א 🔗
521 א) מעשה בחבורה, שדיברו על שרשם של פתגמים, שאל מי ששאל:
– ומה שרשו של הפתגם: קודם כל בריאות ואחר־כך פרנסה.
השיב מי שהשיב:
– בשתי המלים הראשונות של התורה: בראשית – בריא!
(מפי אברהם דרום)
ב) מעשה בחבורה, שדיברו על אלה הבהולים על תארים כגון שזכו בתואר־דוקטור למקצוע פלוני, הם יגיעים וטורחים עד שהם זוכים בתואר־דוקטור למקצוע אלמוני, וסופם שהם חייבים לומר מה שאמר פאוסט על עצמו, דהיינו שהם בהמות כבתחילה. אמר דוד תמר:
והעיקר שאין הם חשים, כי הם מקיימים בעצמם לגבי עצמם קללה ראשונה שבתורה: וקוץ וד“ר־ד”ר תצמיח לך ואכלת את עשב־השדה.
(מפי דוד תמר)
522 מעשה בחבורה שדיברו בענין דרכם של ישראל שלא להשיב על שאלה אחת אלא בשאלה אחרת. הזכירו מיני פירושים לכך ועיקרם, כי שאלה ראשונה שנשאל בן־אדם היתה: אי הבל אחיך? והתשובה היתה דרך שאלה: השומר אחי אנוכי?
שאל מי שׂשאל:
– והרי ישראל בני־שת הם ולא בני־קין.
השיב מי שהשיב:
– אמנם, אינם בני קין, אבל הן בני־תורה.
(מפי אלמוני)
ודיוקה של ההגדרה: בן־אדם מחויב, שכן שאלה ראשונה שנשאל אדם היתה: אַיכּה, ואליו שאלה ראשונה שנשאל בן־אדם (=קין) היתה: אי הבל אחיך.
523 מעשה במי שישב בבית־אוכל והוגשו דגים, עסק בהם בידיו, אמרו לו:
– למה לא יסתייע במזלג?
השיב:
– כתוב במפורש הוא: ובכל דגי הים בידכם ניתנו.
(מפי א. ח. אלחנני)
524 מעשה ושאל מי ששאל:
– צא וראה, עשרה דורות יצאו מאדם עד נח והם לא היו להוטים אחרי השתיה והוא היה להוט אחריה, והוא הדין בדורות מנח עד לוט, שהם לא היו להוטים אחרי השתיה והוא היה להוט אחריה.
השיב מי שהשיב:
– נח אינו פליאה, שנאמר במגילה: ונוח בארבעה עשר והוא כנודע יום הפורים שאמרו עליו חייב אדם לבסומי, ואף לוט אינו פליאה, מי שאשתו נציב מלח – צמא, והצמא – שותה.
(מפי אייזיק סדומי)
525 מעשה בחבורה שדרשו בענין מלחמת העולם ואמר מי שאמר:
– מלחמת גוג ומגוג היא, אך אין ידוע מי גוג ומי מגוג.
ביאר מי שביאר:
– גוג היא גרמניה של היטלר ובני־בריתה שכן תיבה גוג נוטריקון ג’נב ו’ג’זלן, ואילו מגוג היא אנגליה ובני־בריתה, שכן מגוג נוטריקון: מ’ער ג’נב ו’י ג’זלן (=יותר גנב מאשר גזלן).
(מפי הרצל ברנר)
וי. ל. ברוך מעיר בענין מלחמת ישראל וערב, כי דורשי רשומות יכולים למצוא בשם ראש צבא הערבים קאוגז’י רמז לשם גוג בחילוף קו“ף בגימ”ל והוא מתסייע בדעתו של רש"י פין כי השם גוג נגזר מן השם קוקז (“מן הספרות של דם ואש”, “הבוקר”, גל. 4289).
526 מעשה בר' הירש ראַטה מלמד־גמרא בקולומיאה, שאמר:
– כה הרבה הייתי מתיגע בפרשת דינה שאינה פרשה מפוארה ביותר. – מילא, שמעון ולוי ביקשו לנקום חרפת־אחותם והרגו את אנשי־שכם – ניחא; אבל מה שרימו אותם ופתום למול את בשרם ובהיותם כואבים נפרעוּ מהם – לא ניחא. אלא משעיינתי יפה־יפה הבנתי, שכך אמרו שמעון ולוי: אם אנו הורגים עיר של גויים, מיד כל אומות העולם עושות יד אחת ועוקרות שם ישראל מן העולם, שעל כן נפתה אותם שימולו עצמם, ויהיו כבני ישראל, ושום אומה באומות־העולם לא תנקוף אפילו אצבע קטנה.
(מפי ד"ר שלמה ביקל)
527 מעשה ונתגלגל הדיבור על דרכם של בני־עמנו להרבות אסיפות, באופן שכל אסיפה תחילתה והמשכה דיבורי־דיבורים וסופה החלטה לכנס אסיפה אחרת. אמר מי שאמר:
– אסיפה ראשונה של בני ישראל היתה פטירתו של יעקב אבינו, שפתח ואמר: האספו ואגידה לכם ואחר הוסיף: היקבצו ושמעו בני יעקב, ומעשה אבות סימן לבנים.
(מפי פייבוש בקר)
פתגם פשוט הוא: די פארזאמלונג האט באשלאסן צו באשליסן (=האסיפה החליטה להחליט). וראה פרץ סמולנסקין: “לאסוף אסיפות לא דבר יקר הוא בעיר כסילה (=שקלוב) כי כמעט בכל שבוע יתאספו מנהלי העיר למען התיעץ, ותמיד יגמרו אומר באסיפה, כי יקראו אסיפה בשבוע הבא וכן יעשו גם בשבוע הבא, הן לא יקחו שכר מקופות־העדה חנם, מבלי עשות כל מאומה” (“קבורת חמור”)… וכן מרדכי בראנדשטטר: "והנה מיהרנו תיכף ומיד ונקרא עצרה ואסיפה גדולה, ובאותה אסיפה גמרנו להיאסף כנהוג בכל תפוצות הגולה, וגם בהאסיפה השנית וגם בשלישית לא באנו לכלל מסקנא, גם־כן כנהוג בכל דבר גדול הצריך מתינות הרבה והכנה. ואך בהתאסף כל הקהל בפעם הרביעית נמנינו כולנו וגמרנו – – ". (“בית ר' גומפל גלוסקא הקבלן”).
528 מעשה בבעלי־עגלה שבעיירה, שראו עצמם מקופחים בבית הכנסת הגדול, עמדו וקבעו לעצמם בית־תפילה משלהם, ונעלו אותו בפני למדנים. פעם אחת נזדמן שם עובר־אורח, חששו שמא למדן הוא, אמרו לבחון אותו, פתחו לפניו חומש וציוו:
– קרא ופרש!
ראה לפניו פרשה קשה, פרשת ויחי, פתח וקרא:
– ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – ארור אפם – הריר מנטף מחטמם כי עז – ממש כדרך העזים המלחכות ירק ועברתם – והאֶבר שלהם, כי קשתה – כמוהו כקשת.
שמעו קריאתו ופירושו, צעקו:
– תלמיד חכם אתה, ואין לך דריסת רגל…
(מפי דב בן ליש)
529 מעשה בבור, שנתמנה פרנס על הציבור ובא לבקר דרכם של המלמדים, בא לביתו של מלמד, מצאו יושב ומאמן את תלמידיו בתרגילי כתיבה ובכללם הכתוב: לא יחרץ כלב לשונו. אחר כשבא לבדוק כתיבתם מצא האחד שכתב: לא יחרץ קלף לשונו – פרץ המלמד בצחוק, ביקש גם אותו פרנס לראות הכתוב וכשהמלמד הראהו צירוף צחוקו לצחוקו וקרא:
– אוי ואבוי תיבה קלף הוא כותב בלמ"ד!
(מפי יעקב רוט)
ובדומה לכך ליפטון סי' 1464, מעשה בר' הניך מאלכסנדר שניתנה לו פיתקה, כי יתפלל על אשה חולנית אסתר וכתבו: עתטער, אמר: עלובים הללו, רי“ש שבאסתר נפתלו עמה ולא יכלו לה. וקרובה לבדיחתנו, אך לא חדה כמותה, נוסחה, שמביא מ. א. ויזן, חכמה און חריפות סי' 42, והוא מעשה ביהודי המספר בבית המדרש, כי קיבל גלויה מיהודי כפרי ובה נכתבה המלה הכתובה כ”ף למ“ד פ”א והכוונה היא למלה כלב. כל קהל־השומעים צוחקים, ויותר מכל צוחק יהודי הנודע כבור גמור. ביקש אחד מהקהל לידע, מה טעם רואה אותו בור לצחוק, שאל אותו לכך. השיב הבור: ועל שום מה לא אצחק? שאדם לא יודע, כי כלב כותבים באות ק“וף ולא באות כ”ף. ולדעתנו בדיחתנו יסודה קדום, כלומר בזמן שבו ניקודה של תיבת קלף כמו תיבה כלב בשני סגול.
ונודעת תשובתו החרוזה של רבנו תם לר' אפרים ב"ר יצחק: ואם תשלח קלף אשיב תשובות אלף (ספר הישר סי' נ'). וכך היה גם הניקוד של צבת בצבת עשייה וראה ר' זכריה אלצהרי: וילך הנוצרי ובידו צבת / והוא צועק מכאב שנים כי לא יכול לשבת (מהדורת ח. שירמן, ידיעות לחקר השירה העברית, תרצ“ז עמ' קצ”ב) ובימינו כך ניקודה של תיבה: צות וראה נ. אלתרמן: “והיו הכותבים מבינים אז בצות / זה יבוא! בחבית סוכנות רויטר יושבת” (הטור השביעי, עמ' 40). וכן אומר, כי המימרה: עד דערקענט נישט קיין צירה פון (פאר) קיין אלף (=שאינו מבחין בין צירה לאלף) שהיא גלגול של חברתה: ער דראקענט נישט קיין צלם פון (פאר) קיין אלף (=אינו מבחין בין צלב לאלף), וראה שלמה אטינגר: א צלם פאר אַן אלף (סערקעלע, מהדורת יוהניסבורג, עמ' 44), א צלם פון אַן אלף (מהדורת מכס ווינרייך, עמ' 352). וכן ח. נ. ביאליק: “בחור כהלכה ועדיין אינו יודע להבחין מה בין צלב לאלף” (“מאחורי הגדר”), גם יסודה אולי קדום, והתיבה צלב נקראת בשני סגול ונמצאת מחריזה לתיבה אלף – אגב לענין קריאתה של אות אלף ראה חידה עליה, שפירסם יוסף פלש שנאמר בה: “הנני פלא לחכם לב / אך יש אחד מאלף / אשר יבין ויקרא אותי” (בכורי העתים, תקפ"ז, עמ' 132). ואמנם, ביאליק בתרגומו כותב מזה: "הנה הצור אשר ביקשתי והנה גם הצֶלֶב) (“וילהלם טל”), ומזה “על יד כל צְלָב וצְלָב תעמד והתנפלת ארצה” (שם).
530 מעשה בחבורה שדיברו בענין עצתו של יתרו למשה רבנו בפרשת אתה תחזה, אמר מי שאמר:
– מעשה שהיה כך היה, אמר יתרו: ואתה תחזה מכל העם אנשי־חיל, יראי־אלהים, אנשי אמת, שונאי־בצע. שמע משה, כי חותנו אינו מטיל וא"ו החיבור בין ארבעת הסוגים, הבין כי עליו לצאת ולבקש סוג סוג לפי סדרו. יצא וביקש יראי אלהים – לא נמצאו לו; יצא וביקש אנשי־אמת – לא נמצאו לו. אמר: אם כן, הבו לי שונאי־בצע, שכן שונאי־בצע הם ממילא אנשי־אמת, יראי־אלהים ואנשי חיל.
(מפי מנחם גלרטר)
531 מעשה באדם, שצבר ממון ולפי שכל בני אדם היו מוחזקים לו גנבים, לא ידע מה יעשה בממונו ויהא בטוח בו. נצנצה בלבו מחשבה כי יפקידו למשמרת בידי הדיברה השביעית. וכך עשה, הלך לבית הכנסת, פתח ארון הקודש, הוציא ספר תורה, פרש יריעתו עד שתגיע לעשרת הדברות, נטל ממונו והניחו על גבי התיבות: לא תגנוב. היה הממון מוטל עד לפני פרשת יתרו, עד שבא המגיה להגיה את הספר והממון האפיל על שתי התיבות ולא ידע אם הן מוגהות. משהזיזו נזכר עניותו המופלגת ואמר בלבו:
– לוּ, לפחות, היה ממון מוטל על גבי אותיות אחרות הייתי אומר – הפקר הוא.
הזיזו לפרשה הבאה וכך היה מזיזו שבוע שבוע, עד שהגיע לפרשת מטות, והניחו על גבי התיבות: מחציתם תקחו. אמר:
– כשהיה הממון מונח על גבי הלאו – קיימתי, עתה שהוא מונח על גבי העשה – הריני מקיים.
נטל המחצית האחת, הזיז את המחצית האחרת לפרשה שלאחריה וכך היה מזיזו שבוע־שבוע עד שהגיע לפרשת שמות והניחוֹ על גבי התיבות; ולא תותירו ממנו עד בקר. אמר:
– כשהיה הממון על גבי העשה קיימתי, עתה שהוא מונח על גבי הלאו – אני מקיים.
אמר ונטל המחצית האחרת.
