לוגו
ש. בן־ציון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

לאחר גלגולים רבים ושונים, שעברו על שמחה בן־ציון אלטר גוטמן, הנודע בכנויו הספרותי “ש. בן־ציון”, בפרק שנות נעוריו וצעירותו, בתור לומד תורה הרבה, שואף השכלה במסתרים מיום היותו ל“בר־מצוה”, עוסק במסחר ומרביץ תורה לילדי ישראל, – בא המשכיל והסופר הצעיר, שלא מלאו לו עדיין שלשים שנה, באביב שנת תרנ"ט, להשתקע באודיסה “בירת הדרום”.

“כלילת יופי” זו היתה – כעדותו על עצמו ברשימתו הקצרה על תולדות ימי חייו, שנתפרסמה לאחר פטירתו – “מיטב חלומותיו” עוד מימי ילדותו, מיום שהביאה אמו את הבן היחיד והחביב שלה “אַלטריל”, בהיותו כבן ארבע, מעיר מולדתו הקטנה טֶלֶנֶשטי אשר בביסרביה לעיר הגדולה השוכנת לחוף הים ושם שהה שבועות מספר לשם רחיצה בים. וביותר התחיל מתגעגע על אודיסה, זו “העיר המלאה חכמים וסופרים”, לאחר שהגיע בהתפתחותו למדרגת קורא ותיק בעתונים ובספרי השכלה וגם בעצמו נכנס לפרדס הספרות ונעשה לסופר בישראל.

צעדיו הראשונים של הסופר החדש היו, כנהוג אז על־פי רב, בשדה השירה, ודוקא בלשון המדוברת. את שיריו “הז’רגוניים” האלה עלתה בידו להראות בכ“י לסופר מפורסם אחד (מ. ספקטור), שנתגלגל ובא לעיר מושבו טֶלֶנֶשטי, והלז גמר עליו את ההלל והעיד על מחברם שעתיד הוא להיות ניקרסוב יהודי, ומאז התחזקה אמונתו בעצמו ובכשרונו הספרותי. והדבר הראשון שפרסם בדפוס אף הוא היה בלשון המדוברת, ספור מחיי ההוה בשם “חברי”, שנדפס (בחתימת “ש. ציונזאן”) בקובץ הספרותי “יודישע ביבליאטעק” של י”ל פרץ, והעורך בעל השם הגדול הואיל לכבד את הסופר המתחיל במכתב והעיד בו על ספורו שעם כל מגרעותיו הוא מעשה ידי אמן. אח“כ נסה את כחו גם בעברית וב”הצפירה" נדפס ציור והעברי הראשון בשם “צללים עוברים”, בחתימת ש. בן־ציון, זה השם הספרותי הקבוע שלו מאז. אחר זה פרסם “עוקצים ופרי מחשבות” (ב“לוח אחיאסף”) ועוד, עד שזכה להשתתף בפרי עטו (“החוש הששי” ו“על קצה גבול הילדות”) ב“השלח” של “אחד העם”, זה הסופר הנעלה שהוא היה שותה בצמא את דבריו מיום שנתפרסם מאמרו הראשון “לא זה הדרך”, והוא מיום עמדו על דעתו בעניני ספרות מעריץ אותו ונחשב בעיניו לסמל ומופת גם בעצם התוכן של מאמריו המצוינים וגם בלשונם וסגנונם המזהיר1 ".

ומה גדלה שמחת לבו של הסופר והמורה הצעיר לאחר שנתמלאה תשוקתו הגדולה והשעה שחקה לו להתישב בעיר חמדתו, להמצא במחיצתם של “חכמי אודיסה”, שערכם חשוב בעיניו כל־כך, ובראשם שני “אריות שבחבורה” מנדלי מו"ס ואחד־העם, שאליו ביחוד הוא נושא את נפשו כל הימים, ולעבוד עבודת הקדש במוסד קרוב ללבו, שעומדים בראשו כמה מטובי העסקנים והסופרים, וביניהם אחד־העם הנערץ.


