אגרת מאה ושלשים ושלש    🔗

[להזק"ן]

ידיד לבי, עודי באבי, וכל עוד רוחי בי!

צנת שלג אחזתני בשבוע העבר וכצנה תעטרני עד היום. עד היום ראשי עלי ככרמל בים, עיני ברכות בלי חשבון ואפי כמגדל הלבנון צופה פני תהום. עד היום קשה עלי למשוך בשבט סופרים על הגליון, אפס כי עצור במלין לא אוכל אחרי הודיע¹ אשתי אותך במכתבה שלשֹׁם כי החליתי, פן תדאג לי. לא אוכל הבין איככה² אבד מכתבי אליך, ואנכי שלחתיו ביד משרתי ביום (ג') [ד‘] 30 נאָיאַבר בערב ועמו יחד מסרתי לו מכתב קטן לילדינו הנאהבים אשר בו הודעתים כי אבוא אליהם ביום ה’, א' דעקאַבר, לארוחת הצהרים. המה קבלו את מכתבם ואתה לא קבלת את מכתבך! במכתבי ההוא הודעתיך על פי בקשת בננו מקס את אשר תדע אתה מפי אשתי כי פקד ה' את בתנו לתת לה הריוֹן. וכבר שמעת כי ההרה טובה ובריאה וגם הגבר ההורה שמח וטוב לב בגבורתו. יתן לה ה' כח ועצמה ובאברתו יסך לה בבֹאה עד משבר.

במכתבי ההוא היו עוד דברים אחרים אשר לא אזכרם כעת, אבל אזכור כי היו דברים של מה בכך. שמה נתתי לך ברכה בשם ידידנו מיכל גאָרדאָן המודיע לי פרטי מעמדו, כי זה מקרוב פתח לו בית מסחר באחת הערים הקרובות לעיר מושבו בתחלה, ויבקשני לערוב אותו לטוב פה באחת הפֿאבריקען לקבל סחורתן בקומיסיון וכן עשיתי. בתשובתי אליו הודעתי לו את כל אדותיך כאשר שאל. שאלני ג"כ מדוע לא ישמע קולך בין סופרי ישראל בדפוס, ועל זה ספרתי לו את משאנו ומתננו בענין זה בשנה העברה ושלחתי לו את שירך.

השיר אשר הזכרת במכתבך האחרון לא נמצא בו, ובלי ספק שכחת להסגירו. שלחהו נא אלי אותו ואת כל אשר כתבת ואדעה מה אעשה בהם, וביחוד אם בחרת נשואיהם מעולם העשיה ולא מעולם הדמיון ואצילות.

הנער פ. מש. הוא אחד מהמון נערי בני ישראל האֻמללים השמים פניהם אלינו במכתביהם לבקש עזרה או לדרוש עצה מה יעשו בחייהם ואיזה הדרך יבחרו למו להגיע לאיזה תכלית ומטרה. האֻמללים ההמה, מהם בעלי אשה ובנים ומהם בחורים שהגיעו לפרקם, מתאוננים מר על קשי יומם, על אבותיהם המולידים אותם אשר הצגום בעירום ובחסר כל על אם הדרך ויאמרו להם לכו באשר תלכו. לנאקותיהם תצילנה אזנים ותדמענה עינים. בראשונה הייתי שם את בקשותיהם לפני הועד; אבל אנשי הועד לא יוכלו לעזור להם, כי כבר אבד עליהם כלח מבוא בבתי הספר, וישיבו פניהם ריקם. ואנכי המדבר עמהם בכתב מחמלתי עליהם אנהלם לפי דעתי בעצות מרחוק, ככל אשר יתן אלהים אל לבי. אחד מהם היה גם פ. מ.. מעודי לא ראיתיו ולא יכלתי לשפוט על כשרונותיו; אבל אזכור כי ממכתבו נראה לי כי שאָר רוח לו על הנערים אשר כגילו, כי דבר דבר על אפניו ולא בא בלהג הרבה וברב ענין; על כן יעצתיו ללכת לעיר הקרובה אליו, למיטוי, ואם יעיד עליו ה' פוכֿער כי ברכה בו, אשתדל לעזרתו. ומדי עברו דרך ריגא עצרתו אתה ותדאג לאחריתו. והוא הודיעני את זה תיכף בלב מלא תודה וברכה לך. והנה אם יש תקוה לאחריתו אם אָין – לא אתה הערב בדבר ולא עליך המלאכה לגמור, בין כך וכך דבר טוב עשית ואין לך להתחרט על זה.

הרבה נצטערנו אני ואשתי על הבשׂרה הרעה כי גברה מחלת בתך מ. עליה. ה' יחלימה ויחזיקה וישלח לה רפואה שלמה. גמרנו לבלי הגד מזה דבר למקס ולמיננה אשר גם אתה בלתי ספק מכסה מהם הדבר. אבל הגידה נא לי היש בריגא רופאים מומחים ונבוני דבר? אולי טוב ונכון כי תעלה לדרוש ברופאי עיר המלוכה? הועץ נא ברופאיך והשיבני דבר.

היום ביום א', י"א דעקאַבר, מחכים אנחנו לביאת ילדינו אלינו לאכול אתנו בצהרים.

היה שלום וברכה אתה וכל אשר לך; ה' יעיר אליך ושלם נוה צדקך; כי איש תמים דעות אתה ועולה לא נמצא באהלך ואֵל הסיר משפטך ושדי המר לך מאד, על כן עליו להשיב שבותך ולהשגיח אחריתך.

ידידך הדבק בך בבשר וברוח

יל"ג.

11 דעקאַבר 77, [י“ז טבת תרל”ח] ספ"ב.

 

אגרת מאה ושלשים וארבע    🔗

[להנ"ל]

ידידי!

אינני יורד לסוף דעתך בשירך אשר כתבת. כפי הנראה תרמוז במלות “העיר המזרח” על הגלוֹת דת משה מסיני והעננים מצפון ומים המה התלמוד ונושאי כליו; אם כן הוא, מה ענין ספרד לזה? ומספרד יצאה פילוסופיה וחכמה אמתית לכל בני ישראל ויותר טוב לכתוב צרפת תחת ספרד, כי מצרפת באו לנו בעלי התוספות והבאים אחריהם ובמונפוליר ובפאריז היה מקום הרשע במחלוקת החֹשְכים כנגד הרמב“ם ז”ל ושטתו. אבל אולי כונה אחרת צפונה בשירך ואני אוציא כחי לבטלה בהשערותי; וזה משחתי בי מעודי כי לא אוכל למצוא חידות ולפתרן. שירך הוא מן הבינונים, בשנים שלשה מקומות התויתי תו והעירותי עליו והנני משיבו לך בזה; אם תאמר להדפיסו תשלחו ל“הבקר אור” המתחזק לצאת מחדש, כי השחר – לא ידעתי מה היה לו, וזה ירחים שמונה לא קבלתיו ולא מצאתי מסמאָלענסקי מענה על כל מכתבי.

אנכי עוסק עתה ברגעי הפנאי בשירי “שני יוסף בן שמעון” מעין השיר קוצו של יו"ד וכמתכנתו. כבר אמרתי לך במכתבי הקודם, כי מדי דברי במיכל גאָרדאָן שלחתי לו את שירך בימי החרף העבר אלי ושירי אליך; וראה זה קבלתי אמש מכתב ממנו ובו שיר קטן (סוניט) כעונה לעומתנו. הנה הוא רצוף בזה. אבל לצחוק הוא בעיני כי בכל השירים האלה אנחנו בנפשנו, אני ואתה, המה נושאי השיר. יראו זרים וילעגו לנו.

בימים האלה הגיעו לידי חוברות אחדות ממ“ע קטן היוצא (או יָצָא) לאור בוויען בשם האמת. סגנון לשונו ודרך הלוכו בדעותיו ישרו בעיני מאד, ומאשר אין ספק בעיני כי אתה לא ראית אותו הנני שולח לך את החוברת הראשונה ע”י ק"ב, כי ידעתי כי יישר בעיניך גם אתה. בכלותך לקרוא בו השיבהו לי בדרך אשר בא, כי לא לי הוא.

בביתי אין חדש. לי ולנפשות ביתי ולבנינו הנאהבים שלום וטוב. אמש היתה אשתי ובתי הצעירה אצלם, ומחר המה עמנו לעת ערב.

שלום לך ולאשר אתך כנפשך שבעך ובנפש אוהבך כאישון עינו

יל"ג.

17 דעקאַבר 77, מוש“ק פ' [ויחי כ”ג טבת תרל"ח].