(מפי אבי מורי)
המוטיב הוא רב נוסחאות והנוסחה שלנו היתה, כנראה, רווחת בסביבי־ברודי, וכראיה בידי הרחבתה בפולמוס דברים של ר' ברוך ורבר בעל “עברי אנכי” כנגד שארו ר' יוסף כהן־צדק בעל “המבשר” ו“הנשר” והוא פולמוס שנסתיים בבריחתו של כהן־צדק ללונדון, ושם נעזר ר' ברוך ורבר בנוסחה אחרת של חידודינו. ולענין שינויי־הנוסחאות ראה מעשה הרבי ר' שמחה בונים מפסישחא, שאמרו כי גנב־העיר, יעקב קראדקע, מגנב את חסידיו; ביקש לידע, אם אמת הדבר, אמר לשמש כי ישאיר לליל מוצאי־שבת את החלונות פתוחים ולא יסיר את פמוטות־הכסף מעל השולחן ויניח עליו חומש בעשרת הדיברות בלאו: לא תגנוב. משראה הגנב את החלונות הפתוחים ואת הפמוטות עומדים, נכנס בחשאי ונטלם, אולם בצאתו ראה את הלאו: לא תגנוב, נטל לחומש ועלעל בו ופתחו בפסוק: כי ימך אחיך ומטה ידו עמך וחזקת בו (מנשה אונגר), דער טאָג, גל. 93084).
ונוסח נאה מביא יצחק שעהן, משמו של הרב ר' אברהם הירש קליין והוא מעשה במלמד עני, שהוצרך להשיא בתו ולא היתה פרוטה בכיסו, שמע בעל־בית צרתו של המלמד, נכנס אצלו ושלא לביישו בנתינה הכניס לתוך חומשו שטר בן עשרים וצירף פתקה, כי זה חלקו לחתונה, ושלא יקחנוּ אחר הטיל את השטר על גבי לא תגנוב. אותו יום נכנס לבית המלמד איש עני, ראה חומש על השולחן, התחיל מעלעל בו, מצא את השטר והפתק, נזכר כי גם הוא צריך להשיא בת ואין לו פרוטה, נטל את השטר והחליפו לשני שטרות בני חמשה, את השטר האחד שם בכיסו ואת השטר האחר הניח בחומש על גבי הכתוב: ואהבת לרעך כמוך. כשמצא המלמד את הפתק על גבי התיבות לא תגנוב, ולא מצא את השטר בן־עשרים, כמעט שהתמוגג מצער, אך כשהוסיף לעלעל ומצא את השטר בן־עשר, אמר לנפשו: אני שהשטר בן־עשרים לא היה עדיין בידי, לא קיימתי מצוה של ואהבת לערך כמוך, ואילו הוא, שהשטר בן עשרים כבר היה בידו, קיים את המצוה, באמת אדם כשר הוא (די יידידע וועלט, טורונטו, כרך 38, גל. 36).
ונוסח אחר; מעשה ביהודי, שבא לעיירה בערב שבת סמוך להדלקת הנרות. לפי שהיה בידו שטר בן עשרה רובל ולא ידע היכן יצניעו עד לאחר שבת, נכנס לבית־המדרש, פתח חומש והניח את השטר בפרשת עשרת הדיברות ליד הדיברה: לא תגנוב. במוצאי־שבת בא ליטול את שטרו, לא מצאו במקומו בחומש, הוסיף לדפדף ומצא שטר בן חמשה רובלים ליד הכתוב: ואהבת לרעך כמוך. אמר היהודי לנפשו: הגנב טוב ממני, שאני לא חשבתי עליו לטובה והוא חשב עלי לטובה (די שטימע, מכסיקו, מדור לאך א ביסל, 13 במרס 1943).
ולענין סילוק עשרת הדיברות ראה יוסף אלמנצי, בשירו על הרופאים: “רופא רשע! פיקודי אֵל בזית / מאסת תורתו, אף משפט־גבר / לא תרצח, לא תנאף כעב מחית / גם שמת לא תגנוב במחילות קבר” (נזם זהב" מהדורות מחבות לספרות, עמ' 38).
וצירוף כתובים שונים כדי חטיבה בדוחה מצוי גם בעמים. וראה, למשל, רוברט רסלר, המביא בשירו מעשה בכומר שבאו אצלו, בסמוך לשעת־צהריים, שלושה פרחי־כמורה רעבים והיה צר לו להתחלק עמהם בראש החזיר הצלוי ואמר להם, כי לא יזכו בסעודה אלא אם יאמרו כתובים נאותים מן האוונגליון. אחז האחד בחזיר ואמר: ויכרות לו אזנו שמאל, החזיק אחריו האחר ואמר: ויסטור על לחיו, סיים האחרון ואמר: והוא נעלם מעיניהם (באסופת לודוויג זיטנפלד: שלע’זכ’עס קוועלבירנדעל, ברסלא, 1950, עמ' 106).
532 מעשה בחבורה שגלגלו באוטו של ביסמארק ומטבעות לשונו ובכללם אמירתו: אין לך עם הפורע מסים מרצונו. אמר מי שאמר:
– ומה חידוש חידש? והרי הכתוב אומר: ויקחו לי תרומה. וכבר הקשו שהיה לו לומר: ויתנו לי תרומה. והתירוץ הוא, שאין אדם נותן מרצונו, צריך ליקח ממנו.
(מפי מנחם גלרטר)
533 מעשה בבחור, שכל שידוך שהביא לפניו השדכן היה מדחה אותו וסופו עמד לישא נערה שחמד אותה ליפיה ולא נטל פרוטה נדוניה. אמר לו השדכן:
– עבירה גמורה היא.
שאל הבחור:
– עבירה כיצד?
– השיב השדכן:
– נאמר בפירוש: כי תשא ראש בני ישראל לפקודיהם, כלומר כי תשא אשה, תזכור כי ראש בני ישראל – מה שנחשב עיקר בעיני היהודים, הוא לפקודיהם – שהם סופרים ומונים.
(מפי אברהם דרום)
534 מעשה ושאל מי ששאל:
– מה טעם ומעות חטין לפסח ואינם נגבים לסוכות – הרי עני שאין לו, מה לו ניסן מה לו תשרי?
השיב מי שהשיב:
– חג הפסח נאמר בו: שבעת ימים מצוֹת תאכלו ואכילה צריכה מעות, ואילו חג־הסוכות נאמר בו: בסוכות תשבו – ואין ישיבה צריכה מעות.
(מפי אייזיק סדומי)
535 מעשה בבור, שבימי עניו היה יושב מאחורי התנור בבית־הכנסת, ומששיחק לו מזלו והעשיר, היה משחד את השמש בסכומות הגונים, והושיבו תחילה בספסל רחוק קצת מכותל־המזרח, אחר־כך בספסל קרוב יותר אליו, ובאחרונה הושיבוֹ לפני עמוד בכותל־המזרח ממש, עד שנמצא עומד בסמוך לרב־דמתא. אמר לו השמש:
– עתה שכבודו מתפלל במקום כבוד זה, ראוי שישאל את רבנו דבר־תורה…
ייגע אותו בור מוחו, מה ישאל מפי הרב, ובאחרונה נצנצה בו שאלה אחת. בא לפני הרב, כשסידורו פתוח והצביע על הכתוב בו: והיה עשב בשדך, שואל:
– ימחל רבנו, תימה היא בעיני, האיך התגלגל עשו שהוא גוי לתוך קריאת־שמע?
השיב לו הרב:
– באמת מקומו היה תחילה בברכת אשר יצר, אולם משהתחכם ושחד את השמש זכה ונכנס לתוך קריאת־שמע.
(מפי ד"ר אריה בריסקר)
וחידוד זה כמה נוסחאות לו. וראה מעשה בהדיוט שנתעשר והתחיל מתחכך בין הגבירים. קנה לו בבית המדרש מקום ליד הרב והיה מטרידו ברוב קושיות של עם־הארץ. הרב לא יכול להעיז פנים כנגדו והיה משיב לו. פעם אחת שאל את הרב: רבי, עשיו גוי שכזה, פושע־ישראל שכזה, מהיכן הוא לקריאת־שמע שנאמר בה: ונתתי עשב בשדך? הרהר הרב ואמר: לעולם אין הוא צריך בקריאת שמע, אך לפי שעשיו היה גביר, קנה לו מקום בקריאת שמע. (יידישער פאָלקלאָר, בעריכת י. ל. כהן, וילנא, 1938, מדור החידודים סי' 37, עמ' 207). וכאן אין מוטיב של שיחוד השמש ואילו רבניצקי עושה את המוטיב הזה מרכז והוא מביא, יידישע וויצן, סי' 559, מעשה בבור שנתעשר ובא לבית הכנסת הגדול לשמוע חזן והשמש נהג בו דרך ארץ והושיבוֹ ליד הרב. לפני קריאת התורה גחן על הרב, הראה באצבע בסידור שלו את התיבות: עשב בשדך בקריאת שמע ושאל: הסבירני, רבי, מהיכן כאן דודנו עשיו? השיב הרב: אותה קשיא הייתי מקשה, אתה יודע למי? לשמש שלנו, וכן נוסח קלמן ברודסקי, (טאָג גל. 13349), ואילו רבניצקי סי' 558 וכן מ. אשרוביץ (פורוורטס גל. 19678) מביאים מעשה בכפרי מגושם ועשיר שבא לשבות בעיר וכשבא לבית־המדרש הושיבוֹ השמש ליד הרב, שהתרעם על כך בלבו, אך החריש, ישב הכפרי במקומו בערב שבת ואף בשבת ולא אמר דבר, אולם בתפילת מנחה כשאמר: אדם ובהמה תושיע ד', שאל לו לרב, כיצד מעמידים אדם ליד בהמה. השיב הרב: גם אני התקשה בכך, תמחול ותשאל לשמש. ובדומה לכך נוסח שעיה נאטובסקי (טאג, גל. 13405) ונוסחתו נאחדו בו שני המוטיבים כחטיבה מנומקה יותר.
ואם בנוסחאות אלו בא על ביטויו הניגוד בין תלמיד־חכם הרואה את המזרח מגיע לו ומתרעם על הבור העשיר הנדחק גם הוא אליו, הרי נוסחה אחרת מביאה על הביטוי את הניגוד בין תלמידי חכמים עניים הנדחקים לספסלים אחרונים ובין הבורים העשירים שכבשו להם את המזרח; וראה רבניצקי, יידיעשע וויצן, ס' 233, מעשה בבעל־עגלה שקנה לו מקום במזרח וכשנשאל אחד הבעלי־בתים היושבים בספסלים האחרונים, מהיכן בעל עגלה למזרח, הוא משיב: המזרח מלא סוסים והם צריכים בעלי־עגלה.
וראה משה בישוף המביא מעשה בגביר והוא בור שראה בהגדה של פסח: כורך מצה ומרור, שאל לו לרב: מה ענין קורח המנוול אצל ההגדה הקדושה? השיב לו: הנה למשל, אתה יש לך מושב במזרחו של בית־הכנסת שלנו, ועל שום מה, על שום שנתת ממון הרבה. כך עשה גם קורח העשיר, נתן ממון הרבה וכתבו אותו בהגדה (טאג, גל. 13573).
536 מעשב במלוה בריבית, שהיה נוהג לפתות את הבריות למיקח־מלואות וכשהגיעה שעת־הפרעון ולא היה בידם לפרוע היה מאריך להם מועדי־התשלום, וכל כנגד מיני משכון, אם קטנים או גדולים, ובהמשך הימים לה היו הלווים חשים, כיצד כל נכסיהם נשמטים קמעה־קמעה מתחת ידיהם ונעשים קנינו, ובאחרונה כשראו אותו יורשם בחייהם, היו מן הצועקים ואינם נענים. פעם אחת בא מוכיח לעיר, שמע על תעלולי המלווה, ביקש לקיים בו הוכח תוכיח את עמיתך. שאל:
– וציוויי התורה ואיסוריה הם לך בטלים ומבוטלים?
השיב המלוה:
– חס ושלום; אדרבה, כל אותה עשייה, שבידי, שאתה מתעבר עליה כל־כך איני עושה בה אלא כדי לקיים כתוב מפורש שבתורה.
נשאל:
– הכיצד?
השיב:
– לא כתוב מפורש הוא בתורה: לא יחדל אביון מקרב הארץ – והוא הוא הכתוב שעליו מושלכים כל חיי וטירחתם.
שאל המוכיח:
– תימה תימה, כתב בתורה: לא יהיה בך אביון – אין אתה בהול לטרוח עליו, כתוב בה: לא יחדל אביון מקרב הארץ – אתה בהול לטרוח עליו?
השיב:
– ראשית הכתוב: לא יהיה בך אביון שוברו בכתוב: כי יהיה בך אביון, שונית אפילו לשיטתך, אפשר בימינו אלא ואדם מישראל יקיים את כל המצוות?
(מפי פייבוש בקר)
וראה מ. ד. באנדשטטר, מביא דברי מלוה־בריבית, המדבר בגנות החוק, המגביל שיעורה: “רבונו של עולם, אם כך יהי הדבר נוהג, ונתנו את הכסף כאבני־גיר בחוצותינו וזהב כעפר לכל יהיה, ומה תעשה לתורתך שכתבת בה: לא יחדל אביון מקרב הארץ?” (באנק למסחר ולחרושת המעשה").
537 מעשה בחבורה, שדיברו מה בין ראשונים לאחרונים, אמר ראובן: – בימי החומש היו האָבות שומעים דבר־אלהים ומשה רבנו דיבר עמו פה אל פה ופנים אל פנים, ובימי הנבואה נשמע דבר ה' בחזון, ובימי הגמרא נסתם הקול אך לא נסתמה בת־קול, ואילו עתה אין קול ואין חזון ואין קשב. ניכר, לא כאבות וכנסיאים ותנאים הם הרבנים שלנו.
אמר שמעון:
– הרי כתוב מפורש הוא: רב לכם, לא אוסיף דבר אליכם…
(כנ"ל)
538 מעשה בחבורה, שדיברו על ישראל, שככל שנגלה בהם איש־סגולה הם בהולים לרמוס אותו ולכבות אשו ואורו. אמר מי שאמר?
– הלא דברי־הכתוב הוא" דרך כוכב. מי? יעקב!
(מפי אלמוני)
ולשון הכתוב: דרך כוכב מיעקב.
539 מעשה בגבאי, שפיתה את המשרתת שלו ונתעברה ממנו, ונקרא לעלות לתורה בפרשת ראה.