 

ב    🔗

מוסד חדש זה באודיסה, שנקרא אליו ש. בן־ציון לעבוד בו ולנהלו בכשרון ובאמונה – הוא “חדר מתוקן”, שהקימה אותו בשנת תרנ"ט חברת “החנוך”.

בעיר אודיסה, שההפקרות היתה הולכת בה בקומה זקופה ודוחקת בחוצפה יתרה את השכינה הלאומית והיצר־הרע של טמיעה גסה ופרועה היה שולט בקרבה בלי מצרים, נתיסדה חבורה של “חובבי ציון” ביחד עם “לאומיים” גמורים לשם “הלאמת” הקהילה היהודית ומוסדותיה והתאמצה לשקוד על תקנת תינוקות של בית רבן ולתקן את פגימות החנוך, שהיה לקוי מאד בבתי־הספר ליהודים: מצד אחד “חדרים” מהמין הגרוע ביותר עם מלמדים בורים, מחוסרי תורה ודרך־ארץ כאחד, ומהצד השני בתי־ספר מיסודה של חברת “מרבי השכלה בישראל”, השואפת להקנות לילדי העברים רק את הלשון הרוסית וראשי פרקים בידיעות כלליות, מבלי תשומת לב כל עיקר ללשון העברית ולתורת ישראל. והנה התעוררה חברת “החנוך” לעמוד בפרץ ולהקים “חדר מתוקן” לדוגמה ולמופת, ולמנהל אותו החדר בחרה בסופר־המורה, שכבר התמחה במקצוע זה, בתחלה בקַלַרַש הסמוכה לעיר מולדתו, ב“חדר המתוקן” של הד“ר מיטמן־כהן, מי שעתיד ליסד את הגמנסיה העברית ביפו אשר בא”י, ואח"כ זמן מועט גם בניקולייב הקרובה לאודיסה.

בחדר המתוקן החדש, שנוסד באודיסה, התמסר ש. בן־ציון לעבודתו בהתלהבות נעורים ובכל כחות נפשו העשירה, השואפת לתקון החנוך. את פגימות “החדר” העצומות חזה מבשָרו עוד מימי ילדותו והוא שנא אותו, את החדר הישן, תכלית שנאה. בגורלו עלה לקבל את חנוכו בחדר אימה וזועה מן הגרועים ביותר, ואת “המפלצת” הזאת בכל מוראיה ופגעיה הפליא לתאר ב“ציורים מימות החדר” בשם “נפש רצוצה”, שנדפסו בשנת תרס“ב בחוברות “השלח” ועשו רושם כביר על הקוראים. הרבי האכזר, “חוימילי גרגרת” האדמוני, זועם כל היום ואין נסתר מחמתו שהוא שופך בשפע רב על “האנוסים הקטנים” המשועבדים לו; “על כל שמועה שהוא שומע ועל מה שאינו שומע הריהו מתרעם וכועס, מכה בראשינו, סוטר על לחיינו, מכה באגרוף על כתפינו ובפרקי אצבעותיה של כף ימינו, שנקטעה אגודלו, הריהו דופק על לוח לבנו, לנטוע בו את הדברים כמסמרים” וכו' וכו'. והנה מי שהיה אחד “האנוסים הקטנים”, שסבל הרבה מתגרת ידו הקשה של החדר הישן, קבל על עצמו להפוך את הקללה לברכה, את “החדר” המקולקל ל”מתוקן“, המחנך והמגַדל לא “נפשות רצוצות” אלא בעלי נפש בריאה ושלמה. ועבודתו ב”חדרו" לא היתה עבודה סתם, לא יגיעת בשר ורוח בלבד, המיַגעת את נותן התורה ומקבליה כאחד, אלא עבודת הקדש שיש בה יצירה, הגורמת קורת רוח ונחת הנפש והמנעימה את קשי העבודה.

