לוגו
ארחות חסידים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗


152     מעשה באבי־זקנתי, ר' יוסי שפירא, שו"ב בברודי, מתלמידי ר' שלום מבלזא, שהלך מבית התפילה, פגש בו יוסי־וואָווי, ראש הכליזמרים, שבעיר, אמר לו:

– מזל טוב, ר' יוסי.

השיב לו:

– מזל טוב, מזל טוב.

שאל יוסי וואָווי:

– מזל טוב שאתם אומרים לי משום שאמרתי לכם, יודעים אתם על שום מה אמרתי לכם שתאמרו לי?

השיב ר' יוסי שו"ב:

– איני יודע, אבל דבר שחל עליו דיבור של מזל טוב, ודאי דבר של שמחה הוא.

שאל יוסי־וואָווי:

– יודעים אתם מי בעל השמחה?

השיב ר' יוסי שו"ב:

– ודאי, אם לא אני – אתה, אם לא אתה – אדם אחר, מי שהשמחה במעונו – אני מברכו במזל טוב.

אומר לו יוסי־וואווי:

– אתם בעל השמחה.

משיב ר' יוסי שו"ב:

– גם אני ישראל אני, ואם בעל שמחה אני, אף אני ראוי שישמחו בשמחתי ויאמרו לי מזל טוב.

שאל יוסי־וואווי:

– ומה השמחה?

השיב ר' יוסי שו"ב:

– איך אומר לך שאני יודע, אם איני יודע; אבל אתה שבירכתני במזל טוב, לפי שאתה יודע שאני בעל השמחה, ראוי לך שתאמר לי מה השמחה?

אמר יוסי־וואווי:

– ר' יוסי, זכיתם בלוטריה, כלומר בהגרלה, ולא אַמבו, שהם שני מספרים, זכיתם, אלא טרנאַ, שהם שלושה מספרים, זכיתם.

אמר ר' יוסי שו"ב:

גם זוֹ שמחה, וכשם שהיית מסייע בבשורה, סייע בעצם השמחה.

חזרו שניהם לקלויז וקראו את כל המתפללים לביתו של ר' יוסי שו"ב, שכשעמד בפתח אמר לאשתו:

– מאלי תחיי, שמחה בביתנו וצריך לכבד את האורחים.

מרת מאלי שהיתה סבורה, כי בעלה מכוון לענין נכבדות, כיבדה את האורחים ביי"ש ובמתיקה. ישבו האורחים ושאלו:

– שמא יאמר לנו ר' יוסי, כיצד הגיע לשלושת המספרים בלוטריה, אם בא מי בחלומו ואמרם לו; אם עשה גימטריא בשמו או בשם אבותיו או בשם בני ביתו או בשם הצדיק שלו?

השיב ר' יוסי שו"ב:

– לא חלום ולא גימטריות ולא צירופי גימטריות.

שאלו:

– מספרים בעולם?

השיב:

– ולא מספרים בעולם.

תמהו:

– בנוהג אפילו יש מספרים – אין זכייה, כשאין מספרים – לא כל שכן.

אמר:

– אף על פי כן.

שאלו:

– קנית פתק הלוטריה מידי אחר?

השיב:

– לא קניתי, שאיני נכנס במזל שאינו שלי.

הוסיפו ותמהו:

– עתה ששיטית בנו, אין אתה חסר אלא שתשטה בנו ותאמר, כי לא שיחקת בלוֹטריה.

אמר:

– כשם שודאי שהיום יום שהוכפל בו כי טוב, כך ודאי שלא שיחקתי.

המשיכו לשונו ואמרו:

– כשם שודאי שהיום יום שהוכפל בו כי טוב, כך ודאי שאם לא שיחקת לא זכית, ולמה קראתנו לאכילה ושתיה של מזל טוב?

אמר:

– יוסי־וואָווי בישרני שזכיתי.

צחק יוסי־וואָווי:

– ואם בישרתי לכם, כיצד האמנתם, אם לא שיחקתם בהגרלה?

השיב ר' יוסי שו"ב בנחת:

– לעולם זכייה בגורל היא מעשה נס, והנס הוא מחסדי השם, ומי שזוכה לחסדי השם על דרך זכייה בגורל, כשם שאפשר שיזכה משום ששיחק במספרים, כך אפשר שיזכה אף שלא שיחק במספרים, והיא כוונת הכתוב: היד ד' תקצר. ולפי שאיני יודע ואין כל אדם יודע גבולי חסדיו יתברך, על מה לא אאמין שיצוייר ענין זכייה בגורל בלא משחק־מספרים, ועל מה אומר בעל־השמועה בדאי הוא. ובאמת, משאמר לי שמועה טובה נתקיים בי שמועה טובה תדשן עצם, אמרתי בלבי: נידשנה עצמי, אדשן עצמם של אחרים, ולפי שהאחרים השמועה לא תדשנם, שלא הם שזכו בלוטריה, צריך שידשנם מה שידשנם. ומה ידשנם, מאכל ידשנם, משקה ידשנם. שעל־כן קראתיכם ונתתי לפניכם יי"ש ומתיקה.

תמהו:

– ועתה משנתבדתה השמועה, מה?

השיב:

– שמועה על זכייה שנתבדתה היא עצמה זכייה, שלמדנו כל שנעשה לו נס מנכין מזכויותיו, ואני הייתי עלול לסכנה שייעשה לי נס ויתנכּו זכויותי, עתה שלא נעשה לי נס, נמצאתי נשכּר, וודאי שהייתי חייב לעשות שמחה בביתי ועשיתי.

(מפי ר' שמואל קריסטיאמפלר)


והבאתי מעשה זה בספרי: ממחוז הילדות (תרצ“ח, עמ' כ”ג – כ"ד). וודאי ענינו מיטב־השיר ועיקרו בדות של אותו כליזמר, אבל דרך ההגבה של אבי־זקנתי, שהיא טיפוסית לשלימותם של חסידים ראשונים, הגדרתה וניסוחה כדקדוקה של אמת. וגרעינה של ההלצה פשוט לא בלבד בין היהודים, וכראיה שיר של דטלוב לבית לילנקורן שענינו כשמו: שטר גורל, וכך תרגומו דרך פרוזה: “בכל יום הגרלה ראה פקיד / שהיה ממונה שם על הפיקוח / זקנה ענייה בעלת־שיבה יושבת / נתעורר על כך, ושאל באדיבות: / “האם מעודך לא זכית, אשה חביבה? / זה שנים אני רואך בכל הגרלה / מחכה פה באולם ברוב אורך־רוח” / לא, מעודי לא זכיתי במשהו, אדוני. / כן, בבקשה ממך, אותו שטר־גורל לך / שנה־שנה? קחי־נא אחר; / אולי ישחק לך המזל”. / “שטר־גורל, אדוני, לא היה לי מעודי” / “אם־כן, לא תוכלי לזכות” / האשה מלכסנת ראשה הקטן ומביטה / בעין נלבבה ומחייכת באמונה / לאמור: האלהים לא יבצר ממנו דבר.

ולא עוד אלא נמצא מי שעשה את המוטיב הזה כענין לפואימה סאטירית, והוא פייבוש הכהן מלצר בשירתו: הגורל או נחלה מבוהלת, המובאת בזה לפי הנוסח השמור בעזבונו: “עיר קדושה לאלהים היא כסלון הקהילה / ובכל ארצנו נודעת לשם ולתהילה, / כי עוד כלפני מאה שנה ומאתיים / מלאה אמונת צדיקים ויראת שמים, / כי עוד לא החמיצה, לא הקדיחה תבשילה / כשאר ערי ארץ גליציון בנות גילה / עוד לא גברה שם הקליפה בגברים / לשלוח בניהם לשקאָלעס (בתי ספר) תחת החרדים, / עוד לא יצאו חלילה לתרבות רעה / לקצר פאותיהם כזנב הלטאה, / עוד לא קיצצו בנטיעות, לא פרצו פרצים / ללבוש כתנות מרוטות ונעלים מגוהצים. / עוד לא נזרקה שם מינות בבני הנעורים / לקרוא ספרים קטנים, שירים וסיפורים, / עוד לא נמצא ביניהם אפיקורס וכופר / קורא בסתר מכתבי־עתים, חקרן וסופר, / עוד לא גברה שם, חלילה, כל־כך הכפירה / לקרוא את “המגיד”, “המליץ”, ו”הצפירה“. / עוד לא ירדו שם פלאים חלילה וחס, / ופיגול הוא להם גם “מחזיקי הדת”, / אף כי רבם וקדושם היה המיסד / אף כי מעריכו (עורכו) הוא קדוש ומתחסד, / אף כי הוא כתוב ארמית ואשדודית / בשפה מוזרה לכל המבינים יהודית. // כסלון היא עיר קדושה! טלית שכולה תכלת / מלאה הבלי־הבלים, פתיות ואיולת / מלאה רוחות ושדים, קסמים וכשפים, / מלאה צוענות זקנות, רואות בקלפים, / מלאה נשים טובות, כשרות וצנועות, / מלאה מרמה וחונף, חסידות וצביעות. // בכסלון עירנו נמצא עוד, תהילה לאל / כל הדברים הנחוצים לקהילות ישראל: / רב נודע בשערים, גאון גדול ונורא / המוסיף בכל יום סייגים וגדרים לתורה, / המשגיח על עירובי תחומין וחצרות / ומחפש בעת צרה – חטאים ועבירות. // אחריו בקודש עומד שם על המשמרת / שוחט מהיר ומפואר, בריא ואב־כרס, / אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, / כל תקלה וקטטה, כל צרה ופגע; / כי מבלי עבודה ויגיעת כפיים – / מחרחר ריב הוא ומחלוקת לשם שמים. // ועוד בה שלישי: הוא רב פתלתיאל התמים, / איש נבער מדעת, זקן ושבע ימים; / ובכסלון עירנו הוא שמש־הקהילה / המעורר “עם־קדושים” לעבודה ולתפילה, / המכה במקבת ובקול גדול קורא: / “עורו נא, התיצבו נא לעבודת הבורא!” // יחד חוברו לה כל המעלות האלה / בכסלון עיר הצדק, בכסלון עיר הפלא, / מלבד בעלי טובה, מנהיגים ופרנסים, / “יהודים גדולים” בעלי־קבלה ופרדסי”ם / וכלי קודש אחרים אין מספר למו / כללו יפיה ועדי־תפארת לה התמו.

