לוגו
עוד על מכנסים ארוכים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

לתוך לוע השטן


כבר התרגלתי מאוד למכנסי הארוכים. כבר התמתחו ליד הברכיים, וארכובותיהם נשרכו ברשלנות על הנעליים. כבר יכול אני לקפוץ לתוכן – והן הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.

ישבנו מסובים לשולחן ואכלנו ארוחת־צהריים. שולחן עגול היה. והארוחה דלה, שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך הסבתא היתה עורכת עליו, משום המנהג, כפות, מזלגות וסכינים.

האוזן היתה תופסת בשמחה את קול הקשתם בצלחת; צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תאבון־כלבים. בלי תאבון גדול היה קשה ללעוס מאכלים מחוסרי בשר העשויים מכל מיני “במקום”.

שפשוף של כמה זוגות נעליים ליד הפתח – ונקישה בדלת. צללית גדולה של חייל תורכי גדול עמדה בפתח הנמוך וסתמה אותו כפקק. בין זרועותיו, כמו מתוך חלונות, ניבטו עוד שניים. אחד מאלה, שראיתי רק את ראשם, פער פה ואמר:

“הם באים לתפוֹש חיילים משתמטים.”

החייל הגבוה, הפקק, הביט סביבו בבטחון של כַּנָּר ראשי. מביט אל המטען החי שהיה בצריף: סבתא, שתי אחיות ואני, בן הארבע־עשרה. סך הכל. ודאי שהיה מאוכזב.

החייל הגבוה, הפקק, עשה צעד לאחור כסרטן, כדי לצאת מן החדר. אך בעל הפה הפעור נשתחל, עבר ונכנס ובחש בעיניו. עיניו גילו את המכנסיים שלי ועמדו. כולם הביטו אליהם. המכנסיים לא דיברו – אך היו ארוכים כשל מגודלים.

תמונה 13.PNG

פשט הפקק יד ארוכה, כפה למעלה, ואמר:

“ויסיקה.” (תעודת שחרור מן הצבא).

הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת־נייר המעידה על גילי ושאני תלמיד בית ספר. היתה כתובה בתורכית טובה שכתב מורנו לתורכית וחתומה בחותמת עגולה.

הפקק שקל אותה בכפו הפשוטה, טילטל את ראשו ימינה ושמאלה וקרא אלי:

“בוא”

אז נכנס בעל הפה הפעור לתפקידו ואמר:

“הגוי אמר שאתה חייל משתמט. התעודה אינה טובה. הגוי אמר שאתה בן עשרים ואחת. ואלה מכנסיים של בן עשרים ושתיים ושאתה משתמט שנה שלמה – הרי שאתה בן עשרים ושלוש, והגוי אמר שהוא לוקח אותך למשטרה המרכזית, לרמלה.”

עדיין עמדנו סביב השולחן העגול. היינו מוכי תמהון. המזלג שהחזקתי נשאר בכפי. פשט החייל, הפקק, יד־ימינו לאחוז בכתפי. זזתי שמאלה, כדי להשתמט ממנה. הרתיעו עצמם גם שאר בני משפחתי שמאלה. פסע הפקק פסיעה ליקרב אלי. זזתי פסיעה. פסע הפקק שתי פסיעות. זזתי אני ובני משפחתי שתי פסיעות. החיש הפקק כמה לצעדים לתפסני, מיהרנו אנו סביב השולחן, סַבנו סיבובים, שמאלה, ואחר־כך בא שינוי תכסיסי וסבנו כולנו ימינה.

אז שלף החייל השני כידון והניע אותו כשוט. הסחרחורת עמדה ואני נצודתי.

בעל הפה הפעור:

“הגוי אמר שבעשר מג’ידיוֹת יוכל לקרוא בתעודה שלך שאתה תלמיד. הגוי אמר שאני בעל משפחה וילדים. הגוי לא יודע חכמות. הוא אמר שאתה רדפת אחריו במזלג ורצית להרוג אותו. אם לא יצליח לקרוא את התעודה שלך אפשר שיתלו אותך.”

הסבתא חייכה חיוך עצוב, הוציאה את המזלג מידי ואמרה:

“לך אתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע.”


 

יתלו אותי


הרחוב היה ער ומרובה באנשים. מאלה שהוגלו מתל־אביב. הרוקח, שעסק בחנותו בסינון מים רתוחים לתוך בקבוקים קטנים, הרים ראשו ואמר:

“יוסקה כבר תפש שוב את מי־שהוא.”

מי־שהוא, זה אני במכנסיים ארוכים. עברנו על פני ועד המושבה. בפתח ישב המזכיר כשעפרון מושחָל לו אחורי אזנו. הִנְציץ במשקפיו כתופש עניין והמשיך לשבת. חיים אדוּשים. עברנו על פני הבית האחרון, בחלון ראיתי את יונה. שערותיה היו מתוחות ומגלות שביל ירקרק שחצה את קודקודה, וריסי עיניה היו ארוכים ומפילי צל. הסמקתי ורציתי שתראה אותי. לא ראתה אותי משום שאחיה קרא לה מן החדר השני: ־ חמורה!

הייתי עזוב. יתלו אותי. יונה, אני שיקרתי לך. איני יודע לחלל על חליל.


 

הקצין


הגענו לקצה המושבה. בצל אחד העצים שבחורשת הזיתים חיכו לנו שני חיילים וחמישה תפושים נוספים.

החייל הגבוה, הפקק, שהיה הקצין, ישב והשעין את גבו אל עמוד ששימש כגדר. נניח שהעמוד כעת הנו מרכז (לתמונה). אני מזיז אותו בדמיוני קצת ימינה, כדי לתת מקום לרגליו הארוכות של הקצין. אין ספק שצריך הייתי להתחיל בשלושת הקמטים, שהיו על מצחו הנמוך. עקשניים ואומללים. ראיתי קמטים כאלה על מצחן של פרות שדופות, יודעות רעב. אם אוריד מבטי מן המצח אל הידיים הגדולות, הרפויות מחוסר המעש – ואעבור מהן אל הרגליים – יהיו העניינים בסדר יותר, כי חשבתי להתחיל ברגליים שהתבלטו בנעליהן הפתוחות. רגליו, העטופות חותלות־רשולות, היו נתונות בנעליים, פעורות אגפים, ללא שרוכים. מידת הפרטים שראיתי בפנים – ומידת הפרטים שנתגלו בנעליים הפעורות איזנו את הצד השמאלי עם הצד הימני.

