קְטַנָּה אַתְּ כָּל כָּךְ עַד בְּכָל שֶׁנִּצְעַד

אֲנַחְנוּ קְרוֹבִים אֶל מֵעֵבֶר.

וְהַגְּבוּל מִתְחַתֵּךְ תּוֹךְ חַיִּים מִכָּל צַד,

גַּם חַיֵּי הָאִשָּׁה וְהַגֶּבֶר.

אַךְ מִדַּת הָאַהֲבָה הַמְּתוּחָה עַד תִּמְעַל,

עַל פְּנֵי אֶרֶץ יוֹתֵר מְרֻחֶבֶת,

דְּחוּסָה כָּאן עַד אֵשׁ בָּהּ תִּבְעַר וְגַם עַל

פַּכִּים קְטַנִּים הִיא שַׁלְהֶבֶת.

הֲיָדַעְתָּ, אָחִי? נְבִיאִים כָּאן יֵלְכוּ,

שֶׁלִּפְרֹק שַׁלְהַבְתָּם הַמְגֻדֶּשֶׁת –

לְרַחֲבֵי הָאֱנוֹשׁוּת אֶת לִבָּם יִפְתְּחוּ,

וַחֲזוֹנָם עַל תֵּבֵל כְּמוֹ אֶשֶׁד.

טבת תשי"א