לוגו
יובל נשכח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“יובל נשכח” – בשם זה קרא הסופר ז. אפשטין את אחד מאמריו (ב“הצפירה” תרס"ג) על דבר יובל המאה מיום שנוסדה ישיבת וולוזין, ובאותו השם אפשר לקרוא עכשו גם את יובל־המשנה – שבעים שנה לחייו וחמשים שנה לעבודתו הספרותית של הסופר, התופס לכל הדעות מקום חשוב בספרותנו העברית, זלמן אפשטיין, הנודע בכנויו הספרותי “שלמה האלקושי” – והעתונות שלנו, הרגילה להיות ערה לכל מיני חגיגות של יובל, עברה על חג כפול זה בשתיקה גמורה.

בשכחה זו, אפשר לומר, אשמה ביחוד צניעותו היתרה של בעל היובל עצמו, אולם חושבני, שלא יתרעם עלי ידידי וחברי הנכבד, המתרחק מן הפרסום, אם אבוא בזה להזכיר ולהציב ציון ל“יובל נשכח” זה.

לפני יותר מחמישים שנה בא מאחת העיירות הקטנות אשר בליטא (לובאן, פלך מינסק) לבירת הדרום הרוסי, אודיסה, עלם בעל כשרונות, זלמן, הוא עם יתר בני המשפחה (ביניהם אחיו הצעיר ממנו יצחק, הנודע בארצנו בתור מומחה בפדגוגיה וחקרי בלשונות), אל אבי המשפחה נחום ז"ל, אחד הלמדנים הליטאים, שהתישב קודם לכן בעיר זו ומצא בה את מקור פרנסתו במלמדות. בבואו לאודיסה כבר היה הנער, תלמיד ישיבת וולוזין, מלא וגדוש בתורה, וכאן הקדיש מיטב זמנו לקנות השתלמות רוחנית ולמלא חסרונו בעמל עצמו, בלי עזרת מורים, בידיעות ההשכלה הכללית, גם התמיד בקריאה עיונית בספרי המופת הרוסים, בספרות היפה ובבקורת.

לאחר איזה זמן התחיל בהצלחה לנסות את כחו בעט סופרים, ב“המליץ” שנת תרמ“א נדפסו מאמריו הראשונים, שמשכו עליהם את עיני הקוראים, ומאז היה לאחד הסופרים המובהקים ב”המליץ" ושמו של הסופר הצעיר נודע בעולמנו ונתפרסם לתהלה.

כדאי לציין בזה, שגם המבקר הקשה דוד פרישמן, שפרסם בשנת תרמ“ג מחברת בשם “תהו ובהו” לעורר שבט אפו על “דרכי המליץ ודרכי סופריו ופטפוטיהם” והציג לראוה את בעלי הלשון “אשר גם ניבם נבזה ודבר שפתיהם למחסור”, – אף הוא, בהוציאו בלי רחמים משפט כליה על הסופרים, עמודי התוך של “המליץ” ובהחליטו כי “על כל דבר ודבר ועל כל קוץ וקוץ ראינו דרשות ב”המליץ”, אשר ריח בית המדרש עולה ויוצא מהם ואשר כמעט כולם ישא רוח", הוא מוסיף מיד: “ראה אנכי אומר “כמעט”, משום דברים טובים ומדוברים בטוב טעם אשר שמענו לפעמים מפי ה' ז. אפשטיין”. מתוך כמה סופרים זקנים ומפורסמים מצא המבקר הזועם לציין לטוב את הסופר הצעיר הזה בראשית דרכו הספרותית.

השנים ההן היו ימי “חבת ציון” בתקופתה הראשונה, רוב הסופרים מליצי “המליץ” יצאו על הבמה בימים ההם מזוינים במליצות הנביאים והחוזים. “למען ציון לא חשו ולמען ירושלים לא שקטו”, וכמעט כולם חזרו במלים שונות על אותם הניבים “הנעלים והנשגבים”. ובתוך מקהלה זו נשמע קול סופר המדבר “בלשון בני אדם”; לא המדרש של כתובים ושברי פסוקים הוא העיקר בעיניו, אלא עצם הענין שעליו הוא בא לדון בדברים של טעם. ומלבד ענין זה של חבת ציון וישוב א"י, שנעשה מדרס לסופרי ישראל בימים ההם ורבים דשו בו והיו מרבים לספר בשבחו בהכפלת דברים מבלי לחדש כלום, היה הסופר הצעיר הזה בוחר לנושאי מאמריו ענינים מחוץ להעגול הצר והמוגבל, כמו שאפשר לשפוט על פי שמותם של אותם המאמרים: “רוח הלאום ותוצאותיו בהעת החדשה”, “הרכוש והעבודה” “האם נחוצים לנו באמת תקונים בדת?”, “הקוסמופוליטיזם במובנו האמתי”, “לפלגות משכילינו”, “התורה והחיים”, “הפאעזיה ביחוסה להמציאות”, “בין ישראל לעמים” והרבה כיוצא באלה.

