גברתי היושבת־ראש. מכל פעולות המשרד לחקלאות לא באתי להעיר אלא על פינה אחת, על התחנה לחקר הדיג הימי.

נתעוררתי להתעניין במוסד מחקר זה, כאשר בדקתי את כלל מאמצי המדינה בפיתוח מרחבים חדשים לתנופה משקית, כלכלית וחברתית; כיצד עוקרים מגבולות הקיים ונפתחים אל עתיד מבטיח יותר, הקורא למאמץ, לחיפוש וליציאה אל מה שעוד איננו, אל הטומן בחובו משהו מגרה, שיש בו משום כיבוש עולם. מתוך הנחה שמה שכבר יש בידינו – הוא גבול מעיק, ואילו מה שאין עוד – הוא אופק גונז יכולת חדשה.

הדיבורים על כוחה של האוקיינוגרפיה החלו מנסרים מאד בחלל עולמנו זה מקרוב, בהדגשה יתרה על הערכים הפוליטיים שבהם, אבל פחות מדי, חוששני, על הערכים הממשיים ועל האפשרויות הגנוזות בהם להרחבת תחומי הארץ מן היבש אל הלח, ומן המושגים המקובלים על ים כשדה למרדפת ציידים אחר שללם – אל מושגים חדשים של טיפוח שטחים לאיכרות־ים, לחקלאות ימית, ולחשיפת כוחות לא נודעים באותם שדות ים שעוד צריך להכשירם. העתקת מושגים מקובלים של הכשרת הקרקע, אל שטחים מופלאים של הכשרת מימי הים, להפקת מזון, הן מן החי, הן מן הצומח – ומימי הים, במובן זה, הם ארץ לא נודעת בכל המובנים. בארצות שונות בעולם הוסבה לאחרונה תשומת־הלב אל הים, בהתבוננות גוברת והולכת ובהשקעות שעוד לא היו כמותן. ומחקר הים הוא החלוץ ההכרחי העובר לפני כל נסיון לניצולו החדש. מדברים על אוצרות הים בכל מה שהיה מדובר מקודם על אוצרות האדמה: על מחצבים, על אנרגיה, על ניצול החי והצומח. כשני שלישים של קליטת האדמה הם ימים שהבלתי־ידוע בהם עולה על כל הידוע, אבל ככל שיודעים יותר, מסתבר כמה מעט ידוע על האוצרות המומסים במים ועל החבויים מתחת פניהם, הרבה הרבה מעל כל מה ששיערו פעם. ותחרות חשיפת מכמני הים ניטשה כעת בין חוקרי הים למען העתיד.

אין זה המקום להרחיב את הדיבור ולתאר את כוחו של הים, זה הכוח העשיר פי כמה מכל הכוחות שכבר נודעו בפועל. אך מכל מקום, הים המלוח כמקור מים מתוקים, הים הזורם כמקור אנרגיה, תהליכי החום והקור שבו, המינרלים המומסים בקרבו והמוסעים בו, חומרי החיים שבו ועולמות עשירים, מעבר כל דמיון, של חי וצומח, ולאחרונה הים כקולט שיירי התהליכים הרדיו־אקטיביים, כביכול “מזבלת” העולם לפסולת זו, אשר תוצאותיה לחיוב ולשלילה לא נודעו עוד כל צורכם, והמאיים שבהם, או הסיכוי שבהם – הם נושאי התבוננות מרוכזת בהרבה חופים מחופי הימים סביב סביב.

אך גם בקטנות ובקלות מאלה איננו יודעים הרבה, על הקרוב והמצוי ביותר אצלנו, ועל חופינו: מבנה החוף, קרקע הים כמאגר חומרי בנין, (זיפזיף וכיוצא בו), כמסד לבנין נמלים, קרקע הים כאוצֵר אפשרי לנפט, הזרמים הפועלים בו ותוצאותיהם, משבריו, שיאיו, שפלו ודממתו – כל אלה בראשית דרך הכרתם ועוד בטרם בראשית.

בורא העולם, חוששני, חנן אותנו לא רק בנגב יבשתי, אלא גם בים גדול, אך רזה, ואילו בדרום, בים אילת – ים עשיר אך צר. הניתן לשנות משהו? אולי, אך בלי מחקר אין לדעת. בלי התבוננות אתה עיוור ופועל כעיוור, או תלוי בידע זר ורחוק שאינו הולם תמיד את תנאינו.

והדיג הימי לחופינו – מה סיכוייו באמת? הניתן לשנות כאן את “נגב הים” ו“להפרות שממות” בים? ככל שמוזרים הדברים למשמע – מה ידוע על תנאי ההתחלות שבתוך הים, ראשית התהוות החיים, המאפשרות התפתחות עשירה יותר, בצומח ובחי? כל אלה בראשית איסוף הידע.