ואשר לאור, הוא היה מסנוור, כי נפלה הקרנה מבוהק האבק שבדרך. יצא איפוא, שגופו של הקצין שלי נראה כצללית, והצבעים שבו אבדו את ניגודיותם, דרך משל, כאותם צבעים שאנו רואים בתאנה בשלה: לכאורה צבע אחד שלם לכולה, אם־כי המסתכל יראה בה כמה ניואנסים של צבעים. אפילו צבע הצל, כדיוֹ שנשפכה, היה כהה ונתמזג עם צבע פניו של הקצין. אם להוסיף ולתת בכתם של הראש קוים של אף ופה פעור־למחצה, בסדר! סידרתי את ראייתי.

נכון, הקצין היה רבוץ. ככלב מזה־רעב ועיף־נדודים שרבץ בצל, משלח לשון חפצה.

קמטים אופקיים אלה שבמצחו, שהם באמת נושא התמונה, מקומם בראש התמונה ובאמצע. כל המראה הזה, ריאליסטי, כבד ומסוים. זה נפלא. אני לא רואה בתמונה זו כל סמל; אך כמה דברים הסיחו דעתי מן המסגרת שקבעתי מראש.


 

העמוד


העמוד אשר עליו נשען הקצין, קליפתו נתקלפה בכמה מחלקיה מן החום וחשפה את בשרו, שהיה בחלקיו צהוב בחלקיו אפור. שארו נתבקע כמה בקיעים לאורך, בקיעים לא שוים בגודלם ובצפיפותם. תאי העץ וחלוקת המיצים שבו לא היו אחידים, כּבעת שהעץ עוד היה חי את חייו הראשונים. אני רואה שיש לו כעת חיים שְנִיים. חיי דומם.


 

שבלולים לבנים


העמוד היה מיושב בשבלולים לבנים, שהתגודדו עליו בצפיפות – עד שכיסו אותו והיו דומים לפריחה של מטה־אהרון, אף־אמנם עשו את העמוד המת למטה־קסמים, מאותם העצמים שמתייחסים לעולם אגדות־הילדות, מקום שהצדק תמיד ידו על העליונה.

הנה, כשרואים דברים כאלה – הם מפריעים לראייה הפשוטה, השייכת לעניין אחד מסוים. (נחום, אתה מתרחק, אתה מַחליק על רצפה רטובה.)

מדי פעם היו כמה שבלולים שולחים ומזקיפים קרניים גששניות וראתניות, מוציאים ראש מוקרן ומזיזים עצמם, בתמימות ובכובד של תקופת הפּליאוקן (נחום, חזור לעניין!)

הבטתי שוב אל הקצין. אין ספק, הוא מעורר רחמנות. נותק מארץ רחוקה, לא בטובתו, לא לפי תפקידו, אינו יודע קרוא, בארץ זרה, ומי־יודע־מה מחכה לו בביתו שבהרי אנאטוליה.

(נחום, נמאס להבין את הזולת ומתוך כך לחוס על האחרים. סדר שתסתלק, אתה והתפושים האחרים. קח עניינים ביד – נידון־לתלייה שכמוך. ושלא תסתתר מאחורי גבה של האמנות.)


 

אורי


כל הקריאות האלה שאני מביא בסוגריים, הן קריאות־ביניים של ידידי אורי. אין אני פוסק מלשמוע את דבריו ותגובותיו על כל עניין שאני חושב ומרגיש. אני גם רואה אותו. הוא שזור בחיי. אני רואה את תלתליו הצהובים על מצחו הבולט, כשהוא מתנפל עלי תמיד בשצף. אני רואה גם את אצבעות רגליו בסנדלים. אצבעות דומות לתפוחי־אדמה קטנים, המגלות טוב־לב – שאינו בנמצא על קצה־לשונו.

מה מידת האמת באמנות, קישוט בלבד? ראייה נועזה ריאלית, או ציצים אסתטיים? רכוכית אסתטית – הנה על דברים אלה וכיוצא־באלה נתדיינו הרבה, בהיותנו יחד, ובדמיון – כשאנו פרודים.

ואני אומר: הוי, כל אלה שעוד לא איחרו, קְנו לכם ידיד.

אורי, ראֵה איזה יום נפל לי יום זה. איך אתחיל לספרו לך. ראה מה שופשפתי ביום זה. הנשאר בית־קיבולי בעינו, כתמיד? הלא אנחנו כלפי־עצמנו. אין זו תצרוכת לאחרים, ואין זה חסד לאמנות, אל תרצה לחייך אלי בחסד. חמור! יום זה אני רואה דברים.


 

יוסקה


היחידי אשר לא נתן להירגע (כי בינתיים פגה המתיחות, המרחב השפיע) היה בעל הפה הפעור. הוא עדיין בחש וטרח לתרגם את מה שלא אמר הגוי. והיה משטח לפנינו איומים, כמו שטיחים לפני הסולטן.

אז ראיתי כי השקט הזה שהיה – היה רק כלפי־חוץ. האי־אכפתיות בדמותו של הקצין היתה מכוונת: ־ אני משלח אתכם לרמלה! התפושים, מי שלעס קוץ יבש, ומי שהסתכל בעיון רב בצורת אצבעות רגליו. בחלונות הבתים המרוחקים עמדו והסתכלו בנו. לא, האויר אינו שקט כפי שדמיתי מראש. הנה לכן התרוצץ כל כך יוסקה, ורצה לבקע מה שהוא אצל מי־שהוא – ולהזיז את העניינים.

תמונה 14.PNG

“שלמו לו,” סיים יוסקה וישב.

“למעשה, אמר אחד התפוסים – לו מיעכנו קצת את פרצופך המנוול, היה הכל מסתדר.”

