מרחב שדות לאין סוף. מישור, מישור. רק בפאתי מזרח, הרחק־הרחק, נצבים כשומרים, בשורה ארוכה, הרים עוטי ערפל דק כחלחל. על מה הם שומרים?

והשדות הנרחבים שוממים. לא עץ, לא שיח, לא דשא ולא ירק־עשב. ועל פני השדות לארכם נמתחים תלמים, אשר יד אדם חרשה אותם במחרשת־עץ והם לא נזרעו, ואשר נזרע לא נבט, כי הקשיח אלהים את לבו מאנשי המישור ולא המטיר להם מגשמי ברכתו. אלה האנשים מה חטאו, כי עצר אלהים את רחמיו מהם?

ועמקי התלמים שלא נזרעו נתמלאו חול, אשר נִשׂא אליהם על כנפי הרוח מן המדבר, ותהי תחתית התלם לבנה וגוו שחור… ונדמה היה מרחוק, כי יד־פלאים ענקית אחת העבירה על פני השדות השוממים האלה קוים לבנים וקוים שחורים, לבנים ושחורים, לאות אֵבל… מה האֵבל?

וגם השמים שוממים במקום הזה… לא צפור ולא עוף־כנף באויר… למה יבואו לכאן – והאדמה לא הצמיחה להם זה שש שנים אף גרעין אחד למאכל!

והרוח, הבאה פעם בפעם מן המדבר, אין כל מעצור בדרכה, – לא חורשות ולא שדרות־עצים ולא קירות בנינים, והיא משתוללת כרצונה. פעם תפרושׂ כנפיה לכל רחבן, לחבק את מרחב־השדות – ולא תמצא דבר על דרכה הריקה… ופעם תתכוץ ותתכנס ונצבה כעמוד על פני האדמה וראשו מגיע השמימה, והסתובבה ויצאה במחול שׂטנים, ועפה במהירות הבזק, ועברה בסערה ממקום למקום, –כאילו תבקש דבר־מה שנתחבא מפניה, לשברו, לכלותו, להשמידו… והיא לא תמצא דבר ולא תעלה בידה כי אם אבק פורח…

והאוהלים המעטים, הזרועים זעיר פה זעיר שם על פני השדות הרחבים – אותם לא תשיג יד הסערה. שוכני האוהלים האלה אנשים מסכנים הם, עירומים, יחפים ורעבים; אך השוכן במרומים לא חשׂך מהם חכמתו. יודעים הם מראש את עתות בוא הסערה מן המדבר – והתיקו אהליהם אל תוך עמקי הערוצים – הואַדים – העוברים לאורך אדמתם ולרחבה ומפנים דרך בימות החורף למי הגשמים היורדים מן ההרים הימה, – ובתוך עומק הואַדי לא תמצא אותם יד הרוח. היא עוברת מעל לראשיהם ואליהם לא תגיע… מלחמה לו למדבר בבני־האדם אשר במישור, מבקש הוא לגזלו מידם ולבלעו אל קרבו. מדבר ואדם… ומי יעמוד להם לאנשים האלה במלחמתם, מלחמת־מגן, להציל את מישורם מידי המדבר?

ובשקוט הסערה, ויצאו האנשים ממחבואיהם בואַדים ושבו והעלו את אהליהם למעלה אל מרחב השדות החרבים ותקעו את יתדותיהם במקום נאמן… וישבו והגו את עמקי הגיונם על נפלאות הבורא, ועל יתרון האדם מן הבהמה, ועל הגשמים שיבואו בעתם, אם ירצה אַללה, ועל השדות הזרועים תבואה למיניה, ועל הברכה שישלח אַללה בתבואה, ועל השובע שישׂבעו אדם ובהמה…

ובזכרם את הלחם ואת השובע, אשר יתן להם השוכן במרומים, וידעו כי זה שש שנים אשר אזל הלחם מכליהם והם רעבים… פעם ביום ילחכו בלשונם אפס קצה של פתּה, כי ידמו בנפשם שאכלו ושׂבעו… נפלאים מעשי הבורא: הוא נותן לרעב ולעיף כח לעמוד בנסיון הקשה ולחכות עד יעבור זעם. הן לא לעולם תהיה מארת אלהים בשדות, ולא כלו רחמיו מן היקום?

