(נטבע בירקון, כ“א סיון תרפ”ב).
כַּכּוֹכָב עָלִיתָ,
וּפִתְאֹם כָּבִיתָ;
וְרַק קַו אוֹרָה
מִנִשְׁמָתְךָ הַטְהוֹרָה
מְנַצְנֵץ בָּאֲפֵלָה
לַעֲדָתְךָ הָאֲבֵלָה.
עברה שנה מעת אשר זאב ברזילי (איזנברג) באביב ימיו נטבע בירקון ומת. ליודעיו ומכיריו עוד לא חדל צער אבדתו.
כשנאבד צעיר סתם מלא כח עלומים, קשה להתנחם, ובפרט צעיר כז. ברזילי.
בן אנשים אמידים בורשה, אינטליגנט מהמדרגה הראשונה (לא עפ"י כמות ידיעותיו אלא על פי איכות תכונתו), דברן מצוין, ועל כל אלה בעל לב עברי גדול.
בעת שהרבה צעירים אינטלגנטים משלנו לא רצו בעבודה, אלא הסתפקו בדבר עיון בתיאוריות שונות: סוציאליות מחוסרת בסיס (בשביל עם אוירי כעמנו) או ציוניות חִוֶרֶת, מחֻסרת דמים, וחשבו שבזה יצאו ידי חובתם חובת יהודי אידיאלי, ויכולים כבר לטפח על כרסם ולומר: שישו, בני מעי, שישו!…
ברזילי לא הלך עמהם. הוא ראה שבמעשי האינטליגנטים הללו צפונה שוב צרעת הפרזיטיות הנושנה, המכלה את כל תאי הויָתנו. לא בספרים ולא במאמרים ולא בשירים ולא בנשפים ולא בחגיגות ולא בדרשות מסוג זה או מסוג אחר יקום עם, אלא בעבודה גופנית ויוצרת. ההשתמטות מעבודה גופנית ויוצרת, עבודת כפים, וההתמכרות לעבודות קלות ולשיחות בטלות (ואפילו יפות), הן הן בעוכרנו. כל אחד שואף להיות “פריץ” במובן זה או במובן אחר ומתחכם בכל מיני התחכמויות שלא לעבוד עבודת כפים.
וזאב ברזילי אמר: האינטליגנט צריך לעזוב את פרנסותיו הקלות, יחדל מהיות פרזיט, אלא יכנס לחברת העובדים ויעבוד עמהם ביחד עבודה גופנית יוצרת, מבלי להתפנק. אמנם בחוץ־לארץ לעולם לא יגיע היהודי למשאת נפשו זו, מפני שאין בסיס תחת רגליו, ובשביל זה ביחוד דרושה לנו ההתישבות בארץ ישראל. הטעמים האחרים טובים הם רק כשיש העיקר.
ולפיכך עלה ברזילי לארץ ישראל. ולמרות שהיה צעיר מפונק, “אמון עלי תולע”, בחר כאן בעבודה קשה ויהי מה!
וכשגופו הענוג והעדין לא היה יכול לנצח את הקושי שבעבודה, חלה וישכב איזה שבועות ב“הדסה”. ובקומו מחליו ואי אפשר היה לו לשוב לעבודתו הקשה, קבל עליו עבודה משרדית, שעבד בה כדרכו בהבנה ובמסירות. אבל מיד כשהרגיש כי הבריא, עזב את המשרד, כי לא בזה ראה את תכלית חייו, ונתחבר לקבוצת הבנאים בשכונת בורוכוב, ששם עבד עד יום מותו.
שמעתיו פעמים אחדות מדבר באספות: עיניו לוהטות, מפיצות רשפים, דבורו שוטף ועז, ומתוכו נראה גם פקחיות מעשית. הפקחיות שלו היתה תמיד לכלי שרת בידו להוציא לפעולה את האידיאל שאליו נשא נפשו. זו היתה פקחיות אידיאלית שאינה מצויה בשוּקנו…
ואולם אם קצרים היו ימיו, הוא הספיק להתוות את הדרך, וחבריו בה ילכו ולא יכשלו.
* *
ישנם בינינו סוציאליסטים (בודאי במספר מועט), החושבים שאין בין בעלי הרכוש המנצלים ובין העובדים המנוצלים, אלא שהמנצלים רוצים עד כמה שאפשר לתת לעובד פחות ולקבל ממנו עבודה עד כמה שאפשר יותר, והעובד המנוצל רוצה להפך: לתת עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר.
רק בזה נבדלו שני המעמדים זה מזה ולא יותר. ולפיכך אין לו לעובד, ולא צריך שתהיה לו, מטרה אחרת אלא להיטיב את מצבו הכלכלי, ולא שום שייכות למטרות אחרות ולטובת הכלל…
אכן, אם דברים שכאלה נשמעים מפי “בעלי נכסי דלא ניידי”, זה מובן וטבעי. “בעל נכסי דלא ניידי” רואה בהתחרות חפשית זו לא רק זכות משפטית, אלא גם התגשמות של אידיאל החרות: יתפוש כל אחד בגרונו של חברו, וכל דאלים גבר – “עלמא דחירו!”
