הַמְחַבֵּר וְסִפְרוֹ.    🔗

פְּיֶר לוֹטִי (ז’וּלְיַן וִיוֹ) נולד ברושְפור אשר בצרפת בשנת 1850, בן למשפחת פרוטסטנטים ותיקים. בשנת 1867 נכנס לשרת בצִי המלחמה והשתתף בכמה קרָבות ביַפַן, בסֶנֶגַל, בטונְקִין ועוד. בשנות שֵרוּתוֹ הראשונות בַצִי היה בישן ונחבא אל הכלים ועל־כן כִנוהו חבריו האופיצירים “לוטִי”, על שם פרח הודי קטן, שדרכו להסתתר בצניעות מעין רואים. כנוי זה נעשה אחר־כך לשמו הספרותי של המספר הנודע. בשנת 1899 נתמנה קבַרניט באנית־מלחמה וכעבור שנה נשלח עם הצי למזרח הרחוק לרגל המהומות בסין. בשנת 1894 בקר את ארץ ישראל וכתב עליה שני ספרים. אחרי מלחמת העולם, בשנת 1923, מת בפריס. משנת 1891 היה חבר האקדמיה הצרפתית.

פרסומו הספרותי מתחיל עם צאת ספורו “אַזִיאַדֶה” בשנת 1879. מאז הוציא בזה אחר זה רומנים רבים, רובם מתארים חיים אֶכְּסוטִיִים: של יורדי־הים או של עמי המזרח. הנודעים בספריו: “נִשוּאֵי לוטִי” (1882), “הדיג מאיסלנד” (1886), “המַלָח” (1893), “ירושלים”, “הגליל” (1894), “הימים האחרונים של פקין” (1902), “הודו בלא האנגלים” (1903), “הנִכְזָבות” (מחיי ההמון בקושטא, 1906). בספריו האחרונים שולטת מגמה פוליטית, ובאחדים מהם הטיף גם למעשה לשיטות מדיניות ידועות ביחס לעמי המזרח.

האמן לוטִי שיָך לאימפרֶסיוניסטים. הנתוח הפסיכולוגי והתאור האֶפִי השָלֵו והמבליט – אינם מענינו. העלילה בספוריו היא נוזלת ומפעפעת תדיר. הטפוסים, עם היותם ברובם אנשים אלמנטריים, ילְדֵי העם, ספוגים תמיד אישיותו הפיוטית והרגשנית של המחבר. זעזועים, מצבי־רוח, נדנודי אורות וצללים, אמונה מסתורית, צחוק הגורל – כל אלה ממלאים את נפש גבוריו. זכרונות העבר ותמימות המסורת זורמים בכח קסם אל ההווה הנסער, מצטרפים אל יגון החיים, מתלכדים עם תקוה, מלחמה ואימה טמירה, כדי לקרב את הקץ, את המות ההכרחי.

“הדיג מאיסלנד” הוא אחד ממבחר רומניו. הכל עובר כאן כמו בערפל, ששמש גדולה ווְרוּדה תלויה מעליו והתהום פעורה והומה תחתיו. יש אשר הערפל יתפזר לרגעים ולימים, ואז יצחקו פני הים, ונפש האנשים הנִשָאִים עליו גלויה ומחַיֶכֶת ומשתעשעת כבטוחה באָשְרָה, אך הנה התעַבָּה הערפל שנית, המצולה תֶחֱמַר ותשאג, הנפשות מתמלאות חרדה ומרי־קרב, ואחרית כל סערה: קרבן.

המסורת הבְרֵיטַנית בכפר הדיָגים רוויה דמעות־אסון וחרדת־תמיד לקראת הבאות. המשפחות קשורות והדוקות זו לזו, אך האסון מרגיז לפעמים מרִבצן את הקנאה והשנאה. הגאוה והגבורה מעבירות את בְחִיר הבחורים, את יַן, על רגשותיו עד כדי אכזריות קשה. גוֹד נושאת את גורלה בזהירות ובפחד ככלי־יקר שנִסְדַק. סילבסטר הרך והענוג מת מות חַיָלִים מלא אוֹר בשדות האורז, והזקנה, ששורש־חייה האחרון נִתַּק, ממשיכה לחיות בתוך טירוף ענוג נוגע עד הלב. נִדְרוֹ־הלצתו של יַן לחוג את חתונתו עם התהום, ירבץ עליו כגורל. רק לזמן קצר מתפזר הערפל. האושר בא לשכון בבית גוד כשמש־סתיו מאחרת. אך הנה באים בעוז רוחות הקרה, יַן יוצא שנית אל הערפל, לקראת גורלו, לקראת קִיוּם הנֵדֶר, שאין לו הַתָּרָה.

נפש הקורא תתעַלה ותזדַכך בעולם הרגשות והסֵבֶל שבספר זה.

א. ב.

 

חלק ראשון    🔗

I    🔗

הם היו חמשה, רחבי־כתף עד להבהיל, מרפקיהם על השלחן ועסוקים בשתיה, במין חדר אפל, שריח המוּריָם והים נדף ממנו. חדר זה היה נמוך בשביל קומתם ובקצהו הלך הלוך וצר, כדמות גוית שחף שנתרוקנה ממעיה. לאטו התנועע תנועה קלה, מתוך חריקת־יבבה חדגוֹנית, כאחוז תנומה.

בחוץ, כנראה, ים ולילה, אבל כאן לא ידעו זאת בבירור, האשנב היחידי שבתקרה היה סתום במכסה־עץ, והאירה להם מנורה אחת ישנה, תלויה בתקרה ומתנודדת.

על הכירה יקדה אש; בגדיהם הרטובים התיבשו, והאד אשר עלה מהם התערב עם עשן מקטרות־החרס שלהם.

שלחנם הכבד תפש את כל דירתם. תבניתו היתה בדיוק כתבנית החדר ולא נשאר בו מקום פנוי אלא עד כדי לשבת מסביבו על־גבי הארגזים המרותקים אל קירות עץ האלון, קורות גדולות היו מונחות ממעל וכמעט נגעו בראשיהם; מאחרי גביהם היו מקומות למשכב בתוך שקערוריות הכתלים, הדומות לכוכים שמקברים בהם את המתים. כל מעשי הנגרות בחדר זה היו גסים ופגומים מיושן, ספוגי רטיבות ומלח, מהוהים מרוב שמוש ומשופים מרוב משמוש ידים.

הם שתו מתוך פכיהם יין ועסיס־תפוחים, ושמחת־חיים האירה פניהם המפיקים חרות ואומץ־לב; הם מסבים כעת אל השלחן ומסיחים בְרִיטוֹנית בשאלות של נשים ושל נשואים.

בתוך מגרעת שבכותל אשר מלפנים עמד במקום מכובד, על גבי טבלא, פסל חרסינה של ה“בתולה הקדושה”. עתיקת־ימים במקצת היתה פטרונה זו של הולכי־ים, ומצוירת באמנות נַאִיבִית עדיין. אבל יצורי־חרסינה מתקימים הרבה יותר מחיי אדם. הנה כי כן עשתה שמלתה האדומה והכחולה עדין רושם של דבר חדש ורענן בתוך הגונים האפורים והקודרים של בית־עץ דל וישן זה. ודאי שלא תפילה לוהטת אחת שמעה ברגעי החרדה. לרגליה הצמידו במסמרים שני צרורי פרחים מלאכותיים, ומחרוזת־זגוגיות לצרכי תפילה.

כל חמשת האנשים האלה היו לבושים לבוש שוה. טריקוט של צמר כחול עבה היה הדוק מסביב למחצית גופם העליונה, ומשולשל אל מתחת לחגורת מכנסיהם. על ראשיהם מין קובע מבד מזופת, שקוראים לו “דרומית־מערבית” על שם הרוח המביאה גשמים על חצי כדור־ארצנו.

בני גילים שונים היו. רב־החובל היה כבן ארבעים בערך; גילם של שלשת האחרים היו מעשרים־וחמש עד שלשים. ולאחרונה, זה שהיו קוראים לו סילבֶסטר או ליוּרְלְיוּ היה בן שבע־עשרה. במדת כחו ובשעור קומתו היה כבר גבר. זקן שחור דק מאד ומסולסל מאד עטר את לחייו. רק עיניו היו כעיני ילר, אפורות־תכולות, תמימות וטובות מאד. 

מחוסר מקום ישבו צפופים וכנראה נהנו הנאה מרובה מצפיפותם זו במשכנם העצוב.

… בחוץ היו, כנראה, הים והלילה, שממת אין־הסוף של המים השחורים והעמוקים. שעון־הנחושת, התלוי על הקיר, הראה השעה האחת עשרה, השעה האחת עשרה בערב, בלי ספק; ומבעד לספון העץ נשמעה המולת הגשם.

שוחחו בעניני הנשואים מתוך זחיחות־דעת, מבלי להוציא אף מלה אחת בלתי הוגנת. לא. אלו היו תכניות לעתיד בשביל מי שהיה עדיין פנוי, או ספורים מבַדחים ממעשים שהיו בשעת חתונה, שם בארצם. פעמים היו פולטים רמז, ברור קצת יותר מדי, על האהבה בתענוגיה. אבל אהבה זו, כפי שמבינים אותה אנשים חשולים כמו אלה, היא תמיד בריאה, ובגסותה אין תומתה נפגמת.

סילבסטר השתעמם בינתים מחמת שזה שמכונה יַן התמהמה לבוא.

ואמנם ין זה היכן הוא? תמיד הוא עסוק שם למעלה. מפני מה אינו יורד לקחת חלקו במשתה שלהם?

– הלא עוד מעט חצות הלילה – אמר רב־החובל.

הזדקף והרים בראשו את מכסה העץ, כדי לקרוא מבעד לאשנב לין. ואז ירד מלמעלה אור מוזר מאד:

– ין! ין!… הי, בן־אדם!

מבחוץ נענה קולו הגס של בן־האדם,

ואור זה, כה חִור, שחדר דרך האשנב אשר נפתח במקצת לרגע קט, היה דומה מאד לאורו של יום. – “עוד מעט חצות לילה”… ואף־על־פי־כן היה זה כעין אור החמה, כאור דמדומים שהשתקף ממרחק רב מאד מתוך אספקלריות נעלמות…

כיון שנסתם האשנב, שוב היה לילה, שוב האירה המנורה הקטנה בלהבה כתומה, ושמעו את בן־האדם, בסנדלי עץ גדולים, יורד בסולם.

משנכנס היה מוכרח להכפף לשנים, כמו דוב, משום שקומתו היתה כמעט ענקית. תחלה העוה פניו וצבט קצה חטמו מחמת ריח המוּריָם החריף.

הוא עלה קצת יותר מדי על שעור קומתם של אנשים רגילים וביחוד בגבו הישר כמטיל ברזל; ומלפנים הסתמנו שרירי כתפיו מתחת לטריקוט הכחול, כשתי פקעות ממעל לזרועותיו. עינים היו לו גדולות כהות ורבות־תנועה, ומבטן פראי, נהדר.

סילבסטר לפף בזרועותיו את ין זה, משכו בחבה אליו, כדרך תינוקות; הוא היה ארוסה של אחותו והתיחס אליו כמו אל אח גדול, והלה קבל את הלטיפות בחינת ארי מתפנק, והשיב עליהן בבת־צחוק טובה שמגלה את שניו הלבנות.

שניו, שבפיו היה להן מקום פנוי יותר משאצל איש אחר, היו רְוֵחוֹת מעט ונראו כקטנות מאד, שפמו הצהבהב היה קצר אף־על־פי שלא נגזז מעולם. מהודק מאד הסתלסל כגון שני סלילים קטנים ומקבילים מעל לשפתיו הנאות ודקות־השרטוט, ובקצותיו, בזויות פיו העמוקות, היה מדובלל. זקנו היה גלוח למשעי, ובלחייו האדומות השתמר הרוך הרענן, כפרי זה שלא חלו בו ידים.

עם בוא יַן מלאו שוב את הכוסות, וקראו לנער המשמש לפטם שוב את המקטרות ולהעלות בהן אש.

מלאכה זו היתה נותנת לו הזדמנות לעשן קצת. זה היה נער קטן וחזק ופניו עגולים, שאר־בשרם של המלחים הללו הקרובים זה לזה, פחות או יותר, קרבת־משפחה. זולת עבודתו הקשה למדי, היה ילד שעשועיהם של אנשי הספינה. ין נתן לו לשתות מכוסו, ואחר כך שלחוהו לישון.

ואז חזרו אל שיחתם הקודמת על־אדות הנשואים.

– ואתה, ין, שאל סילבסטר, אימתי נחוג את חתונתך?

– כלום אינך מתביש, אמר רב־החובל, אדם גדול שכמותך בשנת העשרים ושבע שלו, שרוי עדיין בלא אשה! מה דעתן של הבנות עליך כשהן רואות אותך?

בתנועה של בטול כלפי הנשים משך בכתפיו האיומות ואמר:

– אני מתחתן רק ללילה אחד ולפעמים רק לשעה אחת; הכל לפי התנאים.

זה לא כבר נגמרו חמש שנות עבודתו, ובתור מַלָח בַצי למד ין לדבר צרפתית ולדבר מתוך ספקנות. ואז התחיל מספר על חתונתו האחרונה שכנראה נמשכה חמשה עשר יום.

מעשה שהיה בנַנְט עם מזמרת אחת. ערב אחד, שב מהים ונכנס קצת “מבוסם” לאַלְכַּזַר (בית־זמר ומשחק). בפתח עמדה אשה אחת ומכרה צרור פרחים גדולים, במחיר עשרים פרנק כל אחד. קנה ממנה הצרור מבלי לדעת מה לעשות בו; כיון שנכנס מיד זרקו בתנופת־יד אחת ישר אל פני זו שזמרה אותה שעה על הבמה. מעשה זה היה בו במקצת מעין הצהרה נמרצה, ובמקצת – לגלוג כלפי בובה מצוירה זו שנראתה לו ורודה יותר מדי. האשה נפלה מטפיחה זו; ואחר כך היתה מעריצתו במשך שלשה שבועות.

– ולא זה בלבד, אמר, אלא כשנסעתי נתנה לי למתנה שעון־זהב זה.

וכדי שהמסובים יראוהו, השליכו על השלחן לפניהם ככלי אין חפץ בו.

הדברים נאמרו במלים פשוטות ובדמויות, שרק הוא לבדו היה משתמש בהן. ואף־על־פי־כן ספור בַנַלי זה מחיי הציויליזציה לא הלם כל עיקר את האנשים הפרימיטיביים הללו, עם דממת־הים הגדולה, שהרגישו בה מסביב, עם אור־חצות זה שהבהיק מלמעלה ונתן מושג מה מהקיץ הגוע בציר.

אופן הדבור של יַן גרם צער והשתוממות לסילבסטר. הוא היה נער תמים שחונך ברוח הדת על ידי סָבָה זקנה, אלמנת דיָג אחד מהכפר פלוּבַּזְלַנֶק. בקטנותו היה מהלך יום יום להשתטח על קבר אמו ולהתפלל שם. מאותו בית־הקברות שעל החוף התלול היו רואים מרחוק את מי הלַמַנש האפורים, ששם מצא אביו את קבורתו, בשעה שנטרפה ספינתו. – משום שהיו, הסבה והוא, עניים, אנוס היה בעודו רך בשנים, לצאת בסירה לדוג דגים, וילדותו עברה על פני הים. מדי ערב בערב היה עדיין מתפלל ובעיניו נשתמרה תמימותו הדתית. יפה היה גם הוא, ואחרי ין, היה הכי חזק במבנה גופו מכל אנשי הספינה. קולו הנמוך מאד עם נעימות־הילדות שלו לא התאימו אל קומתו הגבוהה ואל זקנו השחור. הוא גדל מהר וכמעט התבייש כשמצא פתאום את עצמו כה רחב וכה גדול. היה בדעתו להתחתן בקרוב עם אחותו של ין ולא נתן לבו לשום ריבה שרצתה בו.

בספינה היו להם רק שלש מטות – מטה לשנים – וישנו בהן איש תורו, כפי חלופי המשמרות בלילה. 

משנסתיים המשתה היה כבר אחרי חצות הלילה. שלשה מהם שכבו לישון בתוך הכוכים הקטנים והשחורים, שהיו דומים לקברים, ושלשת האחרים עלו למעלה אל עבודת הדיג הרבה שנפסקה באמצע; אלה היו ין, סילבסטר ובן ארצם, גִיוֹם שמו.

בחוץ היה יום. יום נְצָחִים.

אבל האור היה חִוֵר, חור, ששום דבר בעולם לא דמה אליו, והיה שוֹרֶה על הכל כאור שנאצל משמש מתה. מסביבם, סמוך אצלם, התחילה מֶרְחַבְיַת־התֹהו נטולת כל צבע, והכל מחוץ לדפני ספינתם נראה שקוף, בלתי־ממשי, פרי־דמיון.

העין תפשה בקושי את הים: תחילה היה בחינת מראָה רועדת ששום דמות אינה משתקפת בתוכה; במרחק דמה למישור של אֵד,– ומזה והלאה בלימה, ללא אופק וללא שרטוטי־היקף.

צִנַת הטחב של האויר היתה יותר חזקה ויותר חודרת מהקור האמתי, ועם כל נשימה הרגישו טעם מלח חריף. הכל היה שקט, ושוב לא ירד גשם. במרום עננים ללא צורה וללא צבע נראו כאלו הם אוצרים בתוכם אותו אור גנוז וכמוס; ראו את הכל ברור ובכל־זאת היתה הרגשה שזה לילה, ולכל מיני החורון האלה לא היה כל גון שאפשר לכנותו.

שלשת האנשים שהיו שם, מילדותם היו על פני הימים הקרים הללו, בתוך הפַנטַסְמַגוֹריות שלהם, העמומות והמדומדמות כיצורי־דמיון. כל אין־הסוף הזה ההולך ומשתנה, משחק־תמורותיו מסביב לבית־הקורות הצר שלהם היה בעיניהם דבר שכיח, ועיניהם התרגלו אליו ממש כעיני צפרי הים הגדולים.

הספינה התנדנדה לאט לאט במקום אחד משמיעה תדיר את תלונתה המונוטונית, כשיר ברֵיטַנִי שחוזר עליו אדם מתוך שינה. יַן וסילבסטר הכינו חיש מהר את חכותיהם וחבליהם, בשעה שהשלישי פתח חבית מלח, וכשהשחיז סכין גדולה, ישב מאחריהם וחכה.

הרבה זמן לא חכה. מכיון שהשליכו את חכותיהם אל המים השקטים והקרים הללו, מיד שלו משם דגים כבדים אפורים נוצצים כעין המתכת.

ותמיד תמיד עלה הלָכיס החי בחכה; מהיר ובלתי־פוסק היה דיוג דומם זה. השלישי הוציא בסכינו הכבד את הקרבים, פחס, מָלח, מנה; והמֻריָם, מקור הצלחתם, הלך הלוך והצטבר מאחריהם כלו טרי ומטפטף.

השעות עברו חדגוֹניות, ובחלל הגדול והריק שבחוץ התחלף לאט לאט האור; כעת דָמָה יותר ממשי. מה שהיה קודם רק דמדום חִוַרְיָן, מעין ערב קיץ צפוני, הפך עכשיו, בלא שנפסק הלילה, למעין עמוד־השחר, שהשתקף בכל מראות הים כרצועות ורודות ובלתי־מסוימות…

– ברור הדבר שאתה צריך להתחתן, ין, אמר סילבסטר הפעם בכובד־ראש כשהוא נותן עיניו במים. (נכר היה בפניו שהוא יודע בברֵיטַן ריבה שהלכה שבי אחרי עיניו הכהות של אחיו הגדול, אבל היה לו מורך־לב בשעה שנגע בענין חשוב זה).

– אני!… באחד הימים, כן, אחוג את חתונתי – וחִיֵך, ין זה, תמיר מביט מגבוה ומגלגל אילך ואילך את עיניו המלאות חיים – מכל מקום אפילו לא עם אחת מבנות הארץ; לא, אני אתחתן רק עם הים, ואני מזמין את כלכם, כמה שהנכם כאן, אל המשתה…

המשיכו לדוג, משום שאסור היה לבטל את הזמן בדברי שיחה; מסביב היה המון דגים, שזה יומַיִם הוא עובר על פניהם ועוד טרם כלה לעבור.

כולם היו עֵרִים בלילה שעבר, ובמשך שלשים שעה שלו יותר מאלף לכיס גדולים מאד. זרועותיהם האמיצות רפו סוף־סוף, והם נרדמו, רק גופם לבד היה ער והוסיף מאליו את מלאכת הדיוג, בשעה שרוחם השתקע לרגעים בתנומה. אבל אויר־הים ששאפו היה אויר־בתולה כמו בימי בראשית, והיה כה מעודד ומשיב־נפש, שלמרות עיפותם הרגישו בחום שהוא מתרחב ובלחייהם שהן רעננות.

אור הבוקר, האור האמיתי, הופיע סוף־סוף; כמו בשעת בריאת העולם, נבדל האור מן החושך שהצטבר באופק ונערם שם ערמות ערמות כבדות מאד; מתוך שראיתם היתה כה צלולה, הרגישו עכשיו שהלילה גז, והאור שמקודם היה עמום ומוזר כמו אור חלומות.

בשמים אלה שהתקשרו בעבים כבדים התגלעו קרעים אילך ואילך, כגון צְהָרים ב“דום”, ודרך לבם חדרו קוי־אור גדולים מכסף ורוד.

העננים התחתונים הקיפו את המים סביב סביב ברצועת צל שחורה ומלאו את המרחקים חשכה בלתי־מסוימה. הם עשו רושם כתחום סגור ומוגבל; בחינת קלעים פרושים על פני אין־הסוף היו, כעין פרגוד לכסות מאחריו על התעלומות הגדולות ביותר, שקצר דמיונם של הבריות מהכילן. אותו בוקר, מסביב לד' אמות הקרשים שנשאו על גבם את יַן וסילבסטר, הפיקו פני העולם החיצוני רב־התמורות הרהורי־תפילה לאין־קץ. תבנית בית־מקדש היתה לו, ואלומות קוי־השמש, שחדרו דרך צהרי כפת־היכל, התמתחו על פני המים הקופאים כמו על פני רצפת־שיש ואחר כך ראו הרחק פאר חזון־קסם אחר מתגלה לאט לאט: שרטוטי גוש ורוד הסתמנו במרומים, וזה היה כֵף איסלנד הקודרה…

חתונתו של ין עם הים!.. סילבסטר חזר על זה במחשבותיו מבלי שהעיז להוציא מלה מפיו. התעצב בלבו בשמעו את אחיו הגדול מלגלג על קדושת הנשואין; מלבד זאת נתן הדבר מורא בלבו, משום שהיה נתון לאמונות־שוא.

זה כמה הוא מהרהר בנשואי ין! רצונו היה שיקח את גוֹד מֵיוֶל –ריבה צהבהבה מפֶּמְפוֹל – והשתוקק לזכות לראות בשמחתם עוד לפני שיצא לעבודת־הצבא, לפני גלות זו של חמש שנים, ששיבתה אינה בטוחה ושלזֵכר יומה הממשמש ובא התכַוֵץ בו לבו…

ארבע שעות בבוקר. אלה השלשה שישנו למטה, עלו כולם כדי למלא את מקומותיהם. עדיין אחוזי־שנה במקצת, שאפו מלוא חזיהם את האויר הטהור והקר, גמרו לנעול, תוך כדי עליה, את מגפיהם הארוכים ועצמו עיניהם, כי כל אלה זהרי־האור החור הכום בתחלה בסַנורים.

אז סעדו ין וסילבסטר בחפזון את סעודת־השחרית הראשונה שלהם בצנימים. אחרי ששברום בקורנס, התחילו מגרסים אותם בשניהם ברעש ובצחוק על שהם כל־כך קשים. זחה עליהם דעתם מהמחשבה שהם יורדים לישון, שעל משכבם יחם להם, חבקו איש את מתני חברו והלכו להם עד לכַוַת הספינה הלוך וכרכר בהתאם למזמור שיר ישן.

לפני שירדו אל תוך החרך הזה, התעכבו לשחק קצת עם “תורכי”, כלב הספינה, מגזע כלבי הארץ־החדשה, רך בשנים, בעל כפות גדולות, לא־למודות וילדותיות עדיין. הם סנטו אותו בידיהם והוא בקש לנשכם כמו זאב, לבסוף גם גרם להם כאב. ואז הצטופפו בכעס גבות עיניו של ין, הדף את הכלב בכח, עד שזה השתטח בגופו ויבב.

לב טוב היה לו לין זה, אבל מטבעו היה קצת פראי, וכשהדבר היה נוגע רק לגופו לבד, היתה לטיפתו הרכה דומה למעשי־אונס גס.

II    🔗

ספינתם נקראה בשם “מָרי”, רב־החובל – גֶרְמֵר. בכל שנה היתח מפליגה, לשם הדיוג הממושך והמסוכן, אל אותן המדינות הקרות, שבקיץ אין היום נוטה שם לערוב.

ישנה מאד היתה, כמו הפטרונה שלה, בתולת־החרסינה. צלעיה העבים עם גרמים מעץ אלון, היו מרופטים, מחוספסים, ספוגי רטיבות וציר דגים, אבל בריאים וחזקים עדיין, נותני ריחות הזפת הַמְחַיִים. בשעת המנוחה היה כובד באבריה המוצקים, אבל כיון שרוחות המערב הגדולות התחילו מנשבות, היו מתעוררים בה כחותיה הקלים, כשחָפים אלו שמתעוררים על־ידי הרוח, ואז היתה מתרוממת, באופן המיוחד רק לה, על פני הגלים ונרתעת בקלות הרבה יותר גדולה מכמה וכמה ספינות צעירות הבנויות על פי חוקי הזמן החדשים המחוכמים.

ובנוגע לששת האנשים ולמשרתם, אלה היו איסלַנדיים (משפחת דיגים אמיצי־לב, היושבת בפֶּמְפּול ובטרֶגְיֶה, ומלאכת הדיוג עוברת אצלם בירושה מאבות לבנים).

כמעט לא ראו מעולם את הקיץ של צרפת.

בסוף החורף היו מקבלים, יחד עם שאר הדיגים, את ברכת־הדרך. לכבוד יום חג זה הוקם על החוף תמיד אותו הדוכן, בתבנית מנהרת־סלעים, אשר באמצעיתה, בין שלטי עוגנים, משוטים ומכמרות, ישבה על כסא־כבודה, שלוה וצנועה, הבתולה, פטרונתה של המלחים, שלשמם יצאה מבית־התפילה, כשהיא מביטה תמיד, מדור לדור, במבטים מחוסרי־חיים, כלפי המאושרים שהשעה משחקת להם וכלפי אלה שנגזר עליהם לבלי ישובו עוד.

לחם־הקודש, ואחריו תהלוכה אטית של נשים ואמהות, של ארוסות ואחיות, הקיפו את הנמל, במקום שכל ספינות־איסלנד התקשטו בדגלים ובתנופות נִסֵיהם ברכו את העוברים. הכומר, בהתעככו לפני כל אחת מהן, ברך אותה ברכת־הדרך בתנועות־ידיו ובאמרי־פיו.

אחר־כך נסעו כולן, כמו צי, והשאירו אחריהן את הארץ כמעט עזובה מבעלים, מאהובים ומבנים. כשהתרחקו שרו כל הספנים יחד במלוא קולותיהם הרותתים פרקי זמר המוקדשים ל“מָרי־כוכב־הים”.

בכל שנה ושנה אותו טקס היציאה, אותן ברכות הפרידה.

ואחר התחילו שוב החיים ברחבי ים, הבדידות בין שלשה או ארבעה חברים, עזי־לב, על גבי קורות נעות, על פני מימיו הקרים של הים הצפוני.

עד היום הזה היו חוזרים בשלום; – ה“בתולה־כוכב־הים” הגנה על הספינה שנקראה בשמה.

סוף חודש אבגוסט היה זמן השיבה. אולם אנשי הספינה “מָרִי” היו נוהגים, כדרך כמה וכמה איסלנדיים, להגיע בשובם אך עד פּימפּוֹל, ולרדת אחר־כך אל מפרץ הים הגַסְקוֹנִי, מקום שם היו מוכרים יפה אה פרי דיגם, ואל איי החול עם הבצות המלוחות, ששם היו מצטידים במלח הנחוץ להם לנסיעה הבאה.

בחופי הדרום האלה, שהשמש אז מחממתם עדיין, נפוצים המלחים הבריאים, צמאי־התענוגות, שכורים משלף הקיץ, מאויר פושר זה, מהיבשה, מהאנשים.

ואחר־כך, עם ערפלי הסתיו הראשונים, חוזרים הביתה, אל פימפול או אל הסוכות הפזורות בארץ גוֹאֵילוֹ, כדי להתעסק שם זמן ידוע בעניני משפחה ואהבה, בחתונות ובלידות. כמעט תמיד מוצאים שם ילוֹדים חדשים, שהרום בחורף שעבר, ושמחכים לסנדקאים כדי להכניסם בבריתה של הדת: – ילדים למכביר נחוצים למשפחות דיגים אלה, שאיסלנד טורפת אותם.

III    🔗

באחד מערבי יוני היפים, ביום הראשון לשבוע, היו בפימפול שתי נשים עסוקות מאד בכתיבת מכתב.

הן ישבו לפני חלון רחב פתוח, שעל סף־השחם העתיק והמוצק שלו עמדו בשורה עציצי פרחים.

כפופות על־גבי השולחן, נראו שתיהן צעירות; האחת היתה חבושת צניף גדול מאד, כמנהג הזמן הקדום; השניה חבשה לראשה צניף קטן מאד, כמנהג נשי פימפול בזמן החדש: – דומה שתי נשים אוהבות עורכות אגרת־שלומים אל איזה איסלנדי יפה.