אכן גם בימי הרעב הקשים לא הסתיר אלהים את פניו מאנשי המישור האומללים, ורוַח והצלה עמד להם ממקום אשר לא פללו. קול עבר במחנה, כי במקומות הרחוקים, בצפון, אשר הלחם לא יאזל שם לעולם, יש שבר למוכרי זבל! האנשים קונים זבל של בהמות, כאילו היה זה מזונם!… ואנשי המישור פשטו בשדות הקרובים ובהרים הרחוקים, גברים, נשים וילדים, ואספו גללי זבל מכל הבא ביד, גללי פרות, כבשים, סוסים וגמלים, שׂמוּם בשקים והעמיסוּם מי על גמלו, מי על חמורו ומי על גבו, והלכו אל המקומות הרחוקים ההם, מהלך שלשה ימים ושלשה לילות, וחזרו משם עמוסים כל טוב… במקום הזבל הביאו קמח לאפות לחם… אצבע אלהים!… ויודו לו על רחמיו שבע ביום. אכן גדולים מעשי אַללה!

_____

ליד קבוצת אוהלים הסבו כל יושביהם על האדמה, ופניהם מפיקים מחשבת־דאגה רבת־ענין. עיני כולם נטויות אל עֵבר שבתם של השיך הראשי ואורחיו, אשר באו אליו מן העיר השוכנת בין ההרים. וכל האזנים קשובות לדברים ולמשא־ומתן.

האורחים – אחד מהם מלוה־ברבית, הממציא כסף ושוה־כסף לאנשי המישור זה שנים־מספר. השני – פקיד ממשלתי, גובה המסים. והשלישי – כתּב. המשא־ומתן בין השיך לאורחיו וביניהם לבין כל אחד מאנשי השבט – קשה ומטריד.

השיך בא בדברים עם אנשי השפלה אשר על שפת הים, הנוטעים עצים וקונים זבל, והתקשר אתם למכור להם חלק מאדמתו ומאדמת שבטו, כי יבואו ויטעו עצים גם כאן, והמציאו עבודה לאנשי המקום, וקנו מהם את הזבל במקומם, והיתה גם להם הרוָחה. ויהי כי נשמע הדבר ברבים, ויבואו כל אשר תביעה להם אל אנשי השבט, לדרוש מהם את המגיע. וגם השיך עצמו מצא שעת־כושר לתבוע את החובות המגיעים לו מאנשי השבט: לזה נתן שק שעורים ולזה סאַת חטים, לזה קנה בגד ללבוש ואת זה פּדה מבית האסורים, לזה השׂיא אשה וזה קבל ממנו “גמילות־חסד”, אשר עם הרבית הצטרפה במשך השנים לסכום הגון…

ואנשי השבט מוכרחים לגמור אתה את כל החשבונות והתביעות – שאם לאו, יעכבו הנושים את הקניה ויעקלו את המגיע להם.

והסדר כך הוא: כל אחד מאנשי השבט עושה את חשבונו עם המַלוה ועם הגובה הממשלתי ועם השיך עצמו ומתחַיב לשלם כל זה ממחיר הקרקע אשר יקבל בשעת ההעברה בערכאות, והכּתּב מעלה את כל המדובר והמוסכם על הניר, וכל אחד חותם, והחתימה כגזרה משמים היא, אחריה אין להרהר ועליה אין לערער.