­­אך אין שושנה בלי קוצים וחרולים / אין מבלי חרצן – פרי קודש הילולים, / אין שמחה שלימה בלי צרה וצוקה, / אין מסילה ישרה מבלי מכשול ופוקה – / ובכסלון עירנו החל לרקד השטן / בדמות צעיר אחד בדמות אברך קטן. // הנה מאז ומעולם, מקדם קדמתה, / כסלון קוץ ממאיר בעיני השטן היתה, / על היותה שומרת תורה גם חוקה / ובאמונת קדושים אדוקה ודבוקה; / ויחמוס תמיד מזימות, ויחפש תחבולה / להרוס מבצרי־האמונה בזאת העיר הסגולה. // וכבוא עת דודים לבת הגביר האלמוני, / באה עת מוכשרת לנחש הקדמוני / לעשות את אשר זמם, לבצע אימרתו, / ולכונן אל לב כסלון כל חיצי נקמתו: / וישיא את הגביר לקחת לו לחתן – / את ההוגה דעות, את המשכיל נתן. // ובכן נעשתה בישראל הנבלה, / ויבוא משכיל אל כסלון המהוללה, / משכיל ברליני מכף רגלו ועד ראשו, / משכיל נותן תיפלה לכל חסיד וקדשו. // נפל נפלה כסלון הפליטה הנשארת! / גלה כבוד ממנה, הורמה העטרת! / בידי נתן תפארת צדקתה שודדה, / כעוף התעופפה תומתה, פלאים ירדה, / משביב אש אחד עיר כולה נשרפה, / יצא כל הדרה, היתה לקצפה. // לשוא רתחה כסלון עירנו כמצולה, / לשוא הרבתה שאון, רעש והמולה, / לשוא הרעישו יושביה את העולם, / לשוא אוספו לאסיפה מקטנם ועד גדולם, – לשוא התרו בנתן, כי נכון הוא לצלע, לשוא הזהירוהו מדבר דברי בלע. // כי חתן דנן לא חת משאונם והמונם, / ויפלה בשנוניו כל העושים רצון קונם, / ויהתל בחסידים, בתמימים וקדושים, / ויקרא להם מוכי שחין, זבובים, פרעושים, / ויקרא להם עלוקות, נוכלים, רמאים, / ויקרא להם נמבזים, זבים ומצורעים. // ועוד הוסיף הרֵע וירבה לפשוע / ובכבוד “צדיקים” העיז לנגוע / ויחקה כקוף כל מעשי רבם הנביא, / וירקד כאיל, וישאג כלביא, / ויאנח במרירות, ויהפך עיניים, / וימולל באצבעותיו ויקרוץ שפתים. // רבת שבעה לה נפש האבודים ההמה / ממיודענו זה נתן בוז ומשטמה, / רבות סבלו ממנו הוללות והתולים, / תהפוכות ומזימות, תחבולות ותעלולים, / עד כי העיז פעם אחת – שומו שמים! – / וביין סבאָם, הויה, הטיל מי רגליים. // אך יותר מלכולם קלע חציו השנונים / אל לב רב פתלתיאל השמש איש־האמונים, / אותו רדף בהיתוליו בלי חמלה וחנינה, / וישימהו לשחוק, למשל ולשנינה. – / כי אמת יהגה חכי תווכחו עד מהרה / ממהתלה זאת לכם עתה אספֵרה.

ויהי באחד מלילי טבת הארוכים, / הארץ עטפה מכסת שלג כמת תכריכים, / קור נורא ואיום שורר על פני חוצות. / כל היקום ישלג בצלמון, תעופינה הנוצות, / כמו נד ניצב מרוב קור כל נהר ופלג, / ומתחת מצעדי גבר ישרוק השלג. // בלילה ההוא באשמורת התיכונה / טרם רגלי עובר בחוץ תבואנה, / ופתלתיאל השמש כצל מתנועע, / מבית לבית עובר נוסע, / במקבת בידו יכה על דלתות המעונות / ובקול עז ישורר מנגינה בחלונות. // כמטיל קרח אחד הוא יחוג ינוע / כולו הפך לבן כזקנו הפרוע, / כל עצמותיו תרחפנה מקור וצינה, / ומבלי הרף ניתכו שאגותיו ברינה: / “ישראל עם קדושים! הלא לקום מיהרתם / קומו לעבודת הבורא, כי לכך נוצרתם!” / בקול בוכים ויללה כן ישיר וישווע, / וכהמית לב כואב זמרתו תשמע, / ובפטיש ביד דופק על דלת ושער, / ולעומתו עונה ההד ויליל־הסער, / ובדמי־הלילה נקבצו והיו לאחדים / כל הקולות האלה לקול רעש ופחדים. // ובעוד סובב הולך פתלתיאל התמים / ומקיש על החלונות ומעורר נרדמים – / ולפתע פתאום הגיח מפינה אחת / נתן המשכיל כשד מעמקי השחת, וכמהר חץ מקשת התיצב לקראתו / ובנשימה אחת חיש־קל צפצף אימרתו: / " – הוי רב פלתיאל! האם לא תבושה / ועבודתך זו הבזויה עוד לא תטושה? / העוד גם עתה תסובב העיר כדל־חלכה / ותעורר עם־קדושים בלילה בחשכה? / עד אן תחסר נפשך מנחת וטובה? / ומשלח ידך עד מתי לא תעזובה?" // “ומה אעשה אני, אומלל מני רחם?” / – נאנח השמש – “הלא אערב ללחם! / הן אב לילדים אנכי ואני איש־שיבה, / ומאין אקח להם רק פת חריבה? / מי ידאג לילדי, מי ימציא להם טרף, / אם גם את קנה רצוץ זה מידי ארף?” // “אבל – הוסיף נתן – למה זה תדבר הבל? / הלא עתה בין עשירים נפל לך חבל! / מבית הגורלות בעיר הבירה הן באתי, ובספרי החשבון חיפשתי ומצאתי, / כי אתה הרווחת שקלים אלפיים / ותקבל הכסף בעוד יום או יומיים!” // “האמנם – שאל השמש ועיניו ניגרות – / האמנם הרווחתי, הייתי לאיש־אוצרות? / האמנם הקשיב אלהים לעתירתי?” / “כן הוא, רב פלתיאל יקירי, על דיברתי! / רב לך להיות שמש, לשבוע בוז וחרפות, / כי עשרת מצאת כסף תועפות”. // “ומה אעשה עתה, נתן מלאך מושיע? / נהלני נא בחסדך ועצתך לי הודיע!” / “עתה הסר מלבך כל דאגה ועצבת, / ולבית הרב מהרה, רוצה עם המקבת, / שם הנח אותה, הפרד ממשמרתך, / ויחפש לו שמש אחר לדפוק תחתיך” // וימהר רב פתלתיאל וינס במרוצה, / ויבוא לפני בית הרב ויעמוד חוצה, / וישאג בעד החלון וירעם כרעם: / “פתחו לי מהר! כי דבר לי הפעם, / דבר נחוץ במאד, דבר נפלא ונורא, / אל רב העיר, אל הגאון שר־התורה” // “מי זה – שאל הרב – מי ישאג כלביא? / מי זה יחרידני בלילה על משכבי?” / “אנכי הנני פתלתיאל, פתח לי השער!” / “הניחה לי לישון, לך־לך שמש בער!” / “אבל לא אלך, כי בפי חדשות ונצורות / ופתח לי מהר דלתותיך הסגורות” / ויקם הרב ממיטתו למרות רצונו / ויעט אדרתו ויעל נר במעונו / ויצא בבהלה החוצה אליהו / ויביאהו חיש החדרה וישאלהו: / " – מה חרדת אלי את כל זאת החרדה? / ומה יצהלו פניך אף תגל ברעדה?" // “דע נא – ענה פתלתיאל – רבי, שר התורה, / כי בלילה הזה הגיעתני הבשורה, / כי בעזר אל רחום, אל אלהי אבי, / אשר מעודי השלכתי עליו כל יהבי – / באתי אל מחוז חפצי, דרכי הצלחתי / ושקלים אלפיים בגורלות הרווחתי. // ובכן באתי עתה, ברבות עשרי ושלומי / לעזוב בידך לאחרים משמרתי ומקומי, / להניח הפטיש בו עוררתי נרדמים, / ולהפרד ממשמרתי לעולמי עולמים; / לקחת הפטיש, רבי, איפוא הואילה / ובאיש אחר מהר לבחור אנא השכילה”. // ויקח הרבי מידו המקבת, / ויתן לו כסא ויבקשו לשבת, / ויפן אל רעיתו תמתו גרונה / וירעם לה פניו ויאמר בתלונה: / “מה זאת תעמדי פתיה, האם לא תביני? / הציתי אש ומעט חמין מהרי הכיני” // וגרונה שמרה מצוות בעלה כאשה כשרה, / ולהכין משקה עלי סינים (תה) חיש מיהרה; / ובין כה וכה, בעת עוד רתחו החמים / ובטרם הוציאו הלח מן הסמים, / שת לו הרב לפתלתיאל בחלקות / וידבר אתו מן החסדים וצדקות. // ופתלתיאל איש טוב לבב מאין כמוהו / הבטיחהו לעשות כל יוכל עשוהו, / למנות כל חסרון בבית תלמוד התורה / לקנות אל בית הכנסת שולחן ומנורה, / לעשות חסד וצדקה עם דלים ורשים / ולחזק כל בדק בעזרת הנשים. // אך הראשון לכל יהיה רבו ומורו / אותו יפקוד לטובה וימלא כל מחסורו, / וכבוא אליו כספו מבית הגורלות / יקנה לו כובע־זנבות וחליפות שמלות; / וגרונה גם היא זכרה לא ימוש מלבבו / וילבישנה מחצלות מכספו וזהבו. // הרב ופתלתיאל כה יחד נדברו, / ועתידות להם חשו לימים יוצרו, / וגרונה הביטה בספון ובשמלתה / ותפן לפתלתיאל ותשאל לתומתה / “האם לשחוק בגורלות מכבר תירגלת? / ומה הם המיספרים בהם הון לך נחלת?” / “מיספרים ושחוק – ענה – כל אלה לי זרים, / הם שעשועי ילדים ודברים נבערים, / אני הרווחתי בגורלות אלפיים שקלים / מבלי מיספרים ושחוק ושאר כל הבלים, / לי הן שלח אלהים מקודש עזרתו… / כאשר כל הבטיחני נתן על דיברתו”… // “אם כן הוא – אמר הרב בלזות שפתיים – / כבי, גרונה, האש במכונת המים, / כי הכל הוא רק חזיון־שוא ומדוחים / אין פה גורלות ושקלים, רק נאדות נפוחים… / וכסיל אדם אתה שוב ושבע נדודים / שוב קח הפטיש ודפוק ברחוב היהודים!”