 

אגרת מאה ושלשים וחמש    🔗

ערב ראש שנה א' תתע“ח לפה”נ, [ח' שבט תרל“ח] פה ק”ק פ"ב.

[להנ"ל]

ידידי היקר!

אני טרם אכלה לקרוא ולהבר את שיריך השנים אשר שלחת אלי עם הספר מיום כ' דעצעמבר והנה יד שלוחה אלי לאמר: אכֹֹֹֹל גם את המגלה הזאת! והנה הוא מכתבך החדש מיום ה' שבט, בו תטעון כנגד טענותי ותשיג על השגותי. והנה בגופא דעובדא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי אם העירותיך שעוף הפורח איננו על טהרת לשון ספרי התנ"ך, עשיתי זאת על דעתך, בידעי כי טהר שפתים אתה ובמלות לשון סורסי לא תשתמש, לא ישמעו על פיך. ואני בעניי, הלא ידעת, איש טמא שפתים אנכי, מכל מקצעות שבתורה אנכי מגבב דברים להרחיב לשוני, ומכל הרבנים והפיטנים אנכי לוקח לשונם ואנאם נאום; ואיככה אפסול אותך במומי? האני המוליד ועצרתי?! וכן מה שרשמתי “ים ונגב” במ' “ים ודרום”, “התלקח כמדורה” במ' “הן נהפך למדורה” עשיתי לא לעכובא כי אם להעירך על האפשרית³ למלאת המשקל שלא בדוחק ומבלי השתמש במלות זעירות ויתרות: “הן”, “גם” וכדומה, כפי שאתה עושה, מה שאין הנפש היפה סובלת. ואחרי אשר תקנתי “התלקח” במ' “הן נהפך” ממילא הוכרחתי לכתוב כמדורה במ' למדורה, כמו “ים ישים כמרקהה⁴”; ואם תתבונן היטב תמצא שהדבור “הים נהפך למדורה” איננו עולה יפה ואינו דומה להדבור “השמש יהפך לדם” וכדומה, לפי שהדם והחשך המה מושגים טבעיים והמדורה הוא מושג מלאכותי. אבל סוף סוף גם זה תלוי בטעם ואין חולקין בדברים של טעם.

ואני טרם אשוב להעיר על שיריך הבאים אחרונה אֹמר בדרך כלל כי אין מלאכה כפוית טובה בעולם כמלאכת הבקרת ובפרט בקרת שירים, וזה יען כי בשירים כמעט לית דינא ולית דיינא זולת ההרגש והטעם, ומושגים אלה שונים הם כדעתו של כל אדם לפי שנוי סדר ריסי מחו ודקין שבחכּו. כל משורר מתנבא חזון לבו, ויצר וצר צורה כפי העולה על רוחו, ואין שתי צורות דומות זו לזו ואין שנים מתנבאים בסגנון אחד. אנכי למשל אסטניס אנכי; אֹהב את הנשגב והנערץ; לחכי לא יטעמו שירים אשר יש בהם מלות יתרות למלאת החרוז, ושורות למלאת הבתים, כי אם שירים אשר כל דבריהם כגחלי אש וכל רעיון בהם כפטיש יפוצץ סלע. אבל היש לי צדקה לדרוש כזאת דם מחברי ולבוא במשפט עמו על אשר איננו מדבר בסגנוני? והנה לא אכחד כי בשיריך יש לדעתי מן המגרעות האלה, ונכרו (עליהם) [בהם] עקבות משבַּתֶּיך בשנים רבות; יש מגרעות במלות בודדות, אותן תוכל על נקלה להחליף באחרות; ויש גם במהלך הרעיון ובבנין הבתים, ואציגה בזה לפניך שנים שלשה גרגרים למשל:

א.

"ואני את הים למאֹד אהבתי

מאז לגור על ידו האל הביאני"

שתי השורות האלה צריכות לדעתי תיקון מטעמים אלה: א) המושג “אהבתי את הים” וכן “האל הביאני לגור” לדעתי שניהם אינם מילדי העברים. ב) הקורא אשר לא ידע את תולדות חיי המשורר ודרך הנהגתו בביתו לא יבין את ההבדל בין “על חף הים ישבתי” ובין “מאז לגור על ידו האל הביאני” ויהיה בעיניו כפלעאָנאַזם. ג) הדלת הא' היא בת י' והב' בת (י"ג) [י"ב] תנועות. ד) האם הנטיה לאהוב את הים נכנסה בלבך מעת באת לגור על ידו? הן כל נטיה בלבו של אדם היא לו מתחלת בריתו ואינה תלויה בסבות קלות כאלה. ובכלל, השורה האחרונה מחלשת כח השיר, כי אין צורך לקוראך לדעת מאיזה זמן החלוֹת לאהוב את הים; וטוב במקום כל אלה להבליע כלאחר יד במלה קצרה סבת התעוררות האהבה. וכל זה לדעתי נוכל לתקן אם נשנה ב' השורות האלה, למשל, כזה:

ואני – גאות הים לראות אהבתי

קול נהמוֹ איתן (או: אימה) תמיד הרהיבני… או דומה לזה.

ב.

בחרוז ב‘, כמו שהיה כתוב בידך, לא היה לי לתקן כי אם “הים” במקום “יָם” (בשורה א') כדין יחס הקריאה, ובמקום “ושלל אלפי צבעים” שאינו עולה יפה לזווגוֹ החרוז “צבע רקמתים”. אבל ליפוֹת כח השיר ולהעריצו הייתי מתאר את דמות גלי הים המתנועעים לנגה ברק השמש כדמות להט החרב המתהפכת בידי הכרובים והייתי כותב בשורה ג’ ד' כזה:

פניך להבים כדמות להט החרב

בידי הכרובים שמרי סף השמים

(או: המתהפכת בידי כרובי שמים)

אבל מובן מאליו כי אין אחריות תקון כזה עליך.

ג.

חרוז ג' אינו מצטמק כל צרכו וצריך תקון.

כ' יאנוואר, לעת ערב.

עוד מעט וסקלתני בשיריך, אחי! לא הספיקה לי השעה לכלות מכתבי אשר החלותי שלשום והנה הביאו לי את מכתבך מיום 30 דעצעמבער ויתר שיריך. ואני עברי אֹבד, אנה אני בא ומה אעשה להמון שירים כאלה? האעצור כח לנתח את כלם לנתחיהם ולבדקם בכל פרטיהם ודקדוקיהם? האם לא אכרע תחת משאי? ה' אלהים יעזר לי! הנה אנשים מנערי בני ישראל באים וישבו לפני.

בחצות הלילה.

עיפה נפשי ותבקש מנוח! “עוד מעט וסקלתני בשיריך” אמרתי; ומי יתן ובררו לי מיתה יפה כזאת בבֹא יומי! יסקלוני בשירים ויתלוני (כדין כל הנסקלין נתלין) בצוארי אוהב ורע כמוך! מה יקר המותה בזרועות אהבה והמנוחה בקברות התאוה, נחפה בזמֹרות הזמרה ובפרחי השיר! מעין מיתה כזאת מת נעקראַסאָוו אשר הובלנוהו בסוף השבוע העבר לבית עולמו; עד יום מותו שר את שיריו לבני עמו ובני עמו בלעום כענבים במדבר ויענה ההד לקראתם בכל בתי נפשם, בכל פנות העם. כבוד גדול נעשה לו במותו וביום קבורתו; את ארונו עטרו בפרחים ובכפות דפני, ויסֻכֻּהו בדגלי אהבה! ועל הדגלים חרוזים משיריו הנשאים על שפת לשון ושיחת עם, ועל מקלעות הפרחים שמות מביאיהם מכבדי שמו וזכרו. עטרת פרחים גדולה נשאת על כתף שני תלמידים ועליה כתוב: “לנעקראַסאָוו מבני הנעורים!” ומקלעת פרחים נשאת בידי אשה, לובשת אדרת מגז כבשים כאחת מבנות הכפר, וכתוב עליה: “לנעקראַסאָוו מעם הארץ” וכהנה וכהנה אין ספֹרֹת למו; ואחריו כל אדם ימשוך, ולפניו אין מספר, כלם תופשי קסת ועט, סופרים וחרשים, קוראים ויודעי שמו. וגם אני בתוך ההולכים ומעי המו עלי: הן גם אני דמיתי היות אהיה משורר לישראל כנעקראַסאָוו; גם אני גבּרתי חילי לנתק אסוריהם בקול דברי ולהפיל את החומה המקפת אותם, חומת בבל הרחבה, בחצוצרות השיר. אבל עמי לא ידע, ישראל לא יתבונן; על כן נפשי לא תמות מות שׁרים כנעקראַסאָוו ואחריתי לא תהיה כמהו. לא יסקלוני בשירים ולא יעטרוני בפרחים; טוב לי כי לא ישימו עטרת סירים על ראשי ולא יסקלו באבנים את ארוני. אבל אנה הלך לבי? העת לי לשיח במות ולברור לי היפה בין מיתות בית דין ולי עוד חפץ בחיים ולהחיים חפץ בי, כי עוד לא השלמתי לקרוא את שיריך ולהגיהם כחפצך.