כי אמנם עבודה קשה היתה לפניו מתוך העדר ספרי למוד ללשון העברית, והוא התעורר למלאות את החסרון הגדול. באותם ספרי הלמוד המועטים (שנים או שלשה) שהיו לפניו לא יכול למצוא ספוק בשום פנים, כי לא נמצאו בהם אלא דברי חקוי ותרגומים מלועזית ונפשו המקורית בקשה אחרת, ולפיכך הטיל על עצמו לספק את צרכי תלמידיו בערכו בשבילם מדי פעם בפעם מיני מזונות חדשים, שירים וספורים קטנים וקלים, שהשתקפו בהם חיי הילדים העברים. וש. בן־ציון נתן את דעתו לא רק למשוך את לבם של הקטנים בדברי שעשועים בלבד, אלא השתדל גם להיות מורה להועיל, להשפיע על תלמידיו בדרך קלה ונוחה השפעה חנוכית ולסייע להתפתחותם הנכונה בתור בני אדם ויהודים.

ועמל המורה הצעיר, בשקדו על תקנת בן יקיר לו, זה “חדר”־שעשׁועיו, לא היה לריק. הוא זכה לראות ברכה רוחנית בחדרו, אשר קנה לו שם טוב בחוגי הציוניים ו“הלאומיים” באודיסה, וכמעט בכל יום היו באים מבקרים שונים לראות בעיניהם את בית החנוך העברי, אשר פשט את צורתו הישנה המקולקלה. ולבש צורה חדשה “מתוקנת”.


 

ג    🔗

ערכו הרב של אותו “החדר המתוקן” עלה למדרגה יותר גבוהה לאחר שבא לאודיסה, על פי הזמנת הועד של חברת “החנוך”, עוד מורה שני – הוא ח. נ. ביאליק, שהיה במשך כמה שנים מורה מובהק בעיר סוסנוביצי בפולניה וגם קנה לו כבר שם טוב בעולם ספרותנו העברית כמשורר בעל כשרון נעלה. שני המורים־הסופרים הצעירים התמסרו כחברים יחד לעסוק בעבודת הקדש באמונה ובאמנות יתרה והיו שוקדים על תקנת בית־החנוך הנמצא תחת ידם להשרות בו ברכה מרובה, והדבר הצליח בידם באופן יפה ומזהיר ו“החדר” שלהם היה “מתוקן” לא רק על פי שמו בלבד אלא גם לפי מהותו וחשיבותו ויכול לשמש למופת לרבים. גם אותו ספר־הלמוד, שבהכנתו היה עסוק ש. בן־ציון כל הימים ההם, השביח לא מעט אחרי שהמורה החדש נתן אף הוא אליו את דעתו בעלת המשקל והואיל להעיר את הערותיו על כל פרק חדש שהמחבר הגיש לפניו לשם עיון וכמעט תמיד נשמע להערות חברו הטוב ברצון.

אולם לא ארכו שנות קיומו של החדר המתוקן, כי עם כל גודל איכותו של מצבו הרוחני בעיני מביני דבר השתנה לרע מצבו החמרי. בעיר כאודיסה לא רב היה מספר ההורים בעלי רצון ויכולת לשלוח את בניהם למוסד חנוכי כזה באופן שיוכל להתקיים כחי הנושא את עצמו בלי תמיכה מן החוץ, ואותה החברה התומכת בו נתדלדלה קופתה ורפו ידי הועד מלתמוך בבית חנוך זה כהוגן. זמן־מה התאמצו שני המורים להחזיק מעמד בכחות עצמם והסתפקו במועט שעלה בידם לקבל מידי הורי התלמידים העניים – וסוף־סוף הוכרחו שניהם לעזוב את המערכה – ו“החדר” נסגר.

