כוסות מיץ קר    🔗

המנהל והגבאים שהמתינו לבואי, קבלוני בסבר־פנים יפות ובחיוכים. על כוסות מיץ קר מוחלפות הערות על מזג האויר הלוהט ששרר באותו יום והמנהל העיר: “אין אנו שולחים את הילדים לבתיהם בחום הזה, הגם שיש ברשותם לקבל חופש אם ברצונם בכך. כל אם, המעונינת בכך, רשאית באופן מיוחד להוציא את בנה לחופש בעונה זו”.

“כמובן”, אמרתי, “נוח להיות בתקופת החום בביניין המרווח הזה הבנוי במקום בו האקלים טוב”.

הוא הגיב בתנועת־ראש והתחיל לספר:

“התלמוד־תורה וישיבת חיי־עולם ובית־תבשיל ליתומים בעיה”ק ירושלים תובב“א (זהו שמו הרשמי של המוסד) נוסד לפני מאה שנה בקירוב בעיר העתיקה על־ידי הגאון מקוטנא וחתנו הגאון מקאליש מכספי נדיבים. בשנת תרפ”ט הועבר המוסד אל מחוץ לחומות, לעיר החדשה, לביניין זה שהוא רכוש פרטי.

“ראש הישיבה הינו מרן הגאון מטשובין שליט”א. מועצה מורחבת מגדולי הציבור ואישיה מחזיקה במוסד, שאינו שייך לשום זרם או מיפלגה ומתנהל ברוח ישראל־סבא, בעוד שאת התפקיד המינהלי ממלא ועד־פועל.

“התקציב השנתי קרוב לחצי מיליון ל”י וההכנסות באות מתרומות מישראל ומחוצה לה. המוסד מכיל גן־ילדים, ת“ת לתשב”ר, מכינה לישיבה ישיבה וכולל שהוא מכון להשתלמות להוראה של אברכים בוגרי־ישיבה מצויינים המקבלים תמיכה לכלכלתם. מבין חוסי המוסד, שמספרם עולה לאלף, הלומדים תורה מפי שלושים־ושניים מורים ומשגיחים ותשעה רמי“ם ומגידי־שיעור (כן ירבו, בעה"י), יצאו מאות המשמשים בקודש, בארץ ובגולה, כרבנים, ראשי־ישיבה, דיינים, שוחטים וכיוצא בהם. למוסד סניפים בקטמון, דיר־יסין (גבעת שאול ב') ועוד”.

לשאלתי אם יש להם תוכניות־ביצוע נוספות ענה המנהל בחיוב והטעים כי בשכונת רוממה כבר הוחל בהקמת שיכון לתלמידי הישיבה והכולל, וביניין נוסף למרכז, שישמש גם לפנימיה. הוא תינה את המצוקה הכספית של המוסד שגרמה, למרבית הצער, פיגור של קרוב למחצית השנה בתשלום שכרם של המורים והעובדים והוסיף כי לתורמים ולתומכים, המעוניינים בכך, זכויות מיוחדות בהנצחת שמותיהם או שמות קרוביהם בחייהם. לאחר הפטירה אומרים, לעילוי הנשמות, קדיש ולומדים משניות וכו' בהתאם לתקנות.

ג. ועינינו רואות    🔗

נפרדתי מהמנהל. שלושה גבאים חביבים יצאו יחד עמי מהמשרד להראות לי את פנים המוסד על מדוריו השונים. באותו יום התחתן אחד מתלמידי הישיבה, ובפניהם של שאר התלמידים ניכר בעליל כי השתתפו בשמחתו של חברם. בדרכנו דרך המרפסת האחורית הצביעו הגבאים אל הגג ואמרו כי עומדים לבנות עליו קומה נוספת לפנימיה שבה חיים תלמידי המוסד כמו בביתם. לשאלתי ענו כי החנויות, למטה, שייכות למוסד המקבל מבעליהן דמי־שכירות, דבר המהווה הכנסה נוספת, אם כי לא גדולה.

ניכנסנו לאולם הגדול של הישיבה, שהוא גם בית־הכנסת. בחורי־ישיבה ישבו ולמדו. על הקירות ניראו לוחות עם ציוני “יורצייטים”. אשר לפי השמות והתאריכים המפורטים בהם לומדים ומתפללים לעילוי נשמות הניפטרים.

משם הלכנו למיטבח, שמגישים בו מידי יום־ביומו ארוחות חינם למאות תלמידים עניים, ליתומים, לפליטי הגולה ולכל דיכפין. ארוחת־צוהריים מגישים ארבע פעמים, בזו־אחר־זו, למאה־ועשרים איש בכל פעם. המיטבח הענקי מחולק לשישה חדרים מרווחים ומאווררים. בכל מקום שררו ניקיון ונוחיות. באולם האוכל המואר ורחב הידיים היתה חרוטה על אחד הקירות, בשני לוחות־שייש גדולים, ברכת המזון – לנוחיותם של הילדים וכל אלה שאינה שגורה בפיהם. מבטי גלש מהקיר וניתקל בשולחנות ובכסאות הרבים המסודרים בטוב־טעם. הראו לי את חדר המלאי וחדר הבישול. פריג’ידר ענק, הנראה כשניים או כשלושה פריג’ידרים העומדים זה־לצד־זה, עשה עלי רושם. שאלתי את מלווי, בבדיחות הדעת, אם מקפידים כאן על הכשרות… הם הרגיעוני ואמרו לי כי העובדים אנשים חרדים ואין לחשוש.

הראו לי את גן הילדים. כאן מלמדים את הילדים “אלף־בית” וזימרה, ברכות ונטילת־ידים ומעסיקים אותם בצעצועים ובמשחקים. נוסף למדור המיוחד לילדי הגן, עומדים לרשותם סככה ומירפסות גדולות.

המשכנו וראינו את ה“חדר”, ה“תלמוד־תורה”, “ישיבת הבחורים” וה“כולל” – הישיבה הגדולה. לבסוף יש לציין את מרכז גמילות החסדים “עזרת עולם”, השייך למוסד, אשר ממנו מופעלות קרנות להלוואות בלי ריבית לניזקקים בתשלומים נוחים – גם לאנשים שמחוץ למוסד.

תלמידי־ישיבה וילדים הסתכלו בנו ובחנו אותנו בסקרנות. יהודי עטור זקן ובעל סבר־פנים, שעיניו הביעו בינה ויראת־שמיים, התקרב אלינו וחפץ לדעת מה מתרחש כאן. הכרתיו כאחד ממתפללי ולומדי בית־הכנסת בזיכרון־משה ולחצנו ידיים. כשעזב, שאלתי את מלווי אם הוא מורה במוסד. לתשובתם החיובית, הגבתי: “אני מכיר אותו מבית־הכנסת בזיכרון־משה, אבל אינני יודע את שמו. לפי חיצוניותו והתנהגותו הנחתי שהוא מורה בישיבה – קלעתי למטרה”. הם הגיבו במנוד־ראש וליד היציאה ניפרדנו בהתרגשות־מה, בלחיצות־ידיים חמות ובאמירות שלום.