א 🔗
610 מעשה במי ששאל:
– מה טעם היהודים מתנענעים בשעת דיבורם וביחוד בשעת תפילתם. השיב מי שהשיב:
– כנודע, ניטלה מהם חתיכה ביום השמיני להולדתם, ונמצא שיווי־משקלם מקופח, וכלל הוא בפיסיקה שמה שנחסר שיווי־משקל – מתנענע.
(מפי מ. זלצמן)
והחידוד יש בו רמיזה על המילה המחסרת את זכויות הנימול בין הגויים.
ב 🔗
611 מעשה במלך גדול שהיה שונא ישראל ולא נתן להם דריסת־רגל במלכותו. פעם אחת נתגלגל שם איש יהודי ואסרו אותו שוטרי־המלכות ולא ידעו מה יעשו בו. שאלו פי השרים, ציווּ השרים להביא את האסיר לפניהם וחקרו ודרשו אותו ומתשובותיו הכירו, שהוא חכם מחוכם. באו לפני המלך וסיפרו לו אותו מעשה ואמרו:
– לפי חוקי מלכותנו הוא חייב מיתה, אבל אם על המלך טוב יחון אותו ברחמיו וישב בארמונו, ואולי נהנה ממנו עצה ותושיה.
אמר המלך:
– אבחונו בחינה משולשת, ואם יעמוד בה אעשה כדבריכם.
מיד הובא היהודי לארמון המלך וניתן לו חדר מיוחד ולמחרת נקרא לבוא לפני המלך, שהראה לו סוס מופלא, שניתן לו מתנה ממלך אחר.
שאל:
– ומה תאמר, יהודי, לסוסי זה, שאני נותנו מתנה לבני יחידי.
השיב היהודי:
– סוס מפואר הוא ומעלותיו לאין ספור, אולם כשיגיע למפנה־דרכים בהר, יפיל את רוכבו ויתרסק מניה־וביה, ומי ששלחו לך מתכוון שהסוס יעשה כן בבנך־יחידך. שעל־כן זאת תעשה, תרכיב עליו ראשונה אחד השרים, שאתה יודעו אויבך בלבו, ותראה אם יאָמנו דברי.
ציווה מלך לאחד השרים, שירכב ראשונה על אותו סוס והתברך השר בלבו על הכבוד ושאר השרים הקנאה אוכלתם. הרכיבה היתה למעלה מכל שבח, דומה הרוכב מרחף באויר, אולם במפנה־הדרך בהר, באו דברי היהודי כתומם – הסוס הפיל את רוכבו והרגו. אמר המלך:
– רואה אני, יהודי, חכמתך חכמה, הרי לך רובל מתנה.
למחרת חזר היהודי ונקרא והמלך פתח לפניו גנזיו והראה לו אוצרותיו, ובכללם עטרה אחת אשר אין כמותה בכל גנזי המלכים ליקר ותפארת. ושאל:
– ומה תאמר, יהודי, לעטרתי זאת שאני נותנה מתנת־חתונה1 לארוסת בני יחידי.
השיב היהודי:
– עטרה מפוארה היא ומעלותיה לאין ספור, אולם האבן הראשה שנצנוצה גדול משל כל חברותיה, אינה אבן־חן; כל אימת שהיא פה באויר מרתפיך אין זיופה ניכר מתוכה, אולם כשהחמה תזרח עליה שעה קטנה תתפורר מאליה, ומי שנתנה לך מתנה, התכוון לבייש את כלתך, כשתתעטר בה ביום חופתה. שעל־כן זאת תעשה, תלבישנה אחת השרות, שאתה יודעה אויבתך בלבה, ותראה אם יאָמנו דברי.
ציוה המלך לאחת השרות, שתלבש ראשונה אותה עטרה ותתברך השרה בלבה על הכבוד ושאר השרות הקנאה אכלתן. נויה היה למעלה מכל שבח, דומה המעוטרת כיושבת בערפלי־טוהר, אולם אך זרחה עליה החמה שעה קטנה, באו דברי היהודי כתומם – האבן הראשה התפוררה מאליה וניטלו הודה וזיוה. אמר המלך:
– רואה אני, יהודי, חכמתך חכמה, הרי לך רובל מתנה.
למחרת חזר היהודי ונקרא והמלך אמר לו:
– שלשום למדתי כי אתה מתבונן בבעל־חי ואתה רואה בו מה שאין אחרים יודעים, אתמול למדתי כי אתה מתבונן בדומם ואתה רואה בו מה שאין אחרים יודעם, רצוני שתתבונן בי ואכיר אם תראה גם בי מה שאין אחרים יודעים.
השיב היהודי:
– כבר התבוננתי וכבר ראיתי והייתי אומר לך, אך חוששני שמא תהרגני.
אמר המלך:
– אמור את דברך ונשבעתי לך כי לא תפול שערת ראשך ארצה.
אמר היהודי:
– לא בן־מלך אתה, כי אם בן רועה חזירים אתה.
התקצף המלך ושלף חרבו, אחז היהודי זרועו ואמר:
– אדוני, המלך, נשבעת ואם תאמר להראות כוחך תראנה לאמך, שבאמת היא היחידה היכולה לאַמת דברי.
מיד רץ המלך בחרבו השלופה לחדר־המלכה האלמנה, וצעק:
– האמת הדבר, כי הרית אותי לזנונים לרועה חזירים…
נבהלה הזקנה ואמרה:
– חלילה לך לעשות מלכה זקנה זונה, אבל אם הוצאת הדבר מפיך – אגידנו לך. אני ובעלי המנוח לא היו לנו בנים ולא רצינו כי אחרי מותנו יירשו את הכתר בני אחי המלך, שהיו שונאינו בנפש, ושעל־כן הכרזנו, כי אני ילדתי למזל־טוב, והבאנו בסתר ילד, בנו של רועה־חזירים ואשתו, וגידלנו אותו כבננו וזה – אתה.
הרכין המלך ראשו ושב בבושת פנים ושאל ליהודי:
– מילא, ענין הסוס וענין אבן החן אני מפרשם בטביעת עין, ענין מוצאי, שהיה עלום ממני עצמי, איך אפרשנו – ודאי קסמים בידך.
השיב היהודי:
– דבר פשוט הוא: ראיתי כי לאחר שהצלתי את בנך יחידך ממיתה חטופה ונתעוררה בך רוח נדיבות היתה כל כולה כדי רובל אחד; חזרתי וראיתי, כי לאחר שהצלתי את כלתך, ארוסת בנך יחידך, מבושה מגונה ונתעוררה בך רוח נדיבות, היתה כל כולה כדי רובל אחד, אמרתי בלבי: לא בן מלך כי אם בן רועה חזירים הוא זה.
(מפי ד"ר א. ב. כהן)
והוא מוטיב רב־גלגולים וזכה גם למטבע של פזמון, כפי שטבעו באידיש א. ל. בארון ותרגמו ללשוננו ז. שניאור והוא מעשה שעיקרו כך: הקיסר יוסל מגליציה, (הכוונה לקיסר פראנץ יוסף) היה אוהב ישראל, אוכל פשטידה של שבת ודגים ממולאים, בא לחתונה ולברית מילה של ישראל וכדומה. פּעם אחת נזדמן לו יהודי, שנראה חשוד בעיניו, על שום העגיל שבאזנו, ונחשב לו מבריח־גבול. כשנודע לו למלך כי היהודי מבקש לילך לאוקראינה, משום שבארצו אין מקום לחכם ושומר דת, מנענע המלך פאות זקנו ואומר לו ליהודי, כי אם יישב שלושה דברי־חכמה יתמנה משנה־למלך. החכמה הראשונה הוא ענין סוס, שבת־המלך אומרת לרכב עליו, והיהודי מיעץ להרכיב עבד תחילה והוא אמנם רוכב עליו, אך הסוס מפילו וכמעט הורגו. בת־המלך שמחה על הצלת נפשה, אולם אביה אומר, כי היהודי ודאי מעורב עם סוסים, ואילו היהודי משיב כי רק זה היום הכיר סוס אולם “הסוס כאדם, שאין בו תורה / ואין לו יחש, סכנה בו / כלום יש לך, קיסר, כתב־לידתו / ומי הוא אביו של זה הבן?” המלך מוציא מכיסו אסימון דל ונותנו לו מתנה. החכמה השניה הוא ענין כסא שהמלך משתבח בו ואילו היהודי אומר כי היהלומים הקבועים בו “רק מפל אבנים טובות כולם / אביהם – גזל, ורמיה – האם / אבנים זרות בכסאך קבועות – / ירושות עשו ושלל בני חם / איך יבשרו שלום? והן אכזריות / מולדתן קרבות, עתידן – דם”. המלך רואה כי היהודי כיוון לאמת והוא מוציא מכיסו אסימון מחוק ונותנו לו מתנה. החכמה השלישית היא שאלת הקיסר, אם מלכותו תאריך ימים ומתי יבוא קצה ותשובת היהודי: “ביום הולדתך / כבר בא למלכות אחרון יום”. הקיסר מתקצף ושואל אם הוא חושבו ממזר ומבקש להמיתו, אך היהודי משיב, כי אם הקיסר ישאל פי אמו וידע סוד הולדתו. מיד מתפרץ הקיסר בחרבו השלופה לחדרי־אמו והיא מודיעתו, כי אמנם אביו היה שר־אוּרוות־המלך ומעשה שהיה כך היה: כשבעלה הקיסר יצא למלחמה בא האויב וגנב את בנם, שסימנו עגיל־זהב באזנו, ולקחה היא את בנה של שפחתה, אשת הסייס, וגידלתו כבנה. הקיסר חוזר אל היהודי ואומר לו, כי מה שגילה לא בחכמה אלא בכשפים גילה והיהודי משיב, כי מחצבת הקיסר נגלתה לו באסימון־הנחושת שבו שילם שכר שתי החכמות הראשונות, הוא היה לו סימן כי “לא דם מלך בעורקיך נוזל / ועוד איש־האורווה בבשרך חי”. סופו של דבר שהאם־המלכה מכירה ביהודי את בנה האבוד, והקיסר יוסל משמיט חרבו ופוער פיו והיהודי מכריז: “קפּוטה למשכן – היהודי נד לו – / ורק להיות חכם בעולם זה!” (“צחוק ודמעות”, הוצאת מנשה וכסר, ניו־יורק, תש"ט, עמ' 107–119).