האנשים מנערי בני ישראל אשר באו וישבו לפני, המה נבחרי התלמידים מכל בתי הספר הגבוהים אשר בעיר המלוכה, שלוחים במלאכות חבריהם, לבוא ביום מחר לבית הכנסת להזכרת נשמת הבאַראָן ר' יוסף יוזיל גנצבורג אשר הלך לעולמו בפאַריז ביום ש"ק העבר (31 דעצעמבר). באו וישבו לפני ויבקשוני לספר להם את כל הגדולות אשר עשה המנוח לאחיו לבני ישראל ואם ראוי הוא שיכבדו בני הדור החדש את זכרוֹ. כשתים שעות שׂחחנו, כי קמו גם כנגדו לשטנוֹ, ובכל זאת החליטו לבוא ביום מחר לבית התפלה.

קרוב למוש“ק ז' יאנוואר [ט”ו שבט].

צרכי החיים יאחזו בערפי ויפרפרוני ובמלקחים יקחו אותי מעל המזבח. כל הימים האלה לא יכלתי השב רוחי ולא יכלתי לשוב אליך ואל מכתביך ושיריך. הן אמת כי אליך שבתי לא פעם ולא פעמים, כי גם את ילדינו הנאהבים והנעימים ראינו, ובשבוע הזה שתי פעמים היינו בביתם, כי את מינה אחזה צנה ולא יצאה כימים אחדים מדלתי ביתה החוצה, ובדברי עמם לא ימלט שמך מהיות נשא על שפתינו פעמים אין מספר; גם בישיבת הועד אשר היתה אתמול, ביום הששי, זכרתיך והצלתי בזכותך את מאה וחמשים השקלים אשר נסה הועד לשקול לטובת בחיריך, תלמידי בית הספר לחרשת המעשה בריגה, ואשר אמר הפעם למנוע מהם יען כי לא דרשתָּם ולא תבעתם בפה. בימים האלה כתבתי מכתבים לעשרוֹת ועוד כהנה וכהנה עומדים וצועקים ככרוכיא: כתבנו! ופרוטוקולים ואדריססן וחשבונות רבים עד כי עיפה נפשי לכותבים ותדבק ידי אל עטי, – אבל אל מכתביך ואל שיריך לא יכלתי לשוב עד כה.

עם מכתבך האחרון שלחת לי את שירך הראשון אשר הזכרת במכתבך ההולך לפניו ותתנצל על שכחתך. והנה גם על פי דין פטור אתה, כי אפילו למאן דאמר מצות צריכות כונה מצות שכחה אינה צריכה כונה לפי שבאה בהיסח הדעת. בנוגע לשיריך גמרתי בנפשי לבלי נתח אותם לנתחיהם, כי זה יביאני ללהג הרבה יגיעת בשר, כי אם להגיהם ולרשום עליהם בעט עופרת את המקומות הדורשים תקון; וחכם כמוך יבין מעצמו. ראה זה כי שיריך האחרונים ישרו בעיני מן הראשונים, מוצא אני בם כי כח שפתך ישוב לאיתנו אשר היה לו מימי קדם. השיר “אחרי בלֹתי” טוב מאד ויש בו מקומות החודרים [ללב] (ל)קוראהם. או כי באמת כתבתם לאחרונה ובת שירתך התעוררה בין כה וכה מתרדמתה ותשב אל קדמת נעוריה; או כי אָזני הסכינה עתה לשמוע דבריך ותנסה בם. ובכן גמרתי אֹמר להעיר את אשר אעיר על שיריך על הגליון אשר המה כתובים עליו ולא על הגליון הזה אשר לפני. ופה אשוב ואֹמר לך בדרך כלל כי אין מבקר כמחבר בעצמו; וזה הדבר אשר יעשה: אחרי העלותו את מורשי לבו על הספר בדיו, יעלים עיניו ויסיח דעתו ממנו לימים אחדים, ואז ישוב לקרוא בו כקורא זר הבא מן החוץ ויתקן את אשר יתקן; וכן יעשה פעמים שלש. כזה עשיתי בנפשי בשבתי בערי השדה ומבינים בשיר ומשכילים על דבר אין עמדי; ואהי בעצמי המחבר והקורא והמבקר. ודבר זה למדני ר' אברהם מאַפו ז"ל. והנה אם תאמר להדפיס את שיריך, תוכל לשלחם אל השחר, אשר יאמר לחדש צאתו בקרוב, אחרי אשר עמד לצאת זה ירחים שלשה; והוא יתן לך העתקות אחדות בקונטרסים מיוחדים.

לא אוכל לשלוח לך את שאר חוברות “האמת” כי אינם אתי ולא אוכל למצאם. וגם עמד ולא יצא עוד מן החוב' ג' והלאה; על כן אל תאסוף חותמים עליו, לבלי תשלה את נפשם.

באחד ממכתביך תשאלני כל דבר השמועה אשר שמעת כי יקראו אנשים מבני ישראל קריאי מועד לפ“ב; וכן שאלוני מערים אחרות. אנחנו לא שמענו בזה את הדבר הזה; וכבוא שאלתכם דרשנו והבטיחונו במיניסטריום כי מהם לא יצאה פקודה כזאת ואין רגלים לדבר. וכשאני לעצמי ידעתי מקור השמועה. יש בזה קומיססיון אחת המפקחת על עניני ישראל, והיא נשענת לא על המיניסטריום כי אם על מחלקת המחֹקקים אשר בבית יועצי המלכות (דעפאַרטאַמענט זאַקאָנאָוו). הקומיססיון ההיא עוסקת עתה בהתרת השאלה על דבר הלקח ספרי הפקודים מידי הרבנים והנתנם לידי פקידי הממשלה; ובשאלה הזאת משולבות עוד שאלות אחרות, כמו השאלה על דבר שנוי שמות היהודים ממקור ישראל ללשון עם אחר, על דבר הנשואין והגרושין, עד כמה תלוים הם בדעת הרב וכדומה. אחד הפרופֿיסורין ממכּרי, אשר כתב לבקשת הקומיססיון ספר שלם ע”ד שמות היהודים, אמר לי כי ראש הקומיססיון נועץ בו זה כבר: את מי מהיהודים המלומדים ישאל ומי יתיר לו את ספקותיו? אולי יש איזה צרוף בין הדבר הזה ובין השמועה על דבר האסף הרבנים. שאלתי את הפרופֿיסור הנ"ל בכתב ויענני כי לא שמע דבר מזה; אבל בקרוב אראהו פנים בפנים ואדרוש ואחקור היטב, ואת אשר אדע אודיעך, ואתה הודיעני בין כה וכה עד כמה הדבר הזה נוגע אליך; או רק להשיב שואליך דבר חפצת?

יום ג' י' יאנוואר [י"ח שבט].

קבלתי מכתבך הקטן הפתוח, ובקשתי ע"י אשתי את מקס בננו להודיעך כי כל כתביך ושיריך קבלתי במועדם, אבל כי לא עצרתי כח ולא הספיקה לי השעה לענותך עד כה. בלי ספק כתב לך מקס כדברים האלה.

היום שלחנו מכתב תנחומים להראַראָן האָראַץ גנצבורג, והמכתב כתוב רוסית ועברית; וגם הוא טרדני יומים, כי כל העומדים בראש חפצו לקרוא אותם ולחוֹת דעתם בטרם יחתמו עליהם, ואתה ידעת מה קשה (הדבר) [לאדם] לכַוֵן (דעתך) [דעתו] לדעת רבים.

היום כתבו מבית המסחר של ה' גינצבורג בזה לבית המסחר של ה' היימאן וציממערמאַנן בריגה לשקול על ידך שבעים וחמשה רו"כ; על כן שים פניך אליהם ודרוש אותם, ועשה להם כמשפט.

יום ה' בבוקר, י"ב יאנוואר [כ' שבט].

גם עד היום לא עלה בידי להגיה כראוי את שיריך, על כן גמרתי לשלוח לך את מכתבי זה בלי השירים, ואת השירים אשיב לך אח"כ, מעט מעט או כלם ביחד לפי אשר תצלח בידי להגיהם. ואתה אל תמנע בשביל זה לשלוח אלי את השיר הגדול אשר כתבת; אשימה עיני עליו בחפץ לבב, ורק אתה אל תאיץ בי להשיבו לך בזמן קצר.

