אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ־5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ־3 מיליון ל“י אשתקד ולעומת קרוב ל־2 מיליון ל”י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לﬠרך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן – היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכת הזמן שלנו – הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השגה ואזלת־יד.

ביטוי זה “מהפכת הזמן שלנו” ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבוני אצלנו – מליצות תחת אמונות – אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דבר־מליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: “סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמת־העולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו. תגליות חדשות ואמצאות” – הם אומרים שם – “הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודם־לכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה”.

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניﬠ ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת – המובעת שם – כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים – לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתי־מתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורות־ייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם – עד שמגיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שינוי־ערכין, ולא הד שופרה של מהפכה. אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה ﬠושים ומתﬠסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושגיהם, לא לפי אופק ﬠולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לﬠכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמﬠה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר ﬠיוני, בין בפיתוח מﬠשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר ﬠצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סﬠיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מה־בכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סך־הכל הזה הוא רב־רושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום – “מהיכא תיתי”, ולא משום “דווקא” ו“קודם כל”. והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן – משמﬠ לא להתחיל. משמﬠ – לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן – מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכי־עם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתי־מוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו “מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בני־חורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק – כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מﬠז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום – יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתי. אני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זווית־ראות אחרת. אני חש כי קצב גידול ﬠוצמתה היצירתית של מדינה הוא פוﬠל יוצא היום מפﬠולתה החינוכית, המדﬠית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה – הולידו בﬠולם כוחות כה ﬠצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתﬠשיות השונות למיניהן – לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תﬠשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא ﬠמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התﬠשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפס־ואין – בעוד שבכל מקום ומקום שתﬠשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה וﬠד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למﬠלה מזה. התﬠשיה רודפת שם אחרי המדﬠ ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצות־הברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב־1963 – 12 ביליון; ל־1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביﬠ על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבת־תנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שﬠושים כשהשוק מפנק אותם. השאלה נוקבת מזה; שכן, אי־אפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דﬠת וידע להימלך בהם, קודם הכרﬠה, בשﬠתה ולאחריה, לנסח ﬠמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייﬠ לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצﬠ המסחרר של פתרונות – כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה כטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתﬠשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרﬠיונות מחדשים. ולפי שהם מﬠרבבים חכמה בידﬠ, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדﬠתם, – תﬠשײנים, חקלאים, ופקידים – לייבא ידﬠ מן החוץ מוגמר, בזול ובשפﬠ, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקﬠי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמﬠט בלﬠדיהם, והמסקנה: לאװירונים אנשי המדﬠ. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופﬠות – שם, גם מעבדות, ציוד – שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי – ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדﬠן או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבﬠ על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב – ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרוּת־הדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו – אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוﬠ. ולעתים – עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכװצים את כוח־היצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפנים, ופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיון־יוצר נעשה לעתים ציון־לשבח אצלנו. ועושר בקטנות־מוחין – עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרת־הבית בירכתי החצר, מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפלאותיו – מוטב, ואם לאו – אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר ﬠשו גדולות בימיהם, כן יﬠשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידﬠ מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידﬠ כדי להיﬠנות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדﬠית צריך שיהיה מחונן בידﬠ די הצורך כדי לשאול וכדי להיﬠנות.

ומכשירי־ביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא ﬠל־פי מכשירי ניװט כי אם ﬠל־פי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לﬠולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפﬠילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים ﬠד שיניב ﬠץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורﬠ ולכמה שבוﬠות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במﬠט אמצעים להצדיק קיומם, ﬠיניהם כלות לתקציב, והממונים ﬠליהם ﬠינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה וﬠשיה שﬠושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידﬠ. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוﬠ וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלא־נודﬠ, הלא־מוכר, שגם מחר לא תדע עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיﬠ ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, ברי לעמוד בחזית זו שממול הלא־ידוﬠ, ולקשוב על ימין וﬠל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טﬠם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרﬠים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף ﬠל תפוחי הזהב – בלא לזלזל בכל אחד מאלה – כלום לא בשלה הﬠת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיﬠ כל מה שאפשר ויותר מזה ﬠל מנת להﬠמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצﬠיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה ﬠשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרﬠיונות ﬠל אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידוﬠים ולא ידועים, שנﬠשו כמﬠט חזוּת פני הדור וסיסמתו? כמה השקﬠנו והיכן פﬠלנו ומתי בשׂדה זה? או כמה מדﬠתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובﬠיקר בשדה התורשה – שדה פורה רﬠיונות נוﬠזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכװן את התורשה הטבﬠית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ﬠנין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בﬠיקרו ﬠד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודﬠ מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים – הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא ﬠצמו תורם בהם, ושגם שם אין “קח” בלי "תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים הﬠשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או אי־ניצול נכון – הם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אף־על־פי־כן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור –מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כל־כך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק כדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה – ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך –, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם “הגניוס” היהודי מתגלה בייחוד הבונה – דװקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשׁירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא – מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשום־מה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשׁדה־אדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. וﬠיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקﬠנו – קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התﬠשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתﬠמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידﬠ, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמﬠט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחד למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התﬠשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמﬠ מעבדות, ומﬠבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן – כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לﬠתים קרובות מדי היה אצלנו התואר “אקדמאי” שם נרדף לתביﬠות שכר, לרדיפה אחר ﬠמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם – וקשה עליהם אורך־הרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף ﬠלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “ﬠכברי מעבדה”, להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה – עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבﬠר זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לבית־הספר היסודי לא ימצא בצאתו מבית־הספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לבית־הספר בשלהי מלחמת־העולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטוב־ולהועיל – כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה – יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעוד עשר ﬠשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומת־הלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צװת מוחות מתחומי מדעי הטבﬠ והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה וﬠד מנהלי האגפים השונים – כוחם לﬠמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיﬠשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפﬠלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלﬠדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צװת מדעי. והוא גם אינו בר־ציות. אלא שבזה דװקא כוחו. מדע הוא בלתי־תלוי, בלתי־כפוף. לא לשר, לא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוﬠ מן המקצוﬠות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. ﬠליו לﬠשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לﬠשות במלוא כל כוחו, בלתי־תלוי, ﬠצמאי, ופתוח־מוח־ודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובﬠיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא – תחושת שותפות לﬠובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף כי המדﬠן לﬠולם משהו של בדידות ﬠוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצﬠידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לﬠצום ﬠיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שﬠה שהם עולים בקנה אחד ﬠם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בת־החורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, וﬠלינו לשמוﬠ ולﬠשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור – נעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר – יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע – ולא צרכנו –, יהא בן־חורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיימו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה – קוראים לתנופה שורשית ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם – פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפﬠלי פיתוח – כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלות ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגﬠנו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמﬠט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו. כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוﬠ המדע, בין לצורכי שלום ובין – מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בﬠנין זה, במצרים, בכל הנוגﬠ לﬠידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אהד, והוא – מילגות ומﬠנקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץ־לארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למילגות ולמﬠנקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץ־לארץ? וזה רק פרט וסﬠיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שﬠתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דװקא בסיכוי מרהיב זה. או נבﬠרוּת תהא זו אם לא נדﬠ להפﬠיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל – כדי שניװכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקﬠ שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרות־איבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומﬠמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולﬠיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצﬠות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדﬠ ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

‬יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברים שנאמרו בדיון בתקציב משרד ראש הממשלה, ינואר 1964