קרא בעל הקורא:
– ואף לאמתך תעשה בן.
ביקשו הקהל להעירו, שיתקן קריאתו, צעקו:
– כן, כן!
חזר בעל הקורא וקרא:
– כן כן!
(מפי א. סדומי)
ולשון הכתוב: ואף לאמתך תעשה כן.
540 מעשה ששאל מי ששאל:
– צא וראה, שני בני אדם המדברים דברים של ענין – לא יצאה שעה קטנה וכבר כלה דיבורם והכל מחוור להם, ואילו שני בני אדם המדברים דברים של בלבול, כבר יצאו שעות הרבה ואין דיבורם כלה, אף שהכל מעומעם להם, מה טעם?
– השיב מי שהשיב:
– הלא כתוב מלא הוא: ולא קרב זה אל זה – כל הלילה.
(מפי אברהם כהנא)
541 מעשה בחבורה, שדיברו בדרכה של עניווּת, אלה בשבחה ואלה בגנותה אמר מי שאמר:
– העולם אומרים, כי חייב אדם להיות ענוו, ושכרו הרבה. ואינו כן, כתוב: ונהי בעינינו כחגבים ואין לך עניות גדולה מזו, אך מה השכר: וכן היינו בעיניהם – הקטנת עצמך יקטינוך אף אחרים.
(מפי מנחם גלרטר)
ופשוטה גם תוספת טעם: ושנית, כל אותו ענין ממעשי מרגלים.
542 מעשה בדרשן שדרש בענין הנאמר בברכת משה: יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו ואמר כי הכוונה היא למרדכי שנאמר בו: ורצוי לרב אחיו ושמו נדרש מרא דכיא שהוא תרגום מור דרור וענין מור כענין שמן שנאמר במגילה: ששה חדשים בשמן המור.
הפסיקו מי שהפסיקו:
– הרי רצוי אחיו נאמר באָשר ורצוי לרוב אחיו נאמר במרדכי שהיה משבט בנימין, ומה נתבלבלו לך השבטים?
השיב:
– עיקרה של המגילה פורים ועיקרו של פורים שתיה ועיקרה של שתיה ביסום ועיקרו של ביסום בלבול שאמרו חייב אדם לבסומי עד דלא ידע וכו' ומי שהתיר בלבול חמוּר – בין אויבים כמרדכי והמן הוא שמתיר בלבול קל – בין אחים כאשר ובנימין.
(מפי אלמוני)
ב 🔗
543 מעשה ושאל מי ששאל:
– ענין יעל ודרכה בסיסרא תמוה ביותר: מים שאל חלב נתנה – מה ראתה להיטיב עם שונא ישראל?
השיב מי שהשיב:
– מים שאל – כדרכו של גוי ביקש יי“ש בן תשעים מעלות כמספר מים, חלב נתנה – כלומר יי”ש בן ארבעים מעלות כמספר חלב, והיא שהרגתו.
(מפי א. אף הברמן)
וראה ח. הזז, המשים בפי ר' פינחס דברים בשבחו של יין שרוף, שאין הקפה התורכי שווה לו: “הכזה הוא יי”ש ארצהו? יכול ידמה לו וישוה לו ויערוך לו לקצת מ“היכא תיתי” שלנו? לצַו’לֶה אחד שלנו, או אפילו לזנ’לה אחד שלנו? “עשיר ורש נפגשו”). פירוש צו – יין שרוף בן צ“ו (=96) מעלות; פירוש זן – יין שרוף בן נ”ז (=57) מעלות)
544 מעשה בר' יוסף קופצ’ובסקי, איש גראייבה, שדיבר על אלה, הנוטלים גדולה לעצמם, אמר:
– הבריות כועסים עליהם ובאמת כל אשמתם שינוי מועט בטעמים, שהם קוראים על עצמם: הלא אם קטן אתה – בעיניך ראש שבטי ישראל אתה.
(מפי א. מ. גניזזובסקן)
והכתוב הוא: אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה, והחידוד שבשינוי־הטעם בו נודע והובא בכמה דוכתי, תוספת חידוד כדרך ישראל בן יהודה פיין, הכותב על הרב ד"ר קליין: אם קטן – אתה בעיניך ראש אלפי אתה (נגינות בן יהודה, באלטימור, 1907, עמ' 179) שכן קליין תרגמו קטן.
545 מעשה בר' מנדל מלר שהיה אומר, שאין לך כל דבר ודבר, שלא ימצא רמזו במקרא, ופעם אחת ישב בבית בנו, דב קמחי, בירושלים והשעה שעת־לילה, ופתאום כבה אור־החשמל, והיו הוא ובנו אנוסים להעלות אחר נרות, והיו מהלכים בחדר איש ונר בידו. שאל בנו:
– אבא, ומעשה זה גם הוא רמזו בכתוב:
השיב:
– ודאי, אב – נר בן – נר.
(מפי אברהם יערי)
וראה ר' יהודה סומו, המביא לענין איש שלום שמו ובנו: “ואם אז באזנינו שמענו אב־שלום נתלה באלה, הן עתה בעינינו נראה בן שלום תלוי באלה” (צחות בדיחותא דקידושין, מהדורת ח. שירמן, עמ' 101).
ג 🔗
546 מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של העתונים ועיתונאיהם, אמר ראובן:
– בוקר־בוקר אני מוטל את העתון וקורא בו מיני ענינים וידיעות – ולמחרת אני רואה, כי רובם כזב.
אמר שמעון:
– דרכם של העתונאים, שהם מקיימים את הכתוב: הוי משכימי בבוקר שקר ירדופו.
(מפי אברהם כהנא)
והכתוב הוא: הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו.
547 מעשה בחבורה, שדיברו בענין בוריס, מלכה של בולגריה, מתומכי היטלר, שהוצא להורג. שאל מי ששאל:
– ואם בוריס מורה, מה? מעט בוריס יש לו להיטלר באירופה?
השיב מי שהשיב:
– אבל כבר אמר הנביא: ותרבי לך בוריס – נחתם עוונך.
(מפי אלמוני)
ולשון הכתוב הוא: ותרבי לך בורית נכתם עוונך.
548 מעשה בעסקן, מעסקני קרן־היסוד, שחזר על פני עיירות ולא עלתה בידו אלא להתרים מעטים, שכן הרבים קפצו ידם; אמר:
– צא וראה, כמה הטרחתי גרוני, לפתוח ידם ולהחם לבם, אך מה אעשה וידם קפוצה ולבם יבש, ויפים להם דברי המשורר: אכן חזיר העם, חזיר יבש כעץ.
(מפי ישראל ווינלז)
והוא שחוק בדברי ביאליק: חציר העם חציר יבש כעץ ויסודם דברי הנביא: אכן חציר העם, וכבר שימש דרך חידוד. וראה עמנואל הרומי: “ויגש השנים עשר ויאמר: אדוני, זה כמה עמדתי נפעם / איך אמר ישעה אכן חזיר העם / וכן: כל בשר חזיר / ואיך פה קדוש ונזיר / יקרא עם קודש חזירים / ובזה השם לא נקראנו בכל הארבעה ועשרים ספרים / ואען ואומר: חלילה שהנביא בשם חזירים יקראנו / רק על אכילת חזיר יוכיחנו / וכבר פירש זה הדבר / באמרו: אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר / כי היהודים ההמה האמללים / היו קונים החזירים המלוחים והיבשים מהערלים / וזה נגלה מחרכּי הפסוק מציץ / האומר: יבש חזיר נבל ציץ” (מהדורת א. מ. הברמן, עמ' 628).
549 מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של התלמידים, שאינם טורחים על הלימוד ושימורו אלא עד קבלת תעודת־הגמר, ולאחריה שוב אינם נזקקים לו. אמר דוד תמר:
– הרי כתוב מפורש הוא: צור תעודה – חתום תורה.
(מפי דוד תמר)
ולשון הכתוב: צור תעודה חתום תורה בלימודי. ראה יוחנן טברסקי המספר, כי חיים צ’מרינסקי בהיותו באודיסה “מכין עצמו לבחינת הבגרות. אמנם התורה נקראת תעודה אבל התעודה היא לא תמיד תורה, ואולם פתח הוא לשער” (הפועל הצעיר, כרך כ"ב, גל. 20).
550 מעשה בחבורה של לצים, שדיברו על שלמה המלך ואלף נשותיו, שאל מי ששאל:
– בספרו אחד, שיר השירים, הוא מרמז עליהן ואומר: עלמות אין מספר, בספרו אחר, קהלת, הוא מרמז עליהן ואומר: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, ולא כן בספרו שלישי, משלי.
אמר ר' אלתר קלייטניק:
– אף במשלי כן, אלא שנשתבש הכתוב, שכן אמר בפרק אשת חיל: רבות בנו עשו חיל אני עליתי על כולן.
(כנ"ל)
והחידוד בכפל משמעות של הפועל עלה: א) כעליה ממש, ב) כיתרון. וראה עוזי ושות‘: “ולא אבוא למנות שבחי חוברת זו, שאיכותה עולה על כמותה כעלות הרוכב על סוסו והצדיק על מיטתו” (“הארץ”, גל. 9562). וראה בשימוש בתיבה מעלה בכפל הוראה: א) לשון הפעיל של עלה, ב) מעלה שם עצם בהוראת יתרון. וכן ר’ יהודה אלחריזי “כראותך איש אין יושר בו / ורק בעושר נפשו יקרה / אַל תשת לב אל גאוותו / כי מעלתו מעלת גירה”. וכתונו ר' עמנואל הרומי: “הפרוטה איננה תהילה / וגירה איננה מעלה” (ליבאוויטש, השומע יצחק, סי' רס“א, רס”ב). וכאן תוספת שחוק: גרה בכפל הוראה: 1) לשון הלח של לעיסת בהמה, 2) לשון מטבע.
551 מעשה בחבורה, שדיברו על פלוני השטוף במקח־שוחד, אמר ראובן: – והרי הוא מקצר ימיו בידים ממש, שאמר החכם: ושונא מתנות יחיה.
אמר שמעון:
– כבר הוכיחו לו לפלוני, השיב כלשון הכתוב ההוא, לאמור: שיינע מתנות? איך יע! (מתנות נאות? אני כן)
אמר ראובן:
– כל מזלו שהוא ליטאי, אבל מה היה עושה אילו היה פולני או גליצאי?
השיב שמעון:
– הוה אומר: מה שמותר לליטאי מותר גם לי, ולא עוד אלא בכפל־כפלים, שכך לשון הכתוב: ושונה מתנות – יחיה.
(מפי אלמוני)
והרבה מיני שחוק נצמחו מחילופיה של שי“ן ימין ושי”ן שמאל וראה, למשל, פרץ ורניק המספר בזיכרונותיו בענין החזן ר' חיים וואסרצוג, הנקרא “הלומז”אי", שהניח את וילנא והלך ללונדון וכשחזר לוילנא וביקש לשוב לכהונתו ודחו אותו יריביו משוב זקנותו אמרו: ששים שונאים (=שנים) עומדים לו לשטן (“מארגן־זשורנאל”, 9 בספטמבר 1951).
552 מעשה בחבורה שדיברו על ימות־המשיח, שאל מי ששאל:
– לעתיד לבא כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, כדרך שהיו לפני דור הפלגה. והנה פירושה של שפה אחת מובן ומוחוור, פירושם של דברים אחדים מה?
השיב מי שהשיב:
דברים אחדים, משמע דברים מעטים, כי עתה לפני שנות המשיח נוהגים בני אדם להרבות דברים וכבר נאמר: ברוב דברים לא יחדל פשע, ואילו לעתיד ינהגו בני אדם למעט דברים, דהיינו הן־הן לאו־לאו.
(מפי אשר קליינשפיז)
553 מעשה בחבורה שדיברו בענין מוסוליני שלאחר הדחתו ובענין חתנו צ’יאנו לאחר בריחתו. שאל מי ששאל:
– מן הענין לדעת, מה היתה השיחה האחרונה של צ’יאנו, כציר הותיקן, ובין האפיפיור?
השיב מי שהשיב:
– ודאי ברוח המקרא, כזה: ויאמר האפיפיור אל צ’יאנו: ההיטב חרה לך על הקיקיון אשר בן עשרים שנה היה ובן־לילה אבד? ויאמר צ’יאנו: חרה לי עד מות.
(מפי אלמוני)
554 מעשה בחבורה שנקראו למסיבה, הוגש לפניהם תה, התחילו מטפלים בכוסות ולא נשמע הנואם. אמר מי שאמר:
– יפה הטה, במה דברים אמורים, אם מקוים בו: הטה אזנך ושמע.
(מפי יהודה יערי)
ולשון הכתוב: הטה ד' אזנך ושמע.
555 מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של האבות העושים עצמם אסקופה נדרסת לבניהם, אמר מי שאמר:
– הם מקיימים דבר ה' בפי הנביא, בפנותם אל בניהם לאמור: דרסוני וחיו.
(מפי אלמוני)
והכתוב הוא: דרשוני וחיו. ולענין החוק דרש – דרס ראה קערת צימוקים הערה לסי' 916, וניתן להוסיף וראה מאיר מוהר: אל תדרוש אל המתים – אל תדרוס את המתים – דרוש אל החיים" (הפועל הצעיר, שנה מ"ד, גל. 40).
556 מעשה באב, ששלח את בנו לעיר אחרת, שילמד בישיבה ויזכה בסמיכה להוראה. לימים בא האב לראות מעשי־בנו, והנה מצאו שיכור מתנודד ברחוב ושני בחורים אוחזים לו מתחת לזרועותיו. שפך עליו תוכחתו, וקונן:
– וסמיכה – תראנה כראותך את אזנך שמאל.