זו שהכתיבה – בעלת הצניף הגדול – הרימה ראשה כדי למצוא את חוט מחשבותיה. והנה! הלא היא זקנה, זקנה מאד, אף על־פי שמאחוריה, מתחת לסודר הקטן והחום, נראית גזרתה כצעירה מאד. באמת, היתה אשה באה בימים. מראה כמראה סבה בת שבעים. אמנם, עדיין יפה, עדיין רעננה, בלסתות ורודות, כמו אצל הזקנים שמשתמרים יפה. צניפה המשפל מאד על המצח והקדקוד, היה מחובר משתים־שלש שפופרות־מַלְמָלָה רחבות, מבצבצות זו מתוך זו, ונשמטות על העורף. פניה, שחוט של חשיבות משוך עליהם, מעלים חן בתוך מסגרת הלובן הזה והקפולים האלה, המפיקים קדושת־חג. עיניה השלֵוות הביעו יושר וטוב־לב. בפיה לא נכרו כל עקבות שנים, אף לא סמן כל שהוא, ובשעה שהיתה צוחקת נחשפו חניכיה העגולים, שהוסיפו לה משהו מחן־ילדות. אף־על־פי שסנטרה נעשה חד “כקוצו של סנדל־עץ” (כמו שהיתה רגילה היא גופה לאמור), הפרופיל שלה לא השחת ביותר מזקנה; ועדין נכרו בו קויו הישרים והטהורים, כקוי הפרופיל של הקדושות שבבתי־התפילה.

הביטה בחלון ובקשה להעלות במחשבתה מה שאפשר עוד לספר לנכדה מהדברים המשעשעים.

אכן בשום מקום בפימפול לא היתה עוד זקנה אחת, שידעה כמותה לספר ספורי־מעשיות מצחיקים על פלוני ועל אלמוני, או סתם דברים שלא היו ולא נבראו. גם במכתב הזה סֻפרו שנים־שלשה ספורים אשר לא יסולאו בזהב, אבל בלא שום כונה להרע, כי מטבעה לא היתה רעה האשה הזאת.

והשניה, כשראתה ששום רעיון חדש אינו מתוסף לפי־שעה, התחילה משתדלת לערוך את הכתובת:

“לאדון מוֹאַן, סילבסטר, בספינה “מרי”, רב־החובל גֶרְמֵר, – ימה של איסלנד, דרך רִיקַוִיק”.

אחר כך הרימה גם היא את ראשה ושאלה:

– הנגמר, הסבה מוֹאַן?

צעירה מאד היתה זו, צעירה עד להפליא, פני בת־עשרים לה. צהבהבה מאד, – צבע בלתי־נפרץ בפנה זו של בְּרֵיטַן, המיושבת על־ידי בני גזע שחום. צהבהבה מאד היתה, עם גון של צמר אפור, ועפעפיה כמעט שחורים; גבותיה, הצהבהבות כמו שערותיה, היו דומות כאלו צבעו אותן שנית בקו יותר אדום, יותר כהה, מה שעשה רושם של תוקף ושל רצון. הפרופיל שלה הקצר במקצת, הפיק אצילות, והחוטם המשיך בקו ישר את המצח, כמו בפרצופים היוניים. מתחת לשפה התחתונה היתה גומה עמוקה שהבליטה אותה עוד יותר;– מזמן לזמן, כשאיזו מחשבה העסיקתה מאד, היתה נושכת אותה, את שפתה זו, בשניה הלבנות מלמעלה, ואז נשארו מתחת לעור הדק עקבות אדומות. בכל אישיותה הגמישה היה משהו מהגאוה וקצת גם מהתוקף הזעום, שקבלה מאבותיה, דיגי איסלנד אמיצי־הלב.

צניפה החבוש לראשה כצורת קונכית, היה משולשל למטה על המצח ונהדק אליו כרצועה, ומשני הצדדים התרומם כלפי מעלה וגלה צמות עבות שנקלעו כעין שבלול מעל לאזנים; – צניף שנשתמר משנים עתיקות, ושעדיין הוא מוסיף לנשי פימפול חן־קדומים.

נכר היה שחונכה על ברכי הזקנה המסכנה, שקראה לה בשם, אף־על־פי שלא היתה אלא דודה רחוקה שרבות סבלה בחייה.

היא היתה בתו של האדון מֵיוֶל, מי שהיה איסלַנדי שודד־ים, במובן ידוע, שהתעשר על־ידי מעשי־תקפה נועזים.

החדר היפה הזה, שבו נכתב המכתב, לה היה: מטה חדשה מאד, כמטות שבכרכים, עם וילאות מלמלה, וסלסלה לאורך שפתם; על הכתלים העבים ניר טַפִּיטִין מגון בהיר שפשט את עקמומיות השחם. התקרה היתה מצופה בשכבת סיד עבה, שכסתה על הקורות הגדולות שהעידו על יושן הבית; – הרי זה היה בית יאה לאנשים אמידים; חלונותיו היו מופנים אל המגרש העתיק והאפור של פימפול, ששמש מקום לירידים ולתהלוכות־חג.

– וכי נגמר, סבה אִיבוֹן? כלום אין לה עוד מה להוסיף?

־ לא, בתי, רק הוסיפי, בבקשה ממך, דרישת־שלום בשמי לבנו של גָאוֹס.

בנו של גאוס!… המכונה ין… אודם עלה בפני הצעירה היפה והגאה בשעה שכתבה את השם הזה.

אחר שנוספו המלים האלה בשולי־הגליון בכתב־יד מהיר, קמה ממקומה והחזירה פניה, כאלו התכונה לראות דבר־מה מענין מאד על פני המגרש.

בעמידתה היתה קצת גבוהת־קומה. בגזרתה דמתה לעלמה טרזנית בפַקְרָס מהודק בלא כל קפול. למרות צניפה היה לה מראה עלמה כבודה. אפילו ידיה, אם כי לא היו זעירות ורפות, שמקובלות כסימן ליופי, היו דקות וצחות, משום שלא עסקו מעולם במלאכות גסות.

אמנם, פעם היתה גוֹד קטנה שרצה יחפה במים, מיותמה מאמה ועזובה בעונת הדיוג, משום שאביה היה אז מבלה את זמנו באיסלנד; יעלת־חן, ורודה, פרועת־שער, בעלת־רצון ועקשנית, הלכה וגדלה בריאת־גוף באוירן של הרוחות הזועפות הנושבות מעבר ללַמַנש. באותם הימים אספה אותה סבה מסכנה זו מוֹאַן, ומסרה לידה את סילבסטר להשגיח עליו, בשעה שהיא גופה היתה עובדת עבודתה הקשה אצל תושבי פימפול.

והיא, כאם קטנה, אהבה את הפעוט הזה שהפקד בידיה, ושהיתה גדולה ממנו כמעט בשמונה עשר חודש. במדה שהיא היתה מלאת חיים וקפריסית, בה־במדה היה הוא ציתן לנוח ללטיפות.

את ראשית־חייה היתה זוכרת בתור נערה, שעדיין לא שִׁכרוה העושר וחיי הכרך; בזכרונה היה שמור כעין חלום רחוק של חרות פראית, כעין זכר תקופה סתומה ורבת־תעלומה, שֶחוֹלת־החוף השתרעה אז למרחקים יותר גדולים, שצוקי הסלעים היו אז יותר ענקיים…

בשנה החמישית או הששית לחייה – תקופה מוקדמת בשבילה – כשהתחיל אביה מרויח הרבה כסף ממקח־וממכר במטען ספינות, לקח אותה לסֶן־בְּרֵיוּ, ואחר כך – לפריז. ואז נהיתה גוֹד הקטנה לעלמה מרגריט, גדולה, רצינית ומביטה בחשיבות. ותמיד עזובה לנפשה, אם כי באופן אחר מאשר על חולת בריטן, נשתמרה בה עקשנות־ילדותה. כל מה שידעה על החיים נתגלה לה במקרה, בלי שום הבחנה. אבל רגש כבוד מופרז מלידה שמר עליה. פעם בפעם היתה נועזת בהתנהגותה, והיתה אומרת בפני הבריות דברים שהיו מדהימים בהתגלות הלב היתרה ומבטה היפה והבהיר לא תמיד השפל מפני מבטם של בחורים; אבל כה מהוגן וכה אדיש היה עד שֶאֵלֶה לא יכלו לטעות בה, הם נוכחו מיד שיש לפניהם בחורה הגונה, רעננה בלבה כמו בפניה.

בכרכים הגדולים הללו השתנתה תלבשתה הרבה יותר ממנה גופה. אף־על־פי ששמרה את צניפה, שהברֵיטניות נפרדות ממנו בקושי, מהרה ללמוד להתלבש באופן אחר. וגזרת־גופה, לפנים חפשית כדיגה קטנה שהתפתחה, בהשפעת רוחות־הים, בכל מלוא שרטוטיה היפים, נעשתה, מלמטה, יותר דקה, בתוך מְחוֹכֵי־העלמה הארוכים. 

בכל שנה ושנה היתה חוזרת לבריטן לימי הקיץ, כדרך הגבירות שבאות למרחצי־הים,– ומוצאה שם שוב לימים מספר את זכרונות עברה וגם את שמה גוֹד (בבריטניה: מרגריט); היתה באה לשם אולי קצת מתוך תשוקה לראות אותם האיסלנדיים שכל־כך הרבו לספר לה על־אדותם ושֶאף פעם לא ראתם ושבכל שנה ושנה נעדרו מהם אחדים; משום שהיתה שומעת מדברים בכל מקום על־אדות איסלנד זו, שהיתה בעיניה כתהום רחוקה,– ושעכשיו שרוי שם זה שרצתה נפשה בו…

ויום אחד הובאה אל ארץ־דיגים זו, לשבת בה ישיבת קבע, על יד אביה, שעלה פתאום על דעתו לגמור שם את שנות חיי הבלו, וקבע את דירתו על המגרש של פימפול.

הסבה הזקנה והטובה, העניה והנקיה, פרשה מתוך הודיה, אחרי שגמרו לקרוא את המכתב ולסגרו במעטפה. הרחק מכאן ישבה, במבוא גליל פּלוּבּזלַנֶק, באחד הכפרים הקטנים שעל חוף הים, באותה הסוכה הדלה שבה נולדה היא ובה גדלה את בניה ונכדיה.

אגב הליכה ברחוב, החזירה שלום לכמה וכמה אנשים שברכוה בערב טוב: היא היתה אחת מזקנות הדור, שריד ממשפחה נכבדה ורבת־פעלים.

הודות לפלאי הסדר והטפול, עלה בידה להתלבש כהוגן, בערך, בשמלותיה הנושנות המתוקנות ושהתקימו בנס; תמיד הופיעה עטופה בסודרה הקטן והשחום, שזה ששים שנה מונחות שמוטות עליו שפופרות־המלמלה של צניפה הגדול; סודרה זה, קנין כספה ליום־כלולותיה לכתחילה כחול היה, ואחר־כך, לכבוד חתונת פְּיֵר בנה, נצבע שחום, ומאז הוא שמור אצלה רק לכבוד יום הראשון לשבוע, בצורה הראויה עדיין להתכבד בה.

בהליכתה היתה עדיין זקופה, כלל וכלל לא כמו כל הזקנות; ואמנם כן, למרות סנטרה זה שמתלבט קצת יותר מדי, מן הנמנע היה שלא למצוא אותה לבעלת־חן בעיניה הטובות כל־כך ובפרופילה העדין כל־כך.

היא היתה מכובדה מאד על הבריות; נכר היה הדבר על־פי ה“שלום” שהיו אומרים לה מכל צד.

אגב הליכה, עברה על פני בית מאַהבה, שבשעתו חמד אותה. בן שמונים ונגר על פי אומנותו, הוא יושב כעת בפתח ביתו, בשעה שבניו עבדו לפני השולחן במקצועה. – אומרים שמעולם לא התנחם על שסרבה להנשא אליו בפעם הראשונה ובפעם השניה; אבל במשך הזמן הפך יחסו אליה למין טינא מגוחכת שהיה בה גם קצת רוע־לב, ותמיד היה שואל אותה:

– אם כן, יפתי! אימתי אצטרך לבוא לקחת מדתך?…

והיא היתה משיבה לו בהודיה, שעוד לא החליטה להזמין אצלו אותו מלבוש. זקן זה רמז בהלצתו הכבדה קצת לאותו מלבוש מקרשי אשוח, האחרון לכל המלבושים פה על אדמות…

– הריני מוכן לכל שעה שיעלה הרצון לפניך; רק לא להתבייש, יפתי, בבקשה…

בדיחה זו כבר אמר לה כמה פעמים. אבל היום קשה היה לה לצחוק, מפני שהרגישה את עצמה עיפה ביותר, רצוצה ביותר מחיי־עמלה הרב, – והרהרה בנכדה היקר, האחרון, שלאחר שישוב מאיסלנד, ילך לעבודת־הצבא. – חמש שנים!… אפשר שידוד, לסין, למלחמה!… האם עוד תהיה בחיים חיתה בשעה שיחזור משם? – אימה נפלה עליה למחשבה הזאת… לא, ודאי שלא היתה כל־כך שמחה כמו שנראתה לעין, זקנה מסכנה זו, והנה התעוו פניה, כאלו חפצה לבכות.

אם כן אפשר הדבר, אם כן אמת הוא, שעוד מעט קט ויגזלוהו ממנה, את נכדה זה האחרון… וי, וי! מי יודע אם לא תמות גלמודה, מבלי לראותו שוב… אמנם צעדים אחדים נעשו (על־ידי מכריה בין תושבי העיר) כדי למנוע בעד נסיעתו, משום שהוא המשען היחידי לאם זקנה כמעט מחוסרת־כל ושבקרוב לא יעמוד לה כח לעבודה. אבל כל ההשתדלות לא עלתה בידם, בעוון ז’ן מוֹאַן, אחיו הבכור של סילבסטר, שברח מעבודת־הצבא. בחוג־המשפחה חדלו לדבר על־אדותיו, אבל אי־שם באמריקה חי לו חיי מנוחה זה ששלל מאחיו הצעיר את האפשרות להפטר מעבודת־הצבא. מלבד זאת התנגדו למלא בקשתה בגלל התמיכה הקטנה שהיא מקבלת בתור אלמנת מלח; לא מצאוה עניה במדה מספקת.

משנכנסה אל ביתה התחילה מתפללת ארוכות בעד נשמות כל מתיה, בניה ונכדיה; אחר־כך התפללה באמונה לוהטת בעד שלום סילבסטר הקטן שלה, ונסתה להרדם מתוך הרהורים על אדות מלבוש־הקרשים, ולבה התכַוֵּץ בכאב נורא משום שמצאה את עצמה כה זקנה בשעת פרידה זו שמחכה לה…

השניה, הצעירה, נשארה יושבת לפני החלון ומסתכלת באורותיה הכתומים של החמה השוקעת, ששרו על גבי כתלי השחם, ובסנוניות השחורות שהסתובבו וחגו בשמים. פימפול היתה תמיד עיר שוממה גם בערבי חודש מַי הארוכים של הראשון לשבוע; הבחורות הצעירות, שחסרו להן בחורים שיחזרו אחריהן, היו מתהלכות שתים־שתים או שלש־שלש וחולמות על בחורי־החמד של איסלנד…

“… פריסת שלום בשמי לבנו של גָאוֹס…” היא באה במבוכה על־ידי משפט זה ושם זה, שלא יכלה כבר להסיח את דעתה ממנו.

לעתים קרובות היתה מבלה את ערביה לפני־החלון הזה, כנהוג אצל עלמות כבודות. אביה לא רצה שבתו תטייל עם בנות גילה, שלפנים היו כערכו. ובשעה שהיה יוצא מבית־הקהוה כשהוא מעשן את מקטרתו ומטייל ארוכות־וקצרות בחברת אנשים שהיו לפנים מלחים כמותו, שמח לתלות עיניו כלפי מעלה ולראות בתוך מסגרת השחם של החלון, בין עציצי־הפרחים, את בתו יושבת כאחת מבנות הנגידים.

בן גאוס!… שלא ברצונה הביטה כלפי הים שאינו נראה אלא הוא מרגש כאן, בקצה סימטאות אלו, שבהן היו המלחים שבים ועולים. ומחשבתה התנשאה אל מרחקי אין־הסוף של אותו דבר שעולמית הוא מצודד, מקסים וטורף; מחשבתה התנשאה לשם, הרחק הרחק אל ימי הצפון, ששם מפליגה הספינה “מרי”, רב־החובל גרמיר.

איזה בחור משונה הוא בן־גאוס זה!… כעת, אחרי הרחיקו ללכת בהתנהגותו הנועזה והעדינה כאחת, הוא מתחמק ובלתי־נתפש.

* * *

אחר כך, בהזיותיה הממושכות זכרה את ימי שובה לבריטן בשנה שעברה. 

באחד מבקרי דצמבר, אתרי נסיעת לילה שלם, הביאתם, אותה ואת אביה, הרכבת, הבאה מפריז, אל תחנת גינגאן, עם בין־השמשות של בקר מעורפל, לבנבן, קר מאד וחשך עדיין, ואז תקָפה רגש לא ידוע: לא הכירה עיירה עתיקה זו, שלא עברה בה אלא בקיץ; היתה לה ההרגשה כאלו צללה פתאום בעתות־העבר הרחוקות. אחרי פריז, דממה זו! אורח־חיים שקט זה של בני־אדם מעולם אחר, ההולכים בתוך הערפל אל עסקיהם הפעוטים! בתים עתיקים אלה העשוים משחם קודר, השחורים מטחב ומשיירי ליל; כל אלה הדברים הבריטוניים – שעכשיו, מכיון שאהבה את ין התחילו מלבבים אותה – נראו לה באותו בקר כנוגי שממון. עקרות הבית המשכימות קום פתחו כבר את דלתותיהן, ובעברה הציצה פנימה אל משכנות עתיקים אלה, ששם ישבו, לפני הקמינים הגדולים, הסבים, שהקיצו זה עתה משנתם, מכוסי־ראש. עם אור הבקר נכנסה אל בית־התפלת להתפלל. ומה גדול ומה אפל היה בעיניה בית זה, – ומה שונה מבתי־הכנסת הפריזאיים, בקורותיו הזעומות והמשופות מלמטה על ידי משמושם של הדורות, בריח של מרתף, של יושן, של סַלטפרא! בפנה מרוחקת, מאחורי העמודים, דלק נר, ואשה כרעה לפניו על ברכיה; בודאי נדרה את נדריה. אור הלהבה הקלושה נעלם בתוך החלל בלתי־הברור שבקמָרוֹן… שם מצאה בקרבה פתאם לפתע רשומי רגש נשכח: אותה העצבות והאימה שהרגישה לפנים בקטנותה, בשעת שהביאוה עם שעת שחרית של חורף אל המיסָה הראשונה בבית־התפילה של פימפול.

ופריז זו, עליה לא התגעגעה אמנם, אף־על־פי שהיו בה הרבה דברים יפים ומענינים. ראשית, כמעט צר היה לה שם המקום, מפני שבעורקיה נזל דם של עוברי־ימים. שנית, שם היתה זרה, תלושה; הפריזאיות, אלו הן נשים אשר במתניהן משקע מלאכותי, והרי הן מהלכות באופן מיוחד, בתוך נרתיקים עשוים משפם־של־תנין: והיא היתה יותר מדי מחוכמה בשביל שלא תחקה את כל הדברים האלה, בצניף ראשה, שבכל שנה היתה מזמינה מפימפול, לא הרגישה את עצמה טוב בפריז, מבלי שידעה שאם הבריות היו מחזירים את פניהם להסתכל בה, הרי זה מפני שהיתה נחמדה למראה.

היו בין הפריזאיות הדורות בהליכותיהן שלקחו את לבה, אלא שלא היתה לה דריסת־רגל אצלן; ואלו האחרות, נחות־הדרגא שהיו רוצות להתחבר אליה, דחתה היא אותן, על שום שהן פחותות ערך. לא היו לה איפוא ידידות, ולא היתה לה חברה אחרת זולת זו של אביה, שהיה תמיד טרוד ותמיד לא בבית. לא התגעגעה אל חיים אלה של נֵכָר ושל בדידות.

אבל אם כך או כך, בריטן, ששבה אליה בעצם ימי החורף, קדמה את פניה בפנים זעומות וקשות. והמחשבה שמן הצורך לנסוע עוד ארבע או חמש שעות בעגלה ולהעמיק לחדור אל תוך ארץ זעומה זו, כדי להגיע עד פימפול, – מחשבה זו דכאה אותה כמצוקה.

כל אחר הצהרים של אותו יום אפור נסעו שניהם, אביה והיא, בתוך עגלה רעועה ופתוחה לכל רוח; עם חשכה עברו דרך עיירות עגומות, בין אילנות כצללים שהרעיפו ערפל טפין טפין. היה צורך להדליק מיד את הפנסים ושוב לא ראו כלום, – זולת שתי רצועות אור בנגלי ירקרק שֶרָצוּ כמדומה לפני הסוסים, משני צדיהם; אלה היו אורות הפנסים שנפלו על משוכות הדרך שאינן פוסקות. ירק ירקרק זה בדצמבר מִנַיִן?… משתוממת נכפפה בתחילה כדי להסתכל יפה, ומיד נדמה לה כאלו היא מכירה ונזכרת: אלה הם הרתמים האספמיים, הרתמים הנצחיים שבשבילים ובכֵפֵי סלעים, שאינם נובלים לעולם בסביבות פימפול. אותה שעה התחילה נושבת רוח יותר פושרת, שכמדומה לה הכירה גם אותה, ריח ים נדף ממנה…

בסוף דרכם הקיצה לגמרי ושעשעה את נפשה במחשבה זו:

– כיון שבאנו לכאן בחורף, יעלה בידי סוף־סוף לראות הפעם את דיגי איסלנד היפים.

בדצמבר הלא הם צריכים להיות שם, כל אלה ששבו, האחים, החתנים, הידידים, בני־הדודים, שעל־אדותם הרבו כל־כך לספר לה ידידותיהם הגדולות והקטנות, בטיולי הערב, בכל פעם כשהיתה באה לבלות שם את ימי הקיץ. וברעיון זה היתה כולה שקועה, בשעה שרגליה קפאו מקור בתוך העגלה…

ואמנם כן, היא ראתם… ועכשיו הלך לבה שבי אחר אחד מהם…

IV    🔗

בפעם הראשונה ראתו, אותו, את יַן זה, למחרת בואה אל העיר, בשמיני לדצמבר, יום החג לכבוד הפטרונה הקדושה של הדיגים, – שעה קלה אחרי התהלוכה, בשעת שברחובות האפלים היו עדיין פרושות יריעות לבנות מקושטות בקיסוס ובאֶדר, בענפים ובפרחים של חורף.

באותו חג היתה איזו מועקה בשמחה הפראית במקצת, תחת השמים העגומים. שמחה ללא־חדוה, שבאה בעקר מתוך חוסר־דאגה והעזה, מחמת חוסן הגוף ואלכֹהל; העיקה עליה סכנת־המות הצפויה לכל, ושכאן היתה גלויה יותר מאשר בכל מקום אחר.

העיר פימפול הומיה, הפעמונים מצלצלים, הכמרים מזמרים. בבתי־המרזח זמירות גסות וחדגוניות; נעימות ישנות העלולות ליַשן את המלחים; שירי תוגה הבאים מהים, מאיזה מקום שהוא, מאפלת הזמנים העמוקה. קבוצת מלחים חבוקי־זרוע מתהלכים נפתלות, מחמת ההרגל להִמָּעֵד וגם מחמת תחילת השתכרות, ואחרי ימים רבים של פרישות על הים, הם זורקים עתה מבטים מפיקי־התעוררות יתרה… מתהלכות קבוצות קבוצות של בחורות בצניפי־נזירות לבנים, בשדי־חמד, בשדים הדוקים ומרטטים, במבטים מלאי תאוה, שהיתה כבושה כל ימי הקיץ. בתי־שחם ישנים מלאי ערבוביה זו של בני־האדם; גגות ישנים המספרים על מלחמותיהם, במשך דורות רבים, נגד רוחות מערב, נגד הערפלים, הגשמים, נגד כל מה ששולח עליהם הים; המספרים גם על מעשים נלהבים, שנעשו תחת חסותם, על עלילות גבורה ואהבה בשנים עברו.

ורגש רליגיוזי, רוח קדומים מרחפים על כל זה יחד עם רחש־כבוד כלפי הדת העתיקה וכל קדשיה השומרים על העם. אצל בתי־המרזח, בית התפלה עם מדרגות זרועות־עלים, הפתוח לרוחה, כמפרץ גדול ואפל, עם ריח־קטרתו, עם נרותיו הדולקים בחשכה, עם מנחות המלחים התלויות בכל מקום בכִּפה הקדושה. על יד הצעירות האוהבות, ארוסות המלחים שאבדו, אלמנות המלחים שטבעו, הרעולות בסודרי־האבל הארוכים שלהן ובצניפיהן הקטנים והחלקים; פניהן כבושות בקרקע, דוממות עוברות הן בתוך המולת־חיים זאת, בבחינת הזהרה שחורה. ושם, קרוב מאד, תמיד הים, אותו המפרנס הגדול והטורף הגדול של דורות חסונים אלה, המתגעש גם הוא, המרעים את קולו, הלוקח חבל גם הוא בחג…

מכל הדברים האלה קבלה גוֹד רושם מטושטש. מתרגשת וצוחקת, בלב מכווץ, הרגישה בחרדתה שתקפה אותה למחשבה שמהיום ארץ זו היתה ארצה לעולם. על המגרש, ששם היו מִשְחקים ותעתועי מוקיונים, טִיְלָה יחד עם רעותיה, שקראו לפניה בשמותיהם את הבחורים מפמפול ומפּלוּבַּזְלַנֶק. לפני חבורת מזמרים עממיים התעכבה כנופיה של האיסלנדיים האלה. תמהה על אחד מהם שהיה ענק בקומתו ורחב־כתפים, ואמרה בפשטות, אפילו באבק לגלוג.

– הרי זה גדול!

במשפט הזה היה רמז למחשבה זו:

– מי שתנשא אליו מה יֵצר לה בביתה על יד בעל ענק כזה!

הוא, כאלו הגיעו אליו דבריה, החזיר אליה פניו ולפף את כולה במבט מהיר שהביע מעין זאת:

– מי זאת החובשת צניף פימפולי לראשה וכה הדורה, שכמותה לא ראיתי אף פעם?

ומיד שחו עיניו, מחמת נמוס, ושוב נפנה להקשיב למזמרים. ולא ראו מראשו זולת שערותיו השחורות והמסולסלות מאד על ערפו.

מבלי להתבייש שאלה לשמותיהם של הבחורים ולשמו של זה לא העיזה לשאול. פרופיל יפה זה, שאך מעט הספיקה להתבונן אליו, מבט נהדר זה וזועם קצת, אישונים אלה החומים והפראיים קצת המתרוצצים חיש על הלשם הכחלחל של עיניו, כל אלה עשו עליה רושם והביאו מורך בלבה.

זה הוא “בן גאוס”, ששמעה מדברים על־אדותיו בבית מואן כעל ידידו הגדול של סילבסטר; בערב אותו חג הלכו שניהם, הוא וסילבסטר, שלובי־זרוע, פגעו בהם, באביה ובה, והתעכבו כדי לאמר להם שלום…

..סילבסטר קטן זה נהיה לה מיד בחינת אח. בתור בני־דוד דברו זה אל זה בגוף שני; – אמנם תחלה היתה מהססת בפני בחור גדול זה בן שבע־עשרה, שזקנו השחור כבר מגודל; אולם כיון שעיני־הילד הטובות שלו לא שוּנו, הכירה בו מיד כאלו לא נפרדו אף פעם. בשעה שהיה שב לפימפול, היתה מזמינתו לסעודת־הערב; תוצאות לא היו לדבר הזה, הוא רק אכל בתיאבון משום שבביתו סבל קצת מחסור…

לאמתו של דבר, ין לא נהג בה אדיבות יתרה בשעת אותה ההתודעות, שם בקצה הרחוב הקטן והאפור הזרוע כולו ענפים ירוקים. הסתפק רק בזה שהסיר את כובעו בתנועה קצת בישנית אם כי נאצלה; אחר־כך, משסקר אותה במבטו המהיר, הסב את עיניו כאלו בלתי־מרוצה היה מפגישה זו, והזדרז לעבור דרכו הלאה. רוח חזקה שבאה מהמערב בשעת התהלוכה, הפיצה על פני האדמה ענפי אשכרוע והשרתה על פני השמים גונים אפורים־שחורים… גוד, בשעת הזיה של זכרונות, שוב עבר כל זה לפני עיני־רוחה: בוא הלילה העגום בסוף החג, היריעות הלבנות המקושטות בפרחים והמפרכסות לאורך הכתלים מנשיבת הרוח, כנופיות רועשות אלו של ה“איסלנדיים”, בני הסופה והסערה, שנכנסו בקולות שירה אל בתי־הקהוה לחסות מהגשם הממשמש ובא; וביחוד בחור גדול זה, שעמד לפניה כנטוע, כשהוא מחזיר ממנה את פניו, כאלו פגישתם היתה לו למורת־רוח ולמבוכה… מה גדול השנוי שחל בה מאז!…

ומה גדול ההבדל בין הרעש של אותו שלף־חג ובין הדממה של עכשיו! ופימפול זו עצמה מה דוממה ומה שוממה היתה בערב זה, בשעת בין־השמשות הממושכות והפושרות של חודש מַי, שבגללן התמהמהה לפני חלונה לבדד, שקועה בהרהורים ובאהבה…

V    🔗

בפעם השניה התראו בחתונה אחת. בן גאוס הוזמן להיות בן־זוגה, בתור שושבין. בתחלה היה לה הדבר למורת־רוח: לעבור ברחוב עם הבחור הזה, שהכל נותנים עיניהם בו מחמת גודל קומתו, ושבודאי לא יוציא כל הדרך הגה מפיו!… זולת זאת הוא הפחידה ממש במראהו הפראי.