“אין זה כל־כך פשוט, – אמר תפוש אחר, – יוסקה אחד זה כבר עשה הרבה צרות – וגם יוסיף. אך הוא יודע למצוא דרכים אל השלטונות והוא מביא ישע במקרים כאלה, שהכל כבר נואשו מהם. כמו כל מוסד ציבורי, על כל מגרעותיו, הוא מביא גם תועלת. יוסקה מוסד ציבורי מועיל. הוא נותן לקצין הגדול ולקצין הקטן ולחיילים. לא כל הרווח נכנס לכיסו, וגם זו אמת. הוא מטופל במשפחה גדולה. יש לו כוח־זכרון. אם תפש אותך פעם יתפוש אותך בשנייה לאחר חמישה חדשים.”

“כסף או רמלה?”

חבל־הכביסה, שהייתי כבול בו, היה עשוי קשר מסורבל, והכאיב את הזרוע.


 

אחד


האדם הזה ישב ממולי. אחד החבושים. הגזמתי בגודל החלונות שבין זרועותיו, עקמתי והארכתי את קווי הזרועות – כדי שיהא מקום בחלונות לכל מה שראיתי מבעדם. את המשקפיים הוספתי מדמיוני. ניחשתי לפי מבטו המאומץ כי הוא בעל משקפיים. ואמנם היו לו משקפיים בכיסו. הוא עצמו הסביר לי:

“לי בכיס יש משקפיים. אם נקבל מכות – שלא תישברנה.”

מכיון שהתחיל המשיך:

“יש לי שם תעודת־אזרח אוסטרית. אותי אין התורכים יכולים לאסור – אני מוסר את עצמי. עוזר קצת – ומראה את התעודה. מקשר עם הועד. אנחנו שלושה כאלה. תעודות אמיתיות. דמוראליזציה ציבורית. אתה מבין, לאן אנחנו הולכים?”

“לרמלה.”

“רמלה? כלום! לאבדון! כאן ביישוב, שיהיו לנו יוסקה ושו'… אחרי לילינבלום, אחד־העם, שומרים ועד מטבח פועלים. דוקא לאבדון.”

היה לו שפם פלומה קטן על שפתו העליונה; והביט בי כאילו הכירני פעם. כתפיים נפולות, זרועות רזות, דיבר לא מגופו – כי אם מרוחו. כל הנוף פתאום נראה לי אחרת – דרכו. הנה מכאַן הגעתי לצייר חלונות בין זרועותיו.

(תחדל להיות מצלמה חמורית. זוז.)

(“אורי, עזוב אותי. אני פעם אחרת אסביר לך.”)


 

קיבלתי


קיבלתי חשק לגמגם. הרכנתי עצמי לעבר בעל התעודה האוסטרית ומילמלתי:

“שמע־נא. למה לי לשתוק. אני צריך לאמור לך. למה לחכות לנקרולוג? אם אתה כזה, אם יש כמוך, שיודעים מה הם רוצים ומתמרדים נגד עולם מכוער שעושים לעצמם האנשים; אם יש אנשים, ואתה אחד מהם, אשר דרכם נראה הנוף אחרת, יותר יפה וחגיגי – תוביל אותנו, אמנם, לרמלה, אך לא לאבדון. משום ש, יען…”

פתאום נחתה עלפי מכה חזקה. הרגשתי שאני לש דם בפי. הקצין, שהיה אדיש כזיקית בשמש, נתלקח, פתאום, ושלח לי מכה זו במלוא תנופת ימינו.

“דומו, כלבים!”

(עכשיו כבר תזוז?)

המכה על הפה היתה נפלאה. לא במובן של מכה. ממנה־והלאה התקדם הכל בסגנון של טלגראמות. שתי שיניים נעו בפי. בעל תעודת האזרח האוסטרי – קפץ. כל התפושים עמדו על רגליהם. מה הוא מכה את הנער! (זה אתה, נחום, עם כל ההבנות וכל הראיות שלך.) התעודה נכנסה למחזור, ובעלה עמד כבר חפשי. שלושים מג’ידות ירדו והיו לעשר. וגם הן אינן. בעל התעודה כבר מניע רגליים צנומות בתוך מכנסיו הרחבים, פונה בין הבתים שבטבור המושבה. וחזרו משם שניים. היו בועד־העזרה. התירו את החבלים מעל ידינו. ויוסקה לחש לקצין ברוב־שמחה לגמר־הטוב:

“אמרתי לך! תתחיל מן הילד.”


 

מכנסיים ארוכים


כששבתי הביתה עמדה הצלחת על השולחן העגול, המזלג, הסכין והכף לידה. סבתא עמדה בעומקו של החדר וחייכה אלי בעצבות:

“השמלה של דודה שרה, אינה מביאה ברכה, בני.”

“המכנסיים הארוכים, סבתא, הם.”

שכבתי על הספה, הידקתי את לשוני אל שיני הרוֹעוֹת, פָּניתי אל הקיר המקולף וחשבתי:

“עכשיו, אורי, אליך. מכנסיים ארוכים אני רוצה. אתה מחויב להבין לי, משום שאני רוצה במה־שיבוא, במה־שהלאה. משום שאני יודע שמה שבסוף הוא העיקר. גם הסוף עצמו, ועד בכלל. באמונה שלימה, אני רוצה להכביד על כף־המאזניים אל צד מה־שבעתיד.”

עוד ראיתי את התלתל הצהוב על מצחו של אורי אף לא קלטתי את תשובתו ונרדמתי.


 

אהבה מצד אחד


אתה לא יפה ולא חזק מאחרים. – אך אני אוהבת אותך. שתיקתי ואורך־רוחי הם הביטוי הנאמן ביותר לאשר בינינו. אתה יכול לצעוק – אבל אני מביעה יותר ממך. אני בסמטת האוהבים האומללים."

(מתוך מכתב)


בין רחובות השוק שבטבריה הישנה, היה אדם מהלך וקורא בקול רם:

“חמור בלירה!”

אחריו הלך חמור קטן־קומה. אפסרו לא היה נתון בידי בעליו. הלך אחריו בדביקות צעד־צעד. ודאי שלא ידע, מה מכריז בעליו, ולא חָש בריח הבגידה שעומד לבגוד בו אדוניו.