ולנוסח בדיחתנו הדין עם חנא שמרוק שהעירני, כי שרשו, כנראה, בחידוד, שהיה מהלך בברודי, וכראיה לו מביא רפאל מהלר, כי בתזכיר של קומיסאר־המחוז בברודי, מיום 18 במארס 1827 לנשיאות הארצית הגליצאית, בענין חקירה על אודות החסידים, נאמר: “חסיד ודאות היא בו, כי הוא עשוי לזכות בטרנוֹ אפילו אינו משחק בלוטריה, כי האלהים לא יבצר ממנו דבר” (השכלה און חסידות, עמ' 118).


153     מעשה בר' צבי גוטפריד המכונה ר' הירש אסתר־ינטס, איש פשמישל, מחסידי בלזא המובהקים, ששאלו לו:

– מה לך מהלך תמיד בפנים שמחות, כאילו אין חיבוטי־פרנסה בעולם.

השיב:

– כל עוד מהלך בעירנו יהודי אחד ובכיסו זהוב אחד איני דואג לפרנסה.

(מפי אברהם כהנא)


154     מעשה בחסיד מחסידי בלזא שגויס לצבא והולבש בגדי־חיילים וכשעמד במיסדר חש הקצין כי כובעו מוגבה מעט. שמט כובעו וראה כיפה מתחתיו אמר:

– עתה אני מוחל לך, אבל מחר אם תעז לחבוש את הכיפה, תרד עליך נחת־זרועי.

למחרת במיסדר ראה הקצין כי גם עתה כובעו של החייל מוגבה מעט וחזר ובדק וחזר וראה את הכיפה. אך עתה לא אמר לו דברי־מוסר אלא הטעים אותו ממתת־ידו ואמר:

– עתה הסתפקתי במנה קטנה, אבל מחר אם אתה חוזר לסורך, אני קוצץ אותך כקציצה.

למחרת במיסדר ראה כי גם עתה כובעו מוגבה קצת וחזר ובדק וחזר וראה את הכיפה. עתה לא הטעימו במתת־ידו אלא נטל הרובה של בעל־הכיפה וחבט בו בקת ברוב אכזריות.

היה אותו חסיד־חייל מוטל מוכה ופצוע, שאלו אותו חבריו:

– מה ראית להתעקש?

השיב:

– לקיים מה שנאמר: וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך וייראו ממך.

(כנ"ל)

בענין הכתוב: וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך וייראו ממך, אמרו חז"ל: אלו תפילין שבראש.


155     מעשה בר' יעקב ראוור, מחשובי היושבים בחצר רבה של בלזא, שאמר:

– אומרים שהחסידים כמותם כארבעת המינים – מהם בחינת אתרוג שיש בו טעם ויש בו ריח, מהם בחינת הדס שיש בו ריח ואין בו טעם, מהם בחינת לולב שיש בו טעם ואין בו ריח, מהם בחינת ערבה שאין בה טעם ואין בו ריח ושוכחים כי יש גם מין חמישי של חסידים והם היושבים בחצר – הם בחינת הפשתן שהאתרוג מוצנע בו. מה הפשתן שהוא תמיד במחיצתו של האתרוג סופו, נזרק, אף אותם היושבים, שהם תמיד במחיצתו של הרבי, סופם כך, ולפי שאני מכירם יפה, הריני מעיד כי בדין סופם כך.

(מפי אשר קליינשפיז)

ויסודו בדברי חז"ל: מה אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; מה התמרה יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; מה ערבה אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל שיש בהם בני־אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.


156     מעשה במי שהקשה לו לחסיד מחסידי בלזא:

– דרככם משונה בעיני – הכנותיכם לתפילה הרי הרים, והתפילה עצמה, שהיא העיקר, רגע כמימריה.

השיב לו:

– חז"ל אמרו: חסידים ראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה ושעה לאחריה, ולא פירשו כמה שהו בתפילה עצמה. משל למה הדבר דומה, לתותח – כל מה שהוא גדול וחזק יותר, מנגנונו גדול יותר והחיילים העוסקים בו מרובים יותר, ועיקרו היריה, והיא כל עצמה – כהרף עין.

(כנ"ל)


157     מעשה בחסיד של דינוב שהתגרה בחסיד של בלזא:

– הרביים שלכם אינם מחברים ספרים, הרביים שלנו מחברים ספרים, ואפילו רבנו הגדול, ר' צבי אלימלך, שלא רצה לחבר ספרים גילו לו מן השמים שישב ויחבר והודע המעשה ששלח משמשו לקנות כעכים וקנה גליוני נייר, חזר ושלחוֹ לקנות כעכים וקנה גליוני־נייר, הבין שנרמז מלמעלה וישב וכתב את “בני יששכר”.

אמר החסיד של בלזא:

– עתה למדתי דבר גדול: חרש משמש בבת קול.

(מפי אלמוני)

בענין מעשה המשמש של הרבי ר' צבי אלימלך הנוסח הפשוט הוא כדרך שהביא נפתלי בן־מנחם: ביקש ר' צבי אלימלך את שמשו לקנות לו כעך וקנה נייר, ביקש שוב לקנות כעך וקנה דיו, אמר: אין זאת כי עלי לכתוב עכשיו. וכבר העירותיו על נוסח אחר: האָט ער איהם געשיקט קויפען א פאָר בייגעל האט ער געבראכ’ט א א פּאָר בייגען האט ער פערשטאנען וכו' ("שלח לו לקנות אילו כעכים, הביא אילו גליונות, הבין וכו'), ושתי הנוסחאות נתפרסמו בספרו: גוילי ספרים (ירושלים, תש“ז, עמ' מ”ט – נ'). ועיקר השחוק הוא בדמיון־התיבות: בייגעל (כעכים) בייגען (גליונות). ואעיר כי הוא כשחוק המצוי במשחקי ילדים: אי באַגע בעגע ביגע באָגע בוגע פאקבאפיר, צוויי באגע בעגע ביגע באָגע בוגע פאקבאפיר, דריי וכו' (אחד וכו' נייר־אריזה, שנים וכו' נייר אריזה, שלשה וכו' – אסופות שירי ילדים גרמנים ישנים מהדורת מריה קיהן, הוצ' לאנגוישה 1930, עמ' 158).


158     מעשה בדודי זקני, ר' שלום שפירא, ראש חסידי בלזא ושו"ב בברודי, שבא לפניו מיודעו, שהלך לכרכי הים ונעשה שם סופר. שאל אותו ר' שלום:

– נו, מה פרנסתך?

השיב:

– הריני כותב סיפורים ומפרסמם בעתונים.

שאל ר' שלום:

– איני שואל במה אתה מבלה את זמנך, אלא במה אתה משיג פרנסתך?

השיב לו:

– הלא אמרתי לך, הריני כותב סיפורים בעתונים ומפרסמם.

תמה ר' שלום ואמר:

– כלום תינוק אני, שאתה מבקש לשטות בי, כי אאמין, שיש מטורפים המפרנסים אדם על שום השטותים שהוא בודה מלבו וכותבם בעתונים?

התערבה אשתו, מרת רישה, ואמרה:

– שלום, שלום, מה אנו מבינים בעסקי המשכילים, הנה אתה רואה בעירנו את אדוני־האחוזות, מר שנל, והוא מגדל בביתו כלב, שטיפולו וטיפוחו עולים לו בממון קורח. ואנשים כאלה, כשם שיש להם שגעונות לבזבז ממונם לכלבים, כך יש להם שגעונות לבזבזו לבדותות.

נענע ר' שלום ראשו ואמר:

– פרנסת כלבים – מציאה גדולה!

(מפי דודי זקני ר' שלום שפירא)

ומנואל שניצר מביא מעשה ביהודי כפרי, שבנו נעשה סופר בוינה, ולא הבין האב טיב פרנסתו. הלך אל רבו ושאל: רבנו, מה פירוש משורר? הסביר לו הרב דרך משל מעשה במי שנדרש לתפוס פרה ונדרש לכך בלשון שירה לאמור: שאפסע – חאַפסע (שבתי תפוס אותה). הכפרי החריש ובאחרונה שאל בהיסוס: ועל כך הוא יכול להתפרנס? (רבי לאד, איין קולטור דאָקומענט אין אנעקדאָטען, 1922, עמ' 80).

וכן מביא מנדל אושרוביץ מעשה ביעקב גורדין שנזדמן בניו־יורק עם בן־עירו, אדם פשוט, והוא שאל לו: מה מעשיך, מיסטר גורדין? השיב: מה אעשה, אני כותב בשביל התיאטרון היהודי. חזר ושאל: זאת ידעתי, אבל רצוני לידע, על מה אתה מתפרנס? השיב: על מה שאני כותב בשביל התיאטרון. תמה האיש: על כך פרנסתך? האמנם משלמים על כך? וכשסיפר לו גורדין גודל־התשלום לא האמין אותו תם למשמע אזניו, באחרונה משך כתפיו ואמר: צא ודע במה אנשי שלומנו צריכים לעסוק באמריקה? אילו ידעתי, כי דברים כאלה משתלמים בממון מרובה כל כך, הייתי אולי גם אני אוחז בהם… (נאָך ווערטלעך און וויצען וועגן שרייבער, פורוורטס, גל. 19707).


159     מעשה בר' יצחק קליינשפיז, שקיים מצות פורים ומשנתבסמה דעתו דומה היה עליו, כי הוא וכל החדר סובבים והולכים, אמר:

– מילא, אתה, פּי, ששתית, איני תמה לראותך בכך; אבל את, תקרה שלא שתית, מה ראית על כך?

(מפי נכדו אשר קליינשפיז)


160 מעשה ברבי, שבא לפני עשיר וקמצן לעוררו לצדקה, והתחמק ההוא במיני תירוצים, כגון שיציאותיו שלו מרובות, אמר:

– הריני אדם לעצמי.

אמר הרבי:

– תמחול בטובך ואומר לך כי, בעצם, אין אדם לעצמו אלא בבית־הכבוד בלבד. והנה כמה יכול להיות אדם לעצמו – חמש דקות, עשר דקות, לכל המרובה רבע שעה. אך להיות תמיד אדם לעצמו אי אפשר לו, אם אינו רוצה להיות שכן־קבע של צואה.

