לוגו
נעורים בגולה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

7.9.1934, בודאפשט1

לפני־הצהריים עלינו אל קברו של אבא. מה מעציב הדבר שבגיל כה רך שׂוּמה עלינו להכיר את בית־הקברות. אבל מרגישה אני שאבא חרד לנו ועוזר גם מעבר לגולל, ולוּ בשמו בלבד. חושבת אני שזוהי הירושה הגדולה ביותר שיכול היה להוריש לנו.


12.9.1934

היום – יום הלימודים הראשון. שוב חלפה שנה. עכשיו הכול מוזר כל־כך: מורים חדשים, ובעיקר מחנך חדש. המורה אילונה חסרה לי עד מאוד, אף כי נחמדה גם המורה בורישקה – אולם אין לחרוץ דין לפי ימים אחדים בלבד. גם המורה החדש שלנו לספרות הונגרית הוא מצויין: שמו יקלי, משורר מפורסם. ממש תענוג להשתתף בשיעורים שלו. הרגשה מוזרה היא שאני כבר תלמידת הכיתה הרביעית. בשנה הבאה – תלמידה המתייחסת על הכיתות הגבוהות. איום ונורא איך הזמן חולף. אני מקוה שגם שנת הלימודים הנוכחית תעבור עליי יפה.


20.9.1934

לפני ימים אחדים בחרו בבית־הספר במנהל היומן. הכול, מלבד שניים, הצביעו בעדי. לא התפקיד הוא ששימחני בעיקר, אלא העובדה שאהובה אני בכיתה.

אתמול, ביום הכיפורים, צמתי בפעם השנייה בחיי. לא הרגשתי כל רעב.


7.10.1934

אתמול, ה־6 לאוקטובר, והיום, יום ראשון, היינו חופשיים. לפני־הצהריים הייתה חגיגה מוצלחת למדי, ואחר־הצהריים הלכנו לבית־הכנסת. כה מוזרות הן התפילות־בציבור בשבתות. הכול עסוקים בדא ובהא, ורק לא בתפילה. הבנות משוחחות ועיניהן כלפי מטה. הבנים משוחחים גם הם, ועיניהם כלפי מעלה – זה הכול.

אני שמחה שגבהתי בזמן האחרון. גובהי כעת 1.55 מ', אך משקלי – 45 קילו. לדעתי וגם לדעת אחרים אינני נערה יפה, אבל מקווה אני שהדבר עוד ישתנה לטובה.


14.10.1943

היום באנו לכלל הסכמה עם אמא של מאגדה, שאַלמד את מאגדה. בעד 6 שעות בשבוע אקבל 15 פאֶנגאֶ. יחד עם התשלום בעד אֶרדי אני משתכרת 20 פאנגא לחודש. סכום הגון למדי. סבורה אני שאין עוד איש בכיתתי המשתכר כמוני. מעתה אלמד לרקוד ולהחליק על הקרח בכספי אני…


20.10.1934

דאלמאדי, שאבא שלה מת לפני כמה ימים, חזרה אתמול לבית־הספר. מסכנה! עצוב לה מאוד, כמובן. אבל לה לפחות היה אבא משך 13 שנה. בשיעור לפיסיקה היינו עדים למחזה נוגע עד עומק הלב. מובן שלא היה באפשרותה של דאלמאדי להתכונן לשיעור והיא רצתה להודיע על כך למורה, אבל לפי הנוהג אצלנו יש להודיע על כל דבר מספסל הישיבה. דאלמאדי המסכנה קמה ומיד פרצה בבכי. כמה רגעים עמדה אובדת־עצות ואחר־כך, בהחלטה פתאומית, יצאה מן הספסל, ניגשה למורה ובקול נמוך סיפרה לו שאבא שלה אינו עוד בחיים. וכאן נתרגשנו כולנו למראה הנוגע ללב, כאשר המורה הקשיש לחץ את ידה של הילדה הקטנה. בשורותיי אלו לא הצלחתי למסור את עומק החוויה, אבל בשעת מעשה זלגו דמעות כמעט בעיני כולנו.


18.11.1934

זה זמן רב לא עלה בידי לכתוב ביומן. יש לי המון עניינים. ג’ורי [אחיה, לימים גיורא] מצא לא מכבר את היומן שלי וקרא את כולו; התרגזתי נורא, כי הוא כל הזמן מתח אותי, אך בערב הבטיח לי בשבועה חגיגית כי לא ימשיך לדבר עליו.

ביום שישי, במלאת 15 שנה לעליית הורטי לשלטון, נערך מיסדר. כולנו היינו באותו מעמד וראינו היטב את הכול. כשעמדתי והתבוננתי בחיילים, חשבתי: הכל אמנם מרהיב עין – אבל מה יהיה אם תפרוץ מלחמה? אמא אמרה, שיש אוירה של מלחמה. מה טוב, שאחי עוד קטן. האל ישמרנו ממלחמה – הן כל הארץ תיחרב אז! וכעת בעיה קרובה יותר: אסיפת המורים ממשמשת ובאה. לא מן הנמנע שתישלח לי הביתה התראה בגלל ציוני ב“סדר וניקיון”. אך יש לקוות כי הכול יסתדר על הצד היותר טוב. חוץ מזה, אני סבורה שמצבי ביתר המקצועות משביע רצון בהחלט.


27.11.1934

לא התקבלה כל התראה, אף לא בקשר ל“סדר וניקיון”. רק בצרפתית עליי להעלות את הציון. נפלא לחשוב על כך, שבעוד פחות מחודש תתחיל חופשת “חג המולד”!


25.12.1934

ביום ראשון בקרנו בבית האופרה. הציגו את “הסַפָּר מסיביליה”. היה ערב יפה מאוד, חלוקת התפקידים הייתה מצויינת. הפגרה הארוכה הזו נפלאה. היא נמשכת מ־22 לחודש עד 7 לינואר. קיבלנו גם הרבה מתנות: מאמא את כרטיסי האופרה, מסבתא פיני 2 זוגות גרביים, מסבתא השנייה סיכה יפה לקישוט, מדודה אילוש בד חמוד לשימלת קיץ, מדודה אירמה ממחטות וגרביים בשביל סקי. וחוץ מזה – עוד שלושה ספרים יפים. אני רקמתי “מסמן־ספרים” בשביל אמא, לסבתא פיני נתתי נייר־מכתבים, ואילו לג’ורי (מתוך רמז כלשהו) קופת־חיסכון.


1.1.1935

שוב שנה חדשה. כמה מהר חולפים־עוברים הימים. אמש בחצות תקפה אותי מין הרגשה משונה. מה צופנת בחיקה השנה החדשה? – שימחה או עצב? ובלבד שלא תהיה זו שנה גרועה מאשתקד. אמש ביקרתי גם באופרה, “העטלף”, והיה יפה מאוד. אלי, עוד מעט תסתיים הפגרה.


21935. 1. 13

היום יום ראשון, שעתי פנויה לכתוב. נבצר ממני ללכת להחליק על הקרח, כי הצטננתי. אוהבת אני להחליק והנני גם חברה במועדון הספורטיבי .B.B.T.E.

היום יום ההצבעה בחבל הסאר. התוצאות מעיינות אותי מאוד, כל הסימנים מעידים על כך שהגרמנים יזכו בו. אלי, לו הייתה נערכת הצבעה בשטח הונגרי,3 האם היו התושבים מביעים רצונם לחזור אלינו?

ב־26 לחודש תיערך מסיבת ריקודים, עם סיום הקורס. אני מתרגשת לא־מעט, וחרדה להצלחתה. לכבוד המאורע קיבלתי שימלה ורודה נאה.


30.1.1935

המסיבה התקיימה, ואני הרגשתי מצוין. היא נמשכה משבע וחצי עד עשר. ג’ורי טוען שנראיתי טוב מאוד, ואני מוצאת שהוא צודק. רקדתי הרבה, ולא רק עם חבריו של ג’רי, אלא גם עם בחורים מבוגרים יותר, הייתה זו מסיבת־הריקודים הראשונה בחיי!

מחר – חלוקת התעודות. אני חוששת שבצרפתית אקבל “טוב” בלבד, וזאת אף שאני מרגישה כי אני, כרגע, התלמידה הטובה ביותר בכיתה כולה.


7.4.1935

בבית־הספר נערכה חגיגה עם “קופות־חיסכון”. גם אני השתתפתי. הטקס הצליח יפה למדי. אני סבורה שהודות למנהל ניתן גם לתלמידי הכיתה הרביעית לקחת חלק בחגיגה.

אֶוויקה תגיע בצהריים ותישאר כמה ימים. אני מצפה לה בשימחה. ייתכן שבשנה הבאה תלמד גם היא בבית־הספר שלי, שרמתו, כמובן, גבוהה יותר מזו שבעיר־השדה דומבובאר. אני נלחמת למען זאת בכל כוחותיי, אף כי יודעת אני שזוהי אחריות כבדה. אני מקווה שאנו לא נסתכסך, אף שאני חוששת קצת. ומלבד זאת, נצטרך להיזהר מאוד שלא נבוא לידי תחרות בינינו בכל תחום שהוא, כי זה עלול להפר את שלום־הבית תוך זמן קצר.

בימים אלה גרמתי לבהלה גדולה. התקוטטתי עם ג’ורי בגלל מחברת “אנגלית” שלי; הוא החזיק בידו את העט הנובע, דבר שכנראה נשכח ממנו, ותוך כדי קטטה פגע בעט מתחת עיני. אמא נבהלה מאוד, ואני בכיתי נורא, אף שבעצם לא כאב לי כל־כך. גם ג’ורי היה מפוחד – כמובן, לילדים ולמורים לא יכולתי לספר שהתכתשתי, ולכן אמרתי שנפלתי ונחבלתי. עכשיו כבר מתחילים להיעלם סימני היוֹד, ואני שוב לא כל־כך מכוערת.


27.4.1935

היום קיבלנו בבית־הספר את “טבעות־האחווה” ועליהן חרות לאמור: “ב־1.5.1945 ניפגש!” בעוד 10 שנים! הוי, איזה זמן ארוך! כמה דברים עוד ישתנו עד לאותו יום!


31.5.1935

בבית־הספר עומדים לערוך חגיגה, וגם אני אשתתף בה. במחזה של מאדאץ' “טרגדיית האדם”, אני מגלמת את תפקיד המלאך מיכאל. תחילה נפוצו שמועות שיוזמנו גם בנים שאחרי ההצגה ייערכו ריקודים, אך השמועות הופרכו. חבל לי מאוד, כי אני אוהבת מאוד לרקוד. מצבי בבית־הספר איננו רע, חוץ מאשר בשיעורי הצרפתית. אני מתביישת בפני עצמי על שאינני מסוגלת להעלות את רמתי במקצוע היחיד הגורם לי קשיים. בעצם אין המדובר בציון גופו, הואיל והיה לי “טוב מאוד”, אלא בהעדר הרגשת־בטחון מצדי. אני מתנחמת בכך, שהבנות האחרות לומדות כולן בבית, ולכן יש להן יתרון גדול לעומתי.

יוּצי ויראן הזמינה אותי לבלות את חופשת הקיץ ליד האגם באלאטון, וקרוב לוודאי שאסע מיד אחרי הבחינות.


29.8.1935 (קיץ)

לחופשת הקיץ לא לקחתי אתי את היומן, כי חששתי שלא תהיה לי הזדמנות לרשום בו, ועוד עלולים להיתקל בו ולקרוא אותו; אף שאין בו סודות, לא הייתי רוצה שהדבר יקרה, ועל כן אני כותבת הכול לאחר מעשה.

שנת הלימודים הסתיימה ב־15.6. בתעודה היו רק ציוני “טוב מאוד”, כפי שתיארתי לעצמי, חוץ מאשר בצרפתית. בשעה שתיים כבר הסיעה אותי הרכבת. בתחנה נפגשתי עם משפחת ויראן, ושם גם נפרדתי מאמא. רק אז חדר למוחי שבמשך חודש וחצי לא אראה אותה.

ליד אגם באלאטון ביליתי 17 ימים. אם אני מסכמת הכול, אני יכולה לומר שביליתי טוב, אולם ברור שלא הייתה לי הרגשת־בית כמו בעיר דומבובאר. אל יוצי לא התקשרתי בקשרי ידידות כנים ולבביים. אני סבורה שאחותה הקטנה היא שאהבה אותי בכנות ובתום. הדודה אֶלה והדוד אֶגון היו חביבים, ושבועיים אלה היו בעיניי מעניינים ובעלי ערך, בעיקר בזכות שפע החדשות ששמעתי מפי הדוד אגון.

עולם חדש נגול לפניי. יש יצורים שלא האמנתי במציאותם, כגון נימפות וכדומה. אך באשר לאסטרולוגיה, ספיריטיזם וקשרי־הרוח – יש דברים מאלה שאני מוכנה לקבלם, כי אם יאמין בהם אדם, יהיו לו למרגוע. הקיץ קראתי את “הצפור הכחולה” למטרלינק, ושום ספר לא הוסיף לי ערכים כה חשובים כספר הזה. בין היתר נאמר שם שאין מוות, כיוון שאפשר להחיות את המתים כשנזכרים בהם. חשתי את האמת הגדולה הצפונה בדבר; ובאמת, בזוכרי את אבא, הרי כאילו השיבותי את העתים בעודנו חי. בכל־זאת לא עלה בידי לבטא היטב את אשר אני מרגישה… אבל נכון הוא, שיש לשקול תחילה למי לספר דברים כאלה. רבים הם האנשים אשר ישימו אותך ואת דברייך אלה לצחוק.

משם נסעתי לדומבובאר ב־3 ביולי. בימים הראשונים חשתי קצת בחסרונו של אגם באלאטון, שכן הוא נפלא שבנפלא. אולם בדומבובאר נפלו בחלקי כל־כך הרבה דברים נעימים ויפים, עד שהם פיצו אותי ביד רחבה. עם אוויקה הסתדרתי יפה מאוד, ויתרה מזו, נעשינו ידידות טובות מאוד. דווקא משום כך אני מצטערת כל־כך שלא התקבלה לבית־הספר שלי. השמועה הגיעה אליי עוד בהיותי בעיר פוֹנוד, והיא העציבה אותי עד כדי כך שעליתי לחדרי ובכיתי. האחרים לא ראו זאת, כמובן, אך ריחמו עליי, כי הרגישו שמציק לי דבר־מה. ואמנם זה היה הגרוע ביותר, כי אני מעדיפה להסתיר את צרותיי, ובלבד שלא ירחמו עליי.

ועכשיו אשיב ביני לבין עצמי על שאלתו של ג’ורי: האם הבנים כבר מעניינים אותי? כן! הם מעניינים אותי יותר מאשר עד כה, אולם רק באופן כללי, הואיל ובמשך כל הקיץ לא ראיתי אף בן אחד שעשוי היה למצוא כן בעיניי באמת. נכון הוא, שגם לא ניתנו לי הזדמנויות רבות להכיר בנים. האידיאל שלי בבחורים: עליו להיות נאה למראה, אך לא גנדרן, עליו לעסוק בספורט, אך להבין גם בתחומים אחרים, עליו להיות משכיל ופיקח, אך יחד עם זאת גם עליז, ואסור לו להיות חוצפן ורודף־שמלות. ובכן, נער כזה לא ראיתי עד כה.

במשך כל הקיץ כתבתי שני שירים בלבד, האחד – ליום ההולדת של אמא, והשני – ועליו התביישתי לספר לאיש – שוב על החיים. כנראה נועדתי להיות פילוסוף, כי בכול רואה אני את המיניאטורה של החיים: ביום (בוקר, צהריים וערב) בנהר (מעיין, זרימה ושפך) בשנה (אביב, קיץ, סתיו, חורף). בכל אלה יש לידה, חיים ומוות. זו הסיבה למחשבותיי התמידיות על החיים והמוות. אין זה נובע מתוך רומאנטיות של נערות החוששות שלא תתחתנה לעולם ותמותנה מוקדם, אלא הרהורים בחוקי הטבע הנצחיים, וזהו השיר:

הַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא יוֹם קָצָר וְחוֹלֵף,

דַּף רָשׁוּם כֻּלּוֹ בְּסֵבֶל וְעָמָל.

הָאָדָם פּוֹנֶה כֹּה וָכֹה,

צְבָעִים וּדְמויוֹת אֲחָדוֹת הִבְהִיקוּ –

וִהַחַיִּים עָבְרוּ וְאֵינָם.

את שירי הראשון הראיתי לאמא. את השני עוד אשהה.


5.9.1935

לפני הצהרים היינו בבית הקברות. לדעתי, אין שום היגיון בדבר, שנעשה את הדרך הארוכה הזאת רק כדי שנוכל לשהות כמה רגעים על־יד קברו של אבא. הן במחשבתי אני תמיד אתו. תכופות אשאל את עצמי: האם הוא מרוצה ממני, האם יש בי מה שהיה אבא רוצה לראות בי? בקושי אזכור את פניו, אך אוהבת אני אותו מאוד ומרגישה כאילו הוא תמיד לידי. מאוד רוצה הייתי להיות ראויה לו גם בכתיבה.

סבורה אני כי אם אהיה פעם סופרת אוכל לכתוב רומאנים. אולם גם בזה אינני בטוחה כל־כך. אמנם לבי נוטה לכך, אך מי יודע אם מחוננת אני בכישרון רציני. אף שפועם בי רצון להצטיין – איני סבורה שמטרת חיי היא להיות סופרת, אלא – להיות מאושרת ולהעניק אושר לאחרים. אדיר הוא חפצי שעד סוף חיי אקרֵב – ולו בפסיעה קטנטונת בלבד – את הארץ לאושרה. אך זהו תחום־פעולה נרחב עד מאוד ואיני יודעת עדיין מה הייתי רוצה לעשות בו. לעתים אחשוב: אולי מורה. אבל זהו מקצוע קשה מאוד.


16.9.1935

היום קיבלתי את שיעור הנגינה הראשון בפסנתר. אמא’לי שאלתני מכבר, אם רוצה אני להמשיך ללמוד גם השנה. עניתי בחיוב, אם כי יודעת אני ששמיעתי אינה טובה, ולהתפרנס מן הנגינה לא אוכל. בכל־זאת אוהבת אני לנגן בפסנתר, והנגינה גורמת לי עונג רב. אמא מנגנת לפעמים יצירות של שופן, והנגינה כה יפה וכה נוגעת ללב, שאין לתאר במלים. יש שאני רוצה לפרוץ בבכי. בדרך־כלל נהנית אני מאוד מהיופי.

ביום ראשון שעבר בקרנו במוזיאון לאמנות. ביותר נהניתי מציוריו של מונקאצ’י. בן הפסלים השפיע עליי ביותר “אמנו” של שטרוֹבּל. ג’ורי, לעומת זה, לא היה מוכן לבוא – הטיפשון! השנה אין אנו רבים עוד, על־כל־פנים, כך היה עד עתה. גם אם לא שורה בינינו שלום־מלאכים, נדמה לי, שאוהבים אנו זה את זה.


4.10.1935

איום ונורא! אתמול פרצה המלחמה בין חבש ואיטליה. הכול רועדים שמא יתערבו האנגלים בדבר והמלחמה תינטש על־פני אירופה כולה. איום לחשוב כמה מהר נוטים בני־אדם לשכוח. הן עד היום הזה כורעים הכול תחת עול המלחמה הקודמת. למה ולשם מה הרציחה הזאת? לשם מה להוביל את הנוער לטבח? לוּ היו מניחים לוֹ ללכת בדרכי שלום, היה מביא אך ברכה לעולם. לדעתי פוליטיקה היא הדבר המכוער ביותר.

ואשר לדברים אינטימיים יותר, הנה זה ימים אחדים מחזר אחריי אחד מחבריו של ג’ורי. גם הוא תלמיד חמישית [כיתה ט‘] כמוני. היה לו די עוז לשאול אותי אם איאות ללכת לטייל אתו ביום א’. עניתי כי אלך עמו רק אם ג’ורי ילווה אלינו. אם כל מה שסיפר לי הוא אמת, הרי הוא טעון רחמים גדולים, כי חיי המשפחה שלו אינם תקינים. משהו פגום שם, ללא ספק.


25.10.1935

ביום שלישי, ב־22 לחודש זה, נערכה הצגת הבכורה של הסרט שהוסרט לפי המחזה שכתב אבא. פאול הורביגר בתפקיד הראשי הוא מצוין. הסרט היה יפה מאוד וזכה להצלחה. בכל לבי התפללתי שלא ייכשל. אמנם, גם אילו קרה הדבר, הרי לא היה זה אשמתו של אבא, כי המחזה שלו מוצלח מאוד. הצד החומרי אינו מעניין אותי.

מלבד מָאריקה, יש לי גם תלמידה חדשה. היא איננה מן הגאונים, אך לו הייתה כזאת, הן לא הייתה זקוקה לשיעורים. ביקשתי תשלום של 12 פאנגא לחודש, והוריה הסכימו מיד.

אתמול נכחתי בהצגת “סבתא” בתיאטרון העירוני. מחזה נחמד, אך מיושן במקצת.


1.11.1935

היום “יום המתים”. אף כי חג נוצרי הוא, מרבה האדם לחשוב על המתים הקרובים אל לבו. היום אחרי־הצהרים נעלה אל קברם של לוריקה ושל הדוד רובי. אלוהים אדירים, אנחנו כל־כך כפויי טובה: כבר חלפה כמעט שנה מאז דרכו רגליי בפעם האחרונה בבית־הקברות. אמנם, אינני מאמינה בכך שדבר זה עשוי לגרום להם שימחה כלשהי, או שהם אפילו יודעים על ביקורי, אך למען עצמי חשה אני כי מוטלת עליי החובה להקריב קרבן זעיר זה, כאות תודה על טוב־לבם כלפינו.

אתמול בערב הייתי עם ג’ורי בבריכה החורפית. חזינו בתחרות־השחייה בין אמריקה והונגריה. הקרב היה יפה מאוד, ואפילו הושג שיא עולמי בשחייה על גב (קיפר האמריקני). אני אמנם מוצאת שההתלהבות של ימינו מן הספורט היא מוגזמת מעט (בעיקר של ג’ורי), אך מכל־מקום, יש לברך על כך שהעיסוק בספורט נעשה נחלת הרבים, הואיל והוא בריא מאוד, בתנאי שאינו מכוון תמיד לרדיפה אחרי שיאים.

הו, כמעט שכחתי לרשום. ראינו את הסרט “סקארלאט פימפארנל”. את הרומן קראתי באנגלית. יפה מאוד. הוא נמנה בלי ספק על הסרטים היפים ביותר שראיתי בחיי. שם השחקן הראשי: לסלי הווארד. עצום!


4.11.1935

הערב הרגשתי כי אמנם כדאי לגלות טוב־לב. לפני כמה ימים משחתי בשמן את המחבט של ג’ורי, יחד עם המחבט שלי, כי התכוננתי לשים אותם ב“מחבוא חורף”. כיוון שאני נמצאת במצב כמעט־מלחמתי עם ג’ורי, לא רציתי לגלות לו את המעשה שעשיתי. היום העירה לו אמא, שלא יזכה לקבל את מעיל החורף שלו לפני שימשח בשמן את המחבט. אז פלטתי כי אין צורך בכך, כי כבר עשיתי זאת במקומו. ג’ורי הביט בי בהתרגשות רבה, ולאחר מכן נכנס אל חדר האמבטיה כדי להתרחץ. כשיצא משם ניגש אליי ואמר: “אניצ’יקה שלי, יפה מאוד מצדך שמשחת לי את המחבט”. אני חושבת שבעקבות מעשה זה שלי הושב השלום אל כנו. שמחתי נורא. שמחתי על שמשתלם להיות טובה.


14.12.1935

ברצוני להזכיר, לאחר שתיקה ממושכת, שתי חוויות. הראשונה – בהצגת “חזון האדם” למאדאץ'. המחזה עשה עליי רושם חזק, אם כי קראתיו כבר קודם לכן.4 הבימוי היה נהדר. מה יפה ורבת־קסם ההיסטוריה של האנושיות הנצחית! את צוללת לעומק בעיותיה וניצבת לפני השאלה: מה יהיה גורל האנושיות?

הייתי בקונצרט של ברונו ואלטר. תחילה נוגנה סימפוניה למוצארט; יפה מאוד, קלה ונעימה. אחר־כך – סימפוניה לבראהמס. היללוה מאוד בפניי, אך בעיניי מצאה חן פחות. הייתה ארוכה ומייגעת, וקשה היה להקשיב. מאוד נעמה לי טריסטאן ואיזולדה לוואגנר. אם כי אינני מוזיקלית, יכולתי ליהנות ממנה.


22.12.1935

אני מוטלה על ערש־דווי. תמיד חוששים לי, פן אהיה חולה במחלה רצינית. אך אין זה נורא כל־כך. רע הדבר לחלות, אך יש גם יתרונות בדבר. למשל: יש הרבה פנאי לקריאה ואף למחשבה. כעת, כשאני במיטתי, אני הוגה תכניות, שכאשר אתבגר, כלומר אהיה בת עשרים, אקים על־יד הבאלאטון קייטנה לילדות. בערבים אני הוגה בתכניות אלו, וכמעט כל סדר־היום כבר מוכן אצלי.


4.1.1936

לפני שהתחלתי בכתיבה דיפדפתי במה שכתבתי בראש־השנה הקודם. אז שאלתי את עצמי: מה תביא בכנפיה השנה החדשה, שנת 1935? כאילו מסכמת חשבון, יכולה אני לקבוע כי שנת 1935 הביאה אך טובות. אני מרוצה ממנה. לו ירשה אלוהים שאוכל להשקיף כך גם על 1936!… ביום רביעי אחרי־הצהריים הייתי אצל יוצי ויראן. שוחחנו. בין היתר דיברנו על הצורך ועל הקשיים שבבחירת מקצוע. גם הדוד אגון נמצא בחדר, הוא טען כי נשקף עתיד גדול למקצועות האוקולטיים, ובראש וראשונה לגרפולוגיה. כשלעצמי, אין לי רצון לפנות לכיוון זה. אמרתי לו שאני מתעניינת בעיקר בחינוך ילדים, וחוץ מזה אני אוהבת לעסוק באירגון דברים. על כך השיב, כי אחרי בחינות־הבגרות עליי לנסוע לשווייץ כדי ללמוד שם מלונאות. עוד חזון למועד!


16.1.1936

אני שוכבת במיטה. קצת התקררתי ולכן נשארתי בבית. תחילה רוצה אני לתאר את יום השבת, לא משום שהיה יפה ביותר, אלא מכיוון שאני מתכוונת למעט במחשבות עליו בימים הבאים. מעשה שהיה כך היה: הייתי מוזמנת אל זוֹיה למסיבת־ריקודים בשעות אחר־הצהרים; חוץ ממני, הכירו הכול איש את רעהו, אך אני הכרתי את זויה בלבד, והיא, למרבה הצער, לא הוכיחה את עצמה המארחת מעולה. משתתפי המסיבה שוחחו כל הזמן על נושאים שעניינו אותם בלבד. בעיקר עשו זאת בהתחלה. מצב זה, שהיה משעמם למדי בשבילי, נמשך בשעות 5–7; אז הוגש כיבוד והתחילו הריקודים. למען האמת, הרגשתי עצמי די רע, הואיל ומדי פעם נוכחתי לדעת שמזמינים אותי לרקוד באי־רצון בולט, ועם תום הריקוד עזבו אותי מיד לנפשי. בעצם, רק נער אחד או שניים היו מנומסים יותר. הבנים, כפי הנראה, סבורים שכל הבנות הן טיפשות, ואפילו אינן מסוגלות להבין את ה“פלא”, שתקליט נגמר באמצע. אך למעשה כלל איני מצטערת על שהייתי שם, כי לפחות למדתי לקח – לא לבקר במקום שבו אין מכירים אותי. פחות מכול הייתה מנומסת נערה אחת, אשר ברגע שהתיישבתי על־ידה קמה מן המקום והתרחקה ממני יחד עם שאר הנערים. אכן, שונים ומשונים הם בני־האדם!

אולם אני יכולה למסור דין־וחשבון גם על אירוע רב־ערך ומעניין הרבה יותר: הייתי בקונצרט של פורטוונגלר. נפלא! ניגנו את הפתיחה “מנפרד” של שומאן, את “סימפוניית האביב” של שומאן וכן את הסימפוניה השביעית של בטהובן. במלה אחת, זה היה עילאי!

אתמול נפל סכסוך קל ביני ובין אמא. בשעה שקראתי חומר מסוים, באה אמא וחטפה אותו מידי, טענה שאין זה מיועד בשבילי. הדבר פגע בי ביותר, מפני שזו הייתה הודעה לאמר מטעם בית־הספר, כך שראיתי זכות לעצמי לדעת את הכתוב. לאחר מכן הירהרתי בשאלה, מה הייתי עושה אני אילו קרה כדבר הזה לילד שלי. הגעתי למסקנה, שאילו היה כבר החומר נתון בידיו, לא הייתי לוקחת אותו ממנו. במקום זאת הייתי מקפידה יותר שלא להשאיר בחוץ חומר אשר לא נועד בשבילו… אינני יודעת אם אמנם אחשוב כך גם כשאגדל…


8.2.36

קנינו בית. בזה נתמלאה שאיפתה הישנה של אמא. עם זאת, היא עתה כולה דאגה, האם היטיבה לעשות. ואשר לי, אני מרוצה מאוד, כי הבית נמצא במקום מצוין, ויש גם גינה גדולה יפה.


19.4.36

היום הייתה ה“פרמיארה” [הצגת בכורה] הראשונה בחיי. הצגנו בפני המורה בורישקה. אני כתבתי את המחזה ואף ביימתי אותו, אך נדמה לי שהמורה בורישקה לא העריכה את הדבר כראוי. סבורה אני, כי המחזה טוב למדי, אם כי אין בו דבר מיוחד במינו, על־כל־פנים, לא דבר מאלף. ואשר למשלח־יד – עודני חושבת על בית־ספר לניהול בתי־מלון. ברצוני להקים מלון על־יד דראבופוק. אולם דבר יותר רציני עולה בדעתי, והוא פעולה הקשורה בילדים: מוסד דוגמת הקולג’ים האנגליים. זהו עניין חשוב ומעניין, אך עוד חזון למועד!