חמור בלירה – מחיר זול הוא. ובכל זאת נתנו בני־האדם לעבור למכריז בלי לעצרו.

“חמור ורתמתו בלירה אחת!”

אך אין איש נותן דעתו על מציאה.

עייף מן החום, ישב לו המכריז בצל בית־הקפה. מחה באצבעו, בתנועה אופקית, את הזיעה מעל מצחו, הניעה בחוזקה לנער מעליה את הטיפות ובהרמת כפות ידיו השמימה קרא בקול אל החמור:

“ארור אתה לי, ארור אתה ביום, וארור אתה לי תחת המדרגות. שפכת על ראשי אסון כמפל־מים. אינך יודע אפילו מה זה מפל־מים. אתה רואה, איש אינו רוצה בך. אני מוכר אותך בחצי־חינם. וכבר הוספתי עליך את הרתמות. ונוחה הישיבה על גבך כישיבה בכורסה. פושטים רגל לאדמה, ואתה יוצא לי בין הרגליים. תפצה האדמה את פיה ותבלעך, אתה, הופך חיי, ראשי למטה רגלי למעלה, שופך נזידי על אבני החצר!”

אך האדמה לא פצתה פיה, אפילו לא זעה. רק בעל בית־הקפה הציג שרפרף ואמר:

“הוי אדם, שב וירווח לך. הצל והצינה מרפדים את הלב. והמוח יצמיח מחשבות ערוכות סדרים כבצלים בערוגה. איך תצליח למכור סחורה, ואתה עצמך מדבר בגנותה?”

“אחי – ענה המכריז, ־ איזו סחורה? לא סחורה, אלא אסון. אילו ראית את לבי, היית חושב שזה כבד קצוץ.”

שלף בעל בית־הקפה סיגריה אחורי אזנו ונתנה לבעל־החמור:

“עשן. עם העשן ינדוף כעסך.”

החמור שעמד באמצע הרחוב, הסתכל בחיבה גלויה בבעליו, שהדליק את הסיגרייה ופלט עשן משני נחיריו. ראה בעליו מבט־חיבה זה ונתרתח:

“בהמה, פנה את הרחוב ואל תסתכל בי!” קרא והטיל בו את השרפרף. פגע השרפרף בחמור. הוא הזיז את גופו וקרב ועמד בין כסאות בית־הקפה.

אמר בעל בית־הקפה:

“אחי, להשליך כסאותי שלי אינך רשאי. וכך אתה משלם לי שכר הכנסת־אורחים שנהגתי בכם? כבר ראיתי אנשים, שמרוב כעסם למדו לדבר אל בהמתם כדבר אל בני־אדם. ושכחו מנהגים של בני־אדם.”

עמד בעל־החמור, כשידיו תלויות לו באשמה, טילטל ראשו, כמי שמתקשה לָגוֹל משהו מעל לבו:

“איני יודע, מה לומר, אין לי מלים, יש לי רק מכאובות, ואותם עלי לשמור לעצמי, כאילו בא מכתב, ושמי כתוב עליו, כל מבט של חמור זה מעבירני על גדותי. רואה אתה: גם עמך קילקלתי את השורה, בגלל החליל הסדוק הזה!”

אמר והורה על החמור. נידנד החמור באזניו כמבין, שעליו מסבה השיחה, ומרוב תענוג הרעיד כל עורו רעידות דחופות־וקצובות.

תמונה 15.PNG

בית־הקפה היה ריק מאורחים. זבובים משועממים עפו ממקום למקום ונסכו חשק לשמוע סיפורי־מעשיות.

תיקן בעל בית־הקפה במלקחיים שבידו את הגחלים שבנרגילה, נשף בהן ואמר:

“רואה אני כמה חמורך כרוך אחריך. עוול הוא למאוס בידידות, ואפילו היא של בהמה. אל תשלם רעה תחת טובה. איך קרה הדבר?”

פשט בעל החמור את רגליו לפניו, כמי שמתקין עצמו לישיבה ארוכה, ואמר:

"אחי, אני מודה לך על הישיבה שנתת לי ועל הסיגרייה, אך רואה אני שאתה מכין עצמך לשמוע מפי סיפור של אלף־לילה־ולילה. אני לא עושה זאת! סליחה ותודה. לפניך יושב איש מר־לבב ומר־יום. אתה יודע, מה זה? אך אעיף, עיני בו, בחמור זה, ומיד לבי מתגלגל ומתחבט, כפחים ריקים בסופת החורף. ראש ורגליים. אתה יודע, אין לי סיפורי מעשיות בשבילך. מוכן אני לקפוץ מתוכי ולהיתקע באיזה מקום אחר ואפילו בתוך בקבוק זה, שפרחי הנייר נעוצים בו, או בתוך זכוכית־המנורה שמתחת לתקרה. לי לא איכפת, לשבוע, ליום או לחודש.

בעל בית־הקפה לא הניד עפעף. בעל בית־הקפה רגיל לשמוע וידויים. בעל בית־הקפה יודע איך הם באים.


“וכי לא אמרתי לאשתי, – פתח פתאום בעל־החמור, – לפני שיצאתי ביום הששי שעבר: הכיני ארוחת שבת ביד רחבה? אמרתי! וכי למה לא? הלא קיבלתי שתי מאות פחים להלחים, למלפפונים כבושים. וכי לא הלכתי? וכי לא עשיתי? – עשיתי! וזה הכל. הכסף היה אצלי בכיס פה. השמש היתה עוד בשמים שם, ובתי־הקפה שעל יד הכנרת היו מסביב, הכל בסדר. כמו האצבעות בפיסת־היד. הלכתי לשוב הביתה. אך זהו, פה מתחיל העניין! לא, אחי, – אני אומר לך באמת –אין לי סיפורי־מעשיות בשבילך. שיגדלו בניך סביבך כמו שתילים במקום שאכלו עליו אבטיח.”