(מפי אשר קליינשפיז)

וראה המיוחס לבעש"ט על החילוק בין הצדיק לעצמו שאינו משפיע מצדקתו לאחרים והוא נמשל לארז שאינו עושה פירות ובין הצדיק המשפיע מצדקתו לאחרים והוא נמשל לתמר העושה פירות והוא סוד הכתוב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה

(צוואת הריב"ש והנהגות ישרות, לבוב, 1860, עמ' ח')


161     מעשה בר' ברישל שמש בהובנוב, שבא אצל אחד בעל־בית ליטול דמי־ראש־חודש, נהג בו זה ביוהרה, אמר לו:

– על שום מה כבודו מתיהר – ודאי על שום שהוא בעל־בית; אבל על שום מה הוא בעל־בית – על שום שאני השמש בא אצלו ליטול דמי־ראש־חודש והנה אם אחדל מבוא אל כבודו, יחדל כבודו להיות בעל־בית ואילו אני לא אחדל מהיות שמש, שאני אחד והבעלי־בתים הרבה.

(כנ"ל)


162     מעשה בר' צבי גוטפריד, שנקרא הירש אסתר ינטס, איש פשמישל מחסידי בלזא, שהיה יוצא לרחוב ומגפיו מצוחצחים מפנים ומלוכלכים מאחור. תמהו עליו, הביט על מגפיו ואמר:

– מצוחצחים הם.

אמרו לו:

– אבל הבט מאחוריך.

השיב:

– ראשית איני אשת לוט, ושנית אין לדיין שעיניו רואות.

(מפי אלמוני)

ונודע ענין האמירה של נפוליון, כי חייליו מצחצחים מנעליהם מפנים ולא מאחור, שכן האויב אינו רואה אחוריהם.


163     מעשה בחבורה של חסידי בלזא, שישבו בפונדק בלבוב, והוגשה לפניהם פשטידה, שריחה משובח ומראיה פגום. היה שם איסטניס וסירב לאכול ממנה, והשאר אף שהשתוקקו לאותה חטיבה של שומן, לא נגעו בה גם הם. אמר הפונדקאי:

– ניכר ששכחתם, כי חסידי בלזא אתם, שהללו כלל הוא בידם: לעולם יקדים אדם טעימה לראייה.

שאל אותו אסטניס:

– מנלן?

השיב הפונדקאי:

– כתוב הוא בתהלים: טעמו וראו ללמדכם קודם טעמו ואחר־כך ראו…

(מפי אבי מורי)


 

ב    🔗


164     מעשה בר' לייבוש זויבר, מחסידי רוהטין הנלהבים, שדיבר על כוחם של הדורות הראשונים, שעמדו ברוב נסיונות, אמר:

– הנה דניאל שלא התירא ליכנס בגוב־האריות, ומה נתן בו כוח לכך, אם לא האמונה והבטחון?

השיב לו ליצן:

– ואני קרוב אצלי, כי קרא בספרי־הבדיחות את המעשה הנודע ביהודי שלא היה לו במה יפרנס ביתו, השכיר עצמו להיות ארי בסוגרו של ביבר, וכשהולבש עורו של אריה והוכנס לסוגר, שרבצה בו לביאה, באה עליו אימה גדולה, נתכנס בפינה ולחש: שמע ישראל; מיד שמע לחשה של הלביאה: השם אלקינו השם אחד, והבין כי גם היא אינה אלא יהודי כמותו שלא היה לו במה יפרנס ביתו והשכיר עצמו להיות לביאה.

הציץ בו ר' לייבוש ואמר:

– ודאי אתה שמתחכם אתה, אילו היית באותו מקום היית מקדים לקרוא ספרי בדיחות, אבל דניאל שמאמין היה הקדים לקרוא כמה קאפיטל תהלים, ושעל כן היה הקדוש ברוך הוא מנסה אותך באריות מדומים ואותו ניסה באריות ממש, ובאמת אליך ועל שכמותך אמר הנביא: חכם אתה מדניאל.

(מפי ר' לייבוש זויבר)

הבדיחה על היהודי בגוב־האריות פשוטה בכמה נוסחאות ומובאת בכמה דוכתי וכן דרוינוב ואחרים, לאמר כי היא בדיחה הידועה גם בעמים אחרים אך בלא יסוד של מעשה־יאוש מאפס־פרנסה, וכן מביא פריץ קלאוס באסופת השירים בדיאלקט הפפאלצי (המהדורה הראשונה יצאה ב־1884) מעשה במי שבא לבינגה לראות ביבר והנה אדוני הביבר שאל אותו, אם הוא יודע לנהום וכשהשיב הן, אמר לו: האריה שלי מת ואין לי חליפתו ועליך להצילני. מיד הלבישו עור אריה והכניסו לסוגר והקהל התלהבו ללהטיו, אולם פתאום נשברה השבכה והנה הוא בסוגר הנמר, מיד רבץ באימה וכל הקהל צועקים והנה הנמר קופץ עליו ומלחש לו: סתום פיך, היה נכון, כמוני כמוך, ואל תגלה קלוננו. מיד התחילו שניהם מתאבקים והקהל מלא התלהבות (פרעהליך פפאלץ, גאטט ערהאלטס, מהדורה שלישית, צווייבריקן, 1909, עמ' 34).

וי. י. טרונק עשה הלצה זו ענין בסיפורו על הרשלה אוסטרופוליר, שהפריץ הפולני טשיפיק־טשאפק־טשאפידיל, ציוה לכלוא אותו במרתף ולפרנסו בצימוקים ושקדים ולהטיל אותו לפני הארי. ואמנם ביום מן הימים הוצא הרשלה ממרתפו ומשרתי הפריץ הוציאו מתוך שק עור אריה והלבישוהו אותו והביאו אותו בלבוש זה לפני סוּגר. “הוא רואה: בפינת הסוגר רובץ אריה. תחילה סבר הרשלה, כי זה שוב אריה־פגר. אוי ואבוי, מה מעמדה של החיה הטורפת! הרי עלובה זו רובצת בסוגר וכפופה פי שלושה, היא מרתתת ומפרפרת ומפעפעה קדחת־השמיטה. הוא חי השלומיאל – מהרהר הרשלה ותקותו ננערת בו – רואים בחוש, כי אליהו הנביא שלח לסוּגר־האריות מלאך מושיע וההוא, רואה־ואינו־נראה, – ניצב ליד החיה, מצליף עליה בשוטו ועושה אותה כמין דייסה. אין הדבר נראה – מוסיף הרשלה להרהר – כי הברייה הזאת לא יהו לה בעולם־הדמיון פרנסות אחרות אלא לרוץ כחץ מקשת ולטרוף אחד הרשלה אוסטרופוליר. והנה הוא נדחף בחופזה לתוך הסוגר. פתאום הוא רואה, כי האריה שבסוגר מתכנס לצדי שבכת־הברזל והוא מתנשא מאימה ופחד. חרטום־האריה של החיה צווח: שמע ישראל! "ר' חייקל! ר' חייקל חוקר – קורא הרשלה מחרטום־האריה שלו – ר' חייקלשי, מה לך כאן? מהיכן אתה לכאן? מה עלה על דעתך להיות אריה?” “הרשלה – נענה האריה האחר ספק חי ספק מת, – הרשלה! אתה הוא זה, שקץ שכמותך?” (הערשעלע אסטראפאליער, די לעבענסגעשיכטע און וויצן פ’ון בארימטן יידישן וויצלינג, פרק שמונים, נדפס בהמשכים, אונזער שטימע, פאריס, 1951).

ובדומה לכך ראה מה שמספר ב. קוטשר כמעשה שהיה והוא מעשה באיש חיים יוסל שמו, משמשו של קומפאנייץ, מנהל התיאטרון האידי במוראנוב של ורשה, ובכלל תפקידי־השירות שלו (משלוח, בעל־עגלה, עוזר בהתקנת התפאורות), תפקידי־משחק ובכללם תפקיד אריה. פעם אחת בהצגת “בר־כוכבא” עמד בני אבלמן בתור בר־כוכבא והנה נשמעה פקודתו של טורנוס רופוס: הכניסו את האריה האפריקאי! מיד נכנס האריה ברוב נהימה, קפץ על בר־כוכבא, שנבהל ממש ובעט באריה. עמד האריה על רגליו האחוריות, השתער על בר־כוכבא והתחיל חובט בו מלוא כוחו, ובר־כוכבא השיב לו כגמולו. בתיאטרון בשורות הראשונות התחילו נמלטים על נפשם. ראה טורנוס רופוס את הבלבולת, התרומם מעל כסא־מלכותו וצעק: חיים־יוסל! נזכר האריה מי הוא, ניצב על ארבע רגליו, נענע ראשו ורבץ בהכנעה לרגלי בר־כוכבא (“קיום”, פאריס, חוב' 11 (35), עמ' 1783).

ובניגוד לכל אלה ראה מעשה בשיכור ששוטט בגן־החיות בברונכס והנה אריה קפץ מסוגרו, הקהל נמלטו בבהלה על נפשם, ואילו השיכור ניגש בנחת אל האריה, נטל רעמתו והוליכו לסוגר וסגרו. למחרת נקרא האיש לפני ראש־העיר והוא אמר לו: “הריני לכבדך במידליה על שום גבורתך אתמול”. האיש ששכרונו פג בינתיים, אמר ברתת: “מה כבודו סח? זה היה אריה ממש?”. אמר והתעלף. (א. יארוגר: לאכ’ן איז געזונט, מארגען־פרייהייט, גל. 10783).


 

ג    🔗


165     מעשה בקלויז של חסידי סדיגורה בסטאניסלב, שכל מתפלליה היו בשבתות חובשים שטריימיל, ואחד מהם, סוחר נכבד, חבש שטריימיל אף הוא, אך זקנו מגולח. ביקש הגבאי, ר' רוטפלד, להרחיקו. שאלוּ לו:

– ר' מיכל, ומה אכפת לך ויתפלל בקלויז שלכם?

השיב:

– משל למה הדבר דומה: הקיסר יש לו צבא ובו גדודים שונים למיניהם וסוגיהם, גדוד גדוד ומדיו ותלבשתו, גדוד גדוד וקסרקטו. חשוב חייל רגלי כחייל פרש, ואף־על־פי־כן לא יצויר, כי חייל רגלי שלבושו אפור יישלח לקסקרט של חיל־פרשים שלבושם מבהיק. קיצורו של דבר, כאן מתפללים דראגונים, וההוא ילך לו אצל האינפאנטריה.

(מפי מנחם גלרטר)

דראגונים – סוג של חיל־פרשים, אינפאנטריה – חיל רגלים


166     מעשה בחבורה של חסידים בחוֹרוֹסטקוֹב, שעשו הלולה ונערכה להם סעודה גדולה, וכשהוגשה קערה לביבות פשטו ידיהם והיה בהם סגינהור, פשט ידו גם הוא ותפס שתי לביבות ובלען, ואחר נפנף ידו סביביו וסטר על פני שכנו. שאל שכנו:

– מה לך סוטר?