וגם לאחר זה לא התרחקו שני הידידים הקרובים. כל אחד מהם היה עסוק כמה שעות ביום בהוראות לתלמידים בבית הוריהם ובקושי מצאו להם את מחית ביתם בצמצום, ובשעות־הפנאי היו נפגשים ומטיילים ארוכות וקצרות ומרבים לשוחח על היצירות הספרותיות הנרקמות בסתר חדרם וגם על הצורך והנחיצות ליסד הוצאת ספרים מיוחדת לשם הדפסת ספרי למוד ומכשירי חנוך מתוקנים כדי למלא עד כמה שאפשר את החסרון הגדול במקצוע זה אצלנו. ולמטרה אחרונה זו התחברו יחד עם כותב הטורים האלה, שהיה ג“כ עוסק בהוראה וחולם אף הוא על הוצאת דבר כזה מכלל מחשבה טובה לפעולה ממשית. וע”י שלשתנו נוסדה בשנת תרס“ג באודיסה הוצאת ספרים בשם “מוריה”, שהשתתפו בה בתחלתה סופרים ועסקנים ידועים, ואח”כ עברה2 לרשותם של שלשת המיסדים הראשונים.

מיסדי “מוריה” קבעו לה בראשיתה, כאמור, תחומים מסוימים והציגו לעצמם לעיקר מטרתם לחדש את פני החנוך העברי הזקוק לתקונים ע"י ספרי למוד הערוכים מראש על פי שיטה יסודית בידי מומחים.

וש. בן־ציון המשיך בהתמדה יתרה את עבודתו בספר־הלמוד לאחר א"ב, שקרא לו בשם “בן עמי”, הנועד למקרא לתלמידים בבית הספר ובבית האב. את המוכן בידו הוא תקן וחזר ותקן, והשתדל להכניס לתוכו הרבה דברי שיר ופרוזה של אחרים מאלה שהם לא רק נוחים לקריאה אלא שיש להם גם ערך חנוכי, ועל פי רוב לא הביאם בצורתם המלאה אלא בשנויים הדרושים לחפצו, ולפיכך עליו היה להוסיף בתוכן הענינים לפני שמות המחברים את המלים “על פי”.

ובאותו הזמן היינו עסוקים שלשתנו יחד, כמעט בכל ערב עד שעה מאוחרת בלילה, בעריכת “ספורי המקרא” כפרוזדור לתלמידים לפני כניסתם לטרקלין המקרא. כל אחד מהמסדרים הכיר היטב את האחריות שבדבר וכל שנוי קל נעשה בכובד־ראש אחרי עיון רב, ויש שהשאלה אם יש צורך גמור באחת ההשמטות הקטנות עוררה וכוחים גדולים והצעת טענות ונמוקים עד שבאו המסדרים לכלל דעה אחת – בהתאם לעיקר הגדול שכל הנכנס לספוה"מ יכנס במלואו היותר אפשרי, כלשונו וצורתו של גוף המקור.


 

ד    🔗

אולם תקופה זו, שעסק בה ש. בן־ציון ב“מוריה” ובעבודה משותפת עם שני חבריו, אף היא לא ארכה. אחרי נדודיו המרובים ממקום למקום, אפשר היה לחשוב שזאת העיר אודיסה, שאליה נשא את נפשו מימי נעוריו, תהיה לו, אם לא התחנה האחרונה, לכה"פ מקום מנוחה לזמן ארוך; אבל הוא התעכב בה רק במשך זמן קצר של שנים אחדות ורוחו נשאתהו למרחוק. גם “מוריה”, שנגש ליצירתה בשאיפות כל כך גדולות ועצומות, וגם העבודה החביבה עליו ביצירת ספרי למוד מתוקנים יחד עם חבריו, שנמשך אליה בראשונה בכל נימי רוחו ולבבו, – לא עצרוהו והחליט לעזוב את עיר חמדתו ולעלות לארץ אבותינו משאת נפשו מאז.