בשבוע העבר בקרני ר' צבי ראַבינאָוויץ, אחרי שנתים ימים לשבתו בזה. אתמול הייתי אצלו; ואולי נתקרב איש אל אחיו, במשך הזמן ברבות הימים.

את ילדינו לא ראיתי זה כשבוע; אבל אמש היו שמה אשתי ובתי, ושבו משם כחצות הלילה; למאַקס ולמינה שלום. כה לחי ואתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום בברכת ידידך ואוהבך לנצח

יל"ג.

N. B. השיר עב קטנה מושב לך בזה; ושאריתם יבֹאו בקרב הימים. – עוד זאת: לא עצרתי כח לשוב ולקרוא את כל דברי האגרת הזאת, ואולי יש בה דברים אשר ידאיבו את רוחך או אשר לא יהיה לך חפץ בם; סלח נא לי עליהם כגדל חסדך, כי אתה הסבּוֹת בכל אלה, ולא אוכל לשנות מן המטבע אשר בה נטבע מכתבי במשך ימים אחרים.

ו' – 13 יאנוואר [כ"א שבט].

עיקר שכחתי כנהוג.

בשנה הזאת לא חלקתי לך ולבית ספרך בכתבי העתים אשר אנחנו משלחים; אבל אם יש חפץ לך באיזה מכתבי העתים בל' עברית, כמו “העברי” “הצפירה”, השחר או המביט (הוא מכתב עתי חדש יוצא על יד סמאָלענסקי מדי שבוע בשבוע) – הודיעני ואשתדל לשלחו לך. הלא עתה עוד מורה אחד בבית ספרך יודע לקרוא עברית (כך שמעתי!) ואולי יאָספו אליכם עוד אחרים ונתתם מקום בעיר מושבכם לשפת קדשנו הנשכחה מני ריגה, להחיות לה שמה פלטה קטנה.

אולי שכחתי עוד איזה עיקרים, אבל לא אזכרם, וכן התמו.

 

אגרת מאה ושלשים ושש    🔗

יום ו' עש“ק כ”א שבט תרל"ח.

[להנ"ל]

ידידי, אָב לבָנַי, בו מעיני, מנעורֵי שָנַי!

משיב אני לך בזה את שני שיריך הגדולים והנכבדים “חול הים” ו“אחרי בלותי” ועמהם השלישי הקטן הכרוך בעקבם. הראשון מן השירים בא לידי כשהייתי רעב – (לא רעב ללחם ולא לשמוע את דבר ה', כי אם רעב לשיריך ולפרי תבונתך –) ואֹכלנו בכל פה. בדקתיו בכל סדקיו, לא השארתי בו מתֹם; ומאשר הגהתי בו הרבה ומחיתי מחה והפוֹך על פניו העתקתיו בכתב ידי אל הנקי למען לא תיַגַע את עיניך הכהוֹת ללקט לאחד אחד את תקונַי בעמק רפאים ההוא. ובכבד ראש אבקש מאתך מחילה וסליחה וכפרה על שלחי את ידי יותר מדי בפקדונך וחבלתי את מעשה ידיך. ואני אמרתי טוב לי לגלות את דעתי כתֻמה ולהגיד לך את כל העולה על רוחי, ואתה תדע את אשר לקרב ואת אשר להרחיק, כי בעל דבר אתה. רעיון יסוד השיר “חול הים” הוא נשגב וימצא חן בעיני כל קורא מישראל; וגם משל השיר “אחרי בלותי” הוא יפה ונעים, אפס כי יגע רק אל עצמך ואל בשרך, ולא יגע בכללוֹת; ואולי בגלל זה גם יצא מתחת ידך יותר מתוקן מצד צורתו, יען מלבך הוצאת המלים. איעצך לעבור שנית בין בתרי שיריך אלה ולהעביר כל טובך על פניהם ואז תשוב תשלחם אלי ואנקדם ואעשם כמשפט (כי מהיר אנכי במלאכה זאת, כלו' במלאכת הנקוד) ואשלחם לאשר אשלחם להדפיסם. שאָר שיריך אשלח לך בקרוב וכבר קראתי חלק מהם. ואתה אל תעצר משלוח אלי גם את שירך הגדול, ורק (אם יצלח בידך) תכתבהו על גליון גדול למען יהיה מקום פנוי להערותי ולתקוני, לבל אשוב להשחית את כתב ידך, כאשר עשיתי.

בלי ספק כבר קבלת וקראת את מכתבי הגדול, ואחריו אין לי עוד להוסיף חדשות, כי אם כי אתמול בערב הייתי בבית ילדינו, והיום היתה שמה אשתי ולא מצאָתם, וברגע כתבי אליך הביאו לי מכתב פתוח ממאקסים מבַשֵר משלומו; וביום הראשון יבואו שניהם אלינו לעת ערב.

ושלום לך ולאשר אתך כחפץ אחיך כנפשך

יל"ג.

הודיעני נא במהרה בקרוב למי מחברינו אשר בריגא⁵ אשלח הקוויטטונגען לקבל תשלומיהם בעד השנה 1877 שעברה; כי עוד לא שלם איש מהם. וטוב אם תוכל לאסוף נדבותיהם ולשלוח הלֹם ואחר תקבל הקוויטטונגען.

 

אגרת מאה ושלשים ושבע    🔗

20 יאנוואר 78, יועש“ק כ”ח שבט [תרל“ח] ספ”ב.

[להנ"ל]

ידידי היקר!

במשלך “הנער והעז” המושב לך בזה מעט אשר מצאתי לתקן; אפס כי רעיון המשל ישן נושן וכבר היה למלה בפי יושבי קרנות. אבל אם יבֹא בתוך הבאים לא תשלוט בו עין רעה. אם תאסוף אספת שיריך ותדפיסנה באחד כה“ע היוצאים לחדשים אז יתן לך המו”ל מספר העתקות בקונטרס מיוחד. כך עשה לי בעל השחר במחברתי “גם אלה משלי יהודה” ובשירי “קוצו של יוד”. מן האחרון נתן לי מאתים עקז. וא"כ תוכל להוציא ספרך לאור מבלי אשר תאַבד אף פרוטה אחת מכיסך.

רצוף בזה תקבל חמשה שטרי קבלה לחמשה חברינו הישנים ואולם להחבר החדש אשר מקרוב בא אין לכתוב שטר קבלה בטרם הבחרוֹ; את הכסף תוכל לקבל מידו וביום הכנופיא יבחר ואז יקבל שטר קבלה. גם את ידידנו הד"ר עהרליך אשר זה כמה בקשתיך לברכו בשמי אציגה בשמך לפני הועד בזמנו.

השחר עמד לצאת לפי שעה, אבל לפי דבריו יחדש נעוריו בקרוב; ואם יתחדש ונקבל ממנו סך מסוים כאשר עד כה, אז בעין טובה אשלח אחד מהם לבית ספרך, כי לכם יאָתה.

את בנינו לא ראיתי כל ימי השבוע הזה; אבל אשתי ובתי היו שמה; להם שלום. מקס הראה גבורתו במשפט אחד אשר משך אחי אברהם את ידו ממנו באָמרו כי אין תקוה לזכות בדין, ומקס חפש ומצא צד ללמד זכות ובשבוע הזה עמד לפני השופטים ויזכה בדין. – אולי אראה אותם היום בביתם; וביום הראשון הבע"ל יבֹאו אצלנו.

הקבלת גם את מכתבי האחרון ויתר שיריך? סלח נא על הענש אשר נטל עליך באשמת נערי משרתי אשר לא שקל את המכתב. חפצתי להשיב לך את נזקך אבל יראתי פן ירע בעיניך.

ושלום לך ולכל אשר אתך בחפץ אחיך

יל"ג.

 

אגרת מאה ושלשים ושמונה    🔗

20 יאנוואר 1878 [כ“ח שבט תרל”ח] ספ"ב.

כבוד המשכיל המהנדס מהר"צ יפה.

ינעם לי להודיעך כי הועד נאוֹת למלאת בקשתך והרשה להוציא סך עשרים רו“כ לקנות ספרים הנחוצים לך, כפי עצת ר”צ ראַבינאָוויץ ור' זבולן פינעטטא אשר שמו לפנינו. ובקרוב יקבל גם את הספרים אשר כבר צויתי לשלחם לי מבית מסחר הספרים ועוד לא נשלחו לי.

והנני מכבדו ומקירו מבלי הכירו

יל"ג סופר החברה.

 

אגרת מאה ושלשים ותשע.    🔗

[להזק"ן]

ידידי מחתּני ומשוררי!