משנסיר מעל הסיפור את צד הגרוטסקה ואת התוספות נראה מאחוריו נוסחה השונה מנוסחתנו ועיקר השינוי מבחינת הענין הוא במה שהבדיחה באה לשמש על דרך מיוחד את הפגישה בין הקיסר הגוי והיהודי החכם, באופן שהקיסר הוא המקפח והיהודי המקופח ונושא־הקיפוח – עצם המלכות (ומאחורי מוטיב הממזר היורש את המלוכה חבויה המתיחות היהודית־נוצרית לפי ביטויה באגדת־עם ובדיחתו), ואילו עיקר־השינוי מבחינת־הבנין הוא במה שהבדיחה מרמזת בשתי התשובות הראשונות (כתב היוחסין החסר של הסוס, ניסוח זיופם של יהלומי הכסא) על התשובה האחרונה. אבל אעיר, כי הבחינה היהודית הבולטת ומובלטת של הבדיחה אינה פוטרתנו מידיעה, כי שרשה של הבדיחה הוא ישן ואינו משלנו, ואנו מוצאים אותה, בניסוח של ספרות, במאה הי"ג למספרם, והובא בקובץ האיטלקי הנודע “נוֹבאֵלינו” והוא מעשה בשליט־יוון, פיליפוס, שנשא כתר המלכות, ובבית־כלאו נכלא חכם מחכמי־יוון אשר חכמתו מעל לכוכבים הגיעה. ומעשה והמלך הובא לפניו סוס מפואר מספרד ונקרא החכם לבחון סוסו, אמר: סוס נאה הוא, אולם גידולו בחלב־אתוֹן. שלח המלך שלוחו לספרד לבדוק אמתות דברי החכם ונודע לו, כי הסוס בעודו סיח מתה עליו אמו והיה נזון בחלב־אתון. כראות המלך חכמת אסירו ציוה לתת לו יום־יום מחצית ככר לחם. ומעשה והמלך צבר כל אבניו אבני־היקר ונקרא החכם לבחון טיבן, ונשאל: מה היקרה באבנים אלו. שאל החכם: ומה היקרה בעיניך, המלך? אמר המלך: אבן פלונית. אמר החכם: תולעת בתוכה. פקד המלך לבקעה ואמנם כדברי החכם כן היה. כראות המלך חכמת אסירו ציוה לתת לו יום־יום ככר־לחם. ומעשה והמלך קרא לחכם ושאל לו: בן מי אנכי? תחילה דחה אותו החכם בקש ובאחרונה אמר: בן נחתום אתה. בא המלך לפני אמו ודחק בה ברוב איומים והודתה על האמת. קרא המלך לחכם ונסגרו חדר בחדר ושאל: ידיעתך מאין? אמר לו: ענין הסוס וחלב־האתון הכרתי בשכל־אנוש כי ראיתי אזניו שמוטות שלא כמשפט הסוסים. ענין התולעת הכרתי, כי דרך האבנים שהן קרות ואותה אבן חמה היתה, ומקור החום יצור חי. וענין מוצאך הכרתי ממנהגך – לאחר הדבר הנפלא שאמרתי לך על הסוס נתת לי מחצית ככר לחם ארוחת־יום־יום, לאחר הדבר הנפלא שאמרתי לך על האבן נתת לי ככר לחם ארוחת־יום־יום, אמרתי בלבי, כי אילו היית בן־מלך היית נותן לי עיר גדולה מתנה, ואילו אתה פטרתני בככר־לחם כמעשה אביך הנחתום (מבחר הנובילות האיטלקיות משמונה מאות שנה, מהדורה גרמנית של ג’יספה צופּי, הוצאת מאַנאסה, ציריך, כרך א‘, עמ’ 27–30). בכל הנוסחאות שלפנינו אותם נושאי־השאלות עצמם (סוס, אבן יקרה, מוצא המלך), אולם הנוסחה האיטלקית מעמידה את מנהגו של המלך שלא כמנהג מלכים אדוקה גם באומנותו של אביו (נחתום – ככר־לחם), מה שאין־כן שאר הנוסחאות שלפנינו המיחסות את המנהג ההוא (הקטנות, הקמצנות) למוצא שלא מבית־המלכות.
612 מעשה בנאפוליאון קיסר, שהלך בלילה לראות מה עושים חייליו בשעות הפנאי, ראה דרך החלון חבורה של חיילים יושבים ומשחקים בקלפים ושחוקם ברוב התלהבות, וביותר היו שטופים בו שני יהודים, ראובן שכלה ממונו ותלש כפתוריו והניחם משכון ושמעון שכלה ממונו ושלף חרבו מנדנה והניחה משכון. לאחר חצות לילה, כשכל המחנה כבר היו ישנים ציוה הקיסר להזעיקם למפקד. נחפזו הכל וראובן תופר לו כפתורים תפירה קלה ושמעון תוקע מקל־עץ לתוך נדנו. נערכו החיילים טורים טורים והקיסר עובר ביניהם לאור פנס ובודק חגורם ולבושם. מצא לו לראובן, אחז כפתוריו ונפרמו מניה וביה, אמר לו:
– צא מן השורה, דינך למיתה.
מצא לו לשמעון אמר לו:
– צא מן השורה ותמית אותו בחרבך.
יצא שמעון מן השורה, עמד עמידה זקופה, תלה עיניו בשמים ואמר:
– רבונו של עולם, דינא דמלכותא דינא – אבל בחסדך וברחמיך הרבים עשה נס – או שצוארו ייעשה כשיש או שחרבי תהיה כעץ.
אמר ושלף חרבו וחזר וזקף עיניו בשמים ואמר:
– מה אומר ולא אמר מלכנו: אודך כי עניתני ותהי לי לישועה[
(מפי יעקב צדקוני)
המוטיב פשוט ברוב עמים והוא רב נוסחאות, ובלשוננו נתן י. בן־יעקב נוסח של סיפור־עם דרוזי, והוא מעשה במלך רשע, שמשטרו העציב תושבי מדינתו, ופעם אחת התחפש והתערב בין אזרחיו ושמעם נאנחים ובוכים, חוץ לסנדלר שהיה שמח. נשאל, על מה הכל עצבים והוא שמח, השיב: אני עובד במלאכתי ואשתי בכיבוס־לבנים ואנו אוכלים שכר־עבודתנו ושמחים. ציווה המלך לסגור חנויות האומנים וחזר והתחפש ובא לבית הסנדלר ושוב מצאו שמח. נשאל, מה לו שמח, השיב: אמנם, בגזירת המלך, נסגרה חנותי, אך השכרתי עצמי סבל ועתה אנו אוכלים שכר־עבודתי ושמחים. ציוה המלך להעמיד את הסנדלר לפני ארמונו, לתת חרב כבדה בידו ולהאכילו פירורי־לחם בלבד. נטל הסנדלר חתיכת־עץ והתקין בה חרב ואילו חרב הברזל מכר. חזר המלך והתחפש ובא לביתו של הסנדלר ומצאו שמח. שאל, מה לו שמח, סיפר לו ענין מעשה המלך והחרב ואמר: אוכלים עתה מחירה ושמחים. למחרת ציוה להביא לפניו את שר האוצר ואמר לו: גנבת אלף שקל מקופתי ושומר ראשי יערוף ראשך. נקרא הסנדלר לערוף ראשו של שר האוצר שבכה וצעק, כי הוא חף מכל פשע. זקף הסנדלר עיניו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם, אתה בוחן לבבות – אם אמת בפי השר, כי הוא חף מפשע, עשה נס והיתה חרבי אשר בנדני חרב־עץ. אך שלף חרבו ראו כל הנאספים, כי חרב עץ היא ונדהמו למראה הנס. רק המלך ידע את הסוד, אך לא גילה אותו, ועשה את סנדלרו ראש יועציו ( “פּרוזדור”, 1950, גל.65).
613 מעשה בחבורה, שדיברו על פיזורם של ישראל בכל ארצות העולם, שאל מי ששאל:
– פליאה גדולה היא, אין לך מדינה ומדינה שהיהודים יהיו רצויים בה ואין לך מדינה ומדינה שהיהודים לא יהיו מצויים בה, והרי כל העמים שליטים עם עם במדינתו, איך לא השכילו לנעול בפניהם את דרכי הכניסה ושביליה.
השיב מי שהשיב:
– כל העולם יודעים, כי הדג הגדול שבלע את יונה מן המחויב שהיה לויתן, וכל העולם יודעים, כי לויתן בית־הבליעה שלו צר ואין עוברים בה אלא מיני דגים קטנים וכיוצא בהם וכיצד נכנס בו יונה, מבלי שניזוק בעצמו ומבלי שהזיק את בולעו?
התשובה היא, יונה ישראל היה וישראל אפילו פתחו של מחט הוא נכנס בו, פתחו של לויתן לא־כל־שכן.
(מפי הרב ג. ליכטנשטיין)
וראה מאמרי: עלי דרך (“דבר”, תרפ"ח) עצם החידוד נודע והוא נסמך על הסברה המקובלת, כי אותו דג לויתן היה, שאין לה סמך בכתוב, ואדרבה חז"ל דרשו, כי היה זה דג מיוחד המזומן לכך מששת־ימי־בראשית, כשם שדרשו דיוקה של תיבה דגה, דהיינו שיונה היה תחילה במעי דג זכר בריווח ואחר נפלט ונבלע במעי דג נקבה ועמד בדוחק. וודאי נסתייעה הדרשה בגזירה שווה בין דגה הנאמרת ביונה ובין דגה הנאמרת ביוצאי מצרים ושנדרשה כלויתן. באופן שהכתוב: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, נתפרש כדיוקה של תיבה נאכל, לשון עתיד, כי הכוונה לאכילת דגה לעתיד לבוא, כלומר לסעודת לויתן. ויש בזה שיר־עם נודע וגם הבדיחה תרמה את שלה, וראה מ.א. ויזן חכמה און חריפות, סי' 87 ושם שאלה, אם כוונת הדגה אשר נאכל היא לאכילת לויתן לעתיד לבוא, כיצד אנו מפרנסים תיבות במצרים חנם, והתשובה היא: הרי הכתוב אומר כי התיבה במצרים היא חנם; נוספת השאלה: אם כן לא הוצרך הכתוב לכתוב לא תיבת מצרים ולא תיבת חנם, באה התשובה: מקשן שוטה, אתה מבקש לחסר שתי תיבות מן התורה הקדושה, והרי ספר תורה שחסרה ממנה אות אחת בלבד הוא פסול!
ופרידריך שטולצה מביא ענין חידודנו בשירו: הנביא יונה, זכרון משנות בית הספר (געדיכ’טע אין פראנקפורטער מונדארט, מהדורת 1921, כרך א‘, עמ’ 75–76) וענינו מעשה המורה שסיפר על יונה שבלעו הלויתן, הכל שמעו ביראה, ורק אחד שאל: הרי זה מקרוב למדנו בתולדות־הטבע על בית־בליעתו הצר של הלויתן ומעשה יונה כיצד? המורה נתבלבל ואמר: “אשר לבית הבליעה של הלויתן, הוא אמנם צר וקטן, אך אל נא תדאג לזאת, יהודי נדחק בכל מקום, והרי יונה היה כזה”.
614 מעשה ביהודי, שפגם בשגגה בתקנה מתקנות המלכות ונתבע לדין והדיין, שונא ישראל מובהק, שאל לו:
– וכיצד התחצפת לעבור עבירה חמורה כזאת?
התנצל היהודי:
– כבוד הדיין, הייתי מפוזר.
גער בו הדיין:
– הרי זו הצרה כי כמותך מפוזרים בכל העולם כולו מיליונים מבני־עמך והם מתחצפים לעבור עבירות חמורות כמותך ומתחכמים להתנצל התנצלויות־קלות כמותך…
עמד פרקליטו של הנתבע, יהודי אף הוא, ואמר:
– רואה אני כי כבוד הדיין נוהג כדרך שנהג אביו זקנו שנאמר עליו: ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו ויבקש להשמיד את כל היהודים והוא עצמו אמר: ישנו עם אחד מפוזר…
(מפי אבי מורי)
והחידוד הוא בכפל ההוראה של התיבה מפוזר –– מפוזר ממש, מפוזר ברוח. וראה שימוש קלוש בבדיחה זו ובהיפך מגמה בשירו של מ. יוליוס מוזר והוא מעשה בשמואל לוי, הבא לפני השופט על שום גניבת שעון, והוא מתנצל, כי לא נטל את השעון אלא משום שהיה מפוזר. אומר השופט: איני מאמין, שהרי אדם אינו מפוזר כל־כך. אומר הנתבע: מה אומר כבוד השופט, על שום מה אנשי שלומנו לא יהיו מפוזרים, הרי אנו היהודים מפוזרים על פני כל כדור הארץ2 (ראה סילנטיום פ’יר איינען קאָמישען פ’אָרטראַג, מהדורה ב‘, רגנשבורג, 1887, עמ’ 47).
וראה נוסח אחר מעשה בשוטר שתפס לו לאיציק הקטן והוא גוער בו: הנה תפסתיך סוף־סוף, גונב־כיסים! זה עתה שמת בכליך ארנקו של האדון הזה. ואילו איציק הקטן משיב: באמת? האמינה לי, כבוד השוטר, כי איני יודע על כך וזה קרה אך מתוך פיזור. הלא ידעת, כי היהודים הם מפוזרים בכל העולם כולו (מייסעס אונד שנאָהקעס וכו‘, בודפסט, עמ’ 84).
ולענין התיבה: צערשטרויט, במובן מפוזר ברוח, מקובלת הסברה, כי נכנסה לגרמנית אך במאה הי"ח לפי distrait והסוברים נסמכים על לסינג, אולם באמת היא כבר נמצאת בשיר של האנס זאכס: צערשטרויט זינד די זיננע מיין.