עוד דבר שמעסיק עתה את מחשבתי הוא החיבור בהונגרית: “איזה אדם אנוכי?” בדרך כלל, סבורה אני, כי מכירה אני את עצמי במידה שהדבר אפשרי בגיל של נערה שכמותי, ובכל זאת מתקשה אני בחיבור. איני מודה בשגיאות העיקריות שלי. הייתי רוצה לכתוב בצורה כנה ואמיתית.

נושא קשה מאוד!


9.5.1936

הנה עברנו אל ביתנו החדש. הרגשה נפלאה היא לגור בבית משלנו. מדי יום ביומו אני מגלה בו שפע של דברים יפים וטובים, שקודם לכן לא הבחנתי בהם. כמובן, המלאכה עדיין מרובה, הואיל ועברנו לגור פה רק ב־4 לחודש. אני מוזמנת הערב למסיבה, ואני מקווה שתהיה מוצלחה. יבוא גם ג’ורי. הוא כבר מגלה התעניינות הולכת וגוברת בבנות, והוא רוצה שאציג לפניו כמה מחברותי לכיתה. אגב, ג’ורי היה אתמול נחמד למדי, ואף התנהג בהגינות, שכן אחד הנערים הכריז, כי אין הוא יודע מה גבי יכול למצוא בי, משום שאין בי שום דבר מיוחד. על כן השיב לו ג’ורי שאני פקחית מאוד, אף פעם אינני מתאמצת ללמוד, ובכל־זאת יש לי רק “טוב מאוד”ים בתעודה. ענה לו אותו נער: “כן, זה משהו!” אולם אני סבורה שהפיקחות אצל בנות אינה בהכרח סגולה חיונית ביותר, והן זקוקות גם לסגולות מסוג אחר. דבר זה משתקף יפה בספר “יריד ההבלים” [לוויליאם מייקפיס תקרי]. רומאן זה מוצא חן בעיני ביותר, כי האדם מגלה בו תמיד את דיוקן עצמו, או דמויות מוכרות אחרות, ויחד עם זאת הוא גם ספר שנון מאוד.


31.5.1936

פרשת גבי נמשכת. אתמול גילה “וידוי אהבה”, פשוטו כמשמעו. אמנם, הוא עשה זאת בכתב בלבד. כפי הנראה נגזר עלי שנערים בני־גילי יתוודו בפנייי על אהבתם בכתב (ראה מקרה בובי!). ניסינו לעבוד על דפי המתימטיקה והפיסיקה, כשלפתע רשם בפנקסו, בקצרנות, את ה“וידוי” שלעיל. אני לא ידעתי מה להגיד, ולכן סגרתי חיש־מהר את הפנקס שלו. יותר מאוחר שאל אותי, אם אמנם אין לי מה להשיב. אמרתי שאין לי. גבי הוא טיפשון גדול. נער בן ט"ז איננו רשאי לכתוב דברים כאלה לנערה בת גילו, הרי זה מגוחך. בעיניי הוא איננו מוצא חן באופן מיוחד, אך כידיד אני מוכנה לקבל אותו.

זה עתה הייתי בגינתנו כדי לקטוף דובדבנים. מה מאושרת אני, לבוא לגינה שלנו ולקטוף דובדבנים שלנו. זה משמח אותי מאוד והנני אסירת־תודה לאמא על שקנתה את הבית ואת הגינה. אך את תודתי לא ביטאתי עדיין כראוי. הנה ויתרתי על הטיול לווינה (עם בית־הספר) ואת התמורה – 60 פאנגא (ל־4 ימים) – נתתי לאמא. צר היה לי על הוויתור, אבל לבסוף נתבטל הטיול ואני שמחתי מאוד על המעשה שעשיתי; שוב נוכחתי, כי תמיד טוב יותר להיות טובה.


15.6.1936

שוב מטרידות אותי מחשבות מוזרות. רוצה הייתי להיות סופרת. לפי שעה אף אני צוחקת לעצמי. איני יודעת אם מחוננת אני בכישרון, אך המחזה שהצגתי עורר אותי לכך. הוא מצא חן בעיני הכול. ואם לכתוב, הרי לאו־דווקא מחזות. הייתי מבכרת כתיבת רומאנים. הנה עלה במוחי רעיון, אם כי אין הוא ברור לי עדיין די צורכו. חשבתי על חיי שני אנשים, שני עולמות מקבילים – ואיש אינו יודע על רעהו. רוצה אני לבטא בזה עד כמה מנוגדים לפעמים האינטרסים הקושרים את האנשים זה לזה. מרגישה אני, כי אפילו אהיה מסוגלה לכתוב על כגון דא, הרי רק בתקופה יותר מאוחרת. אף־על־פי־כן, ראוי שאנסה את כוחי כבר עתה. עודני חסרה ביטחון עצמי.


18.6.1936

היום הקדמתי וקמתי כבר בשעה שש. מזג־האוויר נפלא כל־כך, עד שאין לי רצון להישאר עוד במיטה. מאחר שאמא נסעה לכמה ימים, אני קמה בבוקר כטוב בעיני. מאז ה־15 בחודש אני חיה כדג במים. אני שוחה כל יום ומשחקת טניס (בעצם אינני בטוחה שהדגים נוהגים לשחק טניס…) לדומבובאר אסע בסוף החודש בלבד.

כשהחלטתי לנהל יומן, היה מנוי וגמור אתי לרשום בו אך ורק דברים יפים ורציניים. אמרתי שבשום פנים ואופן לא אקשקש בו בלי סוף על נערים, כדרכן של יתר הבנות. אך כפי הנראה, אין להרחיק מחייה של נערה בת 15 את ענייני הבנים, למען הדיוק אצטרך לרשום פה את פרטי פרשת גבי, כפי שהיא התפתחה. אכן, הילדון לא הסתפק ב“וידוי” שהוזכר לעיל, אלא הכניס בתוך ספר שהשאיל לי (דרך־אגב, ספר טוב מאוד, “מחשבות צוחקות”) את תצלומו ורשם על גבו: “מגבי האוהב אותך לנצח”. אני לא אמרתי לו מאום בדבר התמונה. מאז, בכל פעם שאנו נפגשים (ולעתים קרובות למדי), הוא נוהג לחלק לי מחמאות, שאותן אני מקבלת במלות־תודה.

לפני כמה ימים הוא בא שוב לבקר אותי ושיחקנו פינג־פונג. אפילו אינני יודעת כיצד התגלגלה השיחה, על־כל־פנים, הייתה זאת אשמתי שהגענו לידי כך. סיפרתי לו, שלמעשה כבר היו לי שני “מחזרים”, הלא הם פאלי ובובי. כמובן, סיפרתי הכול אגב צחוק, ואפילו תיארתי את מבוכתי לרגל פרשת בובי. אז ענה לי הבחורון, אחרי מישחק הפינג־פונג, שהוא רוצה היה לראות אותי נבוכה, ושאל מה הייתי עונה לו, אילו פנה אליי בהצעה זו מקץ עשר שנים, וכו' וכו'. השיבותי לו, שהוא מתנהג כמו ילד יותר מדי. אין טעם להמשיך בדיבורים כאלה, מכיוון ששנינו בני 15 בלבד, ומוטב להמשיך בסתם ידידות.

ובכן, היומן שלי הולך ונעשה כשל כל הנערות הממוצעות בנות ה־15, בלי כל רצינות או צביון אישי.


23.6.1936

אני רושמת פה את שירי החדש, אף כי אין אני מסוגלת לשפוט אם הוא טוב באמת.


עֶרֶב

דִּמְמַת הַלַּיִל יוֹרֶדֶת אַט־אָט.

אֲנִי יוֹדַעַת זֶה סֵדֶר הָעוֹלָם לָעַד.

וְכָל עֶרֶב וְעֶרֶב זֶה חוֹזֵר חֲלִילָה.


צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת בֵּין הָעֳפָאִים

וְאֵי־מִשָּׁם, מִשְּׁמֵי גְבוֹהִים

עֵין־אֲדֹנָי עָלַי מַשְׁקֶפֶת.


הוֹי, כַּמָּה זֶה כַּבִּיר לְלֹא־תְחוּם

וְנִפְלָא וְנֶהְדָּר וְסָתוּם

וּמָתוֹק וְנֶחְמָד,

שֶׁהִנֵּה רוּחַ, שֶׁהִנֵּה נֶפֶשׁ

כָּל חַיַּי עָלַי חוֹפֶפֶת

בְּדַרְכִּי, לְעוֹלְמֵי־עַד.

(תירגם: אביגדור המאירי)

האם אהיה אי־פעם לסופרת?


12.7.1936, דומבובאר

אני כעת בדומבובאר. טוב לי פה. עם אֶוָה אני בידידות רבה, נפלא הוא כשיש לך חברה טובה כל־כך.

מהיום הנני צמחונית. אשתדל להשפיע גם על אמא בכיוון זה. לעת־עתה רוצה אני לנסות את הדבר במשך חצי שנה. אם במשך הזמן הזה לא תשתנה דעתי, הרי אשאר צמחונית כל ימי חיי.


3.8.1936

ושוב: לא מרפה ממני השאיפה להיות סופרת. כל ערב אני מתפללת שיעניק לי אלוהים כישרון ספרותי. איני יודעת אם הדבר נובע מתוך רצון להצטיין, אבל הרגשה כה נהדרת היא, לכתוב דבר טוב. כדאי לאסור את עצמך למלחמת הכתיבה. האדם העולה על הבינוני סובל בדרך־כלל מכאובים גדולים יותר, אך הוא זוכה גם לשימחה גדולה יותר. אני נכונה ליטול על עצמי סבל נוסף, ובלבד לא לחיות חיים בינוניים. ואין הדברים אמורים בקשר לספרות דווקא. איני סבורה כי מי שזוכה לפרסום הוא שראוי לגדולה ­– אלא איש הרוח. וזו משאת־נפשי.


4.8.1936

כשחזרתי וקראתי מה שכתבתי עד עתה – כעסתי על עצמי. כל מלה נראית לי כעת כפראזה, כהעמדת־פנים. “נפש גדולה!” – מה רחוקה אני מזה! הנני נערה בת ט"ו, המפרפרת בקטנוניות החיים, והלוחמת על־פי־רוב עם עצמה. וזוהי המלחמה הקשה ביותר…

אף זה מצלצל כפראזה. כל מה שלא אחשוב – “מצלצל” בכתיבה אחרת. משום כך אולי צריך היה להפסיק לכתוב..


10.8.1936

הזמן עובר מהר עד אימה. כבר מדובר בנסיעה הביתה. למעשה, אני די מתגעגעת, ורוצה לראות את אמא. אני מצפה בקוצר־רוח להזדמנות לשוחח אתה על ענייני הצמחונות הללו; בעיקר עם טיבור [בן דודה, שלמד רפואה] רוצה אני לגלגל שיחה. אם אצליח לשכנע אותו – אשמח מאוד.


16.8.1936

נהגתי לבקר יחד עם אוויקה במטבח, כדי ללמוד את אמנות הבישול המהוללת של אילקה, ואתמול הכינותי את “ארוחת הניסיון” שלי. הבישול הצליח לא רע. הכינותי מרק־בשר, תבשיל קוסקוס, קציצות ועוגה עם קצפת. הכול עלה בידי יפה והיה טעים מאוד. לאחר המעשה הדודה אליז והדוד פישטא הגישו לי “דיפלומת־בישול” היתולית.

אני נוסעת הביתה. הידידות עם אוויקה נמשכה בצורה אידיאלית עד הסוף, ובאמת – עבר עלי קיץ נאה פה. אולם כעת אני שמחה מאוד שאראה שוב את אמא, את הבית, את הגינה ואת כל העיר בודאפשט.


21.8.1936

כשחזרתי הביתה ונכנסתי לגינה, לבית, לא העזתי להאמין שאכן כל זה שלנו. הרגשה עצומה.

גבי היה פה, דבר חסר משמעות עבורי. כעת רואה אני שלא רחשתי לו דבר מלבד ידידות, כיחסי לבחורה נחמדה (בעצם, אין זה כך בדיוק. היחסים עם בחור הם תמיד אחרים מאלה שעם בת).

פעילותי הספרותית נפסקה כליל. חוששת אני שהכול לא היה אלא הזיה אווילית, ואף־על־פי־כן זה יכול היה להיות טוב כל־כך. הרי בגיל חמש־עשרה בדרך־כלל עדיין שבעים מכתיבה.


18.9.1936

יום שני לראש־השנה. אתמול והיום היינו בבית־הכנסת. לי עצמי לא ברור עדיין מה יחסי לבית־הכנסת, לדת, לאלוהים. אשר לאלוהים (הדבר החמור ביותר), הנני שקטה ביותר. אני מאמינה בו, אם כי אינני יודעת ביטוי לכך. כן ברור לי כי מכל הדתות, הדת היהודית חופפת יותר את מחשבותיי. ואשר לבית־הכנסת – הצרה היא בזאת, שאיני מחשיבה אותו, איני מרגישה בו צורך נפשי. כי אם אחוש צורך להתפלל, הרי אוכל לעשות זאת גם בביתי אני.


27.9.1936

אני מכהנת כגזברית החוג לקצרנות וכמזכירת החוג לתנ“ך. שמחה אני לתפקידים אלה, עם כל הטירחה הכרוכה בהם. חוג התנ”ך יערוך חגיגה ב־12 בדצמבר, ואנו (כיתה vla) נהיה העורכות הראשיות. אני כבר מלאה תכניות ומקווה להצלחה טובה.

מיקי בא שוב, אך לי כבר נמאס קצת הדבר. הנושאים המשותפים לנו מעטים ביותר. הוא נראה בעיניי כבחור ריקני למדי. הייתי רוצה להכיר איזה בחור נחמד, כי מכריי הישנים משעממים אותי. גבי מלמד אותי עכשיו לשחק ברידג', מישחק מעניין, אך לעת־עתה יש לי, כמובן, רק מושג קלוש ביותר בו.

ובכן, תמה מחברת זו. כשפתחתי בה, לא האמנתי כי תתמלא אי־פעם.


2.10.1936, בודאפשט

התלבטתי בשאלה כיצד לפתוח את מחברת־היומן החדשה שלי [התחלת מחברת היומן השנייה]. שהיא עבה כל־כך, עד כי איני מסוגלת לתאר לי מתי אצליח לסיימה. לא צף במוחי שום רעיון יפה, אולם זה גם לא חשוב. אשתדל שכל רגשותיי, כל מחשבותיי ישתקפו בו בצורה שבה התעוררו וחיו בתוכי, ועל־ידי כך אחוש את היומן קרוב אלי, כאילו היה הוא “אני” שני שלי. אני יודעת שיומני הקודם אינו מכיל חומר חשוב ביותר, ואף יומני זה לא יהיה שונה ממנו בהרבה, אך אני אוהבת אותו בכל־זאת, הוא מזכרת נעימה ביותר. אפילו לא איכפת לי, אם יכיל שוב פרשיות של בנים, בדומה לחלק האחרון של יומני הקודם; סוף־סוף אף הן מהוות חלק זעיר, ואולי אפילו לא כל־כך זעיר, של חיי. ובכן, אני פותחת חגיגית את יומני, מתוך הכרה ודאית שעד שאגיע אל סיומו אהיה כבר בחורה מבוגרת, גברת צעירה.

הבחור הראשון מהיומן הקודם הנהו בבחינת “העברה”, כיוון שמיקי כבר הצהיר בינתיים, שמימיו לא אהב מישהו כפי שהוא אוהב אותי. היום היה פה שוב, ולאחר שיחה ממושכת למדי אמרתי לו שאין בדעתי להשלות אותו, אינני מאוהבת בו, אך אפשר לומר כי נעים לי בחברתו.

בעצם, אין מיקי מוצא חן בעיני במיוחד. אני מצפה מבחור למין עליונות רוחנית, דבר שאינו קיים, לדעתי, במקרה זה, של מיקי. ואפילו נתעלם מן הבחינה הרוחנית, גם לאחר מכן איני מוצאת שהוא נחמד כל־כך. משמע, שהוא כבר אינו מוצא חן בעיני. מה צר הדבר שטרם פגשתי במישהו, ששנינו, הדדית, היינו מוצאים חן זה בעיני זה. אפשר שהאשמה היא בי, אך גם אפשר שהכרתי עד כה רק בחורים מעטים, ואף אלה שהכרתים רחוקים מאוד מן ה“אידיאל” שלי.

היום היה לי שיעור באנגלית. אני מתכוונת להתמסר השנה ברצינות ללימוד האנגלית. בהתחשב עם משך הזמן שאני כבר לומדת, עודני חלשה בשיחה. והרי מלבד זאת, אני גם אוהבת את השפה.


5.10.1936

יום זה הביא בכנפיו שתי שמחות, ולא זו בלבד, אלא ששתיהן בתחום הספרות. חיבורי בספרות הונגרית הוכר כטוב ביותר בכיתה, והמנהל קרא אותו לפני התלמידים. שמחתי מאוד. המקרה השני היה בקשר לתרגומו של שיר צרפתי, אותו קראתי בכיתה, והוא מצא מאוד חן בעיני המורה אליז, וגם בעיני הבנות.

לקראת החורף מתרקמות תכניות רבות, ואיני יודעת איזו מהן תתממש בסוף. המדובר בסקי, בריקודים, אך הצטערתי מאוד על שבין שאר התכניות לא דובר גם על מתן שיעורים לתלמידים פרטיים. פרק זמן מסויים התפללתי כל ערב שאצליח להשיג תלמיד פרטי. אולם אני יודעת, שרק לאחר המבחן הראשון במתימטיקה עשוי הדבר להיות אקטואלי.


10.10.1936

היום לפני־הצהרים היינו אצל סבתא, והתבוננו בהלוויתו של ראש הממשלה. ג’ורי ואני הלכנו באי־רצון. אותי לא עניין ביותר הטקס הצבאי. טענו שאני שוות־נפש ואף מתחסדת – אך אינני מוצאת שזה נכון. הן סוף־סוף רק זרי הפרחים היו מעניינים באמת, וכמה אישים בולטים (גאֶרינג, חתנו של מוסוליני, הקנצלר שוּשניג), אולם אני לא הייתי סקרנית לראות אותם. אחרי־הצהרים ביקרנו בבית־הכנסת. חברו של ג’ורי לכיתה נשא דרשה. היה לא רע. רעיון מוצלח הוא לאפשר כל פעם לנער אחר לדרוש ברבים.


11.10.1936

הואיל והיום יום א' – אני פנויה למדי מעיסוקים. אני אוהבת כל־כך את ימי א' שבהם אין כל תכנית מוכנה מראש. בימים כאלה אני מספיקה לסדר כל מה שמצטבר במשך השבוע בגלל חוסר־פנאי. ביום ה' ביקר ב“חוג לספרות” של בית־הספר הסופר הנודע יוזף נירו. הוא היה שונה לגמרי ממה שתיארתי לי. דוד מאדאר [כינויו של עיתונאי נודע, זיגמונט סאֶלאֶשי] צודק בהחלט כשהוא אומר כי האדם, ברגע שהוא רואה דבר כלשהו, ממית את התמונה שהצטיירה עליו בדמיונו קודם לכן. קשה לי להגיד כיצד תיארתי לי אותו – אך מכל מקום – שונה לגמרי.


19.10.1936

אין לי שום דבר מיוחד לכתוב עליו, אבל עיתותי פנויות ואני אוהבת מאוד את יומני. עודני קוראת את “מלחמה ושלום” לטולסטוי, והנני מתקרבת לסופו. הרעיונות שבו ברורים לי למדי. הספר הזה נמנה על הספרים הטובים ביותר שקראתי עד היום. עלילת הסיפור מרתקת מאוד, אך בייחוד עוררה את תשומת־לבי הבחינה ההיסטורית, הדרך בה הסופר מציג ומבקר את מלחמת־החורף ב־1812, וכן מאורעות היסטוריים אחרים. דעתו של טולסטוי היא שלאנשים בודדים, והכוונה לאלה העומדים בראש הפעולה, לא יכולה להיות השפעה מכרעת על מהלך העניינים. חלק זה של הספר, הדן בשאלות השלטון, מרתק מאוד את תשומת לבי. בו נידונה הבעיה, מהו הדבר המניע את ההמונים להסכים לכך שאדם יחיד יכפה רצונו עליהם, וכעבור זמן הם עצמם מעלים אותו לגרדום! לעת־עתה לא ענה הסופר על השאלה. הוא מסתפק בכך שהוא שולל את התפיסה של ההיסטוריונים הישנים. בקוצר־רוח אני מחכה לחוות־דעתו. או שמא גם הוא עצמו אינו יודע שלטון מהו?


20.10.1936

סיימתי את הספר. טולסטוי ענה בכל־זאת על השאלה, אבל עלי להודות שלא הכל הבינותי. אמנם נכון שלא הייתה לי גם הסבלנות הדרושה, וקראתי את הסוף רק באופן שטחי. את האפילוג, שהוא החלק העיוני, אחזור ואקרא שנית, כי אי־אפשר להבינו כראוי בקריאה ראשונה…


25.10.1936

אני מאושרת. קראתי בפני אמא את שירי “מוכר הגלידה”, והוא מצא מאוד חן בעיניה. אולי בכל־זאת יש לי עוד סיכויים בשטח זה. אבל כה רבים הם הכותבים!


4.11.1936

השימחה הייתה מוקדמת מדי. אתמול נערך דיון מטעם “החוג לתנ”ך" בדבר הכנת מסיבת־חנוכה, ואני קראתי את יצירתי, “הצעת נישואין, שנת 2036” (הטקסט חובר בשביל בית־הספר).5 את החיבור קראתי מתוך סברה שהוא עשוי להתאים לתכנית המסיבה, אולם נוכחתי לדעת, על־פי השתיקה הצוננת שהשתררה, שהוא בכלל לא מצא חן. אני מניחה שהסמקתי מאוד, מכל־מקום פניי להטו. אבל התנהגתי בסדר, כך נדמה לי. מדאיג אותי שאני צריכה לקרוא אותו מחר גם בכיתה, ועכשיו אני חוששת שגם שם לא יקצור הצלחה רבה. יחד עם זאת, אקרא דווקא את שירי “הלך־רוח של ערב” (וייתכן שאתן לו את השם “דמדומים”) ב“חוג לספרות”. בעיני הוא טוב למדי.


14.11.1936

את הסיפור קראתי – כבר מזמן – בכיתה, הוא מצא חן. כתבתי עוד שיר: שמו – “הדמעה”.6 השיר נובע מחוויה אישית. שיר זה, עם השיר “ערב”, אגיש לתחרות של “החוג לספרות”.


24.11.1936

היום קבלתי תלמידה פרטית, ועליי ללמד אותה חשבון. השיעור הראשון כבר התקיים. הילדה נחמדה למדי, ואני שמחה מאוד, שסוף־סוף זכיתי לכך. בדרך הביתה כמעט ששרתי מרוב שמחה. למען האמת, אני שמחה, לא כל־כך על שאני משׂתכרת, אלא על שצלחתי להשיג את מבוקשי.


14.12.1936

ב“חוג לספרות” קראתי את השירים. הוחלט להעניק לי אות־הצטיינות, אך למעשה אינני יודעת אם הם באמת זכו להצלחה כנה.

נערכה גם המסיבה לחנוכה. השקעתי בה המון עבודה, אך הייתה הצלחה יפה למדי. ההישג הכספי הוא מצוין. ההכנסות ה“נקיות” הסתכמו ב־212 פאנגא. רוב הסכום הוקדש למטרות־צדקה. במשך הזמן השגתי גם תלמידה נוספת. אותה אני מלמדת ספרות הונגרית, גרמנית וחשבון. סדר־יומי מלא וגדוש בלימודים, בהוראה, בהחלקה על קרח ובסקי.


1.1.1937

חלפה עברה גם שנת 1936. אני מרגישה שהיא הביאה שינויים רבים בחיי הפנימיים והחיצוניים כאחד. ראשית, זכינו לברך על השנה החדשה בבית החדש אשר רכשנו לנו אשתקד. לפני שנה אפילו לא הייתי חולמת על כך. מלבד זה – בית־הספר לריקודים, גלישה ועוד. ואשר לדברים הפנימיים, לא אוכל להגדיר בדיוק מהם השינויים שחלו בי. אבל עומדת אני לפני בעיות רבות, בעיקר בקשר לבחירת מקצוע (ספרות!) ובענייני בחורים. אינני סבורה שהתקדמתי הרבה. ייתכן שבשנה הבאה אצליח בזה יותר. אבל אם אסכם: גם שנה זו הייתה יפה וטובה והיא עברה מהר מאוד…


10.1.1937

אוויקה שבילתה את רוב חופשת חג־המולד אצלנו, נסעה ביום הרביעי הביתה. היה לה קשה להיפרד מבודאפשט, כי הרגישה עצמה כאן טוב למדי. יום קודם לכן נערכה אצלנו מסיבה קטנה ועליזה; השתתפו בה מלבדנו 2 בנות ו־6 בנים, כלומר 10 בסך־הכול. קרוב לשעה עשר הלכו להם, אף כי אמא קיוותה שה“עסק” יסתיים בשמונה בקירוב. אולם דברים כאלה קורים, למעשה, באגדות בלבד.

הלימודים בבית־הספר התחדשו. השנה התחילה יפה. שמחתי בעיקר על חיבורי בספרות הונגרית, שאותו שיבח המנהל. אתמול אחר־הצהרים התקיימה מסיבה ספרותית. הלכתי בעיקר בגלל שיריו של המנהל. הם מצאו חן בעיני, אף כי תוך כדי קריאה [עצמית] ודאי הייתי מיטיבה להבין אותם. קראתי את “ליאונרדו דה־וינצי”. ספר נהדר. שום ספר אחר לא בא אל ידי, וכיוון שכמעט לא ניתנו שיעורי בית, יכולתי ליהנות מן הפגרה באין מפריע.


14.2.1937

בתעודת מחצית השנה הראשונה, קיבלתי בכול “מצוין” פרט לציור. ובינתיים מאורע כביר: לראשונה לבשתי שימלה ארוכה, טפטה כחולה. הכל מציינים שהיא הולמת אותי ושאני נראית בה יפה מאוד. עד עתה לבשתיה רק בשעת ביקור בקונצרט של הוברמן. מובן שהקונצרט זכה להצלחה הרבה יותר גדולה מאשר שימלתי הארוכה. ואכן, הקונצרט היה נהדר: סונטת האביב וסונטה של באך! נוגנו גם יצירות של בראהמס ושל שוברט. מאז לא ביקרתי בשום מקום.


25.2.1937

זה עתה חזרתי מן ה“חוג לספרות”. קראתי שם את שירי, “מוכר הגלידה”. משתתפי החוג מצאו כי זוהי יצירה טובה. אולם אני מצאתי ששני שיריה של אגי מוצלחים הרבה יותר. בעיקר השיר הראשון, “למותה של המורה”, מצא מאוד חן בעיניי, ואף קילקל לי את החשק ואת רגש הביטחון לגבי שירי אני. עד כה חשבתי שאני כישרונית למדי, אך כעת אני רואה שאגי מוכשרת ממני בהרבה. ייתכן שבתחום הפרוזה יש לי יותר סיכויים. אינני יודעת. אני חוששת להתמכר לכתיבה ולהתרגל למחשבה שאני כשרונית, אך גם אינני מסוגלת להרפות מן הכתיבה, ואף אינני רוצה לעשות כן. שלחתי שניים משיריי לאחד העיתונים. את הֻ“דמעה” ואת “מחול הרגעים”.7 האחרון הוא שיר חדש והטוב מכל מה שכתבתי בשירה. על כל פנים, כך נדמה לי. כעת אני מהפכת בלי סוף בשאלה אם מגיע השיר לרמת הכתיבה של אגי. אלוהים, לו הייתי כישרונית! – כל פעולה גוררת בעקבותיה פעולת־נגד; אתמול עוד הייתי כה מאושרת בגלל ענייני ספרות, ואילו היום ניטלה ממני כל שימחה. אף־על־פי־כן, אוסיף לכתוב! זוהי תגובתי הנצחית על כל חוסר־הצלחה ועל כל ייאוש רגעי.


16.3.1937

למעשה אין כל חדש. ישבתי כך־סתם ויומני לפניי. אין לי בעצם דבר אחר לעשותו. הגיעה השעה לביקורת עצמית; אינני יודעת איך יסתכם הדבר. עליי להיזהר, בעיקר, לבל אפריז בהערכת עצמי. אסור לו לאדם להיות שבע־רצון מעצמו. לאמיתו של דבר, כיום רחוקה אני מכך יותר מתמיד. אני מכירה בשגיאותיי ויודעת שרבות הן. אני מדברת מגבוה עם הבריות, ובבית אני נוהגת לעתים בחוצפה ומדברת בהכרת ערך עצמי; אמנם איני עוברת את המידה, ובסופו של דבר יש בי תמיד נכונות לביקורת עצמית, אך נדמה לי, שחסרה אני כוח מספיק לביצוע, כדי להיטיב את דרכי.

עכשיו אני רוצה ללמוד עוד זמן־מה איטלקית, ולאחר מכן אלך עם אמא להצגת “רומיאו ויוליה”. לפיכך אני צריכה לסיים כעת. הייתה זו הרגשה טובה לרשום כאן את השורות האלו.


21.3.1937

ה“קומדיה בשלוש מערכות”, כפי שאמא כינתה זאת, הסתיימה חלקית. המערכה הראשונה – מותו של זוֹלטן, ואילו השנייה – בדמותו של פטר. המערכה הראשונה הייתה נעימה למעלה מן המשוער. הוא, כלומר זולטן, לא היה שוטה, ואף לא חוצפן – בניגוד לדברי הביקורת המוקדמים, שהיו בהם כוונות־זדון. על־כל־פנים, גם אם זולטן התנהג כך כלפי האחרים, ביחסו אליי היה הגון למדי. אם כי איננו מוצא חן בעיני במיוחד, אני נמצאת בחברתו.

המערכה השנייה התחילה באיחור־מה, במקום בשעה אחת־עשרה וחצי, בשתים־עשרה וחצי, הואיל ופטר לא מצא את הדרך אל הבית. היה זה מנוגד במקצת למה שציפיתי, אולי משום שנאלצתי לחכות זמן רב, ואולי גם משום שקיוויתי ליותר מדי. וזאת לא משום שפטר אינו נער נחמד מאוד; בעיניי הוא די מוצא חן, אולם אינני יודעת מה דעתו עליי. הוא קרא את שיריי והם נראו לו. עתה כתבתי שיר קצר, המתאים באמת ליומן בלבד:

הָאָבִיב פָּצַח בְּשִׁיר,

נִשְׁמָתִי פָּצְחָה בְּשִׁיר,

קֶרֶן־הָשֶׁמֶשׁ צוֹחֶֹקֶת, שׁוֹבֶבֶת,

נִפְתַּח הַסָּגוֹל,

שַׁעַר־לִבִּי נָגֹל,

דּוֹמַתְנִי, אֳנִי מְאֹהֶבֶת.