כל שוכני האוהלים ישבו בחצי גורן עגולה, עטופי עבּיות קרועות, חבושי כפיות מטולאות, אבלי־פנים ומוּרדי־ראש, שומעים ומקשיבים דומם לגזר־דינם. מאחורי הגברים יושבות הנשים רעולות־פנים – מפני האורחים – והטף על זרועותיהן, והילדים מאחריהן…

פעם בפעם יקום האחד ממושבו ונגש עד השיך ואורחיו, וקראו לפניו את גזר־דינו מעל הניר – וטבל את אצבעו בצבע שבקופסה, והניחה על הניר ו“חתם” על ההסכם… ויש אשר לא ידע ל“חתום”, כי אינו רגיל בכך, – ואחז הכּתּב באצבעו כבצבת, והטביל אותה בצבע והניחה על הניר ולחָצה, וממעל לכּתם אשר על הניר יכתוב הכּתּב את שם החותם…

ויש אשר ישמע רגוּן אִלם בתוך השורה, – מישהו מצא כי חשבונו אינו עולה יפה והתמרמר בלחש… ושכניו מזה ומזה משתקים ומפיסים אותו, שלא להלבין חלילה את פני האורחים והשיך…

ויש אשר יחזק הרגון והיה לקול צעקה מרה – וקפץ השיך בחמתו ממקומו, – והוא חוגר על ירכו חרב ארוכה ועקומה, בתוך נדן מצופה כסף, ובחגורתו על מתניו כדורי רובה צבאי, – וגער ונזף במרגן ואחז בכתפיו ונענעו כהניע הקנה, והשתיקוֹ.

_______

חסן, חמד וחאלד שלשה אחים המה, שלשה בנים לאב אחד ולשלש אמהות – שלש נשיו של אביהם. כששבק אביהם חיים לכל חי, הנחיל את אדמתו לכל שלשת בניו, חלק כחלק. ואולם רק הבכור, חסן, עסק בעבודת האדמה. חמד היה רועה צאן, וחאלד עשה בכל מלאכה וגם ממסחר לא הניח ידו: היה קונה בעיר כד שמן ומוכרו טפות־טפות לשוכני האוהלים.

האדמה, ירושת האב, כתובה היתה על שם כל שלשת האחים וכולם נקראו לבוא ולחתום על ההסכם: שני האחים הצעירים הסכימו לותר לאחיהם הגדול על מוֹתר הכסף שישאר מפרעון החובות, כי הוא הבכור והוא עבד את האדמה כל ימיו.

שלשתם נקראו ובאו ממרחקים, כי שלשתם עזבו בזמן האחרון איש איש את אדמתו, את צאנו ואת משלח־ידו, והלכו ללקוט זבל ולהביאו על כתפיהם אל הקונים, כי בהמות־משא לא היו להם. הם עמדו שלשתם מן הצד ולא ישבו בעגוּל; נחפזו, כנראה, לגמור את הענין ולשוב למלאכתם.

חסן היה הגדול שבהם, גבוה, כפוף, ושׂיבה זרקה בו. במקום כופיה חבש לראשו סחבה של שק קשורה בחתיכת חבל דק. ידיו ורגליו הגרמיות והשחורות היו חשופות – הידים עד לבית־השחי והרגלים עד ממעל לברכים. כתונת שחורה, מלוכלכה, קרועה ומטולאה טלאי על גבי טלאי כסתה למחצה את יתר חלקי גופו, ומעל למתניו הִדֵק משום־מה חבל עבה הַדֵק היטב את בשרו. פניו היו מקומטים קמטים עמוקים ועיניו הקטנות ישבו עמוק בחוריהן. חרש היה – ואחיו חמד היה צורח לו על אזנו בקול רם, פעם בפעם, מן המדובר במסבה.