בתחלה עלה לשם, בקבלו משרת מורה בבית־הספר לבנות ביפו מטעם ועד חו"צ האודיסאי, ולא המשרה כמקור מחיה בטוח לביתו משכה את לבו, אלא ביחוד חזה בצעדו החדש חזון יפה לעתיד. “חנוך מתוקן” – איפה יש למצוא כר נרחב לעבודה פוריה במקצוע זה בלי מפריעים ומכשולים אם לא שם בארץ תחיתנו? וחוץ לזה הרי יש שם מקום להתגדר בו ביצירת המרכז הרוחני לפי תורתו של המורה הגדול אחד־העם, וביחוד בהקמת במה יפה בשביל מרכז ספרותי.

אותו היום שישב בו ש. בן־ציון באניה מלא תקוות מזהירות על מנת לעזוב את ארץ מולדתו וללכת להשתקע בארץ אבותינו, היה יום חג גדול, זמן מתן הקונסטיטוציה הצארית ברוסיה. חשוב חשׁבו שיצאה שמש החירות להאיר לארץ ולדחים עליה, ובתוכם גם לבני ישראל יגיה אור חדש. אולם החג באותו יום נהפך לחגא. וכשחזרו מן חוף הים המלַוים את היוצא באניה כבר ניכרו בחוצות העיר אותות מבוכה רבה, ולמחרת היום התחוללו פרעות נוראות, שנמשכו שלשה ימים רצופים. השמועה הרעה הגיעה לאזני הנוסע עוד בהיותו בדרך, והיה בעיניו כמי שהשעה שחקה לו להמלט מן המפולת רגע אחד לפני בואה. בלבו הצטער על אלה שעזב לאנחות, והנה הוא הולך למנוחות, ארץ הדמים מאחריו – ולפניו ארץ התחיה והבנין, ונפשו מלאה תקוות מאירות ומזהירות לעבודת יצירה פוריה בשדה החנוך והספרות.

אולם לא ארכו הימים והמציאות באה וטפחה על פני דמיונו ביד אכזריה והרסה בלי חמלה כמה ממגדלי תקוותיו. אותו בית־הספר לבנות ביפו, שנכנס שמה לעבודה, לא מצא בו קורת רוח. עצותיו והצעותיו להשבחת דרכי הלמוד באופן יותר מתוקן לפי דעתו – לא נתקבלו על דעתם של המנהל וחבריו המורים, ימים רבים כבש את צערו בלבו ולא הודיע את ידידיו הקרובים באודיסה דבר וחצי דבר על הרשמים השליליים במקצוע זה שעבד בו, ורק לאחר כמה זמן קבלתי ממנו מכתב המכיל בתוך הדברים האחרים סך־הכל קצר ומצומצם, עגום ומעציב ביותר, על מהותו וטיבו של אותו בית־הספר הנמצא תחת חסותו של הועד האודיסאי: “בית־ספר שאין בו חשבון ולא סדר ולא דעת הענין”. “אחד־העם”, שהראיתי לו את מכתבו של ש. בן־ציון, מהר להגיב על כך וכתב לבעל המכתב: “באזני מצלצל הסך־הכל שלך”; ולאחר שקבל ממנו מכתב יותר מפורט על מצב הדברים בארץ העומדת להיות מרכז רוחני, השיבהו בדברים מרורים: “מרגיש אני צורך להאנח עמך יחד על הקללה הרובצת על כל מעשי התחיה בא”י – – – עומדים אנו על נקודה אחת זה עשרות שנים ושואבים מים בכברה. המים מוגרים ארצה, הכברה ריקה כשהיתה, ומסביב לנו טיט ורפש כשהיה"…


 