היום קבלתי מכתב מסמאָלענסקי, בו יבשרני כי נכון הוא לחדש את השחר אשר חדל לצאת, להנטוֹתוֹ לתחיה, ובירח הבא (המכתב כתוב א' פֿעברואַר, וא"כ ירח הבא הוא מאֶרץ) נכון הוא להוציא את החוברת הראשונה והוא מפציר בי לשיר לו שיר חדש ולהיות בעוזריו וסופריו. והנה אנכי מצדי הבטחתיו לעשות לטובתו כל מה שאוכל; אבל כל מה שאוכל הוא מעט מאֹד, כי ידעתּ כי לא אוכל לפנות בכל עת ובכל שעה לעסוק בשירים ובמליצות, ואנכי מתנהל בעטי לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ההולכת בראש, והוא דורש פרי תנובה חדשים לחדשים; על כן הנני מעירך לשלוח לו אחדים משיריך לשומם בחוברת השחר הראשונה; ועצתי לשלוח לו את השיר “חול הים וגליו”. ובכלל פנה לך ועסוק בעריכת שיריך אשר היו אתי ואשר לא היו אתי ושלחם אלי ואנכי אשלחם אחד אחד אל בעלי השחר. ולא אפונה כי לבך כלבי הולך אחרי המ“ע הזה על כי ידבר דבריו בלא לב ולב ובבואו לדבר בשער יסיר מעל פניו את המסוה אשר יתחפשו בו כל המוציאים כתבי־עת לב”י. ויותר שמוכשר סמאָלענסקי בעצמו משאר חבריו הרדקטורים לדבר דברי כבושין לשומעיו עוד יפתח את ספרו לכל הבא לדבר ככל העולה על רוחו בלי מעצור ובלי משוא פנים. אל חכו שוֹפר אשר לא יערבב אותו שום שטן ועל כן ראוי הוא שכל המלאכים הממליצים טוב בעד עמנו בית ישראל והחרדים לטובתו ולהצלתו יעמדו על ימינו ויעלו את הקולות ואת התקיעות, ויתקעו בשופר הגדול הזה איש מעירו ואיש מפנת העם אשר הוא יושב בה, למען יקיץ העם משנתו וקם וראה אור באוֹרוֹ.

לך ולבית ספרך אשלח “השחר” אחד; אבל אם תוכל לפעול לטובתו ולאסוף בעדו מספר חתומים בעירך, עשה ואל תאחר, כי כדאי והגון הוא לכך. מלבד שיריך תוכל לעזור לו בכתבך אליו חדשות מדי חודש בחדש מכל הנעשה בעיר מושבך ובסביבותיה, ומכל המקומות אשר יד ידיעתך מגעת אליהם.

לבנינו שלום ושלוה. אנכי לא ראיתים מיום הראשון העבר אשר אז אכלו אתנו בצהרים וישבו לפנינו עד אחר חצות. אבל אשתי היתה אתמול אצלם כל הערב, ותמצא שם את אברהם אחי אשר אכל אתם לחם בצהרים וישב כל הערב עמם יחד; והנם טובים ושלמים, אין מחסור כל דבר.

והנני ידידך מחֻתנך ומשוררך, הדבק בך בחוט המשלש אשר לא ינתק

יל"ג.

25 יאנואר, ג' אד“ר⁶ תרל”ח, ספ"ב.

 

אגרת מאה וארבעים    🔗

ב“ה יום א' ז' א”א תרל“ח, ספ”ב.

[להנ"ל]

ידידי! בנינו יושבים לפנינו ובננו מסר לידי מכתבך הקטן אלי אשר היה סגור במכתכך אליו מיום שלשום. במכתבך זה הקטן תאמר כי עוד לא קבלת מידי את שירך “הדגים”; ואולם אנכי כבר השיבותיו לך ובלי ספק כבר קבלת אותו לעת כזאת; ובמכתב ההוא כבר השבותי לך גם על השאלה עד כמה מות ג"ב נוגע אל עצמי ואל בשרי. ועל מה שהגדתי לך שם בענין הזה אוסיף עתה כי בסוף השבוע הזה מחכים אנחנו לביאת הבאַראָן האָראַץ ובקרב הימים יתבררו ויתלבנו הדברים. אבל אין מקום לחוש (לדעתי) שיתשנה מעמדי ממה שהיה, לכל הפחות אין לבי נוקפי; יודע אנכי כי עמלי באמונה ובכשרון ודעת ולא אדאג דאגת מחר.

בדבר העלמת שמות חברינו בריגא בס' החשבון לשנת 76, כאשר פתרת כן הוא. ה' ש. שלם במשך שנת 76 (ולאות זכרון יאמר מקס כי מסר לו עשרה רו"כ מעות קטנות) ונרשמו תשלומיו בספר ההכנסה לשנה ההיא וממנו באו בס' החשבון; ותשלומי האחרים הגיעו לידי בשנת 77, אשר יבֹאו לידי בשנת 78 לא יזכרו בס' החשבון לשנת 1877. ואלו שמרו תפקידם לשלם מדי שנה בשנתה כי אז בא זכרון התשלומין בכל שנה ושנה כראוי.

אספת החברה הכללית תהיה כפי הנראה במשך חודש אַפריל. הנבחרים בכל מדינות מושבות בני ישראל המה קרואי העדה לשבת במושב הרבנים הנועדים על יד המיניסטריום, והמה עוסקים רק בהתרת שאלות דתיות שאין בהם ממש, ודבר אין לנו עמהם. ואני אף כי שמעתי זה ירחים שנים את תכן השאלות העומדות על הפרק, וגם כי יבקשו אנשים ידועים ויודעים לפתור להם את השאלות, אבל יען כי אין הדבר נוגע אלי על פי עבודתי הלכתי מנגד להם ולא התערבתי בדבר. ולמה ישתער לבך? האם לא ידענו תוצאות אספות כאלה? ישאו ויתנו אם מותר לקדש הלבנה בעד החלון וכדומה. המשאלות גדולות כאלה נִבָּנה ונחיה בגוים?!

מלבד מכתבי בצירוף שירך “הדגים” כתבתי לך בשבוע הזה עוד מכתב אחד; בו הודעתיך כי סמאָלענסקי מחדש את השחר ודורש סופרים לעזרתו; וקראתיך להיותך ידך עמו. היום היתה אספת הועד, והרשה לי הועד לקחת מאתו עשרים וחמשה עקז. השחר. וא"כ תקבלו גם אתם אחוז אחד מהם.

ובזה די לי הפעם והנני עוזב אותך בשביל בנך, וכלום האב מתקנא בבנו?

שלום לך ולאשר אתך בנפש ידידך כנפשך

יל"ג.

 

אגרת מאה וארבעים ואחת    🔗

6 פעווראל [ט“ו אד”ר] תרל“ח, ספ”ב.

ידידי היקר לי מכל מיֻדָעי מסביב,

המתחטא כבן שיש לו גִעגועים על אביו!

על מכתבך מיום 16־טען דעקאַבר לא עניתיך יען כי הוא מכתב שאין עליו תשובה. אנכי הרציתי לפניך ואתה לא נרצית, ומה יש לי עוד לבוא לפני הבאַראָן ולהטרידו? וכמצחק היית בעיני באָמרך כי תחכה לי לתשובה ואני כל תשובה אין בידי להביא לך. גם להמציא לך מתת ועזר תמיד מן הנדיבים אין בידי, כי אחרי אשר הפקעת את עצמך מידי שעבוד להועיל להכלל הנך נכנס לגדר שאר התלמידים העושים תורתם קרדום לחפור בו אֹכל לנפשם, אשר כמותם ירבו עתה בישראל, ותלמידים כאלה יקבלו פרס ועזר רק אחרי הכנסם לטרקלין, ולא בעת שהם מתקנין עצמם בפרוזדור ליכנס לטרקלין, שמא לא יכנסו.

איככה אוכל והייתי מנבחרי ספ“ב לאספת הרבנים ולפ”ב אין נבחרים וליהודים היושבים בה אין חלק ונחלה באספות, יען כי גרים ותושבים המה בעיר ואין להם זכות כזאת (ע"כ נמצא בלי חתימה).

[יל"ג].

 

אגרת מאה וארבעים ושתים    🔗

8 פעברואר 1878, [י“ז אדר א' תרל”ח].

[להזק"ן]

אחי ורֹא'!

