לוגו
הקדמה ל"שירת הדמים"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

במקום חרוזים    🔗

– א –    🔗

אפתח בוידוי:

בעצם ימי ההתלקחות, תוך כדי צרימתן של שמועות־הדם הראשונות את האזנים, ותוך כדי רגעי־זועה ראשונים – צץ בי שעיר־המצפון הארור־היקר, הביט בי בעינים צמומות והפליט בלעג־אזהרה:

– התקוממות עם?!

הבינותי. – פירושו: מצפונך הכועס, הכואב והמאגרף – נקי? ואיה קדושת־המהפכה אשר בקרבך?

ובעצמי המשכתי בי:

– החשמונאים – נגד יון: יסוד שבתפארת;

– אספרתקוס – הוד שבצדק;

– בר־כוכבא – הוד שבגבורה; אחרי־כן:

– הבוגומילים בבולגאריה, הפאטריקים בפלאנדריה, חרון־הדמים בארמון־סאבוי באנגליה; וסיבסטיאן פרנק ודאנטון, ולאסאל, וקירינסקי, ולנין – וכולם.

וברגע שזה נוגע בך, בעמך – הכל כלא היה?!

ומנוחתך המוסרית מה יהא עליה?

וכל זה בעצם רגעי הכאב והחרון. –

ואחרי דין וחשבון, אחרי התבוננות וניתוח, אחרי התחמשות בכל תחמושת הכרתי, לימודי, הגיוני וידיעותי – אורו עיני: לא! בהחלט לא! – רק שני מיני מהפכות ישנם בעולם: האחת הרגילה, הטבעית, השגורה – המהפכה הכלכלית. המלחמה המרה ללחם, לזכות־קיבה מינימאלית, לחריש־אדמה, לזכות זיעת אפיים חמלתית בעולמו הארור של הקדוש ברוך־הוא, שתקיפי־הכוח ורעבי העושר מהפכים אותו לקדוש ארור הוא; והמהפכה השניה: מהפכת הרוח, קנאת הדת, שגם היא אינה נקיה לעולם מיסוד הסבל הכלכלי המנוול והמשפיל. –

ופה? אצלנו? כהיום?

לא, לא זה ולא זה. לא מהם ולא מקצתם.


– ב –    🔗

העוסק אצלנו בחכמת הסטאטיסטיקה, ישב נא פעם ויסדר את ספר־המספרים היבש על תולדות שיפור חיי שכנינו בעזרת היהוד־הציוני משך יובל שנים האחרונות, החל ממכסת תמותת־הילדים שלהם ועד מכסת־הזיתים לארוחת יום־יומם.

וסטאטיסטיקה זו תימסר קודם כל לחבר לורד ווב־פאספילד ואחריו לקומאינטרן במוסקבה.

וסטאטיסטיקה שניה – שתספיק לה פסת־נייר זרת־על־זרת ושתשאר ריקה: כמה מושלמים עברו על ידי תעמולה ישראלית לדת־ישראל. וכמה פעמים פגענו בדת המושלמית וכמה פעמים הפרענו להם בתפלתם לאלוהיהם.

1.  להיפך: פה יש לנו עסק עם המנוולת שבהתקוממויות: תקיפי הקרקעות והתענוגות משתמשים בעשוקיהם האומללים להרבות את עשקם ולהכרית מתוך אהלו החשוך והמעופש של הפלח והבדוי את הנר ואת הסבון (חי נפשי, שראיתי כבר גם דבר כזה אצלם!), שאנו החדרנו לו אל תוך חייו העלובים.


– ג –    🔗

לא כל חורז חרוזים, ואפילו לא כל משורר־בחסד, מזויין בהכרה מוסרית־חברתית, בתודעה שביסוד הצדק והיושר – אך במקום שם הכשרון הספרותי, כשרון היצירה האמתי, שם גם מדמדם, למטה מסף ההכרה, חוש־העקשנות של האדם הנקי במצפונו המוסרי: אני צודק, אנו צודקים! – בהחלט!


ואם תאמר: ומשוררי המלחמות, ודוקא מלחמות ההתקפה והכיבוש לעתידי הטוב שבחיים? –

אדרבה: מי זוכר את שמם?

כמה צרפתים פשוטים קוראי ספרים, יודעים את שמו של משורר השנאה דירוליד? –


– ד –    🔗

בין השירים הללו שבאוסף זה תמצאו כאלה שמבחינה אמנותית אינם מוסיפים ערך רב לחוברת. כאלה, שאתה מרגיש בהם את התאוששותו של מחברם: אסור לי לשתוק בהזדמנות טובה זו. כלומר: הבה, אכנס גם אני אל חזית־המקהלה, יישמע גם קולי בחזנות הלאומית, שאזני קהל רב עשויות לה כעת כאפרכסת.


