עֶרֶב בַּאֲדוֹם רָקִיעַ
נַדְתִּי דוֹם עַל־יַד חֹרְשָׁה;
דָּאמוֹן1 נָח, חָלִיל מַשְׁמִיעַ,
עַל כָּל־צוּר שִׁירוֹ נִשָּׂא:
כֹּה לַה־לַה!
אֶל חָזֵהוּ מְשָׁכַנִי,
כֹּה נָשַׁק בִּמְלֹא־חֻמּוֹ;
“נָא חַלֵּל”, אָמַרְתִּי אָנִי,
וְהוֹסִיף עַל חֲלִילוֹ:
כֹּה לַה־לַה!
וּמֵאָז לֹא אֵדַע נַחַת,
וְשַׁלְוִי חָלַף, אָבַד;
סְבִיב אָזְנַי תָּמִיד פּוֹרַחַת
זֹאת שִׁירַת־חָלִיל לָעַד:
כֹּה לַה־לַה, לֶ־רַלַּה!
-
דאמון: שם רועה ↩