בשעה הקבועה, כשכל המוזמנים התאספו כבר לשם תהלוכה, ין טרם הופיע. הזמן עבר, הוא לא בא וכבר אמרו לא להמתין לו. ואז הרגישה שאך לשמו, לשם יחודו, התהדרה בלבושה; בלעדיו לא היחה מוצאת שום ענין ושום תענוג בחג ובמשתה…

לבסוף הופיע, לבוש הדר גם הוא, ומבלי להתקשות התנצל לפני הורי הכלה על אחורו. והסבה היא זו: נתקבלה ידיעה שכתות־דגים גדולות נתגלו פתאם באפן בלתי־צפוי באנגליה והרי הן עומדות לעבור בערב זה לא הרחק מאוֹריני; משום כך הוצאו בחפזון כל הספינות שעגנו בפלובזלנק. בעיירה קמה התרגשות, הנשים אצו להטריד את בעליהן מבתי־המרזח, דחפום והבהילום לרוץ; והן גופן טרחו למעלה מכחותיהן כדי להרים את המפרשים, עזרו למצוא מוצא לספינות, בקצור, מהפכה בכל העיירה…

הוא ספר, לפני קהל שומעיו שהקיפוהו, במנוחה רבה, במעוגים הרגילים אצלו, בגלגולי עינים ובבת־צחוק יפה שהיתה מחשיפה את שניו המבריקות. כדי לבאר יפה את כל הבהלה שהיתה בסדור הספינות, היה מפליט כפעם בפעם באמצע המשפטים איזו קריאה קלה, איזה “הוּ!” ממושך ומגוחך, – קריאה דומה לקול שריקת הרוח, שהמלחים משתמשים בה בשעה שהם מתכונים ליתן מושג ממהירות רבה. הוא גופא מוכרח היה לחפש מי שימלא את מקומו ולקבל על זה את הסכמת בעל־הספינה ששכָרו לעונת החורף. זוהי סבת אִחורו ובשביל שלא יעָדר בחתונה זו, הסכים להפסיד חלקו שהיה מגיע לו מהדיג הזה.

הנמוקים היו מובנים לדיגים, ששמעו לדבריו, ולא עלה על דעתם להתרעם עליו; – הלא דבר ידוע הוא שבחיים הכל תלוי פחות או יותר בים, הכל משתנה פחות או יותר לפי תמורות הזמנים ותנועות הדגים הכמוסות. שאר האיסלנדיים שהיו שם הצטערו על שלא נודע להם מקודם שרכוש גדול כזה עומד לעבור לאורך החוף, ועל שלא יזכו בו כמו אנשי פְּלוּבְּזלנֶק.

החמיצו את השעה, מילא, בדלית ברירה יציעו את זרועותיהם לבחורות. הכנורות התחילו בחוץ את נגינתם, ובלב שמח הרימו לדרך פעמיהם. 

תחילה לא השמיע לה אלא דברים של־מה־בכך, שבכל החתונות רגילים הבחורים להשמיע באזני הבחורות המודעות להם אך מעט. בין כל הזוגות, אך שניהם לבדם היו זרים איש לחברתו. זולתם השתתפו בתהלוכה אך בני דודים, ארוסים וארוסות. היו גם זוגות אחדים של מאהבים; בענין האהבה מרחיקים מאד ללכת במחוז פימפול, בזמן שהדיגים חוזרים מאיסלנד (אלא, שעושים זאת בלב טהור ומתחתנים אחר־כך).

אבל בערב, בשעת הרקודים, כשנסבה שיחתם על התנועה הגדולה של כתות־הדגים העוברות, אמר לה פתאם את הדברים בלתי־הצפויים האלה, כשעיניו הישירו להביט בפניה:

– רק היא לבדה בפימפול, – ואפילו בכל העולם, – יכלה להביאני לידי כך שאניח את עבודתי בספינה; בעד שום צעירה אחרת לא הייתי מבטל את מלאכתי, הגברת גוד!…

לכתחילה השתוממה על שדַיָג זה מרשה לעצמו לדבר כדברים האלה אליה, שהופיעה כמלכה אל החתונה הזאת, אבל בדיעבד, מצאה קסם של עונג בדבריו, והשיבה:

– חן חן, האדון יַן; ואף אני מבכרת את חברתו על חברת מישהו אחר.

וזה הכל. אבל מאותו רגע ואילך, עד גמירת הרקודים, שוחחו ביניהם באופן אחר, בקול יותר נמוך ויותר רך…

לקול נגינת הפנדורה והכנור רקדו כמעט תמיד אותם הזוגות יחד. בשעה שהיה חוזר אליה, אחרי רקוד שהיה רוקד לפעמים, לשם נמוס, עם מישהו אחרת, היו מתחלפים בבנות־צחוק, כשני ידידים שנפגשו שוב, אחרי פרידה, והמשיכו את שיחתם הקודמת והאינטימית מאד. ין ספר לה על חיי הדיג שלו, על יגיעו הרב, על רְוָחיו, על חייו הקשים מלפנים בבית־הוריו, כשהיה צריך לטפל בחנוכם של ארבעת עשר אחיו הקטנים. עכשיו נחלצו מן המצוקה, וביחוד אחרי שאביהם מצא בלמנש ספינת שנטרפה, ושמכירתה, אחרי נכוי חלק הריוח המגיע לממשלה, הכניסה לו עשרת אלפים פרנק. הריוח הזה נתן להם את היכולת לבנות קומה עליונה לביתם, שעמד בקצת מחוז פלובזלנק, בכפר פוֹרט־איוֶן, הנשקף על הלמנש, אל נוף יפה מאד.

– פרנסה זו שבאיסלנד קשה היא מאד – אמר – לנסוע מיד אחרי חודש פברואר למדינה ששם כה קר וכה חשך והים כה מסוכן…

…כל שיחתם באותו נשף, שגוֹד זכרה אותו כאלו אתמול היה הדבר, היא מעלה אותה לאט־לאט שוב על זכרונה, עתה כשהיא מתבוננת אל ליל מַי ההולך ובא על פימפול. אלמלא היה בדעתו להתחתן עמה, למה ספר לה כל אותם הפרטים מחייו, שהיא הקשיבה להם בבחינת כלה במקצת; הלא עשה כלל רושם של צעיר פשוט האוהב לספר לפני הבריות על עסקיו…

–… ואף־על־פי־כן, אמר לה אז, טוב הוא המקצוע ואני לא אחליפנו לעולם. יש שאני משתכר שמונה מאות פרנק לשנה; ויש שבשובי מאיסלנד מסלקים לי שתים עשרה מאות פרנק ואני מוסרם לאמנו.

– האם הוא מוסרם לאמו, האדון ין?

– כמובן, הכל, תמיד. זהו מנהג מקובל אצל האיסלנדים, העלמה גוד (אמר זה בפשטות גמורה כדבר מובן מאליו). ובאופן כזה, הגברת לא תוכל להאמין, לי אין כמעט אף פעם כסף. אמא היא הנותנת לי ביום הראשון מעות קטנות כשאני הולך לפימפול, או בשביל כל דבר. כמו כן הזמין אבא בשבילי השנה את מלבושי החדש הזה שאני לובש, שבלעדיו לא הייתי מסכים לבוא אל החתונה. א, לא, בודאי לא הייתי בא ליתן לה את זרועי לו הייתי לבוש בבגדי דאשתקד…

היא שהיתה רגילה לראות פריזאיים, לא היו בגדיו החדשים הדורים בעיניה ביותר, מעילו היה קצר מאד ופתוח על פני חזיה קצת נושנה בגזרתה, אבל הגויה מתחתם היתה יפה בלי דופי והרוקד עשה בכל־זאת רושם נהדר.

בבת־צחוק היה מביט ישר לעיניה, בשעה שאמר לה מה כדי לראות מה דעתה על זה. ומה טוב ומהוגן היה מבטו בשעת שספר לה כל זה, למען תדע למפרע שאינו עשיר!

והיא גם היא היתה מצטחקת אליו ומביטה ישר בפניו; היתה משיבה לו מלים ספורות, אבל מקשיבה בכל נשמתה, מתפלאה יותר ויותר ונמשכת אליו. איזו תערובת של קשיות פראית ושל ילדותיות לטפנית היתה בו! קולו העמוק, שבשיחתו עם אחרים צלל כקשה וגוזר, בפנותו אליה נעשה יותר ויותר רענן ומלטף; רק לשמה לבדו היה קולו רותת במתינות רבה כמנגינה מועטה של כלי־נימין.

מה משונה ומתמיה הוא הבחור הגדול הזה בהתנהגותו החפשית, במראהו הנורא, שבביתו היו מתיחסים אליו כמו אל ילד קטן, והוא מצא היחס הזה טבעי; אחרי שעבר את התבל, התנסה בכמה וכמה נסיונות, מאורעות וסכנות, לא חדל בכל־זאת לציית להוריו בהחלט ומתוך רגש־של־כבוד.

דִמְתָה אותו לאחרים, לשלשה או ארבעה ריקים פריזאיים עוזרים בבתי־מסחר, לבלרים וכדומה, שהיו מציקים לה בהערצתם בגלל כספה. וזה, כמדומה לה, עולה על כולם וגם יפה מכולם.

בשביל להתקרב אליו עוד יותר, ספרה לו שגם בביתם לא תמיד היה השפע כמו עתה, שאביה היה בתחלתו דיג מאיסלנד, והיה מכבד מאד את האיסלנדיים, והיא גופה זוכרת כשהיתה קטנה, אחרי מות אמה המסכנה, היתה רצה על פני החוף יחפה…

… הה! ליל נשף זה, ליל מתוק יחידי ומכריע, בחייה, – הוא כבר רחוק, מפני שהיה בדצמבר, ועכשיו מַי. כל אלה הרקדנים היפים של אותו נשף, מפוזרים הם כעת על פני ימה של איסלנד ועוסקים בדיג לאורה של שמש חורת, בבדידות נוראה, בה־בשעה שעל אדמת בְרֵיטַן יורדת החשכה הלוך וירוד לאט לאט.

גוֹד נשארה יושבת לפני חלונה. מגרש פימפול שהיה כמעט סגור מכל רוחותיו על־ידי הבתים העתיקים, נעשה יותר ויותר עצוב עם חשכת הלילה; משום מקום לא נשמע קול. מעל לבתים, במרומים, נדמה חלל השמים המבהיק עדיין כאלו הוא מתעמק, מתנשא ומתרחק עוד יותר מיצורי עפר, שהצטמצמו כולם, בשעת ערבית זו, בצלם של האשוחים ושל הגגות הישנים. כפעם בפעם נסגרת דלת אחת או חלון אחד; מבית־מרזח יצא איש, מי שהיה לפנים מלח, ובפסיעוח אי־בטוחות הולך ונעלם ברחובות החשכים והצרים; או אילו ריבות חוזרות הביתה מטיולן המאוחר וצרור פרחי מַי בידיהן. אחת מהן, שהכירה את גוד, הרימה אליה, מתוך אמירת שלום, בקצה זרועה את צרור פרחי עוזרד, כמתכַוֶנת לתת לה להריח, והפרחים הקטנים והלבנים היו נראים עדיין מתוך האפלולית השקופה של הערב. – ואגב עוד ריח אחד נדף שם מהגגות ומהחצרות, ריח טְרַף־עזים שצמח מתוך שחם הכתלים, – וגם ריח קל של אַצָה שהגיע לכאן מהנמל. העטלפים האחרונים חלפו באויר בהתגנב, בִיעָף דומם, כיצורי חלום.

ערבים רבים ישבה גוד לפני החלון הזה, כשהיא מביטה אל המגרש העצוב וחוֹלמת על האיסלנדיים שנסעו ועל אותו נשף…

… לכשהגיע חג החתונה לקצו, גבר החום, כמה וכמה מראשי הרוקדים היו סחרחר. זכרה את ין כשהיה רוקד עם ריבות ועם נשים שבודאי היה פחות או יותר מאהבן; זכרה את רתויו והתרצותו אליהן מתוך יהירות… מה שונה היה יחסו אליהן!..

הוא היה רקדן מקסים, זקוף כאלון יער עבות, מסתובב בחן של אצילות ושל קלות־דעת כאחת, כשראשו מופשל לאחור. שערותיו החומות, שהסתלסלו לתלתלים, נשמטו קצת על מצחו וזעו מפני תנועת הרקוד. גוד, שהיתה די גבוהה, הרגישה בתלתליו שנגעו בצניפה, בשעה שהוא היה מתכופף אליה תוך־כדי הַוַלסים המהירים.

לפרקים היה רומז לה בקריצת־עין כלפי מרי, אחותו הקטנה, וכלפי סילבסטר, שני הארוסים, שרקדו יחד. הוא צחק מטוב לב כשהיה רואה את שניהם כה צעירים, כה מתונים איש ביחס לחברתו, מחוים קידות זה לזו, מעמידים פנים כמתבישים ובודאי מספרים זה עם זו דברים נעימים מאד. בודאי לא היה מרשה שתהיה אחרת, אבל אחת היא. מראה הזוג התמים הזה שעשע אותו, שחזר אחרי כל־כך הרבה בחורות והעיז הרבה. התחלף עם גוד בבנות־צחוק של הבנה הדדית, שפרושם היה: מה נחמדים ומה מצחיקים הם למראה, אחינו ואחותנו הקטנים!…

באחרית הלילה היו מתנשקים הרבה: נשיקות בני־דוד, נשיקות חתנים, נשיקות דודים, שעמד בהן, למרות הכל, טעם טוב של חופש ונמוס, בנשיקות אלו בפה מלא, לעיני כל הקהל ובפרהסיה. הוא לא נשק לה, כמובן מאליו; דברים כאלה אין מתירים לעצמו ביחס לבתו של ה' מֵיוֶל; אולי לחץ אותה קצת יותר מדי אל חזהו בשעת אותם הולסים שבסוף הנשף, והיא מלאת אמון, לא התנגדה, אלא להיפך, נשענה עליו, כשהיא מתמסרת אליו בכל נפש. על סחרחורת פתאומית זו, העמוקה, המתוקה, שגרפה אותה כולה אליו, השפיעו בודאי במדה ידועה חושיה בשנות העשרים שלה, אבל את הדחיפה הראשונה נתן הלב.

– הראיתם את החצופה הזאת, איך שהיא נותנת בו את עיניה? – אמרו שתים או שלש ריבות, שהשפילו בצניעות את עיניהן בעלות ריסים צהבהבים או שחורים, ושהיו להן בין הרוקדים לפחות מאהב אחד או שנים. אכן היא הרבתה להסתכל בו. אבל יכלה להתנצל בזה, שהוא היה הראשון, היחידי מכל הצעירים, ששמה אליו פעם בחייה את לבה.

למחרת, אחרי שכל הקהל התפזר, עם שעת שחרית קרה, אמרו שניהם זה לזו שלום באופן מיוחד, כחתן וכלה שעתידים להפגש מחר. ואז, בשובה הביתה, עברה יחד עם אביה מגרש זה לא עיפה כלל, קלת־תנועה ועליזת־לב, שמחה לנשום, אוהבת את הערפל הקר וזריחת־החמה העצובה, משום שמצאה בכל אלה טעם נפלא ועדין.

… ליל מַי השתרר זה כבר. אחד אחד נסגרו כבר כל החלונות, מתוך חריקת־צירים קלה. גוֹד יושבת עדיין לפני חלונה הפתוח. העוברים האחרונים הבודדים, שהכירו בחשכה את צניפת הלבן, אמרו בודאי אל לבם: “הנה בחורה החולמת בודאי על אהובה”. ואמת הדבר שחלמה על־אדותיו, – ואפילו מתוך תשוקה לבכות; שניה הקטנות והלבנות נשכו את שפתה וטשטשו לרגע אותו קמט שהיה מבליט מלמטה אה קוי פיה הרענן. ועיניה היו נתונות בחשכה, מבלי לראות שום דבר ממשי…

… אבל למה לא שב אחרי הנשף? מה נשתנה בו? כשפגשה בו פעם במקרה, נראה לה כאלו הוא רוצה להשתמט ממנה, שעיניו, מהירות־החנועה, הוסבו ממנה.

לפעמים קרובות שוחחה על־אדות זה עם סילבסטר, ואף הוא לא הבין:

– ובכל זאת, גוד, זהו איש שאך לוֹ את צריכה להנשא, אם רק אביך יסכים לכך, משום שבכל הארץ הזאת לא תמצאי איש כמותו. קודם כל רוצה אני לומר לך שהוא הגון מאד, אף־על־פי שעושה רושם הפוך; רק לעתים רחוקות הוא שותה שכור; פעמים הוא עקשן, אבל בעומק לבו הוא רך־המזג. לא, אין לך שום מושג כמה הוא טוב. ואיזה מלח! לפני כל עוֹנָה מתקוטטים בגללו רבי־החובל, כל אחד רוצה לספחו אליו…

היא היתה בטוחה שתקבל את הסכמת אביה, כי מעולם לא כִהה בה ולא חשך ממנה דבר. ומה שאינו עשיר לא איכפת לה. מלח כמותו, אם יקבל מעט דמי־קדימה יוכל במשך ששה חדשים ללמוד את תורת שיט־החוף. ויהיה לרב־חובל שכל בעל אניה ירצה להתקשר עמו.

וגם לא איכפת לה שהוא ענק במקצת; גוף יותר מדי גדול וחזק יכול להחשב ללקוי לגבי אשה, אבל אינן פוגם כלל וכלל יפיו של גבר.

אגב שאלה על־אדותיו, כמו דרך אגב, את בנות המקום שידעו את כל מקרי האהבה שבסביבה: לא ידוע היה שנתן למישהי את הבטחתו; מבלי לבכר את האחת על השניה, סבב בלָוַרְדריאה או בפימפול, על ימין ועל שמאל את כל הנאוות שחשקו בו.

בערב יום ראשון אחד ראתה אותו עובר, מתחת לחלונותיה יחד עם צעירה אחת ידועה, זַ’נֵי קָרוֹף, שהיתה יעלת־חן ובעלת שם רע מאד, חבוקים ולחוצים. דבר זה, למשל, גרם לה כאב נורא.

סחו לה גם־כן שהוא מהיר לכעוס; ערב אחד שתה שכור באחד מבתי־הקהוה בפימפול, במקום שהאיסלנדיים מתכנסים לערוך חגיגותיהם, ואז תפש שלחן־שיש וזרקו כלפי הדלת שלא חפצו לפתחה לו…

כל זה סלחה לו. ידועים הם המלחים בכעסם ובכוסם… אולם, אם נכון הדבר שטוב־לב הנהו, מפני־מה בא לקחת אותה, שלא חשבה דבר, ולעזבה אחר־כך? מה צורך היה לו להסתכל בה לילה תמים בבת־צחוקו היפה, שנדמתה כה גלויה, ולרכך כה את קולו בשעה שהתודה לפניה כמו לפני כלה? כעת אינה מסוגלה עוד להחליפו ולהתקשר עם אחר. כאן, לפנים, כשהיתה תינוקת עדיין, היו הבריות מכַהים בה ואומרים שהיא פעוטה רעת־לב וקשת־עורף מאין כמותה; קשי־ערפה זה נשאר לה. העלמה היפה, הרצינית קצת והמתנהגת ביהירות, ששום אדם לא חִנך ולא עצב אותה, נשארה בעצם כמו שהיתה. 

אחרי הנשף, עבר כל החורף בצפיתה לשוב לראותו, והוא לא בא אפילו לאמר לה שלום לפני צאתו לאיסלנד. ועכשיו, כיון שאיננו, שום דבר אינו קַיָם בשבילה; הזמן המפגר ללכת, התנהל לאטו – עד אשר תגיע עת הסתיו, ואז תדע את אשר לפניה, כי החליטה לברר וללבן את המצב ולשים לו קץ…

…שעונה של העיריה השמיע אחת־עשרה, באותו הצלצול המיוחד שיש לפעמונים בלילי האביב השקטים.

השעה האחת־עשרה היא בפימפול מאוחרת מאד. גוֹד סגרה את החלון והדליקה המנורה כדי לשכב לישון…

אולי סבת הדבר, אצל ין זה, היתה פראיותו; או אולי החשש – מפני שאף הוא היה גא – שמא ישיבו את פניו ריקם, משום שהיא עשירה מאד?… היא אמרה לשאול את פיו באופן פשוט מאד, אבל סילבסטר הניא אותה מעשות זאת ואמר שלא טוב לעלמה צעירה להיות עזת־פנים. בפימפול כבר רננו אחרי חיצוניותה ומלבושיה…

…התפשטה את בגדיה במתינות ובפזור־רוח של נערה הוזה: קודם כל הסירה את צניף־המלמלה שלה, אחר־כך את שמלתה ההדורה, העשויה על־פי המוֹדה שבכרכים וזרקתה בהיסח הדעת על כסא.

אחר כך סלקה את המחוך הארוך שלה, שבגלל תבניתו הפריזאית היה לשיחה בפי הבריות. וגזרתה, כיון שנשתחררה, היתה יותר שלמה בצורתה; כיון שלא היתה יותר מוּצָרָה ואוּצה מלמטה, שבו לגופת שרטוטיו הטבעיים, שהיו מלאים וערֵבים כשרטוטי פסל שיש; הם השתנו עם כל תנועה מתנועותיה, וכל מצב־גופה היה נחמד למראה.

המנורה שדלקה בדד בשעה מאוחרת כזו, האירה קצת באור מסתורין את כתפיה ואת חזה, את תבנית גופה הנהדרה ששום עין לא ראתה, ושתלך הלוך וקמול מבלי שתשורנו עין איש, כיון שיַן מאן לקחתה לו…

היא ידעה שפניה הם מלאים חן, אבל לא היתה לה ידיעה כל שהיא מיפי גופה. אגב במחוז זה של בֵריטן, כל בנות הדיגים מאיסלנד הצטינו ביפין, כמעט שהיה זה סמן לגזען; אין מרגישים בו כלל, ואפילו קלות־הדעת ביותר תחת להתגדר בו, מתביישות לגלותו. לא, אלה הם רק דקי־הטעם שבכרכים שנותנים חשיבות גדולה כזו לדברים האלה בשביל לפַסֵּל או לצַיֵּר אותם…

התחילה מפזרת את שערותיה שהיו כרוכות מסביב לקדקדה מעל לאזניה בתבנית קונכית, ושתי צמותיה נשמטו על גבה כשני נחשים כבדים מאד. היא צמדה אותן על קדקדה כעין כתר, כדי שיהיה לה יותר נוח לישון; ואו דמתה בפרוֹפיל הישר שלה לאחת הבתולות הרומיות.

זרועותיה היו מורמות כלפי מעלה, ובהוסיפה לנשוך את שפתה, לא פסקו אצבעותיה להפוך ולמשש צמותיה הזהבהביות, – כילד זה המענה איזה צעצוע שהוא בשעה שהוא מהרהר בענין אחד; ואחר כך שלשלה אותן למטה והתחילה מפזרתן להשתעשע בהן, למתחן. מיד כֻסתה כולה בהן, עד למתנים ותדמה לִדְרוּאִידָה ביער.

ולבסוף, כשתקפתה השנה למרות אהבתה ולמרות רצונה לבכות, נפלה חיש מהר במטתה, והסתירה פניה בארג־משי זה של שערותיה, שעטפוה כמו צעיף… 

בסוכתה הדלה בפלוּבזְלַנֶק, הסבה מוֹאַן שהיתה כבר מעבר מזה לחיים, מצדם השחור יותר, נרדמת אף היא סוף־כל־סוף, בתרדמת זקנים קפואה, וחלמה על נכדה ועל המות.

ובאותה שעה, על ספון הספינה “מרי”, – על פני הים הצפוני, שזעף מאד באותו ערב, – ין וסילבסטר, שני הנאהבים והחמודים, שרו זה לזה שירים ודגו דגים לאור היום שאינו דועך…

VI    🔗

אחרי חודש, בערך. – ביוני.

בסביבות איסלנד היה אותו מזג־האויר שאינו מצוי ושהמלחים קוראים לו השקט הלבן; כלומר, באויר אין אף זיע כלשהו, כאלו ספו תמו כל הרוחות.

השמים התקשרו בוילון אחד גדול ולבנבן שנעשה בפאתיו, סמוך לאופק, יותר קודר והפך אפר של עופרת, גון בדיל כים. ומלמטה הבהיקו המים בברק חור וקר שהלאה את העינים.

הפעם שחקו על פני הים שברירי־אור, שום דבר זולת שברירי־אור; עגולים קלים מאד, כגון אלה שמתהוים על פני המראָה בשעה שנושמים עליה. כל השטח הנוצץ נראה כמכוסה ברשת של ציורים מרפרפים, משתלבים זה בזה ומשתנים; מטשטשים חיש מהר, וחיש מהר נגוזים.

ערב־עולמים, או בוקר־עולמים, קשה היה לדעת: שמש, שאינה מסמנת כבר שום שעה, נשארה תמיד קבועה שם במקומה, כדי לנצח על התלקחות זהרי הדברים המתים, אף הוא עצמו לא היה אלא עגול, כמעט בלי שרטוטי־היקף, שהתפשט עד לאין שעור על ידי הִלָּה עמומה.

ין וסילבסטר דגו זה בצד זה ושרו “ז’ן פרנְסוּאַּ מנַנְט” – פזמון שאין לו סוף עולמית, – שרו ונהנו מחדגוניותו, כשהם פוזלים זה כלפי זה אגב צחוק על מעשה־הילדות המגוחך, כשהם חוזרים ומתחילים בלא־הפסק באותו הבית ומשתדלים פעם בפעם להכניס בנעימה חדוש־מה. לחייהם היו ורודות מחמת הצנה הגדולה והמלוחה; אויר זה שנשמו היה אויר־בתולה מְרַעֲנֵן; הם שאפוהו מלוא חזיהם, מעצם מעין האֱיָל והחיים.

ואף־על־פי־כן היה סביבם מראה של אי־חיים, מראה עולם שגָוע או שטרם נולד; האור היה חדל־חום, הדברים היו נעדרי־תנועה וכמו קפואים לעד, תחת מבט־עין ספֶקְטְרַלִית גדולה זו, השמש.

הספינה “מָרִי” השרתה על פני המים צל ארוך מאד, כמו הערב, ושעל־פני השטח המבהיק אשר לובן השטים משתקף בו, נראה ירוק: והנה בכל השטח המוצל הזה בלתי המזהיר, אפשר היה להבחין מה שמתרחש מתחת למים; דגים לאין־מספר, רְבָבוֹת רְבָבוֹת, דומים זה לזה, התחלקו לאטם כולם במגמה אחת, כאלו היתה מטרה למסעם המתמיד. אלה היו הלָכִיסִים השטופים בתנועתם הכללית, כלם לעבר אחד, סיעות סיעות מקבילות, כמסומנות בקוים אפורים, מתנועעות בלי־הרף וברעדה מהירה שנתנה לגושי־חיים דוממים אלה דמות נוזל שוטף. פעמים, בתנועת זנב מהירה, היו כולם מתהפכים בו־ברגע ומראים את ברק כרסיהם המכספים; ואחר כך אותה תנועת־זנב, אותה התהפכות התפשטה בכל הסיעה לאט כתנועת גלים, כאלו אלפי להבות מתכת, בין שני סילוני מים הבריקו כל אחת בברק קט אחד.

השמש הנמוכה מאד השפילה לרדת; סמן שהיתה זאת שעת ערבית. במדה שירדה אל שפולי השמים שעינם כעין הבְּדִיל, בה־במדה נעשתה כתומה, ועגולה הסתמן ביתר דיוק, ביתר ממשיות. אפשר להסתכל בה כמו שמסתכלים בירח.

ובכל־זאת האירה, ואפשר היה לחשוב שאינה כלל רחוקה בחלל האויר; דמה שאלו היו מהלכים בספינה רק עד קצה האופק, היו נתקלים בכדור גדול ועצוב זה, השט באויר במרחק של מטרים אחדים מעל פני המים.

עבודת הדיוג נעשתה בפזיזות. כשהיו מסתכלים אל המים הנרגעים אפשר היה לראות איך הדבר נעשה: הלכיסים היו באים ונושכים נשיכת גרגרן, וכשהם חשים בעקיצה הם מקרטעים במקצת כאלו במתכוון להאחז יפה יפה בחרטומם באגמון. ומדי רגע ברגע היו הדיגים מושכים מהר בשתי ידיהם את חכותיהם ומשליכים את בעל־החי לאחוריהם, כלפי זה שממונה לרטש את כרסיהם ולפחוס אותם.

הצי הקטן של בני פימפול היה מפוזר על פני המראה השקטה הזאת, והכניס חיים בתוך מדבר זה. אילך ואילך נראו מפרשים קטנים ורחוקים שנתפרשו לשם נוי בלבד, משום שלא נשבה אף רוח כל שהיא, ולבנים מאד הסתמנו בבהירות על־ פני אֵפֶר האופקים.

אותו יום נדמתה עבודתם של דיגי איסלנד כה קלה, כה שקטה, עבודה בשביל עלמות ענוגות…

* * *

זַ’ן פְרַנְסוא מִנַנְטְ;

זַ’ן פְרַנְסואַ!