אמר אחד הבחורים:
– אדרבה שתי סמיכות בידו – כי הוא מקיים: ויין יסמך לבב אנוש, ואנו מקיימים בו: סמך יסמך רעים אהובים…
(מפי אלמוני)
השחוק הוא בשינוי הכתובים: ויין ישמח לבב אנוש ולשון הברכה: שמח ישמח רעים אהובים ונוסח שלא על דרך שחוק: הוא מקיים סמכוני באשישות ואנו מקיימים בו: סומך נופלים. והחלפת סמך–שין שמאל, שיסודה בכתובים (כעש־כעס), שכין־סכין, תפש־תפס וכדומה) מצויה בחידודים המיוחסים לבורים, כגון למי שנשאל מה פירוש מונחי הדקדוק נסמך ונפרד אמר: נסמך = פירושו פרייליך (=שמח), נפרד פירושו אָבגעשיידט (=בדל, נפטר).
557 מעשה בתלמיד־חכם שנשא אשה בת אדם אמיד שמסחרו זפת, כשעמדו הוא וכלתו תחת החופה בירכו הרב באריכות ימים ואמר:
יתקיים בך: אורך ימים בימינה בסמאָלא עושר וכבוד.
(מפי מרדכי בונה)
הכתוב: אורך ימים בימינה שמאלה עושר וכבוד נדרש בכמה פנים וראה ז. שניאור שעשה בו שימוש של פיוט “מהר מהר העפילה / פה לך נתן ילדה גדולה / שבימינה קיץ ירוק / ואשר חורף קר בשמאלה” (בעמק, שירים, מהדורת עם עובד, כרך א‘, עמ’ ק"ד).
ובבדיחתו שחוק של כפל לשון שמאלה־סמאלה והיא תיבה סלאבית ופירושה זפת, ועל פיה שם משפחה: סמוליאר דהיינו זפתים. וראה שימושו של השחוק שלנו על דרך רצינות: הסופר אליעזר סמוליאר שקרא עצמו שמאלי. ואגב, בדומה לשם משפחה זה הוא דיכטיאר, והוא בסלאווית עוסק בעטרן, והיו בבני משפחה זו שקראו עצמם דיכטער, שענינו בגרמנית משורר.
558 א) מעשה באחד מגדולי הצדיקים שאמר:
– מימרה היא המהלכת בעם: אי־הליכה אינה גוררת חרטה, ויש המצרפים לכך את הכתוב בתהילה: אשרי יושבי ביתך, אבל יש אי־הליכה, שמן הדין שתהא גוררת חרטה, והיא אי־הליכה לצדיק, ולכך כיוון הכתוב בתהילה: והם, (היושבים אין דער היים, כלומר בבית) לא ידעו דרכי.
(מפי אברהם כהנא)
ב) מעשה בר' משה הויזר, המכוּנה גלינר, שלימד שיעור לבעלי־מלאכה, אמר:
– צאו וראו אמיתת מאמרם: מצוה גוררת מצוה. שאמר דוד המלך: יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. יעלזו חסידים בכבוד, דהיינו ישמחו בחתונתם, שאמר הנביא: על כל כבוד חופה, (מצוה גוררת מצוה: ירננו על משכבותם, דהיינו שיאמרו שירי המעלות ליולדת, מצוה גוררת מצוה: וחרב פיפיות בידם, דהיינו שיקיימו ברך הנולד מצות מילה.
(מפי ר' משה הויזר)
וכתוב זה בתהלים נדרש גם דרוש של הדיוטות כגון, יעלזו חסידים בכבוד, כלומר החסידים יאכלו כבד וכו'. ויש המוסיפים דרוש בענין עבירה גוררת עבירה על דרך מה בין ראשונים ואחרונים, וכן למשל: הראשונים שהיו מוזהרים בחופה וקידושין סדרם: תחילה חתונה, אחר־כך ברית־מילה, אחר־כך פדיון הבן, ואילו האחרונים שאינם מוזהרים בחופה קידושין, סדרם הפוך: תחילה ברית מילה, אחר כך חתונה, וכשמגעת שעת פדיון הבן כבר הם לאחר הגט.
559 מעשה בבחור, שאהב נערה פלונית שהכל ראו רישעותה גדולה והוא ראה יפיה גדול, ולפי שאביו לא הסכים לשידוך, ברח עמה לעיר אחרת והעמידו חופה. אך לא יצאו ימים מרובים, חזר לבית אביו, וכולו תחנונים:
– אבי, הצילני, תן לי דמי־כתובה, והריני נותן לה גט ונפטר מאותה צרה.
אמר אביו:
– נאה נאה, אך מה אירע לך, שלא ראית בה תחילה מה שראו הכל?
פתח בנו ותיאר לו הלילות, שבהם היה מטייל עם פלונית, וביותר תיאר זיוה של הלבנה, שכוחה קסמה כבר נודעים מפי משוררים ושיריהם.
אמר אביו:
– כל ימי לא הבנתי דברי המשורר האלוהי: יומם השמש לא יכבה וירח בלילה – מילא, שמש שאורה עז ולוהט הכל יודעים מכתה קשה, אבל ירח שאורו קלוש וצונן מה מכתו? עתה הבינותי.
(מפי הרב ד"ר יהושוע עוזר פרוסט)
ואוסקאר אברהרדט מביא מעשה באיש ואשה, המטיילים משועממים ואדישים והיא מזכירה אותו לילה רחוק שבו התוודה בפניה על אהבתו והיא שואלתו, אם עודו זכור לו והוא משיב כלשון הפתגם: כן, הלילה אינו ידיד האדם (געדיכ’טע אין פ’ראנקפורטער מונדארט, חוברת א' ליפסיא־פ’רנקפורט, עמ' 6)
560 מעשה בר' ישראל משה מלמד בטולטשין, שאומנותו לא היה בה כדי לפרנסו וצירף לה אומנות אחרת – מכירת־פתקי־גורל. ביקש לידע מה מספרים זכו בהגרלה פנה לחברו, מלמד ומוכר פתקים גם הוא, היושב בעיר הגדולה, כי יודיעו על כך. כשבא חברו להודיעו, כי מספרים קרובים למספריו זכו בפיס הגדול ואילו מספריו שלו לא זכו ולא כלום, ניסח הודעתו על יום נפול הפור לאמור:
יפול מצדך אלף ורבבה מימינך – ואליך לא יגש.
(מפי י.גבאי)
וליבאוויטש, השומע יצחק, ח“ג סי' מ”ב מעשה בסוחר שטרי גורל שפגם בכבוד צדיקם של חסידים ואחר־כך כשאותו צדיק בא לעיר, בא לפניו אותו סוחר והעמיד פנים של מבקש ברכה למסחרו, אמר לו הצדיק: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ואליך לא יגש. הכוונה: המספרים מימין ומשמאל של שטרותיך יזכו בגורלם אלפים ורבבות, ואליך לא יגש המספר המאושר, רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה.
ושימוש מבודח אחר באותו כתוב הוא מעשה ברב שנתלה בכמה רבנים, שנדרשו לברך את החיילים היהודים, היוצאים בכלל צבאות הצאר למלחמה, אמרו להם: הנה אתם יוצאים בתוך חיילים אחרים שאינם בני ברית, ולואי ויקוים בכם: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך – ואליך לא יגש.
561 מעשה בר' הירש צוקר, נדבן גדול שלא היה מכלל הבקיאים, ששאל לו לחזן הסומא בברודי:
– אני מחזור גדול לפני ומשתבש, ואתה אין אפילו מחזור קטן לפניך ואינך משתבש – הכיצד? השיב לו:
– כתוב מפורש הוא: ואין מחזור ליראיו.
(מפי אבי מורי)
והשחוק הוא בכתוב: ואין מחסור ליראיו. והובא החידוד בנוסח מגומגם ב“יידישע פּרעסע” להילדסהיימר. ולענין השחוק הזה (חסר – חזר) ראה ר' שם־טוב פלקירא: “ואל תרבה בתשמיש כחסרים / אשר טבעם כטבע החזירים” (בתי הנהגת הנפש, הוצ' מחברות לספרות, עמ' 76), ובימינו ראה נ. אלתרמן על העדר צירים בישובות הכנסת: “אך בכל זאת: אם יש בה מאה ועשרים / שליחי־עם נבחרים כשורה, / ומאה ושבעה מתוכם חסרים – / זוהי כבר חסירות גמורה” (“גרעון של ממש”).
562 מעשה ברבי מורי שדיבר על אותו שנשאל, מה אדם עקיב ומה חילופו והשיב: היום כך ומחר כך – הרי אדם שאינו עקיב; היום כך ומחר כך – הרי אדם שהוא עקיב. אמר אבי מורי:
– ולימוד גדול אנו למדים מתשובתו, דהיינו שהכל תלוי בדגש, וכך אתה מוצא בכתובים, למשל: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך – אם הוא מכוון לאוכלים ואינם עושים כך קריאתו: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך – אם הוא מכוון לעושים ואינם אוכלים כך קריאתו: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
(מפי אבי מורי)
וראה דרוינוב סי' 2949 המביא בדומה לחידוד שלנו להגדרת ההבדל בין מי שדעתו תקיפה ובין מי שדעתו קלה.
563 מעשה בבוּר, שעלה לגדולה ונתעשר הרבה והתחילו נוהגים בו כבוד ונתמנה גבאי־בבית־המדרש ולימים נתגדל בלבו עד שהיה יורד לפני התיבה ולימים מינה עצמו בעל־קורא ובעל־תוקע. תחילה היו בעלי־הבתים מתאפקים למשמע שיבושיו בתפילה ובקריאה, לבסוף נמלא חלל בית־המדרש צחוקם. פעם אחת, בשעת קריאת התורה, גבר הצחוק ביותר, בא אותו גבאי לפני הרב בגערה:
– מה כבוד הרב יושב ומחשה, האם התורה מצוה לבייש אדם ברבים?
השיב הרב:
– מה אעשה והחכם מכל אשם אמר: בוּר קרא – ויחפירהו.
(מפי אבי מורי)
ולשון הכתוב: בוֹר קרא ויחפרהו, והשחוק בוֹר – בוּר מצוי. ולענין השחוק כרה – קרא ראה מעשה המלבי"ם, שנשאל לענין תקנת רבינו גרשום מאור הגולה על איסור פתיחה של מכתב וקריאתו; ומה דין התקנה בימינו, שנוהגים מכתבים גלויים ופתוחים? הישב: כבר אמרה הגמרא: על הפתיחה הוא חייב על הקריאה לא כל שכן. והוא שחוק במאמר הגמרא לענין כי יפתח איש בוֹר, שאמרה: על הפתיחה הוא חייב על הכרייה לא כל שכן (ב“ק נ”א, ע"א).
564 מעשה בגבאי שעמד לבנות בית־יתומים בקהילתו ופנה לבני עירו מעבר לים, שירימו תרומותיהם, והללו נתעוררו ושלחו סכומים גדולים, והוא כבר השיא בהם בתו אחת ובתו אחרת, ולא התחיל בבנין. לימים בא אחד המתנדבים מעבר־לים, הראה לו הגבאי את המגרש, שעליו עתיד לעמוד אותו בית־יתומים. שאל האורח בתמיהה:
– צא וראה, כמה כבר אכל הבית הזה ועדיין אין אפילו אבן אחת.
היה שם לץ אמר:
– הוא שאמר החכם מכל אדם: אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אבן.
(מפי אבי מורי)
והשחוק הוא בכתוב: זה דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. הביטוי: הבית וכדומה אוכל כלומר מכלה, הוא ביטוי שגור, וראה זלמן שזר מעשה בבנין תלמוד תורה בעיר מולדתו, שנמשך שנים, “אמרו בעיר כאלפיים רובל כבר “אכל” הבנין ודאי יאכל עוד אלף עד אשר ייגמר. ואני לא הבינותי היטב את המליצה כיצד “אוכל” הבנין כסף” (“כוכבי בוקר” תש"י, עמ' 28).
ולענין חילופי און – אבן ראה ר' עמנואל הרומי, שכתב כשחוק לענין הכתוב: השמר אל תפן אל און לאמור: אם אתה חכם ונבון, מה פירוש אל תפן אל אבן, ואען ואומר זה ידוע אף לקטנים, כי בעת שישליכו הנערים האבנים, אין לפנות אז, פן ישחיתו הפנים.
565 מעשה באריה מלך החיות, שחלה את חליו, וכינס את עבדיו וציום להריח ריח פיו לומר מהו. בא לפניו החמור והריח את ריחו הרע, אמר בשמחה:
– אשריך שנתקיים בך: דבש וחלב תחת לשונך ואשרינו שנתקיים בו: וריח אפך כלבנון.
שמע האריה דברי כחשו, טרפו ואכלו לאמור:
– ואילו אתה מתקיים בך: ותקות חנף תאבד.
בא לפניו הכלב והריח את ריחו הרע, אמר בבכיה:
– אוי לך שנתקיים בך: ועלה באשו ותעל צחנתו ואוי לנו שנתקיים בך: זבובי־מות יבאיש יביע.
שמע האריה דברי חוצפתו, טרפו ואכלו לאמור:
– ואילו אתה נתקיים בך: למה יקלל הכלב המת את האריה החי.
בא לפניו השועל, עשה עצמו כמי שלקה בנזלת ופתח ברוב עיטושים, אמר:
– עד שאני בא לבחון מה נתקיים בל נתקיים בי: כתר לי זעיר.
(מפי פייבוש בקר)
עוקצה של תשובת השועל על דרך הכתוב: כתר לי זעיר, היא במה שהתיבה כּתר (=חכה, המתן) היא למשמע־אוזן כתיבה: קאטאר (=נזלת). ואולי השחוק הוא כפול, כלומר במה שהתיבה: זעיר (=קטן) היא למשמע אוזן כתיבה הגרמנית: זעהר (=מאד). וראה מה שמביא ליבאוויטש, משמו של ר' ביינוש מניקלשפורג, השומע יצחק, ח“ג, סי' קכ”ד: כתב לי זעהר שלושה או שני שבועות – כך התחננו היהודים אל הגנראל, ששם משפחתו היה זעהר ושגזר עליהם מתן חמש מאות אלף מעות ואם לאו – יתנם להרג.