ברחוב רבתה המהומה. המכריזים על סחורות היו פותחים פיות גדולים. מפתחי הבתים, המסוידים תכלת, היו מופיעות יהודיות זקנות, בזהירות ובבקיאות גדולה היו ממשמשות בידיים, המורגלות בדפים של קרבן־מנחה וצאינה־וראינה. הן מילמלו אילו מלים בערבית משובשת, מילאו את סליהן ובצניעות טמנו ידיהן מתחת לסודרי הצמר, התפוחים והחמימים, שהיו על כתפיהן. (מדוע אין לאמהות שלנו סודרים כאלה?) בצעדים זהירים, המחשבים כל אבן ואבן שהן דורכות עליהן. שבול הן אל הפתחים הנמוכים של הבתים המסוידים בתכלת־לבן, נכנסות וסוגרות בעדן דלתות ירוקות או כחולות, ונעלמות – כדמויות אגדתיות שאין להן רשות להתנועע אלא עד שעה מסוימת.

תמונה 16.PNG

בעל־החמור מביט על סביבותיו, כמחפש משענת לרוחו הנסערה, ולא טוב לו. מבטו תופס חלק מתכלת הכנרת, הפרושה עד להרים הוורודים, שוהה שם שהייה וחוזר אל החמור.

החמור העומד סמוך לו, בין הכסאות הנמוכים, מרכין ראש וניצב בנחת, כאילו ירד עליו מלקוש פושר. הזבובים חושבים אותו לדבר של מתיקה.

למראהו השקט ננער פתאום בעל־החמור ברגש רב, כגחלת עוממת שנשב עליה הרוח, או כמי שנצרב בפלפל חרף, ואמר:

"למה לא הלכתי הביתה למה קניתי בטנים וראחאט־לוקום לשבת? למה צריך אני לחשוש, שמא יבוא משהו שהוא רע! למה אני הולך ברחוב שמוכרים בטנים לשבת? למה אני מרגיש פתאום, שמישהו נוגע בי מאחורי בכיס הזה? למה אני חושב: ידיד מבית־הקפה מתלוצץ עמי? למה אני קורא: “חמור!” ופונה לאחורי? אגיד לך. מאחורי היה, באמת, חמור. הנה, בהמה זו. זה הוא הידיד. דחפתיו והלכתי. ואולי איני הולך מן הרחוב הזה לרחוב שמוכרים בו ראחאט־לוקום לשבת? ואולי לא נוגע אחד בכיסי שלי, במקום שאני מחזיק את הכסף? ואולי לא חשבתי בלבי: אחד ידיד מבית־הקפה עושה לי חכמה. אז אני קורא: טמבל! אני מחזיר פני: את מי אני רואה? את זה! המור, וזהו הטמבל!

"הרימותי שתי אבנים, כמשקלות של מאזנים, וזרקתין בו. הוא ספגן, אבל לא זז. רק מביט בי, שאצטער על מעשי; תפשתיו בראשו, הפניתי אותו צד הרחוב, הגולש אל הכנרת ובעטתי בו מאחוריו, שילך, והלך עד שלא ראיתי עוד את אזניו.

“ואני חוזר ועולה לרחוב, שבו מוכר רחמים גרעינים מלוחים, ובאמת טובים, בפינה, לשבת. שלום, רחמים, מה שלומך, שתהא לך שבת טובה וכך־ככה – מישהו נוגע בכיס הכסף שלי. אני חושב: הפעם, באמת, ידיד מבית־הקפה עושה הלצה, אני קורא בכעס גדול: ־ הוי, המופקר! מחזיר פני לאחורי. מי עומד במתיקות של ידיד ותיק, חביב? – זה החמור הטמבל! – שואל רחמים: זה “המופקר” – חמורך שלך? לא, אומר אני. אומר רחמים: חשבתי, כי טוב שיהיה לך חמור. יוביל פחים לשטיפה בכנרת, וישאב למחסנים. ודיבר כמו סוכריה. אומר אני: אפשר, אפשר. אך של מי הוא חמור זה שבחר בי ונטפל אלי, זה שלושה רגלים?”

"אומר רחמים: מן השמים! אל תפגע בו לעזבך לשוב מאחוריך, באשר הלכת ילך, ובאשר תלין ילין. עמד רחמים וקרא בקול רם, הוא אצלנו כמו חזן בבית־הכנסת שלנו.

"שמעו אלי סוחרים ופלחים, בשם האל הרחום, זה אני המוכר גרעינים מלוחים. תועה כאן חמור־מדוחים ללא־בעלים ועומד אצלי אדם שרוצה לקנותו. לא אקבל דמי־סרסרות ושכר קולי הצרוד – ובלבד שיקנו אצלי גרעינים!

* * *

"באים אנשים, מסתכלים בחמור, שעמד כמו שמח על ידי, אין מכירים אותו, קונים גרעינים, צוחקים והולכים. בא השוטר, בעל שפמות ומקל שיש לו אוזן ואומר: מה יש? ואומר: חמור מופקר, ללא־בעלים. במשטרה אין מקום לחמור. ואומר: קחהו אליך. נכריז בכפרים. ואם במשך שבוע ימים לא יבוא בעליו, ־ שלך הוא.

"מרוב שמחה על המציאה שדבקה בי נדמה לי הרחוב מסודר יותר, הבתים מסוידים יותר, ורק פתח חצרנו, בכל זאת לא היה רחבה למדי, ודחקתי, כשאני משעין את גופי על אחוריו של החמור שיכנס.

"הנה כך הכנסתי לי במו ידי, דחקתי־הכנסתי את הצרה לביתי. כאילו הכנסתיה לארגז שלי וישבתי על המכסה כדי שחלילה לא תפרח משם. הכסיל!

עכשיו, אחי, עכשיו צריך אני להתחיל לספר על צרותי, ואין לי מלים." אמר בעל־החמור, והיה מוחא באצבעותיו, קופצן ופותחן, כיונים שעושות בכנפיהן להמריא – אלא שתקרת הלול נמוכה. “עכשיו אם אפשפש בכל כיסי, לא אמצא אפילו מלה אחת.”

"לא מה שקורה חשוב, – חשוב מה יוצא מזה שקורה. זה לא מעשייה, זה חיים. אבן קטנה יכולה להרוס ארמון גדול. וארמון גדול יכול ליהרס בלי שיזיק אפילו לזבוב ולשום אדם. לא מה שקורה חשוב, – חשוב מה יוצא מזה, מה מצטרף מזה. ואצלי הצטרף זיפת.

