לוגו
שאלה חמורה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מתוך הספור “מסעי יוסיפון”, כתבים לבני הנעורים, כרך ב'


הכפר – רוצה היה יוסיפון להתהלך בו מיד, לתור את כל פנותיו, לבקר בכל חצרותיו, לבוא ולראות את הכל בהן שאינו דומה כלל למה שבעיר ובחצרותיה שם; אבל גם הכלבים שבכפר אינם דומים לאלו שבעיר. פראים הם, חיות רעות, שאסור לעמוד ולהראות בפניהם כמלוא העין!

הכלבים, כידוע, אינם אוהבי גרים; והנה אך יצא יצא יוסיפון מחצר דודו, – מיד כל כלבי השכן (כלבים גסים וגם דקים וכלם יחד פרועי שער) כלם נקבצו על הקטן בנהימה ונביחה נוראה לקרעו כדג!

וכן גם שאר הכלבים שבכפר: רואים הם בריה משונה מבני אדם, קטן שאינו דומה במראה ובלבוש לבריות שבכפר – ומתוך חצרותם עליו יתרגזו אף יסתערו לרדדפו כגנב; רודפים בחמה ונביחה שפוכה המטילים אימה יתרה על יוסיפון, עד שהוא מתירא לצאת יחידי באין מגין, אדם בן כפר, עמו.

אבל, לפי שעה, גם בחצר דודו בלבד די ענין לפניו, לפני יוסיפון: שם אסמים, מטמרות, גם ארוה וגם רפת שם. שם גם כל מיני עופות יתהלכו, ולפנות ערב גם הפרות עם עגליהן יבואו. – ובכל מקום שהדודה רחל עושה, יוסיפון עמה הוא, ואפילו במטבח – ולמה? שגם זה המטבח אינו דומה כלל למטבח שבעיר. צא וחשוב: גם התנור שם רחב הוא כחדר בפני עצמו!

בבית, בחצר, בלול התרנגולים, במרתף – בכל שם יוסיפון הולך ותר, בא ומסתכל.

עבר יום, יומים. הדודה אשה טובה, צעירה ועושה הכל מתוך שחוק, אבל היא כמעט כעירונית – ומה חדוש בכך? מה שאין־כן הכפר ובריותיו כלם – כמה מופלאים הם בעיניו. ורוצה הוא יוסיפון לבוא בין הבריות הללו, – אבל, כאמור, הכלבים עזי הנפש מעכבים. ולכן רוב יומו בחצר הוא יוסיפון, ואל הכפר ואל המהלכים בו הוא רק מבעד הגפה יביט.

יראה אף יתבונן – ולא ידע מה…

נפשו כצפור זו שהובאה מן היער לבית אדם, והחצר כלובו היא – ומכלובו זה יביט יוסיפון לדעת מה פה ומה שם, ובינתים, אל כלובו הוא מתרגל.

החצר – שם הרי על גב הסוס ירכב יוסיפון.

סוס נחמד זה! מרכיבים עליו את הקטן, והוא, יוסיפון ברעמתו יחזיק, והסוס הגדול והגבור הזה, על גבו ישאו בטובו; מושכו יוסיפון לטייל בחצר הרחבה, והוא, הסוס, מטייל והולך ומעל גבו לא ישליכו.

אף שני הכלבים שבחצר שלום להם עם עירוני קטן זה. הוא, ממחרת יום בואו, יצא אליהם ופת בחמאה ודבש נתן להם – ומיד הבינו בשכלם, כי קטן זה בן־אדם כשר הוא, לא גנב ולא גזלן חלילה, ואדרבא, חביב הוא על רבונם – ומה יקפידו הם עליו? וכבר מכשכשים הם לפני יוסיפון בזנב, עומדים ומסתכלים לתוך עיניו, כאומרים: “ואפשר תתן שוב מאותה פת טובה שאפתה הדודה שלך?”

גם נער משרת שם בחצר, וניה שמו. פועל חרוץ הוא זה, מתעסק כל היום ועובד בצרכי המשק. ורוצה יוסיפון לשאלו ולחקרו, ללמד מפיו דבר בתורת הכפר; אבל כשהוא, יוסיפון, אומר או שואל מה לענין, הלז אינו אלא משיב: לך! כלום אינך יודע, דבר אינך מבין!"