ובדיחתו היא נוסחה מחוכמה (שחוק הכתובים) של משל, שניתן לו גם ניסוח בלשוננו, כפי שמביאה א. א. הברמן במהדורת משלי איזופיטו ושם מעשה האריה, שהוצרך לילך לדרך רחוקה ובחרו החיות את הזאב למלך ונשבע שלא ימית בעל־חי אלא במידת הדין והיושר. יצא הזאב לתור במלכותו ולא היה לו מה יאכל עד שחלה, פגע בו הצבי נתבקש להריח ריח פיו, הריח הצבי ואמר: ריח רע יוצא מפיך, אמר הזאב, כי לפי שדיבר רע במלך ראוי להרגו בדין והרגו ואכלו; לימים חזר הזאב ורעב פגע בכבש ונתבקש גם הוא להריח ריח פיו, ידע הכבש מה שעלתה לצבי, אמר: ריח פיך כריח השדה, אמר הזאב, כי לפי שדיבר שקר לפני המלך ראוי להרגו בדין והרגו ואכלו, לימים חזר הזאב ורעב פגע בשועל, ונתבקש גם הוא להריח ריח פיו, השיב השועל: “גם אני חליתי משום הריח, שאבד ממני מסיב הקור” (חוד חידה ומשול משל, תדפיס מסיני, ניסן תש"י, עמ' 10). השינוי, המעביר את התפקיד מן האריה לזאב, נימוקו עמו – הערמה על תנאי שמירת הדין, ואינו בנוסחאות אחרים.
להערת המהדיר שם, כי לא מצא מקור למשל זה כבר העיר אלכסנדר שרייבר (סיני, קס“א–קס”ב) כי מקורו ברומולוס הוצ' אסטרליי, וכן העיר על מאמרו של דב הלר: דאס העברעאישע אונד אראבישע מערכאן (המשל העברי והערבי) שנדפס באסופת בולטה–פוליבקה פרק ד'). ולשם השוואה של הנוסחאות אעיד על הנוסחה המובאת בפראשמויזלר של רולנהגן, וכן אעיר כי בדורות אחרונים נעזר במוטיב זה על דרך שיר אדוארד לבית באוארנפלד במשלו: האריה החולה, והוא כנוסחה שלנו, אלא שהנדרשים להריח את ריחה של מערה הם שלושה: החמור – הוא אומר את האמת, כי המערה כריח־הסירחון והוא נטרף מיד; התיש – הוא אומר שקר כי המערה כריח־בושם ואף הוא נטרף; השועל – הוא משתמט בחולי־הנזלת; האריה נותן לו צלע־החמור לאמר: מי שיכול להכחיש את הריח, סימן שחטמו עדין בתכלית.
566 מעשה בחקרן, שחיבר פירוש על חמש מגילות, ישב ושקד על פירושו לשיר השירים, הגיע לכתוב: שני שדיך כשני עפרים, ראה דרושם: שני שדיך אלה משה ואהרון, נטל עטו וכתב:
ואני אומר: שני שדיך אלה דוד ויונתן.
הביט ברוב הנאה במה שכתב והוסיף:
וזה חידוש נפלא.
(מפי משה גורארי)
567 מעשה בבעל־עגלה, שהיה מתבל דבריו בפסוקים ודורשם כחומר, וסיפר על נסיעה אחת, שהתחבט בה הרבה, אמר:
– אותה נסיעה נתקיים בי ובסוסי הכתוב: ענה בדרך כוחי קצר ימי.
נשאל:
– דהיינו?
השיב:
– דהיינו שיצאתי לדרך וכבר הפלגנו בה והנה סוסי נעצר ואינו זז. אומר אני לו: עינה, כלומר לשון זרוז: אי־נוּ! והוא כאילו לא אמרתי דבר. אומר אני לו: בדרך, כלומר איך אתה עושה לי כך באמצע הדרך? והוא גונח ואומר: כוחי, כלומר כלום נסיעה זו היא לפי כוחי? רואה אני כי כלו כל הקצין, הריני זורק את השוט, פוכר אצבעותי ונאנח: קיצר ימי!
(מפי ד"ר יהודה אבן־שמואל)
ומה שמיוחס לסוס מיוחס לבעל העגלה וראה יל"ג: "העני שבתהלים, אשר התאונן על בעל העגלה שלו וקרא: “ענה בדרך כוחי קיצר ימי!” (“קפיצת הדרך”).
568 מעשה במי שהקשה על הסתירה שבין המגילה האומרת, כי אסתר היתה יפת־תואר ובין המדרש האומר, שירקרקת היתה. השיב מי שהשיב:
– אחשורוש, שטיפש היה, סבור היה, כי היא יפת־תואר, ואליו מרדכי, שפיקח היה, ידע את האמת, ושעל־כן אמר לה: אל תדמי בנפשך, ורמז לה: אַל תדמי, כלומר אלטע דאמע, דהיינו מטרונה זקנה.
(מפי ד"ר א. ב. כהן)
וראה שחוק דומה במחזה יעקב אורלנד (“העיר הזאת”), שבו מתאונן רחמים על קפדנותה של אשתו לאמור: “נכנס לה זבוב בראש שלה ושמו נקיון – – לא נותנת לחיות – – אל תעמוד, אתה מלוכלך; אל תשב, אתה מביא אבק; אל תזוז, אל תצעק, אל תבכה, אל תנשום, אל תחיה, אל תמות, אל – –; אל – – מין אלטע באבע שכזאת”.
569 מעשה בקהילת קורוּליופ’קה, שהיה בה אדם אחד ונקרא בפי כל: מרדכי המן. נזדמן שם עובר אורח, ותמה:
– אי מרדכי לא המן, אי המן לא מרדכי.
אמרו לו:
– מעשה שהיה כך היה: אותו אדם מעיקרו מרדכי שמו ולפי שאימתו היתה מוטלת על הילדים, שביקשו ליהנות מעצי־האגסים שבגנו, והיה חובלם במקלו, אמרו להפרע ממנו. מה עשו, ארבו בליל־הסדר לחלונו לציד שיבוש מפיו ולעשות לו פומבי. שיחק להם מזלם, כי כשהגיע מרדכי לענין דיינו, צעק מתוך בכייה גדולה:
– אלו האכילו את המן… אוי ואבוי המן הרשע… דיינו!
(מפי צבי שטוק)
570 מעשב בחבורה, שישבו לפני הרב והיתה להם תרעומת עליו. אמר אחד:
– רבנו, תמיהה בעיני, כי עשר המכות נזכרו שלא במקומם, בהגדה של פסח ולא במקומה בפרשת תולדות.
שאל הרב:
– בפרשת תולדות למה?
זקף האיש אצבעו כנגד הרב ואמר:
– שהרי פרשה זו נאמר בה: ויתן לך.
זקף הרב אצבעו כנגד הדובר ואמר:
– אילו נכתבו בויתן לך, היא ניחא, אולם לדקדוקו של דבר הוצרכו להכתב בהגדה של פסח.
שאל האיש:
– בהגדה של פסח למה?
השיב הרב, בזקפו אצבעו כנגד השאר:
כי שם נאמר: לך ולך, לך כי לך, לך אף לך…
(מפי ד"ר א.ב. כהן)
ובדיחה זו ניסוחיה שונים, וכן, למשל, מעשה בעני, שבא לפני פסח לקבץ נדבות ובא לחברה לצים, שאל אחד מהם: על שום מה נאמרו עשר מכות בהגדה ולא בפרשת ויתן לך? השיב לו העני: אילו המכות נאמרו בפרשת ויתן לך, הרי הכוונה היתה לך בלבד, אך מכיוון שנאמרו בהגדה של פסח הרי הכוונה לכולכם, שכן נאמר בפיוט שבה: לך ולך לך כי לך לך אף לך (ב. טפר “טאג” גל. 12841). וראה א. שטיינמן: “אנו נותנים את עצמנו, את כל עצמנו לבריאה במתנה שלימה, בהתמכרות גמורה, זורקים עצמנו לתוך חיק הבריאה: הנני כולי שלך! אפילו קורטוב איני עודי שלי בלבד, לך אף לך” (“מנוחה ושמחה”).
571 מעשה בשואל ששאל:
– מהיכן, שכלה וחתן אינם רשאים לדבר זה לזה בלשון אתה ואַת?
השיב המשיב:
שנאמר: ליבבתיני אחותי כלה, ותרגומה: דו האָסט מיר געהערצט.
(מפי אלמוני)
והוא שחוק: הערצען פירושו כפול, כפשוטו (מלשון הערץ = לב) ללבב, וכדרושו (דרך שיבוש של איהרצען לדבר לשון איהר = אתם) כלומר לדבר לשון אתם. ובעברית נעשה נסיון לגזור פועל אָתם וראה ל. וילנר: ואני דיברתי אליך בכבוד ואתמתיך (ספרי שעשועים, כרך ג' 1847). וכן יהודה שטיינברג: “מפני מה היא מאתמת את אבא ואאב מאתם אותה” (דוקטור אורלוב, 1905).
ד 🔗
572 מעשה בר' מוידיל זינגר, שהיו לו חמשה בנין ושנים מהם לא היתה דעתו נוחה מהם. פעם אחת אמר:
– אני נתקיים בי מאמר ההגדה: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.
אמרו לו:
– והרי חמשה לך ומה ראית להחסיר?
השיב:
– לא החסרתי, אלא שהרשע הוא אצלי מכופל.
(מפי מנדל זינגר)
והשימוש בארבעה בנים שבהגדה על דרך החידוד הוא מצוי וראה פ. י. כהן בענין תלמיד חכם, שדרש על עצמו את כל ארבעתם: אני חכם שנאמר: לא לחכמים לחם; אני רשע שנאמר: לווה רשע ולא ישלם; אני תם שנאמר – כי אם תם הכסף; אני שאינו יודע לשאול – שאיני יכול ללוות (ראבבינישער הומאָר, עמ' 71).
וראה יצחק שעהן המביא חידוד על חוקת סוגי הציונים לפי ארבעת הבנים שבהגדה: חכם – הנוסע לישראל, על הוצאות הכלל, חוזר, מניח שיערכו לו באנקיט, נואם בשבח המדינה ושומעיו נהנים; רשע – הנוסע לישראל, גם הוא על הוצאות הכלל, חוזר ומספר, כי מתים שם ברעב ומתכתשים ביניהם ושומעיו קנטים; תם – הנוסע, על הוצאותיו שלו, חוזר ומספר הכל כתומו ולתומו; שאינו יודע לשאול – הנוסע לישראל ולא ראה בה כלום ואינו יודע כלום, שכן לא היה אלא במלונו ובבית קרוביו. (געהערט און געזאן, די אידישע וואלט, כרך 39, גל. 16).
והרב ד"ר משה רום מביא חלוקה ישנה יותר, לפי יחסם של הבנים לתפילה: והוא מעשה באב שאמר: ארבעה בנים לי – אחד אינו מתפלל, שני אינו ידוע להתפלל, שלישי אינו רוצה להתפלל, רביעי אומר שאין צריך להתפלל (אפריקאנער אידישע צייטונג, כרך כ"א, גל. 17).
573 א) מעשה בראובן שנאנח לאמור:
– לא טוב בעולם הזה, ויפה אמרו חכמינו: נוח לו לאדם שלא נברא…
נאנח שמעון וענה:
– ודאי, אולם היש הרבה כאלה?
(מפי ד"ר שלמה ביקל)
ב) מעשה בראובן שנאנח לאמור:
– לא טוב בעולם הזה, ויפה אמרו חכמינו: נוח לו לאדם שלא נברא…
נאנח שמעון ונענה:
– ודאי; אבל כמה זוכים לכך, אולי אחד מאלף?
(מפי מרים מלצר)
ומנואל שניצר מביא מעשה במי שביקר חולה אנוש והשתדל לנחמו. דיבר עמו על האושר והמזל בזה ובבא, אולם החולה מר־הנפש אומר: “אושר… מה הוא אושר? מאושר הוא אך האדם שלא נולד כלל”. שטות – אומר מנחמו – זה הוא אושר, אשר בין מאה אנשים זכה בו, לכל המרובה, אחד". (רבי לאך, איין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאָטן, 1922, עמ' 199).
574 מעשה בחבורה, שדיברו בגנותם של אלא שכבודו של אדם הוא להם כאסקופה הנדרסת. אמר אייזיק סדומי:
– אַל תלבין פני חברך ברבים ואף – אַל תשחיר אותם, הנח ויהיו כעינם.
(מפי אייזיק סדומי)
אל תשחיר כדרך האידיש: עמיצן פארשווארצן דאָס פנים, ופירושו לבייש, וראה כפשוטו בפתגמים: די יידן זענען פ’ארשווארצט גאוואָרן; (פ’ארשווארצט איז פרעה’ס םנים),
575 מעשה בחבורה של תימנים, שישבו ודיברו על עשירות ועשירים, אמר אחד:
– והרי כבר אמרו חז"ל: איזהו עשיר השמח בחלקו!
השיב לו אחר:
– איזהו עשיר השמח בחלקו?
(מפי אברהם פרנס)
ונמצא גם בחידודיהם של בני־אשכנז. וראה אפרים דוידזון, שחוק פינו סי' 1023.
576 מעשה בבן־עניים שהיה במעלת גאונים בתורה וביראה והיו עשירי־הדור מבקשים להשתדך בו וזכה בו אחד מהם ועשה חתונה כיד המלך, ואחרי הסעודה כטוב לב האורחים ביין באה בהם רוח של משובה והתנצחות והתחילו מדברים במעלת היחוס והעשירות, לקנטר את החתן. אמר ראובן:
– וכבר אמר החכם מכל אדם: בצל החכמה בצל הכסף.
אמר שמעון:
– וכבר אמרו האומרים: תורה וגדולה במקום אחד.
אמר לוי:
– וכבר מנו המונים מידות של זכייה ברוח־הקודש: חכם וגיבור ועשיר.
אמר יהודה:
– וכבר הליצו המליצים: ענף עץ אבות.