אֵינֶנִּי יוֹדַעַת, מֵאַין רֶגֶשׁ זֶה הֶחָדָשׁ,

אוּלָם עִם הָאָבִיב אֲנִי אוֹתוֹ נוֹשֶׁמֶת.

לֹא אֶשְאַל מֵאֵימָתַי, לֹא אֶשְׁאַל מַדּוּעַ,

אֲנִי – בָּאַהֲבָה אֳנִי מְאֹהֶבֶת.

(תירגם גם אביגדור המאירי)


28.3.1937

בינתיים התרחשה, כמובן, גם “מערכה ג'”. ויתרה מזו, יאני בא לבקר אותי פעם נוספת. הוא נער נבון, אפשר לשוחח אתו יפה. אולם עכשיו כבר אשים קץ ל“עליות לרגל” של הבחורים, מאחר שמתחילה שנת הלימודים, ולכן אי־אפשר להתמיד בקצב זה. מלבד זאת, כמעט שאין לי פנאי לקריאה.


15.4.1937

מזה ימים אני חשה איזו אי שביעות־רצון מעצמי, ואינני יודעת מה הגורם לכך. הן למעשה לא אירע לי שום דבר מיוחד, ובוודאי ובוודאי לא עשיתי כל מעשה רע. אינני מבינה את עצמי. ייתכן שאני עייפה. יש לי הרבה עיסוקים. אני מועסקת בכל מיני עניינים, ואני מצטערת שקיבלתי על עצמי כל־כך הרבה טרדות בתחום בית־הספר. רק על קבלת התלמידים הפרטיים אינני מתחרטת אפילו רגע אחד.

גם פרשיות הבנים נמאסו עליי. הם מוסיפים לבקר אצלי, ואני למעשה אינני יודעת מה עמדתי האמיתית ביחס אליהם. אני חוששת שאתאכזב במקצת גם מפטר; הוא מסובך מדי, אוהב לדבר גבוהה־גבוהה, וסגנונו חסר את הבלתי־אמצעיות. אפשר שלאחר כמה פגישות נוספות אוכל לחוות עליו דעה מבוססת יותר.

ובינתיים – אגי מסרה לי אחד משיריה החדשים. התאכזבתי ממנו במקצת.


25.4.1937

בימים האחרונים הייתי עסוקה מאוד – בתחום הספרותי; לרגל שיעור הספרות בפעם המאה, החלטנו על כתיבת טרילוגיה; אֶפִּיקה, ליריקה, דרמה. את שני הסוגים הראשונים כתבתי אני, והדבר עלה יפה בידי. ובטרם סיימתי את הכתיבה, פנתה אלי הדודה יהודית קיש בבקשה לכתוב נאום־פתיחה לחג העשור של בית־ספרה. היום סיימתי את הכתיבה. אמנם אינני אוהבת הזמנות כאלו, אך העיקר שהנאום גמור כעת, ואני מקווה שהוא יתאים.


1.5.1937

אתמול קיבלתי בפעם הראשונה בחיי שכר־סופרים. השיר שכתבתי לחג העשור של בית־הספר מצא חן בעיניה של הדודה יהודית והיא שלחה לי היום המחאה של 20 פאנגא. מובן, ששמחתי לכך. בימים אלה סיימתי את “פּושאֶ” לסטיפן צוויג. ספר מעניין ששבה את לבי. בעת ובעונה אחת קראתי גם את ־ Lyrische Hausa־potheke לאריך קסטנר, גם זה משהו נחמד וגדול. אני מוקסמת ממנו מאוד. הנושאים ופתרון הבעיות מובאים באופן מקורי מאוד ואמנותי. בצער רב גיליתי שהוא השתמש בכמה מרעיונותיי. וכך מתגלה לי מעט־מעט שהרבה דברים שחשבתים למקוריים וחדשים, היו ידועים כבר לקודמים.

העניינים בקשר לתלמידיי – יגעים. גם טרודי וגם מריה קיבלו ציונים רעים בחשבון. איני יודעת היכן להסתיר את פני מבושה. אבל הלא עשיתי כל מה שביכולתי. החיבור ההונגרי שלי בבית־הספר עלה יפה. המנהל רשם תחתיו: “עבודה חריפה מאוד ושלמה.” האין זה נהדר? הוי, הלוואי והייתי באמת בעלת־כישרון.


15.5.1937

באחד הימים דובר בחוג להשתלמות־עצמית על בחירת מזכירה חדשה. המורה בורישקה אמרה שיש להביא בחשבון נימוקים שונים, וביניהם גם זה שהמועמדת תהיה לדת הפרוטסטנטית. נימוק זה מובן לגמרי במוסד פרוטסטנטי. ובכל זאת – כה מדכא הדבר. אמנם איני בטוחה, אם אני מתאימה וראויה להיות מועמדת, אבל אם כך [נקבעה הבחירה] הרי איני באה בחשבון כלל. מעתה – קשה לי לקבוע את עמדתי כלפי החוג. האם עליי להמשיך לפעול להצלחתו, בשעה שידועה לי האווירה השולטת בו, או להסתלק ממנו בכלל? אם אעשה את הדבר האחרון, אבוא לידי התנגשות עם האינטרסים של הכיתה. קשה לי מאוד למצוא את הדרך הנכונה, אשר לא יהיו בה לא הכנעה ולא התנשאות, לא עמידה מן הצד וגם לא שאיפה להתבלט. במקרה כזה חייב אדם לעמוד על המשמר ולשקול כל צעד שלו, כי את שגיאותיו של היחיד טופלים מיד על הכלל.

לדעתי, אפשר ללחום באנטישמיות רק על־ידי גילוי סגולות היחיד (כמובן [הסגולות] המסריות), וזוהי המלחמה הקשה ביותר. רק עכשיו מתחילה אני להבין, מהו להיות יהודי בחברה נוצרית, אף כי לי עצמי לא איכפת הדבר כל־כך. עובדה זו, שעלינו היהודים להילחם כך על זכותנו לחיות ושאנו משיגים את מטרתנו בקושי עצום, משמשת מניע להתפתחותנו ולהיותנו מעולים וטובים יותר. אילו נולדתי נוצרייה, כל הדרכים היו פתוחות לפניי. הייתי לומדת להיות מורה, ובזה היו נפתרות כל הבעיות. לא כן עכשיו. בסופו של דבר אמצא את המקצוע המתאים ביותר לתכונותיי. אבל בשום פנים לא הייתי מסוגלת להתנצר, לא רק בגללי, אלא גם בגלל ילדיי. לא הייתי יכולה להביאם לידי מצב מחפיר כזה, שבו יצטרכו להתכחש למקורם ולהתבייש בו. לא הייתי יכולה גם לגזול מהם את האמונה, אשר הורים משומדים אינם יכולים להעניק לילדיהם. לדת, לדעתי, ערך רב בחיים, ומגוחכת הדעה המקובלת כיום שהאמונה היא משענת לחלש בלבד…


15.6.1937

היום התקיים נשף הגמר. ציוניי כולם מצוינים, אבל עוד יותר שמחה אני על שקבלתי פרס – בעד תרגום 5 פאנגא, ובעד שירי “מחול הרגעים” 10 פאנגא. בשבת השתתפתי בנשף־ריקודים. היה נעים מאוד. אני ביחסים ידידותיים עם פטר. מלבד אתו, לא רקדתי עם שום בחור אחר.


18.6.1937

אני כותבת ברכבת: תכנית נסיעתי לאיטליה קמה והייתה. בשבע בבוקר יצאנו מן התחנה הדרומית. אמא נרגשת, והפקידה אותי לחסות גברת ישובה מולי. אשה נחמדה. מרבית הזמן בילינו בשיחה. לקריאה לא נתפנינו, כל שכן משבאנו לקירבת אגם באלאטון, שחשף פעם בפעם טפח חדש מיופיו. יצאתי למסדרון לשעה קלה ליהנות מיפעת האגם הזוהר. מן התא הסמוך יצא עלם בן שבע־עשרה בקירוב, הדליק סיגריה ברשלנות אלגנטית, כשהוא אורב לרושם שגינוניו יעשו עליי. כבשתי בתוכי צחוק קל. בינתיים נתקשרה ביני ובין חברתי לנסיעה ידידות נעימה.

בקירבת הגבול היוגוסלבי הלך הכול למישרים. אנו עוברים במקומות מרהיבי־עין, שונים בצביונם מן הנוף ההונגרי. הדראווה זורמת בין הרים נישאים שלצלעותיהם צמודות בקתות קטנות. ליובלאנה. עיר יפה ורחבת־ידיים. כנסייה פראבוסלאבית ווילות יפות.

בדיקת המכס בגבול האיטלקי נתקיימה בשבע לפנות־ערב. במתיחות ציפיתי להזדמנות זו כדי לנצל את ידיעותיי באיטלקית, אך על־אף שידוליי, לא ניאותו אפילו להציץ לחבילה אחת. לטריאסט הגענו רק בערב. פה הפרתי את הבטחתי לאמא, ומשתי שעות־החנייה בתחנה, הקדשתי למעלה משעה לסיור בעיר.

לוונציה הגענו באחת בלילה.

בתחנת מילאנו קידם את פנינו קרובי, במכונית שלו הובאנו מיד אל דירתם הנאה.


20.6.1937 מילאנו

אחרי התייעצות קצרה יצאנו בבוקר למינאג’יו. במכונית מקום מרווח לכולנו. מאחור – שלוש הנשים, ולפניהן – שלושת הצעירים, ובתוכם ג’ורי הקטן. תחילה עוררה הדרך תשומת־לב בשל הכרזות שהתנוססו על הבתים, והן מימרותיו ה“עמוקות” של מוסוליני, אך בהמשך הדרך כבש את הלב הנוף המופלא של האגם קומו וסביבתו.

מרהיב־עין הוא מראה האגם, פה בתכלתו האפלה, ושם בגון הירוק־הכהה, עטור מסגרת הרים גבוהים מכוסי שלג – מראה שנחרת עמוק בקרבי.

מינאג’יו עצמה, על שפת האגם קומו, היא מקום־חמודות. נאה גם חוף־הרחצה; כרי־החול הדשואים גדושים נדנדות, מיגרשי־טניס, אך על הכול – שמש, ים והרים. באחת: נהדר!

תוך רחצה והשתזפות שיחקנו גם טניס, ובשש בערב חזרנו הביתה. טור ענק של מכוניות התנהל בכביש. שפע של מכוניות, והכבישים – ממדרגה ראשונה. יום יפה, מגוון, אך ־ עייפתי.


21.6.1937

חוויית היום – הביקור ב“דום” של מילאנו. רבות שמעתי עליו, ואף את תמונתו ראיתי. ידעתי שנבנה שיש לבן. מיגדל קטן מסמל יום חול ומיגדל גדול – יום חג. ואף זאת ידעתי, שפסלים לאין־ספור מקשטים אותו. כאילו ראיתיו בעיני רוחי. ובכל־זאת, בעומדי עתה בקצה רחבתוֹ העצומה, לנוכח הבניין המזדקר במלוא הדרו, הבטתי נפעמת, עצורת נשימה, על הכנסייה שכולה כיצירת הדמיון. התחלתי פוסעת לקראתה, ונכנסתי דרך שער הארד המשובץ תבליטים. ברגע הראשון הבחנתי באפלולית רק במיתארים של עמודי־הענק, וראיתי את החלונות הנוגהים בגוני הפסיפס. אט־אט נישאו עיניי על, לקמרונים הגותיים ולכותרות העמודים עטורי הפסלים. הממדים רחבי־הידיים צופנים בתוכם גורלות־אנוש, שתקוותיהם, ייסוריהם וחלומותיהם נוצקו בעמודים אלה. שוטטתי בכנסייה. על־גבי המזבחות דלקו נרות־קרבן, ודרך רווחי הפסיפס הבקיע זוהרו של שמש. הכול היה כאן נשגב ומדכא כאחד, רב־אומר ומופלא. ואף־על־פי־כן, לא זה אשר כבשני כולי.

שעה זו, שבה באתי בצל קורתו של ה“דום” – לא אשכח לעולם. בצאתי מן המעלית, שרוממה אותי לגובה של מאות מדרגות, נעצרה בי הנשימה, ועיניי נסתנוורו. כאילו הגעתי, אחרי עוזבי את האדמה שיופיה נתעטף ערפל, לאיזה עולם שמיימי, בו מזדהר היופי, ניגר לכל עין. התחלתי מהלכת בין מעשי־תחרים גותיים, מיגדלים גמישים, קשתות ועמודים. אילו ניתן לבטא עולם זה במוזיקה, הרי היה זה סילסול בקול כינור גבוה, – הרגשה מעין זו עברתני. מתחת לפני השמים הכחולים הבהיק השיש בלובנו. צפו ועלו מראות דמיוניים מימי הילדות: שמים כחולים, כס־מלכות לבן, מלאכים צחורי־כנף ואשנבים, שמבעדם אפשר להנחית מבט עד הארץ. מה רחוקה מפה הייתה עיר המסחר הקדחתנית, המולת חשמליות ומכוניות! מה עלובים נראו לעומת זוהר פלאי זה אורותיהם של חלונות־הראווה!

הגעתי עד למרגלות המיגדל. התחלתי עולה במדרגות הלולייניות המוליכות לפיסגה. כל פיתול מגלה לעיניך תמונה חדשה, פסלים, מעשי־תחרים, הדומים לפרחי קיר או עדינים מאלה. במדרגה האחרונה נשתהיתי, כאילו הגחתי הלום, כמתוך חלום, בסולמו של יעקב.

העפתי מבט על שעוני. עליי לחזור. נפרדתי מן המקום. על כל צעד חשתי מה צר לי לנטוש חוויה זו על אורהּ, חומהּ ושלוותהּ. דבר לא ניתן לי ליטול עמי מכל היופי הזה. ואף־על־פי־כן הרגשתי פתאום, בשעה שהייתי יורדת מטה, שאני נוטלת עמי מפה דבר־מה לזכרון־עד – געגועים לאור, לרוּם ולשלווה עילאה.


25.6.1937

ביקרנו במוזיאון “פולדי פיסורי”. שפע של מוצגים יקרי־ערך מבחינה אמנותית. ביומן האורחים רשמתי את שמי בצד חבורה בינלאומית שנזדמנה לביקור. מכאן אתה למד מי סר לכאן. מה קטן העולם; בשעה שביקרתי במוזיאון שהה שם רק קומץ אנשים השיכיים זה לזה: הונגרים. יש משהו בלשון המאחד כל־כך את הנשמות. לבי נתפעם בי בשומעי את צלילי השפה ההונגרית מפיהם…


26.6.1937

נכחנו הערב בהצגה תחת כיפת השמים. מחיר הכרטיס 4 לירות איטלקיות – זול בהחלט. זכות גדולה היא לפאשיזם שזיכה את ההמונים בהצגות זולות. הקהל העצום, כ־5 אלפים איש, היה רובו ככולו מהשכבות הדלות ביותר, ובכל זאת גילה הבנה לעניין יותר מקהל הקונצרטים היקרים ביותר אשר בבודאפשט. היה יפה, שרו בעיקר אריות, אבל רק מעטות מהן הכרתי. מעניין, שניגנו את ההימנון גם בתחילת ההצגה וגם בסופה. בשעת ההצגה מחאו ההמונים כף בהתלהבות. כך, בהמון גדול, מתגלה יותר הטמפרמנט של העם.


27.6.1937

אחר הצהרים ערכנו טיול נהדר באוטומובילים, בכיוון צ’אֶרטוזה ופאוויה. יש כאן כנסייה ומינזר נהדרים. המינזר הענקי נבנה ל־24 איש; זהו המיספר הקבוע של דייריו. בכנסייה 24 תאים מיוחדים, מובדלים, עם מזבחות עטורים שיש, תמונות מעשי־אמן קישוטי פאר. עמל ויזע של אנשים רבים־רבים הושקעו כאן. לכל נזיר דירה משלו: תא מסויד לבן, חדר־עבודה, חדר־אוכל בקומה ראשונה. חדר־שינה בקומה שנייה, לבסוף – גינה קטנה, שאותה יעבד בעצמו. כך עוברים עליהם חייהם, כשהם סגורים ומסוגרים ואינם באים במגע עם זולתם, פרט ליום ראשון, בו הם סועדים בצוותא ויכולים לשוחח ביניהם שעה אחת. איני יכולה לתאר לעצמי שבריחה זו מן העולם עשויה להועיל להם, או אפילו לאנושות.

הפרידה מצ’ארטוזה הייתה קשה, שהרי יש שם הרבה שכיות חמדה, וכך, אגב טיול־בזק עם מדריך־תיירים, כמעט שאין לראות דבר. לפעמים, בכוונה תחילה, לא הסתכלתי בכיוון שעליו הורה מדריך־התיירים; נראה בעיניי מגוחך מאוד להתבונן בפליאה יחד עם המון בני־אדם, דווקא לעבר המקום שהמדריך מצא אותו כמעניין. סוף־סוף הטעם הוא עניין אינדיבידואלי מאוד, ואי אפשר לצרור בצרור אחד את כל בני־האדם.

לא הרחק מצ’ארטוזה נמצאת פאוויה, עיירה איטלקית קטנה, ליד הנהר פו. בניינים עתיקים ותרבות עתיקה – זו האווירה השורה עליהם; העיירה שונה לגמרי מן הערים הקטנות שבהונגריה. מבחינת ההשכלה, עדיפה בלי ספק העיירה האיטלקית, אך לעומת זאת ערי הונגריה עליזות ובהירות יותר.


28.6.1937

היום ביקרתי במוזיאון השלישי של מילאנו. ה“אמברוזיאנה” – הוא יפה מאוד, אולי היפה שבשלושת המוזיאונים. שני דיוקנאות יפים להפליא של ליאונרדו, וכמה תרשימים משלו, כמה תחריטי נחושת של דירר, וכן תמונת של טיציאן ושל ציירים בעלי שם־עולם נמצאו שם. בעיני מצא מאוד־מאד חן אגרטל ירוק בעל ממדי ענק, וכן עציץ פרחים עשוי מזכוכית מוראנו ובו פרח־זכוכית. לאחר שעזבתי את “אמברוזיאנה”, סרתי שוב אל ה“דום”. נדמה לי, שכל־אימת שאביט בו, הוא ישפיע עליי כבפעם הראשונה; כל־כך הרבה מראות מושכים שם את העין, עד כי אפשר לבלות את כל החיים בין כתליו תוך כדי התבוננות. לא אגיד כי הכול שם בגדר יצירות־מופת. נדמה לי שבעיקר הכמות היא המשובחת שם, ולאו־דווקא האיכות.


1.7.1937

ביקרנו בבית הקברות המפורסם במילאנו. חשתי פגיעה ביראת־הכבוד בכך שאני סרה לבית־העלמין, כולי אחוזת סקרנות ומצלמה ביד, בעוד מביאים אליו נפטרים למנוחות; אך פה רגילים לכך. קבוצה הודית, שביקרה כאן בשעה זו, ערכה צילומים למכביר.

המבוא לבית־הקברות רב רושם. בנייני־קבר מקומרים מוליכים אותך פנימה. הכול מטופח כאן יפה, והמצבות יפות להפליא. שלוש מהן, המפורסמות ביותר, גיליתי לשימחתי בעצמי. האחת, קבוצת־פסלים סדורה במערך חלזוני, והיא ממחיזה את ה“צליבה”. המצבה השנייה עשויה שלוש מסכות המבטאות לעג, שנינה וכאב. השלישית – גוש פסלים ענקי, המסמל את העבודה: אדם חורש בשני שוורים.

הקסימני גם פסל־עירום של אשה, ששתי נזירות עומדות מאחוריה וראשיהן רכונים עליה. ולעומת אלו נקרו לפניי גם דמויות, שבלבושן מן המאה הקודמת לא לבבו ביותר. יצירות נטולות ערך אמנותי. אך הן לא יתכן שכל יצירה תהיה יצירת־מופת.


5.7.1937

אני כותבת כעת מסאן־פלאגרינו, ישובה על דשא, כשלפניי ומאחוריי הרים. פלג משכשכך בעמק, מכלול מופלא של רגשות ותמונות. רשמים רבים נצטברו בי, לאחר שני ימים קסומים, שלא זכיתי לשכמותם מעודי. אני משתדלת לרשום הכול, כדי להציל את זיכרונות היומיים האלה למשמרת.

בשבת, בתשע בבוקר, יצאנו לדרך. בבראסטיה נתעכבנו דקות ספורות בלבד. ביקרנו בכיכר הראשית, החדישה, נצטיידנו בכמה חפצים והמשכנו.

הגענו לאגם גארדא, ומכאן התחיל החלק הנפלא של הסיור. האגם כובש את הלב בקסמו כבר מראשיתו. בהמשך הדרך, בכביש הנהדר של גארדאזאנא, מיתמרים ועולים גני דקלים, וקייטנות מציצות מתוך פרדסים וחורשות לימון. מישטח האגם מעמיק פה את גונו לכחול פלאי, שאין לתארו; הרי הגדה ממול קרבים אלינו; באחת: הכול מתעטף יותר ויותר בהילה אגדתית.

על שפת האגם סעדנו, והמשכנו. את הדרך מפסיקות מנהרות, שמצד אחד הן מפולשות אל האגם, וכך הבהיקו לעינינו לסירוגין מימיו הכחולים. לא אחת עצרנו, משתאים ליופיו של הנוף. נפרדתי לפי־שעה מן האגם, כי ידעתי שמחר אשוב ואראנו. כעת אני נוסעת אל עבר ההרים.

מחוז־חפצנו בטיול היה אל קייטנות ההר, כדי שנבחר באחת מהן. בשביל תלול, מכוסה חצץ, המתפתל בין הרים קרחים, העפילה המכונית לאטה בכבדות. אך גן־העדן הזעיר, שאליו הגענו, ראוי היה למאמץ. צ’יי, זה שם המקום, שוכן במכתש הררי, על שפת אגם זעיר. רק בית־מלון בודד מצוי שם, נאה וחביב. המקום שבה את לבי. לדאבוני, בילינו שם רק חצי שעה, ולאחר־מכן חזרנו על עקבינו מרחק מסויים, ומשם פנינו אל עבר לאווארוני. מקום מפתיע במקסמי־נוף חדשים.

לאווארוני שוכנת אף היא על שפת אגם. גדולה היא מצ’יי. האווירה בה אינה משפחתית, אך גם סביבה זו מצודדת את הלב. טיול־ערבית שיכנע אותנו בכך.

בבוקר השכמתי קום ויצאתי ביחידות לערוך טיול נעים. לאחר ארוחת־הבוקר שמנו פעמינו באותה דרך נפלאה שבה באנו, ושוב הגענו לאגם גארדא. הפעם נסענו בגדה שמנגד. תוך כדי נסיעה נזדמן לנו מקום בודד נאה; ירדנו מהמכונית, פשטנו בגדינו, התרחצנו והשתזפנו בקרני־השמש עד שעה ארבע אחרי־הצהריים. איזו הנאה היא לצלול במימיו הרכים, הכחולים של האגם, להתמכר למים, כאילו היית רכון על גבי כרית ענוגה. שזופים ורוויי־אושר פרשנו מן המקום. במצב־הרוח המרומם, בו הייתי שרויה, תקפני חשק לצהול ולהריע. אסירת־תודה הייתי לכול – לכל איש ולכל דבר. ואכן עליזים צהלנו בשובנו. בערב הגענו הביתה, לאחר שני ימים נפלאים, דמויי חלום.


7.7.1937

למחרת היום היפה שביליתי בסאן־פאלאגרינו, ערכנו טיול נוסף עם גיזא, כי הוא הצטרך לחזור לשם פעם נוספת. הוא הוריד אותי בדרך, בברגאמו.

החלק העתיק של בארגאמו יפה מאוד. הוא שוכן על גבעה, ובניינו המפורסם ביותר הוא כנסייה עתיקה. מבחוץ מצאה הכנסייה חן בעיניי יותר מאשר מבפנים. לאחר ביקורי שם, שוטטתי ללא מטרה בעיר. אחר־כך ישבתי לקרוא, וגיחכתי ביני לבין עצמי על “הצלחותי”. כשירדתי, למשל באחד הרחובות, באו לקראתי שני בחורים שהרכיבו משקפיים שחורים. משהבחינו בי, הסירו משקפיהם והסתכלו בי בהתפעלות, וקישקשו באוזניי כל מיני קישקושים. הוספתי ללכת, כשאני מחייכת. עדיין אין בכך משום אי־נעימות. והיה רוכב־אופניים אחד שליווה אותי כיברת־דרך ארוכה בחלק הסואן של בארגאמו החדשה, ולא פסק מלדבר אליי. לא עניתיו, כמובן, דבר, ואף לא הבטתי לעברו, עד שהניחני לנפשי.

שונים ומשונים מנסים בדרך־כלל לעשות היכרות אתי. אינני נענית, כמובן, וצוחקת עליהם. סבורים כאן, שאם הבחורה היא לבדה, הרי היא הפקר, כיוון שבנות איטלקיות ממשפחות טובות אינן נוהגות ללכת לים ולבריכה, ועל־כל־פנים – לא לבד. המסכנות הללו – חייהן קשים, וסבורה אני שהן נהנות מחופש מועט ביותר.

היתה לי פגישה עם גיזא בבית־קפה. מוזר מאוד היה לי לשבת שם לבד, אך שקעתי בקריאה ופניתי עורף לעולם כולו.


10.7.1937

אחרי־הצהרים יצאנו לסייר את המקומות הנודעים של מילאנו שטרם ראינום. ביקרנו במוזיאון “סקאלא”. המוצג המעניין בו הוא הצ’מבלו של רוסיני.

אחר־כך שוטטנו באולם ההצגות ובבמה. זה כן זה עשויים בממדי ענק. אך עתה הם ישנים את שנת־הקיץ; הכיסאות עטויים דוק נפטלין. ושלמות ההתרשמות ניטלת מן הצופה.

מעניין, שלבמה כיוון יורדָני; ברקע מתנשא קמרון המעורר בנו, בהארה מתאימה, הרגשת אין־סוף. ראינו את המכשירים שבעזרתם מחקים את קולות הגשם, הרעם והרוח. הסתכלנו גם בפעמון ובעוגב.

לאחר ה“סקאלא”, פנינו לשתי כנסיות. אחת – “סאן אמבּרוֹג’יו”. למדנו עליה בבית הספר, כך שהיה לי עניין רב לראותה בעין. המיבנה שלה עשוי סגנון רומני, אציל ופשוט, וחצר לה מרובעת. היא נבנתה בשתי תקופות שונות, ומכאן השוני במיגדל.

והכנסיה השנייה – סנטה מריה די פיוֹרה". פה מצויה יצירתו של ליאונרדו דה וינצ’י “הסעודה האחרונה”. גוניה דהו לא מעט, אך לאין־ערוך פחות מששיערתי לשמע דברי הקינה. קלסתרי־הפנים נראים בבהירות. רק לפני זמן קצר קראתי את ספרו של מֶרֶז’קובסקי, והדבר סייע לי להבין לנישמת התמונה.

בית־המינזר גופו הוא ה“צ’ארטוזה” בזעיר־אנפין, אך בשיעור ערכו האמנותי נחות ממנה.

ראינו את הבאר של “סאן פרנצ’סקו” – פסל יפה, חי, כאילו עוד מעט היה נע. בחופזה עברנו לפני מצבת הגיבורים; ראינו את פארק הלידו, את מיגרשי הספורט ואת ארמון הבורסה, והוא מכויר וגדל־ממדים.


12.7.1937, מילאנו

זאת לי הפעם הראשונה, מאז בואי לכאן, שאני מדוכאה, אך לא בלי סיבה: חשקה נפשי לנסוע לימים מיספר לפיראנזה, אבל אמא לא נענתה למשאלתי. הדבר נודע לי אמש, בשובי ממאנאג’יו, וידיעה זו נטלה ממני את רוח העליזות ששרתה עליי כל היום. מזג־האוויר היה נפלא; רוח עזה נשבה והסעירה את פני האגם, ולי נעמה השחייה באגם מתנחשל. ארוכות התפרקדתי על גבי קרש שהגלים הרקידוהו במשובה. הרים נשקפו אליי בבהירות, ובהם “מונטי רוזה” עטור השלג.

בשובנו הביתה נצטיירו צללי ההרים על מורדי הרכס, שנתמשכו מולנו. כל הדרך לא פסקה שירה מפינו. אך בבית קידמני מכתבה של אמא: תכנית נסיעתי לפיראנזה בטלה. מה לעשות? ריטון של מורת־רוח, ולאחריו – הביתה!

אך תוך כדי כך גמלה החלטה בלבי לסור בדרך לוונציה, ולבקר בה לבדי. אין כבר שהות להימלך בדעתה של אמא; ואולי מוטב כך. קרוב לוודאי שהיא הייתה מתנגדת לתכניתי.


14.7.1937, מילאנו

אני כותבת תוך כדי אריזה, מוקפת מזוודות. מחר אסע. ימים בלתי־נשכחים ביליתי כאן. אף־על־פי־כן שמחה אני לשוב לדומבובאר, כשם שאני שמחה לביקורי בוונציה בדרכי הביתה. כעת אני מעתיקה את שיר הפרידה, שכוונתי להקדיש למארחיי, בטרם איפרד מהם. אחרי־זה, מיד, אשתדל ללכת לשכב, כי מחר צפוי לי יום יפה ומייגע גם יחד.


15.7.1937, ונציה

את מזוודתי הפקדתי במלתחה. רגש העצמאות הסב לי הנאה רבה. עליתי לספינת־קיטור המהלכת ב“קאנאל גראנדי”, שלא הפתיעני במיוחד, כי ידעתיו לפי תצלומיו. מעניין היה לראות כיצד מדרגות הארמונות גולשות ישר אל המים.