השיב:

– אני, שהנני סומא – תפסתי שתי לביבות, אתה שאתה פיקח – מי יודע כמה תפסת!

(מפי שמשון מלצר משמו של ר' חנוך שכטר)


167     מעשה בחסיד של ויז’ניץ, שהתגרה בחסיד של קוסוב ואמר:

– רבך תפילתו חטופה, שהוא בהול לצאת לגן שהוא מגדלו, ואילו רבי תפילתו ממושכת.

השיב לו:

– כן, כן, כשרבי כבר אומר: על כן בירך, רבך עוד אומר על כן יעזב…

(מפי ר' משה ראטה)


168     מעשה בחסיד, איש בוקובינה, שאבד לו סכום של אלף ליי, נכנס אצל רבו וביקש מעם השמש שיכתוב לו פיתקה. שאל השמש:

– וכמה פדיון אתה נותן?

השיב:

– מאה ליי.

אמר השמש:

– אם כן אכתוב בפתקה שאבדו לך אלף ומאה ליי.

(מפי אברהם כהנא)

ואילו מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 118 מביא נוסחה צינית יותר, מעשה ברבי שקרא פתקה של אשה: לאה בת דינה, אני רואה כאן בפתקה, כי אבד לך ממון, ואת רוצה שאתפלל, שהאבידה תימצא בקרוב. מה שיעור ההיזק? השיבה האשה: מאה ריינוש. אומר הרבי: טעית טעות־מה, לאה בת דינה. לא מאה ריינוש אלא מאה ואחד ריינוש. שואלת האשה: הכיצד, הרי היו לי מאה, גוער בה הרב: פתיה, והריינוש שנתת פדיון הוא כלב?


169     מעשה בחסיד, ממקורבי החצר בבלוז’ובא, שגבר עליו יצרו ופיתה שפחה ונתפתתה לו. לימים שראתה עצמה מעוברת, קוננה:

– והרי הבטיחני כי לא אתעבר, שכן המפתח בידי הקדוש ברוך הוא.

אמרו לו:

– וכסבורה את כי פיקח שכמותו אינו יודע לעשות פתחת.

(מפי טוביה יערי)

וענין המפתח כמאמר חז"ל על ג' מפתחות שהקדוש ברוך הוא לא מסרו בידי שליח, והבדיחה שלנו כמה ניסוחים לה והפשוטה ביותר: הוא בענין רבי פוקד עקרות, שמתנגדו שואל: והרי חכמינו אמרו ג' מפתחות וכו'. וחסידו משיב: אתה משחק ברבי שלי, פיקח שכמותו יודע לעשות פתחת (נאכ’שליסעל, או וויטריך המצוי ביידיש ובפולנית והוא לפי הגרמנית: דיטריך)


170     מעשה בר' חיים וואַלד, איש דז’יקוב, שטייל ברחוב ועבר על פניו אחד מחשובי הקהילה ולא נתן דעתו עליו. נשאל:

– כל כך למה?

השיב ר' חיים:

– רואה אתה אדם זה – כל יגיעתו אינה באה אלא לשם לויה יפה.

(מפי בנו אברהם יערי)

והרמן כהן אמר בענין האישים הרשמיים בברלין שהתעלמו ממנו: “אבער איינע שענע לויה ווערדע איך האַבען” (אבל לויה יפה תהיה לי) ופראנץ רוזנצווייג המספר זאת מעיר, כי כהן טעה בזה, שכן מכללת ווארבורג שלחה אמנם שליח ללוויה אך בברלין לא התעוררו על כך לא האוניברסיטה ולא אקדמית המדעים, והבאים היו שלוחי היהודים בבירה וביחוד יהודי המזרח (קליינע שריפטען, 1937, עמ' 349 – 350)


 

ד    🔗


171     מעשה בחבורה, שדיברו עד כמה חסידי גור וחסידי אלכסנדר צהובים אלה לאלה. אמר מי שאמר:

– זכורני מעשה ושני הרביים נזדמנו לפדיון־הבן ונתכבד הרבי מגור להרים טס הכסף, שהתינוק מוטל עליו, ולהגישו לכהן – האירו פניהם של חסידי־גוּר וחשכו פניהם של חסידי אלכסנדר. עם הרמת הטס התיז התינוק סילון מימיו על מרימו, האירו פניהם של חסידי־אלכסנדר וחשכו פניהם של חסידי־גור.

הוסיף מי שהוסיף:

– ולא עוד אלא כשגדל אותו תינוק והיה לאיש – ככל שנזדמן בשטיבל של חסידי אלכסנדר היו מכבדים אותו בעליה, ולא בעליה סתם אלא בששי…

(מפי ר' ישעיה הלוי איש הורויץ)


172     מעשה בחסיד מחסידי ליובאַויץ, שסיפר באזני מתנגד גדולת בית רבו, והזכיר מעשה ר' זלמן מלאדי, בעל התניא, ושחרורו מבית־הסוהר, אמר:

– ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת נכנס אצלו הגנרל, וכשכפף ראשו לברכת־שלום לא יכול היה לזקוף אותו, והתחיל מתחנן לפני הרבי ולא נענה לו, עד שהבטיח לו, כי יתיר אותו מבית־האסורים, וכשהבטיחו נזקף ראשו כבתחילה.

אמר המתנגד:

– ואני שמעתי, כי אותו גנרל נתרצה ליקח כך וכך אלפי ממון שוחד, והניח כבלי משים את השער פתוח והרבי יצא באין מפריע.

אמר החסיד:

– צא וראה, אני מסתפק בדרך הטבע ואתה מבקש מעשה־נסים!

(מפי שלמה שוהם)


173     מעשה בחסיד שבא לפני רבו ואמר:

– רבי, ברכני.

אמר רבו:

– צופה אני במערכה שלך ורואה כי מזלך מנין שבעה. שאל החסיד:

– דהיינו?

השיב רבו:

– דהיינו שיהיו לך שבע בנות או שבע אחוזות, והברירה בידך.

אמר החסיד:

– אם הברירה בידי, ברכני בשבע בנות. כי אם יהיו לי שבע אחוזות לא אומר די, אך אם יהיו לי שבע בנות אומר די.

(מפי שמואל זינגר)


174     מעשה בחבורה של חסידים שדיברו על שנים מצדיקי־הדור, שהאחד היה שונא־שקר והאחר אוהב־אמת, מי מעלתו מרובה משל חברו. אמר ראובן:

– אין נפקא מניה, ששונא־שקר הוא ממילא אוהב־אמת ואוהב־אמת הוא ממילא שונא־שקר.

אמר שמעון:

– גדול שונא־שקר מאוהב־אמת שהקדים הכתוב: סור מרע ועשה טוב.

אמר לוי:

– לא כי, סגולה שבנפש־האדם הוא מבקש לה מזון בכל אשר יפנה, ואם סגולתו שנאה, הרי הוא מבקש עילה לשנוא, וכל דבר שמזדמן לו הוא מגלה בו מה שראוי לשנאה, ואם סגולתו אהבה, הרי הוא מבקש עילה לאהוב, וכל דבר שמזדמן לו הוא מגלה בו מה שראוי לאהבה, והיא נפקא מניה גדולה.

(מפי אשר קליינשפיז)


175     מעשה בחסיד שוטה שבא לפני רבו ואמר:

– חלמתי כי אבי זקני גזר עלי שאלך לבקש את עשרת השבטים ובאתי לחלות פני רבנו, כי תואיל לתת בידי כתב־המלצה לקהילות ישראל הקרובות והרחוקות, שיהיו בעזרי.

אמר לו רבו:

– תבוא מחר ואתן לך כתב־המלצה. כשיצא החסיד, אמר הרבי למשמשו:

– ותכתוב באותו כתב־המלצה, כי החסיד דנן יוצא לבקש את עשרת השבטים ואת צנצנת המן ואת קבורת משה רבנו.

תמה המשמש ואמר:

– והכתוב: ולא ידע איש קבורתו – מה יהא עליו?

השיב הרבי:

– דייק הכתוב: ולא ידע איש, להוציא בהמה.

(מפי אלמוני)

וענין הכתוב: לא ידע איש קבורתו, כבר נדרש דרך שחוק ובכמה דוכתי מובא מעשה מנדלי ששמע דרשתו של אחד העם על משה באולם ביסידא באודיסה, אמר: הכתוב אומר על משה כי לא ידע איש קבורתו, עתה ידענו – קבורתו היתה הערב באולם ביסידא. וכשינוי גירסא של חידוד זה מביא א. אלמי מעשה בחולה־כתיבה שבא אל י. ל. פרץ למשרדו בבית־הקהילה, מחלקת־המתים, ולא היה פרץ פנוי לו והזמינו לביתו. כשבא אותו חולה־כתיבה לביתו, פרש לפני פרץ את כתב ידו, סיפור על משה רבנו, והוא קראו ואמר: “יפה עשית, כי באת לכתחילה למחלקת־המתים של הקהילה. חבל, שאמרתי לך לבוא הנה… כי הסיפור שלך שייך לחדר־המתים. קברת נושא טוב. עד עתה לא ידע איש קבורת משה; עתה ידעתי” (מאמענטן פ’ון א לעבן, בואנוס איירס 1948, עמ' 139)

וליבאוויטש, השומע יצחק, ח“א, סי' שנ”ז, מביא: איש אחד התפאר בבארו בספרתו: ולא ידע איש את קבורתו, ויאמר אחד החכמים: זאת דיברתי, אם ישמע משה רוע דבריך אשר פירשת בתורתו לפני חבריך, חיש יקום ויאמר: פה נקברתי.


176     מעשה בחסיד מחסידי שפיקוב, שלא רצה להיות מעורב במחלוקת של אנשי שלומו, אמר:

– כשאני שומע שבקלויז שלנו טסות מכות, הריני בא – הטיסה דרכה למעלה ואני קומתי קטנה והריני נמלט; כשאני שומע כי בקלויז שלנו חוטפין מכות, הריני בא – פרווה כבדה לי ואני עוטה בה פני ואפילו הפרווה חוטפת מכה הריני נמלט; אבל כשאני שומע, כי בקלויז שלנו חולקין מכות, אינני בא – משל למה הדבר דומה, קפילא מהלך פינכה מלאה מכות בידו והוא מחלק מכה לאיש מכה לאיש ואין נמלט.

(מפי עקיבא גוברין)

והחלוקה לפי דרך האמירה באידיש: ס’פליען פעטש (פורחות, טסות מכות), מ’כאפּט פעטש (חוטפין מכות); מטיילט פעטש (חולקין מכות).


