מועטים מאד הם הרשמים שנשארו בספרותנו התלמודית והמדרשית מחיי האשה העבריה במאות הראשונות שאחרי חורבן הבית. אמנם לפעמים יכולים אנו להכיר מאיזה מאמרים נגטיביים, שהיו בזמן ההוא, נשים שאזרו חיל לעלות מתוך הסביבה, שהשתדלה תמיד לטשטש את צורתן העצמית, ולהתחרות עם הגברים גם בידיעת התורה. מאמריו העזים של ר' אליעזר בן הורקנוס, שהיה גדול בקנאותו למסורת, ובכלל למשטר הישן והמקובל, מעידים שהיו בזמנו איזו נשים שדרשו לעצמן זכות ללמוד תורה, כמו שישנה לגברים: “יִשָׂרְפוּ דברי תורה ואל יִמָסְרוּ לנשים!” החליט ר' אליעזר1. מתוך הטון של דבריו ניכר שהיו בזמנו אשה או נשים, שהתפרצו ללמוד תורה. וכן מאמריו: “אין חכמה לאשה אלא בפלך”2; ו“המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”3.
ואמנם מצינו אשה אחת, שחיתה בדור הסמוך, בימי גזרת אנדריאנוס ואחריהם, שהצטיינה בעוז רוחה וגם יצאה מן הספֵירה המצומצמת, הגובלת את האשה, ועלתה בידיעת התורה להיות כאחד מבעלי ההלכה. זו היתה ברוריה (? Valeria) בתו של התנא הקדוש ר' חנינא בן תרדיון ואשתו של ר' מאיר, שמצינו אותה באה במחלוקת עם אחיה בדבר הלכה של טומאה. וכשהציעו הדברים לפני ר' יהודה בן בבא, אמר: יפה אמרה בתו (של ר' תרדיון) מבנו4. מזה שהיא למדה וידעה בהלכות טומאה וטהרה —שכבר לא היתה בהן כל כך דרישה מעשית רבה, אחרי חורבן הבית, — אנו יכולים להבין, כי גדול היה כוחה בשאר ההלכות שהיו דרושות לחיי ההוה. בבבלי נשמרה אגדה מוגזמה (כדרך האגדות שנתגלגלו ועברו מארץ־ישראל לבבל) שברוריה דביתהו (אשתו) של ר' מאיר למדה שלש מאות הלכות ביום משלש מאות מורים, ואת ספר יוחסין (באור לדברי הימים) למדה בשלש שנים ועדיין לא יצתה ידי חובתה5. מכל זה אנו רואים שברוריה היתה חכמה גדולה בכל מקצעות התורה.
כגדולתה בתורה כך היתה גדולה במדותיה התרומיות. אמונתה הגדולה בהשגחה האלהית הרימה אותה מעל להאהבה הטבעית שיש בלב האם לבניה, ויחד עם זה היתה מסורה לבעלה בכל נפשה. האגדה מספרת, כי פעם ביום השבת, בשעה שר' מאיר ישב ודרש בבית המדרש, מתו פתאום שני בניה במגפה, והיא העלתה אותם אל העליה, והשכיבתם במטה, ופרשה עליהם סדין. לאחר תפלת מעריב שב ר' מאיר הביתה ושאל: היכן הם הילדים? השיבה ברוריה: הלכו להם. נתנה על ידו כוס להבדיל. שוב שאל ר' מאיר? בני היכן הם? והיא שוב השיבה, שהלכו אל השכנים. היא הציעה לפניו את השלחן, והוא סעד וברך, אחר כך פנתה אליו ברוריה: רבי, שאלה יש לי לשאול: אחד הפקיד על ידי פקדון, היום הוא בא ובקש את פקדונו, האחזירנו לו? ענה ר' מאיר: מה את שואלת, בתי? וכי שאלה היא זו שהמקבל פקדון צריך להשיבו? לקחה אותו בידו והעלתה אותו אל העליה והראתה לו את שני בניה שוכבים במטה מתים; התחיל ר' מאיר לבכות, וברוריה אמרה לו: מה רבי בוכה? בעל הפקדון בא וקבל פקדונו, וכי לא כך נאמר: ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך6.
עדינות רוחה נשקפת מתוך מעשה זה: היו שכנים רעים לר' מאיר שהיו מצערים אותו ור' מאיר בקש מהקב"ה שימותו. אמר לו ברוריה: מה דעתך משום דכתיב (תה', ק“ד ל”ד): יתמו חטאים מן הארץ? מי כתיב “חוטאים” — חטאים כתיב (היא דורשת חַטָּאִים=חֲטָאִים). ועוד ראה מה כתוב בסוף הפסוק — “ורשעים עוד אינם”, כין שיִתַּמּוּ חֲטָאִים (ממילא) “ורשעים עוד אינם”. התפלל עליהם שיחזרו בתשובה ולא יהיו עוד רשעים7.