אמר החתן:
– והלכה כהילל.
לא הבינו כוונתו, העמידו פנים של קושיה. הוסיף ואמר:
– הוא שאמר: הזהרו בבני העניים שמהם תצא תורה, והדקדוק הוא בתיבה: מהם, דהיינו שהתורה יוצאת מהם ולא מאבותיהם החכמים והעשירים והוא זכותם שלהם עצמם ולא זכות ייחוסם. והראיה, בסיום התפילה, בתפילת עלינו, כשאנו מגיעים למלים: ולא מהם – אנו יורקים.
(מפי אבי מורי)
וראה ר' מרדכי רובינשטיין, המביא “בשם גדול אחד שלא היה לו ייחוס למשפחתו שפירש מאמר חכמינו ז”ל: הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, ירצה שבני עניים שאבותיהם היו עניים בדעת אך הנה מהם עצמם תצא תורה ולא מצד אבותיהם הקודמים להם". (הקדמת ספר נעמנה, ירושלים, תש"ד).
577 מעשה בבחור עני, שלא היה לו במה יפדה עצמו מועדת־הגיוס ולא רצה לילך לצבא ולאכול טריפות ונבלות, העמיד פני משוגע ועשה בפני הועדה מעשי־תעתועים, עמדו ופטרו אותו. שאלו לו חבריו:
– כיצד מצליח אדם לעשות עצמו משוגע?
השיב:
– צריך שיהא קצת משוגע, בא הקדוש־ברוך־הוא ומרחם עליו ועושה אותו כולו משוגע כמאמרם: אם אתם פותחים לו כפתחו של מחט הוא פותח לכם כפתחו של אולם.
(כנ"ל)
וחידוד זה מביא מרדכי בוכנר: ספר כזשאנאָוו, רגנסבורג תש“ח, עמ' 193, אולם הוא חסר עוקצו, הסמיכה על מאמר חז”ל. וראה ח. נ. ביאליק: “ויאמר לו אלהים: דוד, הבמעשה־ידי תתן דופי? בי נשבעתי, כי יבוא יום וביקשת לך את השגעון בכל לבבך, וגם צעוק תצעק אלי לתת לך ממנו, ולו אך מעט. – – ויזכור דוד את דבר אלהים על השגעון ויאמר: כי יתן והיה לעבדך מעט מן הדבר הזה?” ("דוד והמשוגע?).
578 מעשה בחבורה, שדיברו בענין מלחמת־ישראל והמשא־ומתן עם צבאות הערבים שנעשה באופן שהאלוף יגאל ידין נשא ונתן עם מצרים וסגן־האלוף משה דיין נשא ונתן עם עבר־הירדן. אמר מי שאמר:
– סידור זה נעשה, שידעו הכל, כי יש ידין ויש דיין.
(מפי אלמוני)
ולשון חז“ל: לית דין ולית דיין. ולשון: יש ידין ויש דיין הובא לעניננו ככותרת ב”מעריב" ואילו רו“ן (“הארץ” גל. 8914) נקט לשון המימרה כמקורה וכתב: שלא יוכלו להגיד המלעיזים כי לית דין ולית דיין”.
579 מעשה בר' יוסל ז’ופּ, מליצני ברודי, שנזדמן ללבוב וראה לויה של אחד מחשובי הקהילה ומנהגי־הלויה כדרך המשכילים – הארון מוטל בעגלה מהודרה ושני סוסים מיופים מושכים אותו והקהל חבושים צילינדרים ופוסעים בדממה. עשה פנים של ברייה, ספק כפיו וזעק:
– הוי ארון הוי הודו!
(מפי אבי מורי)
ר' יוסל ז’ופּ המכונה גם יוסל ברודר, (וראה עליו נ. מ. גלבר תולדות יהודי ברודי). המלחמה בהולכת מתים בעגלה, שנתגלעה בברודי וניתנו לו פנים של זעף בתוכחתו של ר' שלמה קלוגר (ראה תולדות שלמה לנכדו, ובספרי: ממחוז הילדות), ניתנו לו פנים של שחוק בחידודו של ר' יוסל ז’ופּ. וכל עצמו של החידוד החלפת אות רי“ש בחברתה הקרובה לה למראה דל”ת, שכן לשון הגמרא הוא: הוי אדון הוי הודו. וראה בוקי בן־יגלי, המספר על שליט בטהרן, שאסף ספרי היהודים וצווה לקברם "ובבוא המסע עד קצה גבול רחוב היהודים וירימו כולם את קולם ויבכו ויספדו לו: הוי ארון הוי הודו (“קבורת נשמות”).
580 מעשה בחבורה של בטלנים שישבו בין מנחה למעריב מאחורי התנור בבית המדרש וגילגלו בענין עשירי־ישראל ועשירותם.
שאל ראובן:
– קיימא לן, שכל העשירות הגדולה היא בידי הבארון רוטשילד, ומהיכן עשירותו של הבארון הירש?
השיב שמעון:
– שני מיני עשירות הם בעולם – כל מיני ממון שהניח קורח באוצרותיו ואלה נטל רוטשילד; וכל מיני ממון שהניחו כל הדורות על קרן הצבי – ואלה נטל הירש; וסימנך, כשלמדנו חומש בחדר היינו אומרים: צבי – דער הירש.
(מפי פייבוש בקר)
וראה מ. ד. ברנדשטטר, דברי אשה: “וכה נניח אנחנו את מעותינו, כשאמרי אנשי, על קרן של ר' צבי”, ותיקון בעלה: “זוגתי תחיה תירא, פן נניח אנחנו מעותינו על קרן הצבי”. (באנק למסחר ולחרושת המעשה").
וכן ראה שלמה אטינגר הנותן בפי סרקלה המתפארת ביחוסה: און דער חם צביעס שוואגערס זיידע און מיין עלטער זיידע זענען גוועזן פ’ון מוטערס צד לייבליכע מחותנים, (סערקעלע, מהדורת ורשא, תרל"ו, עמ' 9), כלומר וסב גיסו של חם צביעות ואבי סבי היו מצד אמא מחותנים ממש. וכמובן, כך נתסרס לה שם חכם צבי.
581 א) מעשה במורה בגימנסיה הגרמנית בברודי שבחן תלמיד יהודי בגיאוגרפיה ושאל אותו:
– וועלכע זעען קענען זי אין אייראָפּא, כלומר מה אגמים אתה יודע באירופה:
התלמיד שלא ידע באותו ענין עד מה, השיב במרוצה:
– זה כפרתי, זה חליפתי, זה תמורתי, זה התרנגול…
(מפי ג"ר א. דובשיץ)
ב) מעשה בגוי שהתפאר במסעיו ופירש שמות הימים שהפליג בהם, אמר:
– ראיתי נאָרדזעע וראיתי זידזעע… (=ראיתי ים צפון וראיתי ים דרום).
אמר לו יהודי:
– עם זאת ספק בעיני, אם ראית הלילה הזה
(מפי ד"ר ישעיה פגי)
והשחוק הוא בדמיון שבין התיבה העברית זה (ההוא) ובין התיבה הגרמנית זעע (בזכר אגם, בנקבה ים).
582 מעשה באדם, שהתאונן על אשתו שאין פיה נסגר וכבר דעתו מעומעמת עליו מרוב דיבורה, אמר:
– אשתי נטלה עשרים ושבעה קבין של דיבור.
אמרו לי:
– מה אתה סח הרי בסך הכל ירדו עשרה קבין ותשעה נטלו נשים.
השיב:
– אבל מה אעשה ואשתי מדברת בשלוש לשונות?
(מפי ד"ר אשר בבלי)
וראה ענין השאלה, על שום מה כפל־לשון, עברי ואידיש, והתשובה: יהודים צרותיהם מרובות כל־כך, שהדיבור עליהן לא די לו בלשון אחת (די שטימע, מכסיקו, מדור: לאַך אַ ביסל, 1941)
583 מעשה בחבורה שגלגלו בענין הכתוב: ואהבת לרעך כמוך, שדרשו אותו חכמינו: ברור לו מיתה יפה, שאל מי ששאל:
– מיתה יפה כיצד?
השיב מי שהשיב:
– ארבע מיתות בית דין, שרפה – בנר של הבדלה, סקילה – באתרוגים מהודרים, הרג – בסכין של מילה, חנק – בציצית כשרה.
(מפי אלמוני)
ולענין ההלכה (כתובות ל“ז ע”ב) היו שפירשו: ואהבת לרעך לשון רָעים שבך שנתחייבו מיתה, ברור להם מיתה יפה (הערת רמ“ה ביד רמה על סנהדרין וראה אליעזר אריה פינקלשטיין מבוא למסכתות אבות ואבות דרבי נתן, ניו־יורק תשי”א, עמ' נ'). ויצחק אשכנזי, אוצרות פון אידישען הומאָר, סי' 35, מביא בברכת ראש השנה למפלגת המזרחי: כי מפלגת אגודת ישראל תלחם בה בסכיני־מוהלים, תתלנה על ציצית פסולה ובאחרונה תטביענה בכף־מי־מקואות בהסכמת האפיפיור.
584 מעשה בראובן ושמעון, שדיברו על מאמר חז"ל: עני חשוב כמת, אמר ראובן:
– אינו כן, והראיה תן לעני ליטרא בשר ולוג יין אם לא יזללם ויסבאם כהרף עין, תן למת ליטרא בשר ולוג יין אם יגע בהם אפילו מקץ שנה תמימה.
אמר שמעון:
– במה ניכר אדם אם הוא איננו מת או מת? בא הרופא ומניח נוצה מתחת לאַפו, היא פועלת – סימן שהוא חי, היא אינה פועלת – סימן שהוא מת. במה ניכר אדם, אם הוא איננו עני או עני? הוא נוטל נוצה וחותם שטר; הנוצה פועלת – סימן שאינו עני, אין הנוצה פועלת – סימן שהוא עני. שעל־כן אמרו חז"ל: עני חשוב כמת.
(מפי שמואל זינגר)
נוצה כמו Penna פּען פירושה כפשוטה גם עט, שתחילתו כנודע נוצה המתוקנת לכך. ויש גם פירושים מבודחים אחרים בין במטבע קצר ובין במטבע ארוך. וכן, למשל, מביא יהושע זינגר מעשה בעני שבא לעיירה ובא לבית הכנסת ונכנס הרב עמו לכלל שיחה וראה כי הוא בן־תורה, שמע על כך הגבאי וקראו לביתו לליל שבת וסעד על שולחנו ואף ישן בביתו. למחרת עמדו הגבאי ואשתו לילך לתפילה ראו כי אורחם עודו ישן, העירו אותו ואמרו לו, כי יוכל ליטול לו חמין ולבוא לבית הכנסת. בשעת התפילה ולאחריה תמה הגבאי, שהאורח לא בא וכשחזרו הוא ואשתו לביתם התישבה להם תמהתם – האורח גנב מביתם ממון וכלים יקרים ונעלם. בא הגבאי לפני הרב וסיפר לו כל אותו מעשה, אמר הרב, כי עתה נתחוורה לו כוונת מאמרם: עני חשוב כמת – כשם שמת אסור להניחו בלא שמירה, אף עני כך. (“דער אידישער זשורנאל”, גל. 13588).
וענין בחינת הנוצה נשלב גן בפולמוס המשכילים על הלנת המתים וראה שימושו המבודח בפי א. ד. גוטלובר, השם בפי קברן דברים אלה: “האמינו לי, כי שקר וכזב הוא, כי יהודים נקברים בטרם מועד – שקר! אין יהודי נקבר בטרם מועד. האמינו לי, הנוצה הוא הטוב שבסימנים. אם הנוצה אינה זעה, על שום מה ייקבר. ודאי, אילו הנוצה היתה אך זעה, שוב לא היו ממהרים כל־כך לקבור. בחיי, אבות אבותינו לא היו משוגעים, שהיה מתרחש בימיהם, כי היו סוטרים כלאחר־יד את המת, אם היה זע אחרי מותו; כי ממה נפשך: מה אתה, מה אתה זע? לך למנוחתך. אלא מאי? שמא לא מת כלל? – שקר! – אין זה באפשר, הרי הניחו לו נוצה על אפו. אלא מאי, הרי זה הלא־טוב, רוח טומאה, רחמנא ליצלן! ובכן, הרי לך סטירה ולך…” "דער גלגול, איין הומאָריסטישע ערציילונג, והוא עיבוד של גלגול נפש ליצחק אַרטר וראוי להשוות).
585 מעשה ונתגלגל הדיבור על דרכי־הריקלמה של המורים לסטינוגרפיה, המבטיחים ללמדה בשעה קצרה ביותר. אמר יעקב מימון:
– הללו נתעלם מהם כלל גדול בתורה הזאת: דרכה שהיא נלמדת ביד אחת אך לא על רגל אחת.
(מפי יעקב מימון)
והחזרת ההוראה המושאלה לפשוטה מעשה החיילים הנכים קטועי יד או רגל שהוציאו עתון־היתול בשם: על רגל אחת.
ולענין שחוק יד – רגל, הרי בכמה לשונות פשוט מעשה בבחור, שרצה לשאת אהובתו לאשה ואביה סירב: הראשון ביקש את ידה והאחרון כיבד אותו ברגלו.
586 מעשה בחבורה, שדיברו על סיבוכי המדינות בעולם ועל סכנת פצצת־האטום והרס־העולם, אמר משה מרדכי שוויצר:
– חכמינו אמרו: שית אלפי שנין הוה עלמא, חוששני כי העולם שלנו לא ידקדק בחשבון ויחסרו מעט.
(מפי אברהם דרום)
587 מעשה בחבורה שגילגלו בתפיסה, הרואה את הדורות פוחתים והולכים והזכירו דעתם של חז"ל בסוגיה זו. אמר מי שאמר:
– באמת, קשה לעמוד על דעתם, שמכאן אמרו: אם הראשונים כמלאכים – אנו כבני־אדם, אם הראשונים כבני־אדם – אנו כחמורים; ומכאן אמרו: הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם אדם בפני שכינה קוף בפני אדם, מה אנו, הדורות האחרונים: חמורים או קופים?