וגם אלה מקומם פה. גם אלה ראויים לכך. אם לא ערכם האמנותי, הרי ערכם המוסרי מצדיק את ישותם ואת מקומם. יען כי ביסוד־יסודם ספון בכל זאת כח־המחאה הגדול, הכולל והמרגיש בצדקתו המוחלטת. ולא יהא ערכם פחות מאשר ערך ריטונו של היהודי הפשוט, הממלמל אפילו לעצמו:

– איזו נבלה! איזו טפשות!


– ה –    🔗

בעצם ימי הכאב, פנה אלי בחור צעיר בשאלה חשובה:

– איך זה אפשר להתאים התאמה מוסרית את החרוז שבשיר, כלומר: את החיפוש הטכני, השכלי – אל התפרצות הכאב והיגון? איך זה בוכה האדם בחרוזים? – הן זה ממש נאצה! יותר מכן: התעללות! –

טעות עמוקה.

התפרצות הכאב והיגון עדיין אינה אמנות. התפרצות הכאב והיגון אינה אלא בכיה. – אך בכיה זו, כשהיא מופיעה בצורה מסוגננת, בצורה, שיש בכוחה להשפיע למרחקים במקום ובזמן, על־ידי זה, שהאמן מלביש אותה תמונה – הרי היא עולה למדרגה גבוהה יותר, למדרגה אמנותית: למדרגת קינה. – הלבשה זו בלבוש התמונה והשייך לה: קצב, חרוז, מלה קולעת, ותוקפת – אינה כולה השראה בלבד. יש בה גם מן המלאכה; מלאכה עדינה, רוחנית, כמעט מופשטת – אך מלאכה. החל מן ההתאמצות הנפשית למצא את המלה התוקפת והקולעת, המכסימלית, וגומר בהתאמת שתי המלים בצלצולן החיצוני. – התאמצות זו אינה מתחילה דוקא בכתיבת השיר (או בחיטוב הפסל ובשחיקת הסממנים הדקה של בחירת הצבעים אצל הצייר); גם האשה הפשוטה הבוכה ומייללת, אם רוצה היא להשפיע על זולתה ביגונה המר – מחפשת היא, כמעט שלא בהכרה, את אופן הבכיה המשפיע ביותר. וגם הילד. –

לולא כך – איך זה לא להשתומם על הופעה כזאת בשיר־השירים של הכאב והיגון, של נביא הכאב והיגון, של ירמיהו הנביא, בקינת “איכה” – שכולה מסוגננת בדקדוקי אלף־בית לכל פסוק ופסוק שבה?! הגע בעצמך: הנביא רואה בחורבן עמו, שבו לא רק “שכבו לארץ חוצות נער וזקן בתולות ובחורים נפלו בחרב”, ולא רק “בעטף עולל ויונק ברחובות קריה, ואמותם יאמרו איה דגן”. – אלא גם “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן”! – רואה את כל אלה הנביא – ועל זה יושב הוא וכותב ומחפש מלה ראשונה בשביל כל פסוק ופסוק אחת שתחילתה “אלף”, שניה שתחילתה “בית”, שלישית שתחילתה “גימל” וכן הלאה –

זוהי אחת ממסתרי הנפש הישרה, שקשה לבוא עד חקר תכונתה, שאינה בידינו בכלל.

אין האמנות נקנית בהשראה בלבד.


– ו –    🔗

וערכם האנושי־המוסרי הישראלי של השירים האלה: יותר משיש בהם קינה־לדורות – מתאחדים הם למקהלת־נצחון מעודדת, לא “מגלת־איכה” היא זאת, כי־אם “מגלת־ככה”, לא התאוננות־מות, כי אם תכנית־חיים לנצח ישראל.

יען כי לא בין־חורבות אהלי־יעקב שבקישינוב נולדו, כי אם בריח שדות השרון והגליל – שבמקום עץ אחד גדוע יפרח שנית עץ־חיים לדור־דעה ההולך ובא.

בקישינוב פרעות ­– ובתל אביב: צור סלע איתן, ההודף בבוז את יצר הביזה;

בקישינוב בכיה לדורות – ופה כאב המתחשל לכח־ררנה;

בקישינוב גזרות־מות, המחניקות את רוח הנשימה ומגמדות אותנו לקריקטורה – ופה שירת־מחאה, הגומרת בהימנון־הים רחב־הידים, הפותח לפנינו אופקים ועתיד מי־ישורנו! –

אשרי השירה, שהחיים הם יולדתה ואומנתה; אשריה, כי מגמגום־תינוקות תשגה ולזמרת־יה תהי.