177     מעשה ברבי שהתארח בביתו של רבי גדול ממנו וכשיצא מלפניו וישב בעגלה, בא במתינה חסיד ופשט ידו בתמיהה:

– ודמי־פרידה.

שאל הרבי־האורח:

– מי אתה?

השיב:

– אני בן אחיו של הגבאי הראשון, בחצר רבנו.

הוציא הרבי־האורח רובל ונתן לו.

אך זזה העגלה ויצאה משער־החצר, בא בחופזה חסיד, פשט ידו בתמיהה:

– ודמי־פרידה?

שאל הרבי:

– ומי אתה?

השיב:

– אני גיסו של אחי הגבאי השני, בחצר רבנו.

הוציא הרבי מחצית רובל ונתן לו.

אך יצאה העגלה מעיבורה של העיר, בא במרוצה חסיד, פשט ידו בתמיהה:

– ודמי־פרידה?

שאל הרבי־האורח:

– ומי אתה?

השיב:

– אני קרוב של אשת מבשל־הדגים בחצר רבנו.

הוציא הרבי־האורח מטבע של עשר קופיקות ונתן לו.

כבר הפליגה העגלה לדרכה והיא מהלכת בין השדות בא בעוצר נשימה נער קטן פושט ידו ואמר בתמיהה:

– נו, ודמי־פרידה?

שאל הרבי־האורח:

– ומי אתה?

השיב"

– אני נכדו של כותש־הפלפלים בחצר־רבנו.

(מפי משה אהרן ויזן)

ור' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 508: בן בת הנגר אשר סימר את הסנדל של בת המלך. ומוזכר שם דיקנס “ניירות פיקויקים, פרק נ”א, ענין האציל הצעיר, שנרשם באוכלי קצבת המלך, שכן אביה זקנה של אשתי דוד אמו הבעיר בגפרור את מקטרת המלך. וכן שם סי' 512: בן דודת אבי תפר נעלי הכלה.


178     מעשה בחבורה של חסידים, שישבו במוצאי־שבת, אמרו קצתם:

– לוּ יכולנו להשיג טיפה של יין־שרף, והחיינו את נפשנו, אך מה נעשה ואין בידנו פרוטה לפורטה.

אמר אחד מהם:

– יש בידי מטבע מחוק, אלך ואקנה.

נטל בקבוק, מילא מחציתו מים, נכנס למוזג, אמר:

– הייתי רוצה להשלים את המשקה שבבקבוק.

מזג לו המוזג מחצית בקבוק יין שרוף, אולם כשהחסיד נתן לו את המטבע, אמר המוזג:

– אין אני מקבל מטבע מחוק, לא־כל שכן בראשית השבוע.

אמר החסיד:

– מילא, תחזיר לך מה שמזגת.

עשה המוזג כדבריו והחסיד יצא והוא שמח בלבו, כי הנוזל שבבקבוקו חציו מים וחציו יין שרוף, נכנס למוזג אחר, אמר לו:

– הייתי רוצה להשלים את המשקה שבבקבוק.

ומה שאירע בקנייה הראשונה אירע בקנייה שניה, שנתבטלה כקודמתה, והחסיד יצא והוא שמח בלבו, שבקבוקו רבעו מים ושלושת רבעיו יין שרוף, ונכנס למוזג שלישי ומה שאירע לשתי הקנייות הראשונות אירע לקנייה השלישית, שנתבטלה כקודמותיה, ויצא החסיד שמח בלבו, שבקבוקו כמעט כולו יין שרוף, ואף המטבע בכיסו, וחזר לחבריו, וקיימו גדולה לגימה.

(מפי דוד לייב גראנובסקי)


179     מעשה בחסיד שהיה להוט להדבק במידת רבו, עד שביקש לראות כיצד הוא נוהג בינו לבינה. התגנב אל תחת מיטתו ובלילה שמע הרבי אומר לאשתו: תכנסי למיטתי, הרבנית משיבה לו: תכנס למיטתי, וכך מתעצמים שעה ארוכה. קצרה רוחו של החסיד וקרא:

– רבי, אתה הולך, כי אם לאו, אני הולך.

(מפי אייזיק סדומי)


180     מעשה בחסיד שהיה בשמע ישראל מאריך ביותר באחד, ומרוב שנתרגל, הרי גם כשהיה אומר הכתוב: על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיה לבשר אחד, היה עוצם עיניו, חופה עליהן בידו ומאריך בדביקות:

– א – – ח– – ח – – ד!

(מפי יעקב גולדוורס)

ולדעתי הוא גלגול מבודח של דרוש באותו כתוב וראה, למשל, ר' קלונימוס בן קלונימוס: “אביך אב זקן ועתיק יומין ופני גבעות וטרם הרים, אלהא די שמיא וארקא, אמך לביאה למדה לטרוף טרף אדם אכלא ומדקא, אביך יתן הטוב גם ברכות בגויים, אמך חתית נתנה בארץ החיים בעוון בצעה אך אל שאל תוריד בפשע ארץ, סופך יורש גהינם ונכרת זהו דברי חכמים למשפחות לבית אבותם כתיב ומשפחת אם אינה קרויה משפחה על כן יעזוב איש את אמו יועצתו להרשיע ודבק באביו שבשמים” (“אבן בוחן”).


181     מעשה בחסיד מחסידי הרבי מיאמפולא, שדיבר בגודל שבחו ותהילתו, אמר:

– מעשה והרבי שלי בא לתקן גופו בקארלסבאד ולא היה לו עם מי לדבר, עד שנזדמן שם האפיפיור מרומא והיו שניהם מטיילים יום־יום כמה שעות ומגלגלים בשיחה. פעם אחת, ביום שבת שלהם יצאו לטייל קיסרה של גרמניה ומלכה של אנגליה, שגם הם היו שם, ראו את הרבי והאפיפיור מטיילים. שאל מלכה של אנגליה את קיסרה של גרמניה:

– שמע נא, וילהלם, מי הוא הגלח ההוא שהיאמפולאי מטייל עמו?

(מפי דניאל לייבל)


 

ה    🔗


182     מעשה בר' שלמה ביקל, מתנגד מובהק (שחיבר קונטרס בגנותה של החסידות), שהיה אומר:

– נאמר בתהלים: כפירים רשו ורעבו – אותם שטבעם ומנהגם כמיני ברדלסים כשהם מתרוששים הם נעשים רביים.

(מפי נכדו ד"ר שלמה ביקל).


183     מעשה בחסיד שהשיא את בתו למתנגד ופצר בו שיסע עמו לרבו ולא נענה לו. לימים היתה אשת האברך מקשה לילד, ביקש חותנו שיסעו לרבו, תחילה עמד האברך בסירובו, אולם כשגם היולדת נצטרפה לבקשותיו, נענה להם. הרבי בירכם מברכות פיו ובשובם מצאו כי האשה ילדה זכר למזל טוב, אמר החותן:

­ – ועתה שראית כוחו של רבנו בוא ונסע ונודה לו ונקראנו להיות הסנדק.

השיב החתן:

– נאה, אלא בתנאי שאין אתה ממחה בידי, גם אם תראה מעשי והם זרים.

הסכים החותן ובדרך פרם החתן בגדיו ופרע שערות ראשו וסכסך שערות זקנו ועשה פניו פנים של בכי ונכנס לבית הרבי ביללה גדולה:

– אוי לחיי ואבוי לשנותי, אילן צעיר כזה ונשבר.

פירש הרבי ידיו, נאנח ואמר:

– אוי ואבוי ראיתי גם ראיתי.

שאל הבוכה בצעקה:

– הוי מה ראית רבי וקדושי? השיב הרבי:

ראיתי את המלאך ביף והוא נוטריקון: בג’דיו י’היו פ’רומים.

עשה הבוכה פנים של צחוק ואמר:

– יפה ראית אך לא יפה פירשת – ביף נוטריקון: ב’רעשעש י’אַק פּ’עם (אתה משקר ככלב).

(מפי אבי מורי)

האמירה היא באוקראינית וכך לשון פתגם בה ובדומה בפולנית ואף באידיש: די לאאגסט (לייגסט) ווי א הונד. ולעינין ביף ראה י. אופטושו מתוך הלכסיקון שלו: געביפט – איש ערום, שעבר באש ובמים (יידישע שפראך, כרך א‘, חוב’ 6, עמ' 184)


184     מעשה בחבורה של מתנגדים, שישבו והלעיגו על החסידים ודרך תפילתם, שאפילו הם מתפללים במנין, הריהם מתפללים אחד אחד כדרכו ומתרוצצים מקצה הקלויז לקצהו ואומרים תפילתם בקול רם, ולא הרי אמירתו של זה כאמירתו של זה. אמר הליצן שבחבורה:

– באזני שמעתי תפילה כזאת, ראובן צועק: והלא מי רגלים יפין לה… צועק שמעון לעומתו: הרחב פיך ואמלאהו… ולוי צועק כשעיניו עצומות וידו זקופה: הדר הוא לכל חסידיו הללויה!

(מפי פייבוש בקר)

פיסקה ראשונה – מתוך פיטום הקטורת, פיסקה שניה – מתוך פרק תהילים (פ“א, י”א) ופסוק זה נשלב בתוך תפילת הודו של שחרית, פיסקה שלישית – מתוך פרק תהילים (קמ"ט, ט') הנאמר בתפילת שחרית. וראה ר' עמנואל הרומי: “הנה לך, השר, השיר אשר תשאלהו / הרחב פיך ואמלאהו” (מהדורת א.מ. הברמן, עמ' 548). ומרדכי בוכנר מביא נוסח: א' – הלא מי רגלים יפין לה; ב' – הרחב פיך ואמלאהו; ג' – הריני מזמין את פי… (ספר כזשאנאָוו, רגנסבורג, תש"ח – ט‘, עמ’ 197) ונעלם העוקץ שבבדיחתנו המכוון כנגד החסידים.

וראה השיר הפשוט בארצנו בין הילדים: “מיכה מיכה / פתח את פיך / ואמלאהו / גללי אביך.” והשיר הוא פראפראזה לשלום עליכם.


185     מעשה בחבורה של חסידים, שדיברו על המימרה הפשוטה בעם: קיגיל (פשטידה) בגימטריה שבת. אמר מי שאמר:

– והרי אינו כן.

השיב מי שהשיב:

קיגל במספר קטן תשע, שבת במספר קטן תשע, והגימטריה אמת, שגם היא במספר קטן תשע.

אמר מי שאמר:

– מילא, אנו אנשי פולין אומרים קיגל ביו“ד, אבל אנשי ליטא אומרים קיגיל בוא”ו מה יהא עליהם?

השיב מי שהשיב:

– הללו יאכלו עוד חתיכה וישלימו הגימטריא ואפילו במספר גדול.