ה    🔗

לא עברו שנתים ושב“צ התפטר ויצא מבית־הספר שלא היה לפי רוחו. לאחר איזה זמן נכנס בתור מורה לביה”ס מטעם חברת “עזרה” וגם בעבודתו זו לא היה שבע רצון ולאחר שנה אחת עזב גם אותה – ובזה עבר ובטל מעולם הדמיון שלו אחד החלומות היפים שחלם, בצאתו מן הגולה לארץ התחיה, על עבודה מועילה ופוריה בחור מורה ומחנך בבתי הספר בא“י. אמנם מעבודת מחנך ע”י ספרי למוד לא פסקה ידו גם לאחר כך והמשיך לעבוד בהתמדה ובחבה יתרה והוסיף לספרו “בן עמי” חלקים חדשים, וגם חלקיו הראשונים הרבה לתקן כדרכו והכניס לתוכם שנוים מרובים, ביחוד לשם הגברת היסוד החנוכי, ולבסוף שנה גם את השם וקרא לו “בתוך עמי”.

גם חלומו השני, להקים במה ספרותית בעלת צורה וערך חשוב, אף הוא לא התקיים במציאות ככל רצונו הטוב ונסיונותיו במקצוע זה אף הם לא הצליחו באותה מדה שצייר לעצמו קודם למעשה, ובסוף הנחילוּהו מפח נפש וצער עמוק על תקוות נאות שקופחו ונהרסו.

תחלת מעשהו לתכלית יצירה חדשה של מרכז ספרותי בא“י היתה ליסד “קובץ ספרותי מדעי” בשם “העומר”, והספר הראשון נערך על ידו וע”י דוד ילין ויצא בשנת תרס“ז. “עכשו, אנו חושבים – אומרים העורכים ב”תכנית העומר” – הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה, בארץ מולדתה, במקום חיותה – פה במקום זה, ששפתה שפת הספר שבה להיות שפת הדבוּר, שפת הדור הצעיר והרענן ההולך לחיים: פה, בארץ זו שלבו של כל עברי יכול להיות פתוח כנגדה, לקבל הימנה השפעה רוחנית, צריכים אנו לנטוע נטיעה זו ולגדלה, שיהא נופה נוטה מאדמת ישראל לכל תפוצות ישראל“. “הגיעה השעה!” – קרא גם אחד־העם במכתבו לעורכי “העומר”, שנדפס בראש הכרך הראשון. הגיעה השעה להתחיל – אבל התחלה זו היתה קשה ביותר. “הוצאת העומר – התאונן שב’צ באזני ידידיו – קשה ממש כפיטורי בפי ושט”. השעה אמנם הגיעה לכל הדעות, אבל לא היתה משחקת כלל לנוטעי הנטע החדש והנסיון לא הצליח. כעבור שנתים אחרי הכרך הראשון של “העומר” יצא בשנת תרס”ט הכרך השני בקושי גדול בעריכת שב"צ לבדו – ובזה נסתלקה הבימה הספרותית, שעלה עליה בתקוות כל־כך גדולות.

עברו עוד שנתים ושב׳צ נקרא לעליה חדשה: לערוך את הירחון לבני הנעורים בשם “מולדת”, שהוצאה מטעם אגודת המורים בא“י, בהשתתפות “קהלת”. גם לשדה־עבודה זו נגש לעבוד כעוסק בעבודת הקודש ובכל נפשו התמסר “להתוות לדור המתחנך דרך אל האמתיות הנכחיות ואל השאיפות הרוממות שבעולם הנאור בכלל ובעולם היהדות בפרט, לחנך ולעודד את הכח הרוחני באדם הצעיר ההולך ומתקרב אל החיים, לעורר ולפתח את הרגשות הטובים שבלב, להשכיל ע”י המדע ולשפר את הטעם ע”י ספרות מובחרת" – ככתוב בפתיחת הירחון החדש.