"איני יודע איך אצלך, אצלי החצר קטנה, כמו זה. חצי בית־הקפה שלך. אנחנו בחצר, שכנים מכל צד, מכל חור ומכל תחת־מדרגות. החצר מחולקת לכמה חלקים… כל חלק יש בו חמש או עשר או שתים־עשרה, או שבע אבנים. על כל חלק – שלטון של משפחה אחרת. וכל השלטון תלוי לא רק בבעל ואשה, אלא גם באמא שלהם, ובדוד ובבן־דוד, ובידידים ובשוטר. וכל משפחה אחראית לחלק שלה. ויש לפעמים זכות להשתרע גם על אחרים. יום־כביסה, יום־חתונה, ויום… “הכל יכול להיות.” אז מה?

"אבל ביום ששי, לפנות ערב, כשאני נכנס לחצר הזאת, – היא נראית לי גדולה כארמון.

ביום ששי כל אשה רוחצת במים־מברשת־וסבון את אבנים שלה ומסיידת בסיד של תכלת, בקוים יפים, מסביב לכל אבן ואבן שברצפה. איך שהיא הולכת. אם גדולה היא ואם קטנה. מתקבלים איזה ציורים משונים של קוים טהורים, שהנפש והעין נהנות מהם. ויש טעם לכל פסיעה שפוסעים בין קוי התכלת, מָשָל מהלך אתה בין אותיות סודיות, רוחשות טובה. אם עברת מחלק לחלק, כאילו נכנסת מארמון לארמון.

"משנכנסנו לחצר, היה שקט. שמעתי מן החלון הפתוח של סוחר־הגרוטאות הזקן, אומר לבתו: ־ אי אפשר שתשימי פה או פה. צריך לשים פה או פה ולא פה ופה.

"כך הוא ממחנך את בתו מזה שנים, ובחצר כולם יודעים זאת. החיים התנהלו בדרכם בשלום, ולא ידעתי, הכסיל, כי מרגע זה הכל יהיה לא פה ולא פה. אתה יכולת לדעת? הגד, יכולת? אל תגיד.

"עד שהבנים שלי סידרו את המקום שמתחת למדרגות בשביל החמור – שם המקום לתרנגולות או לעז – עד שאני מספר לאשתי את הכל בלשון קצרה, זז החמור בחלק שלי והפיל לחלקם של האחרים את קדרתנו שלנו עם התבשיל ועם הפרימוס. והכל נשפך. נתחי הבשר, האורז, העגבניות והנפט, – נכך נסתחף עם זרם הנזיד והיה שוטף בתוך כל קוי הכל נסתחף על פני חלקים שונים כואדי בחורף. אשתי אמרה וי – והפה שלה, מסביב, עשה מיני קמטים של מכאוב. והשבת כו נגמרה.

"מבית השכנה שלנו, מימין, יצאה האִמָא הזקנה של כולם: בניה ונכדיה אנשים גדולים וחשובים. היא יצאה בכעס גדול וירקה. הציגה את רגלה על החלק שלהם שנזדהם, החליקה ארוך, ארוך, כמו צפצוף ונפלה בחלק שלנו. נפלה המסכנה, ופשטה ידיה והצהיבה. הסנדל נפל מעל רגלה, וראיתי כף־רגל קטנה ורזה, כשל ילדה. מיהרנו להרים אותה. כמו אבן קרה. אבל מיד נעשתה כמו אש. ודיברה וקיללה עד ששכחתי מאה פעמים, שיש לה ידיים ורגליים כמו לילדה. ומן השכנים שמשמאל הביאו לה כוס מים ואודיקולון, ודוקא השכנים שמשמאל, שהיו במריבה עם משפחת הסבתא – דוקא הם שקדו כעת להראות סימני חיבה וכבוד. וגם זה היה איכפת לנו מאוד.

"השכנות שמלמעלה יצאו אל המרפסות לראות מה קרה, והיו צפופות. מהן כבר היו לבושות בגדי־שבת, ומהן לבושות למחצה. הן המשיכו לסרוק שערות ארוכות, רטובות, של יום־ששי, עם ריח של נפט, במסרקות גדולים. מלמעלה למטה, למעלה המים עוד חמים – למטה כבר נופלות טיפות קרות. הסתרקו והביטו אלינו, אל החצר. מכל אשנב ופתח הציצו ראשים, כמו אבטיחים בעונתם, ואצלנו כל דלת כקומת אדם בלבד. אם אחד עומד בה, האחרים רק מוציאים ראשים מכל עבריו.

"לקבל הרבה צעקות וגידופים לא קל. צריך גם להשיב, או לא להשיב, צריך גם לדעת מתי להעמיד פנים כאילו לא שמעת, צריך להזכיר גם עוולות ישנות, או להחריש, ובעיקר כשכל זה בא מאשה זקנה וכבודה מאד. את מבין את כל הדברים האלה?

"בכל זאת, הלכו הדברים ונסתדרו קצת. האמא הזקנה כבר אמרה כל מה שיכלה לאמור. היא מדברת כמו כוס מים שהפכוה על פיה: לא נשארת בה אפילו טיפה אחת. גם למעלה חדלו הנשים להתלחש והעם שקט. נמכרו כל הסחורות. כולנו חכינו, שהאמא הזקנה כבר תגיד, כמנהגה: זכות אבותי, הרבנים הקדושים, תגן עלינו. ותגיד משהו בגנות אויביה, ותגע בידיה, סגלה לעין־הרע, במחרוזת שעל צוארה.

“אך כעת בא אסון חדש. כשרצתה האמא הזקנה לגעת במחרוזת, מיששו אצבעותיה ומצאו רק חוט ריק מחרוזים וקרוע. אצל כולנו נעצרה הנשימה. היא פרצה בצעקה חדשה, והשכנים שמשמאל רצו להביא כוס מים חדשים ואודיקולון, בשעת נפילתה של האמא הזקנה התפזרו כל החרוזים על פני כל החלקים והיו כמו הילדים בל”ג בעומר. ועל המחרוזת הזאת ועל ערכה אפשר לספר סיפור שלם.