זַ’ן פְרַנְסואַ!

כך שרו אלה שני הילדים הגדולים.

ויַן לא נתן את דעתו לזה שהוא כה יפה ובעל סבר פנים כה אצילות. אגב, ילד היה רק בחברת סילבסטר, מימיו לא שר ולא שחק אלא עמו; בחברת אחרים היה, להפך, מכונס, יהיר וקודר, אולם רך־המזג בשעה שהיו זקוקים לעזרתו; תמיד טוב ונכון לסייע בידי אחרים, בשעה שלא היו מכעיסים אותו.

הם שרו את השירה הזאת; השנים האחרים, במרחק של פסיעות אחדות, שרו שירה אחרת, גם היא כולה רצופה תנומה, בריאות ועצבות סתומה.

השתעמם לא השתעממו והזמן עבר.

למטה בתא היתה תמיד אש עוממת בתוך תנור הברזל, והאשנב אשר בספון היה סתום עד כדי ליצור אילוזיה אצל מי שהצטרכו לישון. לשנתם נחוץ להם אך מעט אויר. אנשים פחות בריאים, המגודלים בכרכים, היו זקוקים ליותר אויר. אולם אחרי שהחזה, במשך יום, התנפח במעמקיו מחמת האויר ששאב לתוכו מאויר אין־הסוף, הוא נרדם אף הוא וכמעט אינו זע; ואז יכול אדם להצטמצם באיזה חור קטן כמו בעל־החי.

שכבו לישון אחרי המשמרת, בשעה שעלה הרצון לפניהם, מבלי להשגיח על השעה בתוך בהירות זו שאינה פוסקת. והתנומות היו חזקות, ללא־התרגשויות, ללא־חלומות, ומרגיעות מכל.

אם במקרה היו מהרהרים בנשים, הרהורים אלה לא היו מניחים להם לישון; בעינים פקוחות היו שוכבים והוזים שבעוד ששת שבועות יגמר הדיוג ובמהרה בקרוב תהיינה להם אהובות חדשות, אם לא תשובנה אליהם אהובותיהם הקודמות.

אבל זה קרה רק לפעמים רחוקות; יש שהיו עולות על לבם מחשבות הגונות, זכרו את נשי־בריתם, את ארוסותיהם, אחיותיהם, קרובותיהם… מתוך פרישות ממושכה היו גם התאוות נרדמות לזמן ממושך…

* * *

זַ’ן פְרַנְסוא מִנַנְטְ;

זַ’ן פְרַנְסואַ!

זַ’ן פְרַנְסואַ!

…בתוך מעמקי האופק האפור ראו עכשיו דבר־מה בלתי־ברור. עשן זעיר עלה מן המים, כעין זנב קטן מגון אפור אחר, במקצת־מן־המקצת יותר כהה מעין האפר של השמים. עיניהם הרגילות לחפש ולבדוק במעמקי תהום, הבחינו מיד:

– אניות־קיטור שם!

– דומני, אמר רב־החובל בהסתכלו היטב, דומני שזוהי אנית־קיטור של הממשלה, – זהו ה“צלבן” העושה את סבובו…

עשן בלתי־ברור זה הביא לדיגים חדשות, וביניהן – מכתב אחד מסבה זקנה, כתוב בידי בחורה יפהפיה.

לאט לאט התקרבה האניה; עוד מעט וראו את תבתו השחורה, – אכן “צלבן” היה זה שסִיֵּר כאן את הפיורדים המערביים.

באותה שעה קמה רוח קלה, קשה לנשימה, והתחילה מְשַיֶשֶת זעיר־שם את פני המים המתים; על גבי המראה הנוצצת שרטטה ציורי תכלת־ירוקה שנמשכו והיו לרצועות, השתרעו כמו מניפות או הסתעפו בצורת אלמוגים; הרי זה נעשה מהר מאד ובהמולה; כאלו היה זה אות להתעוררות, בשורת הקץ לדומה רחבה־ידים זו. והשמים שהשתלפו מצעיפם נעשו בהירים; האדים, ששבו וצנחו על האופק, נערמו לערמות מוך אפורות, ונצבו כמו חומות רכות מסביב לים. שני הראָיִים ללא־גבול שביניהם היו הדיגים שרויים – זה שלמעלה וזה שלמטה – נעשו שוב שקופים עד למעמקיהם, כאלו מחקו מעליהם אותו אויר־הנשימה שהֵעֵם אותם. מזג־האויר נשתנה במהירות רבה שלא בשרה טוב.

וממקומות שונים בים, מכל רוחות השטח התלקטו ספינות הדיגים: כל אלה שבאו מצרפת להסתובב כאן במקומות האלה, בריטוניים, נוֹרמַנדיים, בּוּלוֹניים ודוּנקרקיים, כצפרים שמתכנסות לקול קריאה אחד, כך התאספו כולן למראה ה“צלבן”, מתוך פנות האופק הריקות יצאו ובכל מקום הופיעו כנפיהם הקטנות והאפרפרות. הם הכניסו חיים אל מדבר חִוֵר זה.

לא בתנועה מתונה התוו את מסלולם; פרשו את מפרשיהם מול הרוח הרעננה והתקרבו בטיסה מהירה.

איסלנד, הרחוקה למדי, הופיעה אף היא, כמו מרצון להתקרב כמותם; יותר ויותר החשיפה את הררי־האבן הערומים שלה, שמעולם לא הוארו אלא מן הצד, מלמטה, וכמו שלא ברצון. וממנה יצאה עוד איסלנד שניה דומה לראשונה בגונה ומתבלטת קמעא קמעא, אלא שזו היתה דמיונית, והרריה לא היו אלא אדים שנצטברו. והשמש הנמוכה והסורחת תדיר, חדלת־און להתרומם מעל לדברים, נשקפה מבעד לאי מדומה זה באופן שנתקבל רושם כאלו היא מונחת לפניו, מראה בלתי מובן לעינים. היתה כבר נטולת הִלָּה ושרטוטי־ההיקף של הדיסקוס העגול שלה היו בולטים מאד ודמתה לאיזו פלַנֵיטָה עלובה וכתומה וגוססת שמהססת נתעכבה שם בתוך תהו־ובהו…

ה“צלבן” עמד והאיסלנדיים הקיפוהו ככימה. מכל הספינות נפרדו סירות, דומות לקליפות אגוז, מובלות על־ידי אנשים מגודלי זקן ובמלבושים פראיים למדי.

בחינת תינוקות, כולם היו נצרכים לדבר־מה, סמי־מרפא לפצעים קלים, תקונים, מכולת, מכתבים.

אחרים באו מטעם רבי־החובל שלהם על מנת להאסר בכבלים בגלל עון מרידה. עובדי־צבא כולם מצאו את זה לדבר טבעי. כשגשר־המעבר הצר של ה“צלבן” נתמלא על־ידי ארבעה או חמשת בחורים כאלה ששוכבים כבולים ברגליהם, קרא להם “האדון הזקן” שאסרם: “שכבו, בני, לרוחב, כדי שאפשר יהיה לעבור”, והם צִיְתוּ ועשו מצותו בבת־צחוק.

הפעם היו מכתבים רבים בשביל האיסלנדיים, וביניהם שנים על־פי הכתבת: הספינה “מָרִי”, רב־החובל גרמר, האחד לאדון גאוס, ין, והשני לאדון מואן, סילבסטר (מכתב זה בא דרך דנמרק לריקַוִיק, ומשם נמסר ל“צלבן”).

הוַגְמֶסטר היה מחלק להם את המכתבים, שהיה מוציאם מתוך שק עשוי מבד־מפרשים, והיה קורא את הכתובות, לפעמים בקושי רב, משום שלא כולן היו כתובות ביד רגילה.

והמפקד מזרז:

– ימהר נא, ימהר נא, הבַּרומטר יורד.

קצת היה שרוי בדאגה למראה כל קליפות־האגוז האלה וכל הדיגים שהתאספו כאן במקום כל־כך לא בטוח.

ין וסילבסטר היו רגילים לקרוא יחד את מכתביהם.

הפעם קראו לאור השמש של חצות־הליל שזרחה להם מגבהי האופק בדמות כוכב כבוי.

שניהם פרשו לפנה אחת ושלובי־זרוע וחבוקי־כתף יושבים הם וקוראים במתינות ובכונה רבה, מרצונם לחדור יותר בעניני ארצם, שעליהם סופר במכתבים.

במכתב לין מצא סילבסטר חדשות על מרים גָאוֹס, ארוסתו הקטנה; במכתב לסילבסטר קרא ין את המעשיות המצחיקות של הסבה הזקנה, איבוֹן, שאין דומה לה בכשרונה לשעשע את אלה הרחוקים, ולבסוף הקטע האחרון הנוגע אליו: “פריסת שלום בשמי לבן גאוס”.

אחרי שסימו לקרוא איש את מכתבו, הראה סילבסטר מתוך הסוס אח מכתבו לידידו הגדול ממנו ורצה לראות אם יֵדע זה להעריך את חין ערך היד שכתבה אותו:

– ראה, הלא כתב־היד הוא יפה מאד, לא כן ין?

אבל ין שידע היטב יד מי כתבה אותו, הפנה ראשו ומשך בכתפיו, כאלו רצה לאמר בזה, שסוף־סוף כבר הלאוהו למדי בגוֹד זו.

ואז קפל שוב סילבסטר בדיקנות רבה את האגרת העלובה שבעטו בה, החזירה אל המעטפה, והטמינה אל מתחת לטריקוֹט שלו, על גבי חזהו, ואמר בלבו מתוך עצבות רבה:

– ברי שלא יתחתנו… אבל מה סִבַּת שנאה זו שהוא נוטר לה?…

…פעמון “הצלבן” כבר צלצל חצות־ליל. והם יושבים עדיין על מקומם הוזים על ארצם, על האנשים הרחוקים ועוד על כמה וכמה דברים…

ברגע זה שמש־עד, שטבלה את קצותיה במים, התחילה עולה שוב לאט לאט.

ויהי בקר… 

 

חלק שני    🔗

I    🔗

אף היא שנתה את פניה ואת גונה, שמש איסלנד זו, ופתחה את היום החדש בבוקר בלהות. שלופה כולה מנרתיקה ירתה קוים ארוכים שפלחו את כל השמים כחצים שלוחים ובשרו מזג־אויר רע.

יותר מדי יפה היה ימים אחדים, וצריך היה לבוא קץ לזה. הרוח נשבה על פני כנסית־ספינות זו, כאלו היה לה צורך לבטלה, לפזרה ולפנות ממנה את הים; והספינות התחילו מתפרדות, נסות מנוסת מלחמה, – וכל זה מחמת הסכנה שרחפה באויר ושלא היה מקום לטעות בה.

הרוח הלכה הלוך וחזוק, והביאה רעדה באנשים ובספינות.

הגלים, הקטנים עדיין, התחילו רצים זה אחר זה ומתאגדים. בתחלה שֻיְשוּ בקצף לבן שהתגבב עליהם בצורת תְּפָרִים; אחר־כך התכוצו ועשן יצא מתוכם; דומה היה כאלו רתח שם, בער שם; – והרעש גדל מרגע לרגע.

כבר חדלו מחשוב על הדיוג, כל המחשבות היו נתונות לתנועת הספינות. החכות אוספו זה כבר. הכל אצו לברוח, אלה בקשו להם מנוס, בעוד מועד, בפְיוֹרדים, ואלה חשו לעבור את הקצה הדרומי של איסלנד כדי להמצא, ליתר בטחון, במרחב הים, כשהרוח מאחור. עדיין היו נראים זה לזה במרחק מה; זעיר שם בצבצו בין הגלים מפרשים פעוטים, רטובים, עיפים, מבקשים מפלט, – ובכל־זאת מחזיקים מעמד, כגון צעצועי־תינוקות העשוים מכָּכִין של סַמבוק, שמשכיבים אותם בנשיבה והם מזדקפים שוב.

גוש העננים שהצטבר באופק המערב בצורת אי התמזמז מלמעלה, וקרעיו רחפו בשמים, גוש זה דמה כאלו אין לו סוף; הרוח שָטחה אותו, האריכתו, מתָחַתו, גללה מתוכו יריעות ללא תכלה ופרשה אותן על פני המקומות הבהירים של השמים הכתומים, שעינם הפכה כָחול עמוק וקר.

ורוח גדולה זו שהחרידה הכל הלכה והתגברה.

ה“צלבן” הלך לו לבקש מחסה באיסלנד; הדיגים נשארו לבדם על־פני ים סוער זה, הזועף והמבעית במראהו. המרחקים גדלו ביניהם, עוד מעט ולא יראו איש את חברו.

הגלים המסתלסלים והמצטנפים כצדפים הוסיפו לדלוק זה אחר זה, להתחבר, לדבוק זה אחר זה ולגדול, והחלל ביניהם הולך ומתעמק.

במשך שעות אחדות, כל המישור הזה, שהיה אתמול כה שקט, שֻׂדַד והיה למהפכה, ואחרי הדממה – רעש גדול מחריש אונים. איזו תמורה, וביחוד כשכל החרדה הזאת, חסרת־הטעם, חדלת־התועלת באה כהרף עין. מה מטרת כל זה?… מה גדולה תעלומת כח ההרס העִוֵּר!…

העננים הבאים ממערב, מבוהלים ודחופים, מוסיפים להתפשט באויר ולהאפיל על הכל. רק קרעים כתומים אחדים נשארו לבד, שמבעדם שלחה השמש את אלומות קרניה האחרונות, והמים שנהיו ירקרקים, נחרשו יותר ויותר וכוסו תְפָרים לבנים.

לשעת הצהרים היה מהלך הספינה “מָרִי”, כמהלכה הרגיל בשעת סופה; בדקיה נסתמו, מפרשיה אוספו והיא דלגה גמישה וקלה; בתוך האנדרלמוסיה שהתחילה דמתה למשחקת, כחזירי־הים הגדולים שמשתעשעים בשעה שהים סוער. מזוינה רק במפרש אחד “ברחה לפני הסופה”, כמבטאם של המלחים.

במרום חָשך לגמרי; היתה כִּפה סגורה, מדכאה, עם שרטוטי־פחם יותר שחורים שהסתמנו עליה ככתמים ללא־דמות. דמה זה ל“דוֹם” חסר־תנועה, וצריך היה להתבונן יפה כדי לראות שלהיפך הכל היה מלא סחרחורת של תנועה; גושים אפורים גדולים עברו בחפוון, ובלי־הרף באו תמיד אחרים במקומם, שיצאו מנבכי האופק; טפיטין של אפלה התגוללו ונפרשו כמגילה לאין־קץ…

ו“מָרִי” ברחה מפני הסופה, ברחה מהר יותר ויותר, – והסופה ברחה אף היא מפני דבר־מה כמוס ואיום. הרוח, הים, “מרי”, העננים, הכל היו אחוזי בולמוס של מנוסה ושל בהלה במגמה אחת. יותר מכולם החישה הרוח את מנוסתה; המִשבָּרים הגדולים שהיו כבדים יותר, רצו אחריה, ואחריהם “מרי” שנסחפה בתנועה הכללית הזאת. הגלים רדפו אחריה בגבנוניהם החִורים שהתגלגלו ונפלו בלי הפסק, והיא – שתמיד הדביקוה, תמיד עברו עליה, – היתה בכל־זאת נמלטת מהם על־ידי סילון זריז ששלחה מאחריה, ושעשה לאַל את כל זעמם.

ומה שהרגישו ביחוד, תוך כדי תנועה זו של מנוסה, היא אילוזיה של קלות. בלא יגיעה ובלא התאמצות מרגישים שדולגים. בכל פעם כש“מרי” היתה מתנשאה על פני הגלים, הרי זה היה בלא כל תנודה הזקה, כאלו נִשאה על כנפי־רוח, וירידתה אחר־כך היתה בחלקלקות, מתוך רעידה בבטן, הדומה לזו שבשעת הנפילה המלאכותית ב“קרונות הרוסיים” או הנפילה בחלום. היא כמו התחלקה על אחוריה, ההר הבורח נחלץ מתחתיה, למען הוסיף לרוץ, ואז היתה שוקעת לאחת הפחתים שרצו אף הן; מבלי להנזק ירדה תהומות איומות, בתוך מערבולת מים שלא הציפה ואפילו לא הרטיבה אותה, שנסה עם כולם, שנסה והתנדפה מלפניה כמו עשן, כאין וכאפס..

בתחתית הפחתים האלו היה שחור יותר, ואחרי כל גל שעבר, ראו מאחור גל שני שבא; וזה גדול מהראשון, מזדקף כולו ירוק־שקוף; והוא אץ להתקרב, כשהוא מתפתל בזעם כצדפים מוכן לסגור עליהם פיו. וכאלו אומר: “המתן, אך אתפשך, אמשכך התהומה”…

… אבל לא: הוא רק ירים אותך, כמו שמנערים נוצה בהרמת כתף; והיו מרגישים אותו עובר מתחת כמעט במתינות, בקצפו ההומה, במפץ־האשד אשר לו,

וכך מתמיד זה, והולך הלוך והתגבר. הגלים תכפו וגדלו בשיעור קומתם, כשלשלאות הרים ארוכות, שהעסקים ביניהם התחילו מפילים פחד. ושגעון זה של תנועה נעשה יותר ויותר חופז, השמים יותר ויותר חשכים, מתוך רעש מבעית יותר ויותר.

אכן היתה זאת סערה גדולה מאד והיה מן הצורך לעמוד על המשמר, אבל רק כל עוד יש מרחב באין־מצרים, מרחב לרוץ! זולת זאת, “מרי” שהתה כל העוֹנה הזאת בקצה החלק המערבי של דיגי איסלנד; ועל כן מנוסה זו מזרחה היתה הזדמנות טובה לשוב.

ין וסילבסטר עמדו על־יד המעקה קשורים בחגורה; הם הוסיפו לשיר “זַ’ן פרַנְסואַ מִנַנְטְ”; שכורי התנועה והבהלה, שרו במלוא גרונם, כשהם צוחקים על שאינם יכולים כבר לשמוע איש את קול חברו מתוך התפרצות זו של השאונים, מפנים, אגב צחוק, את פניהם כלפי הרוח בשביל לשיר עד מצוי הנשימה.

– אם כן, ילדי, כלום אין האויר אטום שם? – שאל גרמר שהוציא, דרך האשנב הפתוח למחצה, את פניו מגודלי הזקן, כשד זה שמוכן לקפוץ מתוך תבתו.

– לא, ודאי וודאי שהאויר לא היה כאן אטום.

לא היה להם כל פחד, מפני שידעו בדיוק את מדת כחם להתגבר על הסכנה, מתוך בטחון בחוזק הספינה ובאומץ זרועותיהם, וגם בחסותה של אותה בתולת־חרסינה, שכל ארבעים שנות מסעיה לאיסלנד רקדה רקוד נורא זה בבת־צחוקה, בין צבורי־הפרחים המלאכותיים…

זַ’ן פְרַנְסוא מִנַנְטְ;

זַ’ן פְרַנְסואַ!

זַ’ן פְרַנְסואַ!

בדרך כלל לא הרחיקו לראות מסביב; במרחק של מאות מטרים נגמר הכל בצורת גלים נוראים, גבנונים חִורים שהזדקפו וחסמו בעד המבט. נדמה שאתה נמצא על גבי במה מוגבלת ומשתנית תדיר; אגב, הכל טבע בעשן זה של מים, שטס כענן במהירות נמרצה על־פני הים.

מזמן לזמן כעין צוהר היה נפתח בקרן צפונית־מערבית שמתוכה עלולה הרוח להזדקר, ונוגה בהיר בא מהאופק, בבואת אור משתרעת על פני כרבולות־הגלים הלבנות והנסערות, שהגדילה עוד יותר את חשכת קמרון השמים. ומראה צוהר זה היה משרה עצבות על הלב; ומבט מרפרף זה למרחק לחץ עוד יותר את הלב, מפני שהָחְוָר עוד יותר שאותו תהו־ובהו, אותו שצף־קצף הם בכל מקום – והם מגיעים עד למאחרי האופקים הגדולים והריקים האלה, ומהם והלאה עד לאין סוף. לא היה גבול לאימה ובתוך כל זה היו אך הם לבדם!

רעש נפילים פרץ מכל דבר, כעין פתיחה לאפוקליפסים המבעית בחורבן העולם. ואלפי קולות הבחינה האוזן: ממרום באו קולות שורקים וגם עמוקים שנדמו רחוקים משום שהיו אדירים: זאת היתה הרוח, נשמת האנדרלמוסיה הגדולה, הכח הנעלם המחולל כל זה. הם הטילו אימה, אבל היו גם המולות אחרות, יותר קרובות, ממשיות, שנבאו הרס, שהרתיחו את המים, פצחו ורחשו כגחלים לוחשות…

וכל זה הלך הלוך וגדול.

ולמרות מנוסתם, התחיל הים מכסה אותם, בולעם, כמו שהיו אומרים: תחילה הצליפו אותם הרביבים מאחור, ואחר כך הפנים של מים, ובכח עד כדי לשבור הכל. הגלים נעשו יותר ויותר גבוהים, עד לידי שגעון גבוהים, ואף־על־פי־כן היו נקרעים לגזרים והיו רואים את המים שהרוח זרקה לכל עבר כעין סחבות גדולות ירקרקות. גושים גדולים נפלו מהם ברעש מפץ על־פני ספון הספינה, ואז היתה “מרי” מתחלחלת כמו מכאב. עתה חדלו כבר להבחין דבר מחמת קצף לבן המתפורר; וכשיללת הסופה התגברה, היו רואים אותה רצה בעלעולים יותר עבותים כרוץ בקיץ אבק הדרכים. מטר־עוז שבא אחר־כך עבר גם הוא אופקית, כלו פרצות פרצות, וכל זה יחד שרק, סטר, הכאיב כצליפות של רצועות.

שניהם נשארו קשורים אל המעקה, מחזיקים מעמד באומץ כח, לבושים בלבוש השעונית שלהם הקשה והמבהיק כעורו של תנין־הים; הם הדקוהו יפה על הצואר במשיחות מזופתות, הדקוהו גם סביב פסות־היד וסמוך לכפות־הרנלים, כדי שלא יחדרו המים אל גופם, והכל אצלם היה נוזל מים, וכשהרוח חזקה עליהם ביותר היו נכפפים ונלחצים זה לזה כשתי קשתות מחוברות כדי שהרוח לא תפילם. עור לחייהם בער ונשימתם היתה נפסקת בכל רגע. אחרי כל חשרת־מים שהיתה נופלת על ראשיהם, היו מביטים זה לזה ומחייכים, משום שבזקניהם היה מצטבר אז הרבה מלח.

מתוך שהמצב נמשך, גדלה העייפות מן הזעף שלא שכך ולא נפסק הפָּרוֹכְּסִסְם הנואש שלו. זעם בני־האדם ובעל־החיים ממהר להרגע ולָשֹךְ, זעם הדברים הדוממים, ללא טעם וללא כונה, מסתורי, בחיים וכמות, הוא מתמיד ונמשך הרבה הרבה זמן.

זַ’ן פְרַנְסוא מִנַנְטְ;

זַ’ן פְרַנְסואַ!

זַ’ן פְרַנְסואַ!

הפזמון הישן עדיין עבר דרך שפתותיהם הלבנות כבר, אבל בלא צלצול, והלך ונשנה שלא־מדעת. התנועה והרעש המופרזים שִכרום. למרות היותם בעצם עלומיהם, בנות־צחוקם נראו כעויות על שניהם הנוקשות מקור; עיניהם הסגורות למחצה בעפעפיהן הבוערות והמפרפרות, היו נעוצות בנקודה אחת מתוך חולשת קצף. לחוצים אל מעקם כשתי קשתות מחוברות, עשו בידיהם הקפוצות והמכחילות את המאמץ הדרוש, כמעט שלא במתכון, אלא מתוך הרגל־השרירים. השערות נוזלות, הפיות מעוותים, מוזרים היו וגנזי פראיות קדמונית כמוסים התעוררו בקרבם.

כבר חדלו מראות זה את זה! רק ההכרה היתה להם, שעדיין הם עומדים איש על יד חברו. ברגעי הסכנה היותר גדולים, בכל פעם כשנצב מאחריהם נד מים חדש, זקוף, רועש, איום ופוגע באניתם בשאון אטום, היתה יד אחת רועדת אצלם מתוך כונה שלא־מדעת לעשות את אות הצלב. כבר חדלו לחשוב על שום דבר, לא על גוֹד, לא על שום אשה. לא נשארו אלא שני נציבי בשר שנאחזו במעקה, אלא שתי בהמות חזקות שדבקו שם אינסטינקטיבית שלא למות.

II    🔗

* * *

… הדבר היה בברֵיטַן, אחרי חצי־ספטמבר, ביום צנה. גוֹד הלכה לבדה על פני חולות פלוּבַּזְלַנֶק, ופניה מועדות אל פוֹרְס־אֵיוָן.

זה כחודש ימים שהספינות חזרו כבר מאיסלנד, – פחות שתים שאבדו בסערה שהיתה ביוני. אבל “מרי” יכלה לעמוד על נפשה, וין עם שאר אנשי הספינה ישבו להם במנוחה בבתיהם.

גוֹד היתה במבוכה גדולה מפני המחשבה שהיא הולכת לראות את ין.

רק פעם אחת ראתהו, אחרי שובו מאיסלנד; הרי זה היה בשעה שהלכו כולם יחד ללוות את סילבסטר הקטן והמסכן שנסע לעבורת־הצבא. ין שבא גם הוא לנשק לידידו הצעיר ממנו, הסב את עיניו ממנה בשעה שהיא הביטה אליו. מסביב לעגלה היו עוד אנשים רבים – עוד צעירים שהלכו לעבודת־הצבא וקרוביהם שלוום –ועל־כן מן הנמנע היה לדבר עמו.

ואז קבלה סוף־סוף החלטה חשובה, והלכה קצת מתוך הסוס אל בית־גָאוֹס.

לאביה היו פעם עסקים משותפים עם אבי ין (אצל הדיגים כמו אצל האכרים, אין הענינים המסובכים באים לעולם לידי גמר), ונשאר לו חיב איזו מאות פרנקים בעד חלקו במכירת סירה.

– מוטב שתתן לי את הכסף להביאו להם, אבא – אמרה – ראשית אשמח לראות את מָרִי גאוס; ושנית מימי לא הרחקתי עדיין ללכת בפלוּבַּזְלַנֶק, ואשמח מאד על הטיול הגדול הזה.

בעומק לבה התיראה מתוך סקרנות להכיר את משפחת ין, שאולי תמנה עליה פעם, את הבית, את העיָרה.

בשיחה אחת באר לה פעם סילבסטר, לפני נסיעתו, את זָרוֹת ידידו עפ"י דרכו:

– רואה את, גוֹד, הרי זה מפני שהוא אדם כזה; אינו רוצה להתחתן עם שום אשה, מחמת רעיון אחד משונה שיש לו. אינו אוהב אלא את הים, ופעם אחת התלוצץ ואמר שהבטיח לים להתחתן עמו.

אחר הדברים האלה סלחה לו את התנהגותו, וכשהיתה זוכרת את בת־צחוקו היפה אז בנשף החתונה, התעוררה בה שוב חתקוה.

אם תמצאהו שם בבית, לא תאמר לו דבר, כמובן. לא הייתה לה כלל כונה להרָאות עזת־פנים כזו, אולם הוא, כשיִרְאֶהָ שוב מקרוב, אולי ידבר אליה…

Ill    🔗

זה כשעה היא מהלכת מתרגשת, נפעמה ושואפת אוירו הבריא של הים.

בכל פרשת־דרכים גבעות וצלבים עליהן.

לפעמים רחוקות מזדמן לה לעבור דרך אותם כפרי־המלחים הקטנים, שהסופות טופחות על פניהם ומראיהם כמראה הסלעים. באחד מהם, כשהשביל נעשה פתאום צר בין כתלים שחורים וגגות־תבן גבוהים ומחודדים, כמו אהלי קֶלטים, נקלעה לפני בית־מרזח ששִלְטוֹ הִצְחִיקָהּ: “ליין־התפוחים הסיני”, היה כתוב עליו, ומצוירים עליו שני פרצופים בשמלות ירוקות־ורודות ועם זנבות, כשהם שותים יין־תפוחים. הרי זה ודאי פרי דמיונו של מי שהיה מלח ושב מאותם המקומות… אגב הליכה התבוננה אל כל דבר; מי שטרוד מאד במחשבתו על־אדות מטרת נסיעתו, מוצא יותר ממי שהוא אחר ענין רַב באלפי דברים של מה־בכך שמזדמנים לו בדרך.

העיָרה הקטנה היתה עכשיו הרחק מאחריה, ובמדה שהוסיפה ללכת על זה הכף האחרון של אדמת בריטן, בה־במדה היו העצים הולכים ופוחתים והנוף נעשה עגום יותר.

הקרקע היה סלעי ומלא תלים והדורים; מעל כל מקום גבוה ראו את הים הגדול. עכשיו אפסו העצים לגמרי, ערבה שוממה סביב סביב זרועת רתמים אספמיים ירוקים, רק פה ושם מתנשאים הצלבים ומשוים למקום דמות “עמק יהושפט” רחב־ידים.

על אחת מפרשות־הדרכים, שצלב גדול עמד שם על המשמר, עמדה מפקפקת ולא ידעה לבחור בין שתי הדרכים המתפתלים בין מדרונים מכוסי קוצים.

ילדה אחת. שנזדמנה לה בדרך, הוציאתה מן המבוכה:

– שלום, העלמה גוֹד!

זו היתה גאוס קטנה, אחות קטנה לין. נשקה לה ושאלה אם הוריה בבית.