אולם גם “נסיון” זה לא עלה בידו: רק הכרך הראשון של “מולדת” (שש חוברות, ניסן־אלול תרע"א) יצא בעריכתו, ואחר כך – מפני חלוּקי דעות וסכסוכים שונים – מוכרח היה להסתלק מירחון זה. “הוכרחתי – כתב לי בחורף תרע”ב – להתפטר מ“מולדת” או שפטרוני בכדי להחליפני בטובים ממני“. ומתוך המכתב ההוא, כמו מכמה מכתביו שנתקבלו ממנו מא”י, היה נודף במדה לא מעטה ריח של מרירות כלפי אנשי ריבו וגורלו בחיים.


 

ו    🔗

סבל חומר ורוח ומרירות נפש היתה בכלל מנת חלקו וגורלו של ש. בן־ציון ברוב ימי חייו הטרגיים בארץ המולדת. לא זה האיש שהכירו והוקירו כל כך חבריו הקרובים באודיסה. שם היה תלמיד מקשיב לרבותיו הגדולים ושותה בצמא את דבריהם, גם ידיד נפש היה, מסור ודבוק לחבריו החביבים עליו, וכאן אוירה של א"י כאילו נסך עליו רוח אחרת וכאילו נהפך לאחר. מורים לא מצא לפניו לקבל על עצמו את מרותם וסמכותם, והקשר אל חבריו החדשים בארץ אף הוא לא היה אמיץ ונוח היה להתרופף ולהנתק במהרה, וביחס לכמה מהם הוצברו בלבו במשך הימים חששות וחשדים, שלא תמיד היה להם יסוד ממשי, ולאחר איזה זמן היו לו בבחינת “קרובים שנתרחקו” והגבירו את מרירותו והתמרמרותו.

עד כמה שאפשר היה משתדל אמנם לכבוש את מרירותו במעמקי לבבו, אבל לא בכל עת הצליח הדבר בידו. וזכורני, כי בבואנו שנינו, ביאליק ואנכי בפעם הראשונה לא“י בתור תיירים, באביב שנת תרס”ט, כבר ניכרו בו סימנים מובהקים של אותה המרירות כלפי “מתנגדיו”.

ומתנגדים לא מועטים היו לו גם בחבורת המורים, שהקפידו על זה שהוא קפדן ביותר ואינו מודה בטיב דרכי הוראתם, וגם בקרב הסופרים, שחשבוהו למר נפש החרד לכבוד עצמו ומבטל אחרים בלבו. ויש מן הסופרים שלא יכלו לסלוח לו על היותו “עורך” בקפדנות יתרה והם סבלו לא מעט מ“תגרת ידו” בשעה שעברו דבריהם תחת יד עריכתו, שהרבה לשנותם, לתקנם ולשכללם לפי טעמו ורוחו, ויש שהוסיף גם כמה “נפכים” משלו לשם “שפּור”. והמתאוננים ההם לא ידעו כי גם דברי עצמו לא תמיד זכו בעיניו ומדי פעם בפעם היה מרבה להכניס תקונים ו“אמרי שפר” חדשים, ולא נתקררה דעתו עד שהיה מוסיף במהדורה חדשה כמה וכמה תיקוני “פגימות” בכל הגהה והגהה. כי כשם שהיה מקפיד בכל עת על הידור לבושו כך הקפיד הקפדה יתרה על טהרת לשונו וסלסול סגנונו לפי טעמו האחרון.