ולענין התחכמותו של הנאשם בחידודנו, שהוא מסתתר מאחורי טענת הפיזור, ראה בדומה לכך מעשה בפלוני נאשם שהשופט שואל לו: שמך ווייס, אולם כשנאסרת אמרת כי שמך שוואַרץ, הכיצד? משיב הנאשם: כשאני מרוגז, שוב איני מכיר את עצמי (די שטימע, מכסיקו, מדור: לאַך א ביסל, 1941).
ג 🔗
615 א) מעשה ברב מגדולי ההוראה, שבנו יצא לתרבות רעה ונשתמד, ומרוב צער חלה האב ונטרד לעולמו. כשבא לפני פמליה של מעלה קטרג עליה ואמר:
– בן יחיד היה לי ושמרתיו כבבת־עין וגידלתיו לתורה וליראה וסופו השתמד, זו תורה וזה שכרה.
אמר לו כביכול:
– מה אעשה לך וכמותך כמותי – אף אני בן יחיד היה לי ומרד על תורתי והשתמד גם הוא.
נתרתח הרב ואמר:
– מה אתה משווה בנך לבני – בנך בן־הנידה ובני ילד כשר.
(מפי אלמוני)
והנוסח המצוי מעשה בראובן השואל את שמעון: מה לך תולש שערותיך? משיב שמעון: איך לא אתלוש שערותי ובני יחידי השתמד. אומר ראובן: התנחם, גם אלהינו היה לו בן יחיד ואף הוא השתמד. (מייסעס און שנאָהקעס, ריטועללע שערצע אונד כשר’ה שמעָנצעס פיר’ס אַאוּסערוועהלטע פאָלק, בודפשט, עמ' 22). ואילו רבניצקי, יידישע וויצן, סי' 91 מעשה בזקן, שבנו יחידו השתמד, אמר לו חברו מוסר: בנך השתמד ואינך מגרשו מביתך, ומה תטען, בבואך בפני בית דין של מעלה? השיב הזקן, כי ישיב בקצרה: נו, רבונו של עולם, ובנך יחידך? והנוסח שלנו נשלב במאמר ממאמרי ההיתול של עזמות (קרניאל) ב“דואר היום” ובשלו גזרה עליו הצנזורה סגירה.
ב) מעשה בפרץ ברוינשטיין מזאלישטשיק שהשתמד והמיר שמו בשם ברוניצקי וקיסרה של אוסטריה העניק לו תואר באַרוֹן, ופעם אחת חלה חליו והיה נוטה למות, שלח לקרוא לאחד ידידיו היהודים, ר' יהושע בזנר ואמר לו:
– יהושע ברודער, לעבן איז גוט א גוי,אבער שטארבן א יוד ( לחיות טוב כגוי, אבל למות כיהודי).
(מפי ר' ישעיהו הלוי איש הורויץ)
ד 🔗
616 מעשה בחבורה שדיברו על דרך התמימות של אבותינו שהיה ודאי להם, כי אין אומות־העולם יכולות להתקיים אלא בכוח חכמתם של ישראל היושבים בקרבם. אמר מי שאמר:
– ובאמת הדין עמם, שהרי שאינו־ישראל אפילו את שמו אינו יודע לכתוב אלא בסיוע של ישראל.
נשאל:
– הכיצד?
השיב:
– בפשיטות, הנה הוא בא לכתוב תיבה גוי והריהו כותב אות ראשונה – גימל, אות שניה – ואו, כשהוא מגיע לאות שלישית כבר הוא צריך לנו וכותב – יוד.
(מפי יהודה גוטהלף)
וראה רבניצקי יידישע וויצן סי' 28 מעשה ביעקב אייכנבוים שאחד מתלמידיו כתב תיבה גוי בלא יו“ד אמר לו: גוי שכמותך, אין אתה יודע, כי אין גוי יכול להתקיים בלא יוד (=יהודי) והדרוש יוד־יהודי גרם לכמה חידודים וליבאוויטש, השומע יצחק, ח”ב, סי' פ"ז מביא מעשה המגיד מקלם, שבא לעיר קטנה ליום השבת וביקש מעם השמש, כי יקרא לקהל לשמוע דרשתו, השיב לו השמש, כי הם הלכו לחצר הקרובה, שנעשית בה מכירת־פומבי. ממחרת פתח המגיד דרשתו בכתוב של ישעיהו: קול אומר קרא ואומר מה אקרא, כל הבשר חציר – מקרא זה מכוון לכם, וכך משמעו: קול אומר להשמש, שיקרא את הקהל לבית המדרש, ואומר מה אקרא וכל הבשר – כל האנשים שאינם דואגים לנפשם אלא לבשרם, חציר – נמצאים בחצר. אלא אם תאמרו הרי חצר בלא יוד וחציר ביוד. על כך תמהתי גם אני, כיצד יבוא יוד (=יהודי) בחצר ביום השבת לעשות בו קנין ומנין. ואעיר, כי חצר פירושה פה מושב של בעל אחוזה גדול, אולם משנתפרשה חצר כפשוטה, נשתנה נוסח הבדיחה, וכן מביא פ. פרימר אותו מעשה במגיד מקלם שביקש לדרוש בבית הכנסת ועמד על הבימה והקהל לא בא לשמוע אלא עמד בפלוש וגלגל בשיחה. אמר הגבאי: נו רבי קלמאי, אמור משהו. פתח המגיש באותו כתוב: קול אומר קרא ואומר מה אקרא והרי כל הבשר חציר, כל הקהל בחצר. אלא תשאל: הלא חצר בלא יוד, והיא השאלה שאני שואל: מה לו ליוד (=יהודי) בחצר, והרי הוא צריך להיות בבית הכנסת. (“טאָג”, גל. 13137).
617 מעשה באחד מנכבדי קהילת מילניצה, שיצא לשוק וראה גוי שנתפס בגניבה ויהודים חובלים בו, חילצו מידי חובליו ואמר דברי־תוכחה לשארי־הגויים:
– על מה לא תלמדו משכניכם היהודים הגדורים במעשי־גניבה ודומיהם.
לימים חזר ויצא לשוק וראה יהודי שנתפס בגניבה וגויים חובלים בו, וקוראים כנגד הבא:
– הרי אמרת לנו, כי אתם גדורים במעשי גניבה.
אמר להם:
– חבלו בו, חבלו בו, כי מה ראה לעשות מלאכתם של גויים.
(מפי ישראל אשנדורף)
618 מעשה בכומר ששאל לו לרב:
– מנין לכם שתפילתכם מתקבלת ותפילתנו אינה מתקבלת.
השיב לו הרב:
– לפי שתפילתנו בלשון הקודש.
שאל הכומר:
– ואם בלשון הקודש מה?
השיב הרב:
– חכמינו אמרו: מלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא, והנה ידעת כי דרכה של מלכות, כשבאים לפניה שני אנשים איש איש וכתב־בקשתו בידו, אלא הכתב האחד כתוב בלשונה של אותה המלכות והאחר כתוב שלא בלשונה, מה עושים הפקידים, הם קוראים תחילה את הכתב שבלשונם ולפי שקריאתם קריאה של חיבה הם משתדלים לקיים את הבקשה, אחר־כך הם קוראים את הכתב שלא בלשונם ולפי שקריאתם קריאה של חובה אין הם משתדלים ביותר לקיים את הבקשה, או שהם כותבים בשוליה כבר קדמך אחר.
(מפי אלמוני)
ויהושע זינגר מביא מעשה במי שאמר: במלחמת אמריקה וסין תנצח אמריקה, משום שחייליה מתפללים לפני כל מערכה. נשאל: והרי גם חיילי סין מתפללים? השיב: מהיכן יודע אלהים, מה הם מפטפטים שם בלשון־סין. (“דער אידישער זשורנאל”, גל. 13506).
ויוהאן יאקוב שודט מביא מעשה ששאל אשה יהודיה שלא ידעה לתרגם לו מה היא קוראת בבית־הכנסת מתוך סידור התפילה שלה ושאל: אם אין אַת מבינה, מה שאַת מתפללת מה יועילך? השיבה לו: משל למה הדבר דומה רופא הרושם לי רצפט שגם אותו אינני יודעת לקרוא והוא בכל זאת מועיל לי; הקדוש ברוך הוא התפילה בלשון הקודש נעימה לו ביותר ושעל־כן נוח לנו להתפלל בעברית אם כי לא כולנו מבינים אותה (מערקווירדיגקייטן וכו‘, חלק ד’, ספר ו‘, פרק ט"ז, סי’ 2300).
619 א) מעשה ביהודי, שנטרד לעולמו וביקש ליכנס לגן־עדנם של הנוצרים. אך נכנס, עיכב פטרוס בידו. שאל היהודי:
– ומי אתה?
השיב:
– מה פירוש מי אני, שומר־המפתחות אני, פטרוס אני.
אמר היהודי:
– הראני בטובך תעודת־הזהות שלך.
רץ פטרוס נבהל אל ישו וסיפר לו כל אותו מעשה, אמר ישו:
– הבא את היהודי לפני.
בבוא היהודי, אמר לו ישו דברי־כיבושים על שהוא מתפרץ למקום לא־לו. שאל היהודי:
– ומי אתה?
השיב:
– מה פירוש מי אני, ישו אני, בן־אלהים אני.
אמר היהודי: הראני בטובך תעודת־הלידה שלך.
רץ ישו נבהל אל הקדוש־ברוך־הוא וסיפר לו כל אותו מעשה. אמר הקדוש־ברוך־הוא:
– מוטב ותעשה חפצו של אותו יהודי ולא תביאהו לפני, גזירה שמא ישאלני לתעודת־הנישואים שלי.
(מפי אחי יצחק ניסן)
ב) מעשה בנשף אמנים שנתקיים בורשה וישבו יהודי וגוי סמוכים, לאחר הופעת הזמר המופלא מחאו הכל כף, לחש היהודי באזני הגוי:
– זמר זה מבני ישראל הוא.
לאחר הופעת המנגן המופלא, חזר היהודי ולחש באזני הגוי:
– מנגן זה מבני ישראל הוא.
לאחר הופעת הרקדן המופלא, חזר היהודי ולחש באזני הגוי:
– רקדן זה מבני ישראל הוא.
לאחר הופעת הרקדן המופלא, חזר היהודי ולחש באזני הגוי:
– קריין זה מבני ישראל הוא.
תמה הגוי כי כולם יהודים וקרא:
– ישו ומרים, ישו ומרים!
לחש היהודי באזני הגוי:
– גם אלה מבני ישראל הם.
(מפי אייזיק סדומי)
ה 🔗
620 מעשה בארבעה אדוני־אחוזות פולנים, מצאצאי־השליאכטה היהירים, שהסבו והתחרו, מי מהם יספר את הגדולה שבבדויות, ותנאי התנו, כי אם אחד מהם יאמר, כי הסיפור ענינו בגדר האפשר שהרי שהמספר הפסיד. סיפר הראשון:
– מעשה ובגני גדל תפוח ששיעורו שיעור ענק וביקשתי לשלוח אותו מתנה לידידי הוצרכתי להזעיק כמה מאות מאכרי שיטלטלו אותו מתוך הגן ורתמו שלושה תריסרי שוורים להסיעו לרכבת מיוחדת לטלטולו בלבד.
אמר אחד המסובים:
– זהו בגדר האפשר.
סיפר השני:
– מעשה ובגני גדלה דלעת ששיעורה שיעור־ענק וכשבאתי לחתוך בה חתיכה נפלה סכיני לתוכה ונכנסו לתוכה שלושה פרשים על סוסיהם לבקשה ותרו בה שלושה ימים ושלושה לילות ולא הספיקו למצוא סכיני.
אמר אחד המסובים:
– זהו בגדר האפשר.
סיפר השלישי:
מעשה והשאתי את בתי והזמנתי לחתונתה אוכלוסיה גדולה ובא שר־הטבחים להתקין בשבילם מרק, שפת קלחת ששיעורה שיעור־ענק וכשגלש המרק מעט נקווה סביבה כמין נהר שבו שוטטו עוזרי־הטבח בסירות גדולות ותרוודים בידיהם להסיר את הקצף.
אמר אחד המסובים:
– זהו בגדר האפשר.
