הפצוע שכב מתבוסס בדמו

היהודים חשבו שהוא ערבי ולא ניגשו אליו

הערבים חשבו שהוא יהודי ולא ניגשו אליו

כידוע יש יהודים ויש ערבים. אבל רבים שכחו שיש עוד יצור אחד – אדם.

פשוט בן־אדם. אדם בן חוה.

אלא שהפצוע המתבוסס בדמיו הוא או יהודי או ערבי ואיננו אדם. דמיו של היהודי – לערבי אינם דם, ודמיו של הערבי – ליהודי אינם דם. ודמיו של האדם – אבל אין אדם. לא משלנו – לא אדם. שימות.

אצלנו כאן אין אלא או יהודי או ערבי ואין אדם. ושם בלבנון אין אלא או נוצרי או דרוזי, או שיעי או סוני, ואין אדם. ומי זה אדם?

הנפש מחוסנת מפני האדם. הנפש ניפתחת רק לשלי ולשלנו. לאני ולאנחנו. הנפש מתעוררת קודם־כל לרדוף כדי לנקום דם, הנפש אינה מתעוררת להישאר אצל האדם המתבוסס בדמיו. נפש יהודי, אין ספק. נפש אדם – מי שמע? אין.

האם זו שאלת איוולת מה קודם למה: אדם או יהודי? מה ראשון בסדר היחוס? האם היות אדם זו מליצה והיות יהודי או ערבי זו כל הממשות? אין בעולם יצור אנוש. יש רק בני האמונה שלי, רק בני האומה שלי, רק בני הכת שלי, האלה – זרע אדם, ההם – זרע בהמה.

האם צריך לשבת כעת ולשאת קינה על האדם שכלה מן העולם? או לקום ולשאת קריאה אל בני־האדם שהם בני־אדם, שיקומו להודיע כי אמנם יש, כי יש עוד יצור אחד בעולם והוא אדם. כי עוד אדם בעולם. קודם לכל התייחסות אחרת, קודם לכל שייכות אחרת.

אדם. קודם ליהודי, קודם לערבי. וקודם לכל השאר. אדם שהוא אדם. פשוט להודיע שיש אדם בעולם, שיש בעולם אדם.

ושאילו היה אדם – אדם, אולי, היה ניצל האדם וחי.

יזהר סמילנסקי, ראשית שנות השמונים, תיק 57_03 בארכיון ס. יזהר בספרייה הלאומית