הבניינים המפורסמים מסנוורים בלובנם, ובבואתם משתקפת בראי המים. בניינים עתיקי־יומין אלה היו מתמוטטים כבר מזמן, אילולא היו משפצים אותם כפעם בפעם. בהגיעי לתחנה שמובילה ל“פראַרי”, ירדתי מן האנייה, ולאחר זמן קצר של חיפושים הגעתי אל סף הכנסייה, אך לתוכה לא ניתן לי לבוא, כי לבשתי שימלה קיצרת־השרוולים. נאלצתי לשכור סודר אדום, כדי שירשו לי להיכנס.

כנסייה זו מאכסנת ארבע יצירות ידועות ברחבי תבל: “העלייה לשמים” של טיציאן, שתי מאדונות של בליני וקברו של קאנובה. רושם כביר במיוחד עשה עליי הקבר. גם הפרסקות שבו את הלב. משיצאתי מן הכנסיה, נסעתי שוב באניית־הקיטור וירדתי בסאן־מרקו. באחת בקירוב הגעתי לארמון דוג’ה. מבעד לשער המפואר ונכנסתי לחצר. תהיתי על שתי הבארות שבחצר, עליתי במדרגות הענק. שפע של פרסקות מאת טיציאן, וירונזה וטינטוריטו וציירים אחרים. מן הנמנע לייחד תשומת־לב לכול, אלא בחטיפה.

בחדר הנשק ראיתי מכשירי־עינוי שונים, תותחים כלי־שריון. מבין הפרסקות התרשמתי במיוחד מ“גן־העדן” של טינטוריטו. בהסתכלנו בה מן הצד השני של האולם הענקי נראית הפרסקו כרפיד, ושש דמויות מיתמרות מתוכו בצוותא. מבעד לעדשה המגדלת, נפרדות הדמויות ומקנות ביופין הנאה עילאה. ברכבת לא עצמתי כמעט עין כל הלילה. איזה רגש מרומם מפעימך בנסיעה עצמאית זו.


19.7.1937, דומבובאר

אני בדומבובאר, כאן לא הייתי מסוגלה לכתוב במשך ארבעה שבועות 60 עמוד כמו באיטליה. קיבלוני בשימחה רבה. היה עליי לספר הרבה על איטליה. הכול כאן שונה. בחו"ל יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי, אבל כאן אני נמצאת תחת השגחתה של אמא. גם האוכל אחר. אחרי המטבח האיטלקי הקל – המאכלים ההונגריים הדשנים והמשביעים הם בלתי־רגילים לטעמי. הבריכה נדמתה תחילה כקטנה עד להחריד לאחר מילאנו, אך מצד שני נהניתי מכך שלא נאלצתי לשבת בודדה, עם ספר ביד, אף כי למען האמת, גם זה לא היה רע. יש פה חברת בנות חביבה. חברת בנים לא תימצא, זה כבר ברור כעת לגמרי. אמנם ישנם כאן בחורים נוצריים, אבל המחיצות כה גבוהות שקשה להעלות על הדעת שבחור נוצרי יתחבר עם בחורה יהודייה. פעמים רבות הנך משתומם לתופעה זו והיא נדמית לך מגוחכת, אך לאמיתו של דבר זוהי מציאות מעציבה ומדאיגה.

פאלי [בן דודהּ] הגיע אתמול, זה עתה הוכתר בתואר דוקטור. הוא גרם לנו שימחה רבה, אך אנחנו מרחמים עליו בגלל המאמץ הרב שנאלץ להשקיע בהשגת התואר. עם זאת, אני סבורה כי אושר הוא לבחור אם הוא יכול ללמוד במשך חמש שנים, ללא דאגות, בערי־עולם נפלאות. מכל מקום, הישגו של פאלי יפה מאוד, והדודה אליז והדוד פישטא רשאים להתגאות בבנם, ובצדק.


22.7.1937

על קיבה ריקה אני מתיישבת עתה לכתוב, כי כל היום לא בא אוכל אל פי, בתואנה של קילקול קיבה. אני כותבת “בתואנה”, כי למעשה אני בריאה ושלמה, אולם רוצים לפטם אותי בלי סוף, כדי שאשמין, וכאמצעי־נגד אני נוקטת תכסיס של “קילקולי קיבה”. הרעיון בא לי כתוצאה מכך שאוויקה באמת קילקלה לה את הקיבה; ולא רק היא, אלא גם סבתא פיני. לכן החלטתי לערוך את המהתלה הזאת. היה לי קשה להחליט על כך, כי למעשה שקר הוא, אך לבסוף הרגעתי עצמי בכך שבעצם אינני מזיקה לאיש, ומעט הצום יועיל לקיבה. בבוקר שתיתי מים מינראליים, אמא מצאה שלשוני לבנה. כמעט פרצתי בצחוק כששמעתי את קביעתה. מזל מאין כמוהו שגם הדודה אליז גם פאלי מתאוננים על מיחושים, ולכן סבורים שאכלנו משהו שהזיק לבריאות. עליי להעיר, כי אני יודעת לשקר עד להדהים, אך אינני אוהבת זאת. זוהי הרגשה נוראה.

אתמול גמרתי לקרוא ספר מקסים ומעניין מאת ארנסט לותאר “”Dur Romanze in F. בקושי יכולתי להניחו מן היד. זהו יומן של נערה בת 15; הוא היה קרוב לרוחי מאוד, הן מצד התוכן והן מצד הסגנון. כעת אני קוראת את ספרו של נירו “בעול האלוהים”; בעיניי הוא מוצא חן למדי, אולם אני בוודאי לא הייתי כותבת כך, לו גם הייתי מסוגלת לכך. הסגנון והעולם המתואר בספר זרים לי שניהם.

עם אוויקה אני משוחחת הרבה על העתיד. יש לי רעיון ישן ושמו “מכף רגל ועד ראש”: מפעל שבו אפשר יהיה להכין, תוך יום, את כל אבזרי הלבוש הדרושים לנשים. יש להעסיק במפעל כוחות־עבודה צעירים וזריזים – בהנהלתי. יחד עם זאת מתרוצצים במוחי עוד מאות רעיונות: הקמת בית־מלון ועוד. אני חוששת שיש לי רצון לעסוק בתחומים מרובים מדי, ולכן לא אצליח הצלחה של ממש בשום תחום. אלוהים אדירים, אני כל־כך רוצה להיות סופרת, הן זהו חלומי הגדול, אולם אני סולדת מפני המחשבה שאצטרך לכתוב לפי פקודה מגבוה, לצורך פרנסה. את “דברי ההגות” שלי אני נוהגת לסיים בכך, שלמעשה עומדות לרשותי עוד שנתיים, והן באמת פרק־זמן ממושך, אך הוא יחלוף חיש־מהר, זאת אני כבר רואה.


24.7.1937

בשעות של לפני־הצהריים אנחנו נוהגות לגשת אל המטבח לשם הושטת עזרה, אף אנו עצמנו מכינות מאכלים. כאן מנהלים משק בית גדול כל־כך, עד כי יש צורך בידיים עובדות נוספות. אם פעם אצטרך לנהל את משק ביתי לבדי, לא אכין ארוחות גדולות כל־כך. חבל לבלות את כל השעות שלפני־הצהריים בבישול. וחוץ מזה, הארוחות הללו משמינות ואינן בריאות ביותר לגוף. יש להרבות במאכלים שאינם טעונים הכנה רבה, בסלטים ובתבשילים – הם חשובים לאין־ערוך מן המרק ומן העוגות. על הבשר אני מוכנה לוותר ברצון רב.

ג’ורי שולח מבאזאנסון מכתבים המעידים על שביעות רצון רבה. הוא מרגיש עצמו שם מצוין. לפי הידיעות שהתקבלו, הוא מרבה ללמוד צרפתית ונהנה מן הלימודים בבית־הספר. חופשת הקיץ באמת עלתה עד כה יפה מאוד, ונקווה שכך יהיה הכול גם בהמשך.


26.7.1937, דומבובאר

הוי, היום נתתי אינטרוויו־ראיון. אתמול אמר לי העורך־דין ס. שעורך העיתון ט.ה. רוצה להכירני, כדי שיוכל למסור בעיתונו על המשוררת הצעירה המבלה בעירו. חשבתי את הדבר למיותר לחלוטין, אבל העיתונאי הופיע פתאום לפני הצהריים, ישב עמי והייתי צריכה למסור לו אינטרוויו לפי כל הדיקדוקים. הוא שאלני כמה שאלות טיפשיות, למשל, מיהו המשורר האהוב עלי ביותר. ביקש ממני שיר. עכשיו משתאה אני לדעת איזו “דיסה” תופיע בעיתון. יש לי ניסיונות מרים במה שנוגע לעיתונים ולכתבים. אם לא יכתוב שטויות, לא אצטער על הדבר. אבל אם כן! מקווה אני שלא יהיה חצוף עד כדי כך.


28.7.1937, דומבובאר

העיתון הופיע. תחילה הוא מזכיר את אבא, ואחרי כן הוא עובר ומספר עליי בצורה הוגנת למדי. הכל יכול היה להיגמר בכי־טוב אילולא משפט אחד. הוא הכניס גם את מנהלי לתוך העניין. כתב כאילו המנהל מוקסם מאוד ממני או משהו דומה לזה. הדבר חרה לי מאוד, אם כי הסיכויים שהעיתון יגיע לידי המנהל מועטים הם. כיוון שאין זה נכון מאוד לא נעם לי הדבר.8

סבתא פיני שוכבת היום על ערש־דווי. היא חלשה מאוד וסובלת הרבה.


30.7.1937, דומבובאר

סבתא פיני מתה אתמול. היא סבלה יומיים, ומה מחריד היה לשמוע את דברי הרופא שאין תקווה להצילה. כולנו מיררנו בבכי; אמא רצוצה לגמרי. לא יכולתי גם לנחם אותה. הבטחתי לה רק שאעשה כל מה שביכולתי ואשאר על ידה. יודעת אני כמה גלמודה תהיה בלי סבתא. הדודה אירמה והדוד פליקס היו כבר ונסעו. יחזרו להלוויה. איני חדלה מלחשוב על מותו של אבא. נדמה לי שעדיין לא השגתי בשכלי, מה משמעות מותה של סבתא בשבילי.

היום כבר לא יכולתי לבכות. אמנם איזה רגש מדכא מוסיף ומדריך את מנוחתי, אבל זה הכול. הייתי מסוגלת כבר אפילו לצחוק. סבתא היקרה! כמה שמחה אני לכל רגע שהייתי טובה אלייך, שהסברתי לך פנים. בטוחה אני שאם גם קרה שהתנהגתי לא־כשורה, היא אהבתני בכל־זאת ולא כעסה עליי. אומרים שעד הרגע האחרון הסתכלה בתמונתו של אבא.


31.7.1937 דומבובאר

אתמול לא יכולתי להמשיך בכתיבה. כל היום התרוצצנו, אוויקה ואני, והשתדלנו לעזור כמיטב יכולתנו. הן הדודה אליז, ובעיקר אמא, אינן מסגולות עתה לעשות דבר. אמא שוכבת במיטה כמעט כל היום. אני חוששת ממה שיקרה לאחר הנסיעה הביתה. אמש הגיעה גם הדודה מאנצי; לי נדמה כי היא מחזיקה מעמד ומבליגה יפה. אך אמא אומרת כי כל הלילה הייתה מהלכת אנה ואנה בלי יכולת להירדם. כנראה גם בה פגע האסון דיו, לא קשה להבין זאת.

אני עייפה נורא, כי מזה יומיים אני משכימה־קום בשעה 6; לא משום שבאמת יש צורך בכך, אלא מכיוון שאינני מסוגלת לישון עוד. מבחינה נפשית אני בסדר גמור, ואני בעיקר חרדה לאמא. אני מהרהרת בלי הפסק בסבתא פיני. ברור לי שלא אשכח אותה אף בעתיד הרחוק, אולם החיים חוזרים אל מסלולם במהירות מדהימה, גם אם מסתלק מישהו מעולם זה. ממש קשה להאמין, רק שלשום נפטרה, והנה היום בצהריים כבר צחקנו לשמע הלצה.

אני חושבת שאמא היא השבורה ביותר, ואני יותר ויותר רואה כי הייתה זאת יהירות טיפשית מצדי להניח, ולו לרגע אחד, כי אוכל להחליף את סבתא ואפילו חלקית. הן סוף־סוף אני חסרה את הבקיאות הדרושה ואת הפנאי הדרוש. הלימודים, התלמידים הפרטיים ושיעורי הלשון יגזלו שוב את כל זמני. אך יחד עם זאת, ג’ורי ואני היינו יכולים להקל בהרבה על אמא, אילו היה מרגיש גם הוא כמוני. אני בדיוק מתכוננת לשלוח לו מכתב, אולם הפעם לפאריס. את הידיעה בדבר מותה של סבתא פיני לא אעביר אליו, וזאת לפי בקשתה של אמא. הן במילא יוכל לשוב הביתה עם הקבוצה בלבד. האם גם הוא – בדומה לי– יחוש מה גודל האבדה במותה של סבתא פיני?


1.8.1937

ב־2 אחר־הצהרים נערכה לווייתה של סבתא. באו הרבה קרובים מכל מיני מקומות. האורחים הרבים הקימו כמובן רעש גדול, ואני ואוויקה צריכות היינו להתרוצץ כל היום. הלוויה התחילה בצהריים, קצת באיחור. המחזה היה נורא. את הארון הוציאו לחצר. שם הספיד אותה הרב ואחר ליווינו את הארון.

ליאו, שהתעכב כאן, צחק בפה מלא כל־כך על סיפוריו, עד שגם אנו לא יכולנו להתאפק ופרצנו בצחוק. אלה הם החיים. הם נמשכים ורק סבתא פיני עזבה אותם. הוי, אמא יקרה, המיסכנה, מה יהיה בבית? אני עייפה ויגעה. אמנם אין זה ניכר עליי, אני רק חיוורת במקצת, וזה הכול. אמא רוצה לנסוע הביתה בשבוע הבא. גם אני הייתי נוסעת ברצון, אבל עוד אין מניחים לנו…

היו דין־ודברים היכן להביא את סבתא לקבורה – האם על־יד סבא המנוח? לבסוף הוחלט שתיקבר בדומבובאר. אף אני הייתי בדעה זאת. הלוויה והקבורה הרי נועדו למען האנשים החיים, שירצו לעלות לקברה. המת – אם אמנם יש לנשמה קיום גם לאחר המוות – יכול להיפגש עם האהובים עליו, פגישת נשמה. ואילו הגווייה, אשר תתפורר כעבור שבוע, היינו־הך הוא לה אם היא נחה על־יד אדם אהוב עליה, או על־יד אדם זר. ייתכן שמצדי זוהי תפיסה ילדותית־אגואיסטית. אולם אילו הביעה סבתא פיני את המשאלה כי תובא לקבורה בעיר יאנושהאזא, כלומר, אם תימצא צוואה מעין זו – אזי נעביר את גופתה לקבורה שם. אך אני מקווה שלא יגיעו הדברים לידי כך.


15.8.1937, בודאפשט

מאז 12 לח. ז. אנו נמצאים בבית. עוזרת אין לנו ועל־כן העבודה רבה. בבוקר אני מסדרת את החדרים, אמנם באופן שטחי למדי. אני מכינה ארוחת־בוקר, אוכלת ורוחצת את הכלים. בישלתי גם מין מאכל, אשר בצירוף לשיריים שהבאנו מדומבובאר שימש לנו ארוחת־צהריים, ולא נזקקנו למסעדה. אני שמחה מאוד לעבודה המגוונת במקצת את חיי, ומאושרת על שאני יכולה לעשותה. אמא עסוקה בשימורים, באריזה, ובקבלת אורחים. קשתה עליה מאוד השיבה הביתה, אבל נדמה לי שהספיקה כבר להירגע במקצת. אולי בכל זאת לא יהיו החיים החדשים כה קשים כפי שדימינו. אמנם כן, כאשר אשוב לבית־הספר, יקשה עליה להיות לבדה. רוצה הייתה להשיג איזו עבודה, לא לשם בילוי זמן, אלא מפני שיש צורך גדול להשתכר.

עכשיו אלך לסדר את הצילומים והרפרודוקציות שלי. עיסוק זה גורם לי הנאה רבה.


22.8.1937

ב־20 לחודש בבוקר הגיע ג’ורי הביתה, ואילו בערב בא אלינו לביקור מאחוזתו בן־דודי פארי עם אורח בלגי. לג’ורי ציפינו כבר זמן רב. הוא נראה טוב. הירבה לספר על כל מה שעבר עליו, עד אשר נאספו יתר המוזמנים. אך מאז לא עמד לרשותנו פנאי לשם שיחה. יש לנו עניינים הרבה לענות בהם, ואף כי הבנים מבקרים כל היום באתרים המפורסמים של העיר, הם גורמים לנו בכל זאת עבודה רבה.


25.8.1937

הבנים נסעו. ביום האחרון שימשתי להם מורת־דרך אל בניין הפרלמנט ואל שאר האתרים. מאז נסיעתם נתמעטה העבודה במידה ניכרת, אולם גם כך נכשלתי בכמה וכמה תקלות בגלל חוסר־זריזות. מאז ראשית פעולתי שברתי כוס מלוטשת ויפה להפליא ושתי צלחות, חוץ מזה – המלחתי את התרד יותר מדי. בקשר למקרה האחרון לא חסרו כמובן הערות עוקצניות. נדמה לי, שאמא סבורה כי אני באמת מאוהבת בפטר, אף שכעת ברור לי מעל לכול, כי לא כך הדבר. למען האמת, הוא נער נחמד ואף אין אני אדישה כלפיו, אך אנו מכירים זה את זה כבר כחצי שנה, ואף־על־פי־כן גדול המרחק בינינו. כה רבה הזרות, עד כי קשה לי להעלות על הדעת שאמנם נתקרב אי־פעם זה לזה. אנו משוחחים על ספרים ועל שאר עניינים חיצוניים. ואף שאינני מעוניינת בשיחות סנטימנטליות, גם לכדי דיבור גלוי־לב על תכניות וספקות אין אנו מגיעים.

היום לפני־הצהריים ביקרתי בתערוכת הישגי הדפוס – היא מעניינת למדי. הרבה ספרים, כרזות, בולים, תוויות ספרים, פתקי חשבונות, ניירות־כתיבה ועוד – כל אלה היו מוצגים שם. נהניתי הנאה של ממש, כי התערוכה לא הייתה מכוונת לאפיק מדעי בלבד, אלא הותאמה גם לטעמו של קהל חובב.

אחרי־הצהריים שיחקתי בפינג־פונג עם ג’ורי. אנו מצליחם לגלגל שיחה אמיתית בינינו דווקא בעת מישחק מיכני. לאחר מכן סידרתי את הרפרודוקציות שברשותי, אך טרם גמרתי את העבודה בגלל ריבוי התמונות.


30.8.1937

בעוד כמה ימים יתחדשו הלימודים. לא אוכל להגיד שאת ימי הפגרה האחרונים שלי ניצלתי כראוי. על־כל־פנים, נותר לי פחות מדי פנאי בשביל עיסוק בספורט; את זמני הפנוי המועט ניצלתי לקריאה בבית (“בית בודנברוק”) ולסידור הרפרודוקציות והתצלומים (כבר סיימתי חמישה אלבומים). אתמול ביקרתי בקולנוע לראשונה מאז מותה של סבתא פיני. ראיתי את הסרט “קאמיל, אשת־הגורל”, סרט נפלא של גרטה גארבו. עלילה עצובה אך נהדרת, וגארבו משחקת בצורה מבריקה. גם בן־זוגה, רוברט טיילור, היה מצוין.

היום לפני־הצהרים היו אצלי שלוש חברות; סיפרתי להן על חוויותיי מאיטליה והראיתי תצלומים.


5.9.1937

ראש השנה. פיקפקתי אם לכתוב היום, אבל לדעתי אין להקפיד על איסורים כאלה. האמונה, במובנה הנעלה, יש לה תוכן וצורה אחרים לגמרי.

הלימודים התחילו. אין כל שינוי, חוץ מזה שחדלתי לבקר בשיעורים ללטינית. כבר בשנה שעברה הערכתי שהם גוזלים הרבה זמן, ויודעת אני שלא איזקק להם, בין כך ובין כך אין בדעתי להירשם לאוניברסיטה. כמובן, אני שומעת עכשיו עצות נבונות, שמן הראוי כי אמשיך ללמוד, אך אני אדישה לכך. דובר גם על כך שאם לא אלמד באוניברסיטה, יהיה עלי לבחור במקצוע כלשהו. קשה לי לענות על כך. אף שרעיונות רבים ממלאים את מוחי, הנה דבר ברור אינני יודעת עדיין.


16.9.1937 בודאפשט

אירע משהו בלתי־נעים: עם הקמת החוג ל“השכלה עצמית” בכיתה, הוצעתי אף אני לתפקיד בהנהגתו. בדרך כלל משלים החוג עם נבחר הכיתה, אבל הנה הוצע מועמד אחר, בכוונה מפורשת למנוע בחירתי אני, כיהודיה. ואכן, לבסוף נבחר הלה. אילולא העמידו אותי לבחירה, לא הייתי מגיבה כלל, אבל צורה זו הייתה לה משמעות של עלבון. להבא לא אשתתף בפעולות החוג ואסיח דעתי ממנו.

למזלי, יש דברים נעימים יותר. היום התחלתי ללמד את אירמה. אתן לה שיעור פעמיים בשבוע, בשכר 20 פאנגא. זה באמת יפה. לשבת הבאה היא הזמינה אותי אליה. תהיה אצלה חברה נעימה.

פטר צילצל אליי ושאל אם הוא יכול לבקר אותי. קבענו פגישה ליום א' לפני־הצהריים.


1.10.1937

סיימתי הפעם את קריאת ספרו של אבא “הדיבר האחד־עשר” ואני כולי נתונה להשפעת הספר. על־ידי כך נעשה אבא כיום עוד יותר קרוב ללבי מאשר עד עכשיו. יודעת אני שהרומאן אינו בבואת החיים, אבל בכל זאת מכיל הוא, בהפרזות קטנות, את נעורי אבא ואת האהבה של הוריי, וזה נחמד כל־כך. רוצה אני לקרוא את שאר ספרי אבא, ובאמת כבר הגיעה השעה לכך.


6.10.1937

אתמול אחר־הצהריים טיילתי עם פטר. שוחחנו על כל מיני דברים אשר מקומם ביומני. לאחר הקדמה מהססת, הודיע לי שהוא אוהב אותי. הקשבתי לדבריו בהרגשה נעימה. דבריו לא היו לי הפתעה גדולה. אתמול, כאשר הלכתי אתו ועם עוד בחור לקולנוע, לא גרע פטר בחושך את מבטו ממני, כך שהודעתו היום לא הפתיעה אותי כלל. ניחשתי זאת גם מן הבקשה שהביע לפניי אתמול, שנהיה גם היום יחד ונפליג לטיול. גם אני הסברתי לו פנים, אם כי לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. ייתכן שלו הייתי אומרת לו זאת, הייתי משקרת. בכל אופן, שמחה אני. זו הפעם הראשונה שקיבלתי בהרגשה נעימה הודעה כזאת (קשה לומר שהייתי מצטערת על כך גם קודם, אבל לא היה כל עניין הדדי). אינני יודעת אם לספר זאת לאמא, סבורה אני שכן. אחר עברנו לשוחח על כל מיני דברים וזה קירב אותנו מאוד איש לרעהו.

בכלל, לא יפה מצדי שאני עומדת בקשרים גם עם בחורים אחרים. אבל עובדה היא שלא מזמן ביקר אותי שאנדור ובילינו את הזמן די טוב, ולמחרת היה כאן יאנוש, בחור יפה, אינטליגנטי. אמא מכירה היטב את הוריו והם אשר הביאו אותו.


23.10.1937

שוב לא כתבתי זה זמן רב! הרבה חדשות אין, אך תמיד אפשר להרחיב את הדיבור על זוטות. מ“אז” ביקר אצלי פטר פעם אחת בלבד, אך היום לפני־הצהריים נפגשנו שוב אצל חברה שלי. חיי בית־הספר קופאים למדי על השמרים. אינני עובדת הרבה. אני מתעניינת עתה בעיקר במקצוע ה“אנגלית”. לא מזמן קראתי מפרל באק את “מזרח ומערב”, ואילו כעת אני קוראת את “האדמה הטובה”. בשני הספרים מתוודע הקורא אל חיי הסינים. הם מעניינים ביותר. קיבלתי מכתב גם מן ה“חבר־לעט” שלי באנגליה, ועניתי לו בלא דיחוי. בתחום זה אני מצטיינת כעת בחריצות רבה. גם ענייני ה“חוג לתנ”ך" מתנהלים כהלכה, והתוצאות החיוביות תושגנה, לאט אך לבטח.

עם ג’ורי אני ביחסים טובים עתה. הוא מפתח שאיפות גדולות. לאחר שגמר להתעמק בצרפתית, “התנפל” על האנגלית. פעם בשבוע הוא מלמד אותי צרפתית במשך שעה, וכתמורה אני מלמדת אותו אנגלית. אני משתתפת בקורס לאנגלית של ה“חברה לקשרי־חוץ”, מכיוון ששם אני יכולה ללמוד דקדוק בצורה יסודית. בבית אני משוחחת בעיקר עם המורה.


15.11.1937

הה, יום האתמול, יום א', היה נפלא שבנפלא! קבענו טיול לשעות של לפני־הצהריים עם החבריא הרגילים, אולם עד הבוקר ירד שלג נהדר, וכמובן, עלה תיכף בדעתי לעסוק בסקי. טילפנתי לאֶרז’י ולבני־לווייתה, אך הם הוסיפו לצדד דווקא ברעיון הטיול, מכיוון שכלי הסקי של ארז’י לא הוכנו עדיין. לא ידעתי מה תהיה דעתם של האחרים על הרעיון, וכבר התחלתי לוותר עליו, כשיאנוש, ולאחר מכן פטר, צלצלו אליי ושאלו אם אמנם מתכוננים אנו לצאת למישחקי סקי. מרוב שימחה כמעט שיצאתי מכליי, אספתי וסידרתי את המכשירים ובשעה 11 כבר העפלנו על “הר־השוואבים”. הגענו הביתה בשעה 5. יאנוש ואחותו הקטנה הקדימו במקצת לשוב הביתה. ולכן נשארתי עוד קצת עם פטר ועם דני, שהצטרף אלינו יותר מאוחר. בסוף הייתי עייפה כהוגן, אך יחד עם זאת היה זה בילוי מפואר. בספורט הסקי הצלחתי לא רע בהשוואה לאשתקד.

חדשה מהיום: אני עתידה ללמד עוד שתיים מחברותיי לכיתה.


1.1.1938

אני מתכוונת לכתוב עכשיו על חג המולד שחל אתמול, וכן על השנה החדשה. כיוון שאמא אינה הולכת לשום מקום, החלטנו, אני וג’ורי, להישאר בבית. ברם, אמא־קיש הזמינה אותי להצגת־בכורה בתיאטרון הקומי. מן הנמנע היה לדחות הצעה מפתה זו: הצגת־בכורה בתיאטרון קומי וליל סילווסטר גם יחד. המחזה “בית מתוק” היה חיוור למדי.

העליתי בדמיוני מה שסופר לי על הצגות הבכורה של מחזות אבא. תמיד עוררו בקהל הצופים מחיאות־כפיים אוהדות וגלי צחוק נובע מלב. פתאום עלתה בי כמיהה, כי ביום מן הימים יוצגו גם מחזות שלי על הבמה, ובסיומן ייסחף הקהל בסערת תשואות, ולא ירוץ עם סיום המלה האחרונה אל המלתחה. ייתכן שאווילי מצדי להרהר בכך. אך אין סיכוי זה של סופר נראה לי נטול־ממשות. יותר ויותר אני מהרהרת בכך.

ומלים ספורות לסיכום השנה החולפת: אני מרגישה שהשנה בגרתי. ידעתי חוויות גדולות — רשמי מסעות ורשמי ספרות. לא נעדר גם הכאב: מותה של סבתא פיני. באחת: שנה עשירת אירועים. דומני, בתחום הכתיבה התקדמתי, אך לא באופי או בנדיבות־לב. אשתקד איחלתי לעצמי ביומן השתפרות, ולא היה כך. איני מתכוונת בכך לומר, שרבו ליקויי; ודאי, אלה אינם חסרים, ועליי לסלק אותם. אולי אצליח בכך השנה.

מבעד ללובן הווילון של החלון נשקף מראה נפלא. הכול אפוף לובן. העצים בחוץ עטויי לובן. השליגה עודנה נמשכת. לובן ושלל גוונים ובני־גוונים, אורות כחולים, אפרוריים, נוצצים וכהים. נפלא לאין תיאור.

ובזה אני פותחת חגיגית את יומן השנה 1938.


14.1.1938

אגב דיפדוף ביומני אני מגיעה למסקנה, שלא הבהרתי כראוי את הרקע לפרשת פטר. בקיצור: העניין קצת נמאס עליי, אני רואה שהוא מצפה ממני ליותר רגש. לא הייתי די חביבה כלפיו, והוא הרגיש בכך: סוף פסוק! אינני מתחרטת אף לרגע. חיי בית־הספר מתנהלים בינתיים על הצד היותר טוב. השגתי כמה ציונים נאים. בדרך־כלל, אני מרוצה מאוד מגורלי.


28.1.1938

אילולא הייתי עסוקה כל־כך, כפי שאני עסוקה באמת, הייתי אומרת שאך ורק אי־איכפתיות היא מצדי שטרם תיארתי את הנשף אצל מריאן. בלב שקט יכולה אני לכנותו בשם זה בגלל ממדיו הגדולים, ובגלל הברק שהתלווה אליו. אני מוצאת שהוא היה נעים ומשרה אווירה. השעות עפו להן תוך כדי ריקודים ושיחות. השעה הייתה ארבע לפנות שחר כשהגעתי הביתה. טוב שפאלי מדומבובאר נמצא כאן, ולפיכך יכולים אנו להסתובב יחד מבלי שאזדקק לליווי מיוחד.


31.1.1938

מרי, “חברתי־לעט” מאנגליה, כתבה לי בקשר לנסיעה בקיץ, אף כי קרוב לוודאי שרק בשנה הבאה תיווצר האפשרות לכך. הזמנים כה מבולבלים עתה, עד כי הייתי בוחרת לנסוע ללא דיחוי. בשבת אחר־הצהריים שוב ביקר אצלי נאדאי. אני מיטיבה לשוחח אתו. הוא בחור נבון ונחמד. לבסוף התעלינו, אגב שיחה, לספירה של חישובים דיפרנצאליים־אינטגראליים, אך כמובן לא על נושאים אלה אנו נוהגים לשוחח בדרך־כלל.