היא נכנסה בשיחה פילוסופית עם נוצרי אחד (“מינא” לפי כתב יד מינכן) שאמר לה: כתוב (ישע‘, נ"ד א’): רני עקרה לא ילדה. משום דלא ילדה רני? אמרה לו: שוטה! ראה מה שכתוב בסוף הפסוק: כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'. ומה שנאמר “לא ילדה” פירושו, שלא ילדה בנים לגיהנום כמוכם8.
בדעתה את יתכונותיה היתה ברוריה מלאה התמרמרות נגד המאמרים המשפילים כבוד האשה ובכלל על הריגוריזם הקיצוני. ופעם כשפנה אליה ר' יוסי הגלילי בשאלה: איזה הדרך ללוד, ענתה היא בעקיצה של אירוניה חדה: גלילי, שוטה! וכי אינך יודע שחכמים אמרו: אל תרבה שיחה עם האשה? היה לך לומר: “באיזה ללוד” — ודי9.
ברוריה דקדקה באופן הלמוד שילמדו בקול רם, להשמיע לאוזן מה שהפה מוציא. ופעם כשראתה שאחד מהתלמידים קורא בלחישה, בטשה בו ואמרה: הלא כתיב (ש“ב, כ”ג): ערוכה בכל ושמורה. אם ערוכה ברמ"ח אברים של אדם משומרת היא, ואם לאו אינה משומרת10.
נכראה, שרצונה החזק להתרומם למדרגה אנושית שוה עם כל האדם גרמה לה צער גדול ויסורים רבים. רבים לא יכלו סלוח לה בעד העזה שכזו. בכלל היה גורלה טרגי מאד. הוריה נהרגו ע"י הרומאים, ואת אחותה מסרו לקובה של זונות. אחיה, לפי דברי האגדה, יצא לתרבות רעה ונהרג, והיא הצדיקה עליו את הדין. בעלה רבי מאיר גם כן לא מצא קורת רוח ושלוה בארץ־ישראל. גם הוא היה חכם יותר מדי. גם הוא עמד כצור על דעתו ולא שם לבו למה שהבריות אומרים. לא נתרחק מאלישע בן אבויה רבו, גם אחרי שנודע שהוא בגד בעמו, לא חלק כבוד ביותר לנשיאות. ובעד זה היה נרדף כל הימים, עד שהיה אנוס לצאת מארץ־ישראל ולקבוע דירתו בבבל.
ואולי זו היתה הסבה שהאגדות נתחלקו: יש מהן שמרבות לספר בשבח ר' מאיר וברוריה ויש שמספרות בגנותם. וסוף סוף אנו יודעים, שהחכמים לא קבעו הלכה כר' מאיר וגם לפעמים העלימו את שמו וכתבו במקומו “אחרים אומרים” (לפי דעת אחדים רמז שהיה תלמיד לאלישע בן אבויה, שנקרא גם בשם “אחר”).
ונמצאה עוד אגדה, שברוריה היתה לועגת למה שאמרו חכמים “נשים דעתן קלות”11, ור' מאיר אמר לה שסופה להודות באמתותו של מאמר זה. מה עשה? פקד על אחד מתלמידיו לנסותה לדבר עברה, והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה, חנקה עצמה ור' מאיר ברח מבושתו12.
זוהי אגדה, שבודאי אין לה כל יסוד, אלא שבאה להבאיש את זכרונה של ברוריה, שהעיזה לחשוב, שגם לנשים יש דעה קבועה, ואין לזלזל בה.
ומי יודע אם לא מסבה זו כסתה האגדה במעטה חרפה את כל המשפחה של ר' חנינא בן תרדיון, שאת עוון חכמתה של ברוריה נשאו גם הם13…
ומה שנוגע למצב האשה בזמננו עכשיו, נזכרתי בדברי אחד הרביים של זמננו שאמר, כי הכתוב “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” הוא מצות עשה: חייב אדם להוסיף דעת, וממילא להוסיף מכאוב. החכמה והמכאוב יצאו כרוכים מן השמים, ומכל שכן לאשה, שאין לה מחסור במכאובים גם בלאו הכי. אבל אחרי שאין זו מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם הן חייבות בה. תחכמנה ותסבולנה!…