אַךְ תְּמוֹל הִתְמַשְּׁכוּ כִסּוּפַי לִגְאֻלָּה כְּנִגּוּן

שָׁקֵט וַחֲרִישִׁי;

וּזְמַן הָיָה רַב וְהָיִיתִי מוּכָן לְחַכּוֹת

כָּל הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי.

וְיָדַעְתִּי אֶת סוֹד הַצֵּרוּף הַיָּקָר שֶׁל כְּלוֹת נֶפֶשׁ

עִם אֹרֶךְ נְשִׁימָה;

כִּי גָדוֹל וְרָחָב הֶחָזוֹן, וְכָל מְלוֹא הַיָּמִים –

קַרְשֵׁי הַבִּימָה.

מִי הִקְדִּיחַ אֶת רוּחַ שְׂפָתַי, מִי הִדְלִיחַ זִרְמִי

הַצָּלול וְרַךְ־רֹן?

עַתָּה יוֹנֶקֶת נַפְשִׁי כִּפְתִילָה חֲרוּכָה

מִשַּׁמְנָהּ הָאַחֲרוֹן.

עַתָּה הַזְּמַן תַּם, עֲרָפַתּוּ עַד תַּחַת רַגְלַי

הַסְּעָרָה שֶׁבַּלֵּיל;

עַתָּה כָל חַיַּי מְשַׁוְּעִים עַל שְׂפַת גֶּשֶׁר גֻּדַּע:

אֵימָתַי הַגּוֹאֵל?

סיון תש"ז