והתחנה לחקר הדיג הימי בחיפה – היא היא שלכאורה הופקדה לעסוק בדבר, לחקור, לדעת וללמד. אבל צאו ובקרו את מקום אותה תחנה, גם בספר התקציב וגם ברחוב הבנקים בחיפה, ותמצאו גם כאן וגם כאן, כי זה מוסד נידח מתשומת־לב. אלמלא מענקי חוץ, לא היתה להם תקומה, ואלמלא דבקותם הקנאית של החוקרים, מכבר היתה נסגרת תחנה זו מיאוש ומרפיון־ידיים, מאין בסיס ומתקציב קמצני. כל התקציב לפעולה של אותה תחנה – כעשרת אלפי ל“י, זה הכל. השאר, מאות אלפי הל”י, סכומים עושי רושם, למשכורות ולשירותים כמובן. לפעולה הישירה, אם אמנם מדובר בתנופת מחקר להוצאת המדינה משיגרת מושגיה על הים, אם אמנם באוקיינוגרפיה אנו עוסקים – לפעולת המחקר הישירה אין כאן אלא רבבה ל"י דחוקה ומחוקה. אלא, שכאמור, מענקי חוץ של מדינות רחוקות, שעבודת חוקרינו נחשבת בעיניהם יותר משהיא זוכה בעינינו שלנו, הם שעומדים להם; אלא שקשה לבנות צוות של קבע ועבודה של קבע על מענקים של ארעי, שהיום ישנם ומחר אינם, ואימת הארעיות תלויה על ראש כולם. ומאימה זו יש נמלטים, וכבר היו, לצערי, מעשים, שיפה היה שלא יחזרו, שלא יימלטו מאתנו חוקרים, מחמת הרגשת יתמות. ואילו בכל מדרך רגל ובכל שימת יד של חוקרים שלנו – ים זועף ומסע קשה לפניהם. האם ביקר שר החקלאות במעבדות התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה ברחוב הבנקים? במעון שיכול היה אולי להתאים, אינני יודע למה – אבל בשום פנים לא למכון מדעי, לא למעבדות לחקר הים. הרי זה בבחינת לא יתורץ בכלום – לדאות היכן חוקרים אצלנו את עתיד הים של חופינו. במה אנחנו מסבירים ונושאים פנינו? זה, ועוד: ידוע כי אין מחקר ים בלי הפלגות לים, והנה גם ענין כה פשוט וקל כרשיונות הפלגה, כאלה שיש בידי כל דייג ודייג, אצלם היא בעיה סבוכה וכמעט שאין מודים בקיומם הליגלי, ועליהם להצטייד בתעודות מסע – כאילו היו נוסעי ספינה היוצאים את הארץ לא בשליחותה, אלא היינו הך לשם מה.

אך הענין העיקרי אינו אלא הקמת צוות מלא וקבוע למחקר בבנין של קבע, מתאים למחקר. חובה ראשונה היא לשלוח צעירים, מעונינים בנושאי הים, להשתלם במקצועם במתוקנים שבבתי־הספר, ולהביא לארץ מומחים ידועי שם שיקנו תורתם כאן. כשם שענין ראשון במעלה הוא הנסיון ללקט את כל העוסקים בחקר הים ולהביאם תחת קורת גג אחת, כשיד אחת מנצחת על מפעליהם. חוקרי ים מצויים זעיר כאן זעיר שם, במשרדים שונים בממשלה, ולא תמיד יודעת יד ימין מה עושה יד שמאל – ואף אם מפגש זה אינו בתחום מעשי משרד החקלאות, טוב שיתעוררו על כך. ואילו בכל השאר – חובה היא שיפתח משרד החקלאות לבו לנידח זה, לכמעט יתום זה, אל חלוץ מחקר הים, בתקופה חדשה של התמודדות האדם עם הים הגדול. גם בתנאים הדחוקים שבהם פועלים חוקרי הים שלנו, כבר תרמו לא מעט, במחקר שימושי ובידע טכנולוגי, ואף במחקר בסיסי, שזיכו אותם בהערכה, בתשומת דעת המומחים וב“תשלום מחיר” קיומם; ואילו בתנאים נאותים יותר, כשייצאו מסימטה למרחב, בתקציב פתוח־יד יותר, בדאגה למעבדות ולמבני מחקר, בהשתלמות אנשים נוספים, בתיאום עם שאר העושים פה ושם – יש ידיים לתקווה, שידע עשיר יותר יקדם אותנו לקראת כיבושים, שהיינו עשויים להתמלא מפירותיהם, אם נהיה יוצאים בניצוץ דמיון יוצר, ביצר הרפתקני ומוּפעמי תחושת המחר.