"התחלנו לערוך ציד, הגדולים והקטנים, על החרוזים, והיינו עושים מלאכה זו כאילו יורד עלינו גשם חזק עם ברד. כי האמא הזקנה, לאחר ששתתה כוס מים שניה, היתה בלי עין־הרע, כאילו שתתה כוס עראק, ונתנו לה ביד רחבה, מכירה־כללית ומכל מה שהיה עולה בפיה, והזכירה לנו דיבורים ומקרים שכבר לא רצינו שיזכרו, ועשתה אותם כמו חיים. אתה מאמין לי, החוורנו מכעס ומעלבונות, והשכנים שמלמעלה דחו את ההכנות לשבת והיו מתאדמים מצחוק. וגם זה היה איכפת לנו, – כי הם ידידינו.

"והייתי כאילו מכל הצדדים לוחצים אותי, ואני מחפש משען בקיר. אך הקיר אשר נשענתי עליו אינו עומד, כי אם זע לאחוריו לימין וגם לשמאל. וראיתי, כי נשען הייתי על החמור. כי החמור עמד, כמו תמיד, ממש לידי.

"למה זז החמור? כי מישהו דחף את השער וביקש להכנס, והחמור לא הניחו. ומי היה הדוחף? בנה של האמא הזקנה, שהוא שופט ואדם מאוד נכבד. ובא לברך את אמו בשבת טובה. בעטתי בכל כוח בחמור ופיניתי את הדרך. מפני כבוד השבת ומפני חשיבות השופט, נשתתקה הסערה. קשרתי את החמור בחוץ, על יד העץ, ושם היתה שיחתי הראשונה אל החמור, מח יש, – חסרות לו אזניים? נתתי לו שעוֹרים ותבן ואמרתי לו:

“מי שלח אותך ולמה באת אלי?”

"ולא השיב לי כלום, ורק הביט בי, כמו אז כשזרקתי בו אבנים.

"ושכנתי שמלמטה אמרה:

“שמעו, שמעו, הוא מדבר עם החמור.”

"לא אמרתי כלום, והיינו גומרים לכבוד שבת, השכנים משמאל ומקצת מלמעלה וזו שמלמטה שלחו בידי ילדיהם אוכל לאשתי, כדי שלא יחסר לשבת, והלכתי לבית־הכנסת.

"נרות השבת והתפילות של רחמים הכניסו מנוחה בלבי, אך את מעט הצער והעלבונות, שעוד נשארו לי בלב, רציתי לגרש מתוכי, לכן עמדתי מן הצד, יחידי ליד החלון. הרוח בא מן ההר והניע את הוילון הלבן ניעות קלות, והרגשתי את נועם המנוחה.

"פתאום מתרומם הוילון, והחמור דוחף את ראשו, עם שערות, אלי, בארשת־פנים של ידיד הדואג לשלומי.

"חרדה גדולה נפלה עלי, שלא אשים עצמי לצחוק במקום קדוש. אבל כולם כבר ראו. יצאתי החוצה, אל החמור. כשהייתי בבית־הכנסת התירוהו הילדים והוא בא ישר אלי. ואז – כבר היו כוכבים בשמים – היתה שיחתי השניה אליו:

“עוכר־חיי! מה חטאתי, כי בחרת בי? מפני כבוד השבת לא אגדף אותך, כאשר עם לבי.”

"גם פחדתי, שהשכנה מלמטה תשמעני מדבר שוב עם החמור.

"מה אומר? מרגע שהופיע החמור אצלנו בחצר, הכל התהפך, ראש ורגליים. השכנים, שהיו משמאל והיו שונאים לשכנים שמימין, נעשו ידידים למן הרגע שנתנו לזקנה, הראשונים, את שתי כוסות־המים והאודיקולון – ואלה שלמעלה היו שונאים, כי כאן זה עניין של שידוך. והשידוך היה עולה ויורד, יורד ועולה. וזה סיפור שלם.

"ואמרו לי שאסור שהחמור יישן מתחת למדרגות, במקום התרנגולות. ואני אמרתי, שמותר. ואשתי אמרה, שמותר. וגם קרקור תרנגולות מפריע את שנת הכלה, שבאה להתארח. ושאיני אשם, אם נעירתו כמו חצוצרה סדוקה. והשכנה מלמטה אמרה, שאסור, ושאני מדבר עם החמור. ואז אמרה לה אשתי, שהיא כזאת־וכזאת

"ולאמא הזקנה אמרה, שהאמת איננה מזנון ואו ארון, שאפשר לשימם פעם במזרח ופעם בצפון, ונדמה שהכל בסדר והכל נכון. האמת הקבועה לכולם היא אדון. בשבילה אין לא סבתא ולא “בארון”. ואז בא בן־דודה, שהוא שוטר.

"ואני אומר לו: אהלן! והוא אומר לי – טוב, אבל תשמע בקול דודתי. ואני אומר לו: הלא אנחנו ידידים, ואתה תמיד הצטחקת אלי! ואמר לי: יש לי שני שפמות. באחד אני מצטחק אליך, ובשני כועס על השני, ואחר־כך אני כועס עליך באחד, ומצטחק בשני לאחר. – כך הם השוטרים. ולא נתן לי שום דבר.

“ודיברנו, וכעסתי מאוד. כל הידידים לא ידידים, והם נגדי. ומרוב עלבון וכעס השלכתי את כובעי לרצפה. ודרכתי עליו. והשליך גם הוא כובעו ונשבע בשפמו. ואני הרימותי את שלי וניערתי אותו ושמתיו על ראשי. והוא הרים את שלו ושם על ראשו. ולכולנו עוד לא נעשה יותר טוב. והלכתי לשוטר ההוא, לא זה, כי אם לההוא־ההוא, שאמר לי שאקח את החמור. ואמר לי” איש לא בא לשאול לחמור. הוא שלך ולא ידעתי."