ראה הרביעי, כשלונם של חבריו הכריז, כי לא הוא יספר בדות אלא היהודי שלו יספרנה. עמד אותו היהודי על רגליו ואמר:
– לא אַלאה את כבוד האדונים באריכות דברים אומר בקצרה: משיחכם ממזר היה.
אמרו בבת אחרת:
– אין זה בגדר האפשר.
שמח הרביעי, שזכה בתחרות ושאל לו ליהודי:
– כיצד ידעת לכוון?
השיב:
– ראיתי כי שלושת האדונים לא הצליחו משום שאמרו דבר־שקר אמרתי אנסה אולי אצליח במה שאומר דבר־אמת.
(מפי ד"ר שלמה ביקל)
621 מעשה בפריץ שהיה לו כלב, המכונה פּודל, ואבד ממנו ולא יכול ימים רבים להתנחם עליו. אחר קרא ליהודי שלו ואמר:
– משה, עליך להביא לי פּוּדל, ואמור לי מה דמיו.
לא ידע היהודי מה פירוש פּוּדל, אך העמיד פני יודע ואמר:
– פודל… פודל… הרי כבודו ודאי מתכוון לפודל טוב. ובכן, עשרים אדומים.
נתכעס הפריץ:
– מה פודל ועשרים אדומים?
אמר היהודי:
– ירגע כבודו, הרי יודע הוא, כי אם אני מבטיח לו פודל, הרי יהיה זה פודל משובח ומפואר שאין בכל סביבתנו משלו.
שכך מעט כעסו של הפריץ ואמר:
– ובכל זאת עשרים אדומים!
השיב היהודי:
– אבל יסלח כבודו, הריני מבטיחו, פודל שאביא לו, כל הפריצים מקרוב ומרחוק ימהרו לראות פלאי־פלאיו, ויתפקעו מקנאה.
נגוז כעסו של הפריץ ואמר:
– נו יהא עשרים אדומים.
החוה היהודי קידה של שמחה ויצא, אולם בעמדו על סף־הדלת התגרד בראשו ואמר:
– ימחל כבודו, אבל באו עלי חבילי־צרות ודאגות ונשכח ממני דבר מועט ואם ירשני אשאל מפי כבודו.
אמר הפריץ:
– שאל, משה, שאל.
שאל:
– ומה הוא, בעצם, פּוּדל?
(מפי יצחק צימרמן)
ונדפס בנוסח שונה בכמה דוכתי. פּוּדל, הוא כינוי כלב ששערו מדובלל, ראשו מעוגל וקל לאמנו לציד־מים ולמיני להטים, ובלשוננו הוא קרוי צמרון. ולענין הבדיחה ראה מכס ברוד המספר על גליליי כי לא היה יכול, גם בעזרת כלי־הראייה הדקים ביותר, להבחין בשינויים ונדנודי־הפאַראַלכסה, וחברו התמים ביותר השתער עליו בזה הלשון: “הגידה נא לי, מה היא בעצם, פּרלכסה – רצוני לכתוב בגנותה” (גליליי הכבול, כרך א‘, עמ’ 66).
622 מעשה בפריץ שהפאקטור שלו היה חייב לו ממון הרבה וסירב לפרוע ולא יכול היה הפריץ לתבוע אותו לדין, שכן ברשלנותו לא הקפיד בעיני שטרות וחיתומם, אמר:
– משה, מה ראית לשלם לי רעה תחת טובה, הלא איש חסיד אתה…
השיב:
– היא הנותנת, חסיד יודע כי הכל אפס וממילא גם הממון אפס.
אמר לו הפריץ:
– ואילו למשל אני איש חסיד ואתה הפריץ ואני חייב לך אותו ממון מה היית אומר?
השיב:
– הייתי אומר, כי הכל אפס וממילא גם הממון אפס ומטב שתחזיר לי את האפס והכל אתי שפיר.
(מפי פייבוש בקר)
ויש נוסחאות של הבדיחה המצומצמות על משא ומתן בין שני יהודים.
623 מעשה ביהודי, שעמד לקנות אחוזה מאחד מפריצי־הפולנים. בא לבחון טיבה של האחוזה, נכנס אצל הסטאַיאֶני, הוא הממונה על האורווה, שאל אותו:
– אחוזה זו ראוי לי לקנותה?
השיב:
– איני עובד כאן אלא שנה אחת ועל־כן לא אוכל להעיד אלא על האורווה בלבד, ואוֹמר לך כי סוסים כשל אדוני לא תמצא בכל המחוז כולו.
נכנס היהודי אצל הגומיאֶני, הוא הממונה על הממגורות, שאל אותו:
– אחוזה זו ראוי לי לקנותה?
השיב:
– אמנם אני עובד כאן חמש שנים, אבל אוכל להעיד בעיקר על הממגורות, ואמר לך כי שדות כשלנו, לא תמצא בכל הגליל כולו.
נכנס היהודי אצל האֶקונום, הוא הממונה על הנהלת המשק כולו, שאל אותו:
– אחוזה זו כדאי לי לקנותה?
השיב:
– לפי שאני עובד כאן עשרים שנה ומעלה, אוכל להעיד בפה מלא, כי אחוזה כשלי לא תמצא בכל הפלך כולו.
חזר היהודי אל הפריץ, והפריץ שאל:
– נאה האחוזה בעיניך?
השיב היהודי:
– נאה, נאה ביותר, אך איני יודע, כיצד תוכל למכור אותה, אם האחוזה כולה היא של האֶקונום, ממגורותיה משותפות לך ולגומיאֶני, ואך האורווה היא שלך בלבד.
(מפי אבי מורי)
ובשיר של יעקב ב"ר מאיר על השפחות בפראג במאה הי"ח נאמר, שיש בהן הסוברות, כי אם הן משרתות בבית אמיד, הרי כספו והונו הם שלהן “והראיה דער ערסטען זמן זאגען זיי מיינע הערען זיינע זאכ’ען/דעם אנדערען זמן זאגט זי:אונזער/דען דריטען זמן זאגען זיי גאר שאָן: מיין צינן, מיין מעש, מיין קופּפער האב אין באזאנדער” (אסופת גרונוואלד, סי' 24, יאהרבוך פ’יר יידישע פ’אלקסקונדע, 1923, עמ' 268) כלומר: והראיה, בזמן הראשון הן אומרות הדברים של האדון שלי, בזמן השני היא אומרת: שלנו, בזמן השלישי כבר הן אומרות: כלי הבדיל שלי, כלי הפליז שלי, כלי הנחושת שלי אני מחזיקה לחוד.
624 מעשה במשה פאַקטור, שהיה פקידו של רוזן פולני, ועושה באחוזתו כבתוך שלו, והיה נוטל לו מהכנסותיה כחפצו אם כשכר־טירחה אם כדמי־מלוה. לימים, כשגדלו הסכומות והוא לא פרעם, קרא לו הרוזן ואמר:
– הרי אתה בעל־העצות שלי, למדני־נא, מה אעשה ואכריחך לפרוע לי חובותיך?
אמר לו משה:
– כבוד הרוזן, איך דרך אחרת אלא שתתבעני לבית־הדין, אולם כשתבוא לבית־הדין וישאלוך, אם יש לך שטרות המעידים על חובותי, ותשיב כי אין לך, מה תועיל בתביעתך?
אמר הרוזן:
– הרי אתה בעל־העצות שלי, תלמדני מה אעשה ואועיל?
אמר לו משה:
– תודיע, כי אתה מוכן להשבע, אבל כשתודיע על כך, יתן אב בית־הדין עינו בי ויראה לפניו ברייה עלובה, שלבושה מהוה ומיושן, ישאל בלבו, מה ערך לשבועה, ואפילו יבוא אחריה פסק־דין לטובתך, אם אין ממי לפרוע את החובות.
אמר הרוזן:
הרי אתה בעל־העצות שלי, למדני־נא, מה אעשה?
אמר משה פאקטור:
– הלבישני בגדי־פאר והריני נראה כמי שארנקו משופע ואב בית־הדין יבין, כי יש ממי לפרוע החובות, והוא פוסק את הדין לטובתך, ואני שלא ארצה לישב בסוהר, שהרי אם אשב בסוהר לא יהיה לך בעל־עצות, אלך ואחתוך כיסים ובלבד שאפרע.
עשה הרוזן כדבריו ונתן לו חליפה כדרך האצילים ובה עמד משה בפני בית־הדין.
פתח אב בית־הדין ואמר:
– כבוד הרוזן אומר, כי אתה חייב לו כך וכך.
השיב משה פאקטור:
– כבוד הרוזן יכול לומר דברים הרבה, כגון שהכפתור הזה במעילי הוא שלו.
אמר הרוזן:
– באמת הוא שלי.
המשיך משה פאקטור:
– וכן כבוד הרוזן יכול לומר, כי החזיה שעלי היא שלו.
אמר הרוזן:
– באמת היא שלי.
אמר משה פאקטור:
– וכן כבוד הרוזן יכול לומר, כי כל החליפה שעלי היא שלו.
אמר הרוזן:
– באמת היא שלי.
אמר משה פאקטור:
– כבוד אב בית־הדין שמע דבריו של כבוד הרוזן, והנה חד מתרי: או שכבוד אב בית־הדין אינו מאמין באמירתו אחת של כבוד הרוזן, שהכל שעלי הוא שלו, אם כן אין הוא יכול להאמין באמירתו האחרת של כבור הרוזן, כי אני חייב לו כך וכך, ואם כבוד אב בית־הדין מאמין באמירתו האחת של כבוד הרוזן, שהכל שעלי הוא שלו, וממילא הוא יכול להאמין באמירתו האחרת של כבוד הרוזן, כי אני חייב לו כך וכך, תימה היא, כי הוא תובע ממני אותו סכום של כך וכך ואינו תובע את החליפה שעלי?
אמר הרוזן:
– משה, משה, מה אתה מסכסך דעתו של אב־בית־הדין, הרי אמש נתתי לך את החליפה המפוארת הזאת, שכבוד אב בית־הדין יהא סבור, כי עשיר גדול אתה, ויחייבך בפרעון־החוב, ולא תהא אנוס להופיע בבגדיך המהוהים, שכבוד אב בית־הדין יהא סבור, כי עני גדול אתה, ויחייבך בישיבת־סוהר.
צחק אב־בית־הדין ושאל:
– ומה אתה חס עליו כל כך?
השיב הרוזן:
– לא עליו אני חס אלא על עצמי אני חס, שאם כבוד אב בית־הדין מושיבו בסוהר, הוא נוטל מתחת ידי את בעל־העצות שלי.
אמר אב בית־הדין:
– אי לזאת אין חשש, שכן אני מבטל את תביעתך ותחתיה אני מעלה תביעה אחת, והנתבעים שניכם, וענין התביעה הטעיית3 בית־הדין, ואני מושיב את שניכם בסוהר ויוכל הוא לתת לך עצות ואתה לקבלן.