(מפי אבי מורי)

והנוסח המצוי של הבדיחה מצומצם על האמירה: עסט מען נאָך א שטיקעל (אוכלים עוד חתיכה) ולדעתי מקורה קדום וראה ר' קלונימוס בן קלונימוס בענין החלות האפויות כדמות סולמות לכבוד שבועת: "וטעמם בזה שסלם כמו סיני בגימטריא / גם אמרו בעלי משל וחידה / למספר תרי"ג רמז אל דבש חלב קמחא דסמידא / והאחד העודף יפרר / לאכול מתן שבוע והותר" (“אבן בוחן”).


186     מעשה בחסיד שבא לפני רבו, אמר:

– פתחתי לי חנות, והריני מבקש מרבנו, שיברכני במזל.

אמר רבו:

מזל נוטריקון מ’קום – דהיינו חנות שפתחת יאה לה מקום של עוברים ושבים, ז’ול – דהיינו סחורה שאתה מוכר בה יאה לה מחיר זול, ל’שון – דהיינו לשון שאתה מדבר לקונים יאה לה שתהא לשון המושכת את הלב ואת הכיס. ואם שלוש אלה לך, אתה מצליח.

אמר החסיד בקפידה:

– לו היו לי שלוש אלה – לא הוצרכתי למזל, ולולא הוצרכתי למזל – לא הוצרכתי לברכתך.

(מפי אלמוני)

וז. ט. סווייער מביא חידוד זה כשיחה בין שני ידידים (“טאג”, ניו־יורק, גל. 13063) ואין בו הסיפא שהיא עוקצו.


187     מעשה בחבורה של חסידים, שישבו לשולחן רבם וחטפו שיריים, והיה בהם שנדחק יותר מכולם. שאלו לו:

– מה לך דוחק ונדחק?

השיב, כי הוא מבקש לשמוע מקרוב תורת רבי:

הריני נדחק לרזין דרזין.

אמרו לו:

– אתה נדחק לשובע ולא לרזון.

(מפי אברהם כהנא)

ורבניצקי, יידישע וויצן, סי' 376 מביא ענין זה כמעשה בחסיד, שישב שבועות הרבה אצל רבו, וכשהגבאי שאל לפשר שהייתו הוא משיב: תורת הרבי אינה מניחתני לילך, כל שבת הוא אומר תורה מחיה נפשות, ממש רזין דרזין. אומר לו הגבאי: חוששני כי באת לכאן לשובע ולא לרזון. וענין הרזון יוצא גם לשחוק אחר וראה רבניצקי, שם, סי' 375 וכן מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 122 על ההבדל בין רזין ובין רזין דרזין – רזין תורת הרבי שהחסידים אינם מבינים אותה, רזין דרזין תורת הרבי שגם הוא עצמו אינו מבין אותה.


 

ו    🔗


188     מעשה בר' פנחס גינסברג, שהיה מבחין בטביעת־עין בסוגי החסידים והיה אומר: פלוני חסיד של צדיק פלוני, אלמוני חסיד של צדיק אלמוני. נשאל:

– סגולת הבחנתך מהיכן?

אמר:

– למדתיה מגוי אחד סטיפן שמו שהיה לו בית מזיגה בפרשת דרכים והיו מזדמנים אצלו חסידים שונים, אלה נוסעים לרבם בקוצק ואלה נוסעים לרבם בוורקי. כשבאו חסידים וביקשו יי“ש היה שואל: איזה יי”ש ליתן – קוצקאי או וורקאי. אמרו לו: קוצקאי – היה ניגש למדף שעמדו עליו גביעים גדולים, נוטלם וממלאם משקה ומגישם; אמרו לו: וורקאי – היה ניגש למדף, שעמדו עליו גביעים קטנים, נוטלם וממלאם משקה ומגישם.

סיים:

– ומנהגו של סטיפן לימוד גדול הוא: אין בין חסיד לחסיד אלא שיעור היי"ש שהוא שותה. רצונך להבחין בין חסיד לחסיד הסתכל במידת האדמימות של אפו ואתה מבחין.

(מפי ר' יעקב סאמיט)


189     מעשה בר' דב־בריש ווייס שסיפר בענין מחלוקת סאדיגורא־צאנז ובכלל סיפורו פרטים שלא נודעו ברבים, כגון מעשה שנטלו לאחד והביאו אותו לבית־המרחץ ושפכו עליו רותחי־סאַמובאַר, או מעשה שנטלו אחר ושיקעו אותו בתוך המקוה, או מעשה במי שבא לצאנז ובשבת בין השמשות בשעת שלוש סעודות תקע סכין ארוכה בכסאו של הרב ר' חיים הלברשטאם וכדומה. אמר:

– אבל דומה, כי־מלוא כיעורה של המחלוקת הוא במעשה שנטלו לרב ופשטו אותו על כרחו והטילו אותו על גבי השולחן וחבלו בו מתוך שקראו בנעימה מפיוט הרשות של יום ב' דראש השנה: קהלך עומדים לבקש מחילתך.

(מפי ר' דב־בריש חייט)

מחילה לשון נקיה לאחור, ונעשו בה כמה חידודים.


190     מעשה בחסיד מחסידי סטרליסק, שנזדמן עם מתנגד וביקש להטות את לבו לצד החסידות, אמר לו:

– הרי אתה, ברוך השם, תלמיד חכם מופלג, ואי אתה חסר לתשלום־סגולתך אלא שתהיה גם חסיד.

השיב לו:

– מתנגד שאינו תלמיד חכם שוב אינו מתנגד, שהרי תלמוד־תורה עיקרו; מה שאין כן חסיד, שאפילו הוא בור דאורייתא הוא חסיד, שהרי זלילת־שיריים עיקרו. וההבדל שביניהם כהבדל בין שור־חרישה ושור־דישה – ראשון יגיעתו מרובה ואין לו מה יאכל בשעתה, שאין לפניו אלא רגבי־אדמה; אחרון יגיעתו מועטה ויש לו מה יאכל בשעתה, שכן לפניו מיטב־הגרגרים והלאו של לא תחסום שור בדישו מסייעו. וכן מתבארים דברי הנביא: ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש ואני עברתי על טוב צוארה ארכיב אפרים יחרוש וגו', כלומר אפרים הוא כשור־הדישה וצוארו השמן מעיד שיגיעתו אינה יגיעה אבל אכילתו אכילה, ומן הדין שיהא כשור־החרישה שאכילתו אינה אכילה אבל יגיעתו יגיעה.

(מפי ר' משה מרדכי שוויצר)


191     מעשה בחסיד שדיבר בשבח רבו, לאמור:

– ובאמת כל העולם כולו תמהים ומשתוממים עליו, שכידוע הוא מתענה כל ימי החול ואינו טועם אלא כזית אחרי מעריב, ואין תעניתו ניכרת בו, שפניו נאים וכרסו נאה.

אמר מתנגד:

– ואפשר הוא מתפטם בצנעה בשעה שחסידיו השוטים אינם רואים?

השתער עליו החסיד בחימה גדולה:

– רשע מרושע, מי נתן לך רשות לטפול עלילת־שקר?

השיב המתנגד:

– מי נתן לי רשות? רבותינו זכרונם לברכה, שאמרו: אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

(מפי אלמוני)

ועיקרו של החידוד כלול בפתגם פשוט בעם: פ’ון על חטא ווערט מען נישט פ’עט (מהכאת על חטא אין משמינין) וטבעו בלשוננו מ. י. וולך: “לא מעל חטא וסיגוף / שמן הגוף” (ח"א, סי' 308) ומצוי בעמים וראה מאמר פיארמון: “המתחסד משמין מתעניותיו”. ודומה לו הפתגם, הבא כהגבה על מי שאומרים עליו שאינו אוכל: וואָס, ער לעבט פ’ון באזשי דוך (מה, הוא חי מרוח הקודש)? וראה פרץ הירשביין מעשה האשה, שהשמלות שתפרה לה ליום כלולותיה נעשו צרות, וכשאומרים לה, כי ודאי שמנה, היא משיבה: “מצרותי שמנתי, כלום אפשר שלא לשמון?” (“הולכים וכבים”).


192     מעשה בחסיד, שביקש להטות את לבו של מתנגד להערצת רבו, סיפר לו גודל פירסומו ופלאותיו, ניענע המתנגד בראשו, כביכול מסכים עם הדברים ונכבש להם. באחרונה אמר:

– נאה נאה, אבל תרשני ואשאל שאלה אחת.

אמר החסיד:

– דהיינו?

אמר המתנגד:

– מה אוכל רבך בסעודת־צהרים?

השיב החסיד:

– כשאר בני אדם, מרק ואטריות וכדומה.

אמר המתנגד:

– ואם כן, תרשני שאלה אחרת.

אמר החסיד:

– דהיינו?

– דהיינו, מה הוא, במחילה, מטיל בבית־הכבוד?

אמר החסיד:

– מה פירוש? כשאר בני אדם.

החריש מעט המתנגד ואמר:

– רואה אתה, לו היה אוכל מה שמטילים שאר בני אדם ומטיל מה שאוכלים שאר בני אדם, הייתי מאמין בו גם אני.

(מפי יעקב צדקוני)

ובדומה לכך מכתם של ש. ברנשטיין, לפי מקור גרמני, ולשונו: דו עסט ברודער, ווי א פערד / נאָר צום עסן ביסטו פ’ויל! / אָט מיך פ’אָלג און טו פ’ארקערט / עס מיט די פ’יס און גיי מיטין מויל (אתה אוכל אחי כסוס, אך לאכילה אתה עצל, הנה שמע בקולי ועשה להיפך, אכול ברגלים והלך בפה (חזר ונדפס בקובץ של י. רימיניק: פארגעסענע לידער, מוסקוה, 1939, עמ' 44).


193     מעשה בחסיד תם שסיפר למתנגד גדולת רבו וקדושתו ואמר לו:

– לו ראית בעיניך הנהגת רבי הקדוש בסעודת־שבת כשהוא יושב בהתפשטות־הגשמיות וצופה ברקיע של מעלה ואינו רואה את שלפניו ודיבורו בלשון הקודש והיתה עמך רוח אחרת, ודבקה בך אמונת־צדיקים.