– אבא ואמא, כן. רק ין לבד הלך ללוֹנִיוִי – הסיחה הקטנה לפי תומה – אבל חושבת אני שלא יתמהמה שם.

הוא לא היה בבית! שוב מזלה הרע שמרחיקו ממנה בכל מקום ובכל עת. אמנם עלה על דעתה לדחות את בקורה לזמן אחר, אבל הקטנה שראתה בדרך, תוכל לספר… מה יאמרו לזאת בפוֹרס־איוֶן? החליטה להמשיך את דרכה, אבל השתדלה לשהות יותר בדרך כדי שיספיק בינתים לשוב.

במדה שהתקרבה אל העיירה, שין ישב בה, אל פנה רחוקה זו נעשו פני הדברים זעומים ועגומים יותר ויותר. אוירו החפשי של הים, שעשה אח האנשים חזקים יותר, גרם להם לצמחים שהיו נמוכים, שפלי־קומה, שרועים ושטוחים על־פני האדמה הקשה. בַשביל צמחה האַצָה, שֶעָלֶיהָ היו סרוחים על פני הקרקע והזכירו שסמוך לכאן יש עולם אחר. הם הפיצו באויר את ריחם המלוח.

גוד פגשה לפעמים עוברים ושבים, ספנים שבארץ חשופה זו שבמרחק גדול היו רואים אותם מסתמנים על פני קו־הים הרחוק והגבוה, כמגודלים בקומתם. הן המלחים הן הדיגים עשו רושם כאלו צפו למרחוק, כאלו עמדו על משמר הים. בפגישתם היו אומרים לה שלום. פניהם השזופים מתחת למצנפת־הספנים הפיקו גברוּת ורוח אמיצה.

הזמן לא עבר, והיא לא ידעה מה לעשות כדי להאריך את דרכה; הבריות היו תמהים כשראוה מהלכת כה לאט־לאט.

וין זה מה מעשהו בלוגיוי? שמא הוא מחזר שם אחרי בחורות?…

אה! אלו ידעה כמה רחוק היה לבו מהיפהפיות! אלו היה חושק במי מהן לא היה צריך לחזור אחריה הרבה זמן. בנות פימפול, כמו שנשאר בשיר איסלנדי ישן, בולמוס גופן אחז אותן ואין בכחן לסרב לבחור נאה. לא, הוא פשוט, הלך להזמין סלים אצל אומן שמלאכתו בכך. תבות־נצרים לקלוט בהן את סרטני הים. באותה שעה היתה דעתו פנויה מעניני אהבה.

היא הגיעה עד בית־חפילה קטן, שנראה מרחוק מתנשא על גבעה. בית־תפילה זה היה אפור כולו, קטן מאד וישן מאד. בתוך הערבה הצחיחה שמסביב, הצלו עליו אילנות אחדים, אפורים אף הם וקֵרְחִים, בענפיהם הדומים לשערות, שערות מופנות כולן כלפי צד אחד, כאלו כף יד עברה עליהן.

ויד זו היתה גם מטביעה את סירות הדיגים, היד הנצחית של הרוח המערבית המַטה את הענפים המעוקלים של צמחי־החוף כלפי הגלים והנחשולים. היא עִוְתָה את האילנות, פרעה צמרתם והֵשַחה קומתם.

גוֹד הגיעה אל קצה דרכה, משום שבית־התפילה היה שייך לפורס־איון. אז עמדה מלכת, כדי להרויח זמן.

כותל נמוך רעוע הקיף חצר נטועת צלבים. וגון אחד היה לכולם: לבית־התפילה, לאילנות ולקברות, במדה אחת היה הכל מסביב רפוס וטרוף בידי רוחות הים. אותו הטחָב האפור עם בהרותיו הכתומות־בהירות כעין הגפרית, כסה את האבנים, את הענפים ואת האיקונין של הקדושים העשוים שַחַם ושעמדו בתוך מגרעות הכותל.

על אחד מצלבי העץ האלה היה שם אחד כתוב באותיות גדולות: גאוס. – גאוס, יואל, בן עשרים וארבע שנים.

אה! כן, האב הזקן. היא ידעה זאת. הים הקיא אותו, את הספן הזקן הזה. רבים מקרובי ין נחים פה בודאי על משכבותם, והדבר הלא טבעי הוא, אם כי גרם לה כאב, כשקראה את השם הזה על פני המצבה.

כדי לדחות את הזמן רגע אחד יותר, נכנסה אל אולם בית־התפילה הקטן מאד, הישן והמשוח בסיד לבן, כדי לאמור בו תפילה אחת. אבל התעכבה בלב מכווָץ יותר.

גאוס! שוב אותו השם החקוק על־פני לוח כמו אותם הלוחות שמדביקים אותם לזכר נשמותיהם של אלה שטבעו בים.

התחילה קוראה את הכתובת הזאת:

לזכר נשמת

גאוס זַ’ן־לוּאִי,

בן עשרים וארבע שנים, מלח, באניה “מַרגריט”

אבד באיסלנד, נ' אבגוסט 1877

ינוח בשלום על משכבו!

איסלנד,– תמיד איסלנד זו! – בכל מקום, במבוא בית־תפילה זה היו מודבקים עוד לוחות־עץ ששמות מלחים שנפטרו חרותים עליהם. פנה זו היתה מוקדשת לנטבעים מאנשי פוֹרס־איוֶן, והיא הצטערה על שנכנסה לכאן, מפני שלבה נבא לה רעות. נם בבית־התפילה בפימפול ראתה כתובות אלו, אבל כאן בעירה זו, היה הקבר הריק הזה של דיגי איסלנד יותר קטן, יותר עגום, יותר פראי. מכל צד עמדו ספסלי שחם בשביל האלמנות, האמהות: ועל חדר נמוך ובלתי־ישר זה, כמערת סלעים, שמר פסל עתיק של “הבתולה הקדושה”, צבוע ורוד, בעינים גדולות ומפיקות רוע־לב, שדמתה לקיבֶּלָה, אלילת האדמה.

גָאוֹס! שוב!

לזכר נשמת

גָאוֹס, פְרַנְסוּאַ,

בעלה של אָן־מַרִי לֵי גוֹאַסטֶר,

רב־החובל של אנית “פֶמְפּוֹלֵי”

שאבד באיסלנד, בין א' וג' אפריל 1877

יחד עם עשרים ושלשת מלחיו.

ינוחו בשלום על משכבם!

ומלמטה ציור של שתי עצמות־שלד מתחת לגלגולת בעלת עינים ירוקות, ציור נאיוי ואיום, שיש בו משום ברבריות של דור קדום.

גאוס! בכל מקום שם זה!

עוד גאוס אחד המכונה איבֶס, “שֶלֻקח מעל ספינתו ושבק חיים לכל חי בסביבות נוֹרדן־פְיורְדְ, באיסלנד, בשנה העשרים ושתים לימי חייו”. הלוח היה שם מלפני שנים רבות ובודאי נשכח הלז מלב. 

תוך כדי קריאה התעוררה בקרבה חבה חמה ונואשה. לא, לעולם לא יהיה לה! איך תמלטהו מן הים, שכבר בלע כל־כך רבים מבני גאוס, אבות ואחים, שבודאי דמו אליו בכל.

נכנסה אל בית־התפילה החשוך כבר, שאור קלוש חדר בו דרך החלונות הנמוכים הקרועים בתוך הכתלים העבים, ובלב מלא דמעות נוטה להשבר, כרעה על ברכיה והתפללה לפני פסלי הקדושים והקדושות, הסוגים בפרחים ותומכים בראשיהם את התקרה. בחוץ התחילה הרוח מיבבת, כאלו הביאה אל הארץ הברֵיטוֹנית את בכי הצעירים שהלכו לעולמם.

שעת ערבית הגיעה. סוף כל סוף היתה צריכה להחליט ללכת, להראות עם האנשים ולעשות את שליחותה.

שבה על עקבותיה. אנשי העירה הראו לה את בית גאוס שהיה סמוך לשן סלע גבוה; בשתים־עשרה מעלות חצובות בשחם עולים אליו. רועדת קצת מפאת המחשבה שמא חזר כבר יַן, עברה את הגנה שצמחו שם חַרְצִיוֹת וברוֹניקות.

נכנסה והודיעה שהביאה את הכסף בעד הסירה שמכרו; הזמינוה בנמוס רב לשבת ובקשוה להמתין עד שיבוא האב ויחתום על כתב־הקבלה. בין כל האנשים שהיו באותו מעמד בקשו עיניה את יַן ולא מצאוהו.

אנשי הבית היו טרודים מאד. על־גבי שולחן גדול לבן למדי גזרו כבר לגזרים גזרים אריג צמר־גפן לתלבושות הקרואות שעוניות בשביל העוֹנה האיסלנדית הקרובה לבוא.

– הרי זה, העלמה גוֹד, מפני שנחוצות שם לכל אחד שתי חליפות בגדים.

ובארו לה איך צובעים בגדי־עוני אלה ואיך מושחים אותם בשעוה, ובשעה שבארו לה כל זה, תרו עיניה במעונה של משפחת גאוס.

הוא היה מסודר כדרך כל בתי הבריטוֹנים. כירה גדולה תפשה את החלק הפנימי של החדר ולאורך הכתלים היו מטות עשויות כארונות, דיוטות דיוטות, אבל כאן לא היה מן החשכה ומן העצבות שבבתי האכרים השקועים מחציתם באדמה, בצדי הדרכים. כאן היה הכל בהיר ונקי כמו אצל הספנים בכלל.

היה כאן טף הרבה, אחיו ואחיותיו של יַן, מלבד שני אחיו הגדולים ששטו על הים. זולתם היתה שם עוד ילדה קטנה צהבהבה, עצובה ונקיה, שלא דמתה בפניה לשאר הילדים.

– ילדה זו – בארה האם – אספנוה אשתקד אל ביתנו; אמנם יש לנו די משלנו, אבל מה לעשות, העלטה גוד? אביה טבע באיסלנד בעונה האחרונה, כידוע לה – והשכנים החליטו לחלק ביניהם את חמשת ילדיו. בגורלנו עלתה ילדה זו.

כששמעה שמדברים על־אדותיה, השפילה האסופית הקטנה את ראשה ומחיֶכת הסתירה פניה מאחרי גבו של לוֹסֶק גָאוס הקטן שאהבתו.

בכל מקום בבית נכרו סמני אמידות, והלחיים הורודות של התינוקות העידו על בריאותם הרעננה.

את פני גוֹד קבלו בסבר פנים יפות, מפני שהייה עלמה כבודה ויעלת־חן ובקורה נחשב לכבוד למשפחה. הזמינוה לעלות במדרגות־עץ לבנות מאד אל חדר־העליה, שהיתה תפארת הבית. היא זכרה יפה את תולדות הקומה העליונה הזו; הריהי פרי הספינה העזובה שמצא האב גאוס בלַמַנש; יַן ספר לה זאת באותו ליל החתונה.

חדר זה, פליטת־הים, היה יפה ומרנין־לב בלבנוניתו החדשה. היו בו שתי מטות, כמטות שבכרכים, עם יריעות ארג פרסי ורוד; שלחן עגול עמד באמצע. מבעד לחלון ראו את כל פימפול, את כל החוף, עם האניות האיסלנדיות, והמקום שממנו הן מפליגות.

לא העיזה לשאול, אבל חשוק חשקה מאד לדעת איה מקום משכבו של יַן; כנראה שבהיותו תינוק קטן היה ישן בודאי למטה באחת מאותן המטות העתיקות בתבנית ארונות. עכשיו ודאי שמקומו כאן מעבר ליריעות ורודות אלו. היתה רוצה מאד לדעת את פרטי חייו וביחוד איך הוא מבלה את ערבי החרף הארוכים…

… הזדעזעה לקול פסיעות כבדות קצת, שהגיע אליה.

לא. לא יַן היה זה, אלא איש שדמה אליו, למרות שערותיו הלבנות, ושהיה אף הוא גבה־קומה וזקוף כמוהו: זה האב גאוס שחזר מציד־דגים.

אחרי שברך אותה לשלום ושאל לסבת בקורה, חתם על כתב־הקבלה; עבודה זו דרשה ממנו הרבה זמן, מפני שידו, כפי שאמר, אינה נשמעת לו עוד. אבל את מאת הפרנקים האלה קבל לא בתור פרעון גמור, אלא רק בתור דמי־קדימה; עוד ישוב לדבר בענין זה עם האדון מֵיוֶל. וגוד, שכל ענין הכסף לא היה חשוב בעיניה, הצטחקה בבת־צחוק קלה, כמעט בלתי־מורגשת: אדרבא, מה טוב שהענין עוד טרם נגמר, עוד תהיינה לה הזדמנויות לבוא במגע־ומשא עם משפחת גאוס.

כמעט שהצטדקו לפניה על שיַן אינו בבית, כאלו היו סבורים שמן הנמוס הוא שכל בני־הבית יקבלוה בצל־קורותם, איש לא נעדר. האב אולי הרגיש בחושו הדק של מלח זקן, שבנו אינו מתיחס בשויון־נפש אל היורשת היפהפיה הזאת; משום שיותר מדי חזר על דבריו על־אודות בנו:

– תמוה הדבר, הלא אף פעם אינו שוהה כל־כך הרבה מחוץ לבית. הוא הלך, העלמה גוד, ללוֹגִיוִי לקנות תבות־נצרים בשביל סרטני־הים; כידוע לה זהו עיקר צידנו בימות־החורף.

והיא, פזורת־רוח, האריכה את בקורה, ובו־בזמן הכירה שהדבר נמשך יותר מדי. לבה התכוץ בה מחשש שמא לא תוכל לראותו.

– אדם הגון כמותו, מה זה עכב אותו בדרך? ברי שאינו בבית־המרזח, לזה אין אנו חוששים בנוגע לבננו. – איני אומר שהוא מוקיר לגמרי את רגליו מבית־היין, כך, מפקידה לפקידה, ביום הראשון, עם רעים… הלא היא יודעת, העלמה גוד, דרך הספנים… אֶה, אלהי! כל עוד האדם צעיר למה ינזר מכל דבר?… אבל כמקרה הזה יקרהו אך לפעמים רחוקות; זהו אדם ישר־דרך, יש לנו הרשות לומר עליו כך…

בינתים קרב הלילה לבוא; קפלו את האריג המדוּנָג, הפסיקו את העבודה. ילדי גאוס הקטנים והאסופית הקטנטונת ישבו על ספסלים נלחצים זה לזה ושרוים בעצבות של שעת ערבית, הסתכלו בגוד וסבר פניהם כשואלים:

– ועכשיו מפני מה אינה הולכת?

ובתוך הכירה התחילה הלהבה מפיצה אור אדום לתוך אפלולית בין השמשות.

– מוטב שתשאר לסעוד אתנו סעודת הערב, העלטה גוד!

אה! לא, אי־אפשר לה; דמה צף ועלה על פניה למחשבה שאחרה כל־כך לישב כאן, קשה להפרד.

אבי יַן קם אף הוא ללוותה קצת בדרך עד לאחרי אותו המקום שאילנות עתיקים מאפילים שם על הדרך.

כשעה שהלכו שניהם זו על יד זה, הרגישה שתקפו אותה רגשי כבוד וחבה אליו; מחמת ההתרגשות שהתעוררה בה חשקה לדבר אליו כְדַבֵּר אל אב. אבל המלים נעצרו בגרונה ולא אמרה כלום.

הלכו מנגד לרוח מערבית קרה, ספונת ריח ים; פה ושם על פני ערבת החול ראו סוכות סגורות כבר, קודרות מתחת לגגתיהן הגבנוניים, קִנִּים דלים אלה שהדיגים נגמדו ונכנסו שם, ראו צלבי־עץ, חרולים, אבנים.

מה רחוקה היתה פורס־איון זו וכמה אחרה לשבת שם!

פעמים נפגשו באנשים ששבו מפימפול ומלוגִיוִי; וכשצללי האנשים האלה היו מתקרבים אליהם, חשבה בכל פעם על יַן. אבל אותו נקל היה להכיר מרחוק, ותוחלתה היתה נכזבת. רגליה הסתכסכו בתוך הצמחים הארוכים והחומים שהיו מדובללים ומעורבים יחד כשערות הבלורית, צמחי האַצָה הסורחים על־םני הקרקע.

כשהגיעו עד הצלב של פלוּאֶי צוֹק, אמרה שלום לזקן ובקשתו לשוב, אורות פימפול כבר נראו מרחוק ולא היה כל פחד לילך יחידה.

הכל נגמר הפעם… מי יודע מתי תזכה לראות את יַן…

לא חסרו לה אמתלאות לשוב אל פורס־איון; אבל בקורה בפעם השניה לא היה לרצון בעיני הבריות. נחוצה לה יותר העזה ויותר גאוה. אלו סילבסטר, איש סודה, היה עדיין שם, היתה שולחתו אל יַן ודורשת ממנו לאמר לה את אשר עם לבו. אבל הוא נסע, ומי יודע לכמה שנים?…

IV    🔗

– אתחתן? – אמר יַן באותו ערב להוריו – אתחתן? ומה לי זאת? כלום אהיה מאושר כמו שהנני פה עמכם? בלא דאגות, בלא חלוקי־דעות עם איש, והמרק הטוב והחם מאד בכל ערב מדי שובי מן הים… אה, מבין אני שאתם מתכונים לזו שבאה היום אל ביתנו. ראשית, כשבחורה עשירה כזו בוחרת באנשים עניים כמונו, אין הדבר ברור למדי, לפי ראות עיני; ושנית, לא זו ולא אחרת, לא, כבר שקלתי בדעתי, אין אני מתחתן, אין זה עולה כלל על דעתי.

דומם הביטו זה אל זו, הזקן והזקנה גאוס, בצער עמוק; משום שאחרי ששוחחו על הדבר יחד, היה להם הבטחון שריבה צעירה זו לא תסרב ליַן היפה שלהם. אבל לא רצו להפציר בו, מפני שידעו שכלום לא יועיל; האם הורידה ראשה ולא אמרה מלה; היא כבדה את רצון בנה בכורה שהיה בבחינת ראש בית־אב, אף־על־פי שנהג בה רוך ועדינות והיה מציית לה כתינוק בכל עניני החיים הקטנים, בענינים החשובים היה שליטה היחידי, ומתוך חרות של קנָאות שלוה היה משתמט מכל לחץ של השפעה מצדם.

מעולם לא אֵחֵר בנשף והיה תמיד משכים לקום לפנים אור הבקר, ככל הדיגים. בשעה השמינית, אחר הסעודה, ורק עוד פעם מבט של שובע־רצון כלפי תבות־הנצרים והרשתות החדשות, והתחיל מתפשט בנפש שקטה למראית־עין; אחר־כך עלה לשכב במטתו עם יריעות הארג הפרסי הורֹד יחד עם לומֶק, אחיו הקטן.

V    🔗

…זה כחמשה־עשר יום יושב סילבסטר, איש סודה של גוֹד, במחנה־הצבא הברֶסטי, – כנכרי בסביבתו, אבל מתנהג כאדם מהוגן. התגדר בצוארונו הכחול והפתוח ובמצנפתו עם הפתיל האדום. בתור מלח היה נהדר בקומתו הגבוהה ובהליכתו המתגלגלת. בעומק־לבו התגעגע מאד על סבתו הטובה ובטבעו נשאר ילד תם כמלפנים.

רק שעה אחת שתה שכור עם בני עירו, מפני שכך דרכם של הבריות שם; חבורה שלמה נכנסו אל המחנה, אחוזי־זרוע ושרים בקולות מחרישי־אזנים.

יום ראשון אחד הלך גם אל התיאטרון, ליציע העליון. אז הציגו אחד החזיונות הגדולים, שמתאר מלחים מתנפלים על חברם הבוגד ומקדמים פניו בקריאת “הוּ” שפורצת מפיות כולם בהמיה גדולה דומה להמית הרוח המערבית. סילבסטר מצא שהחום גדול, שאין די מקום ואין די אויר; בעד רצונו לפשוט את המעיל, קבל נזיפה מהקצין המשגיח עליהם, ונרדם לפני שנגמר החזיון.

בדרך שובו אל הקסרקטין פגש בנשים בשנות־העמידה, ושהיו מטַיְילות אילך ואילך על־פני המדרכה גלויות־ראש.

– סור הנה, בחור נאה – פנו אליו הנשים בקולותיהן הגסים והצרודים.

הבין מיד למה הן מתכונות, משום שלא היה תמים כפי שאפשר היה לחשוב עליו. אבל פתאום עלה לפניו זֵכר סבתו ומָרִי גאוס, ומיד שָׂטָה ועבר עליהן בבוז, כשהוא מודדן, ממרום יפיו ועלומיו, בבת־צחוק של ילדוּת־מלגלגת. הנאוות השתוממו למראה מלח פרוש זה.

– ראו נא בו! הזהר, בני! ברח, דודי, והמלט על נפשך פן יטרפוך…

וקול דברי הנבול שקראו אחריו טבע בתוך המולת הרחוב בליל זה של יום ראשון לשבוע.

גם בברֶסט, כמו באיסלנד, כמו על הים, התנהג בצניעות. אבל לא לגלגו עליו, מפני שהיה חזק מאד, והספנים מכבדים את בעלי־הכח.

VI    🔗

יום אחד נקרא אל המשרד. שם הודיעו לו ששולחים אותו לארץ סין, לעבוד בצי של פוֹרמוֹזָה!…

זה כבר שער שכך יהיה, מפני ששמע מפי קוראי העתונים, שהמלחמה שם אינה נגמרת עולמית. מחמת נחיצות הנסיעה, הודיעו לו שימנעו ממנו את החופשה הנתנת כרגיל ליוצאי־המלחמה, כדי להפרד מן הקרובים: במשך חמשה ימים עליו להתכונן ולצאת לדרך.

עשתונותיו נבוכו. לקחו את לבו קסמי הדרך הרחוקה, הסתום, המלחמה; יחד עם זאת היה לו רגש של צער על שהוא צריך לעזוב הכל, וגם פחד שמא לא ישוב עוד.

אלפי רעיונות סערו במחו; מסביבו, באולמי המשרד, רעשו המוני אנשים שנקראו כמותו לעבוד בצי סין.

חיש מהר כתב אל סבתו המסכנה בעפרון, כשהוא מיושב על הקרקע, בתוך הרעש והתנועה הרבה של הצעירים העומדים כמותו לצאת לדרך.

VII    🔗

– היא קצת עתיקה, אהובתו זו! – דברו הבריות ולגלגו מאחרי גבו, שני ימים אחר כך – אחת היא, כנראה הם אוהבים בכל־זאת זה את זו.

הצחיק אותם הדבר, כשראוהו בפעם הראשונה מטיל ברחובות רֵיקוּבְרַנס שלוב־זרוע עם אשה כמנהגו של עולם, כשהוא גוחן אליה בסבר פנים מפיקות חבה ולוחש על אזנה דברים נעימים מאד.

אשה גוצה, קלת־תנועה, בשמלות קצרות יותר מכפי דרישת המודה; סוּדר קטן חום אחד, וצניף גדול כמנהג בנות פימפול.

והיא גם היא, נשענה על זרועו, מפנה אליו פניה, כדי להסתכל בו בחבה.

– היא קצת עתיקה, אהובתו זו!

כך היו הבריות אומרים שלא על מנת לקנטר, משום שראו שאין זו אלא סבה זקנה שבה מערי השדה.

… היא נחפזה לבוא, נבהלה מהבשורה על דבר צאת נכדה למלחמה: כי כהנה וכהנה מבני פימפול תאכל החרב בסין.

אספה את מעט הכסף שחסכה לה, שמה בקופסת קרטון את שמלת־החג שלה וחליפת צניף ונסעה לנשק לו לפחות עוד פעם.

כיון שבאה הלכת מיד אל הקסרקטין לדרוש לו, והאדיוטַנט של הפלוגה לא נתן לו בתחלה לצאת אליה.

– אם יש בדעתה להתאונן, גברתי הטובה, תואיל נא לפנות אל הקַפִּיטַן. הנה הוא עובר שם.

והיא, בלי פקפוקים רבים, פנתה אליו. וזה לא הכביד את לבו:

– ישלח נא את מואן ל“התחלף” – אמר הקפיטן.

ומואן מקפץ ומדלג על המדרגות בעלותו להחליף את בגדיו בתלבשת חג, בשעה שהזקנה, כדי להצחיקו, עשתה, כדרכה, מאחורי האדיוטנט העוית־לעג מתוך־ החוית־קידה.

ואחר־כך, כשהופיע לפניה הנכד, חשוף־חזה בתלבושת־הטיול, היתה מוקסמה למראה יפיו הרב. זקנו השחור שסִפר אחד הסַפָּרים היה מחודד בקצה, כמנהג הספנים בשנה ההיא; למצנפתו היו סרטים מתנופפים ועוגני זהב בקצותיהם.

רגע אחד דמתה לראות לפניה את פְיֶיר בנה, שלפני עשרים שנה היה אף הוא מלח הצי; וזכר אותו עבר רחוק הקבור כבר מאחריה, זכר כל אלה שמתו, השרה על השעה הנוכחית צל של עצבות.

עצבות שפגה מהר. שניהם יצאו שלובי־זרוע ושמחים להיות יחד. באותה שעה חשבוה הבריות לאהובתו ומצאוה “קצת עתיקה”.

הוליכתו לסעוד עמה יחד בבית־אוכל שמחזיק איש פימפול ושהמחירים אצלו, כפי שאמרו עליו, אינם יותר מדי יקרים: אחר־כך, שוב שלובי־ורוע, יצאו להתהלך ברחובות ברֶסט, לראות בחלונות־הראוה של החנויות. אבל שום דבר לא היה לוקח כל־כך את הלב, כמו הדברים שדברה באזני נכדה במתכון להצחיקו, בשפה הבריטונית של פימפול, שהעוברים והשבים לא יכלו הבינם.

VIII    🔗

שלשה ימים בלתה בחברתו, שלשת ימי חג שהעיקו עליהם “אחר־כך” קודר. אלה היו שלשת ימי חסד.

לבסוף הגיעה השעה להפרד, לשוב לפלוּבַּזְלַנֶק. ראשית מפני שקופתה הדלה התרוקנה. שנית, סילבסטר עמד לנסוע מחרתים, והמלחים, לפני שהם מפליגים לדרך רחוקה, חל עליהם אסור חמור לעזוב את המחנה (מנהג שלכאורה הוא בַּרְבַּרי במקצת. אלא שיש בו מן ההכרח, לשמור על המלחים הנוטים להשתמט ברגע האחרון כשצריכים לצאת לדרך).

אה! יום אחרון זה!… לשוא חפשה במוחה דברים מצחיקים לאמרם לנכדה, לא מצאתם. רק דמעות בקשו להתפרץ. רק יבבות נדחקו אל גרונה. נשענה על זרועו, נתנה לו אלפי עצות, שהעירו גם בו את החפץ לבכות. לאחרונה, נכנסו לבית התפילה להתפלל שם יחד.

היא נסעה ברכבת הערב. כדי לקמץ בהוצאות, הלכו ברגל; הוא נשא את קופסת־הקרטון שלה ותמך אותה בזרועו החזקה, שנשענה עליה בכל כבדה. עיפה, עיפה מאד היתה הזקנה המסכנה; יותר לא עצרה כח, אחר שלשת או ארבעת ימי התאמצות. גבה נכפף מתחת לסודר החום שלה, באפס כח להזדקף, אותה קלות צעירה נסתלקה מתנועותיה, והמשא הכבד של שבעים ושש שנות חייה העיק עליה. למחשבה שבא הקץ ושעוד מעט עליה לעזבו, נקרע לבה בקרבה בכאב נורא. והלא לסין הוא הולך, לשם, אל הטֶבַח! עדיין היה על ידה; עדיין החזיקה בו בשתי ידיה החלשות… ואף־על־פי־כן, סופו לנסוע; כל רצונה, כל דמעותיה, כל יאושה של אם־זקנה לא יוכלו לעצור בעדו!…

עמוסה בכרטיסה, בסל־צידתה, בכסיותיה, מתרגשת ורועדת, חלקה לו עצותיה האחרונות, והוא נענה לה “הן” בשפה רפה ובהכנעה, מרכין לה ראש בחבה ומביט עליה בעיניו הטובות, כתינוק קטן.

– תזדרז נא, הזקנה! עליה להחליט אם בדעתה לנסוע!

המכונה שרקה. נפחדת שמא תאחר הרכבת, חטפה מידיו את הקרטון; – אחר כך הפילה אותו ארצה ונתלתה על צוארו לנשק לו את נשיקתה האחרונה.

הרבו להסתכל בה בתחנה זו, אבל שוב לא עלה על דעת איש לצחוק להם. דחופה בידי הפקידים, חדלת־כח ומבולבלת התנפלה על הקרון שהזדמן לה ראשונה ושננעל מאחריה מיד, והוא, בריצת מלָח קלה עשה סבוב עקיפין, כעוף זה המתעופף, כדי להספיק לבוא עד המחיצה ולראותה עוברת בקרון.

שריקת עזה, הזדעזעות רועשת של אופנים, – הסבה עברה, – הוא נשען אל המחיצה, נענע בחן נעורים את מצנפתו בעל הסרטים המתנופפים, והיא כפופה בחלון הקרון של המחלקה השלישית, עשתה לו סמנים במטפחת־האף שלה כדי שיכירה. עד כמה שיכלה, עד כמה שהבחינה את הצורה הכחולה השחורה, שהיתה עדיין צורת נכדה, – עקבה אותה בעיניה ושלחה לה בכל נפשה את משאלתה “להתראות”, אף־על־פי שלא היתה בטוחה אם כך נוהגים לאמור אל מלחים שהולכים למלחמה.