(מפי פייבוש בקר)
הבדיחה נשלבו בה שני מוטיבים, ומרכזם מעשה היהודי הנתבע הבא לבית הדין בלבושו של הגוי, התובע והוא מעשה שהתפשטותו נרחבה. ראה, למשל, פרידריך שטולצה הכותב בשירו: מורדיה אונגליק (=מרדכי פורענות) מעשה במי שנקרא כן שהיה רמאי־סוסים מפורסם ביותר, שמכר לו לרוטשילד שני סוסים תשושים זקנים בתורת רמכים אבירים וצעירים, ובכלל מאה האנקדוטות עליו אינו ידוע כהלכה סיפור המעשה, שמרדכי שקנה מעם אכר שתי פרות, נטלן והלך לביתו ליטול מעות, אולם לא חזר. יצאו שבועות ומרדכי לא שילם, תבעו האכר לבית הדין, בא לפניו מרדכי בבגדים קרועים ובלויים ואמר לו, כי אמנם הפרות מתו בדלקת־הטחול, אבל הוא מוכן לשלם מחירם, אלא שין הוא יכול להופיע בפני בית הדין בבלויי־סחבות, ושעל־כן הוא מבקש את האכר, כי ישאיל לו מבגדיו. נענה לו האכר ונתן לו בגדים נאים – מעיל־שבת־שלהם בכפתורי־פליז, מכנסיים קצרים, חזיית־פלוסין אדומה, פוזמקי ארוכות ומנעלים כבדים. כן נגלה מרדכי בפני בית הדין לצחוקו של השופט וכשנשאל בענין הפרות אמר לתובע: איך אתה יכול לתבוע, הרי שילמתי לך ארבעים לואידור. אמר האכר: פוחז, עודך חייב הכל. אמר מרדכי: הרי אתה יכול גם לומר, כי גם הבגדים אשר עלי הם שלך. אמר האכר: כן, הם שלי, הכל שלי, המעיל והמקל, המנעלים ומצנפת־השיער משולשת־הקצוות, החזייה והמכנסיים – הכל שלי. אמר מרדכי: הנה, כבוד השופט, האם ספק הוא בעיניך, כי דעתו נתבלעה עליו או ששתה הבוקר לשכרה? קרא השופט: לעזאזל, האכרים הם נבלים, כזבנים וסרחנים, עקור רגליך, בהמה סבואה! (גאדיכ’טע אין פרנקפורטער מונדארט, כרך א‘, מהדורת 1921, עמ’ 221–217).
וראה מעשה מוטקה חבד, שקנה אווז מידי גוי והוליך את הגוי לביתו ואמר, כי שם ישלם לו. מוטקה החביא את האווז בדיר והגוי מחכה ומוסיף ומחכה ותובע או ממון או אווז. אומר מוטקה: על שום מה עלי ליתן לך ממון? אומר הגוי: הרי קנית מידי אווז? בוא לשוטר. אומר מוטקה: קר לי לילך, תן לי פרוותך. נתן לו הגוי את הפרווה, והלכו למשטרה. בבואם שמה, התאונן הגוי באזני השוטר וסיפר כל המעשה. אומר מוטקה: ושמא תאמר, כי גם הפרווה היא שלך? אומר הגוי: ודאי! גירשו השוטרים את הגוי, ומוטקה נשארו בידו גם האווז גם הפרווה. (יידישער פאלקלאר, בעריכת י. ל. כהן, וילנא, 1938, מדור הבדיחות סי' 15, עמ' 199). הנוסח מובא לפי השמועה בקהילת שארקוישצ’ינה ושם (עמ' 322) מובאות המקבילות: חיים בלוך המייחס ענין זה להרשלה אוסטרופולר (הערש אָסטראָפאָליער, אין יידישער טיל אוילענשפיגעל דעס 18 יאהרהונדערטס, ברלין־וינא, 1921, עמ' 115). והיינריך לווה מיחסו לאפרים גריידינגר (שעלמע אונד נאררען מיט יידישען קאפּפּען, ברלין 1920, עמ' 14, סי' 10 ומביא מקבילות מלשונות אחרות).
ו 🔗
625 מעשה במר סאנאט, מתימטיקון אוקראיני, שבא לכיתתו בגימנסיה בברודי, והוא שיכור, כדרכו, וצווח:
– ביבר קטן אל הלוח!
לא נתעורר כל תלמיד. מתנודד על רגליו ומפעפע כעס, בא המורה לפני תלמיד אחד, מרט בלוריתו וצעק:
– ואתה מה שמך?
נבהל התלמיד עמד ואמר:
– הירש לייב פוקס.
צעק המורה:
– וכשקראתי: ביבר קטן אל הלוח – לא נענית!
(מפי דודי ד"ר יצחק אוירבך)
והבאתי ענין זה בספרי ממחוז הילדות (עמ' רע"ג) והעירותי שם, כי חידוד זה, שדרכו דרוש שמות: הירש (=צבי), לייב (=אריה), פוקס (=שועל) ניתנה לו הרחבה בכתובת על גבי גלוית־היתול: הירש לייב כץ (=קאץ) הייסט דו, / שלויער פוקס ביסט דו, / איין ווייב חיה האסט דו, / איין זעהנכ’ען וואָלף געבערט זיע / האסט דו שאָן אַ גאַנצע מענאזשעריע (=צבי אריה חתול אתה נקרא, שועל ערום דרכך, זוגתך חיה שמה, בן תלד ושמו זאב, גן־חיות כבר נצטרף). והיו חילופי נוסחאות כגון: גראסער חאמער ביסט דו (=חמור גדול אתה) וכדומה.
ויוסף מילנר, במאמרו על רנ"ק, למלאת מאת שנה למורה נבוכי הזמן, כותב בענין ר' צבי הירש חיות, רבה של זולקיב: יהורים היו אומרים, כי הם היו ארבעה אחים: הירש (–צבי), בער (–דב), וואלף (–זאב) ולייב (–אריה) "ועל־כן קיבל אביהם, בנקאי בברודי, את החניכה חיות" ("קיום", חוב' 3 (39), עמ' 116). אם היא הלצה בעלמא נקבלנה, אך אם היא סברה היא טעות, כי המשפחה נקראת כך במשך מאות שנים, ושלשלת־יחוסה ידוע.
ובדומה לחידודנו מי שאומר שיש לו ביבר משלו: חמיו חכם כסוס, חמותו כבדה כפיל, אשתו כעסנית כנמר, ובנותיו קופות ממש.
ז 🔗
626 מעשה בר' מאיר אנשל רוטשילד, שהיה נוהג לקדש על גשר נהר מאין, את הלבנה, בכל שביעי לחודש, כשהיא בטהרתה, והיה לו שמש גוי, שהיה באותו יום בודק תחילה אם הלבנה כבר הופיעה בזיוה. פּעם אחת יצא הגוי וראה השמים מתחשרים בעננים והלבנה אינה נראית כדבעי, חזר ואמר:
– אין זו לבנה בשבילך.
(מפי אברהם כהנא)
627 מעשה במר שייאר, איש פראנקפורט, שקנה שטר־גורל בהגרלה של ממשלת קוּרהסן, ונדר נדר כי אם יזכה בו, יעלה לירושלים. כשנטל בידו את שטר הגורל ראה בו סימן צלב, עמד וקרעו מתוכו, שאמר:
– אם אין השטר זוכה מה אחזיק שתי־וערב בביתי, אם השטר זוכה למה יאמרו שתי וערב זיכני.
לימים זכה השטר זכייה גדולה ובא הזוכה ליטול ממונו, סירבו הממונים ליתן לו, שאמרו שטר שנחסר בו חלק אינו שטר. הלך הזוכה ואמר דברי־תרעומת שלו לברון וולף רוטשילד, ציוה הברון לגזברו לשלם לו סכום־זכייתו על מנת לקבלו מידי דוכס־הברירה בעל־ההגרלה. אמרו לו לזוכה:
– אילולא רוטשילד ולא זכית.
אמר:
– יפה אמרת, מיד רוטשילד ולא מיד שתי וערב.
(מפי ר' מיכאל שטרן)
ח 🔗
628 מעשה בבית־הכנסת בטרנוב, שנבנה במשך כמה דורות ולא נגמר בנינו, עד שניתנה לכך תמיכה של הקיסר פרנץ יוסף, לרגל יובל הששים שלו, וכשנערכה חגיגת חנוכת הבית הוזמנה גם הרשות, כלומר שר־המחוז והפמליה שלו. לפי שהללו איחרו לבוא התפללו בינתיים מנחה ודחו עד בואם את תפילת מעריב. כשנראו האורחים בפתח, אמר ראש־הקהל בריש מאשלר:
– די גויים זיינען שוין דאָ מיר קענען זיך שטעלען דאוונען (הגויים ישנם כבר, אנו יכולים לעמוד ולהתפלל).
(מפי ד"ר ישעינו פגי)
ב) מעשה בר' הירש ספרון, ראש עירית מונאסטרישטש, שהוצרך להקביל פני קיסר פראנץ יוסף, ולפי ששכח לשאול תחילה, מהי לשון הפנייה לקיסר, התלבט במחשבתו מה יעשה, נזכר כי ככל שהיה מזדמן לעיר ממונה, או מיוחס מקרובי המלכות היו הפקידים אומרים עליו: פיגורה. פנה אל הקיסר ואמר:
– תואל־נא הפיגורה ותשב.
(מפי נכדו סטאניסלאב יז’י לץ)
629 מעשה בחבורה שדיברו על התמוטטותה של המונרכיה ההאבסבורגית, שאל מי ששאל:
– צא וראה, ישראל שבמונרכיה ודאי היה להם, כי מלכותה מלכות־חסד וקיסרה היה מרומם בעיניהם ומוחזק אוהב־ישראל גמור, ולסוף כשנתמוטטה מלכותו ראו הכל, כי ארץ־הכתר אוסטריה ובירתה וינה הם כמאורות־נחשים לישראל.
אמר מאיר גייאר:
– באמת היתה המונרכיה ההבסבורגית עשויה טלאי־ארצות וטלאי־עמים ודומה היתה כאותו עורב במשל של איזופוס, שחזר על העופות השונים ונטל מכל אחד ואחד נוצה והיה קישוטו מבהיק בכל הגוונים, משעמדו העופות על ערמתו באו ונטלו עוף עוף את נוצתו שלו ועמד העורב בעינו, וישראל תמימים בני תמימים פוערים פיהם בתמיהה: אהה, כמה הוא שחור!
(מפי ד"ר מייאר גייאר)
סיפור זה של איזופוס מובא בסמ“ק סימן י”ט, ובבדיחתנו שחור בצביעה של ריאקציה פוליטית וחברתית. וראה המסופר משמו של הרבי ר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שפעם אחת קראו באזניו מאמר מתוך “נייאה פרייאה פּרסה”, שתוארה בו עצמתה של המונרכיה האוסטרית־הונגארית, בשל ארצותיה המרובות – צ’כיה, הונגריה, גליציה, בוקובינה וכדומה. צחק הרבי ואמר: סופה של אוסטריה כסופו של תיק־התפילין דר' זיינביל מרופּשיץ. וסיפר מעשה בזקנו, הרבי ר' נפתלי מרופשיץ, שחסיד שלו ר' זיינביל, אבדו ממנו טליתו ותפיליו ונתעצב הרבה. ניחם אותו הרבי ר' נפתלי: הרי אתה עצמך מודה, כי הטלית היא תורכית, והתפילין זוג אחד של רש"י וזוג אחד של רבנו תם, נמצא כי משלך ממש לא היה התיק בלבד. סיים הרבי ר' יהושע: ואף אוסטריה כך, שלא ישתייר בידה אלא מה שהוא שלה ממש, התיק בלבד – וינה ואגפיה (יצחק גוטויין: אַ זכר פון מיין שטעטל דזשיקאָוו, פאריס, תש"ח עמ' 65)
ט 🔗
630 מעשה ביהודי עשיר בעל הגילדה הראשונה שזיכתה אותו לישב במוסקבה וביקש להעמיד עצמו משכיל ונאור היה מבקר בתיאטראותיה. פעם אחת ביקר בהצגת “ייבגני אוניגין” ונשאל לדעתו, אמר:
– קשים עליה ניבולי־פה כגון: יאַ ז קראוואטי ניאֶ ווסטאנו / טאטיאנה יאַ ט’אֶביא לוּבליוּ, כלומר: אני מעל המיטה לא אקום, אותך טאטיאנה אני אוהב.
אמרו לו:
– טעות היא בידך, כי דיוקם של הדברים הוא: יאַ סקריוואטי ניא וו־סטאנו. / טאטיאנה יאַ ט’אביא לוּבליוּ, כלומר: אני איני יכול להעלים, אותך, טאטיאנה, אני אוהב.
אמר:
– נראה, שלא דייקתי לשמוע, שכן ישבתי ביציע.
שאלו לו:
– באמת, פליאה היא כי איש עשיר כמוך יושב ביציע, ולא למטה, בקירבת־הבימה.
השיב:
– רבותי, פעם אחת קניתי לי כרטיס בסמוך לבימה והציגו הצגת “האמלט” והנה אני יושב ורואה, כי אותו משוגע בא עד קצה הבימה, נותן עיניו המטורפות בקהל ושואל: ביט אילי ניא ביט, כלומר: להכות או לא להכות, אמרתי בלבי: משוגע שכזה אפשר וירד מעל הבימה וישתער על הקהל ויכה על ימין ועל שמאל ומי לוקה ראשונה: יהודי, ביחוד אם הוא בסמוך ליד. ובכן, פרשתי ומאותה שעה איני יושב בקירבת הבימה.