בשבת בערב עסקנו בדבר נחמד מאוד: קראנו במכתבים של אבא אל אמא. מכתבים רווי־הומור ומתוקים – תענוג לקרוא בהם. אני מתארת לי עד מה יקרים ורבי־משמעות היו לאמא! טרם סיימנו לקרוא את כולם, ייתכן שנמשיך בכך היום.


7.3.1938

באמת, שבעתי די והותר את כל הטרדות שמסביב לנשף פורים. בתור יו“ר ה”חוג לתנ“ך” ודאי לא נאה מצדי להכריז הכרזה מעין זו – אולם ההכנות כרוכות בצרות צרורות. התכנית תיערך ב־19 לחודש, ומתוך ארבע הסצינות, שאנו רוצים להציג, הספקנו להכין שתיים בלבד; וגם הן חלשות, לפי דעתי. אין לי מצב־רוח לשום דבר; הלוואי והיה כבר מסתיים כל העניין, ובכי־טוב.

עכשיו אני קוראת את ספרו של אלדוס האכסלי “כרום־צהוב”. וזהו ספר מעניין ושנון למדי. אני אוהבת את סגנונו ואף את השקפת־עולמו. העלילה כשלעצמה אינה מושכת ביותר את תשומת־הלב. קודם לכן קראתי את ספרו של קרונין “טירת הכובען”; ספר מעניין, אופנתי למדי, אך לדעתי בעל ערך מפוקפק. סיפורו של רופא. הוא מזכיר לי במקצת את סאן־מיקלה, אך חלש ממנו.


13.3.1938

היום עליי לכתוב על שני דברים: על מאורעות פוליטיים ועל הנשף של אמש. מכיון שהפוליטיקה קודמת – אתחיל בה9

המאורעות עוררו גם אצלנו התרגשות רבה. בבית־הספר, ברחוב, וגם בערבים מדברים אך ורק על נושא זה. הדברים נוגעים באופן ישיר לאנשים רבים, אבל גם אלה שלא נפגעו עדיין שואלים בחרדה: האם תכריז צ’כיה על גיוס לשם הגנה על הסודטים? ומה תאמרנה אנגליה, צרפת (זה עתה פרץ משבר ממשלתי בצרפת), ולמי תצטרף איטליה? ולבסוף, מה יהיה אתנו בצלו של עם אכזר בן 70 מיליון המתפשט מזרחה? היטלר הגיע כבר לווינה. למרות כל האנטיפתיה שלי כלפיו, עליי לציין שעשה את הדברים בזריזות ובאומץ־לב. כן, כרגע השתררה דממה, מחכים לבאות ופוחדים מפני העתיד.

ומכאן – אל מאורע יפה ועליז מזה. אמש הוזמנו, כ־40 בני־נוער, אל לוסי. לאחר הפתיחה הרגילה בא תור הריקודים, מזנון, שירה – והשתרר מצב־רוח מרומם. אמנם אמא ביקשה אותי לא להרבות בריקוד, אבל מה לעשות ואני רקדתי הרבה מאוד והרגשתי עצמי מצוין.


26.3.1938

“פורים” מאחורינו. הנשף הצליח, אין להרבות דברים עליו. גם אמש רקדתי… היו שם בחורים נעימים למדי, אבל איש מהם לא מצא חן בעיני עד כדי כך שכדאי יהיה להמשיך עמו.

הסערה שהתחוללה בעקבות המאורעות המדיניים האחרונים שוככת לאט־לאט. רק עתה אפשר להבחין בגלי הסער אשר הגיעו הרחק. הדבר פגע במצבם של הרבה אנשים כאן, ויש מהם החושבים לעזוב את הארץ. הכול חוששים לבאות. קשה לתאר שיחה שלא ידובר בה על בעיה כאובה זו. כל אחד מחכה באי־שקט. אמנם אין סכנה שתפרוץ מלחמה. העניינים הסתדרו לכאורה באופן מפליא ובשקט. כנראה שהרגע היה מאוד מתאים…


4.4.1938

אני מתביישת על שלא כתבתי דברר על עולם המועקה, המתיחות וההתרגשות שבו אנו חיים עכשיו. הנה, גם כעת אני מתיישבת לכתוב רק כדי למסור דו"ח על מאורעות מוצאי־שבת. אולם כה הרבה שומעים על המתרחש באוסטריה, כה הרבה מתרגשים בגלל המצב הפנימי בארץ, עד כי בהגיע תור הכתיבה – נהפך הכול למכביד עד בלתי נשוא.

ג’ורי כמובן לא יסע בשנה הבאה לאוסטריה, כפי שתיכננו תחילה, אלא לצרפת – ולצמיתות. אך עדיין לא בטוח הדבר. אכן, אנחנו נתפזר כולנו בכל כנפות העולם! אך נחזור לסיפור על מוצאי־שבת: היינו אצל וירה, ואני הרגשתי עצמי טוב למדי. שרר מצב רוח מצוין, שנוצר הודות לריקודים, לבאר הקטן והמוצלח, וכמובן – הודות לחברה. אני נמצאת בעיקר בקירבתו של ריבאי. אני חושבת שעד כה לא הוזכר פה שמו, אף כי נפגשתי אתו פעמים אחדות. פה ושם הזדמן לנו לרקוד יחד גם קודם לכן. הפעם הרבינו בריקודים. הוא רקדן מצוין ובחור די הגון. הכריז, בין היתר, שהתנהגותי מוצאת חן בעיניו מאוד, הואיל ואיננה קולנית וכו' וכו'. רוצה היה שאחותו תהיה דומה לי ו“הרגיע” אותי, שאמנם מבחינה כמותית, ייתכן שתהיה לי פחות הצלחה מאשר לטיפוס אחר של נערות, אך לעומת זאת תגדל הצלחתי מן הבחינה האיכותית. מעניין שמריאן סיפרה לא מזמן, כי בן־דודה חיווה עלי אותה דעה עצמה, מלה במלה.

רקדתי, כמובן, מלבד עם ריבאי, גם עם המון בחורים אחרים, וכשפנינו ללכת הביתה כבר האיר היום.


24.4.1938, דומבובאר

זמן רב לא כתבתי. ביום שלישי נסעתי לדומבובאר וברכבת אירעה לי הרפתקה (אולי נאמר רק היכרות). כאשר עליתי לקרון, נזדמן בחור אחד שעזר לי להעלות את המזוודות והתיישב על ידי. נוכחתי מיד שהוא מבקש היכרות עמי, ולכן הוצאתי את ספרי והתחלתי קוראת בו: “הפרוטה והירח” לסומרסט מוהאם. ספר נהדר, ראוי לייחד עליו את הדיבור. “האם לא אפריע לך, אם אצית סיגריה?” – פנה אליי ושאל. ומיד אחרי זה: "את נוסעת לדומבובאר? (הוא שמע זאת מפי הקונדוקטור), והוסיף ושאל עוד כמה שאלות. עניתי לו קצרות ובלא־חמדה, אבל כאשר התערב בסיכסוך שפרץ בקרון בקשר לפתיחת חלון, והוא עמד בהתלהבות לצדי – מה יכולתי לעשות? מוכרחה הייתי לענות על שאלותיו. התברר שהוא לומד תיאולוגיה בבית־ספר פרוטסטנטי. בדבריו ניסה לשדל אותי שאירשם גם אני למקצוע זה. עניתי לו, שזה מסובך ובלתי אפשרי מכיוון… אבל זה לא הפריע לו להמשיך בשיחה: הוא רצה מאוד לדעת את שמי ואני סירבתי לומר לו, והוא הגיב על כך באומרו שכנראה היהודים באמת זהירים מאוד לבלי לבוא במגע חברתי עם אחרים. התפתחה שיחה סביב בעיה זו. אני שללתי את דעתו. את שמי לא גיליתי לו על אף הכול, אם כי לכאורה היה לו הדבר חשוב מאוד. הוא הבטיח שיבוא פעם ויחכה לי ליד שער בית־הספר. ביקשתיו לא לעשות זאת, ובכך נסתיים העניין.

עתה דנים בהצעת “חוק היהודים”. הייתה התרגשות עצומה, ולמעשה עודה קיימת – השאלה המנסרת היא: האם תאושר ההצעה? הכול מדברים על כך. ענפי המסחר, התעשייה, התיאטראות, בתי־הקפה – הכול קפא. נראה איך יסתיים הכול…


28.4.1938

שוב התחילו הלימודים. חדשות רבות אין. האווירה היא בלתי־שקטה בדרך כלל. ג’ורי גורם לנו דאגות רבות – מה יהיה עליו אחרי בחינות־הבגרות המתקרבות במהירות.

בזמן האחרון אני ממעטת לכתוב. ה“רומאן” מתקדם לאט מאוד. אני מצליחה לעבוד רק כשאין איש בבית. כתבתי פואמה היסטורית הקשורה בחומר הלימודים של בית־הספר. בעיניי היא מוצאת חן, וכן בעיני אלה ששמעו אותה בקריאתי.


7.5.1938

אחי ג’ורי וחבריו סיימו את בית־הספר. אחר־הצהריים נפרדו מהם בבית־הכנסת. גם בשנים קודמות נהגו כך, אבל השנה קיבל הדבר משמעות עמוקה יותר.

הפרֵדה הייתה הפעם נוגה הרבה יותר וספוגה רטט יותר מאשר עד היום. הנערים האלה יתפזרו לכל עבר ומי יודע איזה עתיד צפוי להם. איוואן נאם. הוא השתדל בנאומו לעודד את הלבבות, אך למרות זאת הורגשו הייאוש וחוסר־התקוה שביצבצו מכל מלה ומלה. איזה דברים אחרים אפשר לומר היום? בכל־אופן, היה זה ענין עצוב, עצוב. לי בוודאי, כי הן הדבר נוגע גם לג’ורי. רק עכשיו נתחוור לי מה פירושו של דבר, שמיד לאחר בחינות־הבגרות יסע לחוץ־לארץ וגורלו לא יהיה ידוע, ומי יודע מתי יחזור הביתה. לגבי אמא זה דבר מחריד. לעומת זאת, ג’ורי עצמו אופטימי למדי. צר על הנערים האלה. בכל זאת טוב להם יותר – כי הם יסעו מכאן. ומה יהיה כאן– רק אלוהים היודע. בין חבריו לכיתה יש כמה חברי צלב־החץ [אירגון הונגרי פאשיסטי]. ג’ורי אמר להם היום, שאם תגיע אלינו הרעה, עליהם לדאוג לאמא ולי. אבל הן זהו רעיון נאיבי. שאלה יעשו משהו למענו ולמעננו.

לאחר הטקס בבית־הכנסת ביליתי על מיגרש הטניס. זו לי הפעם הרביעית בעונה זו. הכל הלך למישרים.


30.5.1938

כותבת אני שוב לאחר שבת של בילוי בנעימים. אל מארי הלכתי יחד עם פאלי בשימלתי החדשה. על טפטת התכלת שמתי מוסלין, ועל החגורה זהר פרח ורוד. נחמד מאוד. הסתרקתי בעצמי, טרחתי מאוד שהתסרוקת תצליח – וכך היה. עליי להזכיר שהרבה הירהרתי בדבר, אם עליי ללכת או לא, כי משפחתה של מארי התנצרה לא מכבר, וזאת אני מתעבת מאוד. אבל לבסוף ניצח הרצון לבלות ערב אחד בנעימים. רקדתי עם כמה בחורים, והרבה רקדתי. בקיצור, הרגשתי עצמי טוב מאוד.

עוד בשורה בפי. משפחת ויראג הזמינה אותי לקייטנה שלהם ללאֶלאֶ. עליי גם לעזור להם שם במקצת. הדבר הזה קוסם לי מאוד ובשימחה איענה להזמנה. הלוואי והדבר יתגשם. התכנית לנסוע לאנגליה מתבטלת איפוא, אבל גם כך יהיה טוב. כתבתי גם שיר, “תכלת” שמו, ואוהבת אני אותו מאוד.


15.6.1938

היום סיימתי את הלימודים. בתעודה שלי – הכול מצוין. מלבד זה קיבלתי גם פרס בתחרות לצילומים: 3 פילמים. זהו הפרס השני. השנה לא השתתפתי בתחרות אחרת, כי רגזתי על החוג להשתלמות עצמית, עוד בשל המקרה ההוא בסתיו. אפשר לומר שאת השנה לא ניצלתי די. בשנה הבאה אעבוד ביתר סדר.

כדאי לסיים את יומני בסיום ראוי לשמו: קראתי את “החטא ועונשו” לדוסטוייבסקי. תיאור זה של הנפש מדבר מאוד ללבי. הרגשתי מתחת לסף ההכרה כאילו מצויים קווים משותפים למשפחה זו למשפחתנו. כמובן, רק קווים חלקיים.

הנה נגמר איפוא גם היומן הזה. [סוף מחברת־היומן השנייה] אני חושבת שהוא יצטרף אל חפצי הזיכרון היפים ביותר שלי.


23.6.1938

ובכן מתחילה אני יומן חדש [מחברת חדשה, שלישית]. זה יהיה כבר היומן השלישי. אני ניגשת אליו נרגשת במקצת. אני נזכרת בהזדמנות זו בטוֹט, מורה להונגרית בדומבובאר, שעודד אותי עוד לפני ארבע שנים לכתיבת יומן. לפי דבריו ישמש היומן מזכרת כה חביבה, שאם תפרוץ דלקה, אקפוץ קודם־כול להציל את היומן. ייתכן שצדק. כרגע אינני יכולה לכתוב יותר. סביבי המולת־אריזה, אי־סדרים. אחרי־הצהריים אני נוסעת אל משפחת ויראג ללאלא. כמה קשה יהיה להיפרד מאחי.


25.6.38, לאלא

זה לי יום שני בלאלא. בטלה אני כמעט מכל עבודה. כל היום אני מתרחצת באגם באלאטון, משחקת פינג־פונג וכו'. כאן נחמד מאוד. עם ארז’י אני ביחסים טובים ואנו משוחחות הרבה. ליומן אין לי שום דבר מיוחד. חוששת אני שיומני יהיה השנה דל בהרבה מאשר אשתקד…


28.6.1938

אחזור הביתה. אף שבושה בדבר – אינני יכולה להסתגל להליכותיה של דודה אסתר. התענוג היחיד כאן הוא הרחצה באגם. לצערי הרב עוקבת הדודה אחר כל צעדיי ואסרה עליי להתרחק מן החוף. אני, כמובן, אינני יכולה להתאפק. כאשר ראתה אותי מתרחקת קצת מן החוף, נבהלה מאוד, קיבלה דפיקות־לב והתרגזה “נורא”. כאשר רציתי לבקש את סליחתה, אמרה לי שהיא איננה מוכנה להרוס את עצביה בגללי. ובכן, החלטתי לשוב הביתה. בשעת מעשה לא נתתי לבי לחשיבות ההחלטה, אבל הרגשתי שלא אוכל לעמוד בה הרבה זמן. עליתי לחדרי, נעלתי את הדלת במפתח ופרצתי בבכי מר. התיישבתי על הרצפה, לבל ארטיב בבגד־הים שלי את מיטתי. במצב כזה רושמת אני את שורותיי. הדודה ניסתה להיכנס אליי, דפקה בדלת, אבל לא פתחתי לה. הייתי נרגזת מאוד שכך יהיה עליי לנסוע הביתה. לבסוף, לאחר שארז’י וגם הדודה הפצירו בי, פתחתי את הדלת. הדודה הסבירה לי פנים. אני מאמינה לה שעשתה זאת מתוך חרדה לשלומי. היא דרשה ממני לא לחזור על המישגה, נשקה לי וביקשה שאחדל לבכות. מובן שלזאת לא יכולתי לציית בקלות. אבל לבסוף חדלתי. כרגע עליי כבר לרדת. מקווה אני שעיניי אינן אדומות ביותר.

אני ממשיכה אחר־הצהרים. הסערה כבר שככה. כאילו השתרר שקט, אבל עקבות הסערה השאירו בי רושמן. ייתכן גם שאשאר כאן, כי מנסה אני להסביר את התקרית כרצון טוב, וכדאגה לשלומי. את המחזה הזה לא אשכח במהרה. לולא התאפקתי, הייתי בוכה גם כעת. קשה לי לתאר לעצמי שאהיה כאן יותר מאשר עד מחצית יולי, אלא אם כן תהיה יותר עבודה וגם אפשרות להתבונן וללמוד. בקיצור – יש לחשוב מה הלאה.


2.7.1938

העניין האחרון כמעט שנשתכח. הכול נשתנה לטובה, ויפה כאן. במשך יומיים למדתי לשוט בסירה וזה הסב לי עונג רב. אנו מעמידות את הסירה לא הרחק מן החוף, מתענגות בקרני השמש החמות, קוראות ומסתכלות בסירת־המפרשים 22D, העגה סביבנו ובה 2 או 3 בחורים. בכלל, אין כאן עניין רציני הקשור בבחורים. בפנסיון נמצא ברנש אשר איני סובלת אותו.

ג’ורי קיבל רישיון להעביר לחו"ל סכום כסף הדרוש לו שם. שמחה אני שהדבר עלה בידו, אך לבי דואב שיעזבני. החלטנו לצאת לתחנת־הרכבת, אם יעבור דרך כאן. לבי לבי לאמא, מה אומללה היא! אבל מה לעשות? לפי חשבוני הפשוט, זוהי לו הדרך היחידה.


4.7.1938

לא אוכל להמשיך כאן הרבה זמן. לא מחמת האנשים – הם באמת טובים אליי, אבל הבטלה היא שתגרשני מכאן. צריכה הייתי לנוח או לעבוד, וכאן אין הזדמנות לא לכך ולא לכך. עוד מוקדם להודיע על כך לאמא. ייתכן שבכל־זאת יגיעו לקייטנה יותר מבריאים, ואז אהיה גם אני עסוקה יותר. אמא הייתה נבהלת אילו נודע לה שאני מרגישה רע ושזוהי סיבת רצוני לחזור. ביקר כאן אחיה של ארז’י. דומה שהבחין כי לא הכול כשורה אצלי. על שאלתו הבטחתיו שאני מרגישה עצמי מצוין, והוספתי ואמרתי שאין אדם מסוגל לחייך תמיד. הוא, ברוב תבונה, נאלם דום. ברגע זה יכולתי לאהוב אותו. אולי רק בגלל היותי כה גלמודה. עשויה אני לפרוץ בבכי בכל רגע.


10.7.1938

מצב־רוחי השתפר בהרבה. סבורתני שיכולה הייתי להסתגל לחיים כאן, אבל כבר הודעתי לאמא על רצוני להישאר רק עד ה־15. הרבה היססתי אם לכתוב לה, לבל אפחידה. אבל עשיתי זאת, כי אינני רואה היגיון בישיבתי כאן. מובן שמאוד לא נעים יהיה לי להודיע לבני־משפחתי שאסע לפני המועד שנקבע. הלא יחסם אליי כה טוב! לא הייתי רוצה להסב להם צער. ומלבד זאת, הנה דווקא היום הייתה לי הזדמנות לעזור להם בעבודתם. חוששת אני שיחשבו כי בורחת אני מן העבודה. אבל לעת־עתה אין לי עוד תשובה מאמא.

רואה אני שלא הזכרתי את פגישתי עם אחי. יצאנו לתחנת הרכבת, עלינו לקרונו והחלפנו כמה מלים. אמנם קשה לדעת מתי נתראה, ובכל זאת, למראית־עין לא הייתה פרידתנו נרגשת. דיברנו רק על דברים של מה־בכך: על רקטות הטניס החדשות, על שיעורי האיטלקית, על שזיפותי, על ידידים משותפים ועוד. עם תזוזת הרכבת עוד הספקתי להודיע את אורכה של הבריכה במילאנו, אך מאחורי כל זאת הסתתרה ההרגשה כי ג’ורי אולי נוסע עתה לשנה אחת, ואולי לשנים רבות. הנה הוא יוצא לקראת החיים!

לאמא קשה בבית. היא כותבת שלמזלה יש לה הרבה מה לעשות וזה ממלא את כל זמנה. רוצה הייתי שגם היא תסע לקייטנה. הן לה דרושה המנוחה יותר מאשר לכולנו.


13.7.1938

זה יומיים שאני מוטלת חולה במיטה. קרוב לוודאי שהיום כבר אקום. אני מקווה שלא אוסיף לחלות. ביום ב' הרגשתי עצמי רע מאוד. עוד בלילה שלפני כן הייתה לי הרגשה שאינני בסדר. בבוקר אחזתני צמרמורת, אך מרוב קלות־דעת קמתי מן המיטה. לא רציתי שיבחינו בזה, ולכן גם עזרתי קצת לפני הצהרים במטבח. כעבור זמן קצר הייתי מוכרחה לעלות לחדרי. מדדתי את החום – 38.8 מעלות. כעבור זמן קצר עלה החום עד 39.2. דאגתי שיודיעו על כך בזהירות לדודה. בכל זאת נרדמתי, ובערב בלעתי כמה כדורים. אתמול כבר יכולתי לקרוא במשך כל היום.

ושוב נשארתי ללא ספר. אינני יודעת במה לבלות את היום. כל עוד קראתי, לא השתעממתי. לא הרגשתי צורך בקירבת אנשים. הם גם עסוקים יותר מדי. חרה לי מאוד שחליתי דווקא בשעה שהייתי יכולה להיות לעזר. הרגשה לא נעימה היא. לדעתי, הבשר הרב שאכלתי גרם לחוליי. זה שלוש שנים שלא חליתי כה קשה. קשה לומר שאכילת בשר עשויה לגרום לדלקת הגרון, אבל ייתכן שיש לכך איזו השפעה. לו אמרתי זאת למארחיי, היו חושבים אותי למטורפת־למחצה. אני נזכרת בהלצה. המפקח בבית־הספר שואל את משה הקטן שאלה: "אם אכלת אמש עוף בפפריקה ואמי בת 65, בן כמה אני? – “בן 48” – עונה משה’לה. – “זו מנין לך?” – “הדבר פשוט מאוד. בשכונתי גר משוגע־למחצה, והוא בן 24.” – כמדומה שזוהי ההלצה הראשונה שרשמתי ביומני; יש לי כעת פנאי לכך די והותר, עד כדי כך אני מתבטלת.

רואה אני שגם הקיץ לא אכתוב ביומני פחות מאשר אשתקד. רק הנושא הוא אחר. בשנה שעברה הייתי על־יד צ’ארטוזה או הגארדה. את התאריכים אינני זוכרת. לא עבר אז יום שלא נקרה לעיניי משהו יפה. נכון, גם הקיץ היו לי ימים יפים. עשיתי היכרות עם כמה אנשים, ואם איכזבו אותי במקצת, הרי זה, כנראה, משום שקיוויתי מהם ליותר מדי.

יומן זה הוא היפוכו של היומן דאשתקד. ההוא היה גדוש סיפורים על בחורים – השנה הס מלהזכירם. קיבלתי גלויה מריבאי. הוא מודיעני שב־23 לחודש יגיע הנה. אענה לו שכבר לא אהיה כאן. גם גבי נסע כבר. כמה טוב היה לו היה בקירבתי מישהו קרוב ללבי שיכולתי לשוחח אתו בשקט וברצינות. אבל אין דבר, אני רגילה בכך. בסופו של דבר אוסיף ליומני כמה דפים והכול יבוא על מקומו בשלום.


14.7.1938

אתמול עוד נשארתי במיטה. חוץ מהיומן כתבתי מכתב, גלויה ושיר. אני חושבת שהשיר טוב למדי. עוד לא קראתי לו בשם. ייתכן שאקרא לו “סערה” או בדומה לזה. אמא הראתה כמה משיריי לאלקלעי [עיתונאי, מתרגם שירים]. הוא היה מופתע והביע דעה טובה מאוד עליהם. פרטים אדע רק בבואי הביתה. הוא המליץ על עוד אדם אשר יבחן את שיריי. אבקרנו בשובי. רוצה אני לשמוע ביקורת רצינית, ולא רק תשבחות של מכריי ובני משפחתי.

נדמה לי שמחוננת אני בעט־סופר מהיר, שהדברים שאני כותבת מוצלחים. הרגשה מאוד נעימה. לפני זמן־מה הראיתי לארז’י את שיר הפרידה שלי מג’ורי [ר' עמ' 240]. לדעתי, הוא טוב בגלל פשטותו וביטויו הבלתי־אמצעי. ארז’י העירה לי: “מה טוב לו לאדם המסוגל לכתוב שיר בכל שעה שהדבר עולה בדעתו. אני כתבתי את שירי האחרון בגיל 12. מאז אין לי חשק לכך.” נראה שעליי לבחור ביתר קפדנות את האיש שראוי לדבר אתו על שירה.

את מיטתי כבר נטשתי. אני יושבת בגינה. לפני זמן קצר זכיתי לחוויה גדולה. נודעו לי הרבה דברים נסתרים על עתידי, וכל זה תמורת 60 פילר. נתגלגלה לכאן צוענייה צעירה אשר ניחשה לי בידי השמאלית. מיותר לומר שהכול רמאות ושקר. היא אמרה לי שבגיל שמונה־עשרה אתחתן; לבעלי יהיה אוטו. כעבור זמן קצר חזרה ואמרה שהוא אמנם לא יהיה עשיר, אבל נחיה חיי אושר. בן יהיה לנו. על שנת 38' לא יכלה לומר דבר יוצא מגדר הרגיל, אבל בשנת 39' אשבע הרבה נחת. היא גם ידעה לספר שכבר פעמיים הייתי מאוהבת. זה מתקבל על הדעת, אך לפי דעתי, אף אחת לא הייתה אהבה אמיתית. “קישקשה” שכאילו מישהו ביקש את ידי, שבחוץ־לארץ יש אדם החושב עליי הרבה (בזה בוודאי אין אמת!), ושבמהרה אקבל מכתב אשר יגרום לי שמחה רבה. הבה נראה מה אמת בכל אלה! רשמתי את כל הפרטים למען אוכל בזמנם לבדוק אותם. לצוענייה עיניים נהדרות. אבל אפשר להסכים להערה שנשמעה: היא מנחשת לא מן הקלפים, לא מן הידיים, אלא מן הבטן.


16.7.1938

שיעמום בלי סוף. להתרחץ אי־אפשר, וספר אין. עברו הימים השקטים שביליתי במיטה. כדאי לציין, שלאמיתו של דבר רק לעתים רחוקות מאוד אני יודעת מהו שיעמום. ועוד פחות מכן אני מזכירה את זה. ובכן, נקל לתאר מה מצבי. אבל אין דבר. מחר שוב אתרחץ בבאלאטון. ב־19 אסע הביתה, ועד אז עוד אפשר לסבול. ארז’י עסוקה מאוד וכמעט שאינני נפגשת אתה. היחסים בינינו הם הרבה פחות ידידותיים משהיו תחילה. היא מתייהרת ואני אינני סובלת זאת. בקיצור, הגיע הזמן לנסוע הביתה. אחרת יורעו היחסים, וחבל על כך.


21.7.1938, בודאפשט

ביום שלישי בערב סוף־סוף הגעתי הביתה. את הימים האחרונים בלאלא ביליתי די טוב. גבי הגיע בשבת, וכה טוב היה לי לשוחח עמו ברצינות. במוצאי־שבת הלכנו לפונדק וחגגנו את יום־הולדתי. בחצות שתינו לכבוד 17 השנים אשר מאחוריי. רקדנו מעט, וקרוב לשתיים חזרנו הביתה. ביום ראשון בבוקר בירכוני רבים. מאת גבי קיבלתי גם פרחים. בתור סיום התרחצנו בים, שיחקתי פינג־פונג, רקדתי וגם רכבתי על אופניים. אחר־הצהריים נפרדתי מבני משפחתי וב־9 בערב הגעתי הביתה. יכולה אני לקבוע שמאושרת אני להיות בבית. האווירה נעימה וידידותית. כאן אני חופשייה יותר, מסתדרת עם אמא כרגיל, קל ויפה. כמה שמחנו זו לזו! אבל שוב מדברים על נסיעה חדשה, וייתכן להרים.


25.7.1938

הדבר הוכרע. אסע לביאֶלה־ווֹדה בהרי הטטארי, מקום יפה ונחמד. תחילה לא קיבלתי זאת ברצון רב, אבל כעת הנני מלאה שימחה. נצא ב־30 לחודש, ונחזור ב־20 לחודש הבא. נשהה שם איפוא שלושה שבועות בדיוק. זה יעלה לנו 220 פאנגא, סכום גדול למדי. אבל הכסף בין כך ובין כך איבד בימים אלה את ערכו. חוששים מאוד שגם אצלנו תחזור פרשת וינה. ובאמת, הרי אין חשיבות בדבר כמה זמן נותר עוד לרוצחים. ייתכן שאסור להבין כך את הדברים, אבל מוכנים אנו לכול ונראה שזוהי שאלה של זמן בלבד. טוב שג’ורי לכל־הפחות נמצא בחוץ־לארץ – בזה יש קצת נחמה…


28.7.1938

אתמול הייתי אצל פירושקה רייכארד, חברת מערכת “ניוגאט”.10 הראיתי לה את שיריי על־פי המלצת ראֶני. נדמה לי שביקורתה הייתה הגונה. היא קידמה אותי באומרה שהשירים הפתיעו אותה, ולפי דעתה יש לי כישרון. הוסיפה ואמרה ששיריי עולים על הממוצע, והיא בטוחה שאצליח בכתיבתי. ייתכן שלאו־דווקא בשירה, כי הבחינה בשורותיי שאינני מחוננת בנפש לירית. אחרי־כן העירה על השגיאות: אריכות, אני מוותרת לפעמים על התוכן לטובת הצורה, יש שביטויי ילדותיים עדין. בסיכום – היא בטוחה בכל־זאת שיש לי כשרון. שמחתי מאוד. כמה זה מוסיף עידוד לאדם.

מחר אסע לביאלה־וודה. המקום קרוב למאטלארהאזה ולטאפליץ. מאמינה אני שארגיש עצמי שם טוב מאוד. גם אווה נוסעת אתי. יש לי כרגע פנאי לכתוב, כי השעה שבע בבוקר. אמא ישנה עדיין, ובלעדיה איני יכולה להתחיל בשום דבר.