“כשם שיהודי אָני, בפאוֹתי ובזקני” ששלחתי לך את שיריך “הדגים, המזמר והתכי” ואם לא קבלתם עד כה, אות הוא כי אבד המכתב בדרך. והנה לי אין לחפש בצרורות מכתבי כי ידעתי נפשי כי הריצותי לך את המכתב ההוא שנים או שלשה ימים אחרי צאת מזה המכתב השני, וכשבוע ימים אחרי המכתב אשר שלמת קנס בעדו; ואולי נשתקע המכתב השלישי לאיזה סבה בבית הפאָסט בעירך, הואילה אתה וחפּש שמה, כי הערותי על השיר אובדות, יען כי כתבתיו בעט עופרת על גוף שירך, ואין לי העתקה מהן, ומי יודע אם אזכרם בעת אשוב לקרוא את שירך האובד.

גרסה נפשי לתאבה אל שירך הגדול, לראות אם גדול הוא רק בכמותו או גם באיכותו, ועל מה נשאת בו את חזיונך. ועוד הפעם אשוב ואומר לך כי סמאָלענסקי מחכה אל שירינו כאל מלקוש, ואני בלעדיך לא אשלח.

איעצך להשיב אחור את דבריך, אשר תדבר עם מכתבך האחרון באזני הועד, כי ידעתי כי לא יעשו פרי וגם לא יהיו לקורת רוח לאנשי הועד. וזה הדבר: בני ישראל ירבו ויעצמו במאד מאד בכל בתי הספר והרבה מהם בני עניים המבקשים הספקה מאת הועד, והכנסות החברה במקומן עומדות ולא תעלינה במעלות אשר יעלו צרכיה, ומה גם בשנה הזאת אשר לרגלי מות הבאַראָן היושב ראש בחברתנו חדלו לפי שעה מבוא אל אוצרנו אלפים הרו“כ אשר הוא היה משלם שנה שנה, עוד לא נודע איך יפל דבר עד בוא בנו הממלא מקומו עתה. ובגלל הדבר הזה בהתאסף הועד בראש השנה הזאת לחלק אפסניא ללגיונות היה את לבבו לקצר את מתנותיו מן השנה שעברה, וברב עמל הצלתי את הק”ן רו“כ לביה”ס החוסה תחת צלך; ועתה על הראשונים הצטערו ואתה בא להוסיף בקשה ולהעמיק שאָלה! תוכל במכתבך לספר בשבחם של המפקחים על הקפה, להודות להועד בשמם וכו' וכו' אבל אל תעשם לנפשות לא ידעו שבעה ואל תכבד אותם בקלון אחרים. לתכלית זאת תקנתי וקצרתי את מכתבך והנה הוא מושב לך בזה למען תעתיקהו בכתב ידך אל הנקי ותשוב ותשלחהו אלינו.

היום חג למי שהיו תלמידי האוניוורסיטט דפה; ונאספים המה שנה שנה לאכול יחד לחם בצהרים ולהתעלס בהמון חוגג. בפעם הזאת אמר גם מקס בננו ללכת שמה; ואם ילך (כי הדבר מוטל עוד בספק) או (תאכול) [תאכל] מיננה לחם בצהרים אתנו, ומקס יבוא אחרי כן אלינו לקחתה; ואם לא תבוא מיננה לארוחת הצהרים אות הוא כי לא עזבה מקס ואז נלך אנחנו אליהם היום; בין כה וכה נראם היום ונברכם בשמך לשלום.

הכהן, שא בפיך ותנה ברכת הדיוט ברכה משלשת לראש שלש בנותיך, נשמות נקיות וראויות לברכה. אבל עד כמה תשב הלני צרורה בית אביה? הנה סכת השלום פרושה ומתי יבנה שלאָקקער את סכתו? הגידה נא לשלאָקקער ולהלני כי אם המה יעצרו כח לחכות עוד, אנכי לא אוכל עוד להאריך נפשי, כי כשל כח סבלי לראות בעני שני בני יונה רחוקים, ולהביט בצרת נפש אחת בשני בשרים אשר לא יתנוה להיות גם לבשר אחד.

בחור הוא, גדול הוא, יבנה ביתו בקרוב, בקרוב, ונשמח בהם גם אתה

גם אני אחיך כנפשך

יל"ג.

 

אגרת מאה וארבעים ושלש    🔗

פורים תרל“ח ספ”ב.

ידידי האהוב והנחמד רב מ"ג!

אם רחוקה ממך פולטאווא הלא קרובה אליך סמילא ובידך להודיעני דבר על אֹדותה, וזה הדבר:

הרב מסמילא (אויעזד צערקאס) וואלף בראנשטיין יבקש מאת הועד עזר כסף לחזק את ביה“ס אשר הוא מחזיק בעיר הנ”ל. לפי דבריו ביה“ס נפתח בירח אקטיאַבר שעבר, ובו נמצאים כ”ח תלמידים מהם כ' משלמים מן כ' עד כ“ה רו”כ בשנה והשמונה הנשארים אינם משלמים מאומה. מן הצֹרך לו לשכור בית מרֻוח לביה“ס בעד שלש מאות רו”כ לשנה בערך בצירוף הסקה ומשרת. הקהל בסמילא הבטיח לתת לו לצרכי ביה“ס ממכס הבשר מאתים רו”כ – ולא קים. ובגלל זה יבקש ה' בראנשטיין מאתנו עזרה בצר לו בסך מאתים רו“כ לשנה. והנה ה' בראנשטיין שכח להודיע כמה מורים עוסקים בבית בבית ספרו ועד כמה תעלינה הוצאותיו, ובכלל דבריו צריכים סעד ועדות ממקום אחר. ע”כ אבקשך ידידי להודיע לי בהקדם אפשרי את מעמד ביה"ס אשר לה' בראנשטיין בסמילא; אם יש בו צֹרך וברכה לגרי העיר – מלבד ה' בראנשטיין בעצמו; כמה ילמדו בו וכמה ילַמדוּ בו, אם באמת לא יקבל שום פרס מקופת הקהל כאשר הבטיחוהו, ושאר הפרטים והדקדוקים התלוים בדבר זה, ככל אשר תבין מעצמך.

מה שעלה בידי לעשות לטובת בחירך ר. הוא יותר תלוי במקרה מברצוני, וכפי הנראה זכותי מסיעתו. אם באמת יעלה בידו להסתפח אל המקום אשר הבטיחו לו ע"פ בקשתי וימצא חן בעיני אדוניו ייטב לו כי האחים ק. סוחרים עשירים ואנשים טובים מאד. ולי ינעם כי עלתה בידי למלאת חפצך. ואולם אינני ראוי לשום שבח ותודה בשביל זה, כשם שלא הייתי ראוי לגנאי ולבזיון אילו לא היה בידי למלאות בקשתך. כבר אמרתי – הכל תלוי במזל. –

חדשות אין אתי. חי אנכי בקצר רוח ובעבודה קשה מיום ליום ומחדש לחדש. לי ולב“ב שלום בחסד האל. אם יחנני ה' לתת את בתי הצעירה לאיש ולהביא את בני היחיד אל האניווערזיטעט אז אֹמר: נצלתי, ולא אדאג דאגת מחר, ואהיה שלאנן⁷ ושלו עד בוא יומי. לבתי הבכירה שלום ושלות השקט. חתני בנו של ידידנו קאפלאן הוא איש טוב המזג ויפה מעללים אשר יקר [למצוא] כמהו בבני גילו. ברוך ה' כי זכני בחתן כזה! אנכי נתתי לבתי במזומנים רק אלפים רו”כ וכסך הזה עלו לי מלבושיה והוצאות נשואיה, אבל לוּ שקול שקלתי על ידה כהנה וכהנה לא הייתי מוצא אדם טוב וצנוע ומוכשר – ממנו. (היום יבואו אלינו לאכול אתנו לחם בצהרים ולהשתעשע עמנו כל הערב) וכבר ברך ה' חלציו ויפקוד אותה לתת לה הריון, ובעוד ירחים אחדים בעזרת ה' אהיה לאב זקן, וא"כ זקנתי ממך אחי! והדרת פני זקן.

גם במעמדי לא נשתנה, וכפי הנראה גם לא ישתנה מאומה, ואם ישתנה ישתנה לטוב. אחרי מות הג' יוסף ג"ב, בא לכאן בנו ר' האראַץ, ראש ביתו אחריו, וגם הוא ואחיו יחזקו את כל בתי החסדים אשר כוננו וחזקו ידי אביהם ובתוכם גם חברת ההשכלה. ובכלל אינני דואג לנפשי בזמן הזה; עושה אני מלאכתי באמונה ובדעת, והמלאכה צריכה לי יותר מאשר אני צריך לה, ואם לא ישליכני ה' לעת זקנה ורוח קדשו לא יקח ממני – אמצא פת לחמי ולחם ביתי בכבוד ובריוח תמיד.