חמד היה האח השני. פניו… אם תעברו בכל העולם, מקצה הארץ ועד קצה, ספק אם תמצאו פנים כאלה. מי שרוצה לראות מופת חי של טוּב־לב, יבוא ויסתכל בפניו של חמד. הכל היה טוב בפנים האלה. טובות היו העינים הגדולות, השחורות והיפות, השקועות גם הן, כעיני אחיו, העמק קצת בתוך חוריהן, אשר מסביבם כאילו נקבצו יחד כל הקמטים שבעולם; טובה היתה הבעת הפנים; טוב היה הפה, הפתוח במקצת ומגלה שני טורים של פניני־שנים. וטוב מכל אלה היה הצחוק הקל שרחף בלי־הרף על פניו. כך אין אנשים מבוגרים צוחקים. כך צוחקים השמים בזרוח שמש־אביב אחרי המלקוש. כך צוחק התינוק בהאיר החיוך את פניו בפעם הראשונה. ואולי כך צוחקים המלאכים – אבל אותם ואת צחוקם ולא ראה ילוד־אשה מעולם. וצחוקו הטוב והמאיר לא סר מעל פניו גם בהקשיבו רב־קשב לטענות־ותביעות של המלוה־ברבית והגובה הממשלתי, גם בשמעו את הוכוח בין השיך ובין כל אחד מאנשי השבט, וגם במסרו חלק מהדברים באזני אחיו הגדול. ואותה בת־הצחוק זורחת על פניו בהחזירו ברכה לכל איש חדש הבא ומתישב בעגול.

וכנראה, יש בצחוקו משהו מגרה ומעורר חקוי; כי כל מי שפונה אל חמד – צחוק קל של טוב־לב מתחיל לרחף גם על פניו. אפילו המלוה־ברבית והגובה הממשלתי מחַיכים בחבה בפנותם אליו. ורק אחיו הבכור, החרש, אינו מחַיך – אף לא בהביטו אל פני חמד. רוחות הסערה, הבצורת והרעב גרשו את הצחוק מעל פניו לעולמים.

תלבשתו של חמד היתה טובה מתלבושת אחיו הגדול. את ראשו כסתה כפיה ממש – אף כי ישנה. עַגַל ירוק, שצבעו נטשטש מרוב ימים, קשר את הכפיה. ומעל לכותנתו תלויה היתה לו על גבו עבּאיה שחורה.

חאלד היה הצעיר באחים. עלם רך בשנים. יסורי החיים עדין לא חרשו בפניו החלקים אפילו קמט אחד. עיניו היו שחורות וזעומות, וניצוץ־אש חד נוצץ בתוכן. הוא לא צחק; פניו היו זועפים תמיד ובלתי נכנעים. וזעם זה שבפניו, ניצוץ האש שבעיניו, ושתיקת־מות זו ששתק כל הימים – לא היתה בהם מן הנחמה.

גם בבגדיו של חאלד עדין לא היתה יד החיים לרעה. הכופיה והעַגל אשר על ראשו עוד צבעם עמהם, והעביה השחורה, אשר עטפה את כל גופו הצעיר, הזקוף והגמיש – כמעט חדשה.

_____

תורם של שלשת האחים הגיע. עליהם לעשות את חשבונם עם המלוה, הגובה והשיך; לברר מה שמגיע מהם; להסכים לנכוי הסכומים האלה, לזכות התובעים, ממחיר חלק־אדמתם שהם מוכרים יחד עם השיך ועם בני השבט, ולחתום על ההסכם.