אבל כשאנו שומעים דברים שכאלה יוצאים מפי סוציאליסט כביכול הם פשוט מעליבים. הם משפילים את ערך הסוציאליות, שהיא אידיאל אנושי, ומעמידים אותה בשורה אחת עם הפרינציפ של “בעל נכסי דלא ניידי”, שגם הוא חושב לעיקר העיקרים את הטבת מצבו הכלכלי.
למי שיש עינים פקוחות ולב לא מטומטם הוא רואה בשאיפת העובד בכלל וביחוד העובד העברי בארץ־ישראל לא רק רצון להיטיב את המצב הכלכלי של העובד – אכן גם זה דבר חשוב, כמו שנאמר להלן – אלא הרמת קרן העבודה, הרמת הערך האנושי שבעבודה. כל אדם חייב לעבוד עבודה כשרה ויוצרת. ומי שאינו ניזון מעמלו הכשר, הריהו טפיל ואינו אדם כלל. הרי שעצם העבודה הכשרה היוצרת כשהיא לעצמה ערכה גדול מאד וחובה אנושית שאסור לזלזל בה ולהעריך אותה בפרוטות, שרגילים לקבל בעדה בשוק. כתיבת התורה משתלמת בפשיטי דספרא, אבל התורה בעצמה חשובה לאין ערוך מכל הזוזים שמשלמים בעד כתיבתה.
תקות העובד היא, שכל האנושיות – וביחוד עם ישראל – יהיה כלו לעם עובד. “ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. הטפילים המתפרנסים מעמל אחרים יסופו מעצמם, כי כל אחד יחשב לבושה ולחרפה אם אינו עובד עבודה כשרה. זוהי תקותנו ולזה אנו שואפים.
ובהתאחדות הפועלים אני רואה לא רק התאחדות לשם מלחמה בעושקי שכר העובד – אף־על־פי שבלי זה, כמובן, אי אפשר – אלא התאחדות של אחוה, של חסד ורחמים, של עזרה הדדית. זוהי לא התאחדות צבאית בשביל הנפת חרב, לא התאחדות של “בעלי נכסי דלא ניידי” וכל מיני טרוסטים, אלא התאחדות של אהבה ורחמים – אידיאל אנושי טהור ומרומם את הנפש.
וביחוד גדולה ורוממה היא העבודה של העובד העברי בארץ־ישראל. כאן מלבד אלה הרעיונות המשובחים שאצורים בתוך חובת העבודה הכשרה, היוצרת, יש עוד אידיאל גדול של תחית עם תרבותי עתיק על אדמת אבותיו.
הבוגדים שלנו, היבסקציה שברוסיה, מלעיגים עלינו. הם, האוחזים בכנף בגדו של הפרוליטריון הרוסי שהממשלה בידו, חושבים שמותר להם לעַפֵּר בעפר נגד כל אלה שיש להם צרכים רוחניים, ושכל זמן שהצרכים הרוחניים אינם מתמלאים, אינם יכולים להסתפק כמוהם בַּפַּיוֹק (מנה – naek) שהם מקבלים בעד עבודתם היפה – להעליל על הציונים. אולם העובד העברי בארץ־ישראל לא יֵחָת מהמלעיגים עליו. לבו לב טהור ונאמן. הוא מכיר בעומק נפשו שהוא בן לעמו ונכון למסור את נפשו בעד תחיתו. והוא יבוז בשאט נפש לכל אלה שיבואו להוריד את ערך האידיאל הזה לבקש הטבה חמרית.
אמנם הטבת הכלכלי של העובד הוא גם כן דבר גדול וחשוב מאד. אינה דומה הטבת המצב הכלכלי של העשיר שאינו מסתפק בריוח של חמש לירות ליום ומבקש עשר לירות ולא איכפת לו אם יקבלן מזיעת העובד ומדמו. הטבת מצב הכלכלי של העובד היא שאיפה לא חיי מותרות, אלא לחיים אנושיים, שיהיה בו כח לעבוד ושלא ירד למדרגת בהמה שאין לה בעולמה אלא מעט מהמספוא שבאבוס ועבודת פרך כל הימים.
כן, הטבת המצב הכלכלי חשובה מאד אבל לא זהו העיקר.
למופת יכולים לשמש לנו חיי זאב ברזילי ז"ל. כלל לא לשם הטבת מצבו הכלכלי הוא בא לארץ־ישראל, לעבוד בחמר ובלבנים. הוא היה בן עשירים מפונק, חכם ומפותח ויודע היטב להבחין בין טוב לרע. אבל בו היתה רוח יתרה ולב עברי. הוא ידע שצריך סוף סוף להפוך את עם ישראל העוסק בגולה בסחרנות לעם עובד בארצו. הוא בקש להרים את קרן העבודה, את קרן עם ישראל. את קרן תרבות ישראל. ועלה לארץ־ישראל לעשות חובתו במסירות נפש ממש, מבלי לחשוב חשבונות הפרוטה.
וכך עושים ויעשו כל אלה הבנים הנאמנים – הסוציאליסטים שיש אלהים בלבם ונפש יהודית.