התבונני יפה יפה, אשה זקנה ומסכנה, בסילבסטר קטן זה; התחקי עד הרגע האחרון אחרי צלו הבורח, שהולך ומטשטש שם לעולמים…

וכשלא יכלה יותר לראותו, נפלה על הספסל, מבלי לחשוש שמא תקמט את צניפה, ומררה בבכי בלב מלא אימת־מות…

והוא חזר בפסיעות מתונות, בראש מורד, ודמעות גדולות ירדו על לחייו. היה ליל סתיו, בכל מקום הודלק הגז, וחג המלחים התחיל. מבלי שים לב לשום דבר, עבר את רחובות ברסט, אחר כך את הגשר של רֵיקוּברַנס, וסר אל הקסרקטין.

– סור הנה, בחור נאה – דברו אליו הקולות הצרודים של אותן הנשים שהתחילו מסתובבות כבר על־פני המדרכה.

נכנס ושכב בתוך הערסל שלו, ובכה יחידי עד אור הבקר, מבלי להרדם.

IX    🔗

* * *

…ויַמים לא־ידועים לו ותכולים הרבה יותר מימה של איסלנד.

הספינה, שהובילתו אל קצוי אסיה, קבלה פקודה להחיש מרוצתה ולמעט בַחֲנִיוֹתֶיהָ.

מחמת מהירות זו בלתי־הפוסקת, בלתי המשתנית, מבלי להשגיח ברוחות ובים, היתה לו ההרגשה שהוא כבר רחוק מאד. בתור שומר־התורן, הוא יושב, כמו צפור, במרום, בין התרנים, הרחק מן החילים המצטופפים על־פני הספון ומהמהומה שלמטה.

פעמים התעכבו בחופי תוניס, ולקחו שם זוּאָבים ופרדים; מרחוק ראה ערים לבנות על פני החולות וההרים. פעם ירד אפילו מעל המעקה שמסביב לתורן כדי להסתכל מתוך סקרנות באנשים השחורים ועטופי הסדינים הלבנים, שבאו בסירות למכור פירות; אמרו שאלה הם בדוים.

השרב והשמש בלתי־הפוסקים, למרות תקופת הסתיו, עשו עליו רושם של נֵכָר.

יום אחד באו אל עיר ששמה פורט־סעיד. כל נסי אירופה התנוססו למעלה בקצה עששיות, שעשו רושם כאיזו בבל חוגגת, וחולות מבריקים הקיפוה כמו ים. עגנו שם סמוך לחוף, כמו בתוך רחובות ארוכים של בתי־עץ. מעולם, מיום צאתו לדרך, לא ראה כה ברור וכה קרוב את העולם החיצוני, ומראה התנועה הרבה והמון־האניות בִּדֵר אותו.

ברעש ממשיך והולך של צפירות וסירנות צללו כל האניות בתוך תעלה ארוכה מאד, צרה כבור וממותחה כרצועת־כסף בחולות ללא־קץ. ממרומי המעקה שלו ראה את האניות הולכות בסך ונעלמות בתוך הערבות.

על החופים האלה טילו כל מיני תלבשות; אנשים לבושי שמלות צבעונין, מבוהלים וצוחים טרודים בעסקיהם. ובערב התערב עם שריקות־השדים של המכונות, רעש של תזמורות אחדות שנגנו דברים סואנים, כאלו כמתכוין ליַשֵן אצל כל הגולים את געגועיהם קורעי־הלב.

למחרת היום ההוא, עם אור הבקר, נכנסו גם הם אל תוך הסרט הצר שבין החולות וזנב ספינות מכל הארצות נסרח אחריהם. יומים נמשך הטיול הזה בשורה ארוכה לאורך המדבר; אחר־כך נגלו לפניהם מרחבי הים.

ותמיד התקדמו באותה המהירות. פני הים צבעי שיש אדומים היו להם, ולפעמים היה לקצף הסילון, שנגרר אחרי הספינה, צבע של דם. כמעט כל הזמן היה חי על המעקה הגבוה שלו ושר לו שם בדממה “ז’ן פְרַנסוּאַ מִנַנְטְ”, למען הזָכר ביַן אחיו, באיסלנד בימים הטובים שעברו.

לפעמים, ממעמקי ערבות־המִירזִ’ים הרחוקות היה מתגלה לפניו הר נפלא בצבעו. מנהלי הספינה הכירו בודאי, למרות המרחק והשרטוטים המדומדמים, את כפי היבשה הללו המשמשים בחינת “תמרורים” נצחיים על נתיבות העולם הגדולות. אבל שומרי־התרנים נשאים על פני הגלים כמחוסרי חיים ללא־דעת דבר, ללא־דעת המרחקים והמדות של שטח אין־הסוף.

ולוֹ לא היה אלא מושג של התרחקות נוראה שהולכת וגדלה, והמושג הזה נעשה ברור עד למאד, בשעה שהתבונן מגבוה אל הסילון הרועש, המהיר והרץ מאחריהם, ובשעה שחשב מאימתי נמשכת מהירות מתמידה זו שאינה פוסקת יומם ולילה.

למטה, על ספון האניה, הצטברו בני־האדם בצל אהלים, וחדלי־אונים נשמו בכבדות. למים, לאויר, לחום היה ברק זועם ומדכא. והחג הנצחי של הטבע הדומם היה כעין לעג ליצורים, לחיים האורגניים שהם מאפע:

… פעם אחת, מעל הרחבה שלו, משך את לבו מראה ענני צפרים קטנים ממין בלתי־ידוע לו, שֶעטו על האניה כמערבולת של אבק שחור. הם היו מפקירים את עצמם בידי איש ומצפים ללטיפה. כתפי כל שומרי־התרנים היו מכוסות בהן.

אבל החלשים ביותר התחילו מתים מיד.

… לאלפים מתו על פני כלונסי־התרנים, על חרכי־האניה, אלה הזעירים, בלַהט השמש הנוראה של ים־סוף.

נשאים על כנפי רוח חזקה, באו מעבר המדבריות הגדולים. מתיראים לנפול לתוך אין־הסוף הכחול שמסביב, עטו במעוף אחרוני כחותיהם על הספינה שעברה. שם במרחקי ארצות לוב פרה־ורבה גזעם מרוב אהבה. גזעם פרה־ורבה יותר על המדה ויפרצו לרוב, על כן נשבה בהם האם העורת, חסרת־הנפש, האם־הבריאה, ותאבדם, את גֹדֶש הצפרים הפעוטים הללו, ממש כמו שהיתה עושה כך בדור אדם.

וינועו וימותו כלם על פני חשוקי הברזל החמים של האניה; הספון היה זרוע בגויותיהם הזעירות, שאך אתמול היו מלאי רטט של חיים, רֶנֶן ואהבה… סחבות קטנטנות בכנפים לחות, סילבֶסטר ושאר שומרי־התרנים הרימון, פרשו על פסות־ידיהם, מתוך רגש של חמלה, את כנפיהם הכחלחלות – ואחר כך השליכום במטאטא אל תוך האבדון של הים…

אחר־כך עבר ארבה, מצאצאי הארבה של ימות משה, והאניה כֻסתה בו.

אחר־כך שטו עוד ימים מספר בתכלת שאין לה סוף. ולא ראו אף נפש חיה אחת, זולת הדגים, שלפעמים היו צפים ומנתרים על־פני המים…

X    🔗

…מטר סוחף, תחת שמים כבדי־עננים ושחורים משחור; – זאת היתה הודו. אך דרכה רגלו של סילבסטר על אדמת ארץ זו, נפל בגורלו להבחר לצבא חמלואים של אחת הסירות אשר לאנית־המלחמה.

דרך עפאים עבותים, מתחת לשטף־המים הפושרים, התבונן אל הדברים המוזרים שמסביבו. הכל היה ירוק עד להפליא; עלי האילנות היו כעין נוצות ענקיות, ולאנשים שהתהלכו שם היו עיני קטיפה, שכאלו היו נסגרות מחמת כובד שמורות. הרוח, שדחפה אה המטר הזה, ריח של מושק ופרחים נדף ממנה.

הנשים רמזו לו שיבוא אליהן, מעין אותה הקריאה: “סור הנה, בחור נאה!”, ששמע לא פעם בברֶסט. אבל פה בארץ־הכשפים הסעירה הקריאה את הנפש והעבירה צמרמורת בגוף. שדיהן הנהדרות התכדרו מתחת לאריג המלמלה השקופה שעטפה אותן; הן היו אמיצות ומבריקות כמו עשויות מברונזה.

מהסס עדיין ובכל־זאת מוקסם על־ידיהן, נגרר אחריהן לאט לאט…

…אך שריקה אחת קטנה של משרוקית הספנים, שהסתלסלה באויר כציוץ צפרים, קראה לו פתאם אל סירתו המזומנה להפליג.

נשא את רגליו לרוץ – ושלום לכן, בנות הודו היפות! כשהגיע בערב אל לב הים, היה עדיין כילד בתומתו.

אחר שעבר עוד שבוע בתכלת הים, עגנו שוב בארץ גשמים ודשאים. ומיד סיעה של אנשים צהובים ומשמיעי קולות צוחה פשטה על הספינה והביאו עמהם סלי פחמים.

– אם כן, הגענו כבר לסין? – שאל סילבסטר בראותו את פרצופי־המפלצת עם הזנבות.

השיבו לו שעדיין לא; עוד מעט סבלנות; אין זאת אלא סִינְגַפּוּר: עלה שוב אל הרחבה שלו, כדי שלא לנשום את האבק השחור שהרימה הרוח בשעה שנערמו בתוך מחסני הספינה פחמים מאלפי הסלים.

לבסוף הגיעו למדינה ששמה טוּרַן, במקום שאניה אחת הידועה בשם “קִירְקָה” עגנה לשם בלוֹקַדָה. על אניה זו, כפי שידע זאת מכבר, היה מיועד לעבוד, ועליה הורידו אותו עם שקו.

מצא שם את בני ארצו ואפילו שני איסלנדיים שלפי־שעה שמשו בתור תותחנים.

בערב, במזג־אויר חם, כשהיה שקט ולא היתה כל עבודה, היו מתכנסים על הספון, מופרשים משאר המלחים, והיו יחד מהַוִים בזכרונותיהם יַן ברֵיטַן קטנה.

חמשה חדשים של בטלה וגלות עברו עליו בנמל עצוב זה, עד שהגיעה השעה המקווה להשתתף במלחמה.

XI    🔗

פֱּמְפּוֹל, – היום האחרון לפברואר, – ערב יום צאת הדיגים לאיסלנד.

גוֹד עמדה בפתח חדרה בלא תנועה וחִורה מאד.

יַן בא למטה לשוחח עם אביה. ראתהו בכניסתו ושמעה לא־ברור את קולו.

כל החורף לא נפגשו, כאלו איזה גורל הפריד ביניהם.

אחרי בקורה בפורס־איון, שמה את כל תקותה ביום התהלוכה של האיסלנדיים, שאז יש הרבה הזדמנויות להפגש ולשוחח, על המגרש בערב, בקבוצות הרבות של המטילים. אבל עוד מהבוקר, כשהחוצות היו מקושטים בסדינים לבנים ובענפי ירק, נתך ארצה גשם, שרוח מיבבת שלחתו מן המערב. מעולם לא היו שמי פימפול כה קודרים. “בני פלוּבַּזְלַנֶק לא יבואו, כנראה”, אמרו בעצבות הריבות שאהוביהן ישבו במקום ההוא. ואמנם לא באו או שנכנסו מיד אל בית־המרזח. לא תהלוכה, לא טיולים, ובלב מכווץ ישבה כל הערב לפני חלונה והקשיבה לרעש המים הזורמים מהגנות ולזמירות הסואנות של הדיגים, הפורצות מבתי־המרזח.

זה ימים אחדים צפתה לבקורו של יַן; ענין הסירה המכורה שטרם נגמר יכריח את האב גָאוס, שלא אהב ללכת לפימפול, לשלח אח בנו במקומו. ואז, אמרה בנפשה, תצא לקראתו, אף־על־פי שאין זה מן חמדה אצל הבנות, ותדבר אליו ברורות, כדי להשקיט את רוחה. תוכיח אותו על פניו על שהטיל סער בנפשה ואחר־כך עֲזָבָהּ, כדרך צעירים בלתי־הגונים. עקשנות, זרות, התקשרות יתרה אל הספנות או חשש של סרוב… אלה היו העכובים היחידים, כפי דברי סילבסטר, מי יודע, אולי יבוטלו מיד אחרי שיחה אחת מתוך התגלות־לב. ואז אולי תופיע שוב בת־צחוקו היפה, שתיַשר את כל ההדורים, – אותה בת־הצחוק שכל־כך הפליאתה וצדה את לבה בחורף שעבר, בליל־חג אחד שעבר עליה ברקודים בין זרועותיו. תקוה וו עודדה את רוחה ומלאה אותה קוצר־רוח מתוק כמעט.

כל דבר נראה לנו מרחוק כה קל ופשוט לאמרו ולעשותו.

ובקורו זה של יַן בא בדיוק בשעת־הכושר: בטוחה היתה שאביה היושב לו כעת ומעשן, לא יטריח את עצמו ללוותו; אם כן איפוא, תוכל סוף סוף לדבר עמו במסדרון, באין רואים.

והנה כבוא הרגע, נרתעה מפני ההעזה שהיתה יותר מדי גדולה בעיניה. להפגש עמו, לראותו פנים־אל־פנים בשפל המדרגות, – המחשבה הזאת לבדה הביאה בה רעדה. לבה הלם בה וחשב להשבר… הלא בכל רגע ורגע יכולה הדלת שם למטה להפתח, באותה המולת השריקה הדקה, הידועה לה היטב, והוא יעבור בפתח!

לא, בהחלט לא! לעולם לא יעמוד בה לבה; מוטב שתאכל אותה התוחלת, שימיתה הצער ובלבד שלא תעשה כדבר הזה. וכבר פסעה פסיעות אחדות אחורנית אל החדר פנימה, ואמרה לשבת ולעבוד.

ושוב קמה, מהססת, נבוכה, ונזכרת שמחר יצאו הדיגים לאיסלנד, ושזוהי ההזדמנות היחידה שנשארה לה לראותו. ואם תזניח אותה הפעם, שוב יעברו עליה חדשים של בדידות ותוחלת ממושכה, שוב תכלינה עיניה, וקיץ שלם ימחה מספר חייה…

למטה נפתחה הדלת: יַן יצא! בהחלטת־פתאם ירדה במרוצה מעל המדרגות למטה, והספיקה להתיצב ממולו, כולה רועדת:

– אדוני יַן! דבר לי אליו, בבקשה.

– אלי!… העלמה גוד?…– אמר בהנמיכו את קולו ובהרימו את ידו אל כובעו.

הסתכל בה כפראי, במבט מלא חיים, הראש מופשל לאחור, סבר פנים קשות, ודומה כאלו שואל את נפשו אם כדאי לו הדבר לעמוד כאן. רגלו האחת לפנים, מוכן לברוח, תמך כתפיו הרחבות בקיר, כאלו התכון שלא להיות קרוב אליה במסדרון צר זה, שבו ראה את עצמו כנלכד בפח.

ואז, קפואה, לא מצאה בפיה אף מלה מכל הדברים שהכינה קודם לאמור לו: לא ראתה מראש שיבַיֵש אותה במדה כזוו ויעבור עליה טרם ישמע מה בפיה.

– כלום ביתנו מפחידו, האדון יַן? – שאלה בקול יבש ומוזר, שלא דמה כלל לאותו הקול שבו חשבה לדבר עמו.

והוא הסב את עיניו ממנה והביט החוצה. לחייו נעשו סמוקות, גל של דם שצף ועלה שִלְהֵב את פניו ונחיריו התרחבו לכל נשימה, כמו אצל שור.

היא נסתה להמשיך:

באותו נשף כשהיינו יחד, אמר לי “להתראות”, לא כמו שאומרים לאדם שאין כל יחס אליו… לאדון יַן אין, כנראה, כל זכרון… מה עשיתי לו?…

… הרוח המערבית הזעומה שפרצה מן החוץ אל המסדרון, הניעה את שערות יַן וכנפי צניפה של גוֹד וסגרה מאחריהם בזעף את הדלת.

המקום במסדרון לא התאים לשיחה על ענינים חשובים. אחרי המשפטים הראשונים שנחנקו בגרונה, עמדה גוֹד אלמת, בראש סחרחר, מרוקנת כל מחשבה. הם התקרבו אל הדלת הפונה החוצה, והוא כל הזמן כמשתמט.

בחוץ המתה הרוח והשמים היו קודרים. דרך פתח הדלת הזאת שרה על פניהם אור חִור־כחול ועגום. ושכנה אחת, מעבר מזה לרחוב, מנגד, התבוננה אליהם: על מה הם מסיחים אלה השנים בפנים נדהמים כאלה? מה זה התרחש בבית מֵיוֶל?

לא, העלמה גוֹד! – השיב – כבר שמעתי את הבריות מרננים אחרינו בסביבה… לא, העלמה גוד!… אתם הנכם עשירים ואני איני בן מעמדכם. לא אני הוא הבחור הראוי לבוא אל ביתכם…

והלך לו…

וכך נגמר הכל, נגמר לעולמים. ואפילו לא אמרה לו כלום מכל מה שרצתה לאמור, בראיון בלתי־מוצלח זה, שלא היה בו סיפק בידה אלא עד כדי לעשות רושם של צעירה עזת־פנים… ומה מוזר הוא, יַן זה, עם בטולו כלפי הבחורות, בטולו כלפי הכסף, בטולו כלפי הכל!…

תחלה עמדה כמסומרה על מקומה והכל הסתובב לפניה סחור, סחור…

ואחר־כך חלף אותה כברק רעיון עוד יותר כבד מנשוא: חברי יַן האיסלנדיים, התהלכו שם על המגרש וחכו לו! ואם יספר להם כל זאת, ילעיג עליה, מה גדול יהיה קלונה! מהרה ועלתה אל חדרה, כדי להתבונן אליהם מאחרי הוילאות…

ואמנם ראתה לפני הבית את קבוצת האנשים האלה. אבל אלה רק הביטו אל מזג־האויר שהלך וקדר יותר ויותר, ושערו השערות שונות בנוגע לגשם הגדול והמפחיד:

– אין זה אלא מטר חולף. נכנס לשתות עד שיעבור.

ואחר כך התלוצצו על יַנִינָה קָרוֹף, על יפהפיות אחרות, ואף אחד לא הפנה את ראשו אל חלונה.

כולם היו עליזים, חוץ ממנו, שלא ענה, לא הצטחק, כי אם היה עצוב וזעום. לא נכנס עם חבריו אל בית־המרזח לשתות. ובלא שנתן את לבו להם או לגשם, פסע במתינות תחת מטר־העוז, כמי ששקוע באיזו הזיה, עבר את המגרש ופניו מועדות אל הדרך העולה לפלובזלנק…

ואז סלחה לו הכל. רגש של חבה ללא־תקוה לקח מקום התרעומת המרה שמלאה בתחלה את לבה.

ישבה, ראשה כבוש בכפות ידיה. מה לעשות כעת?

הה! לו היה יכול לשמעה אך רגע אחד; או יותר טוב, לו היה יכול לבוא לשבת עמה לבדה בחדר זה והיו משוחחים להם במנוחה, אפשר שהכל היה עוד מתברר־ומתלבן.

היא אהבה אותו יותר מדי כדי להעיז לאמור לו דבר בפניו. וכך היתה אומרת לו: הלא בקש בקשני בשעה שאני לא דרשתיך; ועכשיו הנני כולי שלך, אם אך נפשך רצתה בי. ראה נא, אין אני מתיראה להיות אשת דיג, אף־על־פי שבין בחורי פימפול הייתי יכולה לבחור באיש כנפשי; אבל אני אוהבת אך אותך, מפני שלמרות הכל טוב אתה בעיני מכל הבחורים; אני אמנם קצת עשירה, ויודעת אני שגם יפה הנני. אף־על־פי שישבתי בכרכים, נשבעתי לך שהתנהגתי שם בתבונה, ולא נכשלתי אף פעם במעשה רע; אם כן איפוא, אם אני אוהבת אותך כל־כך, למה לא תקחני לך?

…אבל כל הדברים האלה לא יעברו לעולם על פתחי־פיה, לא יאָמרו לעולם, זולתי בחלום; עבר המועד, יַן לא ישמעם כלל. לנסות דַבר אליו שנית… הה! לא! איזו בריה בזויה תהיה אז בעיניו!… טוב לה המות מעשות זאת!

ומחר יצאו כולם לאיסלנד!

לבדה בחדרה היפה, שחדר אליו האור החִוַרְיָן של יום פברואר, אחוזת צנה, מיושבת באקראי על אחד הכסאות שעמדו בשורה לאורך הכתל, דמתה לראות את העולם, עם כל הדברים שיש בו ושעתידים להיות בו, מתגלגל ויורד למטה, לתוך תהום איומה ורבתי־עלטה, שפערה פיה מסביב לה…

ותבקש נפשה להשתחרר מהחיים, לשכב כבר במנוחות תחת מצבת־אבן ולחדול מסבול… אבל לו סלחה באמת ובתמים, ושום טינה לא נמסכה לתוך אהבתה הנואשה אליו…

XII    🔗

* * *

הים, הים האפור.

בדרך הגדולה ובלתי המתוּוָה, שמובילה קיץ קיץ את הדיגים לאיסלנד, שט לו יַן לאט לאט.

אמנם, משהפליגו לקול זמרת התפילות העתיקות, נשבה רוח דרומית, וכל הספינות במפרשיהן הפרושים התפזרו כמו שחפים.

אבל אחר כך רפתה רוח זו והתנועה נעשתה מתונה יותר. גושי ערפל נעו־ונדו על־פני המים.

הפעם היה יַן שותק יותר מהרגיל. התרעם על האויר השקט וכנראה היה לו צורך בהתרגשות כדי להסיח מלבו איזו מחשבה טורדת. אבל לא יכול לעשות אחרת, אלא להתחלק בשקט בין דברים שקטים; לא לעשות אחרת אלא לנשום ולחיות שלא־מדעת. המתבונן על סביבותיו לא ראה אלא אפר עמוק; המקשיב לא שמע אלא את הדומיה…

פתאם רעש אטום, כמעט בלתי־מורגש אבל אי־שכיח, עלה מלמטה, מתחת לספינה ועשה רושם של חכוך. כעין חריקת העגלה כשהבּוֹלם לוחץ את גלגליו! ו“מָרי” עמדה מלכת מחוסרת־תנועה…

עלו על שרטון!!! היכן ועל מה? כנראה, על אילו חולות שעל חוף אנגליה. כי על כן לא ראו כלום, מאמש, מעבר לקרעי הערפלים.

האנשים התרגשו, רצו אילך ואילך, והתעוררות תנועותיהם לא התאימה אל המנוחה הפתאומית, הקפואה, של ספינתם. הנה עמדה כאן מלכת ושוב לא זזה ממקומה. בתוך מרחבית הדברים הנוזלים, שבאויר הרך הזה נראו כנעדרי כל יציבות, נתפשה על־ידי משהו מתנגד ומוצק, שהסתתר מתחת למים, נאחזה בכח ומי יודע אם לא תלך למות.

מי לא ראה צפור מסכן או זבוב שנאחז בכפות־רגליו בדבק?

תחלה אין מרגישים בזאת, אין הדבר משנה את מראָם; הם לכודים מתחת ונתונים בסכנה שאין מפלט ממנה.

רק כשהם מתחילים מתלבטים, מלכלך הדבק את כנפיהם, את ראשם ולאט־לאט הם נעשים עלובי־מראה כבעל־חי שמפרפר בין החיים ובין המות.

כך ארע גם ל“מָרִי”; תחלה לא נראה המצב חמור ביותר; קצת היתה אמנם נטויה הצדה, אבל השעה היתה שעת שחרית, במזג־אויר שקט; צריכים היו לדעת כדי להמלא דאגה ולהבין שהמצב הוא חָמוּר.

רב־החובל היה קצת טעון־חמלה, הוא שעשה את המשגה לבלי לחקור לפני־כן במדה מספיקה את המקום שבו הם נמצאים. נענע ידיו באויר וקרא:

“אֵלִי! אֵלִי!” בקול נואש.

סמוך אצלם, הסתמן לפניהם, מתוך העננים שהתבהרו, איזה כֵּף שלא הכירוהו יפה; מיד התכסה בערפל ולא ראוהו שוב.

אף שום מפרש לא נראה, שום עשן.

לפי־שעה היו מרוצים מזה: התיראו מאד מפני המצילים האנגלים שבאים לחלצך מן המצר על כרחך ובאונס, לפי דרכם הם, ואתה מחויב להלחם בהם כמו בשודדי־ים.

הם יגעו וטרחו כולם להעביר את המטען ממקום למקום. תורכי כלבם, שלא היה מתירא מפני תנועות־ים, התרגש אף הוא מחמת המאורע: המולות אלו שמתחת, דחיפות עזות אלו כשֶׁגַל עובר, ואחר־כך, העדר זה של תנועה, – הוא הבין יפה שאין זה מצד טבעי, ונחבא באחת הפנות, זנבו שמוט.

אחר־כך הורידו סירות, כדי לשלשל את העוגנים ונסו לסחוב בכחות משותפים, – עמל רב שנמשך כעשר שעות רצופות; – ועם בוא הערב, ספינה מסכנה זו שהגיעה לכאן בבקר כה נקיה וכה הדורה, הפכו פניה כשולי קדרה, שטופה, מלוכלכה, כלה בוקה ומבוקה. התלבטה, התחבטה בדרכים שונות, ונשארה מרותקת אל מקומה, כספינה מתה.

* * *

בא הלילה. הרוח התגברה והגלים נעשו יותר גבוהים; המצב הורע, והנה פתאום, קרוב לשעה הששית, השתחררו, עזבו את המקום לאחר שנתקו את עבותות הספינה שקשרו כדי להחזיק מעמד… והאנשים רצו אילך ואילך וקוראים:

– אנו שטים!

ואמנם שטו; אבל איך להביע שמחה זו לשוט, להרגיש שזזת מהמקום, ששוב אתה נעשה קל וחי תחת אשר זה עתה החילות להיות כבר שבר־כלי…

ומיד פגה עצבותו של יַן. קל כספינתו, נרפא על ידי עיפות זרועותיו המבריאה, פניו שבו והפיקו חוסר דאגה ואת זכרונותיו נִעֵר מעליו.

למחרת הבוקר, אחרי שגמרו להוציא את העוגנים, המשיך את דרכו אל איסלנד הקרה, ולבו לכאורה חפשי כמו בשנותיו הראשונות.

XIII    🔗

על מכסה האניה “קִירְקֵי”, בנמל הַא־לוֹנג, שם בקצה תבל, חלקו את המכתבים שהגיעו מצרפת. בתוך קבוצה צפופה של מלחים עמד הוַגְמַסְטֶר וקרא בקול את שמות המאושרים שנתקבלו בעדם מכתבים. זה קרה בערב לאור פנס הספינה.

– “מוֹאַן, סילבסטר!” – היה מכתב אחד בשבילו בחותמת ברורה מפימפול, – אבל לא היה זה כתב־ידה של גוֹד. – מהי סבת הדבר? מאת מי הוא?

אחר שהפכוֹ מכל צד, פתָחוֹ במורך־לב.

פלוּבַּזְלַנֶק, 5 מארץ 1885.

“נכדי היקר”.

* * *

זה היה מסבתו הטובה והזקנה; אז הוקלה לו נשימתו. מלמטה חתמה אפילו בחתימתה שלמדה על־פה, הרועדת, בלתי־השגורה ובכתב תינוק־של־בית־רבן: “האלמנה מואן”.

האלמנה מואן. שלא־מדעת הגיש את הניר אל שפתיו ונשק לשם מסכן זה כנַשק לקמיע קדוש. מכתב זה הגיע אליו בשעה מכרעת שבחייו: מחר בבוקר השכם, כאור היום, הוא יוצא לקרב. 

אמצע אפריל; בַּק־נִין והוֹנג־הוֹאַה נכבשו. לא חכו לקרב גדול בימים האלה בטוֹנקין זה – ובכל־זאת לא היה די בצבא־העזר שבאו – ועל כן לקחו מעל הספינות את כל אלה שיכלו להתוסף על חילות הספנים שכבר הפליגו. וסילבסטר, שהשתעמם זמן רב בתנועות הצלבן ובמצַרים, נועד יחד עם עוד ספנים למלא את החסר בפלוגות ההן.

אמנם דברו באותו זמן על שלום; ובכל־זאת דבר־מה נִבא להם, שעוד יהיה סיפק בידם להלחם קצת. אחר שצררו את חבילותיהם, גמרו את הכנותיהם ולקחו את ברכות־הפרידה, התהלכו כל הערב בין הספנים מתוך רגש של התנשאות וגדלות. כל אחד הביע באופן אחר את רגשי פרידתו. אלה כבדי־ראש ומכונסים קצת, ואלה מרבים לדבר בפה ממלל רברבן.

סילבסטר היה שותק ורכז בתוך עצמו את צפיתו וקוצר־רוחו; רק בשעה שהסתכלו בו, היתה בת־צחוקו הקטנה אומרת: “כן, אף אני בתוכם, מחר בבוקר”. המלחמה, האש, מושג לא־ברור היה לו מהן. ואף־על־פי־כן צדו את לבו, משום שהיה מגזע אמיצי־לב בגבורים.