כשחזר והפציר בו, נענה לו המתנגד ובא לבית הרבי לראותו בסעודת שבת. ראה לפניו זקן שעיניו תוהות ובוהות, כאילו ניטעו במרחקים, הסכין מונחת לידו, אבל הוא צועק:

– נו, נו סכין…

מיד קופץ הגבאי ונותן בידו את הסכין והרבי נוטלה ובוצע על הפת, תיבת המלח עומדת לפניו, אבל הוא צועק:

– נו, נו, מלח…

מיד קופץ הגבאי ומסמיך לו את תיבת המלח והרבי טובל בה פתו, טועם הימנה מניחה ומיד החסידים קופצים עליה לטעום טעם שיריים. וכך שאר אכילתו, עיניו בוהות כתקועות במרחקים ואינו רואה את שלפניו, אלא שעתה הוא מחריש והגבאי מגיש לפניו את המאכלות כסדרם והחסידים חוטפים שיריים וההתפעלות לאין שיעור.

כשיצא מלפני בית הרבי שאל אותו תם את המתנגד:

– נו, ראית, ראית?

השיב המתנגד:

– ודאי ראיתי.

שאל אותו תם:

– ומה, למשל, ראית?

– מלח… סכין… וכסיל…

נתעגמו פני התם ואמר:

– אַי אַי, דברי רשע…

השיב:

– לא דברי רשע הם, אלא דברי החכם מכל אדם. הוא שאמר: מלך זקן וכסיל והוא שאמר: עיני כסיל בקצה הארץ.

(מפי מרדכי אפל)

ודברי הכתוב: ממלך זקן וכסיל (קהלת ד', י"ג) שנדרש ביצר הרע, נדרש כמה דרושים מבודחים בפולקלור של החסידות, כגון מעשה בחסיד שוטה שלבש שק לגופו ונדרש בו: מלך זאַקן (זאק־שק) וכסיל, וכן מעשה בשכמותו שכל חסידותו בפוזמקאותיו הלבנים ונדרש בו: מלך זאָקן (גרביים) וכסיל, ומצוי חידוד של המתהדר בזקנו: מלך זקן (קו"ף קמוצה) וכסיל ונדרש גם במלכים ממש. וחילופו של זקן בזקן מצוי והוא יסוד הביטוי: הדרת פנים זקן מכוח הכתוב: והדרת פני זקן, והוא אב לכמה חידודים. מעשה בהרבי שלמה לייב מלנטשנא שביקש מר' שמואל משינאווא, שיבחון את בנו הקטן, יהושע, בא ר' שמואל וראה לפניו ילד כבן שש או שבע והוא פתח גמרא גיטין במאמר התקין רבן גמליאל הזקן וביאר: רבן גמליאל האט פ’אר רעכ’ט און מתקן געווען זיין באָרד, צחק ר' שמואל וכשסיפר הדבר לאבי הילד התפעל האב הרבה ואמר: א וואַ איך האָב גאָרניט גיוויסט אז מען (מיין) יהושעלי האלט שוין אזוי ווייט (אהה לא ידעתי כי יהושעלי שלי הגיע כדי כך) ער ווייסט שוין פ’ון (הוא כבר יודע מן) שלוש עשרה מידות הרחמים דהוא י“ג מכילין דדיקנא קדישא” (ר' ישראל ברגר: עשר עטרות, עמ' 31).

והנה חילופי זקן־זאָקן זאקן מסתברים מבחינת המעבר הפוניטי של דוברי אידיש, מה שאין כן חילופי זקן־סכין והוא אפשר בפי דוברי גרמנית, ואולי בהם מקורו של החידוד וחלו בו גלגולים. ולענין הגרמנית ראוי להעיר כי שלא כביטוי אידי: ארייננארן אין זאק אריין (לפתות מישהו לתוך שק) מצוי בגרמנית פתגם: ווי נאַרר אין זיינעם זאַקקע, ותרגומו: כשוטה בשקו, והוראתו: מי שנוהג כשוטה, כלומר מעמיד פנים כשוטה, ובאמת הוא מכוון בשטותו לטובת עצמו.


194     מעשה בחבורה של חסידים, שסיפרו איש איש על גדולת רבו ונפלאותיו, היה שם משכיל נסתר, העמיד גם הוא פנים של תמימות ואמר:

– אבל נס שעשה רבי הוא באמת הפלא ופלא, שפעם אחת הלך עם הפמליה שלו ונכנסו לתוך מפלש ועמד שם אפיקורס ואכל קותל של חזיר בפרהסיה. אמר הרבי: הנה אנו יוצאים ממפלש זה ומיד בתיו מתמוטטים והם נופלים ומקברים אותו רשע. השתטח לפניו אחד ממלויו ואמר: ירחם רבנו, הרי בתים אלה יושבים בהם כמה מאות ישראל, מהם ישרים ותמימים והיספה צדיק עם רשע. זקף הרבי אצבעו כלפי מעלה ואמר: מלאכי מרום המתקינים עצמכם לעשות כמצותי, הריני גוזר עליכם שלא תחריבו את המפלש הזה. ובאמת, המלאכים נשמעו לו ולא החריבו אותו וסימנך הוא עומד וקיים עד עצם היום הזה.

(מפי פישל ורבר)

וחידוד זה כמה נוסחאות לו וראה שימוש במוטיב הזה מחוצה לתחומה של הבדיחה יצחק קצנלסון, המפגיש את אלישע הנביא עם עיוור, המבקש ממנו, כי יפקח את עיניו ויראה את אשתו; הנביא מבטיחו למלא משאלתו, אולם הוא מזהירו, כי אחרי ראותו את אשתו היא תמות; למשמע אלה העיוור מוכן לעמוד בעוורונו, ואפילו לקבל על עצמו חרשות ואילמות, ובלבד כי אשתו תחיה לפניו, והנביא אומר לו ולאשתו: “לכו לשלום – / שאלתך לך ניתנה: / הנך נשאר עיוור” (הנביא, תרפ"ב, עמ' 81 – 82).

ובתחום הבדיחה ראה מנואל שניצר, המשלבה בככל בדיחות שונות על הרבי בדרכים, והוא מעשה ברבי שהגבאים שלו עושים פומבי לנפלאותיו כגון שהם מספרים, שרבם בא לעיר ישנה וכשביקש להיכנס בשער עמדו פרחחי־הרחוב ולגלגו. מה עשה הרבי, הביט בעין תוכחה וצעק: אל יתמוטט השער. ובנאמנה, הנס התרחש – והוא לא התמוטט (רבי לאך, איין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאָטען, 1922, עמ' 43 – 44) והוא נוסח החסר אפשרות פסיכולוגית כדרך הניתנת בנוסח שלנו הנעזר במשכיל נסתר.


195     מעשה באיש חסיד שהשכיר עצמו שמש לרב ליטאי וכשראה מנהגיו מנהגי מתנגד כבש צערו בלבו, אולם דבר אחד היה קשה עליו ביותר – זלזול שהרב נהג בסעודה שלישית של שבת. פעם אחת אמר לרב:

– ירשני כבוד הרב ואני קורא מנין יהודים לסעודה זו.

שאל הרב:

– ואלה למה לך?

השיב השמש:

– אם נהיה מנין, נוכל לומר: ברוך אלהינו.

אמר הרב:

– ניחא.

ומשנעשה מנהג־המנין כדבר של קבע העיז השמש והתקין לסעודה דג מלוח ומשנעשה מנהג הדג מלוח כדבר של קבע העז השמש והתקין בקבוק של יי"ש, אולם איש מכל המנין לא נגע בו. עמד השמש ואמר לנפשו:

– עתה ראיתי עין בעין, כי עשרה מתנגדים גרועים מגוי אחד, כי הנה היו כאן עשרה מתנגדים וראו בעלבונו של הבקבוק ולא ריחמו עליו, אילו היה כאן גוי אחד והיה רואה בעלבונו ודאי היה מרחם עליו.

(מפי אברהם כהנא)

196     מעשה במשכיל, שהתגרה בחסיד לאמור:

– אתם, חסידים, כשאתם מסיבים, אתם שותים יין שרוף, ואילו אנו, משכּילים, כשאנו מסיבים, אנו שותים יין סתם, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש, יין סתם נאמר, ללמדך שאנו מכלל אנוש ואתם אינכם מכלל אנוש.

השיב לו החסיד:

– יפה דרשת, וכשם שנתקיים בכם כתוב אחד שענינו לבב אנוש, כך יתקיים בכם כתוב אחר שענינו לבב אנוש, שנאמר: ולבב אנוש – ימס.

(מפי אלמוני)


197     מעשה בר' משה הויזר, הקרוי משהלי גלינר, ראש חברה קדישא בברודי, שנזדמן עם אחד מקהלי־העולם שבעיר, התגרה בו:

– ר' משה, ר' משה, צא וראה – הריני עובר על כל הלואין ואחרי מאה עשרים שנה אתה באָנסך מטפל בקבורתי ואינך יכול לעשות לי כל מאומה.

השיב לו:

– ראשית, אני מוכן לטפל בקבורתך לא באָנסי אלא ברצוני, שנית, אי אתה חייב להמתין מאה ועשרים שנה; שלישית, יכולני לעשות לך משהו.

שאל:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו, שאני מצוה לחצוב לך קבר בין שני רבנים גדולי־תורה והם מפלפלים ביניהם גג על גג ואתה, שבור אתה, שוכב באמצע ולשונך אלומה.

(מפי ר' משה הויזר)


198     מעשה בחבורה של חסידים, שגילגלו בענין האפיקורסים ודרכם, אמר הארי־שבחבורה.

– ואני אומר לכם שאין אפיקורסים כלל, ואלה האומרים: אפיקורסים אנו, אינם אלא מעמידים פנים.

קפץ אפיקורס שבעיירה ואמר בריתחה:

– מה פירוש אתה אומר עלי כך, והריני מעמיד צרצור של מי־דבש מי שיבוא ויעיד, כי ראני, בעשרים שנה האחרונות, פעם אחת עומד ומתפלל.

אחז אותו חסיד דש־מעילו של האפיקורס ואמר:

– מה־לך מתרתח כל־כך, ואם לא ראך איש מתפלל, סימן שאינך מתפלל? מי תם ולא יבין, כי אתה משכים בוקר־בוקר, כשבני ביתך עודם ישנים, ויורד למרתף וסוגר דלתו אחריך ומתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ומתפלל כדרך שאר המתפללים ביחידות, ואחר־כך אתה עולה וחוזר למיטתך, וכשהכל מתעוררים אף אתה מתעורר, ואתה משטה בנו: אפיקורס אני!

(מפי ר' אשר כורך)

וראה ג. שופמן הכותב על מתנגדי מנדלי: “בכל אחד מן הטובים שבהם אני חושד מאד, שפעמים הוא נכנס חדר לפנים מחדר, מתייחד עם הכרך הגדול של מנדלי, הוצאת “דביר”, וקורא בו בהתלהבות, בדבקות, בדמע, ונושק כל דף ודף…”