ראש “המדברים” – האח הבכור, הגדול באחים, כי הוא עובד את האדמה והוא בעל הקרקע למעשה. החובות הנתבעים – ממנו הם נתבעים. עליו להחליט, עליו להסכים, ושני האחים הצעירים ממנו יסכימו ממילא: כבּוד־אב – והאח הגדול הלא הוא במקום אב. המלוה, הגובה והשיך מכונים את דבריהם אל חסן, אבל חרש הוא ואינו שומע דבר – ויהי לו חמד לאזנים. על אשר יגידו המדברים חוזר הוא בקול רם באזנו של חסן. אמנם, גם מפי אחיו שומע חסן רק מעט, אבל מן המעט יבין וילמד על השאר. ואשר יבין – רע הוא, מר כלענה. חלקת האדמה, שהאחים קבלו בירושה מאביהם, אינה גדולה. שנים על שנים עמד ריב בין האב ובין השיך הזקן של השבט, אביו של השיך כיום, והריב אכל את רוב אדמתו. את האדמה השאיר האב, כאמור, ירושה לכל שלשת בניו, צַוֵה צוה לפני מותו, כי קודם יאכל חסן את לחם האדמה, ואשר ישאר מן הלחם יאכלו גם אחיו. אבל האדמה לא הספיקה לחם אפילו לחסן בלבד, והחובות גדלו… וחלק אדמת־הירושה הנמכר כיום מחירו מצער מאד, ואין הקומץ משׂביע את הארי. הסכום שתובעים עכשיו המלוה וגובה־המסים והשיך, גדול משויוֹ של החלק הנמכר… ובטרם באו האחים אל המסבה נתעורר וכוח ביניהם: חמד וחאלד אמרו, שאת עודף הכסף ממחיר האדמה הנמכרה יקח חסן לעצמו וקנה לו כתונת, כופיה ועבּיה, וחסן מאן, כי לא כך היה רצונו של האב המנוח: הוא חלק את האדמה לכל בניו.

חמד¹ שמע את דברי כל אחד התובעים ברוח קלה וצחוקו הטוב לא סר מעל פניו, ואת כל דבור ודבור מסר לאזני אָחיו. פני חסן הזדעזעו פעם בפעם לשמע דבריו של חמד, כאילו אחד נעלם מכה בחבל עליהם… וחאלד, האח הצעיר, שמע אף הוא את הדברים, והזעם אשר בפניו הלך ועצם וניצוץ האש שבעיניו התלקח יותר ויותר.

וכשהגיעו לאזני חמד דברי הסכּום ונתברר כי הסכום הכללי של התביעות גדול הוא ממחיר החלקה העומדת להמכר, נעלם בן־רגע הצחוק הקל והטוב מעל פניו שנתאבנו… גם קולו נעלם, ולא יכול עוד להרימו ולצרוח באזני אחיו, אשר הביט אליו בפחד ובמבוכה, כשואל ‘מה קרה?’

ואז קפץ אליו חאלד, ובקול רם וזועם וספוג־לעג צוח לו באזנו, בהראותו באצבע על השיך ואורחיו:

– להם הקרקע שלך, ואתה עבד להם בעבוּר שארית החוב!…

פני חסן נתעותו קצת, ודבר־מה דומה לצחוק מר חלף על שפתיו. דחה בידיו את חאלד מעליו, בחשבו שהוא לועג לו, ויִפן במבט מתחנן אל חמד.

מבוכת חמד כבר עברה, וקול רם וצלול מסר לאחיו את דברי הסכּום.

הפעם לא נזדעזעו פני החרש, אחד נעלם לא הכה על פניו… ואולי היתה המכה קשה כל־כך, עד כי נתאבן הרעד… חסן הרכין את ראשו בהכנעה – כאשר נכנע כל ימיו: תחילה לאביו, שהיה רגיל להכות את בניו בחבל על פניהם, ואחרי־כן לשיך הראשי של השבט, לגובה המסים, למלוה ברבית, לרוח הסערה, לבצורת, לרעב… חסן נכנע לסך־הכל והרכין את ראשו תחת השבט החדש…

ועל פני השיך עברה בת־צחוק קלה של רצון. הוא ידע את חסן והבין את משמעה של הרכנת ראשו… ובקול רם וחגיגי שאל:

– מסכים?

חמד חזר על שאלת השיך בקול רם באזני חסן.

– מסכים…

נשמע קול נהימה כאוֹב מארץ.