השיב מי שהשיב:
– היא־היא הבחירה החפשית.
(מפי אלמוני)
למנגנונה של הבדיחה, שעוקצה לגבולה של חירות הרצון, ראה מה שמביא רודא־רודא משמו של איש פרוסיה המזרחית: “רואה אתה, מידה היא המהלכת אצלנו: הפקיד הקטן מוכרח להיות שרוי בשלום עם ממונה־הרשות. האזרח מבקש להיות שרוי בשלום עם ממונה־הרשות. הבדל־הגוונים זה בין מוכרח ובין מבקש היא־היא החירות האזרחית שלנו”. (“קראָקאָדילטרערען”, הוצאת צ’ולנאי, ברלין, 1933, עמ' 229).
ה 🔗
588 מעשה ששאל מי ששאל:
– נאמר על רב שהיה רגיל לישב בשערי טבילה והיו הנשים יוצאות, נשאל אם אינו ירא מפני יצר הרע, השיב: דמיין באפאי כי קאקי חיוורי, כלומר שהן דומות בעיניו כאווזים לבנים. ושאלה היא, מה אווזים דווקא?
השיב מי שהשיב:
– כל בהמה ועוף שאתה שוחטם יש בהם חלקים שהם יפים לשימוש, אם של אכילה אם של לבישה וכדומה, ויש בהם שאינם יפים לשימוש. ואילו אווז הכל פה בו לשימוש: הבשר – לבישול, השומן – לטיגון, – הכרעיים – לקרישה, המעיים – לצליה, העצמות – לדישון, הנוצרות – לקולמוסים, הפלומה – לכסתות והכל כיוצא בזה, פרט לחרטום שאינו יפה אלא לקשקוש. ואם תדייקו תמצאו, כי אף האשה כך.
מפי משה שלמי)
589 מעשה בחבורה, שדיברו על ישראל ותכונותיו, אלא מפליגים לשבח ואלה מפליגים לגנאי, אמר מי שאמר ברוב התרגשות:
– ואני לאלה שאמרו: ישראל אם אינם מלכים בני מלכים הם.
השיב מי שהשיב:
– אַל תתרגש כל כך, שמא תחזק את אלה שאמרו: מאבי־מלך נתעברה שרה.
(מפי ד"ר אשר בבלי)
590 מעשה בשני בחורי־ישיבה, ראובן ושמעון, שטיילו ברחוב של כרך, ראה ראובן חבורה של נערות נאות. אמר:
– צא וראה כוחו של יצר הרע, שאפילו שלמה המלך, כשביקש לדמות אהבת האבות לבורא, אמר: על כך עלמות אהבוך.
נתן שמעון עינו בחבורת הנערות, אמר:
– עלמות אלו דין שתבערנה כנרות.
שאל ראובן:
– כל כך למה?
השיב שמעון:
– כי כמותן כנרות חנוכה: הנערות הלו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד.
(מפי אלמוני)
והחידוד נערות־נרות פשוט והובא בכמה דוכתי, וראה מ. ד. ברנדשטטר: “אכן נודע הדבר – קרא ר' מאיר’ל ל. בקול גדול, הנערות הללו קדשות הן ואין לנו רשות להשתמש בהן ואף לא לראותן בלבד, ולנו להודות ולהלל לשמו הגדול והקדוש שיצאנו מדין עריבות שלהן ואין אחריותן עלינו עוד” (דברים כהוויתן).
591 מעשה בחבורה שדיברו על השחוק של חילופי אותיות, שמשוררינו בתקופת ספרד היו מצוינים בו, נאנח מי שנאנח:
– ועתה אין אתה מוצא לו שיור.
ניחמו ר' מיכל רבינוביץ:
– אבל שיור־מעט אתה מוצאו באחינו הספרדים, כשהם יוצאים בראש השנה מבתי המדרשות שלהם, ומבקשים לברך זה את זה ברכת תזכו לשנים רבות הם מברכים דרך הלצה ברכת תזנו לנשים רבות.
(מפי ר' מכיל רבינוביץ)
וראה ר' קלונימוס בן קלונימוס המביא חידודי־ברכות, כגון: “תבלה ותחדש זבובים ויתושים / תבלה ותחדש כנים ופרעושים” (“אבן בוחן”). ולחידודינו ראה נפתלי הירץ ווייזל: “הלבעבור חלק מצער תשחית נקמתך / אל אזני נשים רכות נשמיע סודך” (שירי תפארת).
592 מעשה באשה, שבאה לפני רופא וקבלה על מיחושי־אצטומכה. אמר לה:
– לכי לבית המרקחת וקני לך את התרופה הקרויה בפי העם נר, וככל שיתחדשו המיחושים תשתמשי בנר זה.
לימים באה ואמרה:
– אכן, הנר מביא הקלה־פורתא, אולם זו עקה שצריך לחדשו ולחזור ולחדשו.
שאל הרופא:
– ומה היית רוצה, שאתן לך נר־תמיד?
(מפי ד"ר י. רותם)
נר – כינוי לתרופה המכוּנה בּלאַדוֹנה.
593 מעשה בחבורה שישבו בבית המדרש וגלגלו במלחמת רוסיה ויפאן. אמר ראובן:
– מצביאם של צבאות רוסיה, קורופּאטקין, אמר כי יכבוש את קוריאה ויכפה על יפאן את השלום בבירתם טוקיו, והנה אך הגיע צבאו לנהר יאלה ונבוֹס תבוסה ניצחת.
אמר שמעון:
– כן, כן, כמותו כאותו שביקש להיות בעל־קורא ובעל־תוקע והנה אך הגיע ליעלה ואבדו עשתונותיו.
(מפי ד"ר אשר בבלי)
ובראשית מלחמת אמריקה־קוריאה ב־1950 היתה פשוטה בדיחה: חוששני כי סטאלין יהא חייב לקרוע קריעה על קוריאה (יצחק שעהן, די אידישע וועלט, כרך 38, גל. 28)
594 מעשה בחבורה, שדיברו על קלקולם של הבריות ועל מידת היושר שנתעקרה, אמר מי שאמר:
– יפה מאמר הבריות: יושר מת.
נשאל:
– אנו אומרים בתפילה: סתרו יושר ואתה אומר על סתרו של השם כי מת.
השיב:
– מה אעשה ותיבה יושר נוטריקון י’תגדל ו’יתקדש ש’מיה ר’בה.
(מפי מנחם גלרטר)
ולשון הפתגם: יושר איז געשטאָרבען (=יושר מת). ובדומה לו: ישור איז אויף יענער וועלט (=יושר הוא בעולם הבא). וכן: נישטאָ קיין יושר, והוא כלשון הפיוט: סתרו יושר, וראה י. ח. ברנר: “פטור־נו, תמיד אין מקום, תמיד גערות, חרפות, זלזולים, פגעים – והיושר נעדר, היושר נעדר” (“שכול וכשלון”).
595 מעשה בבחור זקן, שכל שידוך שניסו לשדכו לו, לא יצא לכלל־פעולה, ועמד ברווקותו. קבל:
– גם אביון אני וגם פנוי ומה יהא בסופי?
שאל אותו ר' שלום ברש:
– בן כמה אתה?
השיב:
– בן שלושים וארבע.
אמר לו ר' שלום:
– דל בכיסו ודל בשנותיו ועודו רווק – אין לו תשועה.
(מפי אשר ברש)
596 מעשה במי שבא לפני רב וביקש היתר הוראה. ניסה הרב לבוחנו, נטל מיני מאכל והגישם לפניו, שאמר בלבו, כי מתוך ברכתו של זה יבין הבחנתו בברכות. לא ידע ההוא מה ברכה יברך, נפטר לצרכים קטנים חזר והתחיל מעמעם בלשונו ושוב נפטר לצרכים קטנים.
אמר הרב:
– עתה נתחוור לי מאמרם: רואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול־תורה. וכוונתו על דרך הליצנות: פיש־פיש ולא מצא.
(מפי משה ראטינר)
והמספר ייחס החידוד לר' יוסף שאול נתנזון והוא רחוק ובאמת נתלה ברבנים שונים, וודאי היא בדותה של ליצנים סתם, והשחקו בכפל־הקריאה פשפש (חיפש), פיש־פיש (באידיש נזהא להסכת־רגלים). וראה ר' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 315: ליד הקשר יתעטש (מלמטה) הנגר, והפירוש כשהנגר נתקל בקשרים הקשים הוא מתרגש, שופך קדרתו, מתעטש והוא נבוך ואינו יודע מה יעשה.
וענין פּיש־פּיש הוא גם קריאה של תמיהה או התפעלות ופשוטה המימרה, כי אין בין צדיק וצדיק אלא פיש אחד, דהיינו פלוני חסיד אומר על רבו: רבי שלי יחיה פּיש־פּיש; נענה לו אלמוני חסיד ואומר על רבו שלו: רבי שלי יהיה פּיש־פּיש־פּיש. ומובן כי השחוק הוא בכפל המשמעות של התיבה. ולענין שימושה ראה מ. ד. בראנדשטטר הכותב: “פּישש פּיששש לויתן זה דג־רקק הוא, שמעתי אומרים שהחתן איננו לא דוקטור ולא כלום” (“מקריניצא”). וכן, ההומוריסטן, החותם יוסל גרינר, הכותב בסטירה שלו בשם: אַ צדיק אין פּעלץ (=צדיק בפרווה): “זיי קענען זיך נישט אָפּרייסן פ’ון רבינס טיש / ווער שמועסט אונזער טשערמאן – איז דאָך גאָר פּש–פּש–פּש” (פערוורסט, 28 במאי 1950), כלומר: אין הם יכולים להנתק מעל שולחן רבי, כל־שכן היושב־ראש שלנו הוא עד מאד פּש–פּש–פּש.
597 מעשה בבית כנסת בוילנה שנזדמן בו לשבת חזן שעשה תפילתו בנעימה שכולה כקסם אחד ובנוסח שכולו כשיבוש אחד. אמר אליקום צונזר:
– אַזוי ווי תורה האָט קיין שאץ נישט אַזוי האָט דער ש"ץ קיין תורה נישט.
(מפי בנו קלמן צונזר)
ושיעורו: כשם שהתורה אין לה מידת הערכה כך השץ הזה אין בו תורה, והשחוק הוא בתיבה ש"ץ (=שליח ציבור) הנשמעת כתיבה שאץ (אוצר, ערך) וכבר שעשע בו, אולם לצד השבח, ר' אהרן ילינק בדבריו על החזן לשמה זולצר.
598 מעשה בחבורה שדיברו בענין דרכה של אידיש, שאל מי ששאל:
– מה טעם חתן נקרא בה לשון איידים וחותן נקרא בה לשון שווער.
השיב מי שהשיב:
– מעשה בחותן שהבטיח לחתנו נדוניה של עשרים אלף זהוב, כשהגיעה שעת פרעונה אמר: לא דובים ולא יער, הבטחתי חמשת אלפים בלבד. קראו החתן לדין תורה, שמע הרב טענת החתן נסמך על לשון חז“ל: המוציא על חבריו עליו הראיה, ופסק: עדים! אחר שמע טענת החותן נסמך על לשון חז”ל: המודה במקצת ישבע, ופסק: שווער!
(מפי אייזיק סדומי)
עיקרו של החידוד הוא בשווי־הצלצול של התיבה האידית: איידים (=חתן), ושל התיבה העברית: עדים, ובכפל ההוראה של התיבה האידית: שווער מלשון שוועהר (=חותן), מלשון שווערען (=להשבע).
599 מעשה בליצן, שבא לדרוש במשנה האשה הנקנית, אמר:
– האשה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר, בביאה – מאי כסף? דינר, דהיינו רעם, ואם דינר הוא רעם, הרי שטר הוא ברק וביאה היא קשת. ואם תשאל, מה בין הקשת שבשמים ובין הקשת הזאת, אומר לך: ראשית, קשת ראשונה לאחר הגשם וקשת אחרונה לפני הגשם. ושנית, קשת ראשונה ברכתה זוכר הברית וקשת אחרונה ברכתה זיכער אַ ברית.
(מפי אבי מורי)
השחוק הוא בדמיון־הצלצול של התיבה דינר = מטבע, והתיבה האידית דינער או דונער = רעם, וכן של התיבה העברית זוכר מלשון זכירה והתיבה האידית זיכער = וודאי; התיבה ברית שימושה כפול, ראשונה כקיצור ברית קשת ואחרונה כקיצור ברית מילה, ואף הקשת עצמה משמעותה כפולה גם כקשת בשמים, גם כלשון נקיה. וראה מה שדרשו לענין הכתוב ותשב באיתן קשתו.
והשעשוע זכר־זיכער הוא גיוון דו־לשוני לשחוק בשורש זכר עצמו לצד הזכירה והזכרות (קשת ראשונה – זוכר הברית, קשת אחרונה – זכר וברית). וראה מרדכי בוכנר המביא מעשה בבורים, שלא הניחו לתלמיד־חכם שיתפלל בבית־כנסתם, וכשהגיעה שבת זכור לא ידעו מה קורין בתורה, אמר להם אחד, קורין פרשה אשה כי תזריע וילדה זכר, עשו כדבריו, אך למחרת הודיעו לו, כי לפי שהוא תלמיד חכם, הריהו מנודה מהם (ספר כזשאַנאָוו, רגנסבורג, תש“ח – תש”ט, עמ' 182).
וראה מעשה בבצלאל בליץ, סופר יהודי בארגנטינה, שכתב על ש. ניגר, כי אינו אלא שניים, שעל הראשון אין הוא מקטרג ועל האחרון הוא מקטרג. כתב על כך ש. ניגר: "לראשון אין לו לבליץ טענות, אולם כשהוא מגיע לאחרון, הרי כאחד עם הבליץ (=ברק) בא דונער (=רעם) ואין אלא לומר הברכה: שכוחו וגבורתו מלא עולם, לרבות ארגנטינה (“דער טאָג”, ניו־יורק, גל. 13040).