אמרו לו:
– טעות בידך: ביט אילי ניא ביט, פירושו: להיות או לא להיות.
השיב:
– על כל פנים במחזה שהרציחות באות בו בסיטונות יפה זהירות.
(מפי שושנה פרלמוטר משמו של שאריף)
631 מעשה ביהודי זקן שטרח כל הטרחות לבוא לפני לנין, וכשבא לפניו אמר:
– זקנתי ורציתי לפני בוא יומי לדבר עם בני־משפחתי שהם מחוצה לברית־המועצות.
אמר לנין:
– אזרחי ארצנו אסורים ביציאה אל מחוצה לה.
אמר הזקן:
– אם אין אתה מתיר לצאת מחוצה לארצנו, כדי לדבר עם בני משפחתי, התירני לדבר עמהם בטלפון.
אמר לנין:
– אזרחי ארצנו אסורים בשיחת־טלפון מחוצה לה.
אמר הזקן:
– בי נשבעתי, כי לא אומר אלא מלה אחת בלבד.
קרא לנין לטרוצקי וסיפר לו כל אותו מעשה ושאל:
– ומה דעתך אתה?
פנה טרוצקי לזקן ושאל:
– שמע נא דודי באיזו לשון אתה מתכוון לומר אותה מלה?
אמר הזקן:
– מה פירוש, בלשוני, ביידיש.
התגרד טרוצקי ואמר:
– לא טוב דודי, יידיש שלך אינה אלא גרמנית מקולקלת ואילו גרמנית דרכה שאפשר להרכיב בה מלה אחת ממלים הרבה, דהיינו שמסמיכים כמה וכמה שמות עצם לשם עצם אחד וכולם מצטרפים למלה אחת בלבד.
אמר הזקן:
– מלה שאומר לא זו בלבד שתהא בה תיבה אחת אלא אותה תיבה תהא בה הברה אחת.
אמר לנין:
– רואה אני כי הזקן משאלתו מינימאלית נרשה לו ונראה מה ניתן לכלול במלה אחת בת הברה אחת.
אמר והזמין בעצמו את מספר־הטלפון של משפחת הזקן בחוצה לארץ, הגיש לו השפופרת ואמר:
– נו טובארישטש זקן, אמור את שלך.
נטל הזקן את השפופרת וקרא לתוכה קריאה ממושכה:
– גוואַלד!
(מפי מרדכי אפּל)
וחידוד זה יש בו כמה ניסוחים והחידוש בניסוחנו שילובו של טרוצקי כמומחה לעניני יהודים והוא מתגלה בדעתו על אידיש כשמשכיל מאוחר. ובעוקצו של החידוד נעזר נ. אלתרמן בשירו העשוי הודעות לבווין, טרומן, שלטונות המאנדאט, מפלגת הלייבור, ובאחרונה הודעה לרבונו של עולם באשר הוא שם והיא מלה אחת: גוואַלד! (“הטור השביעי”, עמ' 60). ותיבה גוואלד, גוואלט, שיסודה המלה הגרמנית געוואלט (והעין מובלעת באידיש ואף בפולנית), פירושה כוח, שלטון, אלימות ומכאן השימוש: שרייען געוואלט, לצעוק חמס.
וחידודנו בן למשפחת חידודים על רדיפת־הקיצור ואח לו מה שמביא רבניצקי, אידישע וויצן, סי’186, והוא מעשה סוחר שתבע וחזר ותבע באגרותיו פרעון חוב מסוחר אחר ולא נענה ואמר לשלוח לו טלגרמה והעמיד אותה על תכלית הקיצור, כלומר על תיבה אחת: נו. למחרת הגיעה תשובת הסוחר ולשונה: נוּ־נוּ.
632 מעשה בכינוס שנתקיים במוסקבה לאחר פטירתו של מכסים גורקי, והיו מדיינים מה כבוד יעשו לו. אמר האחד:
– כל עיר מן הדין שיהא בה רחוב הנקרא בשמו.
אמר האחר:
– כל פלך מן הדין שיהא בה ישוב הנקרא בשמו.
עבר שם יהודי, נשאל:
– ודעתך מה?
השיב:
– דעתי שראוי שכל התקופה תהא נקראת בשמו.
נשאל:
– דהיינו?
השיב:
– מכסימאַלנאַיא גורקאיא אפּוכא.
(מפי יהושע מאנדל)
תקופה מכסימלית מרה.
633 מעשה בקצב, שהיה לו אטליז בפוניביז והיה קונה פרות בכפרי הסביבה ופעם אחת הוליך פרה והתנפלו עליו גויים, שדדו ממונו והעלילו עליו, כי הפרה היתה גנובה עמו, ובאה עלילתם לפני בית־המשפט, ולפי שהגויים הביאו עדי־שקר שחיזקו עלילתם בשבועה, יצא דינו של הקצב למאסר. מה עשה סניגורו, לנדא שמו, פנה אל הגויים לאמור:
– הרי הקצב ידוע לכם לא מתמול שלשום, שנים הוא קונה מכם פרות ומשלם מחירן בכסף מלא, ועתה לרוע־מזלו נכשל ועשה מה שעשה ועתה עליו לילך לבית־הסוהר, ומי יפרנס את אשתו וילדיו? שעל־כן בקשתי מכם, כי תתנו מעט כסף ואשתדל להוציאו בתשלום־קנס ואם לא אצליח, אתננו לאשה ולילדים.
נענו לו האכרים ונתנו לו סכום של מעות. נטל הסניגור את המעות, הציץ בו וקרא:
– אדוני השופט, הכסף הוא מזויף.
נבהלו הגויים ואחד מהם צעק:
– את הכסף קיבלתי מידי הקצב!
(מפי דב בן ליש)
634 מעשה באשה יהודיה, שנאשמה בגניבת תרנגולת משכנתה והובאה לפני ערכאותיהם. שאל השופט:
– האם הנאשמת מודה, כי גנבה תרנגולת?
השיבה בתמיהה:
– נונו גנבתי תרנגולת, תרנגולת גנבתי…
אמר השופט ללבלר:
– יכתוב אדוני, כי הנאשמת מודה באשמתה…
הוסיף ושאל:
– משום מה גנבה הנאשמת תרנגולת משכנתה?
השיבה לשון תרעומת:
– אני צריכה תרנגלתה, תרנגלתה אני צריכה…
אמר השופט ללבלר:
– יכתוב אדוני כי הנאשמת מודה, שהיה לה צורך בתרנגולת.
הוסיף ושאל:
– ולשם מה צריכה הנאשמת לאותה תרנגולת?
השיבה לשון ביטול:
– אני צריכה לה לאלף אלפי כפרות, לאלף אלפי כפרות אני צריכה לה.
אמר השופט ללבלר:
– יכתוב אדוני כי הנאשמת מודה שגנבה את התרנגולת לצרכי פולחן…
(מפי נלי פּודהורץ)
635 מעשה בראובן ושמעון שהיו מריבים ברשות הרבים, עמד ראובן והטיח כלפי שמעון כדרך גידוף:
– שגץ!
עמד שמעון ותבע את ראובן אל לפני ערכאותיהם. לא הבין השופט הנכרי את פירושו של הגידוף וציוה להביא את רב־העיר לפניו. ביקש הרב להסבירו, שאל:
– ימחול כבוד השופט, האם הוא נשוי?
לא ידע השופט מה ענין התביעה אצל נישואיו, אבל השיב:
– הן.
אמר הרב:
– ובכן, עתה שכבוד השופט הוא בעל בעמיו ונשוי הריהו – גוי, וקודם לכך שכבוד השופט היה בחור ורווק היה – שגץ.
(מפי שלמה שפּאן)
וחובה להעיר כי המלה הפשוטה באידיש: שייגעץ, שייגיץ, שייגאץ (לפי התיבה העברית: שיקוץ, שקץ) שפירושה גוי קטן, וגם מחוצף, נשתגרה גם בלשונות אחרות, וכן מציינים אותה קארלוביץ ואחרים בדיאלקטים פולניים לא בלבד בהוראה המקובלת באידיש אלא בהוראה כללית: שובב, נבל. והוא הדין במלה: שיקסע, שיקצע (לפי התיבה העברית: שקצה) שהיא באידיש כינוי לנערה נוצריה, ואילו במקצת דיאלקטים גרמניים ופולניים כינוי ליצני לנערה יהודיה.
636 מעשה בראובן ושמעון שבאו לפני ערכאותיהם וענין מריבתם, חוב של כך וכך שלא נפרע.
שאל השופט:
– חוב זה מאימתי?
אמרו:
– מתשעה באב.
לא הבין, הסבירו לו:
– הוא יום חורבן בית־המקדש.
אמר:
– אם כן, הרי ראשית, התביעה נתישנה מכבר; ושנית, אם חכיתם כאלפיים שנה, תואילו לחכות עוד קצת שנים, והרי אתם נידונים לא בפני שופט קטן למטה אלא בפני שופט גדול למעלה.
(מפי יעקב צדקוני)
637 מעשה בבחור, שבאה שעתו לעמוד בפני ועדת־הגיוס, רצו הוריו לרבם שיושיעם, אמר הרבי:
– יאמרו בכוונה: ואל ימשול בנו קצף.
שאלו:
– וסגולות האמירה מה?
השיב הרב:
– קצף נוטריקון ק'אפּראל, צ'וגספירר, פ'לדובל.
(מפי אייזיק סדומי)
ואלו דרגות קטנות של קצינים.
י 🔗
638 מעשה ביהודי שבא לכרך גדול של מדינה, שלא שמע לשונה, ביקש ליהנות ממאכלותיה, נכנס למסעדה, נטל בידו תפריט ולפי שלא הבין לשון הכתוב, הראה לו למלצר באצבעו על פיסקה אחת בו, אולי ישחק לו מזלו. הציץ המלצר והביא לפניו מנה של צנון. ישב ואכל את הצנון ולא ידע מה יעשה עתה. ראה ממולו איש יושב ואוכל בחמדה צלי נאה ומשובח, אמר בלבו: אשמע מה יזמין זה ואחזור גם אני על כך, שחזקה על שכמותו, כי יזמין דבר של שבח. כשבא המלצר לפני האיש, אמר כדרך המזמין אותה מנה בפעם השניה:
– דיטו!
סבר היהודי כי אותה תיבה פירושה דבר־מאכל, וכשבא לפניו המלצר ושאל לחפצו, השיב בהתאמה:
– דיטו!
עד מהרה מביא המלצר לאותו איש קערה צלי ולאותו יהודי קערות צנון. אמר היהודי:
– צא וראה דרכה של שנאת ישראל, גוי מזמין דיטו – מביאין לו צלי של בשר, יהודי מזמין דיטו – מביאין לו רסק של צנון.
(מפי ניסן סדן)
ועיקרה של הבדיחה פשוט גם בלשונות אחרות וכן מביא ח. קלר בדיחה ערבית שענינה מעשה בשני אחים, חסן ואחמד, סוחרים ברבת־עמון, שהזמינו מאנגליה בד מסוג טובראלקו. והנה בפאקטורה של הפירמה נאמר, כי נשלחו אליהם 4000 מטר טובראלקו ו־3000 מטר דיטו; נבוכו האחים, שנשלחה אליהם סחורה שלא הזמינוה, טס חסן ללונדון ובא לפני אדוני הפירמה וקבל: אנו בקשנו טובראלקו ואתם שולחים לנו דיטו? בירר לו בעל־הפירמה פירוש התיבה דיטו, חזר חסן וטס לרבת־עמון, רץ לקראתו אחמד ושאל: יבשרך אללה בטוב, מה ענין דיטו? השיב לו חסן בשאלה: האם אחי אתה? אמר אחמד: ודאי שאחיך אני. אמר לו חסן: ובכן דע לך כי אני חמור ואתה דיטו (דבר השבוע, גל. 296).