… מלא דאגה לגוד, בגלל כתב־יד זר זה. התקרב אל הפנס כדי להיטיב לקרוא; וזה היה דבר קשה, בין אלה האנשים הערומים למחצה שאף הם נדחקו כאן לקרוא את כתביהם, בתוך חום הבטֶרִיָה הקשה לנשימה.

בראשית המכתב, כמו שראה מראש, בארה לו הסבה אִיוון את סבת הדבר, שהשתמשה בידה בלתי הרגילה של שכנה זקנה אחת כדי לכתוב את המכתב הזה:

"ילדי היקר, הפעם איני מכתיבה לבת־דודך, מפני שהיא שרויה בצער גדול. אביה מת מיתה חטופה, זה שני ימים. כנראה, בזבז את כל רכושו בעניני־כסף רעים שעשה בחורף הזה בפריז. עומדים למכור את ביתו ואת כל מטלטליו. על דעת שום בן־אדם לא יכל לעלות דבר כזה. חושבני, בני, שדבר יגרום לך, כמו שגרם לי, הרבה צער.

"בן גאוס אומר לך שלום; הוא חִדש את החוזה שלו עם רב־החובל גֶרְמַר, ותמיד על ספינתו “מָרִי”, והשנה הקדימו לצאת לאיסלנד. הפליגו בראשון לחודש זה, יום לפני בוא האסון על גוד המסכנה שלנו, טרם ידעו מזה דבר.

“אבל צריך אתה לחשוב, בני היקר, שעכשיו נגמר הענין, לא נוכל עוד לחַתן אותם, מפני שבתנאים אלה תהיה מוכרחה לעבוד ולהתפרנס מיגיע כפיה”…

…ישב מדוכא. הידיעות המעציבות הללו השביתו את כל שמחתו לקראת המלחמה…

 

חלק שלישי    🔗

I    🔗

* * *

…באויר שורק כדור!… סילבסטר עומד פתאום מלכת ומטה אוזן,..

מישור רחב לאין סוף, שצבע־אביב לו ירוק ענוג ושיראי. השטים אפורים וכבדים.

ששה מלחים מזוינים הם שם, בתפקיד של רִגול, בתוך שדות האורז הרעננים, בשביל של רפש…

…עוד!!… שוב אותה המולה בדממת האויר! – המולה חדה ומחלחלת, כגון “דזין” ממושך, שעשה באמת רושם של אותו דבר רע וקשה שעובר שם ישר, חיש־מהר ופגיעתו רעה, גם ממיתה.

זו הפעם הראשונה בחייו שסילבסטר מאזין למוסיקה הזאת. כדורים אלה שמגיעים אליך מצלצלים אחרת מהכדורים שאתה גופך יורה; קול היריה מרחוק נחלש ואין שומעים אותו, לעומת זאת מקשיבים ביתר עוז זמזום זה של מתכת שעובר בטיסת־חפזון ונוגע, אגב מעוף, נגיעה כל־שהיא באזניך…

…ושוב “דזין” ו“דזין”! עכשיו כבר נתך גשם של כדורים. סמוך אצל המלחים, העומדים כמסומרים, הם משתקעים בתוך האדמה שטופת המים של שדות האורז, בכל פעם מתוך שכשוך קל, יבש ופזיז, וזריקת־מים קלה.

הם מביטים זה אל זה בבת־צחוק, כמו לפני חזיון־התולים ששחקו באופן מבַדֵח, ואומרים;

– הסינים!

איך למסור את כל הבוז, את כל המשטמה הנושנה, את הקַלָּסָה, את התשוקה להלחם, שהשקעו בבטוי זה: “הסינים!”.

עוד שנים־שלשה כדורים שורקים, והפעם בכוון יותר אפקי; רואים אותם כשהם נתקלים באדמה, מזדקרים ושוב נופלים כנִתּוּרי החגב, פחות מרגע נמשך זרם זה של עופרת וכבר פסק. על־פני הכר הנרחב והירוק השתררה שוב דומיה, ובשום מקום אין אף סמן של תנועה.

שֶשְתָּם עומדים שם עדיין על רגליהם ועינם צופה למרחוק ומרגלת במבטיה; מאין זה בא?

ודאי משם, מתוך אותה חורשת החִזְרָן שבולטת מתוך המישור כאי קטן של נוצות, ומאחריה מבצבצים גגות שקועים למחצה. התחילו לרוץ לשם. בתוך אדמת האורז הרטובה, רגליהם שוקעות או מתחלקות. סילבסטר, שרגליו היו ארוכות יותר וזריזות יותר, רץ בראש כולם.

אין יותר שום צפצוף; אפשר היה לחשוב שאך חלום היה זה…

ומשום שבכל ארצות תבל יש דברים שהם תמיד ועולמית דומים – עין העופרת של השמים המעוננים, הגון הרענן של הכרים בימות האביב, – אפשר היה לחשוב שאלו הן שדמות צרפת, שעליהן רצים אנשים צעירים בנפש עליזה לשם משחק אחר ולא לשם משחק המות.

אבל במדה שהם מתקרבים, בה־במדה אילני החזרן מראים ברורות את דקות גופם האֶכּסוֹטית, הגגות של העירה מבליטים את שרטוטיהם המוזרים, והאנשים הכתומים שנחבאו במארב, יוצאים להסתכל ופניהם השטוחים הם נעוי פחד וערמה… ואחר־ כך, פתאם הם פורצים בקריאות ומשתרעים בשורה ארוכה, רועדת אבל כבירת החלטה ורבת־סכנה.

– הסינים! – אומרים המלחים שוב באותה בת־הצחוק של אמיצי־לב.

אחת היא, הפעם הם מוצאים שהם מרובים, שהם מרובים יותר מדי. ואחד מהם, כשהחזיר פניו, ראה עוד אחרים יוצאים מאחריהם, מבין האילנות…

* * *

… יפה מאד היה באותו רגע, באותו יום, סילבסטר הקטן; סבתו הזקנה היתה מתגאה בו לו ראתו גבור מלחמה כזה!

זה ימים מספר שֻנו פניו והפכו ברוֹנזה, קולו אף הוא שֻנה, והרגיש שם את עצמו כמו נתון בתוך יסוד מתאים לו. היה רגע אחד של מבוכה רבה, בשעה שהכדורים הומטרו עליהם; כמעט נִסו להסוג אחור, מה שהיה מביא את הכליון על כולם; אבל סילבסטר הוסיף להתקדם, רובו בידו, החזיק מעמד נגד קבוצה שלמה בחלקו על ימין ועל שמאל מהלומות בכידונו. ועל ידו שֻנה המצב: אותה מבוכת־פחד, אותה השתוללות, אותו דבר בלתי־ברור שבאפס־דעת מכריע הכל בתגרות קטנות חסרות־ההנהגה, עברו אל הסינים: אלה התחילו נסוגים אחור.

… עכשיו נגמר הדבר, הם נָסוּ. וששת המלחים כוננו שוב את רוביהם במהירות גדולה והמיתום להנאתם; היו שם שלוליות אדומות בתוך העשב, גויות מרוטשות, קרקפתות ששפכו מוחן לתוך מי שדות־האורז.

כולם נסו, שחוחים עד לאדמה, שטוחים כנמרים במרוצתם. וסילבסטר רץ אחריהם. כבר פצוע פעמים, בשוקו ובזרועו. אבל לא היתה לו הרגשה אחרת זולת שכרון הקרב, אותו שכרון מהמם שבא מחמת הדם הבריא, שמעודד את רוח החלשים ושהיה יוצר את הגבורים בימי קדם.

אחד מהם, שאחריו רדף, נפנה אליו לכונן אליו את רובו, מתוך אימת־יאוש. סילבסטר עמד בבת־צחוק, מלא־בוז נשגב, כדי לתת לו לירות, ואחר כך כשראה את היריה נטה קצת שמאלה, אבל במקרה נטה גם הרובה לאותו צד. ואז הרגיש זעזוע בחזהו. הבין מיד מה זה, אפילו לפני שהרגיש בכאב; החזיר ראשו אל המלחים למען נסות לאמור להם, כחיל זקן, את הדברים שמקובל לאמרם באמרה זה: “דומני שקבלתי את חוקי!”. תוך־כדי נשימתו הגדולה לקלוט בפיו אויר מלוא ראותיו, חש שהאויר נכנס גם דרך נקב אחד מימין לחזהו, בהמולה דקה ומפחידה, כהמולת שלחופית שנתפקעה. בו בזמן נתמלא פיו דם, ובצדו הרגיש כאב חד, שהלך וגדל מהר מהר עד שהיו לדבר איום, אכזרי ללא־בטוי.

הסתובב שתים־שלש פעמים, עשתונותיו נבוכו מתוך סחרחורת, בקש לשאוף, לשאוף רוח מתוך גל הנוזל האדום שצף ועלה ושם לו מחנק,– ונפל בכבדות לתוך הרפש.

II    🔗

ארבעה עשר יום אחר־כך, כשהשמים התקדרו, עם זמן הגשמים, בעבים, והחום העיק ביותר על טונקין הכתומה, נשלח סילבסטר, שהובא להַנוֹ, אל חוף ה־לוֹנג ושם העבירוהו אל ספינת־חולים שעמדה לשוב לצרפת.

זמן רב טולטל על גבי אלנקאות ממקום למקום, עם הפסקות בתחנות בתי־החולים הצבאיים. עשו כל מה שאפשר היה לרפאו; אבל בתנאים הרעים האלה, חזהו, מן הצד הנקוב, נתמלא דם, והאויר היה מחלחל וחודר לתוכו דרך הנקב שלא נסתם עדיין.

נתנו לו את המֵדַלִיָה הצבאית, והדבר גרם לו רגע של קורת־רוח.

אבל שוב לא היה חיל כבראשונה, בעל צעד־און וקול פועם ומחלט. לא, כל זה התנדף מחמת חיסורים הממושכים והקדחת המתישה את הכחות. שוב נהיה לילד שמתגעגע הביתה; כמעט חדל מדבר, והיה משיב בקושי ובשפה רפה. להרגיש את עצמו כה חולה ולהיות כה רחוק, כה רחוק; לחשוב שעוד ימים כל־כך רבים יעברו עד שובו אל ארצו, – היאריך ימים עד העת ההיא בכחותיו הפוחתים והולכים?… רעיון זה על המרחק האיום שלט בו ודכאהו ברגעי היקיצה, – בשעה שהיה מתעורר וחש שוב בפצעיו הנוראים, בחום חקדחת, ובקול חלחול הרוח בתוך חזהו הנקוב. ועל־כן התחנן שיחזירוהו בספינה ויהי מה.

הוא היה כבד מאד ועל כן, בשעה שהעבירוהו ממקום אל מקום, סבל נוראות מדחיפות חזקות.

בספינה, שבה הפליג, השכיבוהו באחת ממטות־הברזל הקטנות והמסודרות בשורה ארוכה, ושוב התחיל בטיול ארוך על פני הימים, בדרך חזרה. אך הפעם, תחת להיות כצפור דרור בראש תורן, במרחב האויר, היה מוטל למטה בתוך האויר הכבד של הריחות הנודפים מסמי־הרפואה, מהפצעים ומהמַדְוִים.

בימים הראשונים הוקל לו מגודל השמחה על שובו בדרך הביתה. יכול להיות מסב על הכרים, ומזמן לזמן בקש להגיש לו את תבתו. תבת־המלחים שלו, שקנה בפימפול, היתה מעץ לבן ושמשה לגנוז בה חפצים יקרי־ערך, כמו המכתבים שקבל מהסבה, מיַן, מגוֹד, מַחברת שהעתיק בה שירי מלחים, וספר אחד של קונפוציוס בסינית, שמצא פעם בתוך הבזה שבזז, ושעל עמודיו החלקים כתב בלשון תמימה את רשמי המלחמה שלו.

הכאב לא חדל בכל־זאת, ואחרי השבוע הראשון חשבו הרופאים שאבדה כל תקוה להצילו ממות.

…עכשיו היו נמצאים סמוך לקו־המַשְׁוֶה, בתוך שְׁרַב הזועות. הספינה אחזה דרכה תמיד באותה המהירות, כשהיא מנענעת את מטותיה, פצועיה וחוליה, על־פני ים סוער ומכה גלים כמו בהפוֹך רוחות המונסונים.

מיום צאת הספינה מהַ־לוֹנג, מת לא אחד בדרך והשליכוהו אל המצולה; רבות מהמטות הקטנות הללו נתפנו ממשאן העלוב. 

אותו יום שררה קדרות בבית־החולים המִטלטל. מחמת הגלים הגבוהים, הצטרכו לסגור את האנשים, והאויר המחניק בתא־החולים נעשה כבד משהיה.

מצבו הלך הלוך ורע. קרב לקצו. מוטל על צד החזה הנקוב, לחץ אותו בשתי ידיו בשארית כחותיו, כדי לעצור בעד מים אלה, בעד הרקבון הנוזל הזה של ריאתו הימנית והשתדל לנשום בריאתו השמאלית לבד. אבל ריאתו זו נפגעה גם היא מהראשונה, מפאת קרבת־מקום, ואז התחילה אימת־מות נוראה.

וחזיונות שונים מארץ מולדתו הרחוקה עברו במחו הגווע, פרצופים אהובים או מבעיתים התקרבו אליו מתוך החשכה; הוא היה שרוי בחלום בלתי־פוסק של מוכה הלוצינַציות וראה עוברות לפניו ברֵיטַן ואיסלנד.

בבקר בקש שיביאו לפניו את הכומר. וזקן זה שהסכין לראות מלחים במותם, השתומם למצוא בגוף זה של גברות תום של ילדות.

הוא בקש אויר, אויר; אבל לשוא, בשום מקום לא היה אויר, אפילו משיבי־הרוח לא הוסיפו לו כלום. כל הזמן השיבו עליו במניפות עשויות מפרחי־סין, ולא גרמו אלא לתנועת ריחות מזיקים, שכבר שאפום כמה וכמה פעמים אל החזה והנפש קצה בהם.

כמה פעמים היה תוקפו בולמוס נואש לקפוץ מהמטה, מפני שהרגיש בה את המות ממשמש ובא, להתפרץ החוצה אל הרוחות שם למעלה, ולנסות לשוב לתחיה… הה, אלה שרצים על גבי החבלים ויושבים על מעקי התרנים!… אבל כל התאמצותו לקום וללכת לא הביאה אלא לידי הרמת ראשו וצוארו הנחלש –

מעין אותן התנועות בלתי־הגמורות שנעשות מתוך שינה. – אה, לא! הרי זה היה למעלה מכחותיו; נפל פרקדן אל תוך שקערורית מטתו הפרועה, כָּבול כבר על־ידי המות; ובכל פעם, כשהיה מתעיף מהזדעזעות זו, היה לרגע אובד הכרת כל דבר.

כדי לגרום לו קורת־רוח, פתחו סוף־סוף אחד האשנבים, אף־על־פי שעדיין מסוכן היה הדבר, משום שעדיין לא היה שקט. היתה אז שעת שקיעת החמה. משהורם תריס הברזל, חדר אל התא רק אור בלבד, אור אדום מעַור. השקיעה הופיעה על האופק בזוהר נהדר מבעד לקרע בשמים הקודרים. נֹגה־זרחה המכה בסנורים היה יצוק על פני בית־החולים השט, והאירו בלהבה מבליחה כאבוקה מטולטלת.

ואויר, אויר אין. מעט האויר שהיה בחוץ לא עצר כה לחדור פנימה, לגרש את ריחות הקדחת. על־פני ים זה של קו־המשוה, בכל מקום לאין־סוף, היו רק רטיבות חמה, רק כבד מעיק על הנשימה. בשום מקום לא היה אויר, אפילו לא לגוססים שהשתוקקו לנשימה.

… חויון אחרון אחד הרבה להציקו: סבתו הזקנה עוברת בדרך בפסיעות מהירות ובפנים מפיקים פחד קורע לב; הגשם יורד עליה מעננים נמוכים ואבלים. היא הלכה לפימפול, על־פי הזמנת משרד־הספנות, כדי לשמוע שם את הבשורה על מותו.

התחיל מתלבט ומנחר; בזויות פיו נגשו דם ומים שעלו בשטף מחזהו בשעת גסיסתו. והשמש הנהדרה הוסיפה להאירו; המערב עשה רושם כאלו עולם שלם בוער באש וענניו היו רווּיֵי דם. דרך האשנב חדרה רצועה רחבה של אד אדומה, שנגעה בקצה במטתו של סילבסטר והיתה כעטרת נוגה סביב לה. 

… בו־ברגע אותה שמש נראתה גם בבריטַן. שם הגיעה שעת הצהרים. זו היתה אותה וזה היה בדיוק אותו הרגע מרגעי קיומה חדל־הסוף. אולם שם, בעמדה במרומי הרקיע הכחלחל, היה לה צבע אחר. באור רך ולבן האירה את הסבה אִווֹן, כשהיא יושבת בפתח ביתה ותופרת.

גם באיסלנד – שם היה אז בוקר – נראתה השמש באותו רגע המות. אבל שם היתה עוד יותר חִורת במדה שאפשר היה לשער שרק על־ידי מעשי־להטים באה לידי גלוי. עצובה שלחה קויה בפיורד, ששם שטה “מָרִי”, ולשמים היה אותו הטוהר הצפוני שמעורר מחשבות על הפלניטות המצוננות נעדרות־האטמוספירה. בצלילות של קרח הבליטה את פרטי תהו־ובהו של אבנים, ששמו איסלנד. כשמשקיפים עליה מעל “מָרִי”, רואים אותה כמודבקה אל שטח אחד ונצבת זקופה. יַן היה אף הוא מואר באור מוזר קצת, דִיג כדרכו בין כל המראות האלה הדומים למראות מאורים באור ירח.

… ברגע שדעכה רצועת־אש זו שחדרה אל הספינה מבעד לאשנב, ברגע ששקעה השמש האֶקְוַטוֹרְיַלִית בתוך המים המופזים, בו־ברגע ראו את עיני הנכד הגוסס הלטושות נהפכות כלפי המצח, כמתכונות להכנס לתוך הראש. אז הורידו עליהן את העפעפים בעלות השמורות הארוכות, וסילבסטר היה שוב יפה, שלֵו מאד, מוטל כשיש…

Ill    🔗

איני יכול להמנע מספר על קבורת סילבסטר, שהיתה בהנהלתי שם על אי סינגַפור, מתים רבים הטביעו בימה של סין, בתחילת הנסיעה. מכיון שהארץ המַלָאִית היתה קרובה מאד, החליטו להלינו שעות אחדות, כדי לקברו בתוכה.

מחמת השמש הלוהטת היתה הקבורה בבוקר השכם מאד. גופו, בתוך הסירה שהובילוהו אל החוף, היה עטוף בדגל צרפתי. העיר הגדולה והמוזרה ישנה עדיין בשעה שירדנו על היבשה. קרון קטן, שנשלח על־ידי הקונסול, חכה לנו בחוף. הנחנו לתוכו את סלבסטר ואת צלב־העץ שעשו לו על הספינה; הששר היה עדיין טרי, מפני שהצטרכנו להזדרז, והאותיות של שמו נזלו על פני הרֶקַע השחור.

עם הנץ החמה עברנו בבבל זו והתרגשותנו גברה בשעה שמצאנו, הרחק כשתי פסיעות מן התִּשְרוֹצֶת הסינית, את השקט של בית־תפילה צרפתי. התפילה לנשמת הנפטר, שהושרה על־ידי כומר מיסיונר, כאן תחת הספון הגבוה והלבן, במקום שעמדתי לבדי עם מלחַי, צללה באזני כמו לחש כשפים מתוק. דרך הדלתות הפתוחות ראו מעין גנות־קסם, דשאים מרהיבי־עין, דקלים גדלי־קומה; הרוח נענעה עצים בלבלובם, וגשם טרפים אדומים כאודם הכרמיל נשר מהם וחדר גם אל בית־התפילה פנימה.

אחר־כך הלכו אל בית־הקברות, הרחק מאד, תהלוכת מלחינו היתה צנועה מאד; הארון היה עדיין עטוף בדגל צרפת. עברנו דרך שכונות של סינים, שפעת בריות כתומות; אחר־כך – פַרוָרים מַלָאִיים והודיים, ופרצופים אַסְיָתיים שונים משונים הסתכלו בנו בעינים מפיקות תמהון.

יצאנו אל מחוץ לעיר; שם היה כבר חם; מסילות מוצלות, שהתעופפו שם פרפרים נחמדים בעלי כנפים של קטיפה. שפע רב של פרחים ודקלים. כל היפעה והתפארה שמוציא לשדו של הקו־המשוה. לבסוף – בית־הקברות. קברות מנדְרִינים בכתובות מרובות גונים עם דרקונים ומפלצות; נופים מפליאים, צמחים בלתי־מודעים. המקום ששם קברנוהו דומה לאחת הפנות בגני אִינְדְרָה.

על גבי קברו תקענו את צלב־העץ הקטן ההוא, שהותקן מבעוד לילה בחפזון על הספינה:

סילבסטר מוֹאַן

בן י"ט שנה.

ושם עזבנוהו, כשאנו נחפוים לשוב מחמת חום היום ההולך וגדל ומחזירים ראשינו לראותו, בצל אילנותיו הנפלאים, תחת פרחיו הגדולים.

IV    🔗

ספינת החולים המשיכה את דרכה ביַמה של הודו. למטה, בתא החולים, היו עדיין יסורים אצורים. למעלה, על המכסה, לא היו אלא חוסר־דאגה, בריאות ועלומים. מסביב, על־פני הים, חג האויר הצח והשמש.

בימים היפים האלה, כשרוחות הקדים מנשבות, שוכבים המלחים סרוחים בצל המפרשים ומשתעשעים בתֻּכִּיֵיהֶם כשהם מכריחים אותם לרוץ (בסינגַפור, שֶמִשָם הם באים, מוכרים למלחים כל מיני בעלי־חיים ביתיים).

כולם בחרו באפרוחי־תוּכּיים, שדמות עוללים לפני־העוף שלהם; עדיין נעדרי זנב וכבר ירוקים; הירקות נפלאה להם! אבא ואמא היו ירוקים, והם קבלו בהיסח־הדעת מאבותיהם את הצבע הזה, וכשהיו מוטלים על־פני מכסה הספינה הנקי מאד, היו דומים לעלים רעננים מאד שנשרו מאיזה אילן טְרוֹפִּי.

לפעמים היו מקבצים אותם יחד למקום אחד, ואז היו מתראים באופן מגוחך; הסבו ראשיהם לכל צד כדי להראות את עצמם, כביכול, בכל הצורות והמראות. בהליכתם היו צולעים ומזדעזעים זעזועים קלים ומצחיקים, כשפתאום היו עוקרים עצמם ממקומותיהם ומחישים צעדיהם, כנחפזים ללכת לאיזו מולדת. ורבים היו נופלים אגב הליכה.

הקוֹפוֹת למדו לעשות מעשי ליצנות ובדחו את דעת המלחים. לרבות מהן היתה נודעת חבה יתרה מהמלחים, היו מנשקים להן ברגש והן, צנופות ולחוצות על גבי החזה הקשה של אדוניהן, מביטות אליהם בעיני אשה, מקצתן מצחיקות ומקצת נוגעות עד הלב.

כשהשעון השמיע שלש, הביאו פקידי־הספינה שני מַרְצוּפִים, חתומים בחותמות גדולות מחומר אדום ומסומנים בשמו של סילבסטר; אלה היו בגדי סילבסטר וכל מה שהיה שיך לו בעולם הזה, והביאום למכירה פומבית, כדרישת החוק. המלחים התאספו מסביב ברצון. מכירות אלו על ספינות־החולים הן שכיחות ואינן מעוררות שום התרגשות: מלבד זה בספינה מעטים מאד היו אלה שהכירו את סילבסטר.

חולצותיו, כתנותיו, חתולי־רגליו, עם הפסים הכחולים, כלי הטריקוֹ שלו, – בכל הדברים האלה הפכו משמשו וקנו בעד מחיר מצער, ולמען התבדח עמדו כביכול על חמקח.

הגיע התור של התבה הקטנה והנערצה שהעריכוה בחמשים סוּ. הוציאו מתוכה את המכתבים ואת המדליה של הצבא על מנת להחזירם למשפחת־הנפטר. אבל נשארו מחברת השירים וספר קוֹנפוציוס, וגם החוטים, הכפתורים, המחטים ושאר הדברים של־מה־בכך, שהסבה אִיווֹן, הרואה הכל מראש, זִמְנָה לו לצרכי תקון ותפירה.

המַלָח הפקיד שהיה מכריז¹ על הדברים למכירה, הציב לראוה שני פסילי בודה הקטנים, שנלקחו מאחת הפַגוֹדות כדי להנתן מתנה לגוֹד, הפסילים היו כה משונים בפרצופיהם עד שפרץ צחוק אדיר למראיהם. צחוק הספנים לא היה מתוך חוסר־רגש אלא מתוך חוסר שקול־הדעת לבד.

לבסוף מכרו את המרצופים, והקונה התחיל מיד מוחה את שם בעליהם הרשום עליהם ולכתוב במקומו את שמו.

אחרי כל זה כבדו יפה את המכסה הנקי כל־כך, כדי לבער אחרי האבק ושיָרי החוטים שנשרו מהחפצים הללו.

והמלחים שבו בשמחה לשחק בתוכייהם ובקופיהם.

V    🔗

* * *

כשהזקנה אִיוּוֹן חזרה לביתה באחד הימים הראשונים של חודש יוני, סחו לה השכנים שדרשו לה מטעם בית־הפקודות.

ודאי היה זה בענין־מה הנוגע לנכדה; אבל דבר זה לא הפחידה כלל. למשפחותיהם של “אנשי הים” היו תמיד ענינים עם פקידות הסַפָּנוּת, והיא היתה בתם, אשתם, אמם וסבתם של ספנים; זה כששים שנה הכירה את המשרד.

הרי זה בודאי לרגלי איזו המחאת־כסף, או אולי בשביל איזה נכיון קטן מה“קירקא” שמצריך את חתימתה. והיא, שידעה את חובתם לאדון הקוֹמִיסר, התלבשה בשמלת־החג שלה, חבשה לראשה את צניפה הלבן, ובשעה שתים הרימה לדרך פעמיה.

בפסיעות קטנות ומהירות, עברה בשבילי החוף ופניה מועדות לפימפול, ובלבה חרדה קלה, מפני שזה שני חדשים לא קבלה שום מכתב.

פגשה באוהבה מכבר, שישב בפתח הדלת, נחלש מאד אחרי קָרַת החורף.

– אם כן איפוא? בכל עת כשיעלה הרצון לפניך, אין להתביש, היפהפיה!… (שוב אותו מלבוש הקרשים, שאינו יכול להסיח דעתו ממנו).

יום יוני עליז צחק בכל הסביבה. על המקומות הנשפים והסלעיים לא צמחו אלא רתמים־אספמיים נמוכים עם פרחים צהובים כעין הזהב; אבל בעמקים המוגנים בפני הרוחות היו רואים דשא צעיר, גדרות־עוזרד פורח, עשב גבוה ונותן ריח טוב. את כל אלה לא ראתה, היא הזקנה חמופלגה, שנתגבבו עליה תקופות השנה החולפות והקצרות כעת כימים…

מסביב לכפרים ההולכים ונהרסים עם כתליהם הקודרים, צמחו ורדים, קטיפניות, קרפולים ואלפי פרחים קטנטנים שטפסו ועלו עד לגגות־התבן הגבוהים, משכו את עיני הפרפרים הלבנים הראשונים.

אביב זה עבר כמעט ללא אהבה במדינת האיסלנדיים הזו, והריבות היפות, בנות לגזע גאה, ישבו חולמות בפתחי בתיהן, ונראו כאילו הן יורות את מבטי עיניהן השחורות או התכולות הלאה מהדברים הנראים־לעין. הצעירים, שאליהם הן מתגעגעות ועליהם הן חולמות בכליון־נפש, והיו עסוקים בדיוג הגדול שם בים הצפוני…

ואף־על־פי־כן היה זה אביב, חמים, נעים ומסעיר את הנפש, עם זמזומים קלים של זבובים ועם ריחות של דשאים חדשים.

וכל זה, בלא כל רגש, הוסיף להצטחק כלפי הסבה הזקנה, שהלכה בפסיעות מהירות לקראת הבשורה על מות נכדה האחרון. הגיעה השעה הנוראה, שאותה ראה סילבסטר לפני מותו, ושבגללה הוריד, מפחד, את דמעותיו האחרונות: סבתו הזקנה והטובה תקרא למשרד הספנות בפימפול כדי להודיעה דבר מותו! – הוא ראה אותה ברור עוברת בדרך זו, כשהיא מרחיקה ללכת נחפזה, זקופה, בסודרה הקטן, בסוכנה ובצניפה. משום מחזה זה התרומם ממקומו והתפתל מכאב איום, בשעה שהשמש האדומה והגדולה של קו־המשוה, בהדר־תפארת שקיעתה, חדרה דרך האשנב אל תא החולים, כדי לראותו בגסיסתו.

אלא ששם, בדמיונו, ראה טיול זה של הזקנה תחת שמי גשם, ובאמת היה זה באביב שמח ולועג…

בקרבת פימפול גדלה דאגתה והחישה עוד יותר את צעדיה.

הנה היא בתוך העיר האפורה, עוברת בסימטותיה הקטנות והמוארות בשמש, אומרת שלום לזקנות, בנות גילה, שיושבות לפני החלונות. ואלו תוהות ושואלות:

– להיכן היא ממהרת כל־כך ללכת לבושה בשמלת חג?