ומאמר זה העליב את יוסיפון. היאך זה? הוא הרי קורא ושונה בספרים, עוסק גם בציור ובנגון, ובבית־הספר אין לו יום שאינו מקבל בו ידיעות חדשות מפי מוריו, – וכפרי זה שאינו יודע ספר, יהא מזלזל בו כך?

לא נתאפק יוסיפון, ובערב כשישבו לשלחן, הוא עם דודו ודודתו יחד – אמר: “וניה שלכם, אף צורת אות אינו מכיר, והוא עדיין אומר לי תמיד: לך! כלום אינך יודע. – בור שכזה!”

“ובכל זאת”, – אמר הדוד – “הרי הרבה והרבה דברים יש, שהוא מבין בהם יותר ממך”.

“ומה למשל”? שאל יוסיפון שנתאדם.

“תסתכל במה שהוא עושה” – אמר הדוד – “ותראה”.

כן, כן! מחר, יוסיפון, תבחן עם וניה!" – קראה הדודה ודגדגה לקטן בבית־הצואר, שישחק יוסיפון ותתבדח עליו דעתו.

וכעשרים יום התהלך יוסיפון בתוך הכפר ועם בני הכפר.

בינתים חג הסוכות היה, אבל החג אינו נכר הרבה בתוך כפר שאין בו אפילו מנין של יהודים; ויוסיפון הכיר רק כי מהלך הוא בעולם חדש עם דודו, המלאך הגואל הזה שהביאו לכאן.

עמו, עם הדוד, היה מהלך ובא לחצרות אכרים ובתיהם, לשדות ולגנות. וכך ראה במלאכות השונות שהאכרים, הם ונשיהם עושים, ובכל מה שהם ובהמתם טורחים יחד.

גם בין העדרים התהלך יוסיפון עם נערי הרועים.

ראה, נסתכל בכל – ונתאהב עליו הכפר וכל אשר בו, הוא וכל אשר סביבותיו.

דומה היה יוסיפון לפעמים, כי בעולם בראשית הוא, בפדן־ארם הוא מהלך. אלא שבמקום גמלים – שורים בעלי קרנים, הנוחים גם לילדים קטנים, מהלכים ומושכים קרונות גדולים ועמוסים תבן כגובה בית.

ואף בקרון שכזה עמוס שחת ריחנית הושיבו הדוד והעבירו כך ליוסיפון, והוא ממרום שבתו על כל הכפר נשקף.

אף אל הנהר הביאו הדוד לרחץ עם הסוס – וראה שם יוסיפון בדיג.

גם אל היער הלכו עם וניה והביאו עצים –

הכל ראה יוסיפון והכל ראו אותו. אנשי הכפר הגדולים והקטנים כלם ידעו כבר עירוני קטן זה אשר מילדי העברים, והוא הסכן הסכין אליהם והיה משוחח עם הגדולים ומשחק עם הקטנים.

ואפילו הכלבים – גם עם אלו הסכין יוסיפון ולא היה ירא אותם עוד, לאחר שהשלימו לו כמעט; הם ראו שבריה זו מטילת יום יום עם תושבי הכפר – ונתקבל יוסיפון עליהם אף הוא כתושב.

רק וניה – אף שלבו היה טוב ליוסיפון ויוסיפון טוב לו – רק הוא בעקשותו עומד עדיין, והמחלוקת על ענין העיר לא פסקה בינו ובין יוסיפון עד יום האחרון.

אמר וניה: “הכל, הכל רק אנו, בני הכפר, מכינים ועושים. דוק ותמצא, כי מידינו לכם גם מזונכם, גם מעונכם וגם לבושכם, ואתם בני העיר – מה? קוראים ספרים ועתונים, הולכים לבתי משתאות ותריטרות (רוצה לומר: תיאטראות) – טיילים אתם, ומה תועלת יש בכם?”

ויוסיפון נרגז על עצמו שעדיין לא מצא תשובה הוגנת שתהא ברורה ומכריעה לבן כפר זה, לוניה המקטרג כך על העיר.

ובינתים הגיע כבר היום לנסוע מכאן, ווניה עדיין בשלו הוא עומד, – תשובה נצחת אין עוד בפי יוסיפון והוא – כמה הוא מצטער שהוא צריך לנסוע מכאן!