יזהר סמילנסקי (מפא"י) 12.2.65, דברים שנאמרו בדיון על תקציב משרד החקלאות

גברתי היושב־ראש, חברי הכנסת. כל מי שחזר מן הים ברגליים מוכתמות זפת וחירף וגידף וביקש לדעת מניין מחרוזות הנפט הללו המעטרות את חופי הארץ ומוסיפות נופך משלהן על תענוגות הרחצה בים – יברך הצעת חוק זו המנסה, באיום של קנס גבוה, להרחיק מקור זיהום עיקרי של הים בנפט.

אולם סבל זה של רגליים מזוהמות בזפת הוא רק טרדה מרגיזה, בעוד שלבעלי חיים מרובים הוא כליה גמורה והשמדה המונית. ביחוד בולט הדבר במפרץ אילת. השמן הנפלט אל הים מתקרם כמין צעיף דק על פני המים, ומטולטל בגלים וברוח; הוא אוטם את פני המים מחדירת החמצן אל תוכם, מקצת נפט מתמוסס במים והשפעת תמיסה זו רעילה והרסנית גם כשריכוזה נמוך. רצועות חוף ייאלחו בשכבת הנפט, ואבנים ואלמוגים יתכסו בשמן ובחומרי רעל וייהפבו כך לקרקע ממית, אם ממגע ישיר ואם ממגע עקיפין. והמוות יתפשט מהר. את אלה יחניק, את אלה ירעיל, ואחרים ימותו מטרף מורעל.

גם קיומם של האלמוגים עצמם מסתכן בים מזוהם שהתפתחותם בו מתעכבת, ועודף החיים על המתים – שהוא סדר הטבע התקין – יתהפך. עולמות שלמים ייהרסו כך ממגע הנפט, ייכחדו, וחדשים לא ימלאו את מקומם. יוצא איפוא שמניעת זיהום הים על־ידי פליטת שמני אניות, מיכליות השוטפות קרבן ואחרות, היא הכרח דחוף, וחבל שאיחרו עד עתה בנסיון למנעו ולצמצמו.

הדרך המוצעת לפנינו היא דרך הקנס על האחראי לשפיכת השמנים. אלא שקנס זה כוחו עמו אם נעשתה שפיכה זו בתחומי המים הטריטוריאליים שלנו. ואילו שמנים שנשפכו מעבר לתחום זה – יכולים בתנאים מסויימים של זרמים ורוחות לחזור ולהגיע לחוף, אף כי, כמובן, בכמויות פחות אפקטיביות. כך הוא בים־התיכון, ואילו במפרץ אילת הענין מסובך ומסוכן יותר. הרוח המצויה שם היא רוח צפונית, ולעתים קרובות צפונית־מזרחית, באופן שמה שנפלט בעקבה – מוסע לחוף אילת. יוצא איפוא שרק אמנה בין־לאומית למניעת זיהום הים על־ידי שפכי שמן תוכל לסייע, ואין מקום שבו אמנה כזו היא יותר דבר למקומו. חשוב על כן שנעיין באמנה זו ונראה כיצד תוכל לפעול על שכנינו למפרץ הצר, כדי שיימנעו אף הם ממעשה השחתה זה, שאין בו הכרח, אלא רשלנות בלבד. אילו מצאנו דרך לשיתוף פעולה אתם בענין זה – ונשם כל מפרץ אילת לרווחה.

אולם שפיכת השמנים אינה מתרחשת רק אם שופכים שמנים במתכוון, אלא גם אגב פריקה וטעינה מתוך צינורות רעועים או שילובים דולפים, או גם שיטות הזרמה בלתי־משוכללות. חשוב הדבר לפקח על שיטות אלו, שתהיינה נכונות ומדוייקות. שיתוף פעולה בין חברות אספקת הנפט, חברות האניות ומינהלות הנמלים, עשוי לעורר חיפוש משותף של דרכים משופרות לפריקה ללא דליפה ושל שטיפת המיכליות הרחק ככל האפשר ממגע עם החוף.

ומכל מקום, הצעת חוק זו היא צעד נכון, שתוצאותיו יהיו לברכה לבעלי חיים אלמים ולבני־אדם שיוכלו להודות על כך. וחשוב לזרז תהליכי החקיקה, כדי שלא לדחות תחולתו וברכתו.

יזהר סמילנסקי (רפ"י), דברי הכנסת, הישיבה הרביעית של הכנסת הששית, 30.11.1965