600 מעשה בחבורה, שדיברו על דרכן של נשים להפחית משנותיהן ולהעמיד עצמן צעירות מכפי גילן. אמר מי שאמר:
– וכבר רמוז ענין זה במאמרם: נשים דעתן כלות, דהיינו הללו אפילו הן נשים, כלומר נשואות וקשישות, דעתן הרי סבורות הן כי עודן כלות, כלומר פנויות וצעירות.
(מפי אייזיק סדומי)
והוא לפי מאמרם: נשים דעתן קלות, וכנראה הוא"ו שבתיבה קלות שרוקה. ולענין השחוק כלה – קלה מצוי.
601 מעשה בחבורה, שדיברו על ילידי־מהרין, שבאו בימי ההשכלה ולאחריה לגליציה והרבו בה טמיעה ואפיקורסות, אמר ר' יעקב שמואל פ’אדנהכ’ט:
– צא וראה, כל פסולת שנתגלתה בדורות אחרונים דבקו בה הללו ונעשו כרוזיה, לקיים: כל מרעין – בישין.
(מפי ר' יעקב שמואל פ’אדנהכ’ט)
מרעין בישין כפשוטו: חלאים רעים; כפלפולו: בני־מהרין – רעים, ונקלטו בו האשמות בין לפני ההשכלה (שבתאות, פראנקיזם) בין בימי ההשכלה (מורים בבתי־הספר בגליציה, מסוגם של אלה שהביא הרץ הומברג). והכינוי הפשוט: מוראַבטשיקים, ואילו לשון מרעין עשוי כקרי מאַרדין והוא וכמותו מעררין הקרוי הישן לבני מהרין. ור' יעקב עמדין, שהיה שונאם כותב (בספרו: עדות ביעקב): אין עשה טוב אין גם אחד בגימטריא מעררין, ושלמה נובל סובר, שהכתיב המשונה מעררין הוא, כמובן, לשם הגימטריא, (יווא־בלעטער, כרך כ"ה, עמ' 138), ולדעתי אפשר וכיוון לקרי שבפי בני מהרין וביהם וראה, למשל, ליאופולד קומפרט הכותב: דער ווער אאוסגערופ’ען אין גאנץ פעהם (בעהמען), מאררן (מעהרען) אונד אונגערן. (כתביו המקובצים, מהדורת ברלין 1882, כרך א‘, עמ’ 41).
602 מעשה בחברה, שדיברו על הפתגמים החדים, המיוחסים לר' מנדל מקוצק כגון: אין לך דבר ישר כסולם עקום, וכדומה. אמר ר' יהודה לייב לויטץ:
– וניתן להוסיף: אין לך דבר שחור כתכריכים לבנים.
(מפי בנו דב בן־ליש)
וראה המובא כדרך פּרדוכס מעשה האֵם האומרת לבתה שקומתה עקומה מלידה: שרה יקירתי, עמדי ישר, שכבוד הרופא יוכל לראות עד כמה אַת עקומה (מייסעס אונד שנאהקעס וכו‘, בודפשט, עמ’ 30).
ז 🔗
603 מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם כשהם קונים סחורה משובחה שמחירה יקר הם מספרים על כך, כשהם קונים סחורה גרועה שמחירה זול, אין הם מספרים על כך. אמר ר' אלתר קלייטניק:
– גמרא מפורשת היא: יחוסא דבאָוועל – שתיקותא.
(מפי אבי מורי)
ולשון הגמרא: יחוסא דבבל שתיקותא. ותיבה אידית באַוועל (פּאָוועל, פּ’ָאפ’על, פּופ’על) פירושה גריעות ונתלית בסחורה, ובפילולוגיה עממית נזדווגו, לפי דמיון הצלצול, באָוועל – בבל כענין אחד, וראה, למשל, מ. ד. ברנדשטטר ואחרים.
604 מעשה בכפרי, ששאל את בנו, שלמד מפי מלמדים:
– אמור נא לי, בני, הרי חלה אסורה בפסח וכיצד כתב בעל־ההגדה: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו?
השיב הבן:
– ראה גם ראה אבא, ההגדה אומרת: בכל ודור ודור עומדים עלינו הגויים ואומרים לכלותנו, כלומר שיש לנו חלות, אבל הקדוש־ברוך־הוא מצילנו, כלומר הוא אומר: מצה לנו.
(מפי אייזיק סדומי)
ויצחק אשכנזי, אוצרות פון אידישען הומאָר, סי' 73 מביא המובא בכמה דוכתי, מעשה ברבי ר' צבי אלימלך מדינוב שהיה נוהג לשמוע כמה דברי־בדיחה קודם סדר של פסח. פעם אחת סיפרו לו חסידיו מה ששמעו אחורי חלונו של סנדלר, שאמר את ההגדה ופירושה כך: והיא – משה רבנו שעמדה לאבותינו ולנו – הוא שסייע לדורות קודמים ולדורנו, ולא אחד בלבד – לא רבי אחד, עמד עלינו – קם כנגדנו, לכלותנו – לחלות ולהתפלל עלינו, אלא שבכל דור ודור בכל דור ודור לעצמו עומדים – קמים רביים חדשים עלינו לחלותנו – לחלות ולהתפלל עלינו, והקדוש ברוך הוא – אל עליון, מצילנו מידם – מציל אותנו מיד כל הרביים.
605 מעשה בבעל אחוזה, ששלח שני עגלוניו, שני אחים, ליריד, שיקנו לו סוסים. לימים כתב לו הבכור שבהם מכתב וכך לשונו:
– אני סוס ואחי סוס, אני סוס היפּ הופּ, אחי סוס לא נגע ולא פגע, המכה מסראקע עושה שלום במרומיו.
לא הבין בעל האחוזה את המכתב, הלך אצל למדן, עיין ופירש:
– אני סוס – אני קניתי סוס, אחי סוס – ואחי קנה סוס, אני סוס היפּ הוֹּפ – אני קניתי סוס משובח ומפואר ואחי סוס לא נגע ולא פגע – ואחי קנה סוס שערכו כקליפת השום, המכה בסראקע – כשחובטין עכוזו, עושה שלום במרומיו – הריהו נוהג כדרך האומר מלים אלה בקדיש, כלומר הוא חוזר לאחוריו.
(מפי אברהם אימבר)
606 מעשה בחבורה שגלגלו בלשון האמירה הפשוטה: ענין נשרף האב איך ניט צו פערקויפען (= ענין נשרף אין לי לממכר). אמר מי שאמר:
– אמירה זו יסודה במעשה שהיה, והוא מעשה בעני הגון, שלא היה לו במה ישיא בנותיו, נכנס אצל רב העיר ואמר לו צערו, אמר לו הרב: אתן לך כתב־המלצה ותצא על פני המדינה ותקבץ להכנסת כלה. אמר האיש: בושה היא בי. נאנח הרב ואמר: אתן לך המלצה שאתה נשרף. נאות האיש ונטל כתב־ההמלצה ונדד מקהילה לקהילה ובא בפני הנדיבים לעוררם לצדקה. היה בהם איש עשיר ונדיב, ראה כתב־ההמלצה, התחיל חוקר ודורש, מה נשרף וכיצד נשרף. סיפר לו האיש, כי באמת אינו נשרף, אלא בת יש לו והגיעה לפרקה ואין בידו להשיאה, אלא מחמת הבושה וכו' וכו'. אמר האיש: ניכרים דברי אמת, ונתן לו בעין יפה. לא יצאה שנה וחזר ובא בעל כתב־ההמלצה, תמה עליו העשיר: הרי כבר נתתי לך ובעין יפה נתתי. אמר האיש: אמנם, נדבתך עמדי לי לעשות שידוך הגון ובתי הגדולה, ברוך השם, תחת ההינומה, אבל מכלל בת גדולה אתה שומע כי יש קטנה הימנה, וגם היא הגיעה לפרקה ואמרתי בלבי, כי משיצאתי לנוד על פני הקהילות אמשיך נדודי עד שאקבוץ הסך הנצרך גם למענה. אמר העשיר: ניכרים דברי אמת, ונתן לו בעין יפה. לא יצאה שנה וחזר ובא בעל כתב־ההמלצה, תמה עליו העשיר: הרי כבר נתתי לך וכפליים נתתי ובעין יפה נתתי. אמר האיש: אמנם, נדבתך עמדה לי לעשות שידוכים הגונים ובנותי הגדולות, ברוך השם, תחת ההינומה, אבל מכלל בנות גדולות אתה שומע כי יש קטנה מהן, וגם היא הגיעה לפרקה ואמרתי בלבי, מקל הנדודים ביד לא אניחנו עד שאזכה ואראה גם אותה תחת החופה אמר העשיר: ניכרים דברי אמת, ולא נתן כלום. עמד האיש פיו אילם ועיניו תמהות. אמר העשיר: רואה אני עיניך תמהות, על שאיני נוהג בך כדרך שנהגתי קודם. האמינה לי, כי גם עתה הייתי רוצה לתת לך, אבל איני יכול, שכן נהפך עליו הגלגל וירדתי מנכסי ואין בידי אלא סכום של כך וכך, ואני וכן לתתו לך, אם אתה נותן לי כתב־ההמלצה שלך, ששוב אינו נצרך לך, שהרי בסכום שאני נותן לך אתה משיא בת־זקוניך, ואני יהא לי הכתב כמשען־לחם כאשר היה לך זה שלוש שנים. ננער האיש ממקומו, נענע ראשו נענוע של לאו ואמר: ענין נשרף אין לי לממכר.
(מפי שמשון מלצר)
607 א) מעשה בר' אפרים בנו של ר' יצחק תאומים, רבה של קריסניפולי, שדיבר בענין השבת, אמר:
– השבת הוא, כנודע, מכבד אורחים: נזדמן לו ראש חודש, מיד הוא מכבדו בתפילת־מוסף, מוותר הוא על תכנת שבת ומפנה מקום לאתה יצרת; כל־שכן כשמזדמן לו חג, מיד הוא מכבדו גם בשחרית גם במוסף. שעל־כן תימה הוא מה שהוא נוהג בראש־השנה. הרי ראש־השנה עיקר־מצותו תקיעת־שופר והנה כשהוא חל בשבת, אין השבת מניח לו לתקוע. והטעם, שהשבת אומר: א גאסט וואס בלאזט זיך בין איך נישט מחוייב מכבד צו זיין.
(מפי ר' ישעיהו הלוי איש הורויץ)
תרגום המימרה בצריך ידיעה, כי התיבה בלאָזן פירושה כפול: א) נפוח, ב) תקוע. לאמור: אורח התוקע אין אני חייב לכבדו, אורח הנופח עצמו, כלומר מתנפח אין אני חייב לכבדו. וכפל־הוראה זה הבשיל כמה וכמה חידודים וראה קערת צימוקים, הערה לס' 113.
ב) מעשה בחבורה שגלגלו בפתגם הפשוט בפי העם על מי שלמדנותו מופלגת והוא מפזרה אילך ואילך: די תורה גיסט זיך פון אים ווי סמאָלע, כלומר: התורה משתפכת ממנו כזפת. שאל מי ששאל:
– אם התורה משולה כזפת, מה רואה בעל העגלה ליטול זפת שמחירה מרובה לזפת בה אופני עגלתו, מוטב ויטול תורה שמחירה מועט ויזפת בה אופני עגלתו.
השיב מי שהשיב:
– אם יזפת את האופנים בתורה, יש מקום לחשוש, שהסוס יעמוד על כל פסוק ופסוק.
(מפי שלמה שפאן)
וחיים קריינדל מביא מעשה בבעל־עגלה שהוליך רב לעיירה ושמח כי הרב ישמיע בודאי בדרך תורה ואילו הרב, שחשש כי בעל־העגלה לא יבין תורה, שאל אותו לסוסו, כמה הוא ברשותו ובכמה דמים קנאו ואם הוא מרוצה ממנו וכיוצא באלה. בעל העגלה השיב לכל קושיותיו של הרב, אולם באחרונה נמאס עליו הדיבור וכשהרב שאל אותו, מה סוס היה לו קודם, השיב בכעס: הסוס הקודם הציק כל־כך בתחבולות הרבניות שלו, שייריתיו ונפטרתי הימנו (טאָג, גל. 13417).
ח 🔗
608 מעשה בחבורה, שגלגלו במודרניזציה של תארים וכינויים, שאל מי ששאל:
– ושמו של חמור נושא ספרים בדורנו כיצד?
השיב מי שהשיב:
– דוקטור חמורים קאַוּזאַ.
(מפי אלמוני)
והוא שחוק בתואר: דוקטור הונוריס קאַוזאֹ (= דוקטור משום כבוד) ובדומה לשחוק זה התואר המיוחס לליצן: דוקטר הומוריס קאַוזאַ.
609 מאשה באכסטרן, שעמד להבחן בדת על־ידי הרב־דמתא. לא רצה להטריח את הרב וביקש להביאו בכרכרה. אמר לו הרב:
– ווער וועגענט – געווינט.
(מפי ד"ר יוסף מלוך)
והוא שחוק בפתגם: ווער וואגט – געוויננט (= המעיז זוכה) על דרך שחוק בתיבה וואגען שפירושה כפול א) להעז, ב) עגלה, ועיקרה ביצירת פועל וואגענען = ליסע בעגלה. והפתגם הוא אח לקבוצה שלימה המניחה מקום למיני שחוק דומים: וואגען געוויננט, וואגען פערליערט (= העזה זוכה, העזה מפסידה), פריש געוועגט האלב געוואננען (= העזת בערות, זכית למחצה), ועל פיהם מביא י. פ. הבל: פ’ריש געוואַגט איז אַאוּך האלב פ’ערלאָרען (= נזדרזת להעיז, אף הפסדת למחצה), שלעכ’ט געוואַגט גאנץ פ’ערלאָרען (=הריעות להעיז, הפסדת לחלוטין).