בצעדים בטוחים ונאמנים צעד ז. אפשטין ובהמשך הזמן תפס מקום מכובד בין טובי סופרינו. הוא הצטיין כפובליציסט בעל כשרונות, שיש לו תמיד מה להגיד ויודע איך להגיד כדי לעשות את הרושם הדרוש. וביחוד היה תופש את הקוראים בלבם בנעימה הלירית, שנשמעה מתוך רוב מאמריו הפובליציסטיים. דבריו היוצאים מן הלב העברי, הנאמן והמסור למסורות ישראל, היו נכנסים לתוך לבות הקוראים ומעוררים בקרבם רגשי חבה יתרה למורשת אבות. בדברו על “הגאון מווילנא” הוא מתלהב בדברי הערצה ביחס אל “התורה הקדושה, נשמת האומה, נשמת עם אלהי אברהם, אשר בה יחיה ובה ימות בתוך משברי ימים זועפים זה אלפי שנה”; ובדברו על “ישיבת וולוזין” הוא מרים על נס את מעלות “הספר”, שהוא “ביחוד נשאר לנו בני ישראל לפליטה גדולה מכל מחמדינו בימי קדם, ובו ובזכותו אנו חיים וקיימים כהיום הזה”, והוא חוזר ושואל אותה השאלה שהעמיד לא אחת: “היודעים אנו להוקיר אותו סם חיינו, כאשר לו יאתה”, ובכל תוקף הוא דורש השתדלות יתרה לשם “התמזגות העבר עם העתיד בחיי האומה”.

ובאותו הזמן שהסופר מרבה לספר בלשון נלבבת ומלהיבה בשבח “טל אורות של היהדות העתיקה”, הוא אינו מסיח את דעתו גם מ“האנושיות”, מנחיצות “השכלה כללית”. “התפתחות כוללת ומקפת כל כחות האדם, התרחבות והשתלמות בכל פנות חיי הרוח”; ואותו הפה, הגומר את ההלל על “הספר” העברי, הוא המדבר בחריפות יתרה (במאמרו “הספר והחיים”, שנדפס ב“לוח אחיאסף” תרנ"ד) נגד שלטון בלי מצרים של הספר בחיי עמנו. “עם הספר – הוא אומר – היינו מאז מעולם, והדבר הזה היה לנו לסם חיים ולסם מות כאחד… עקמומית השכל, שכבד למצוא דוגמתה בכל העמים בעלי תרבות, מבטים משונים על התבל ומלואה המבהילים בזרותם ופראותם, יחס אוילי וסר טעם לכל חיי האדם, נועמם ויפיָם, עקשנות מאובנת העוצמת את העינים בחזקת היד לבלתי ראות נכוחה, – אלה היו תולדות הספר המפשט, אשר בנה לו במה לעצמו, הרחק מכל החיים והמונם ושאונם, ויכבוש לו כליל את בחירי כחות העם”, והוא מוסיף בהתמרמרות חריפה: “בו (בספר) נחנט ישראל וישכב למעצבה קבור בערמות חול, אשר שמו מחנק לרוחו ולנפשו”.


* *

הנה כן עומד הסופר החשוב יותר מיובל שנים, הכן על משמרתו, משמרת הקודש, מורה טוב טעם ודעת לבני עמו מעל במת הסופרים, מדבר בשבח האמונה הצרופה וההשכלה יחד, אבל לא השכלה “ברלינית” הנועזה לעקור עיקרים רבים, אלא “ירושלמית” (לפי בטויו באחד מאמריו) אשר “תבנה ותכונן על אשיות ספרי הקדש”.

“היהדות והאנושית” – בשני עמודי־התוך האלה אוחז הסופר בשתי ידיו בכל שנות עבודתו הספרותית, מבלי להרים זאת על נס בתור סמל מיוחד ומבלי להכריז על כך בהכרזות מיוחדות.

וגם במאמרי הבקורת שלו, שכתב אמנם לא הרבה, הוא משתדל לתאר בדברי הערכה נאמנה לא רק את “רחוב היהודים וסופרו” (מנדלי מו"ס), אלא אף את ה“גראף ליעוו טאלסטאי”, ואת “איוואן סירגיוביטש טורגניוב”, שני היוצרים הגדולים שדה הספרות היפה הרוסית, אחד סופר גאוני והשני בעל כשרון ספורי מן המצוינים, שהשפיעו הרבה על נפשו הפיוטית בצעירותו. מלבד מאמרים בפובליציסטיקה ובקורת נסה אפשטין את כחו הרענן בהצלחה מרובה גם בציורים, וכמה נובילות נאות יצאו מתחת עטו, שמשכו את לב קוראים בעלי טעם ספרותי, וביחוד הצטיין בקטעיו “מספר הזכרונות לשלמה האלקושי”. נעימה מיוחדת, רכה ונאה, נשמעת מתוך זכרונות ילדותו, בהיותו נער קטן באביב ימי חייו ו“נר אלהים טרם יכבה מעל ראשו”. לפני הקורא השתפכות נפש לירית בעלת געגועים עזים לימי חמדת העלומים, לזיו השכינה של שבת מלכתא, “המפליאה לעשות בקסמים אשר בידיה”, ולאורות הפלאים של מועדי בני ישראל. גם על עיירתו הקטנה הוא שופך זוהר רומנטי וחן המקום על ציירה. ותמונת החדר והמלמד אומרת אף היא: “שחורה אני ונאוה”!…