השחר המתחדש עוד לא החל לצאת, וכפי שנודע לי בקרוב יצא. מלבד שירי “שני יוסף בן שמעון” אשר יהיה נדפס שם בשנה הזאת, עוד שלחתי לו שיר אחד “בעלות השחר” אשר בו יפתח את חוברתו הראשונה. בעתו תקבלנו.

היה ברוך ומברך ויחד עם חרבונה תזכור היום לטוב גם את ידידך לכל ימי חייו את

יל"ג.

 

אגרת מאה וארבעים וארבע    🔗

ערב ת“ב תרל”ח, בשדה יער.

[להזק"ן]

ידידי חביבי, מימי אביבי!

נפוּגותי ונדכיתי עד מאֹד באמֹר אלי בננו מ. כי גם מכתבי השני לא הגיע לידך אשר כתבתי וחתמתי ומסרתי בידי השליח להולכה בפני ידידנו שטיינבערג מווילנא. מה זה יעשה הפאֶסטילליאָן לנו? ומדוע תגע ידו לרעה רק במכתבינו איש לאחיו? ומי האשם בדבר, נערי הפאָסט בזה או נעריה בריגא? על דעתי כי מכתבי אליך מונחים בריגא והפאָסט לא תטרח להריצם אליך דבלינה! ועל כן ידוע תדע את אשר לעשות, כי המכתב הראשון שלחתי על שמך לריגא ועמו תכריך קטן ובו ספר “חזון למועד” להר“ב מאַנדעלשטאַמם. האם גם את התכריך הזה לא קבלת ואותו שלחתי על אחריות הפאָסט והערכתיו רו”כ אחד, ושובר הפאָצטאמט בידי – ואיככה יאבד מבלי משים? והמכתב השני כתבתי על שמך לדובבעלן, לא אזכור באיזה יום. במכתבי הראשון ברכתיך ברכת מז“ט להלדת בננו הקטן יעקב ונצטערתי על כי לא עלתה בידנו להכניסו בבריתו של א”א בעבור היותו נצר מבית הדמים, והודיתי לך על שירך החדש אשר שרת ליום הולד יעקב זה הקטן ותקנתי רק תקון קטן בשם השיר, כזה:

ילד ילד לנו

בשנת “בן נתן לנו”

וקראתי עליך כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, כי אדם דש בעקביו “פרט” גדול ואינו מרגיש ואיננו מבחין; ויעצתיך למהר לשלוח את שירך “חול הים וגליו” לסמאָלענסקי למען ישימהו בחוברת לח' אב, כדבר בעתו – וכל זה עלה בתהו ויאבד? אבל איכה יאבד הספר הנשלח על אחריות הפאָסט? את הספר ההוא שלחתי לך לקרוא בימי מנוחתך ושבתך בדובבעלן, כי ידעתי כי הקריאה בו תנעם לנפשך יען כי בספר ההוא משלבים זכרונות מעשים שהיו בימי נעורינו. כבוא הספר לידך וכלית לקרוא בו תשיבנו לידי, כי יחיד הוא לי. ע“י ה' ש. אשר ראיתי בפ”ב רגע קטן בדרך העברה ואשר הבטיח לנו לבוא אלינו לשדה־יער ולא בא שלחתי לך את חשבונות הועד וקפת תלמידי ביה“ס בריגא ובלי ספק כבר קבלתם, או אולי שלחם גם הוא לך ע”י אחד הפאָסטילליאָנים?

את שבתנו בזה ודרך חיינו כבר ידעת בלי ספק ממכתבי בננו מקס יושבים אנחנו בזה קרובים איש אל אחיו ובאים איש אל אחיו כמה פעמים ביום. מיננה שבה לאיתנה והיא כפורחת ולא עוד אלא שמינקת היא את בנה בנחת ולא בצער. מי מלל כי תיניק בנים מיננה זאת רפת־הכח וחסרת המזג! ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה! יעקב זה הקטן השובב כחנוט בחתוליו הוא שעשועי יום יום ואני אקחנו על זרועותי ואנחנו מביטים איש על אחיו בעיני זכוכית אבל טרם נבינה איש את חפץ רעהו. מי יתנך בזה אחי ורוית נחת כמוני בהצלחת בנינו ובטוב להם כל הימים. – אתמול היה אתי בזה אחיך מתתיה ואכל אתנו לחם בצהרים.

אשתי שותה בזה מי מעינות, אבל בריאותה רפה והיא מתהפכת תמיד על משכבה. בתי השניה ובני האחד טובים ובריאים. כה יתן לך ה' לך ולכל אשר אתך לשמחת לב אחיך אוהבך בכל נפשו

יל"ג.

 

אגרת מאה וארבעים וחמש    🔗

ב“ה יועש”ק לסדר (ו)[ל]מיטבך באחריתך לפ“ק. י”ז אב פה ק“ק פ”ב.

[להנ"ל]

אחי וידידי הנאמן, בכל עת וזמן!

ברוך אתה לי על אהבתך ועל אמונתך אשר הראתני חדשה ביום שלשם בשלחך ברכה תועפוֹת לי ליום מלאת עשרים וחמש שנה מן המועד אשר בו נשברו בחורי. אמרתי כבר אכבד את היום ההוא במשתה שמנים בסוד מרעים וקרובים, לשמח לבב בּנינו היקרים אשר במו אתימר ועליהם אתענג, אבל מחשבתי לא קמה, כי יומים לפני בוא היום ההוא חלתה אשתי ותמאן לטרוח בהכנת הסעודה, וגם אני נטרדתי ביום ההוא לרגלי עסקים שונים בעיר ולא שבתי הביתה, ובכן עבר הזמן ובטל הקרבן, וכיון דאדחי אדחי.

חדשות אתנו אין. את כל הנוגע לנו הלא יודיעך פעם בפעם בננו היקר אשר אגרותיו באות אליך תמידים כסדרם; ומי אנכי עיף ורפה כח כי אבוא אחר זרזיר מתנים זה את אשר כבר עשהו? גם במכתבך האחרון אשר קבל מקס בננו, ביום הרביעי העבר, עודך מסתולל בי על דברת מכתבי אשר לא הגיע לידך. ועתה הלא כבר קבלת את מכתבי האחרון ובו אוו“ז על סך ע”ה רו"כ. ועוד הפעם אשוב אשאלך מה היה לספר “חזון למועד” אשר שלחתי לך עם המכתב השני האובד? האם גם אותו לא קבלת עד היום? והוא שלוח בטוח על אחריות הפאָסט ואיככה יאבד? אין זה כי אם עודנו מונח בפאָסטאַמט בריגא ואולי גם המכתבים עמו עד אשר תבוא ולקחתם.

אשמח לקראת הבשורה הטובה כי יש תקוה כי שוב ישוב ש. בקרוב ועמו תשוב לבצרון אסירת התקוה. יתן ה' את תקותך זאת, ישוב האיש הדגול מרבבה זה ויבנה ביתו בקרוב והיו עיניך ראות בטוב בניך כל הימים ככל הטוב אשר אני רואה בבנינו הנאהבים והנעימים אלה פה אתנו; ה' יעיר עליהם ויסתירם בסתר כנפיו סלה.

ויהי נעם ה' על מכתבי זה שלא תארע לו תקלה, וישמרהו מפאָסטילליאָן רע ומפגע רע ומכל מכשול בדרך. אלה דברי ידידך ומחתנך מכבדך ומרוממך

יל"ג.

 

אגרת מאה וארבעים ושש    🔗

ספ"ב. ו' אלול. 24 אוגוסט 1878.

[להנ"ל]

אחי וראש, היה רענן כברוש!

אתה מחכה לתשובתי ואני מחכה לתשובתך והקב"ה מחכה לתשובתן של כל ישראל. ואחרי אשר הימים ימי תשובה הנני מקדים לבוא בתשובתי לפניך על מכתבך האחרון.

מכתבך האחרון איננו כעת לפני, כי הנחתיו בין מכתבי בביתי בית הקיץ ואני זה כיומים יושב בעיר, ועוד אשב כיום תמים! על כן לא [תהיינה] דלתות מכתבי מקבילות לעמת מכתבך, כי את אשר יעלה על לבי אותו אכתוב.

שמעתי כי נבהל השטן אשר היה מרקד בינינו מפני קול השופר אשר נשמע במחנות העברים זה כשבוע ולא יגדור עוד הדרך בינינו מעבור מכתב! ומכתבי האחרון הגיע לידך אף כי ביום העשתי עשר לצאתו. גם זו לטובה!