והכּתּב נזדרז, תפס את אצבעו של חסן, טבל אותה בקופסת הצבע וסחב אותה אל הניר… האצבע התכוצה מאליה ולא ידעה להתישר ולהניח את החתימה… מי צוה עליה?…

הכּתּב כעס, רגז וצעק:

– יַשר את האצבע!

חסן התאמץ לישר את האצבע ולא יכול… רק כאשר לקחה חמד, ברוך ובחבה, נתרככה, נתישרה והניחה את כתם הצבע בכל גדלו על הניר. הכּתּב כתב מעל הכתם את שם החותם, ושנים מן המסובים חתמו כעדים. הכל כדת וכדין.

שלשה נירות צריך היה חסן לחתום באצבעו, וכשכלה לחתום כולם נאנח אנחה עמוקה ותהי לו הרוָחה, וישב למקומו.

חמד שם את אצבעו על שלשת הנירות, ובת־הצחוק הקלה והטובה לא חדלה אף רגע להאיר את פניו, אבל ידו רעדה במקצת… האם מחוֹסר הרגל או מסבה אחרת?

________

תורו של חאלד הגיע לחתום על ההסכם. הכּתּב תפס את אצבעו לטבול אותה בקופסת הצבע, אבל הוא משכה בכח אחורנית וכמעט הפיל את הכּתּב ארצה…

– איני רוצה!…

והקול קול נהימה של חיה פצועה.

הכל הופתעו מן הקול הזה, וכל פנים הופנו לעֵבר חאלד. ויותר מכולם הופתעו שני האחים. צעקתו של חאלד חדרה אפילו לאזנו של חסן. ובפעם הראשונה לשהותו כאן הרים ראשו, התבונן לצדדין והביט בתמיהה ובהפתעה על אחיו. מעל פני חמד נעלם הצחוק – בן־רגע החוירו.

המלוה ברבית, ערבי נוצרי מבית לחם, גברתן, גבה־קומה ומסורבל־בשר, זנק אל חאלד, כשפניו מלאים זעם ואגרופיו מכוּוצים, וקרא אליו:

– מדוע תמאן לחתום? האם לא לקח ממני אחיך הבכור כסף ברבית? וכלום לא נתן מכספו גם לכם, לשניכם?

חאלד לא ענה דבר, ורק הביט במבט־זעם כמבט חיה שכולה… המלווה נסוג צעד אחורנית אל עבר הפקיד הממשלתי.

השיך הראשי, האב והפטרון של השבט, נגש בצעדים אטיים אל חאלד, ובקול מצוה ומפיס כאחד אמר לו:

– חתום, בני, אַל תסרב לגדולים ממך: אל תעליב את הרשות, ואל תלבין את פני אחיך הגדולים ממך – הם הלא חתמו!…

חאלד העיף מבט מלא תרעומת באחיו, ובהשפילו את ראשו, ובלי הסתכל בפני השיך, ענה קשות בלחש:

– לא אחתום!…

פני השיך חוָרו מכעס. הוא נשא את קולו בגערה:

– מסרב אתה?… אינך מודה בחוב שאחיך חַיב לי? האם לא כלכלתי אותו בלחם ובלבוש זה שש שנים רצופות, מאז מנע האלהים גשמים מאתנו?…

חאלד העיף עין באחיו הבכור, כאילו בקש לראות שנית את “בגדיו” אשר לבש ואת עקבות “הלחם” אשר אכל, הרים את ראשו והישיר מבטו כלפי השיך, ואמר:

– הלא בעבוּר הסמרטוט הזה אשר לעורו ובעבוּר הלחם הקלוקל, אשר לא אכל לשובע, עבד עמך כל השנים!…

פני השיך אדמו מכעס, ויצעק:

– מחוצף!… אתה מעז לדבּר עתק בפני גדולים… חתום!…

והשיך ושני אחי חאלד ועוד מספר אנשים מן המסובים תפסו את חאלד ומשכוהו בחזקה אל הכּתּב, לחתימה… אך העלם הצעיר התפרץ בכוח מוזר מתוך הידים הרבות שהחזיקו בו, ותוך כדי הפיל ארצה את השיך ואת אחיו הגדול, הבכור…

אולם כחו והעזתו של חאלד עזבוהו פתאום. הוא נשאר עומד לבדו במקומו – חִוֵר, נכלם, נושם בכבדות, וכאילו נפתע מן המעשה אשר עשה… וכאן קרה דבר שהפליא את כל המסובים. חמד הטוב בבני־אדם, אשר מימיו לא הרים ידו ולא נגע באיש לרעה, ובת־צחוקו הטובה רכּכה תמיד לבבות קשים כאבן, חמד… צחוקו הטוב נעלם, פניו נקשו – כך לא ראהו איש מעולם – ובתנועה מהירה התיר את החבל הקשור לכותנתו של אחיו הגדול, התנפל על אחיו חאלד כחיה רעה והתחיל להכותו בחבל על פניו, בלי רחמים… ונהימה, כנהימת חיה, פרצה מפיו:

– בכור המשפחה… חלול כבוד־האב… השיך… הרשות… חרפה… אַללה!…

ולעומד מן הצד ששמע את קול נהמו של חמד ואת המלים הבודדות הפורצות לסרוגין מפיו – נדמה היה כי לא על אלה מכה חמד את אחיו, כי אם… נדמה היה שהוא מכה את כּבּוד־האב, את השיך, את הרשות… ורחמנא ליצלן – את מעשי אַללה… את הסערה, את הבצורת, את הרעב…

נקמה פראית פרצה מתוך תוכו של האיש הטוב הזה ונשפכה – לא על חאלד, כי אם על היקום כולו…

האח הבכור עמד נדהם, מאובן על מקומו; כתנתו הקרועה והבלויה, שנלקחה ממנה החגורה, ירדה עד לקרסוליו…

חאלד עמד נכנע, בהרכנת ראש, וניצוץ האש נדעך בעיניו; עמד ללא התנגדות כל־שהיא, ללא התקוממות לאחיו…

ופתאום חוָרו פניו של חמד וירעדו, ידיו ירדו מאליהן והחבל נשמט ונפל מידיו… מעל פני חאלד זנק זרם דם… צעקה גדולה פרצה מפי חמד ויושט את ידיו אל חאלד…

– אחאי!

כל טוב לבו וכל רוך נשמתו של חמד נתכנסו לתוך הקריאה הקצרה הזאת… ושוב חזרה אל פניו אותה הבעת־הצחוק הטובה והיפה של ילד, של שמים, של מלאך… אבל, אך נגעה ידו מתוך חבה בערפו של חאלד – נזדעזע חאלד כולו, ושוב לבשו פניו הבעת זעם והעזה, ושוב הודלק הניצוץ הזועם בעיניו. בכעס הדף מעליו את היד המושטה של אחיו, הרים את קצה העביה שלו, עטפה על ראשו ועל פניו, ויפן עורף אל המסובים ויצעד בצעדי־אוֹן אל עבר דרך־המלך… אנה הלך? לאן הובילוהו רגליו? – אל חבר שודדים בהרים, או לישימון המדבר הרחוק?… אל אחיו, אל שבטו ואל נחלת אביו לא ישוב עוד. זאת ידעו היטב בני אחיו, אשר עוד זמן רב עמדו דוּמם על עמדם והביטו אל עבר אחיהם, שהלך הלוֹך והתרחק מהם, עד אשר נתעלם לגמרי מן העין…

חמד בקש ומצא את חבל אחיו על האדמה, והחזירו לו. זה חגר והדק שוב את כתנתו הדק היטב, ושניהם הלכו הלוך ופסוע פסיעות גסות אל עבר הדרך, לשוב אל המקום אשר באו משם, – למלאכת הזבל.