כן, אני חייבת להזכיר את עניין דני. לא מזמן קיבלתי ממנו מכתב ובו הוא מגלה אהבתו אליי. הוא כותב שטרח לשם הישגיו בבית־הספר אך ורק למעני, וגם להבא הוא מוכן לעשות למעני הכול. מאוד השתוממתי למכתבו, כי אני מכירה אותו מצד אחר לגמרי. לא נעם לי הדבר. עניתי לו מיד. תשובתי הייתה חברית, אבל שלילית בהחלט. הסברתי לו שרואה אני בו ידיד, מכיוון שהוא ידידו של ג’ורי. אפשר לומר שהוא בחור הגון למדי, אבל אינני סובלת כמה מתכונותיו.

עוד מעט תתעורר אמא, והעבודה תתחיל.


31.7.1938, ביאלה־וודה

אתמול הגענו לביאלה־וודה. הדרך הייתה יפה מאוד, ובעיקר מחציתה השנייה: הרים ויערות, ברושים. בפופראד חיכו לנו המורה מַגדה וגם כמה בחורות. התיישבנו באוטו ונסענו לביאלה־וודה. התאכסנו בבית קטן ונחמד. מסביב הרים נהדרים, יערות שבתוכם נמתחים שבילים. נפלא. שעתי אינה פנויה לכתוב, על כן אקצר. החבריה עליזה מאוד. בו־בערב כבר יצאנו לטייל.

הבוקר קמתי בחמש ויצאתי לטייל לבדי. היה נהדר. נוף ואוויר נפלאים. ראיתי את השמש בזריחתה. שרתי. בדרך ליקטתי תות־שדה. חיפשתי תלתן בן ארבעה עלים [באמונה עממית, סימן למזל] אבל לא מצאתיו. על ספסל אחר ציירתי את מפת הונגריה עם המלים. N.N.S.11


4.8.1938, ביאלה־וודה

השעה מוקדמת והחבריה עוד ישנה. התיישבתי על דשא מוצף קרני שמש חמות ואני משתדלת להעביר בזיכרוני את כל חוויות הימים שעברו. הנה ביקרנו בחוף־הרחצה של לומניץ. כמה נהדר! איזו הרגשה משחררת. עליזות וקלות את מרגישה בקירבת האגם הזה, החבוי בין ההרים. אינני יודעת12 אם הגדרתי נאמנה למציאות, אבל דבר אחד ברור לי: זהו מחזה מרהיב! תקפתנו עליצות גדולה למראהו.

ביום שלישי טיילנו כל היום לראטצאֶנברג. בשבע בבוקר יצאנו, נחנו בהפסקות קצרות ובצהריים הגענו לפיסגה הנמצאת בגובה 2000 מ'. החלק האחרון של הדרך הוגיע ועִייף. היה עליי לשאת תרמיל כבד, והדרך הייתה מאוד לא נוחה. מה פלא שכל החבריה הייתה “הרוגה”. למעלה התפרקדנו בשמש, נחנו, אכלנו (הן זה שייך לדברים העיקריים של התכנית).

אחרי זה התחלנו לגלוש בדרך זרועה סלעים ואבנים. פנינו לאגם שטינבאך, אגם הררי קטנטן, מימיו זכים. הכול כה חמוד. רק תעיפי עין על האגם, וכבר את מרגישה בצינת המים. בקירבתו נמצא בית־מחסה. שם ישבנו, אכלנו ושתינו, ולאחר הליכה של שלוש שעות חזרנו ללומניץ. משם המשכנו ונסענו באוטו, ועייפים הגענו הביתה.

אתמול היה ערב עליז – התכוננו לקראתו במשך כל יום ד'. אוויקה ואני הצגנו את המערכון על הצעת־נישואין בארבע תקופות שונות13, כפי שעשינו זאת בהצגה בית הספר. יש לי הזכות לעסוק בפארודיה זו, כי גם אז היה זה רעיוני שלי. בשנת 1,000 לפנה"ס, בתקופת האבירים, בימי הסבתות ובעתיד – אלו היוו את ארבע הסצינות. אוויקה ואני שיחקנו את התפקידים. השגנו תחפושות נהדרות, ולדעת רבים היה זה המופע המוצלח ביותר. לאחר מכן נערכו ריקודים.


12.8.1938

שוב עברו ימים אחדים. גם אמא באה הנה. קשה לי לומר, אם אמנם המקום מתאים לה, אבל הרגשתה טובה מאוד. ושוב – טיול. היינו על יד מעיין־משה. מראה נהדר. ראיתי סלעים כה ענקיים שהטילו עליי פחד ממש. משם חזרנו לאגם שטיינבאך ולאחר פיתולי דרך ארוכה הגענו לגאמזה. זהו ביתם של המשוטטים והוא מתנוסס במקום נפלא. בדרך ראינו מפל־מים נהדר. המים נופלים מקיר זקוף וצבעם לבן. עייפים חזרנו הביתה בערב.

השתתפתי בהתחרות של מישחק פינג־פונג והשגתי את הריבונות. גם שמחות כאלה ישנן בחיים.


22.8.1938, בודאפשט

אני בבית. במוצאי־שבת הגענו. הקיץ חלף־עבר איפוא, ומחובתי להשלים ביומן מה שהחסרתי. אתחיל ברשמיי על הכנסייה הבנויה כולה, עד המסמר האחרון, עץ. מבחוץ נדמה שזהו בניין רגיל, אבל בעוברך את סף הדלת האחורית הנך מרגיש את נשימת ההיסטוריה. הבמה, הספסלים המקושטים בכל מיני ציורים ופיתוחים, פסלי העץ, פרסקות שדהה צבעם. הכתובות הן בגרמנית – דבר זה מעיד, לצערי הרב, שאין זו עבודה הונגרית. אמנם אין זה גורע מיופיה ולא כלום. כנסייה זו חדלה זה מכבר לשמש לתפילה. על־ידה נמצאת הכנסייה הריפורמיסטית החדשה, ובכוך צדדי אחד ראיתי את קברו של טאֶקאֶלי [גיבור הונגרי שלחם בעריצים הגרמנים], את דגלו ולוח־זיכרון שעליו חרות: “העברנו את עצמותיו למנוחה באדמה הונגרית”. מורת־הדרך שלנו היא הונגרית זקנה אחת. הכול יחד עורר בי רגש כה מעציב. חבל על חבל־ארץ זה.14

ביום שישי אחר־הצהרים החלטנו פתאום לנסוע לדובשינה. מזג־האוויר היה נוח מאוד והדרך נפלאה. נסענו בכיוון להרי טאטרי הנמוכים, כך שאת הרי טאטרי הגבוהים השארנו לאט לאט מאחורינו עד שנעלמו מעינינו כליל. מן ההרים נשקפו פה ושם כפרים קטנים. הסביבה הררית, מלאה סלעים ויערות. מדובשינה הלכנו כעשרים דקות ברגל, עד אשר הגענו למערה. לפני הכניסה לבשנו בגדים חמים, ובלווית מורה־דרך ירדנו לתוכה.

לאחר שירדנו כמה מדרגות, הגענו לאולם הגדול. נתגלתה תמונה שלא אשכחנה. קירות האולם והריצפה עשויים קרח לבן ומבהיק. נראות דמויות רבות עשויות קרח, כמו פיל וכו'. הן נהדרות, אף שאינן שלמות בתכלית. הנסיעה בחזרה הייתה שוב מלאה חוויות. עברנו את “הגן־הסלובקי”, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אייל.

ועכשיו – לשיא היופי, לחמשת האגמים הנהדרים; עד טאטראפירד נסענו באוטו, ומשם עלינו לגאמזה ברכבת משונה אשר שיניים לגלגליה (את הכרטיס אני שומרת למזכרת). כל הגענו למפל־המים הגדול. ושוב תעינו בדרך, אבל אין להצטער על כך. עברנו סביבה נהדרת. משני הצדדים הזדקפו קירות הסלעים. חבל שחזרנו, כי רצינו להגיע לחמשת האגמים. בדרך ראינו שנית את מפל־המים, ושוב היזנתי את עיניי בהודו.

המשכנו את דרכנו במגיסטראלה. נוף יוצא מגדר הרגיל. פלג המים שלפני המפל הבהיק בעבי היער הירוק כסרט כסף. סרנו משם והלכנו בדרך צדדית. במקום אחד עברנו על־פני שלג – הרגשה מיוחדת במינה! באוגוסט! המזל שיחק לנו, וכאשר העפלנו ועלינו לפיסגה, קידמתנו השמש בכל זוהרה. אחרי זה ספגנו אמנם גם מעט ערפל וגם גשם דלף. למעלה מצאנו מחסה בבית־המשוטטים. היינו עייפים ועוד יותר מכך רעבים. הזמנו מרק, ועם כך גמרנו את הצידה שהבאנו אתנו. קר היה והתעטפנו במעילים. יצאנו לראות את חמשת האגמים. צילמתי אותם, אבל מובן ששום תמונה, אפילו המוצלחת ביותר, איננה מסוגלת למסור את כל היופי המרהיב שעין אדם קולטת אותו. ירדנו מהמגיסטראלה לאגם קאפאטאק. שם פגשנו בחור גרמני ונכנסנו עמו בוויכוח על נושא פילוסופי: היש אלוהים או אין? מיותר לומר שנפרדנו בלי להגיע למסקנה משותפת. בגלל הוויכוח התאחרנו, ובחשכה גיששנו דרך יערות. הרגשה לגמרי לא נעימה, ובכל־זאת יפה. למזלנו היה לשושנה פנס־כיס, ובעזרתו נחלצנו. רק לאחר שמונה הגענו הביתה, וכדי להגביר רושם רקדנו וגם שוטטנו.

כן, למחרת באו הדברים המעציבים. בלב קשה נפרדתי מן הטאטרי. בשבת בצהריים התיישבנו באוטו ובתרועת גיל נסענו לפופראד ומשם ברכבת לבודאפשט: שבורים ורצוצים הגענו בחצות הליל.

אסכם בקיצור: ביליתי שלושה שבועות נהדרים. מקווה אני שלא אשכחם. קשה להוסיף “לעולם”, כי לפי אוסקר ויילד (בספר [תמונתו של] דוריאן גריי), הרי זו מלה שאין מאחוריה ולא כלום, אבל למרות15 זאת אוהבות הבחורות להשתמש בה. אכתוב איפוא: ימים רבים לא אשכח, לא את הנוף בלבד, אלא את מצב־הרוח, את השקט והמנוחה ואת ההרגשה הנעלה ששררה בהרים. מאוד הייתי רוצה לנצור אותם בלבי. מי יתן!


30.8.1938, בודאפשט

הקיץ הגיע כה מהר לקצו. ב־3 לחודש יתחילו הלימודים. אני מחכה להם ברגשות מעורבים. אני מתכוננת לעבודה רצינית, אבל מאידך גיסא, הנני חושבת קצת בסלידה על כמה וכמה תופעות בלתי־נעימות הכרוכות בחוגים שבבית־הספר שלנו. הרגשה מוזרה היא לדעת שזוהי שנת הלימודים האחרונה. בבית כבר דנים על בחירת המקצוע לעתיד. לא עלה בדעתי שגם אצלי יהיה זה מלווה לבטים כה רבים. לפי שעה מדובר על מלונאות. קיימת גם אפשרות שאתמסר לכתיבה. הבעיה העיקרית היא: היכן? בבית או בחוץ־לארץ – הסידור אינו קל בשום מקום. עליי להודות שנולדנו בעולם מסובך במקצת. שוב מדברים על אפשרות של מלחמה, אבל אין זה מעניין כבר, כי זה למעלה מחצי שנה שסכנה זו קיימת, לעתים בצורה קלה ולעתים בצורה חמורה יותר. אני משתדלת לא לטפל הרבה בשאלה זו. ברור לי שעוד איזקק לעצבים הטובים שלי, וחבל להרסם כבר עכשיו.


9.9.1938

השעה 3 אחרי־הצהריים, גמרתי את כל שיעורי הבית. היום יבואו אליי בשעות אחרי־הצהריים ז’וז’י ומאנצי ובחור בשם בילא; הכרתי אותו רק אתמול, בדרך מקרה; המורה־לפסנתר לשעבר של אמא נמצאת עתה בבודאפשט, ואמא ערכה אצלה ביקור. כיוון שהדירה שוכנת בקירבת מקום למגרש הטניס, אמא שיכנעה אותי לעלות לשם אחרי המישחק. ואמנם ניגשתי אחרי מישחק־הטניס, והנה נמצא שם גם בחור זה מן העיר קלוז'. הוא יישאר פה ימים אחדים בלבד. כשקמנו ללכת, שאל אותי בעקשנות מתי יוכל לראות אותי שוב, אולם השבתי תשובה מתחמקת. אך היום בצהריים צילצל אליי, ושוב שאל אותי מתי ואיפה. עניתי לו, כי יוכל לבוא לשחק פינג־פונג היום אחרי־הצהריים. הוא ימצא פה עוד שתיים מחברותיי.


17.9.1938

קשה לבטא במלים מה מכוערת היא תקופה זו שבה אנו חיים. בלי הרף כאילו מטרידה אותנו בעיה אחת בלבד: האם תפרוץ או לא תפרוץ מלחמה? הגיוסים במדינות השונות אינם מבשרים טובות. אין פרטים על המשא־ומתן בין צ’מברלין והיטלר. העולם כולו שרוי בעצבנות. כל האנשים (לפחות אני) עייפו כבר מלחכות לבאות: המצב משתנה יום־יום. איום להעלות על הדעת שאכן תפרוץ מלחמה, אף שהדבר עלול לקרות גם בימים הקרובים ביותר. קשה לי עוד להאמין בכך. שמחה אני שג’ורי נמצא בצרפת. אמא חרדה לשלומו, וזה מובן. יקח השד את הגרמנים בסודטים ואת כל שאר הגרמנים בעולם כולו עם הפיהרר שלהם בראש… טוב לפעמים לחרף קצת. אלי, לשם מה להפוך ולסבך את העולם, כשאפשר להסתדר בו כל־כך יפה בלעדי זאת. ואולי בכל זאת אי־אפשר אחרת, כי יצר האדם רע הוא מנעוריו. גבי רואה את המלחמה באור אחר לגמרי. הוא חושב כמטריאליסט: חיי אדם ועמל דורות אינם חשובים לדידו. הוא יודע להסביר ולנמק את עמדתו כה יפה, שקשה כמעט להתנגד לו.


27.9.1938

עשרה ימים עברו מאז כתבתי בפעם האחרונה. המצב הוא ללא שינוי. נושאים ונותנים, היטלר ומוסוליני נואמים, וצ’מברלין טס הלוך וחזור. בעתונות – ידיעות על גיוסים וגם הכחשות. נערכו כבר תרגילי התגוננות נגד התקפות־אוויר. השאלה המרחפת בחלל היא השאלה הישנה־נושנה: התהיה מלחמה או לא? – לעת־עתה דומה שאנו יושבים על חבית מלאה אבק־שריפה. עודני מקווה שהשלום לא יופרע. כנראה, אינני יכולה לתאר לעצמי שבכל־זאת תהיה מלחמה. מובן איפוא שאת שני ימי ראש־השנה לא חגגנו בשקט נפשי ולא היה להם הצביון הרגיל. אנו, תור יהודים, מצבנו גרוע פי כמה. מי יודע איך יפול דבר. אלך לבית־הכנסת, אבל לא ברוב התלהבות. עורכים לנוער מין תפילה תפלה בציבור, אשר לא תצליח לעורר בנו שום רגש נעלה. בכל זאת אשתתף בה.


עמנו [רשימה מעיזבונה – נכתבה סמוך לתקופה זו]

תשומת לבי נתונה לדמיון הרב בין גורל היהדות לגורל אותם חלקי העם ההונגרי שחיים בניכר, מחוץ למולדתם, כמיעוט בארצות שכנות. נושא העלילה הוא – חיי ההונגרים בטרנסילווניה, ומלחמתם המעציבה, עמידתו ומאבקו של האי ההונגרי הזעיר בים הרומני, המכה בגליו אל חופיו. המחבר [יוסף נירו, “עמי”] מבליט דמות אחת, אדם הבורח מן הקרב. אין הוא יחיד. הבה נעשה אתו היכרות מקרוב. לפנינו המורה ההונגרי שאבדו עשתונותיו. מנת חלקו: סבל, ייסורי רעב ומחסור. תמיד קופח וסולק, וכל אלה שברו את רוחו. בכדי להשיג מישרה בבית־הספר הרומני הריהו מקבל על עצמו את הדת הפראבוסלבית, נהפך לרומני. הבה ונילווה אליו, בעקבות הספר, בדרכו רבת־הקשיים, שעליה דרכה רגלו ביום הגורלי ההוא. היגיע למטרתו? הימצא תמורה לאובדן ערך עצמו, לבסיס המוסרי שנשמט? לראשונה אנו נפגשים אתו בשעת חנוכת בית־הספר הרומני. והוא, המורה, אינו יודע היכן מקומו – לא הסאקאלים16 ואף לא הרומנים, אלה כאלה אינם רוצים לקבלו לשרותיהם. וגם בסעודה שלאחר חנוכת־הבית הוא מופיע. ושוב חוזר אותו דבר. האם היה טעם בהשפלה עצמית? הן לא זכה אלא במבטים לועגים מגנים.

ואולם הבוז שרחשו לו חבריו לשעבר כאב לו יותר מכול.

ולבסוף – האדם האומלל הזה פונה לסאקאלים ומבקש רחמים, שיקבלו אותו שוב לשורותיהם. ואין אדם מאושר יותר ממורה זה בשובו אל עמו, כשהוא חש את עצמו שוב כהונגרי.

האין זו דמות מוכרת לנו גם מקרב היהדות? – כל אלה הממירים את דתם, את עמם, בעבור מישרה, בעבור חלומות רחוקים, שלעולם לא ישיגום – תלושים יישארו מן הסביבה הנוצרית והיהודית כאחד. כי בו־ברגע שהאדם ויתר על המסגרת היהודית, נשמטה הקרקע מתחת לרגליו. ואף אם יצליח לעלות ולהתרומם בשלבי החיים החומריים – דרכו עדי אובד. דרכו רק נפילה, ירידה מוסרית.


29.9.1938

ההתרגשות הכללית במדיניות העולם הגיעה לשיאה. מחר – המועד האחרון לפינוי הסודאטים. רק אם צ’כיה תסכים לכך, לא תפרוץ המלחמה. קשה להאמין באפשרות זו. ברגע האחרון נועדו צ’מברלין, היטלר, דאלאדיאֶ, ומוסוליני, והם מנסים “להציל” את השלום. אני מתחילה כבר להאמין באפשרות של מלחמה. בכל רחבי תבל – גיוסים, תכונה. קרוב לוודאי שג’ורי עזב את צרפת. צר לי עליו, על הילד המסכן, האנוס להכריע בעצמו בעניינים כה גורליים. ייתכן גם שיבוא הביתה, או אולי יצליח להגיע לשווייצריה. לעת־עתה לא ידוע לנו דבר על שלומו ועל מעשיו. אמא, כמובן, עצבנית מאוד. לכל אחד מאתנו יש למי ולמה לדאוג.

וכעת נושא אחר לגמרי. בימים אלה שלח לי בילא מכתב מקלוז'. הוא הגדיל לעשות אף מדני. אפילו איני יודעת מה לענות לו… עסק ביש. שוב חוסר־המזל הנצחי שלי – הוא מוצא מעט מאוד חן בעיניי.


1.10.1938

יום שבת־תשובה. צריכה הייתי ללכת לבית־הכנסת. במקום זה חרזתי שיר ועכשיו אנסה קצת לפשפש במעשיי. במה להתחיל? יודעת אני ששגיתי הרבה בשנה שעברה (איני מרגישה שחטאתי), יכולה אני למנות שגיאות רבות, לא רק כלפי אלוהים, אלא גם כלפי אמא וגם כלפי עצמי, אבל אינני מסוגלת להתוודות. עז רצוני להתייחס אל אמא באופן הטוב ביותר, לשאת את יהדותי בגאווה, ובבית־הספר – לעשות חיל. מי יתן ואוכל להאמין באלוהים ולבטוח בו תמיד. יש ימים שאינני מאמינה בו, ואז אני כופה את עצמי לכך, אף־על־פי שאין זה הגיוני. כמה טוב להאמין באמונה שלמה ועזה! בוודאי, רבים הם המפקפקים. אל האמונה הצרופה מגיעים, לדעתי, רק דרך הרהורים ופקפוקים. הוי, קשה לי לכתוב היום.


16.10.1938

אני כותבת כנראה רק בשעות צרה. התאוננתי הרבה על סכנת המלחמה, אך לא הזכרתי את ועידת ארבע המעצמות ואת ההפוגה שחלה במתיחות. נראה שהשימחה הגדולה הייתה מוקדמת. אמנם גרמניה ופולין השיגו מבוקשן, אבל אנו לא קיבלנו עד כה את אדמתנו. מסרו לנו בסך־הכול שני ישובים זעירים. יותר אינם מוכנים לתת, ולכן נפסק בימים אלה המשא־ומתן בין הונגריה וצ’כיה. מחזורים חדשים נקראים אל הדגל. סימנים אחרים מעידים, כי אם לא יסתדר הדבר בדרך השלום, תימסר רשות הדיבור לתותחים. תקוותי היא שהדברים לא יגיעו לידי כך.

אוויקה הייתה אצלנו כמה ימים וגם אני “ראיתי חיים”. ביקרנו בקולנוע וגם בתיאטרון. שני הסרטים וגם הצגת תיאטרון אחת היו טובים מאוד. המחזה אשר מצא חן בעיני הוא של ב. שאו: “הדילמה של הרופא”. השוויתי את שני המחוזות וראיתי מה גדול ההבדל ביניהם. במחזהו של שאו – הדמויות חיות ונאמנות, מה שאין כן במחזה השני. גם בבימוי ובחלוקת התפקידים ראיתי הבדל עצום.


27.10.1938

אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. מלה זו אומרת הרבה מאוד. אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי: אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ־ישראל ולהשתתף בבניינה. נקל להבין שרעיון זה לא נולד בן־לילה. לפני שלוש שנים, כאשר שמעתי בפעם הראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי. אבל המאורעות והתקופה בה אנו חיים קירבו אותי בינתיים לרעיון זה. כמה שמחה אני שהגעתי אליו. עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגליי ורואה לפניי מטרה אשר כדאי לעמול למענה. אתחיל ללמוד עברית. אבקר בחוג העוסק בכך – במלה אחת: רוצה אני לפעול במרץ. השתניתי לגמרי, וכה טוב לי ככה. האמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד. את כל אלה נותנת לי הציונות. ולא איכפת לי שאני שומעת הרבה דעות מנוגדות. העיקר בשבילי – שאני מאמינה בהגשמת הציונות. הכרתי הברורה היא כי זהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית, וכי המפעל הנהדר בארץ־ישראל הולך ומוקם על יסוד איתן. אני יודעת שיהיה קשה, אבל הכול כדאי.


12.11.1938

קשה לי להחליט במה לפתוח. כה רבות הן החדשות. בין ה־2 ל־10 בנובמבר קיבלנו בחזרה חלק מסלובקיה – מקומרום עד קוֹשוֹ. כניסת הצבא ההונגרי לשטח זה הייתה מלווה תרועות שימחה והתלהבות אין קץ. בהפסקות בבית־הספר האזנו לשידור הרדיו, ועל־ידי כך כאילו לקחנו אף אנו חלק בכל אלה. לפני הצהריים השתתפנו, נציגי ארבע הכיתות הגבוהות, עשרה מכל כיתה, בישיבה החגיגית של בית־הנבחרים. הדבר היה מעניין מאוד, אבל עליי להוסיף שזיקתי לציונות נותנת לי הרבה יותר מבחינה נפשית. אני לומדת עברית וקוראת הרבה על ארץ־ישראל. מלבד זאת, אני נהנית מספרו של סאצ’אני, “עם המזרח” (ספר חשוב, הוא נוגע בדברים יסודיים של חיי כל אומה). אפשר לומר שבדרך־כלל אני קוראת עכשיו הרבה יותר מאשר קודם לכן, וגם ביתר רצינות. אני מתכוננת לחיים הארצישראליים בהחלטיות ובשיטתיות. דבר זה קשה מהרבה בחינות, ועליי להודות, שלא בנקל אני משתחררת מן הסנטימנטים ההונגריים. אבל אין לי מנוס ואני מוכרחה לעשות זאת לא רק לטובתי, אלא גם לטובת היהדות. העבר של אלפיים שנה מעיד על כך. ההווה מכריח, העתיד מלא־התקווה קורא, ועל־כן – כל מי שניצוץ יהודי בלבבו אינו יכול שלא לראות את הבעיה בכל חומרתה. מטרותיי שלי אינן ברורות עדיין די־צורכן. עוד לא ברור לי באיזה מקצוע אבחר. דבר אחד רוצה אני: לעבוד לא רק לטובתי, אלא לטובת כל העם היהודי. ייתכן שלעת־עתה אין אלה אלא רעיונות ערטילאיים ומסולפים של דמיון נעורים, ובכל־זאת אני מקווה שיהיה לי הכוח הדרוש להגשימם. אמא אינה משלימה בנקל עם תכניתי, אבל מכירה אני את רוח ההקרבה העצמית שלה, אשר לא תדע גבול, ואני בטוחה שלא תפריע לעלייתי. אין צורך לומר שמאוד הייתי רוצה כי גם היא תעלה. לא יתואר ששלושתנו ניפרד ונתפזר לשלושה כיוונים. שלומו של ג’ורי טוב. בכליון־עיניים נחכה לכל ידיעה ממנו. לא מזמן ניצח בתחרות פינג־פונג שהתקיימה בליאון. גם בעיתונים קראנו על כך, ושימחתנו הייתה רבה. לפי שעה אסיים. דומני שיעבור זמן רב עד שאשוב ואכתוב. אבל אשתדל לכתוב ולפי עיקריו של סאצ’אני (מחשבות ולא מאורעות).


20.11.1938

רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ־ישראל. כל מה שקשור בשאלה זו מדבר אל לבי – כל השאר אינו חשוב. מובן, שבשיטתיות לומדת אני ורק דבר אחד – עברית. אני ממשיכה בלימוד זה באינטנסיביות רבה. אני כבר יודעת מעט. למשל, הנה כמה מלים: “גם יודהת קטן עברית”.17 אווה מלמדת אותי. כמה היא נחמדה. איננה רוצה לקבל כל תשלום בעד עבודתה. אני “שוברת” את ראשי, איך אביע לה תודתי. כמו־כן אני משתתפת בחוג ללימוד עברית באמצעות הדואר. גם זה לא רע. כבר ברור לי שאבחר במקצוע חקלאי, ייתכן שאלמד לעבוד במשק חלב או בתעשיית גבינה. בחורה אחת, שכבר הייתה בא"י, השיאה לי עצה זו. היא סיפרה לי בהתלהבות רבה על החיים בארץ. כמה טוב היה להקשיב לדבריה! כל מה שיכול להסב לנו, בתורת יהודים, נחמה, שימחה ומעט יופי – מגיע משם, מארץ־ישראל. כאן המצב מחמיר והולך. בימים הבאים תתפרסם חוקה יהודית חדשה. זהו הדבר הבוער ביותר. גם את הרפורמה האגררית חושבים לפתור על חשבון היהודים. את האחוזות הנמצאות בידי יהודים יחלקו לאיכרים, אבל באחוזות הגדולות־באמת לא יגעו. אני משערת שכך יעשו.


11.12.1938

השעה 9 בבוקר. אי־סדר נורא. רק אני לבדי עדיין אינני ישנה. סוף־סוף התקיים הנשף שלי, או איך לקרוא לכך. רק בשש וחצי בבוקר שכבנו לישון.

קשה לי לקבוע אם הצליח הנשף או לא. בוודאי הייתי שמחה מאוד אילו היה מצליח, אבל דומני שגרם לי אכזבה. וחבל. הן כה שמחתי, התכוננתי, ואינני יכולה להשיג מהי הסיבה לאכזבתי הקטנה. אולי משום שלא הרגשתי עצמי טוב מלכתחילה. לא היה שם גם איש אחד שהייתי מעוניינת לבלות אתו זמן ממושך יותר. ואולי גם סיבה אחרת לכך. הזמנים נשתנו. ובעיקר חל שינוי יסודי בהשקפת עולמי. אני משקיפה עכשיו על מסיבה כזאת אחרת לחלוטין מאשר אשתקד. היא נראית לי חסרת־טעם ובמידת־מה גם מיותרת. מקרב 30 המשתתפים, מלבד בני משפחתי, עניינו אותי שלושה בלבד. חשבתי בלבי: כמה טוב היה לו יכולתי להקדיש את הוצאות הערב הזה לקרן הקיימת לישראל. התוצאה היחידה של המסיבה היא שלא איענה עוד להזמנות למסיבות. נלאיתי נשוא את חברת המשומדים הריקנית הזאת. הוי, ברצון הייתי כבר נוסעת לא“י, עוזבת את בחינות־הבגרות, הכול. לא אבין מה היה לי. קשה לי להוסיף לחיות כאן, ללמוד. אינני סובלת את החברה הישנה שלי, וכל דבר שהיה אהוב עליי עד כה – פג טעמו. איך לגמור בכל זאת את מחצית השנה האחרונה ללימודיי? מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שכזו תהיה מנת חלקי ב”שמינית".

רואה אני שלא כתבתי על המסיבה ולא כלום, אבל אינני יכולה. היום תפליג אנייה לארץ־ישראל, בה יסעו יהודים רבים מהונגריה. חידה היא בעיניי, איך יכולתי לחיות ככה עד היום.

חזרתי וקראתי מה שרשמתי. רואה אני שהדברים מאוד פאתטיים והסגנון הוא בהשפעת יומנו של סאצ’אני. הדבר הראשון נובע מעומק לבי, ואת סאצ’אני אני מחבבת מאוד.


21.12.1938

היום התחילה הפגרה. שוב יכולה אני להתפנות לכתיבה. לפני־הצהריים למדתי עברית וקראתי. קראתי מחדש את “במבי” [לפליקס סאלטן] אשר בזמנו ליבבני־מאוד. לאמיתו של דבר, ינני יכולה להרשות לי מותרות כאלה, כי עליי עוד לקרוא ספרים רבים. כעת אני שקועה בעיקר בספרים הנוגעים לתיאור ארץ־ישראל. אתמול אחר־הצהריים ניסתה יהודית קיש, בשעת ביקורי אצלה, להשפיע עליי שאוותר על ארץ־ישראל. כמובן – ללא הצלחה. להיפך, עוד התחזקתי באמונתי. ולבסוף אמרה שייתכן כי אני הצודקת. הבטחתי להודיע לה על גורלי כשאהיה שם. נראה מי יצדק. חבל שרשמתי היום כה מעט ביומני. רוצה הייתי כבר לדעת עברית, אבל עודני רחוקה מכך. בקושי הגעתי להתחלה.