ולענין פירוש מלה לועזית ככינוי למאכל, בדומה לבדיחתנו, ראה סיפורו של מ. ריס, ובו מעשה ביהודי, בן עיירה קטנה בגרמניה שבא לעיר גדולה בה, ונכנס למסעדה וביקש לדבר עם בעליה, אמר לו המלצר: דער הערר ווירט איזט אין זיינעם פריוואטציממער אונד פ’ריהשטיקט מאָמענטאַן, כלמור בעל־הבית הוא בחדרו הפרטי והוא סועד סעודת בוקר כרגע. לא הבין הסוחר תיבה: מאָמענטאן, וחשב כי היא דבר־מאכל וודאי היה לו כי הוא מאכל טוב ומשובח, אם בעל־המסעדה בכבודו ובעצמו נוהג לאכול אותו בסעודת־בוקר. אמר למלצר כי גם הוא היה רוצה לאכול מאָמענטאן. המלצר הבין, כי האורח מבקש לאכול כרגע, ואילו האורח עצמו כיוון למין מאכל מיוחד. כשהביא לפניו המלצר זוג נקניקיות, הביט האורח בתמיהה ואמר לנפשו: עולם של מטורפים, מה רואים כאן הבריות לכנות לזוג נקניקיות כינוי מאָמענטאן? כסבור היה, אפשר טעמם שונה, אולם כשטעם, רטן: באמת נקניקיות ככל הנקניקיות שבעולם (איין שידוך אאוס ליעבע, הומאָרעסקא אאוס דעם יידישען פאָלקסלעבן, הוצאת י. קאופמן, פראנקפורט דמאין, 1904, עמ' 53–54).
י"א 🔗
639 מעשה בשלושה יהודים ברוסיה הצארית שבאו לקיוב, ולפי גזירת המלכות, לא היו רשאים לישב בה אלא מעת לעת, אבל לא הודיעו על־כך, שיוכלו לישב שם שעה ארוכה ביותר. נדברו ביניהם מה יעשו, אם יתפסום השוטרים, אמר ראובן:
– אגיד להם, כי באתי אתמול בשעה מאוחרת ונמצאתי רשאי לישב פה על שעות היום.
– אמר שמעון:
– אגיד להם, כי באתי הבוקר ונמצאתי רשאי לישב פה שעות היום והלילה.
אמר לוי:
– אם אתה, ראובן, באת אתמול ואתה, שמעון, באת היום, הרי אני לא באתי עדיין ואגיד, כי אבוא רק מחר.
(מפי י. טופורובסקי)
וראה נוסח שמביא רבניצקי, יידישע וויצן סי' 45, והוא מעשה במפקח משטרה שפגש שני יהודים בקיוב ושאל את האחד: מתי בא? השיב: רק הבוקר. שאל את האחר: ואתה מתי? השיב: אני לא באתי עדיין. שאל: מה פירוש? השיב: בפשיטות, אם זה שהוא כבר בקיוב כמה שבועות משמע שבא היום, הרי אני שבאתי באמת היום, לפי חשבון זה, לא באתי עדיין. והוא נוסח נפלה, שכן הוא מזקיק את המתנצל למלשינות, שנוסחתנו מייתרתה. ואגב, ראה משה גרוס־צימרמן המתאר, למחרת הבחירות, את המועמד שנכשל בהן: "היום הוא מי שהיה אתמול מאבות העיר של מחר" ("דבר, גל. 7708).
ושימושו של מנגנון בדיחתנו יוצא לענין אחר, וכן רבניצקי, שם, סי' 811, מעשה בנשים שדיברו על גילים. אמרה אחת שהיא כבת חמשים: לא אוכל שאת דרך נשים להכחיש מספר שנותיהן. כשאני נשאלת לשנותי, אני אומרת מיד, כי שוב אינני צעירה ואני בת שלושים ושבע. אמרה אחרת והיא כבת ארבעים וחמש: ואני כשאני נשאלת לשנותי, אני אומרת4 את האמת, כי אני בת עשרים ושש. פנתה לנערה צעירה שהיתה באותו מושב: ובת כמה את? השיבה הנערה: אומר את האמת, לפי החשבונות לשולחן זה יוצא, כי עדיין לא נולדתי.
י"ב 🔗
640 מעשה ביהודי מפולין, שברח מפני צבאות היטלר לרוסיה וישב בה עד גמר־המלחמה ולאחריה חזר לפולין, שמע כי יש בה ממשלה חדשה שאינה כקודמותיה, דהיינו שאין בה שנאת ישראל, ביקש לראות את ראשיה, וניתן לו לבוא לפניהם, ראה את הילארי מינץ, הכיר כי הוא חברו־לחדר קרא בתמיהה:
– הילל יקירי, מה אתה עושה כאן?
השיב לו:
– הריני מיניסטר.
ישבו שניהם וגילגלו בזכרונות ונזכרו מיני מהתלות וצחקו הרבה וצחוקם נשמע לו ליעקב ברמן, נכנס גם הוא. ראה אותו הפליט, הכיר כי הוא ידיד־ילדותו וקרא בתמיהה:
– יעקלי יקירי, ומה אתה עושה כאן?
השיב לו:
– הריני מיניסטר.
ישבו שלשתם וגילגלו בזכרונות ונזכרו מהתלות אחרות וצחקו הרבה וצחוקם נשמע לרומן זאמברובסקי, נכנס גם הוא. ראה אותו הפליט, הכיר כי הוא שכן־ילדותו, קרא בתמיהה:
– ראובלי יקירי, ומה אתה עושה כאן?
השיב לו:
– הנני מיניסטר.
ישבו ארבעתם וגילגלו בזכרונות ונזכרו מהתלות אחרות וצחקו הרבה וצחוקם נשמע לו לראש הממשלה בוליסלאב בירוט, נעץ ראשו בדלת וראה את החבורה, ניסוט לאחוריו. שאלה הפליט:
– ומי הוא זה?
השיבו שלשתם:
– זהו הגוי, שעל שמו נקראת הפירמה.
(מפי יהושע מאנדל)
641 מעשה בממשלת־פולין שנתכנסה ועמד ראש הממשלה בירוט ונאם. לחש הילארי מינץ ליעקב ברמן:
– נראה כי הוא מתכוון לנאום נאום ארוך ביותר ונוכל בינתיים לצאת וליכנס לאיזה קלויז ולהתפלל מנחה.
שמע רומן זאמברובסקי לחשם, לחש באזנם:
– מעט אורך רוח, כשההוא יסיים נאומו ויצא ונשאר בינינו לבין עצמנו, נוכל לסדר פה מנין.
(כנ"ל)
והוא גלגול בדיחה מסוג הבדיחות, שהיו פשוטות בראשית שלטונם של הסובייטים ברוסיה, ובאו לגלגל בענין ריבוי היהודים בו. אך עצם החידוד שלנו אפשר לו שימוש אחר. וראה א. אלמי, המספר על העיר ברונזוויל, שהיתה כעיר יהודית לכל דבר ואמרו, כי פעמים הרבה אירע בבית־המשפט שבה, שהמשפט נתארך עד ערב והיה השופט או מזכירו טופח בשולחן ומכריז: נתפלל מנחה! היו הקהל כולו, השופט, המאשימים והנאשמים ואף העדים עומדים ומתפללים מנחה. (“מאמענטן פ’ון א לעבן”, בואינוס איירס, 1948, עמ' 230).
642 מעשה בראובן ושמעון, שנסעו ברכבת בפולין העממית, ולא היו בידם כרטיסי־מסע. כשנתפסו בקלקלתם שילם ראובן את הקנס ושמעון שאל:
– סליחה, האזרח המפקח, האם גיבור ברית המועצות חייב גם הוא בכרטיס נסיעה?
הצדיע לפניו המפקח והסתלק. תמה עליו ראובן:
– מה, איך אמרת מה שאמרת?
השיב שמעון:
– לא אמרתי, אלא שאלתי.
(מפי נלי פודהורץ)
643 מעשה בחבורה, שדיברו על המחלוקת בענין תורתו של ליסנקו, חסידיה ופולגיה, ונכנסו לכלל פולמוס על מיני המדע השונים, הכל לפי המשטר שבו הם מתפתחים, והמריבה כרתחי מים שאין להם סוף. ישב ביניהם עולה פולין שהיה פליט ברוסיה והחריש. נשאל:
– אתה שהיית במוסקבה, אין בפיך דבר?
השיב:
– אין אני בקי במסכת, שאתם דשים בה, אבל אם תרצו לידע פלאי המדע במוסקבה, אומר לכם, מה שראיתי בעיני.
נשאל:
– מה?
השיב:
– ראיתי ברייה מחציה למטה פרה ומחציה למעלה גמל־נמר.
נשאל:
– ברייה זו לשם מה?
השיב:
– שתהא רועה ברומניה ונחלבת במוסקבה.
(מפי יצחק צימרמן)
בענין בעל חי, ששיעורו מופלג עד שהוא מתפשט מלוא רחבה של מדינה, ראה עמנואל אולסבנגר, המביא בדיחה על טלגרף בשלוש נוסחאות. נוסחה א' שמע מפי ידיד ערבי: איש שואל את חברו, מה סוד הטלגרף ושומע כתשובה ביאור על דרך משל: “תאר לעצמך כלב גדול, שראשו בבירות וזנבו בדמשק; משוך זנבו של הכלב בדמשק והוא ינבח בבירות; כך הוא הטלגרף”. נוסחה ב' שמע בילדותו ברוסיה, והיא נסמכת על המימרה הרוסית: סנוט חטמו של הסוס וינודד את זנבו: “תאר לעצמך סוס, ראשו במוסקבה, זנבו בטולא”. “כן – משיב השואל – זאת אני מבין, אולם איך מטלגרפים מטולא למוסקבה?” נוסחה ג היא יהודית־ליטאית: “תאר לך תחת החוט כלב, הראש בקובנה, הזנב בוילנא. משוך את זנב הכלב בוילנא וינבח בקובנא”. “הריני מבין – משיב השואל – אך טלגרף בלא חוטים כיצד?” “פשוט – מבינו ההוא – אותו ענין עצמו, אלא בלא הכלב” (צום יידישן וויץ, גאָלדענע קייט, 1951, חוב' 8, עמ' 106).
י"ג 🔗
644 מעשה בדוכס, שבא לברודי והתאכסן במלונו של מר ריינר. לא היתה דעתו נוחה ממידת הנקיות המסופקת שבו, אך לא הגיד דבר. בשעת הפרידה אמר לו מר ריינר:
– כבוד גדול הוא למלוני, שהוד רוממותו הואיל להתאכסן בו, ואם יאמר לעשות עמדי חסד, יציע לפני שם, שראוי לי לקרוא לבית־מלוני.
השיב הדוכס:
– עס קאַנן ריינער בלייבען.
(מפי אחי יצחק ניסן)
ושחוק מלים הוא: אפשר שיהא נקרא ריינר, אפשר שיהא נקי יותר.
י"ד 🔗
645 מעשה בחבורה של עסקנים יהודים, שנזדמנו עם סטניסלב גרבסקי, מנהיגם של האֶנדאֶקים (דימוקראטים לאומיים שהיו שונאי ישראל ) ומיניסטר־התרבות בפולין, ודיברו בעניני חינוך. אמר להם:
– רבותי, אילו הענינים נחתכו באמת כרצוני הייתי גוזר, כי תלמיד יהודי הלומד בבית־ספר שלשונו אידיש – נקנס, תלמיד יהודי הלומד בבית־ספר שלשונו עברית – ניתנים לו כל עזר וסיוע.
נשאל:
– על שום מה?
השיב:
– רבותי, כל מדינה מעונינת באכספורט.
(מפי הלל שפינדלר)
646 מעשה בסטניסלב גראבסקי, מנהיגם של האֶנדאֶקים ומיניסטר־החינוך בפולין שנזדמן עם מאַוּריצי אלהאנד, שישב בקתדרה למשפטים והיה ממונה כראש קהילת לבוב, שאל גראבסקי:
– מספרי־הקורות אנו למדים, כי בימי־הביניים כשנתפשטו מגפות בערי־אירופה, היו הנוצרים ניזוקים והיהודים אינם־ניזוקים כמותם וכנודע הביאור היה שהיהודים מרעילים את הבארות, כדמיונו של העם. אך אף המשכיל בימינו, הרואה כחזיון הזה גם עתה, מתקשה להבינו – ובמה עתה מפרנסו?