־ ־ ־ ־ ־

“מי יודע איך יצלצל עתה קולי בתוך מקהלת הקולות הצעירים” – כה דברי הסופר בהקדמה לספר “כתבי זלמן אפשטין”, כרך ראשון, שיצא בהוצאת המחבר בפטרבורג בשנת תרס"ה – “אמנם בשכבר הימים, בעתו, אולי לא עבר קולי ההוא מבלי השאיר אחריו רשמים ידועים, ויש אשר, כמדומה לי, גם הקשיבו לו וימצאו בו כפעם בפעם גם מלות חדשות היוצאות מן הלב ונאמרות בכונה רצויה להשכיל להיטיב”. הסופר הנכבד בענוותו אומר בלשון “אולי”, אבל אלה מבני דורו, שהיו עמו יחד והקשיבו לקול דבריו בשעתם, יכולים להעיד על הרשמים העזים, שהשאירו הדברים אחריהם, בוודאות גמורה. ויש לו, לסופר, הזכות המלאה להאמין – כפי שהוא אומר בסופה של אותה ההקדמה – כי גם “הקורא מדור יבוא בכל אופן ימצא בכתבי, במאמרי בכלל ובפיוטי בפרט, הד רוחני מפנות ידועות מאותו העולם הנאצל, המסורי והרוחני, בו התקימה היהדות העתיקה בגלותה, גם ילמד מהם לדעת את המצב הנפשי של האדם העברי מאותו דור־הבינים, אשר רגלו האחת עמדה כולה בתוך “התחום” ורגלו השניה כבר צעדה על ארץ רבה”.

וזה כחו לאלהיו לא סר מהסופר זלמן אפשטין ולא נס ליחו בעולם ההגיון והפיוט גם לעת זקנה. ועד היום לא יחדל מתת פרי תנובתו. בכח עלומים הוא נצב על המשמר ומשתתף בכשרון רב בפתרון השאלות החשובות העומדות על הפרק. וביחוד הוא מתעורר בכל חום לבו העברי, המסור לעמו ונאמן למסורות אבות, בשעה שעיניו רואות פגיעה קשה ביסודות היהדות. הנה זה יצאה בזמן האחרון משוררת אחת ופרסמה (במוסף של העתון “דבר”) “מזמור שיר למנצח לעשתורת” – ו“שלמה האלקושי” אינו יכול לעצור ברוחו ולעבור בשתיקה על חזיון זר ומשונה, כי “אחת מבנות ציון מתוך עולי הגולה ובפני כל הקהל כורעת ומשתחוה לעשתורת, הוא האליל אשר כתבי הקודש יקראוהו בשם שׁקוץ הצדונים ושמים אותו לחרם ולזועה”; וכשהוא בא להעיד על עצמו: “הרגשתי (בשעת הקריאה) כאלו שפכו קיתון של רותחין על הכרתי הגזעית־הישראלית, נפשי בקרבי הזדעזעה ותתפלץ עד היסוד בה” – מרגיש הקורא, שהדברים לא נאמרו “לתפארת המליצה”, אלא יצאו מעומק לב כואב.  

ושוב מעשה בסופר אחד מן השואפים “להפתיע את הקהל”, שיצא בימים האחרונים בשבועון “הפועל הצעיר” בלשון מסולסלת ובמליצות נפוחות מודרניות לבטא במאמרו “מורשת הגלות” דברי חרפות וגדופים כלפי התורה שבע"פ של עם ישראל, הוא התלמוד – ושלמה האלקושי הזדעזע והתפלץ למקרא דברי נאצה וגסות כגון אלה והתעורר “להוקיע לעין השמש את כל הכיעור שבמעשה זה” ולתת “לקח לרוגן”, אשר “בלי חשוב הרבה הוא יורק מלוא פיו בפני האומה, ברמסו ברגל גאוה את אחד מצורי מעוזיה הרוחניים, את אחד העמודים התיכונים של היהדות ההיסטורית, את התלמוד”.

אשׁרי זקנותו של זלמן אפשׁטיין שׁלא ביישׁה את ילדותו! ואם הסופרים והעתונאים שׁלנו עברו בשׁתיקה על יובל־משׁנה של הסופר הנכבד, לבו יוכל להיות בטוח שׁהקוראים הותיקים לא פסקו מלהוקירו על פי פעלו המצוין בספרותנו, ומקומו יכירנו בה לאורך ימים.

תרצ"ב