לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא / חיים נחמן ביאליק

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,

מֵאַיִן וּלְאַיִן –

וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –

וַתִּצַּת כָּל-עָיִן.

מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

מִמְּדִינָה רְחוֹקָה

הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר

עִם גִּילָה וּצְחוֹקָהּ.

עַלִּיזָה וּפְזִיזָה

וּמְאִירָה וּשְׂמֵחָה –

וְכָל-הָעֲיָרָה

נִתְבַּשְּׂמָה מֵרֵיחָהּ.

וְכָל-הַמַּחֲבֹאִים

בַּחֹרְשָׁה הַיְרֹקָה

נִתְמַלְאוּ שְׂשׂוֹנָהּ,

צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם

אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –

וְכָל-הַבַּחוּרִים

כַּפָּרַת שְׂרוֹךְ נַעֲלָהּ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם

אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –

הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת

בֵּין אִשָּׁה וּבַעְלָהּ.

וְחֶרֶשׁ הִתְלַחֲשׁוּ

הַסּוֹרְגוֹת פֻּזְמָקָן,

וּזְקֵנִים מְצַיְּצִים,

מִתְגָּרְדִים בַּזָּקָן.

וְאָבוֹת וְאִמּוֹת

לֹא-יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת,

כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם

בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד –

וְהִיא נֶעֱלָמָה –

לֹא-יָדַע אִישׁ אָנֶה,

לֹא-הֵבִין אִישׁ לָמָּה?

הִיא פָרְחָה כִפְרֹחַ

הַזָּמִיר מִיָּעַר –

וְאִישׁ טֶרֶם פִּלֵּל,

וְאִישׁ טֶרֶם שָׁעַר.

וַיִדֹּם הַצְּחוֹק,

וַתִּתְעַגֵּם הַחֹרְשָׁה,

אֵין נִכְנָס בְּעָבְיָהּ,

אֵין פֹּקְדָהּ, אֵין דֹּרְשָׁהּ.

וַיָּבֹא יוֹם סַגְרִיר,

וְשֵׁנִי, וּשְׁלִישִׁי,

וַתִּכְבֶּה כָל-עַיִן,

וַיְהִי עֶצֶב חֲרִישִׁי.

לָעֶרֶב שָׁב בָּחוּר

בִּזְמַנּוֹ הַבַּיְתָה,

וְכַלָּה עֲלוּבָה

לַחֲתָנָהּ נִתְפַּיְּסָה.

וְאַבְרְכִים יוֹשְׁבִים

עִם נְשֵׁיהֶם וּמְפַהֲקִים,

וְכֻלָּן מַחֲמַדִּים

וְכֻלָּן מַמְתַּקִּים.

וַתִּשְׁבֹּת צָהֳלָה

מִסִּמְטוֹת אֲפֵלוֹת,

וְאָבוֹת וְאִמּוֹת

יְשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת.

בַּבָּתִּים אֵין פֶּרֶץ,

בָּרְחוֹבוֹת אֵין הָמוֹן,

וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה

בָּעִיר – וְשִׁמָּמוֹן.