ולא זה בלבד אלא שנשתנה טעמו גם בנוגע לעצם דרכי יצירתו. והנה היוצר ש. בן־ציון, שהיה מצטיין בספּוריו וציוריו הקטנים עם הגדולים, הלקוחים מן החיים ומתוארים באמנות יתרה במכחול ריאליסטי, מסַפּר זה, שנחשב בצדק לאחד מבחירי הציירים מבית־מדרשו של הסבא ר' מנדלי מו“ס – היתה עליו רוח אחרת בא”י והתחיל לנסות את כחו גם בשירים, מקוריים ומתורגמים, וגם ב“חזונות הימים” ובציורים “סמליים” – ונסיונות אלה לא תמיד נתברכו בהצלחה. ושוב זכורני, כי באותו הביקור הראשון בא“י, שהזכרתי למעלה, הלכנו באחד הימים, אנו, שני האורחים, יחד עם ש. בן־ציון, לרמלה ושם עלינו על המגדל והוא ישב וקרא לפנינו “חזון”, שכתב על פי דרך יצירתו החדשה, ולאחר הקריאה הוכרחנו לחוות לו את דעתנו, שאמנם יש ביצירתו זו החדשה מקומות יפים לא מעטים, אבל בכלל לא זה הדרך לפניו ומוטב שלא יסור מדרכו הישנה ויוסיף לצייר תמונות החיים הריאליים ולא יתגדר ביצירות “סמליות”. שום סימן של הקפדה קלה לא הראה אז על חוות דעת זו בגלוי לב, כשם שלא התרעם על דבריו של אחד־העם, שכתב לו מלונדון באותם הימים: “ובנוגע ל”שורותיך הקצרות” הלא ידעת זה כבר שאין דעתי נוחה מהן, ובאמת ובתמים אני מצטער על שאתה מבלה את כחך וכשרונך במקצוע שאינו שלך“. ואחה”ע הוסיף על כך: “הנני חושב לי לחובה להגיד לך מה שבלבי, אע”פ שמסופק אני מאד אם יועילו דברי להחזירך בתשובה, שהרי זוהי מחלה מהלכת בין הסופרים, שמתאַוים רבים מהם להכנס דוקא למחיצת חבריהם".

אולם על דברי בקורת שלילית, שהגיעו לאזניו מצד אחרים ושעיניו ראו בהם, לפעמים לא רחוקות לא בלי יסוד, סימנים רעים של “קנאת סופרים” המרבה משטמה, – זעף לבו מאד ונפשו ירעה לו.

והעסקנות הצבורית, שאחז בה זמן ידוע בשקידה יתרה, בראשיתו של יסוד תל־אביב, והגיע גם למדרגת סגן ראש הועד, ואף השתתף בהנהלת ועד הקהלה ליהודי יפו ות"א, – עסקנות זו ודאי לא יכלה לתת לו סיפוק נפש לזמן ארוך ונסתלק ממנה.

וככה עלה בגורלו להיות נטרד מגן עדנו, שאליו היה שואף כל הימים, ובעל “נפש רצוצה” מלאה מרירות היה רוב שנותיו בארץ זו, שבא אליה בתקוות כל־כך מזהירות ובתכניות כל־כך חשובות ורחבות ושנגזר עליהן שלא יתקיימו אפילו במקצתן. שרוי בצער ובבדידות היה עוסק בעבודתו בעלית ביתו כמנותק מן החיים. ובסוף ימיו נספחה אליו מחלה ממארת, אשר שמה קץ לחיים הטרגיים ונסתלק מן העולם לא זקן ושבע ימים אלא שבע רוגז ותמרורי נפש רצוצה של יוצר, שתפס מקום חשוב כל־כך בספרותנו העברית.


כ“ו אייר, תרצ”ז.


  1. כדאי לציין כאן, כי הסופר ש. בן־ציון, שלא היה נוח כלל לקבל על עצמו מרותם של אחרים, קבל ברצון את מרותו של אחה“ע גם בתור עורך, ובמכתבו לעורך ”השלח“ מסוף שנת 1898 הוא כותב אליו מניקולייב: ”בספורי על קצה גבול הילדות הפליא לעשות… החטוטרות הזרות הוסרו והנתוח עלה יפה“. ועל זה ענהו העורך ”המנתח“: ”נהניתי מאד מדבריך על אדות השנויים שעשיתי בספורך. לא בכל יום מתרחש נס כזה שיודה לי סופר על דברים כאלה".  ↩

  2. במקור “עבר” – הערת פב"י.  ↩