26.1.1939

לולא הייתי רואה את התאריך, אולי לא הייתי מסוגלת לדעת מתי כתבתי לאחרונה ביומן. יש לי עניינים הרבה. שלושה תלמידים פרטיים – שעתיים־שעתיים בשבוע; ומלבד זאת – עברית, אנגלית, החוג לתנ"ך, מכבייה (אירגון ציוני שבו אני מבקרת מעת לעת) וכו' וכו'. הדבר היחיד שאינו גורם לגזילת שעות אחרי־הצהריים הם הלימודים. מזה שבועות לא בא ספר־לימוד לידי. אולם בזמנים כשלנו באמת אין חשק ללמוד.


6.2.1939

הייתי חולה כמה ימים. גם היום עוד לא אבקר בבית־הספר. ברצוני לומר כמה מלים על הספר “האי הנצחי” ללודוויג לואיסון. מאוד מאוד מצא חן בעיני. ייתכן שהסיבה לכך היא שנושא הספר קרוב מאוד ללבי. אני שקועה כעת כולי בענייני היהדות, והספר הזה מגולל פרשה מעניינת מחיי עמנו. הוא מתאר חיי ארבעה דורות של משפחה יהודית אחת. ראשיתה בגיטו וסופה בניו־יורק. הדור הראשון חי באמונה עמוקה, בשלמות נפשית ובאחדות, אולם לדור הרביעי כבר אבדו הסגולות היפות הללו, עד שהחבילה מתפוררת לגמרי.

נפתולי הדור הזה, התלוש מכאן ומכאן, אופייניים עתה לכל בני עמנו. בכלל מעלה הספר בעיות סבוכות של העם היהודי, ולרוב גם נותן להן תשובה ברורה וקולעת. הייתי מייעצת לכל אלה שאינם מבינים על מה ולמה הם יהודים – ויש רבים כאלה – שיקראו את הספר הזה.

דיפדפתי ביומני ומצאתי שהזכרתי את בילא. ברצוני לסיים את הפרק הזה. בהיותו כאן ביקר אצלי כמה פעמים, ולאחר שחזר לעירו קיבלתי ממנו גם כמה מכתבים לבביים. תשובתי הייתה אדישה. בימים אלה, כשהתחילו שוב לדון בבית־הנבחרים על השאלה היהודית, קיבלתי ממנו מכתב ובו הוא כותב לי שעכשיו מובן לו מדוע אני מסתייגת ממנו. בוודאי חוששת אני כי לו, כנוצרי, עלול מוצאי היהודי להיות למיפגע, והלא… עניתי לו מיד שכנראה אינו יכול לתאר לעצמו שלנערה יהודית תהיה הכרה עצמית. אם גם ישנם “יוצאים מן הכלל” – אני אינני שייכת אליהם. כן כתבתי לו שראוי לו להתייחס ביראת־כבוד לגזע שלי. גם אלה שאותם הילל בפניי, שייכים לעם היהודי. בקיצור – הוא קיבל את שלו ובזה תם העניין.


פורים, 193918

כל מי שהעלה בהונגריה לפני חמש שנים, או אפילו לפני שנתיים, את האידיאל הציוני – הייתה דעת־הקהל היהודית דנה אותו כבוגד במולדת, או שמה אותו לצחוק, כאילו הוא מטורף או הוזה הזיות, ובשום־פנים לא הייתה נכונה להטות לו אוזן קשבת. אך היום, וייתכן שמחמת הפורענויות, מתחילים גם יהודי הונגריה להתענין בבעיות הציונות. על־כל־פנים נדמה להם שהם עושים כזאת בשעה שהם שואלים: מה גודלה של פלשתינה, לכמה אנשים יש בה מקום, והיש מקום גם בשבילם בארץ הנבנית? אבל השאלה הנשאלת פחות מכול היא השאלה: מה מטרת הציונות ומה היסוד לרעיונה? ואני רוצה להתעכב דווקא על שאלה זו, שהיא לדעתי חשובה מכולן. כל מי אשר יבין וירגיש זאת, – היה יהיה ציוני, בלי קשר עם השאלות הנזכרות: כמה אנשים יכולים לעלות לארץ־ישראל; הישתפר או יורע מצבנו כאן; היש סיכויים בארצות אחרות, או אין. על ציונות זו הייתי רוצה לומר מלים מספר, על הציונות שאינה תלויה בזמן ובתנאים, ודווקא משום כך היא עומדת על המשמר תמיד – הציונות האבסולוטית.

אם נרצה להגדיר בקיצור את מהותה של הציונות, נוכל אולי לבטאה במשפטו של נחום סוקולוב: “הציונות היא תנועת העם היהודי למען תקומתו.” רבים ייאחזו במחשבתם בסתירה ראשונה: אין היהדות עם! – מהו שעושה איפוא ציבור מסוים לעם? – המוצא המשותף, עבר־הווה־עתיד משותפים, חוקים משותפים, שפה ומולדת. בארץ־ישראל הקדומה היו קיימים כל הערכים הללו כאחד. אחר־כך חרבה המולדת המשותפת. לאט לאט נתרפה גם קשר השפה. את ההכרה הלאומית הצילה התורה. היא, הבלתי־נראית, הניתנת להעברה, היא הייתה למגינה החזק מכול. אך אי־אפשר לתאר שבעולם מחוסר־לאומיות של ימי־הבניים, כשהדת עמדה במרכז החיים, תתגבר בין יהודי הגיטאות ההכרה הלאומית במידה כזאת שתוביל להתחדשות חיי האומה, לבנייה מחדש של הבית הישן. רק הברכה החגיגית מלאת הגעגועים – “לשנה הבאה בירושלים” – עדה לכך שעוד לא פסה האמונה בשיבה למולדת. אבל הנה באה המאה ה־19 – המאה הרת־המחשבות על זכויות האדם ותחיית הערכים הלאומיים. כל עם – החל בעמים הגדולים ביותר וגמור בשבט הבלקני האחרון – התחיל לחפש את עצמו ואת זכויותיו. הגיעה שעת ההכרעה: העוד קיים עם יהודי שמסוגל לחיות? התניענו הרוח החדשה? חלק־הארי של היהדות תובע את זכויותיו האנושיות בלבד, מקבל באהבה ובאושר את רצונם הטוב של הגויים, אולם תחת זאת הוא פושט מעליו את המיותר שבו, את ההווי הלאומי שלו. אך הנה יוצאים לדרך 100 נערים נלהבים מרוסיה ופניהם לציון. לא יעברו ימים רבים והרצל יכתוב את “מדינת היהודים” – ואלפים רבים יצטרפו לרעיון הציוני. העם היהודי קיים! – מי שסבור אחרת ידבר בשמו בלבד, אך אל נא יסיח דעתו מאלה שבשבילם היהדות היא יותר מאשר תעודת־לידה בלבד.

הציונות מושתתת על ההכרה שהשאלה היהודית בעולם היא מחלה שנגדה אין ללחום לא במלים ואף לא בטיפול שטחי, אלא יש לרפא אותה מיסודה. היהודים חיים בתנאים בלתי נורמליים, ועל־כן אין הם יכולים לחיות בהתאם לכישרונותיהם, לתכונותיהם האצילות, אינם יכולים ליצור את הערכים האנושיים הנצחיים שבעצם נועדו להם. לא נכון הוא שבגלותנו נעשינו מורים לגויים. הפכנו רק למחקיהם, עבדיהם, “שעיר לעזאזל” לשגיאותיהם – איבדנו את עצמיותנו ואת התנאים הפשוטים ביותר של החיים. כמה רעיונות גדולים, כמה אידיאלים יהודיים, נידונו לגניזה בתחומי חומות־הגיטו הנראות של החיים היהודיים בימי־הביניים ובתחומי החומות הבלתי־נראות של היהדות החדשה. אם נשווה את יצירותיהם של חצי מיליון היהודים, החיים כיום בארץ־ישראל, ליצירותיהם – בכל התחומים – של יהודי הונגריה, המונים אותו המספר, אולי נחדל להאמין שרק בגלות נוכל לטפח ערכים. הגלות, אם כן, אינה יכולה להיות מטרה.

מאין תבוא איפוא התשועה לעם היהודי? – לא נדבות אנו מבקשים, אלא את זכותנו המגיעה לנו, חירות אשר נשיגנה במו ידינו. חובותינו כבני־אדם וכעם דורשות זאת. אנו רוצים להקים בית לרוח היהודית ולעם היהודי. הפתרון כה ברור: אנו צריכים מדינה עברית. המדינה העברית היא צורך עולמי ועל כן קום תקום – אומר הרצל. היהודים הרוצים בה יקימו אותה לעצמם, והם יהיו ראויים לה. הוויתור על הציונות הוא ויתור על מסורת, על מצפון ועל צדק – ויתור על חיים אנושיים. אף לא על אחד מהם רשאים אנו לוותר, אף לו הייתה אמת בדאגה המגוחכת, כי הציונות מזינה את האנטישמיות. האנטישמיות אינה תוצאה של הציונות, אלא של הגלות, של פיזורנו. אוי לפרט או לעם המשתדל למצוא חן בעיני אויביו במקום ללכת בדרכו הוא.

על הציונות לא יכולנו לוותר, אפילו הייתה מחזקת את האנטישמיות. ולא ייפלא שהציונות מותקפת פחות מכול בנקודה זו. ולא עוד אלא שהתקווה היחידה שהאנטישמיות תיפסק או תיעצר תלויה בזה שהציונות תתגשם והעם היהודי יוכל לחיות את חייו ככל העמים. רק הציונות בהתגשמותה יכולה לתת ליהודים החיים בגולה אפשרות לבטא את אהבתם למולדתם, כי זיקתם אליה תהיה תלויה אז ברצונם, בבחירתם החופשית, ולא אנוסה וכפויה עליהם.

כשמדברים על מולדת חדשה לעם, בוחרת דעת־הקהל הציונית, כולה כאחד, בארץ־ישראל. בזה היא מעידה שמטרתה לא רק למצוא בית בשביל היהודי הנרדף באיזו פינה שהיא על־פני כדור הארץ, אלא רוצה היא במולדת – בארץ שיש אליה קשר היסטורי. אין כוונתי לדבר הפעם על העבודה שנעשתה בארץ־ישראל במשך עשרות־שנים מועטות. זה נוגע כבר להגשמה ולא לרעיון. אבל בכל־זאת חובה היא לציין שהמציאות אישרה ואימתה את הרעיון. היא העידה על רצון־החיים היהודי, על אהבת העבודה, על כישרון ליצירת מדינה והוכיחה, כי בשם ארץ־ישראל טמון כוח־קסם כזה, המסוגל לאחד את היהודים בכל תפוצותיהם. פיסת־אדמה צרה זו על שפת הים התיכון, שהיהדות הרגישה אותה אחרי אלפיים שנה כְּשֶׁלה, הספיקה להצמיח תרבות יהודית, חיים יהודיים חדשים הקשורים קשר אורגני בחיים העתיקים. ואף בצורתה המבותרת הנוכחית היא יכולה, בים הייאוש של העם היהודי, להוות אי שעליו יוקם מגדל־אור שיגיה את מחשכינו באור הערכים האנושיים הנצחיים שלנו.


10.3.1939

לא אפריז אם אכתוב שהדבר היחיד אשר עמו אני חיה ואשר מרתק אותי כולי הוא – הציונות; כל מה שיש לו איזו שייכות לדבר הזה מעניין אותי. בדברים אחרים איני מסוגלת לעסוק, ואין אני חוששת לחד־צדדיות. אני נוטלת לי עכשיו את הזכות לראות רק את עצמנו, את היהדות, את ארץ־ישראל ועתידה. המצב חמור מאוד.

השיחות על יד “השולחן העגול” בלונדון אינן יכולות להביא שום דבר ממשי. בטוחה אני שהישוב בארץ לא יוותר על זכותו, אפילו יצטרך להתגונן בנשק ביד. שלחתי בקשה לחוות־הכשרה לצעירות בנהלל. מי יתן ויקבלוני! בינתיים מתקרב התאריך של בחינות הגמר, אבל כמעט שאיני שמה לב אליהן ואינני מתכוננת. מה לי ספרות הונגרית, היסטוריה, גיאוגרפיה, תולדות האמנות? והשפה הגרמנית? – היא מזכירה לי מעשים מתועבים כה רבים. ובצרפתית הן אין צורך בארץ. נשארו איפוא האלגברה והפיסיקה, וגם העברית, אשר לדאבוני אין מלמדים אותה בבית־הספר. בהיסטוריה אנו נוגעים, במסגרת המאה ה ־19, גם בשאלה היהודית. האווירה סביבה מאוד מורעלת. בבית־הנבחרים ממשיכים בדיון על התחוקה היהודית. בינתיים התפטר ראש הממשלה אימרידי, כי התברר שגם בעורקיו נוזל דם יהודי. הפתרון הזה – כמה הוא מגוחך!


לכבוד

מנהלת בית־הספר החקלאי לצעירות בנהלל19

רצוף לבקשתי הנני לכתוב את קורות חיי:

שמי אננה סאֶנאֶש. אמי, קאטאלין ממשפחת זלצברגר, הנה אלמנת הסופר המנוח בילאַ סאנאש.

נולדתי ביום 17 ביולי שנת 1921 בבודאפשט. אני נתינת ממלכת הונגריה.

את לימודיי גמרתי בבית־ספר עממי ממשלתי בבודאפשט. משנת 1931 אני מבקרת בגימנסיה לנערות (ליציאום) ועומדת להתבגר בסוף שנת לימודים זו. את לימודיי גמרתי במשך כל השנים בהצטיינות.

מלבד השפות גרמנית וצרפתית, אותן למדתי גם בבית־הספר, אני שולטת בשפה האנגלית.

עוד בטרם הפך גורל עמנו בארץ מולדתנו לרעתנו, חשקה נפשי בחיי ארץ־ישראל והחלטתי ללמוד מקצוע אשר יאפשר לי לקחת חבל פעיל בעבודת בניין הארץ. על סמך החלטתי זו למדתי עברית, וכעת אני ממשיכה להשתלם, בתקווה ששאלת השפה לא תגרום לי כל קושי.

על כן מבקשת לענות לבקשתי בחיוב, כי קבלתי לבית־הספר הייתה גורמת לי שימחה גדולה ואושר רב, והייתי רואה בה את הצעד הראשון להגשמת מטרתי בחיים.

בברכות ציון לבביות

חנה סנש


22.4.1939

באמת קשה לי להסביר למה לא כתבתי ביומני. הן עברו כבר יותר מ־10 ימים מאז חזרתי מביקור אצל ג’ורי בליאון. הנסיעה הייתה נהדרת, הדרך נפלאה. אמנם את הדרך עד מילאנו מכירה אני מכבר, אבל יפעת הנוף מתחילה רק משם והלאה. סביבה נהדרת היא לפני הגבול ואחריו, בין צרפת ואיטליה. הרי שלג, גבעות, בקעות, פלגי מים, בקתות קטנות צפופות ועל־ידן משחירות רצועות אדמה צרות הנשמרות בדאגה רבה.

ראינו מפעלי חשמל ענקיים, דרכים מתפתלות בהרים, ויאדוקטים, מינהרות – פלאי הנוף ההררי. בדרכנו חזרה ראינו את עלות השחר. פאתי ההרים הגיחו והתרוממו מתוך האפלה, והפסגות כאילו התכסו בהילה אדומה. והגוונים האלה פשטו כעבור זמן קצר על הסביבה כולה. זריחת השמש הייתה נהדרת. אבל מה כל אלה לעומת האושר שבפגישתי עם ג’ורי.

ג’ורי אינו מסכים לחיות שם. בדעתו לעלות לארץ־ישראל. גם הוא ציוני נלהב. כמה שמחתי לשוחח אתו על הדברים האלה ולראות שאין הבדלי דעות בינינו.

ג’ורי הראה לנו בהזדמנות זו את בית־הספר היפה והמודרני שבו הוא לומד. הוי, איזו הרגשה טובה הייתה לי להתראות אתו…


18.6.1939

חודשיים לא כתבתי כמעט דבר. לא בגלל חוסר מאורעות או פנאי – פשוט לא היה חשק לכך. מחר תתקיים בחינת הגמר שלי. אם כי אינני מייחסת לעניין חשיבות רבה, הרי זה בשבילי עניין של פרסטיז’ה. בכל־זאת אני נרגשת מעט. אמנם, לפני זמן־מה סבורה הייתי שכל זה לא יעניין אותי, ובכל־זאת רוצה אני מאוד להצליח בבחינה.

הנושאים שבכתב היו: בשפה ההונגרית – “דמותו הטראגית של האיכר ההונגרי בספרותנו”. מקווה אני שהצלחתי בחיבור זה. בגרמנית – נתנו לי לתרגם משהו להונגרית. בטוחה אני שגם זה עלה בידי יפה. המורה אמר שאני נמנית עם שלושת הטובים ביותר. אמנם נחפזתי במקצת, כי צריכה הייתי ללכת להיוודע מה גורל פנייתי לנהלל. בשעה 11 וחצי הייתי צריכה להיות שם, על כן מיהרתי למסור את גיליון־הבחינה ברבע לפני אחת־עשרה. גם בצרפתית ניתנה לי עבודת תרגום.

מחר אדע אם הציון שקיבלתי אינו גרוע מאשר הציון בתעודת הכיתה (שם יש לי “מצוין”), ואם כן, אצטרך להיבחן בעל־פה.

בימים האחרונים אני מרבה באגודה [מכבייה]. כמה אני אוהבת להיות שם, כי מרגישה אני את עצמי במועדון כמו בבית. לכולנו, המבקרים שם, בעיות משותפות ונמצאים שם אנשים מאוד נבונים. מרגיע ומשמח הדבר שאלה הם פני עמנו, למרות השגיאות הרבות שלו. מעזה אני להאמין שללו, פרי הגלות הן, אם כי גם כאן, בגולה, סיגלנו לנו כמה תכונות טובות. תקוותי היא שבארץ־ישראל נצליח להשתחרר מכל המידות הרעות שדבקו בנו ונשמור רק על הערכים הטובים. לאחר הבחינות רוצה אני להתמסר הרבה יותר ל“עברית” ולציונות.20


אני רוצה לקרא התנח בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאוד, אבל זות השפת האמת והחכי יפה ובזה רוח אמינו.

אני כותבת אכשב בלי מלון ואצמי ובודי אם הרבי שגיות, אבל בכל זאת שמחה לי, כי אני רואה, שוכל ללמוד מהר העברית. אני רוצה עוד לכתוב מאט על עודות גורא, אחי גם הוא לומד עברית ולבסוף מכתבו אחד כתב: טוב למות בעד ארצינו. בזמנים האחרונים המשפט הזה אקטואלי מעוד. כי בא"י ישנם ימים קשים. האנגלים המציו ספר לבן בתחן נורא ומובן, שכל הישוב מתנגד בבגידה הזות. – אחשב אני אומר, כי אני רוצה לשכוב כבר מוקדם, ועכשו כבר 8.

… אני רוצה לקרוא התנ“כ בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאוד, אבל זאת השפה האמיתית והכי יפה, ובזה רוח עמנו. אני כותבת עכשיו בלי מילון ובעצמי ובוודאי עם הרבה שגיאות, אבל זאת שימחה לי, כי אני רואה, שאוכל ללמוד מהר העברית. אני רוצה עוד לכתוב מעט על אודות גורא, אחי. גם הוא לומד עברית ובסוף מכתבו אחד כתב: טוב למות בעד ארצנו. בזמנים האחרונים המשפט הזה אקטואלי מאוד, כי בא”י ישנם ימים קשים, האנגלים המציאו ספר לבן בתוכן נורא, ומובן שכל הישוב מתנגד לבגידה הזאת. – עכשיו אגמור, כי אני רוצה לשכב כבר מוקדם, ועכשיו כבר 8.


1939, יוני (תרגום)

בשיעור האחרון לדת נפרדתי ממורתי גיאורגי במלים הבאות:

לפני שמונה שנים, בשעה שחיכינו במתיחות מעורבת בסקרנות לשיעור הראשון, נראה במרחק בלתי־מושג היום בו נבוא להיפרד ממנה, כדי להביע לה תודתנו.

היום, לאחר שמונה שנים, אנו חשים, שהזמן היה בעל שיעור עצום, לא מבחינת דפי הלוח, אלא מבחינת השינויים שחולל בנפשותינו. על שינויים נפשיים שחלו בנו, על התעצבותנו והתפתחותנו חבים אנו יותר מאשר ישוער לאותם שני השיעורים, המופיעים בלוח־השעות שלנו כמיועדים לדת. לאמיתו של דבר היו אלה שעות מוקדשות לנשמה. הם הקנו לנו את התודעה היהודית והורו לנו כי יהודים אנו וכי היהדות ירושה כבירה היא: תרבות בת ששת אלפים שנה, המגלמת את המוסר העילאי ביותר, אמונת־אלוהים מצורפת וייעוד נשגב. הואר לנו המוסר במלוא זהרו, ולמדנו לבקש אלוהים. וכה נעים היה להתנהל בדרכים של אידיאלים נישאים, בהדרכת המורה גיאורגי, אשר אצלה מישותה הבנה, טוב־לב ואמונה, ואישיותה הייתה בבואה לאותם האידיאלים שהיא הציבה לפנינו.

עדיין אין אנו יודעים להעריך כמה למדנו במשך שמונה שנים אלה. אם בעוד שנים יהדהד באוזנינו משפט־נחמה מספר הנביאים, אם נהיה שוחרי חוק, צדק ואהבה, ונתרום תרומה לאושרו של אדם; אם נעמוד בשעת קריאת ספר או נוכח פקיעתו של פרח, פנים־אל־פנים עם אלוהים, ידוע נדע שעמדנו במבחן לתורת הדת.

במקרים אלה נזכור, בהכרת טובה, את דבריה החמים ורוויי־האמונה של המורה גיאורגי.


27.6.1939

חברים יקרים![21]

כשהגיעה לידכם ההזמנה של ה“מכביה” בוודאי שאלתם את עצמכם: באיזו זכות ולאיזו מטרה קורא לכם הנוער הציוני? מה הוא רוצה ומה הוא יכול לומר לכם? ואני רוצה לנסות לתת את תשובתי על השאלות הללו.

מה זכותנו לקרוא לכם? – פשוט, מפני שיהודים אתם. אנו רוצים לקוות שאין כבר כיום יהודי שיתייחס באדישות למגמה הגדולה, הטהורה והגורלית ביותר של היהדות: רוצים צו לקוות שאין היום יהודי שלא יתרשם מהפלא, שעם קם לתחייה – והעם הזה הוא העם היהודי דווקא. יודעים אנו מה רבים הם הנימוקים נגד הציונות. אנו נשמעם ונשיב עליהם ברצון. יש רק דבר אחד שאי־אפשר להתגונן נגדו והוא – האדישות. והתקווה והאמונה שאין אתם אדישים, הן שעוררו בנו את הרצון לקרוא לכם.

לשם מה קראנו לכם? – איננו סבורים, שבמשך שעה־שעתיים נוכל לשכנע אתכם בצידקת הציונות. היא מורכבת ממוטיבים חזקים ומסובכים מכדי שנוכל בערב אחד למנותם, ועוד פחות מזה, תוכלו להרגישם ולקבלם. ולאו דווקא אנחנו – היוצאים כיום, לאחר שמונה שנות לימוד בבית־ספר תיכוני – לחפש דרכנו בחיים, חייבים להתאסף, כדי לשוחח על הארץ הנבנית לעם היהודי, ובראש וראשונה על־ידי הנוער היהודי, על ארץ־ישראל. אולי גם אתם, בסיימכם את חוק לימודיכם, נתכנסתם בבית־הכנסת שלכם, ואולי גם אתם נדהמתם מחוסר־התקווה ומאזלת־היד אשר שררו בכנס־הפרידה הזה. אכן, הייתה זאת פרידה של נוער יהודי אשר אבדה לו מולדתו, אשר נתייתם מאידיאל וממטרת חיים. ולא היה איש שיאמר שם: שאו ראש, זקפוהו בעוז, כי יש לכם מולדת, יש אידיאל, יש מטרת־חיים. לשווא ינעלו אלפי שערים, לשווא אלפי השפָּלות. מקום אחד ישנו בעולם, מקום בו בונים אחינו היהודים מולדת, לא לעצמם – לששים הרבבות שנמצאים שם – אלא ל־17 מיליון יהודים, והם מקבלים בעונג כל יד מושטה לעזרה. מקום אחד ישנו על כדור־הארץ, שלשם איננו מהגרים, אף לא נפלטים – אלא באים הביתה. בשעת הפרידה בבית־הכנסת לא פירשנו בשם הארץ הזאת, אבל הוא היה חרות בגלילי התורה: ועמוק, ואולי בצורה נסתרת, היה חרות אף בלבו של כל יהודי: ארץ־ישראל.

בעולם היהודי החמור והמסוער של הימים הללו, חובה היא, על כולנו, לתת איש לרעהו את אשר אנו יכולים ואת אשר יש לנו לתת.

ואנו, הנוער הציוני, אולי ביכולתנו לתת לכם דבר: אמונה, הכרה עצמית, מטרת־חיים, אידיאל, התרעננות ושלווה נפשית. הרגשנו חובה לעצמנו להציע לכם את המתנה הזאת – התקבלוה?

אך לא רק לתת היינו רוצים, אלא גם לבקש. ייתכן כי לא כולכם, הניצבים כאן, תמצאו את הדרך לארץ־ישראל, אבל בעוד כמה חודשים תתפזרו לכל קצווי תבל. בקשתנו: באשר תהיו, בשמעכם את השם “ארץ־ישראל”, אל תעברו עליו בבדיחת־ביטול או בתנועת־יד קלה. דעו: גורל הארץ הזאת קשור קשר בל יינתק בגורל היהדות, ועל־ידי־כך בגורל כולכם. ועל קיומה ועתידה של הארץ ההיא – אנו ניתן את הדין בפני ההיסטוריה. אנו נותנים את האור לארץ זו, אך האור הזה – קרינתו חוזרת עלינו. שם אנו בונים בעצמנו, וכל מה שאנו בונים שם – שלנו הוא. שם נוכל לחיות חיים יהודיים וזאת לא תהיה בושה. אף לא קבלת דין, אלא עובדה טבעית, מובנת מאליה. על זאת היינו רוצים לשוחח אתכם מעט, לשם כך הזמנו אתכם למסיבה של היום.

בשם ה“מכביה” אני מברכת אתכם באהבה.


11.7.1939

מהיום אכתוב ביומני רק עברית. הייתי צריכה להתחיל פעם ואני חושבת שמעכשיו “ילך” כבר.

עוד לא כתבתי על אודות בחינת־הבגרות שלי. באמת לא הייתי נרגשת. אולי רק בבוקר האחרון מעט. הבחינה הראשונה הייתה בגרמנית. קיבלתי לתרגם קטע מגרילפארצר, ואחרי זה הייתי צריכה לדבר על “סאפו”, היא דרמה מגרילפארצר. ידעתי היטב כל דבר. אחרי המענה הגרמני יצאתי מן הכיתה – כזה היה הסדר אצלנו. אחרי עשר דקות שבתי ומצאתי על שולחני את השאלה בספרות ההונגרית. שני נושאים ניתנו לי. ברגע הראשון נעצבתי, אבל לבסוף ראיתי כבר שאדע מה אענה והלכתי בלב נוח לפני היושב־ראש (הוא איש חכם ונעים באמת, היה עונג לעמוד במיבחן לפניו). דיברתי זמן רב ולא הגדתי עוד חצי הדברים. אז אמר אליי, שצר לו, אבל אי־אפשר להקשיב לכול. עניתי גם על השאלה השנייה. ראיתי שמורתי הייתה מאושרת מאוד. שמעתי באמת שאמרה אחר־כך לבחורות בכיתות אחרות מה טובה הייתה תשובתי. הבחינה השלישית הייתה בהיסטוריה. כאשר נכנסתי למקומי וראיתי את השאלות לא ידעתי מה יקרה. צריכה הייתי לכתוב חיבור בהונגרית על אספות הפרלמנט לרפורמה. באמת לא ידעתי מהכול, מתי נתקיימו ומה קרה להן. הדבר השני היה יותר טוב: המהפכה הצרפתית – מיקדמותיה, מהלכה ופעולתה. התפללתי שישאלני לראשונה את זה ונתתי את שתי הפתקאות ל“ראש”, כך שה“מהפכה” הייתה מעל. היה לי מזל טוב. הוא באמת שאל אותה מקודם. בלי הגזמה, ידעתי מצוין. ולא שאל השיעור השני. כך עברו שלוש הבחינות הראשונות. באלגברה ופיזיקה לא פחדתי. במשך ההפסקה, בחצי השעה, טלפנתי הביתה וגם אכלתי. לא הייתי נרגשת כלום. אבל כאשר קיבלתי השיעור באלגברה אבדה עליזותי. קיבלתי את השאלה היותר קלה מכל החומר, אבל דווקא לכן לא למדתי אותה מעולם. לבסוף ידעתי מה לומר. האחרונה הייתה הפיזיקה. אלה היו השאלות – כולן היו יפות מאוד, ואני ידעתי אותן. גמרתי בהצטיינות.

היום אין לי פנאי להמשיך, אבל אני מקווה שבמהרה אוכל לכתוב, בעיקר על הציונות. אני עובדת בה הרבה.

מחר נסע לדומבובאר.


16.7.1939, דומבובאר

ב“אריזה” הגדולה לא יכולתי לכתוב. עכשיו כבר הגענו ואני שמחה מאוד להיות מחדש פה. אתמול היה היום הראשון אחרי ניתוח הבלוטים, שהיה מותר לי לשחות, לשחק טניס, להיות בשמש, בקיצור לעשות כל אשר טוב ובריא. הרבה התענגתי מכל אלה, כי התנועה חסרה לי מאוד. בעניין העלייה אין שום חדש. אני שוכבת כל ערב וערה כל בוקר עם הרעיון, אולי אצליח, אולי אקבל סרטיפיקט. אפשר שכן, אבל עוד יש ספק ואין לי אפשרות לעשות דבר, רק לקוות ולהתגעגע לארץ. אם לא אעלה – אלך להכשרה, אבל אני מקווה עוד, מקווה תמיד. ומדוע לא? הגם הבחורות האחרות רוצות כל־כך לעלות? אני חושבת כמובן מאליו על אותן אשר מחכות כמוני לסרטיפיקט.