השיב מויריצי אלרהאנד:
– כסבור עתה כי רק בגזירות של מטה יש נומרוס קלאוּזוס, גם בגזירות של מעלה כך.
(כנ"ל)
ויצחק דוב מארקון מביא מעשה בר' יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, שהגינראל באראנוב שאל לו: הנה פרצה בעירנו מגיפה, בנו היא שולטת, בכם אינה שולטת, מה טעם? השיב הרב: מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא – מה ממשלתנו מפרסמת חוקים ומפרשת: חוץ ליהודים, אף פמליא של מעלה כשהיא גוזרת גזירה, כגון חלירע בקובנה, היא מפרשת: חוץ ליהודים (מדור דור, מצודה, לונדון תש"ה, עמ' 344–345).
ט"ו 🔗
647 מעשה בחבורה שדיברו בענין הגרמנים ותכונתם, אמר ר' יעקב גוטסמן, איש ז’יטומיר:
– ווי קען זיין א דייטש גוט, אז דער בעסטער טייטש איז כלב א הונד.
(מפי בנו בנימין גוטסמן)
עיקרו של החידוד בשחוק המלה: דייטש־טייטש, שפירושה ביסודה גרמני, אך מלה ראשונה נתיחדה לגרמני ומלה אחרונה לתרגום (תחילה לאידיש־טייטש ואחר כך לכל לשון) ובהרחבה לביאור. ובכן: היכא תמצי דייטש (גרמני) טוב אם הטייטש (התרגום) הטוב ביותר הוא כלב א הונד (באידיש כלב). החידוד נאמר בשנת 1896.
והשחוק הזה הוא יסוד לכמה חידודים וראה רבניצקי, יידישע וויצן סי' 153, מעשה ברב ושמשו שנסעו בקרון־רכבת שנמצאו בו גם שני דייטשען (=גרמנים, או משכילים יהודים הנוהגים כגרמנים) מגולחים, ואחד מהם לגלג על הרב. שאל השמש: רבי, ומה אתה מחריש ללהגו של מחוצף זה? השיב הרב: טייטשען (=פירושים) הרי אחד מהם תמיד: דבר אחר. וכן השחוק כפול: טייטשען = פירושים, גרמנים; דבר אחר = דבר אחר כפשוטו; חזיר. ונחום חייקין מביא מעשה זה כדיוקו בלא הזכרת מקורו (“טאג”, גל. 13063).
ט"ז 🔗
648 מעשה בגוי ששאל לו ליהודי:
– משה, פרה נותנת חלב ובשרה טוב לאכילה ועורה טוב לעיבוד – והיא זולה, ואילו סוס שאין בו כל אלה – הוא יקר?
השיב לו היהודי:
– כי סוסים אתם גונבים.
הרהר הגוי ושאל:
– אם כן, הרי מן הדין כי שם יהיו סוסים זולים ואינו כן.
הבין היהודי כי כוונת הגוי למקום שבו מובאים הסוסים הגנובים, השיב:
– גם שם אתם גונבים.
(מפי הניה בודניק)
תשובת הסיום: אי טאַם קראַדוּט (= גם שם גונבים) הוא כפתגם בפי האוקראינים. וישעיהו קוטובסקי מביא כגלגולה של הבדיחה: מעשה באכר ששאל את ראש הכפר, מה טעם ששוורים, פרות ועגלות ששוחטין מהם הרבה והם מרובים, ואילו סוסים שאין שוחטים מהם הם מועטים, השיב: ראש מטומטם כמותך, הטעם הוא משום שסוסים – גונבין (דער טאָג, גל. 13,067).
י"ז 🔗
649 מעשה בקארל פירשטנברג, שישב בסוד בנקאים שביקשו להגביל יום כינוס אסיפתם. הוצע יום פלוני, אמר אחד:
– כנראה, שכחתם כי אותו יום עלינו להיות בראיון עם יורש העצר.
הוצע יום אלמוני, אמר אחר:
– כנראה שכחתם כי אותו יום עלינו להיות בפתיחת התערוכה הגדולה של התעשיה.
וכך אירע לכל הצעה – יום יום ושוברו בצדו, עד שהסכימו על יום מסוים. הציץ קארל פירשטנברג בלוח וראה כי אותו יום עודו רחוק, כמעט רבע שנה, אבל הוא חל ביום כיפור, אמר:
– כנראה שכחתם כי אותו יום עלינו להיות בלויה דחופה.
(מפי מאיר פרנקל)
י"ח 🔗
650 מעשה ביהודי, הלברשטאט שמו, שנסע על פני גרמניה, כששמע כי מכריזים על מדינת האֶסן נשמעה לו כתיבה עסען, כלומר לאכול, אמר:
– נאה נאה שהם מכריזין על שעת התפילה.
כששמע כי מכריזים על תחנת מינכן, נשמעה לו כתיבה מנחה, אמר:
– נאה נאה שהם מכריזין על שעת התפילה.
כששמע שמכריזים על תחנת האלברשטאט, אמר:
– מילא, שעת האכילה הרגשת־רעבונם מגלה להם, שעת מנחה שקיעת חמה מגלה להם, שם משפחתי מי גילה להם?
(לפי אייזיק סדומי)
651 מעשה בר' יעקב גוטסמן, איש ז’יטומיר, שנשאל:
– גרינאדירים כיצד?
השיב:
– נוטלים גויים גדולים, מלבישים אותם בגדי־מלכות והרי גרינאדירים.
נשאל:
– אם כן אפשר ליטול מלמדים שלנו, שגם הם גויים גדולים, ולעשותם גרינאדירים?
השיב:
– הגויים ההם כשאתה מעמידם הריהם שוים, מלמדים שלנו כשאתה מעמידם הריהם גוי גדול מחברו.
(מפי בנו בנימים גוטסמן5)
החידוד הוא בכפל ההוראה של הביטוי: גויים גדולים – בראשונה: שאינם־ישראל גבוהים, באחרונה: בורים מופלגים.
י"ט 🔗
652 מעשה באשה שבאה לפני הרבנות בתל־אביב, ואמרה:
– רוצה אני להתגייר.
אמרו לה בראשי פרקים עיקר תורת ישראל ודיניה, וכשנשאלה אם היא מקבלתם, השיבה:
– הן.
נשאלה:
– ובבורא עולם את מאמינה?
השיבה:
– לאו.
אמרו לה:
– לא נוכל לגיירך.
תמהה ושאלה:
– ושאר ישראל מאמינים? ובשביל שאמרתי את האמת הפסדתי?
(מפי אברהם כהנא)
653 מעשה בחבורה של עתונאי־ישראל, שנזדמנו לדרומה של אפריקה ובכלל שאלותיהם על היהודים בה, שאלו:
– ומה על נשואי התערובת?
נענו:
– כמותם כאין, שכן האנגלים אינם רוצים בזיווגים עמנו, והכושים אין אנו רוצים בזיווגים עמהם. כיוצא־מן־הכלל הוא יהודי אחד שנשא אשה מבנות זולו.
אמר מי שאמר:
– כנראה נהג לפי מאמרם: גם זולו טובה.
(מפי יהודה גוטהלף)
וקלמן ברודסקי מביא מעשה בסוחר־יהלומים ביוהאניסבורג, שנמצא מיסב עם נערה כהת־עור, וכשנשאל מה לו ידידות זו, השיב, כי אפילו התנא נחום שבגמרא אמר: גם זו לטובה (טאג, גל. 13594).
כ 🔗
654 מעשה בשני יהודים שנסעו ברכבת בקו לבוב־קראקא וכשהתקרבו לתחנת העיר הקרויה בפי היהודים רישא, שאל האחד:
– ומה שם העיר הזאת?
השיב האחר:
– הגויים קוראים לה ז’אֶשוב אבל העולם קוראים לה רישא.
(מפי יונה כסה)
כ"א 🔗
655 מעשה בחבורה, שדיברו בטיבו וטבעו של ישראל על דרך מאמרם: קשה לעמוד על אופיה של אומה זו, וביותר הדגישו את ההתנודדות בין הניגודים. אמר מי שאמר:
– כמותם כסמל הניגודים שבמשקאות, והוא הקפה.
נשאל:
– דהיינו?
השיב:
– קפה אתה קוטפו בעודו על שיחו והוא ירוק, והרי אתה מתקינו וקולאו והוא שחור, ולא עוד אלא אתה מבשלו ומוסיף עליו חלב והוא – לבן; אתה טועם טעמו כטבעו והוא – מר, והרי אתה מוסיף לו סוכר והוא – מתוק; משנרתח אתה מצננו והוא – קר, משהוצן אתה חוזר ומרתיחו והוא – חם.
(מפי יעקב צדקוני)
לחידות טעמים ראה, למשל, ר' יוסף זבארה: "אמרתי, התדע הסם אשר יושב תחת הלשון ויטעם האנוש ממנו ארבעה טעמים: מתוק ומר ומלוח וחמוץ? אמר: לא אדע (ספר שעשועים, מהדורת דודזון, עמ' 121)
כ"ב 🔗
656 מעשה במשה דוד גאון, שנשלח בעניני תעמולה בקרב עדת יהודי ספרד, היושבים בארגנטינה. כשבא לפני המיוחסים שבהם, נשאל:
– מה לשון תדבר לפנינו, באסיפת הפתיחה?
השיב:
– בלשון הדיבור של אבותינו, לאדינו.
נתכרכמו פניהם, שכן היו בושים באותה לשון כדרך שיהודי־גרמניה היו בושים באידיש. וביותר היו בושים בפני שלוחי הציבור הגויים, שיבואו לאותה אסיפה. אך הוא עמד על שלו ונאם נאומו בלאדינו במעמד קהל גדול, ובכללו סגן־מיניסטר להשכלה. לאחר נאומו קם אותו סגן־מיניסטר ברך ופתח ברכתו לאמור:
– שמחתי כי זכיתי לשמוע עתה את שפת־דיבורו של סרוואנטס.
(מפי אברהם יערי)
כ"ג 🔗
657 מעשה בחבורה שדיברו על הרומנים שכמה וכמה מיני גנוּת נתלים בהם. אמר ראובן:
– ביסמארק הוציא להם מוניטון שאמר: רומניה אינה מדינה אלא מקצוע.
אמר שמעון:
– ליצנים הוציאו להם מוניטון שאמרו: סתם גנב יש לו מניה, שאינו גנב והוא גונב יש קלפטומניה, מדינה שהיא גנב – רומניה.
אמר לוי:
– ליצנים אחרים הוציאו להם מוניטון שאמרו: דיוגנס נטל פנסו ושוטט לחפש אדם, משבא לתחומה של רומניה התחיל מחפש את הפנס.
אמר יהודה:
– בדיחה של יוון אתה תולאו ברומניה.
אמר ישכר:
– היא בדיחה של יוון, אך רומניה גנבתה ואומרת שלה היא.
(מפי אלמוני)
כ"ד 🔗
658 א) מעשה ביהודי עשיר, שעבר במרכבה נאה בתוך כפר של גויים, עמדו נערי־הכפר והטילו בו גושי־רפש וחלוקי־אבנים. קרא העשיר לעומתם:
– חכו חכו, כשיבוא המשיח, תסעו אתם במרכבות ואנו נטיל בכם גושי־רפש וצרורי־אבנים.
(מפי יצחק שפרלינג)
ב) מעשה באדם, שהיא נודע כאוגר דברי בדיחה וחידוד, וישב בחבורה גדולה, הכל מגלגלים דיבורם, והוא מקיים יפה שתיקה. שאלו לו:
– מה לך יושב כשולחני שאינו מרצה מעותיו?
השיב:
– בצרה גדולה אני, שכן צרורי צרורות של חידודים בידי ואין אוזן מזומנת להם – יהודים כבר יודעים אותם וגויים אינם מבינים אותם.
(מפי ד"ר שלמה ביקל)