“שלהי קייטא” טובים ויפים אצלנו מ“קייטא”, ועל כן אשתי ובני ובנינו ובנם עודם חונים בשדה־יער ואני כרוכב אתרי רכשי, רגלי אחת בעיר והאחרת בשדה, ואפרי מפזר על שבעה ימים. כל הנפשות אשר חנן אותנו אלהים בזה טובות ובריאות. מיננה בתנו שבה לאיתנה והיא כפרחת; ויעקב הקטן יעלה ויצמח כגן רטב. בשובי אליהם ככלות מלאכתי בעיר הוא ישעשעני וירוני נחת. בשבוע הזה ראיתיו בפעם הראשונה משחק. שחוק צדיק תמים, צחוק עשה אלהים!! עיניו, עיני התכלת, אשר התקדרו עד כה עב קל, הולכות וטהרות מיום ליום; מעט מעט תחל הדעת להשקיף בעדן; לא פעם או פעמים נדמה לי כקמטים על מצחו, על גבות עיניו; אות היא כי החל כח המחשבה לפעול פעולתו וכי מחו רופס. מבטיו וכל תנועותיו יענו בו כי יהיה איש מחשבות ועומד על דעתו. ובכן לא תתקים נבואתך בשירך האחרון ופחדך לא יהיה פחד; ויעקב זה הקטן גדול יהיה למשוש לבו ולכבוד ביתנו. אבל מי יודע מדת ימינו מה היא, וכמה שנים חרוצות לנו לראות בטוב בנינו??

שמחתי אלי גיל לשמוע כי שב ה' ש. לגבולות ארץ מולדתו ויש תקוה כי בקרוב ישוב אליכם. ברך בשמי אותו, בכתבך אליו, ואת הילני בתך; ואמור להם כי מתפלל אנכי בעדם תמיד לאלהי השמים להעיר עליהם ולהשיבם אל המנוחה והנחלה ולהשביעם חיים טובים ונעימים. כי הנפשות התמימות האלה ראויות והגונות לכך.

אם יסתר איש כמוך בקרקע הים או אם יעלה השמים ואני לא אמצאך? או אם תתחפש בלשון סתר ובשמות בדויים שבעים ושבעה – ואני לא אכירך? כאמור לי מסדר המליץ כי יש תחת ידו מכתב על אֹדות הסכסוך בריגה ובמכתב נאמר כי יש אצלנו: “שתי אליות וקוצים רבים ביניהם!” אמרתי באותו רגע: כי המכתב לקאַפלאן הוא! ובצאת אח"כ המכתב לאור נתברר אצלי עוד יותר, אף כי כפי הנראה השתדלת אתה או השתדלו אחרים לשנות מעט ממטבע סגנונך. חמסי על הצבועים הנמבזים ועל החנפים השפלים המתגוללים ומתנפלים על כל בטוי שפתים להשתמש בו ככלי זין נגד אנשי מצוּתם כדי להגיע לתכליתם הנפסדה, להנאת עצמם כפ. בר. וכמ. בא. משפט אחד ודרך אחר להם, דרך רשעים באפלה; ורבים כמותם רבנים משחיתים בקרבנו מן החדשים הגרועים מן הישנים. אקח דברי עוד עם ה' צעדערבוים ואם יאות לי אבוא בקרוב במאמר במליצו לקרוע את המסוה מעל הצבועים האלה, לפרסם את החנפים, ולבלע הלוט הלוט, מעל פני העושים מעשה זמרי ולוט.

יעש"ק ח' אלול ליעסנאָי.

אתמול באתי הלֹם, ומצאתי בביתי חיים ושלום. לעת ערב קרנו רגע אחד פחד פתאֹם. יושבים אנחנו בביתי לשתות חמים, ומ. ומ. אתנו. אשתי כגפן (בוקק) ובנינו כשתילי זיתים סביב לשלחני; נ. ממלאה הכוסות ואני מספר להם את אשר אספר ופתאֹם אשתי קראה: מר לי מר; ופניה חורו כסיד ותפל על הכסא ותתעלף. נבהלנו מראות ונמהר להזוֹת עליה מים קרים ולחזקה במי בשמים וכדומה, נשאנו והנחנו אותה על משכבה ואנכי מהרתי לבקש לה רופא, ותהלה לאל כי לא מצאתיו, כי ביום השני, כלומר היום, שבה לאיתנה אחרי ישנה כל הלילה וטוב לה.

יום א' י' אלול. ספ"ב.

אתמול לעת ערב באתי אני ואחיך מתתיה אשר אכל אתנו לחם בצהרים הלום ואלין בעיר. בני ביתי ישובו העירה ביום השלישי הבא ובכן ילקטו לאחד עצמותי הנפזרות ושב והיה לי ראש אחד. מקס וביתו ישובו העירה ביום השבת ט"ז אלול, בידיעה הזאת אכלה את מכתבי הפעם.

ואתה וביתך וכל אשר לך שלום כברכת אחיך וידידך הנאמן

יל"ג.

 

אגרת מאה וארבעים ושבע    🔗

ר“ח ספטימבר 1878, חצי אלול תרל”ח. ספ"ב.

[להנ"ל]

ידידי הנאהב והנעים, אשר אפקדך לרגעים!

ברוכות כליותי אשר יעצוני לקדם פניך בתשובתי בטרם בוא תשובתך אלי, כי עתה הכלמתני במדת טובך וענותנותך לעיני בנינו, בראותם אותי עומד הכן על שורת הדין ואותך ככהן גדול נכנס לפני ולפנים.

הדבר אשר הניעני לכתוב לך אוד היום הוא מאמרו של ה' פומפיאַן אשר קראתי אמש בהמליץ מצאתי כי דבריו נאמרים בדעה והשכל ובשפה ברורה מה שלא קויתי למצוא אצלו. אפס כי מתוך סדקי דבריו נכר כי ערום יערים ובגלותו טפח יכסה טפחים; ואני אמרתי אתערב בדבר ואענה חלקי אף אני וכבר עלו דברים על לבי, ועתה הדברים ההמה אינם מספיקים; על כן איחל למו פיכם, אם תחפצו לענות לו בעצמכם ענו, ואם אין שימה דבר בפי ואני אעננו; וביחוד גלוּ לעיני את אשר כסה פומפיאן והציגו בשער את האמת כיום הולדה.

ביום השלישי העבר העתקנו מושבנו, אני וביתי, העירה; ובנינו עודם יושבים שמה, ואני לא ראיתים מיום השני העבר. בדעתם היה לבוא העירה מחר, ולא אראם עד יום הראשון הבע"ל.

לא אוכל עד כה למצוא קוויטונג הפאָצטאַמט על הספר אשר שלחתי לך; אבל עוד לא נואשתי למצוא אותו. הגידה נא לי, אולי שלחו אנשי בליעל ממתי סוד פומפיאַן את ידם במכתבי אשר שלחתי לך?

שלום לך אחבקך ואשקך אחיך יל"ג.

 

אגרת מאה וארבעים ושמונה    🔗

ספ“ב, אור ליום ב' ד' ספטימבר 1878 [תרל”ח י"ח אלול].

[להנ"ל]

אחי ידידי משא נפשי!

בבית בנינו היקרים, במעונם החדש, אנכי יושב, כי באנו כלנו היום לבקרם ראשונה, ומקס בננו מסר לנו את אגרתך הקטנה תוכה רצוף מכתב תלמידך זיילין. ותוך כדי דבור מלאתי בקשתך וכתבתי לזיילין לבוא אלי ביום מחר ויקבל פרס מן הקפה. אשוב ואתמה כי בכתבך אלי ביום 1 סעפטימבר עוד לא קבלת את מכתבי מיום ב' שבוע העבר, כ"ח אוגוסט, אשר כתבתי במשך שלשה ימים? האם שב השטן עוד הפעם לרקד בינינו? ואני כבר לחשתי ואקרא ויהי נעם ושדי קרע שטן ועשיתי כל מה שהיה ביכלתי. המכתב הקטן הזה יבוא אליך בתוך מכתבו של מקס בננו; וידע תדע כי גם ביום אתמול (יום א' ב' ספטימבר) כתבתי אליך.

את השחר ישלחו לך על פי פקודתי, וטוב תעשה אם תכתוב בכתבך אלי בדרך ישר, כי כפי הנראה נתראה עם בנינו בחרף הזה לעתים רחקות, כי גרים המה בריחוק מקום ממנו, ומיננה בתנו עצורה בביתה להניק את בנה ולא תוכל לצאת ולבוא כאשר נסתה בשנה שעברה.

בנינו היקרים עומדים על גבי וימנעוני מהאריך, ובלי ספק תסלח לי בגללם, כי כלום האב כועס על בנו.

והנני אחיך האוהבך וחובבך בכל לבו

יל"ג.