נו, נראה.

אתמול ראינו סרט מצוין: “מצולה”: סרט צרפתי הוא, גם אמנות ממש. אינני יודעת עברית די שאוכל לכתוב מה הרגשתי ומה היו רשמיי אחריו, אבל אני צריכה לומר, שזה היה מאורע.


17.7.1939

היום יום הולדתי. אני בת שמונה־עשרה. כל־כך קשה לדמות, שאני כבר “זקנה” כזאת. אבל אני יודעת שאלו הן השנים היותר יפות בחיי ואני מתענגת מדעת הנעורים האלה. אני שמחה על חיי, על כל הסובב אותי, מאמינה בעתיד. הרעיון שלי ממלא אותי כולי ואני מקווה שאוכל להגשים אותו בלא אכזבה. המכרים והרבה קרובים אומרים מיד שאני אתאכזב בארץ. אינני חושבת שאין לי מושג נכון על המצב בארץ, ואני יודעת כי האנשים החיים שם הם עם שגיאות וחטאים. אני אוהבת בארץ את האפשרות לעשות מדינה יהודית, מצוינת, יפה, והעתיד תלוי בזה. אני רוצה לעשות הכול, כל אשר אעצור כוח, לקרב החלום הזה אל הממשות, או להיפך, הממשות אל החלום. אני כותבת כל פעם עברית פחות מהונגרית, אבל מוטב עברית מעט מהונגרית הרבה. אולי בעוד חודשים אחדים כבר אכתוב בפחות קושי. יהיה כבר טוב.


21.7.1939

קיבלתי, קיבלתי אותו, את הסרטיפיקט, ואני מלאה שימחה ואושר. אינני יודעת מה לכתוב, אינני יכולה להאמין: אני קוראת את המכתב מבשר הבשורה פעם ושוב פעם ואין מלה לומר מה אני מרגישה. אין בי הרגשה אחרת, רק שימחה. אבל אני מבינה שאמי אינה יכולה לראות את הדבר כמוני; התרגשות גדולה זאת לה. אמי באמת גיבורה. לא אשכח לעולם קורבנה. לא הרבה אמהות היו עושות כמוה. אני צריכה להיות בארץ לסוף ספטמבר. עוד אינני יודעת מתי אסע. לא אכתוב יותר. יש רק מלה אחת אשר אני רוצה לומר לכול, לכל אלה אשר עזרו לי, ליהוה, לאמי, לכל איש: תודה.

אתמול היינו בפיטש. היה יום יפה ונעים מאוד. לא אכתוב על הטיול. כי מה זה עכשיו מול הדבר אשר קרה היום?…


22.7.1939

כל היום קראתי ספר מעניין: “העמק מזמר”, של שלום אש. הכול קרה דווקא בעמק בימי ההתחלה הקשה. שמחתי מאוד למצוא את הספר הזה וגמרתי אותו ביום וחצי. אבל קראתי עוד ספר אחד וקטע ממנו אני רוצה לכתוב ביומני, למען שלא אשכח אותו. הספר הוא תרגום של ליאון פויכטוונגר “היהודי הרומי”. אני מנסה לתרגם לעברית את הרעיון: ההיסטוריה היהודית היא ההיסטוריה של המלחמה הזאת, בה הרוח צריכה ללחום נגד המגמות האנטי־רוחניות, והמשותף בהיסטוריה היהודית הוא המשותף גם ברוח. משפט זה מצא חן אצלי, אני מרגישה כי הוא אמת. שאני מאושרת – זה מובן מאליו.


2.8.1939, בודאפשט

אני כבר בבית. לא הייתה לנו סבלנות להישאר שם יותר. באמת, ישנם דברים כל־כך רבים לסדר בבית, שאין לי פנאי לכתוב. אבל את השיר של אבא שאמי נתנה לי היום אני צריכה להעתיק לי ואני חושבת שיומני יהיה המקום המוכשר לזה.21


14.8.1939

אינני יודעת איך להתחיל. הדבר כל־כך נורא. אני פוחדת שאינני בריאה. עוד לא הייתי אצל רופא, עוד לא אמרתי לאמי ועוד אינני רוצה להאמין. אני עוד מקווה, שאין זה אמת, שהכול יעבור. העובדה: אני מרגישה בלבי, כאב קטן בלבי, יום אחר יום, גם עכשיו. וגם דמעות כבר בעיניי. כי זה בשבילי הדבר היותר נורא שאפשר לבטא: אם בגיל צעיר כמוני לבי כבר חולה. אבל גם אבי חי מבן שמונה־עשרה עם ההכרה הזאת, ואם גורלי ירצה – אוכל גם אני לשאת את זה. אבל לא זה הרעיון הנורא בשבילי, כי אם שאלת העלייה! אני אלך לבית־ספר חקלאי, ז"א אהיה צריכה לעבוד עבודה גופנית. קיבלתי את המקום אשר היה תשוקתי הכי גדולה וגם תשוקה לעוד הרבה בחורות. ואם אני חולה באמת, יש לי בררה לבוא לארץ כך ולחכות שהן תראינה כי אינני מוכשרת לעבודה, ובעיניהם של הציונים אהיה בחורה בלי אחריות ועם קלות־ראש הכי גדולה. אבל אם אני מוסרת עכשיו את מקומי לאחרת, אין לי יותר אפשרות לעלות לארץ ואז איבדתי את המזל הגדול הזה ואת מטרת חיי. מה לעשות? אינני יכולה לדבר עם אמי על אודות זה. אני צריכה להחליט בעצמי. ברגעים הקשים ביותר – כל אחד תמיד בעצמו. אני רוצה לבוא אל הרופא. אלי, אלי! שיהיה הכול רק הזיה, חלום רע.


21.8.1939

הייתי באמת אצל רופא, יחד עם אמי. לפני־כן טילפנתי אליו, לספר מה הדבר. לאמי אמרתי, שאני רוצה לשאול אם יש שינוי בגידול העודף של הבלוטות שהיה לי לפני שנים. רופא בדק אותי גם עם רנטגן והתוצאה היא: אני יכולה לעבוד, אין התהפכות בלב, אבל יש באמת עצבנות־לב וזה גורם את הכאב. העצבנות הזאת באה מן הדבר שהזכרתי למעלה (אינני יודעת את שמו בעברית) ואין לה חשיבות גדולה. אני מקווה שזאת היא האמת ועכשיו אני יותר נוחה. כמעט כל היום אני בעיר, לקנות חפצים ולעשות כל הדרוש. באמת יש עוד חודש, אבל אפשר שאסע כבר יותר מוקדם.


22.8.1939

במקרה פתחתי את יומני במקום שכתבתי לפני שנה בערך על ההתרגשות של המלחמה. לו רציתי, יכולתי גם עכשיו לדבר על זה, כי סכנת המלחמה שוב גדולה מאוד… במשברים כאלה, אנו, האנשים, כמו בהמות לפני שמביאים אותן לבית־המטבחיים.

רק היום קראתי בעיתון על מאורע פתאומי ונורא: הגרמנים באו לידי הסכם עם רוסיה. מבחינת הפוליטיקה הגרמנית, זה צעד אי־עקבי מאוד. הלא רק לפני חודשים אחדים הוקמה ברית האנטי־קומינטרן דווקא נגד רוסיה, ומי שדיבר שם בקול הרם ביותר הייתה, מובן מאליו, גרמניה. אך גם מה שהרדיו הרוסי דיבר על “הכלב השחום” לא היו מלי־ידידות.


8.9.1939

יש הרבה מאורעות, אבל לא היה לי פנאי וחשק לכתוב עליהם. המלחמה שפחדנו ממנה, התחילה. היא פרצה בקשר לשאלת דנציג והקורידור [המסדרון], אבל הכול יודעים שזה היה רק הגורם החיצוני, כי דנציג עצמה מקום קטן הוא ואוכלוסייתה היא אמנם גרמנית, אבל כל פולין ולבסוף כל אירופה – נתונים בסכנה. אילו רצו היו יכולים עוד להציל את השלום. אבל לא רצו. ובכן – מלחמה בין גרמניה ופולין. הגרמנים כבשו כבר חלק גדול מפולין, ואנגליה וצרפת – בנות־בריתה של פולין – גם הן נכנסו לקרב. עוד אין בידן להושיט לה עזרה של ממש, אבל הן עומדות עם הנשק ביד. איטליה עודנה נויטרלית, כמוה הונגריה ועוד כמה וכמה ארצות. כולן מכירות בכך כי המלחמה תגרום היום להרס עוד יותר נורא מאשר לפנים, והן עושות הכול כדי למנוע אותה. זוהי הפוליטיקה.

ואשר לחיינו הפרטיים – ג’ורי בצרפת ואמי אינה יודעת אם ישוב להונגריה או יישאר שם. אצלנו עוד שורר שלום, ובצרפת – מלחמה. אבל מי יודע אם גם הונגריה לא תשתתף בה; להיות חייל הונגרי כעת, אין זה דבר נעים ביותר. אבל מי יודע מה יהיה על הנוכרים בצרפת? מצבנו קשה ואין להחליט.

ועכשיו על עצמי. קיבלתי את הסרטיפיקט ואתמול קיבלתי גם את הוויזה. אני משתוקקת כבר לנסוע, אף־על־פי שנסיעה כעת על הים איננה בטוחה ביותר.22


על משפחתנו (תרגום)

אפשר שחיבור זה היה מעניין יותר, לו הייתי מספרת כאן גם את תולדות הורי סבי23 וסבתי, ואולי גם של הוריהם־הם.

לא אעשה כן. נתונים על אודותם כמעט שאינם, ולא היה לי מה לספר על חיי האנשים האלה, – סוחרים יהודים קטנים, פשוטים וחרוצים. רוצה אני לכתוב רק על אלה שהכרתי אותם בעצמי, שאהבתי אותם – רוצה אני, בשורות אחדות, להציב יד לזכרם.

לשם מה אספתי את הפרטים המעטים האלה – איני יודעת. ואולם מעניין אותי העבר, וחשבתי שגם אחרינו יבואו אולי אנשים שימצאו עניין בתולדותיה הפשוטות והישרות של משפחתנו.

ועוד סיבה לפניי. העתות האלה חסרות־ביטחון וחסרות־מנוחה הן, ומי ידוע, אפשר שנהיה מנותקים, רחוקים איש מרעהו, ומהונגריה. החיבור הזה יזכיר כי אבותינו חיו פה בהונגריה, ואולי יהיה בזה משום קשר כלשהו, אשר בכוח העבר המשותף יחבר את הפזורים המנותקים זה מזה.

אפשר שנכדינו יבינו את השורות האלה רק בתרגום – בעברית, באנגלית, בצרפתית, או בשפה אחרת. הלוואי ויוכלו לקרוא אותן בהונגרית!


מרת פאל זלצברגר – נולדה: יוספינה אפפל.

12 במאי 1867 – 28 ביולי 1937

סבתא פיני. מבעד לשם זה ניצבת, בפשטות ובענווה, דמות אשה בעלת לב טוב לאין־קץ, נבונה ואמיצה. בשתי המלים של השם הזה מתרכזות שבעים שנה, באושרן, ביגונן, במלחמותיהן ובתבונת־החיים שהתגבשה בהן.

בשבילנו הייתה זו סבתא פיני, מאז ומתמיד. וכל־כך קשה עתה לתאר לנו את ימי ילדותה וימי נעוריה.

היא נולדה ב־1867 בביאו־שרקן, כפר קטן במחוז שופרון במערב הונגריה. הוריה היו בעלי־אחוזה, אנשים אמידים ואצילי נפש. את ילדיהם גידלו בדאגה ובחיבה. ששה ילדים, ארבע בנות ושני בנים, איכלסו את הבית: תחילה היה בא אליהם מורה, וכשגדלו הילדים, הלכו לבתי־הספר הקרובים ורכשו להם את ההשכלה שנחשבה אז להשכלה כללית. אני מתארת לי בדמיוני את סבתא פיני, פניה רציניים כל־כך, וראשה מורכן על ספרי שירים של שילר, של גיתה והיינה, או שהיא שקועה בקריאת הרומנים של יוקאי (כל ימיה היה זה הסופר האהוב עליה ביותר); כן רואה אני את דמותה הגבוהה והחסונה כשהיא מופיעה במטבח, בגן, עוזרת בבית או מדברת בלבביות ובשימת־לב אל האיש הפשוט ביותר, או כשהיא רוקמת בטעם רב: – מאמינה אני שקווי תכונותיה, שאותן הכרתי בזמן מאוחר יותר, היו כה אופיניים לה, שבוודאי נתגלו בה עוד בהיותה נערה צעירה.

וכשבגרה נערה נחמדה זו, נבונה, חביבה, ביתית ואמידה, לא עוד החביאוה אל הכלים: לקחה אותה מרי, האחות הבכירה, ונשאה אותה לקסטהלי, והאחות אילקה – האשה הצעירה שיופיה יצא לו שם למרחקים – [לקחה אותה] לטפולצה אל נשפי הריקודים, ואז באו השדכנים, ובאו המכרים, וכולם “שידוך” נהדר בפיהם, – וכך הופעל המנגנון הגדול, שכולו היה מכוון לזה שנערה שחייתה בסוף המאה התשע־עשרה תינשא לאיש.

שאלתי פעם את סבתא פיני, איך בין המחזרים הרבים שהקיפוה, והיא הכירה אותם אך מעט מדי, יכלה לדעת את מי מהם תוכל לאהוב? היא ענתה לי, שבכל פעם הייתה שוקלת בדעתה, אם תשמח באמת לנשיקה מצעיר זה או זה. נראה שאף אחד מהמחזרים האלה לא עמד במיבחן הדמיוני הזה, עד שבא מן העיר נושהאַזה הקרובה האיש הצעיר, הרציני והחסון, פאל זלצברגר, הסוחר, שקם24 ונשא את יוספינה אפפל.

יוספינה אפל (שומג)

ליאופולד זלצברגר (יאנושהאזה) (יורשי זלצברגר)

מאורשים

האשה הצעירה הסתגלה קל מהרה לסביבה החדשה. אהובה הייתה על חמותה, אולי יותר מכל אחד מאחד־עשר בניה. היא עוררה אליה אהדת כל אדם בהליכותיה הנעימות ובתבונתה הרבה. כן הייתה עוזרת בעסק התבואות של אישהּ, אך עד מהרה קשרו אותה כליל ילדיה, שנולדו ובאו לעולם בזה אחר זה. שניים מהם, עודם פעוטים היו כשמתו. נותרו לחיים הבנות: הבכירה אירמה, אחריה בהבדלי שנים אחדות: עליזה, קטרינה ומנצי. הבית רחב־הידיים מלא המיית־ילדים; העסק פורח יפה, “אבא” נוסע מדי שבוע אל הבורסה בווינה, הוא סוחר התבואות המכובד והאהוב ביותר בסביבה. הכול מוקירים את יושרו, פיקחותו והבנתו בעסק. לאט־לאט הולך ונעשה בית זלצברגר מרכז לא רק לקרובים הרבים, כי אם גם למשכילים היהודים שבמקום: הם באים לטכס עצה או לבקש עזרה, ואוזן קשובה להם תמיד.

ההרמוניה של חיי המשפחה נמשכת ללא הפרעה, בפשטות, אך בשלווה ובנחת. ערב ערב קוראים כאן יחד את הסיפורים הקלסיים, וסבתא פיני משתאה לא אחת להשכלתו הרבה של אישהּ, שרכש לו בלימודיו בווינה. אך לא הספרות בלבד מעניינת אותו; איש רב־צדדים הוא, – חושבת אשתו בהקשיבה לדבריו, – כל ענפי האמנות מושכים את לבו, וביחוד המוזיקה.

הילדות לומדות בבית־הספר העממי היהודי שבמקום; הגדולות יותר לומדות באורח פרטי בבית־הספר התיכון. הן לומדות עוד גרמנית, צרפתית ואנגלית, ומנגנות בפסנתר. הן מתלבשות בפשטות רבה. עקרון הסבתא פיני בחינוך היה: על הילדים לסגל לעצמם את הפשטות ואת הענוותנות. בעקרון זה דגלה גם בימים שמצבה הכלכלי היה מרשה לה בהחלט להוציא כסף רב.

חולפות השנים. סבתא פיני בת 38, סבא פאל – בן 54, הבת הבכירה בת 17 והצעירה ביותר עודנה בת 5, כאשר מאורע בלתי־צפוי מטיל את צלו השחור על המשפחה. ראש המשפחה מתעלף במשרדו. הסתיידות העורקים, בצורה קשה, קובע הרופא הווינאי. מנוחה ומרגוע, עליו לחוס על עצמו. אך לשווא הכול. כוחו הולך ותש. בחודשים האחרונים הוא מרותק כל הזמן אל המיטה. הדאגה מטרידה אותו: מה יהיה על אשתו שנושאת בקרבה את הילד החמישי.

ב־15 באוקטובר 1905 בא הסוף: פאל זלצברגר שבק חיים לכל חי. אירמה הבכירה היא המבינה את גודל המכה – אולי הייתה גם הקרובה ביותר מכל הבנות אל אביה – השאר יודעות רק שדבר־מה נורא קרה. ב־18 בחודש הובא האב למנוחת־עולמים. לאחר הלוויה, בו בלילה, נולדה בתה החמישית של סבתא פיני, שנשאה את שם האב המנוח: פָליקה.

ובימים הבאים: אבל כבד, חמש בנות, עסק גדול – אף גבר חזק ביותר היה נושא את כל הנטל הזה בקושי. האשה בת ה־38 עושה במרץ מפליא: מגדלת את בנותיה ומנצחת על העסק.

פליקה הקטנה גדלה ומתפתחת: זו היא ילדה פיקחית, נחמדה וחביבה, נחמת המשפחה ושימחתה. סבתא פיני יכולה להקדיש לה זמן מועט בלבד. אירמה, הבת הגדולה והרצינית והנבונה, היא המחנכת אותה. רבים הבחורים המחזרים אחרי אירמה ולבסוף נופלת הבחירה על עורך־דין מאוי־וידק, הד“ר פליקס ברטה, שהיה בא ליאנושהאזה לביקור מפעם לפעם. בת 21 היא בעוזבה את בית הוריה. הקטנות נפרדות ממנה כמו מאם קטנה; סבתא פיני מאבדת בה את היד התומכת. הנישואים לא עלו יפה. ברבות הימים נהיים היחסים מורעלים ואירמה, ברוב ייאושה, מחליטה לעזוב את אישה. עם שתי בנותיה היא שבה אל אמה. בבית חסרים עתה פני אחת האחיות, קרן אור השמש, נחמת המשפחה, פליקה, מתה ב־1921 באדמת. אך לשווא תחפש אירמה גם את עליזה, את מבטה החביב והעליז של ה”בת הגדולה“, השנייה בתור. זה שנה שהיא אשת הד”ר סטפאן שש, שהוא גם דודנה.

בבית ביאנושהאזה נותרו איפוא עם סבתא פיני רק קטרינה ומנצי. עתה שבה גם אירמה עם שתי פעוטותיה: קלרה ואווה.

בפעם הראשונה מאז מות האב הייתה עתה לסבתא פיני ההזדמנות להקדיש עצמה לביתה ולמשפחתה. את העסק חיסלה עוד ב־1913; הרופאים מייעצים לה לנוח, כי ההתרגשויות הרבות השפיעו על לבה. היא מוותרת איפוא על העבודה המפרכת [בעסק] ומשקיטה את תשוקתה לעבודה בעבודות הגן, בריקמה, במשק הבית. קיץ 1914 מבלה המשפחה יחד בבלטון־פורד. כאן באה קטרינה לידי היכרות עם עיתונאי25 צעיר, בלה סנש. איש לא העלה על דעתו, ופחות מכל היה עולה הדבר על דעת שני האנשים הצעירים, כי זה ה“ילד” העליז, בעל ההומור המבריק, הוא אשר ישא לו את קטרינה לאשה.

בקיץ ההוא פרצה מלחמת־העולם [הראשונה]. סבתא פיני, שזו דרכה תמיד להשתתף בכל עבודה של גמילות־חסד, לוקחת על עצמה תפקיד חשוב בבית־החולים של הצלב האדום. אירמה וקטרינה גם הן אחיות רחמניות מתנדבות. את ימי הקיץ מבלים בבלטון־פורד והם הגיוון היחיד בארבע השנים השוממות של החיים ביאנושהאזה. הבנות, קטרינה ומנצי, קצה נפשן בחיים האלה. בגללן, בעיקר, נפרדה סבתא פיני מהבית הישן, מן החצר, מן הגן, מהאנשים, מהקברים, ונתנה את נפשה לתמורה הגדולה: ב־1918 עלו כולם לגור בבודפשט, עיר־הבירה, והמשפחה משתכנת באחת החווילות בשדרות דבּרוּ בבּוּדה. בינתיים נהפך ההון העצום (שנשאר לסבתא אחרי חיסול העסק) שהמירוהו במלווה מלחמתי, לנייר חסר־ערך. אחרי רוגזות המשטר הקומוניסטי והריאקציה שלאחריו נותרו רק חורבות העושר. באותו זמן נעשה מצבה של אירמה קשה יותר ויותר; פליקס אינו מסכים לגירושים ודורש בתוקף שאירמה והבנות תשובנה אליו. אחרי היסוסים רבים נכנעת אירמה לדרישתו. אולי לא אפריז אם אומר: היא הקריבה עצמה למען בנותיה.

ועוד בשנת 1919, בא חתן חדש למשפחה – זה האיש ה“בוהמי”, הסופר בלה סנש. סבתא פיני אוהבת לאין־קץ את האיש הצעיר הזה, בעל הרוח הטובה, שכולו נפש. והוא – אם אפשר לאמור זאת – אוהב אותה עוד יותר. והיה זה מובן, כי הלא שניהם מאותם האנשים הנדירים שיכולים לרכוש לב כל אדם. קטרינה ומשפחתה עברו לגור יחד עם סבתא פיני, ונשארו יחד עד קץ ימיה.

הבת הקטנה מנצי, בעלת השכל החריף, המשכילה והלגלגנית במקצת, נישאת לדודנה, פרנץ קוּבץ', שלא היה משכיל כמוה, אך איש אמיד. האיש, בעל אחוזה, לוקח את הנערה שנועדה לחיי העיר אל החווה, ולתימהון הכול נגלה כי מנצי עומדת איתנה גם כבעלת־משק. אם סבתא פיני תבקר אצלם בקיץ, התמצא שם חיי משפחה מאושרים? – אינני יודעת.

בשנות ה־20 עוקבת סבתא פיני לא רק אחרי גורל בנותיה וחתניה ומקילה עליהם באהבתה: גם שיבעה נכדים קטנים מביאים שימחה וחרדה כאחת. לכל אחד מן הנכדים שמורה מסבתא פיני מנה מטוב־לבה ומאהבתה. אך גדולה ביותר מנת־חלקם של גיורי ו“אֶניקו”, הלא הם סמוכים תמיד אל חיקה של סבתא פיני.

ב־1927 מת בלה, וסבתא מרגישה בתפקיד הגדול המוטל עליה: להיות לסעד לבתה במידה רבה יותר וטובה יותר מאשר עד כה. את הדאגה לחינוך שני הילדים וכן שאר דאגות היא חולקת עם בתה. אכן, החום והטוב השופעים מלבה מגיעים גם אל זרים. מי שמדבר אתה, לוּ אך פעם אחת בלבד, מוצא נחמה והקלה, וזכור יזכור את חביבותה גם לאחר שנים.

ב־12 במאי 1937 מלאו לה 70 שנה. הפרח החביב עליה ביותר, חבצלת האביב, ממלא את כל העציצים, וקרובים ומכרים, מקרוב ומרחוק, באים ומברכים אותה באהבה. אך רבים מבחינים כי מבעד שערותיה הלבנות מביטות עיניה לאות יותר, רופסות יותר מאשר לפנים.

בתחילת הקיץ היא אצל מנצי. היא מתקנת את הלבנים הקרועים, שנערמו במשך השנה, ועוזרת לבתה העסוקה בכל מה שידה מגעת. משם היא עוברת לדומבוואר, לעליזה – כאן קטרינה ואניקו, שבאו לקייטנה. אך לא ארכו ימיה שם. מיחושי גרון מפילים אותה למשכב. מה הייתה מחלתה – אינני יודעת. הרופאים לא ראו ברורות. שני ימים נשאה במכאוביה. ב־28 ביולי – וסבתא פיני איננה עוד.

הלווייתה בדומבוואר והעברתה לבית־הקברות ביאנושהאזה, אינן נוגעות לחייה־היא. אך חלק מחייה הם ההרהורים הרבים שאנו מהרהרים בה. כמה שורות מן המחזה של מטרלינק “הציפור הכחולה” עולות בזיכרוני: “מתינו שבים לחיות שעה שאנו מהרהרים בהם.” סבתא פיני היקרה, לעתים קרובות מאוד אנו מקימים אותך לחיים, בזוכרנו אותך בדיבור ובמחשבה בביתנו, בבית־הקברות – דברייך, דמותך עולים לפנינו; והנה הקימותיך לחיים גם אני, עתה בכותבי על חייך, ועוד ישיבך לחיים ההוא אשר יהרהר בך בקוראו את השורות האלה.

[1938]



  1. ראשית יומנה – מגיל 13. מקטע זה ועד 18.6.1939 נכתב היומן הונגרית. אחרי זה, תקופה קצרה, עברית והונגרית לסירוגין, עד המעבר המוחלט לעברית.  ↩

  2. “13.1.18935” במקור המודפס, צ“ל 1935 – הערת פב”י.  ↩

  3. הכוונה לשטחים שנקרעו מהונגריה על־ידי חוזה טריאנון וסופחו למדינות השכנות.  ↩

  4. הופיע בעברית בתרגומו של אביגדור המאירי.  ↩

  5. המערכון מובא בהמשך, בעמ' 167. הוא הגיע לידיו של שלמה אבן־שושן בעת שהכין לדפוס את המהדורה העשירית של “ספר חנה סנש”, אך לא נכלל באותה מהדורה. הוא הובא לראשונה ב“מבפנים” (כרך כ"ח, חוברת 3, אוגוסט 1966 ), על־ידי שלמה אבן־שושן, אשר גם האיר את עיני הקוראים והיפנה לרשימות היומן שבהן הוזכר המערכון. המערכון מוזכר כאן לראשונה, אך הוצג לראשונה בבית־הספר רק כעבור שנה ורבע, בנשף פורים (ראה רשימתה מיום 7.3.38 )..

    בדברי המלבה“ד ב”מבפנים“ כתב ש' אבן־שושן: ”… שלוש מארבע הסצינות נמצאו כתובות גרמנית. הרביעית, האחרונה – הונגרית. אם גם ניתן להניח שבכתיבת הסצינות, בייחוד הראשונות, היו שותפות חברותיה בבית־הספר, הרי אין ספק כי היא הגתה את רעיונו הכולל של המערכון, יזמה וביימה את הצגתו. בסצינה הרביעית, שהיא ללא ספק פרי־עטה של חנה (משנת 1936!), “הצעת נישואין בשנת 2036”, מפתיעה בפי הנערה בת הט“ו תחזית ההתפתחות הטכנית לעתיד, שהנה היא כבר מתחילה במקצת להתמחש לעינינו. המערכון תורגם לעברית בידי איתמר יעוז־קסט.”  ↩

  6. השיר, בתרגומו של אביגדור המאירי, מופיע באסופת השירים, בהמשך, בעמ' 236.  ↩

  7. השיר, בתרגומו של אביגדור המאירי, מובא בעמ' 237.  ↩

  8. שמה שח הרשימה בעיתון: “אניקו סנש – התקווה הגדולה של השירה ההונגרית”. הרשימה מספרת בעיקר על אביה, בילא סנש, ומקומו בספרות ההנוגרית, וכן על ניצני כישרונה של חנה בתו.  ↩

  9. כאן ניתן תיאור נאמן של כיבוש אוסטריה על־ידי היטלר.  ↩

  10. העיתון הספרותי המקובל ביותר בהונגריה באותה תקופה.  ↩

  11. Nem, nem soha— לא, לעולם לא! זו הייתה הסיסמה של האירידנטה ההונגרית: לעולם לא נסכים לחוזה טריאנון!  ↩

  12. “ידועת” במקור המודפס, צ“ל: יודעת – הערת פב”י.  ↩

  13. המערכון מופיע בחלק האחרון של היומנים – הערת פב"י.  ↩

  14. סלובקיה הייתה שייכת פעם להונגריה.  ↩

  15. “אבל מרות זאת” בטקסט המודפס, צ“ל כנראה: למרות זאת – הערת פב”י.  ↩

  16. שבט הונגרי בטרנסילבניה.  ↩

  17. המלים כתובות עברית כך בגוף יומנה.  ↩

  18. נאום ב“חוג לתנ”ך“ [מעיזבונה, שם מופיע בשם ”מחשבות לביסוס הציונות"].  ↩

  19. המכתב נכתב בעברית. נמסר לידינו על־ידי הנהלת בית־הספר החקלאי בנהלל.  ↩

  20. עד כאן נכתב היומן כולו הונגרית. מכאן ואילך מתחילה חנה לכתוב עברית והונגרית לסירוגין. הקטעים שנכתבו במקורם הונגרית סומנו בסוגריים, ליד התאריך.  ↩

  21. בגוף היומן מועתק כאן השיר “משחק־ערב” בהונגרית.  ↩

  22. זו הרשימה האחרונה ביומנה של חנה מן הגולה. כעבור ימים אחדים יצאה את הגולה לעלות ארצה. אף הרשימה “על משפחתנו”, המובאת להלן (בתרגומו של עמוס בן־אורי), נכתבה על־ידי חנה זמן קצר לפני עלותה ארצה.  ↩

  23. “סבתי וסבתי” במקור המודפס, צ“ל: סבי וסבתי – הערת פב”י.  ↩

  24. “שגם…” במקור המודפס, צ“ל: שקם – הערת פב”י.  ↩

  25. “עיתואני” במקור המודפס, צ“ל עיתונאי” – הערת פב"י.  ↩