סיפור. וסיפורים מכל צד, ובעד כל דבר. המון סיפורים, ולא אחד. וכל הסיפורים חיכו לרגע אחד, שאז כולם יבשילו ויפלו בבת־אמת, כמו תחת עץ־התות, כשנושבת הרוח. והרגע האחד הזה בא, – כשהכנסתי את החמור אלינו. זה לא מה שקורה חשוב, – חשוב מה שזה מביא עמו.

"אחרי כל הדברים האלה, דיברה אלי אשתי ואמרה: החמור הזה – כפרתנו.

"אמש נתתי לו לאכול בפעם האחרונה שעורה, ותבן, ואז אמרתי לו: יודע אני שאתה ידיד שלי. אך אתה ידיד מיותר, מצא לך אחר. אתה רוצה לשבור את לבי באהבה ונאמנות שאתה מראה לי. אתה רוצה שארחם עליך, המופקר והמיותר, לא יועיל לך!

“יצאתי לשוק, והחמור הלך אחרי. ואני מכריז. והחום גדול. ובראשי מטפסות תשובות יותר טובות, שהייתי צריך לתת לאלה שהתרגזו עמי, ואני מזיע, ואיש לא קונה ואני אויר, והוא אויר, ולא רואים אותנו.”


בעל־חמור גמר את סיפורו. הביט בעין חטופה בפני בעל בית־הקפה והרגיש עצמו מרומה. הוא בכל זאת, סיפר סיפור. פניו של בעל בית־הקפה הביעו שובע־מובן מאליו. בעל בית־הקפה לא הוציא הגה. לא אנחה ולא בדיחה. לא השתתפות־בצער, ולא דיבור של הלצה. בעל בית־הקפה יודע, כיצד קורים וחולפים הרבה עניינים. בעל בית־הקפה!

בשוק באה הפוגה. הקונים כבר קנו, והמוכרים ישבו איש על תיבתו, לחכות לקונים שאיחרו לבוא. לאחר התפילה בכנסייה היוונית ייצאו מן השערים המצויצים כמרים שמנים בבת־צחוק הבטוחה בשובע בעולם־הזה ובעולם־הבא. לבושי שחורים. בידיים תפוחות יטילו מלוא חפניים ערימות־ערימות של אפונים גמלונים, עדשים, בצלים, פלפלים ועגבניות לתוך סליהם הצהובים והגדולים, בהשמעת רשרוש שמלתם הארוכה ייעלמו מאחורי השער בעל־הצלב.

לפי שעה יושבים המוכרים ומסתכלים מתוך בטלה בעיסוקם של הזבובים בין שיירי הפירות הרמוסים. אין הם יודעים שלמרות ידיהם המלוכלכות, למרות קשיי הפרנסה והצרות הקטנות והגדולות, שנתנו בפניהם את סימניהם, יש בהם חן של אגדה, במקום הזה, לשפת הכנרת ולרגלי ההרים בצלחת הזאת הגדולה.

הטיילת שליד הכנרת חסומה בגבות־גבות של כסאות, הפונים אל הים. על גבי השולחנות הקטנים, המכוסים במפות כחולות, מוצגים מגשים גבוהים, ובהם תפוזים. צבע התפוז על רקע הים מפתיע בחגיגיותו כל כך, שלפעמים יש להפסיק את השיחה השוטפת, כדי שהעין תקלוט ותזכור את יופיים. הדגים המטוגנים, שמלח גס זרוי עליהם, פלחיי לימון וחסה מעטרים אותם מוגשים לאכילה, כשהפה כבר רטוב מתיאבון.

נשים עירוניות, שבאו לחמי־טבריה, עוברות בצעיפי משי, המתנפנפים ברכות על פניהן וכתפיהן המלאות. המכנסיים (משום מה בוחרות כולן ללבוש מכנסיים בטבריה), מתקפלים בקמטים לא־גמישים על ירכיהן המעוגלות, שאין בהן אחיזה של עצמות.

הנה הגיע ועגן אוטו עם דגל קטן, בחן שלאופרטה יצא מתוכו קצין המחוז, זה שפקד לקבוע מזוזות בפתחי משרדי הממשלה.

והנה מהלך בין הכסאות, חסון וחזק, בתנועות־ידיים מסוערות, – כאילו האויר הוא מים, – משוגע־העיר. זה הוא המסובב חינם אין כסף את ידיות האוטומובילים המתקשים להיתָנַע.

איני מתאר את הופעות האנשים לפי מידת ערכם, כי אם לפי עוצמת הרושם שהם עושים בחלל התכול.

הנה בא הרוקח, שלמד לפנים בבירות. גלוי־ראש. אך אני רואה תמיד מעל לקרחתו, באויר, כמו הילה, תרכוש אדום. עם ציצה שחורה מסודרת. מה יש לומר? זכרונות ילדות קובעים הרבה. והנה מנהל חמי־טבריה, מהלך לו בצניעות של בן־כרך גדול באירופה. בידו מקל זכרון, שהאותיות “קארלסבאד” חרותות בו.

לבסוף, מפלס לעצמו דרך סוחר־הדגים העשיר, שהכל מכירים אותו. שבעה מצחצחי־נעליים עטים אליו. בבת־צחוק, אופקית לכנרת הרוגעת, מצביע הוא להם על נעליו ואומר: מה לעשות? יש לי רק שתיים. כל הבאים יושבים על הכסאות, – ללא הבדלי מעמד, – הם נהפכים לכתמים צבעוניים ומפתיעים על רקע הכנרת, שנשתנתה בינתיים לירוק־כחול מזעזע.

חן מיוחד הוא להסתכל על כל אלה מבעד לרשתות־הדיג הפרושות בין העצים.


פתאום נשמע קול בוקע, פרוע וסדוק. החמור נוער.

בעל־החמור ששיתף את עצמו בהסתכלות בקהל, קם ממקומו, ניער את בגדיו, כאילו נשתיירו עליהם פירורים. הוא נרגע, כבאֵר לאחר שנעלם אחרון־העיגולים כאשר שקעה האבן שנפלה לתוכה. הסתכל בעין שוקטת וריקה על בעל בית־הקפה. העריך במבטו את שיעור כרסו ואמר לו:

“השלום לך. תנעם ארוחתך.”

ולַחמור אמר: “בוא!”

והלכו.