האדון הקומיסר לא היה בביתו. איזו בריה מכוערה, צעיר כבן חמש־עשרה, עוזרו של הקומיסר, ישב לפני שלחן־הכתיבה. בלתי־מוכשר לעבודת הדיג, קבל השכלה, ומזוין בנרתיקי־שרוַלִים שחורים, בלה כל ימיו על כסאו וגרד את נירותיו.

כיון ששמע את שמה, קם בחשיבות ממקומו והוציא מהמגרה נירות חתומים.

הנירות היו רבים… מה פרוש הדבר? תעודות, נירות בחותמות, פנקס־ספנים מוכתם על ידי הים. מכל זה נדף ריח המות, כביכול…

הוא צבר את כל זה לעיני הזקנה האומללה, שהתחילה רועדת ועיניה חשכו. מפני שהכירה שנים ממכתביה שגוד כתבה בשמה אל נכדה ושחזרו לכאן בלתי־פתוחים… וכך היה לפני עשרים שנה במות עליה בנה פייר: המכתבים חזרו מסין אל הקומִיסר שמסרם לידיה…

ועכשיו קרא הלבלר בקול של מלומד: “מואן, זַ’ן־מָרִי־סילבסטר, רשום בפימפול, ספר 213, מספר ספר־הפקודים 2091, מת על הספינה ביֶן־הוֹאַ, בארבע־עשר…”

– מה?… מה קרה אותו, אדוני הטוב?…

–מת!… הוא מת – חזר על דבריו.

אלהי! ודאי שלא היה אדם רע, לבלר זה; אם אמר זאת באופן גס כל־כך, הרי זה יותר מתוך חוסר שקול־דעת, חוסר הבנה של צעיר רך בלתי־מבוגר. כשראה שאין הזקנה מבינה משמעותה של המלה הזאת, אמר בריטוֹנית:

–…!Marw éo.

–…! Marw éo (הוא מת…).

חזרה אחרי דבריו בקול רועד מזקנה, כהד רפה וקלוש החוזר אחרי איזה משפט שאין בו כל ענין.

הנה נתקימה נבואת לבה. אבל היא רק רעדה. כיון שהדבר נעשה ודאי, שוב כאלו לא נגע בה. ראשית, הרגשת הסֵבל קהתה בה מרוב זקנה, וביחוד אחרי החורף שעבר. הכאב לא התעורר בה תיכף. מלבד זה דבר־מה רחש במוחה, והיא ערבבה מות זה במות אחרים: רבים כל־כך היו הבנים שאבדו לה בשכבר הימים!… זמן ידוע היה צריך לעבור עד שהבינה שמי שמת כעת הוא לה האחרון, היקר כל־כך, שאליו היו מָקדשים כל תפלותיה, כל חייה, כל תוחלתה, כל הרהוריה, שהילדוּת הממשמשת ובאה עליה בחשכתה התחילה כבר מטשטשתם…

היא גם התביישה להראות את כל צער־יאושה לעיני האדון הקטן הזה שהיה מתועב בעיניה: וכי כך מודיעים לסבה על מות נכדה!… היתה נצבת לפני שלחן־הכתיבה קפואה וממוללת את ציצת סודרה השחום באצבעות ידיה הזקנות, העלובות והסדוקות, ידי כובסת!…

וכמה הרגישה עתה את עצמה רחוקה מביתה!… אלהים, את כל הדרך מוכרחה היא לעבור, לעבור בכבוד וכהוגן, עד שתגיע אל מעון הקש שלה, שהשתוקקה למהר ולהסתתר בו, כבעלי־חיים פצועים, שמסתתרים, לפני מותם, במאורתם. גם מטעם זה התאמצה לא לחשוב הרבה, לא להבין עדיין הכל כדבעי, חששה מפני הדרך הארוכה.

מסרו לה המחאה לקבל את שלשים הפרנק שמגיעים לה בעד חפצי סילבסטר שנמכרו; אחר־כך את המכתבים, את התעודות ואת הקופסה שמֵידַלְיַת־הצבא נתונה בה. בתנועה בלתי־שגורה לקחה את כל זה באצבעות פשוקות, העבירתם מיד אל יד, מבלי למצוא את כיסיה, לשימם בתוֹכם.

את פימפול עברה מבלי להסתכל באיש, שחוחת־גוף כמי שנוטה לנפול, ובאזניה צלל הדם; –עָשָׁה־חָשָׁה בשארית כחותיה כמכונה ישנה נושנה, שהביאוה בפעם האחרונה לידי תנועה מהירה מאד, בלא חשש שמא ישברו בה קפיציה.

את הקילומטר השלישי עברה כולה כפופה באפס־כח; פעם בפעם נגפו נעלי־העץ שלה באיזו אבן, וזה גרם לה הזדעזעות גדולה ומכאיבה בראשה. והיא אצה להחבא מהר בביתה, לפני שתפול ושיצטרכו לשאתה שמה…

אִיווֹן הזקנה שכורה!

היא נפלה פעם, והנערים רדפו אחריה. הדבר קרה בדיוק בשעה שנכנסה לפלובזלנק, שהרבה בתים עומדים שם לאורך הדרך. ואף־על־פי־כן עצרה כח לקום ולהמלט במקלה הלוך וצלוע.

הזקנה אִיווֹן שכורה!

והחצופים הקטנים הביטו אליה וצחקו בפניה. צניפה נשמט ממקומו.

בין הפרחחים האלה היו גם בלתי־רעים מטבעם, – וכשהתבוננו אליה מקרוב וראו את עֲוַיָת היאוש בפניה, הפנו נעצבים עיניהם ממנה ולא העזו לדבר דבר.

כיון שנכנסה אל ביתה וסגרה את הדלת, מיד הוציאה מפיה זעקה מרה עד שכמעט נחנקה בה, וצנחה באחת הפנות בראש לחוץ אל הקיר. צניפה נשמט מעל עיניה; השליכתו על הקרקע, – את הצניף היפה והעלוב שלה, שֶׁכֹה שמרה עליו לפנים. שמלת־החג היחידה שלה היתה כולה מלוכלכה, ופאה קלושה של שערות לבנות־כתומות, בצבצה מתחת לצניף, כדי להבליט את מבוכת עָנְיָה… 

VII    🔗

גוֹד באה בערב להודע מה קרה אותה, ומצאתה פרועת־שער, שמוטת־ידים, תומכת ראשה באבן הכותל ומשמיעה, מתוך עוית־פנים נהימה של תלונה: “הִי־הִי־הִי!”, כתינוקת; כמעט לא יכלה עוד לבכות; אצל הסָבוֹת הזקנות מאד אין עוד דמעות בעיניהן שדללו.

–נכדי מת!

וזרקה על ברכיה את המכתבים, הנְיָרות, המדליה.

גוֹד העיפה עיניה על כל זה, ונוכחה שכן הוא הדבר, ותכרע ברך להתפלל.

כל שעת בין־השמשות של יוני, שבבריטן היא נמשכת זמן רב ובאיסלנד אינה נפסקת כל־עיקר, ישבו שתי הנשים יחד וכמעט אלמות. הצרצר, מבשר האושר, השמיע בכל־זאת בתנור את זמרתו הרפה. ואור ערבות כתום חָדַר דרך החרך אל סוכת משפחת מואן, שיותר מדי אנשים לקח ממנה הים, וכעת כבתה גחלתה האחרונה…

לבסוף אמרה גוד:

–סבתי הטובה! אעבור הנה לדור עמך יחד; אביא לכאן את מטתי ששרדה לי; אשגיח עליך, סבתי, אטפל בך ולא תהיי גלמודה…

בכתה על מות סילבסטר, ידידה החביב, אבל ברוב צערה הרגישה שדעתה נתונה לאחר, לזה שנסע שוב לדַיִג הגדול.

יַן זה, עוד מעט ויודיעו לו מוֹת סילבסטר; היבכה רק עליו לבדו?… אפשר שכן, שאהבו אהבת־נפש… ומתוך בכיה הרבתה להרהר על זאת פעם כשהיא כועסת על צעיר כבד־לב זה, ופעם כשמתגלגלים רחמיה ואהבתה אליו בגלל הצער הגדול המזומן לו, צער שישתף את שניהם. – בקצרה, לבה היה מלא ממנו…

VIII    🔗

…בערב חִוֵר אחד של אבגוסט הגיע סוף־כל־סוף אל הספינה “מָרִי”, שבים האיסלנדי, המכתב המודיע ליַן מות אחיו; – נתקבל המכתב בו־ברגע שהתעתד לרדת למטה לסעוד סעודת הערב ולישון אחר יום של עבודה קשה ויגיעה רבה. בעינים כבדות מתנומה קרא את המכתב בחדר האפל, לאור הכתום של המנורה הקטנה; ברגע הראשון היה אף הוא חסר־רגש, נבוך־עשתונות, כאיש אשר לא יבין דבר. שתקן, מתוך גאוה, בדברים המסורים ללבו, הצניע את מכתבו על לבו, מתחת לחולצת הטריקו שלו, כדרך המלחים ואינו מגיד דבר.

אולם לא קמה בו רוח לשבת במסיבת חבריו לאכול אתם את המרק; נמנע אפילו לבאר להם סבת הדבר; הטיל את עצמו על מטתו ונרדם כרגע.

ומיד ראה בחלומו את סילבסטר המת, את לויתו…

סמוך לחצות – מתוך אותו מצב־הרוח המיוחד למלחים שמבחינים גם בשנתם את השעה לקום לעבודה, – ראה שוב את הלויה. ויאמר בלבו:

– אני רק חולם. לאשרי יעירוני עוד מעט, וזה יעבור…

אבל בשעה שנחה עליו יד קשה וקול דבר באזניו:

“גאוס! – קום! הגיע הזמן!”, בה־בשעה שמע רשרוש ניר על גבי חזהו, נגינת־אבל דקה שמודיעה על מציאות המות.

– אה! כן, המכתב!… אם כן, אמת הדבר! – ואז היה לו כבר רגש יותר תוקף, יותר איום, וכשהזדקף מחמת יקיצה פתאומית, נגף במצחו הרחב באחת הקורות.

התלבש ופתח את האשנב לעלות בו למעלה אל עבודתו, עבודת הדיוג…

IX    🔗

כשעלה ין למעלה, הביט כעינים אחוזות־תנומה אל סביביו, אל חוג הים הגדול והידוע לו.

באותו לילה נתגלתה המרחביה לאין־גבול בצורות שמתמיהות בפשטותן, בצבעים בינוניים שעשו רושם עמוק.

אופק זה, שלא סמן שום חלק מחלקי תבל, ואפילו שום תקופה גיאולוגית, היתה לו, כנראה, בימות עולם פעמים כה רבות הדמות הזאת, עד שנדמה שאין רואים כלום, כלום זולת נצחיות הדברים ההוֹוים, שאינם יכולים להמנע מהיות.

אפילו לא חשכת אישון לילה היתה זאת; שיָרי אור, שלא בא משום מקום, זרחו כאן. כמו מתוך הרגל, נשמעה כאן המולה כקול תלונה ללא־מטרה. הכל היה אפור כעין אפר עכור שמתחמק מתפיסת עין. הים בתעלומת־מנוחתו, בתנומתו, התחפש בצבעים צנועים שאין להם שם.

במרום היו מפוזרים עננים, שקבלו צורות ארעיות, משום שאי־אפשר לו לשום דבר בעולם בלא צורה. בחשכה התמזגו יחד לצעיף גדול אחד.

אולם בנקודה אחת נמוכה מאד בשמים, סמוך לים היו להם שרטוטי־צל יותר ברורים אם־כי רחוקים. איזה ציור קלוש ששרטטה יד־מי מתוך פזור־רוח, צרוף־קוים ארעי שלא נועד להרָאות למי, מרפרף ועתיד למות. – וזה לבד, מכל אשר מסביב, נראה כבא להשמיענו מה, כאלו צפון בו הרעיון העצוב ובלתי־הנתפש על־אדות כל החדלון הזה. והעינים היו שלא־מדעת תלויות שם.

והוא, יַן, יותר שאישוניו מהירות־התנועה התרגלו אל חשכת־החוף, יותר התבונן אל שרטוט זה, היחיד בשמים; היתה לו דמות איש מתעלף וזרועותיו פשוטות; ואך החל לראות שם דמות זו, נדמה לו שזהו צל־אדם ממש, מוגדל בשעור קומתו עד לידי מדה ענקית מחמת שהוא בא מרחוק.

ואחר־כך צל עגום זה, שנשקע בפאתי שמי־החשכה, הצטרף בדמיונו, שחלומות ללא־בטוי ואמונות פרימיטיביות שמשו בו בערבוביה, אל זכר אותו המת, והיה זה כעין התגלותו האחרונה.

שכיחים היו אצל שתופי־דמויות אלו, כפי שהם מתהוים בראשית החיים, במוח התינוקות… אבל המלים, כל־כמה שהן סתמיות בשביל להביע את הדברים האלה, מדויקות הן יותר מדי; בשביל כך נחוצה שפה בלתי־ברורה, שמדברים בה בחלום, ובהקיץ אך זוכרים ממנה רק קטעים סתומים מחוסרי־תוכן.

מתוך שהיה מתבונן אל הענן הזה, הרגיש בעצבות־אימים, מלאת רז ותעלומה שהקפיאה את נשמתו; עכשיו הבין הרבה יותר, מאשר לפני שעה.קלה, שאחיו המסכן לא ישוב לעולם, לעולם; הצער שבקושי רב קעקע את קליפת־לבו החזקה והקשה, עלה על כל גדותיו. בדמיונו ראה את פניו הנעימים של סילבסטר, עיני־הילד הטובות שלו. יחד עם המחשבה לנשקו, היו עיניו, ולמרות רצונו, מתכסות בערפל, – תחלה לא ידע מה זה, מפני שמימיו לא בכה האיש. – אבל הדמעות התחילו זולגות על לחייו כבדות ומהירות; ואחר כך פרצו אנחות מעומק חזהו.

והוא המשיך לדיג במהירות רבה, מבלי לבטל זמן ומבלי דַבר דבר. ושני חבריו שהתחקו אחריו נזהרו מהראות שהם מקשיבים לאנחותיו, מחשש שמא יכעס, משום שגֵא וכבוש היה.

… לפי דעתו אין אחרי המות ולא כלום…

פעמים, היה משתתף, מפני הכבוד, בתפילה שבני־משפחחו היו עורכים לזֵכֶר נשמת הנפטרים; אבל לא האמין בהִשָאֲרות הנפש.

בשיחותיהם היו המלחים אומרים כל זה בדברים קצרים כהלכה פסוקה, שאין מהרהרים אחריה. והמחשבה הזאת לא בטלה בכל־זאת את פחדם בלתי־המָחְוָר מפני הרוחות, יראתם הסתומה מפני בתי־הקברות, אמונתם בקדושים ובאיקונין שלהם שמגנים על בני־אדם וביחוד לא הניאתם להעריץ את כברת האדמה הסמוכה לבתי־התפילה.

ין היה מתירא את הטביעה בים, כאלו בים בא על הנשמה כליון־חרוץ. והמחשבה שסילבסטר נשאר שם, טמון באדמה שמתחתיו, העמיקה והקדירה את צערו.

ומתוך בוז לאחרים בכה כאות־נפשו, מבלי להתבייש, כאלו היה יחידי.

… האויר בחוץ החויר לאט לאט, אף־על־פי שלא היתה עדיין השעה השניה בבוקר. יחד עם זה נדמה כאלו האויר משתרע, מתרחב יותר ויותר עד לאין גבול, מתעמק יותר ויותר עד כדי להפחיד. עם ילידת השחר נפקחו העינים יותר, והמוח הער יותר תפש את אין־הסוף של המרחקים; ואז נסוגים גבולות המקום יותר, מתרחקים יותר.

זאת היתה הארה חִורת מאד שהיתה מוסיפה והולכת. נראה שההארה באה אגב זריקות קטנות, אגב דחיפות קלות; לדברים הנצחיים היה מראה כאלו הם מודלקים מבפנים, כאלו עששיות בלהבות לבנות הודלקו אחת אחת מאחרי העננים האפורים נטולי־הדמות. הודלקו בסתר, בזהירות חשאית, מחשש שמא תופר מנוחת־הים הזעומה.

העששית הלבנה הגדולה שמתחת לאופק היתה השמש, שהתנהלה לאטה באפס־כח, לפני עשותה על פני הים את טיולה המתון והקר, שהוּחַל עוד מראשית השחרית…

אותו בוקר לא נראו בשום מקום צבע־הורד של השחר. הכל היה חִור ועגום. ועל ספון הספינה “מָרִי” בכה איש אחד, יַן הגדול…

דמעות אלו של האח כבד־הלב, עצבות גדולה זו שבחוץ, – אלה היו סמני האבלות על מות הגבור הקטן, המסכן ובלתי־המפורסם, על יַמֵי איסלנד אלה, שבהם בלה הנפטר את מחצית חייו.

כאשר נכון היום, מהר יַן לקנח בשרול כתנתו את דמעותיו, ולא הוסיף לבכות. מלאכת הדַיִג וחיי־יום־יום החדגוניים שוב תפשו כולו, והסיחו מדעתו כל ענין אחר.

אגב החכות העלו הרבה מאד דגים, ובקושי הספיקו שתי הזרועות.

מסביב לדיגים שוב התחלף המראה, נסתיים חזיון הבוקר הגדול ואין־הסוף חדל מהשתרע. עכשיו נדמה כאלו המרחקים התחילו מצטמצמים ומתכוצים בתוכם. איך זה אפשר היה להעלות על הדעת, לפני שעה קלה, שאין קצה למרחבית־הים? האופק היה עכשיו סמוך מאד, עד אפס מרחב. במלוא חלל העולם צפו יריעות דקות מהן, יותר דקות ויותר מטושטשות־דמות מהאד, ומהן מסומנות בשרטוטים כמעט גלוים לעין ועשויות ציציות ציציות. ברוֹך ובדממה גדולה ירדו מטה, כמו יריעות מַלְמָלָה לבנות ומחוסרות־משקל. ירוד ירדו מכל מקום ובבת־אחת, באופן שחיש מחר כלאו תחתם את האדם, שהעיקה עליו ההכרה שחסמו בעד אויר נשימתו.

זה היה הערפל הראשון של אבגוסט. בן רגעים אחדים היה כבר פרוש על כל מקום מעטה עב ואטום. מסביב “למָרִי” אי־אפשר היה לראות דבר, זולת איזה חורון של טחב, ספוג־אור כולו, ואפילו תרני הספינה נעלמו בתוכו.

– הרי הערפל המזוהם לפניך! – אמרו האנשים.

זה מכבר הכירו בן־לויה זה של עוֹנת הדיוג השניה, שאין מפלט ממנו, וששִמש יחד עם זה סִמן, שעונת איסלנד מסתימת והגיע זמן לחזור לבְרֵיטַן.

כנטפים דקים ונוצצים נח הערפל על זקנם, ועשה את עורם השחום מבריק מרטיבות. אלה שהביטו זה אל זה מקצה הספינה אל קצהָ ראו איש את רעהו בלתי־מסומנים, כדמויות־צל; הדברים הקרובים נראו יותר בולטים וברורים לאור עמום וחַוְריָן זה. נזהרו מנשׁום בפה פתוח; קור וטחב חדרו אל הריאות.

עבודת־הדיג נעשתה יותר ויותר פזיזה; חדלו מדבר, כי רבו הדגים שהעלו החכות, מדי רגע ברגע שמעו איך דגים גדולים נופלים על המכסה, מוצלפים בקול שוט על גבי הקרשים. אחר כך קרטעו הדגים בכל כח וחבטו בזנבותיהם על הספון. אגב פרכוס התיזו על הכל מי ים וקשקשׂת־כסף דקה. הסַפָן שהיה מבקע את בטנם חתך את ידיו, ודמו האדום התערב במי־המלח.

X    🔗

הפעם היו שקועים בעב־הערפל עשרה ימים רצופים, מבלי ראות מאומה. הדיג היה רב־ברכה, ומתוך עבודה רבה כזו, מן הנמנע היה להשתעמם. מזמן לזמן, בהפסקות קצובות, היה אחד מהם תוקע בשופר, וקולו היה דומה לגעית חיה פראית.

פעמים, מבחוץ, מנבכי הערפל הלבן, היתה עונה להם גְעִיָה אחרת רחוקה. ואז נעשו ערים יותר. אם קול הקריאה התקרב, נעשו כל האזנים כאפרכסת והקשיבו לקרוב, שבודאי לא ראוהו מעולם ושקרבתו היא בכל־זאת בחזקת סכנה. שערו כמה השערות בנוגע אליו, הוא נתן ענין לענות בו, מלא מקומה של חֶברה, ומתוך תשוקה לראותו, התאמצו העינים לחדור אל הארג הלבן חסר־הממשות, התלוי באויר.

אחר כך התרחק גְעִיַת חצוצרתו במרחק האטום. ואז נשארו גלמודים בתוך הדממה, בתוך אין הסוף של האֵדים הקפואים. הכל היה רְוֵה־מים, הכל נזל מֶלַח וצִיר. הקור חדר יותר ויותר. השמש שרכה דרכה ביתר עצלות על פני האופק. כבר היו לילות ממש של שעה או שעתים, שבאו קדורנית אפורות וקרות כקרח.

בכל בקר מדדו באנך את גובה המים, מיראה פן התקרבה “מרי” אל האי איסלנד. אבל כל החוטים שבספינה הקשורים בקצותיהם זה אל זה לא הספיקו להגיע אל קרקע הים; אם כן איפוא, היתה עוד הרחק בים, על־פני מים רבים.

החיים היו בריאים וזעומים; קור זה שהיה עוקץ ביותר, הגדיל את עונג־החיים בערב, את הרושם של חסות חמה, בשעה שהיו יורדים אל התא העשוי מאלון מוצק לסעוד בו או לישון.

האנשים שהיו מופרשים מן העולם יותר מנזירים, היו ממעטים בשיחה במשך כל היום. כל אחד, חַכָּתוֹ בידו, עמד שעות רצופות על משמרתו ללא חלופין, ורק זרועותיו לבד עסוקות במלאכת־הדַיִג שאינה פוסקת. האחד היה רחוק מהשני רק כשנים שלשה מטרים, וסוף־סוף חדלו לראות איש את רעהו.

שקט זה של הערפל, אפלולית לבנה זו הפילו תרדמה על הנפש. מבלי שהפסיקו את הדיג היו מזמרים, כל אחד בפני עצמו, מזמור שגור בפי בני ארצו, ובקול נמוך שלא להבריח את הדגים. המחשבות נעשות מתונות ומדולדלות יותר. הן התמתחו כביכול לאורך הזמן עד כדי לא לשַיֵר ממנו פרק פנוי, חלל ריק כחדלון. פסקו ההרהורים על האשה, מפני שהקור היה גדול. תחת זאת חלמו, כמו מתוך שינה, על דברים נפלאים, ללא־סדר וללא־קשר, ורקמת החלומות האלה היתה קלושה כמו הערפל…

כך דרכו של חדש אבגוסט המעורפל לסַיֵם בכל שנה את עונת איסלנד בעצב ובשקט. אבל את הספנים היה תמיד שמור שפע חיים גופנים, שמרחיב את החזה ומַקשה את השרירים.

יַן חזר מיד אל אורח חייו הרגיל, כאלו נשתק צערו: היה ער וזריז, מהיר במעשיו ובדיגו וחפשי בתנועותיו, כאיש אשר לא ידע דאגה. אגב, איש רֵעים היה אך לשעות ידועות – אמנם רחוקות – ותמיד יהיר, ומבטו אדיש ותקיף גם יחד. 

בערב, במשכנם הנפסד, שאיקונין החרסינה סוכך עליו, בשעת הסעודה, כשהכל מסבים אל השולחן, הסַכִּין הגדולה ביד, לפני צלחת מלאה מרק חם, יש שהיה צוחק, כמו מלפנים לשֵמַע הדברים המגוחכים שרעיו היו מדברים.

בלבו היה בודאי קצת עסוק בגוֹד זו, שסילבסטר, במחשבותיו הקטועות והאחרונות בשעת הגסיסה, השיאה בלי ספק לו לאשה, ועכשיו נשארה עניה גלמודה… ואפשר מאד שבעומק לבו התמיד עדיין האֵבל על אָחיו…

אבל לבו של יַן היה קרקע־בתולה שקשה היה לכבשו, שנחקר אך מעט מאד והתרחשו בו דברים שלא נגלו חוצה.

IX    🔗

בוקר אחד, בשעה שלש בערך, כשחלפו במנוחה מתחת לצעיף הערפל, הגיע לאזניהם קול דברים, שצלל משונות ובלתי־ידוע להם. אלה שהיו על המכסה הביטו זה אל זה בתמיה:

– מי זה המדבר?

לא, איש לא דבר.

אכן דומה כאלו יצאו הקולות מהחלל שבחוץ.

הממונה על החצוצרה ושמיום אתמול לא השתמש בה, נטל אותה ונפח בה בכל כח נשמתו להשמיע את גְעִיָתוֹ הארוכה.

תקיעה זו בלבד, בתוך הדממה הזו, הביאה רעד בגוף. וקול חֵמֶת־חחלילים הצולל כאילו חולל חָזות־קסם, ומראה גדול בלתי־צפוי הסתמן בקוים אפורים, התיצב סמוך־אצלם גדול־אימה וגבוה מאד: תרנים, כלונסאות־מפרשים, חבלים, דמות ספינה שהצטירה באויר פתאום ובבת־אחת, כגון אותן הפנטַסְמַגוֹריות המבעיתות שנזרקות בן־רגע על־ידי האור על גבי בד מתוח. ונראו שם אנשים מקרוב מאד עד כדי לנגוע בהם, וכפופים על־פני המעקה מביטים אלה אליהם, בעינים פקוחות מאד, משתוממים ומפחידים…

התנפלו על המשוטים, חליפת התרנים, המוטות, על כל דבר ארוך וחזק שהיה מזומן וכוננו החוצה כדי להחזיק במרחק־מה את הדבר הזה והאורחים האלה המתקרבים אליהם. ואלה אף הם שלחו נבהלים לקראתם מוטות ארוכים כדי להדפם.

אבל לא נשמע אלא קול פציחה קלה מאד למעלה, מעל לראשיהם, בין כלונסאות־המפרשים, והתרנים שנאחזו רגע אלה באלה, נפרדו מיד ולא נשברו; ההתנגשות, שמחמת השקט היתה קלה, החלשה לגמרי; כל־כך חלשה היתה, עד שאפשר היה לדמות שלספינה השניה אין כל חוסן ושהיא דבר־מה ריק², מחוסר משקל…

כשעבר הפחד, פרצו האנשים בצחוק. הם הכירו אלה את אלה.

– אוהֵי! אנשי "מָרַי'!

– אה! גאוֹס! לוֹמֶק, גֶרְמֵר!

החזות שנתגלתה להם היתה הספינה “המלכה בֶּרְתָה” עם רב־חובלה לַרְבוּאֶר, מפימפול אף הוא; אותו בר־נש גדול, כלו נתון בזקן שחזר, המחשיף את שניו אגב צחוק, היה קֶרְזֶ’נוּ מפלוּרניאל; האחרים – תושבי פלוּנֶס ופלוּנֶרִין.

– אם כן למה לא תקעתם בחצוצרתכם, חבורת פראים? – שאל לרבואר מ“המלכה ברתה”.

– ואתם חבורת לסטים ושודדי־ים?

– אה! אנחנו… שַאֲנִי; לנו אסור להשמיע קול (את הדברים האלה אמר בסבר פנים רזיים ובבת־צחוק משונה. וכשהיו נזכרים בה אחר־כך היו מתעוררים בהם הרהורים רבים).

וכאלו לבו נקפוֹ על שאמר יותר מכפי שהיה צריך, סִיֵם בהלצה:

– הקרן אשר אתנו התפקעה מפני שהלה נפח בה יותר מדי.

והראה על מלח שפניו כפני אליל־הים, כולו צואר, כולו חזה, יותר מדי רחב, נמוך ברגליו, מוזר ומפחיד בחוֹסן כעורו.

ועד שהם מסתכלים זה בזה ומחכים לאיזו רוח, לאיזה זרם שיפריד בין שתי הספינות ויקדים את האחת לשניה, נכנסו בשיחה. כפופים אל מעקה הספינה, נשענים על המוטות הארוכים שדוחים את הספינה שמנגד, כנצורים אלה שמבקשים להגן על עצמם בחניתותיהם, נכנסו בשיחה על עניני מקום מולדתם, על המכתבים שנתקבלו מהאבות הזקנים, על נשיהם.

– אני, אמר קַרזֶ’נוּ, זוגתי מודיעה לי שילדה את הפעוט, שחכינו לו; הסכום יגיע אצלי עוד מעט לתריסר.

לשני נולדו שני תאומים; השלישי ספר על כלולות יַנגה קָרוֹף היפהפיה – ריבה ידועה למדי לאיסלַנדיים – עם עשיר זקן וחולה מקהילת פלוּרִיבוֹ.

הם התראו כמו מבעד לצעיף גז לבן, ונדמה שגם קולותיהם נשמעו משום כך חנוקים ורחוקים.

יַן לא יכול לגרוע עיניו מאחד הדיגים, בר־נש גוץ ובא בימים, שלא ראהו אף פעם בשום מקום, ואף־על־פי־כן אמר לו הלה מיד: “שלום, יַן הגדול שלי!”, כאלו הכירוֹ מיד. כמו קוף הרגיז בכיעורו וכמוהו מצמץ בעיני־ערמה חודרות.

– ואני, הוסיף לרבואר מ“המלכה ברתה”, לי הודיעו על מות נכדה של איווֹן מוֹאַן הזקנה מפלובזלנק, שעבד בצבא, בצי הסיני, חבל על בחור־חמד זה!

אנשי “מָרִי” בשמעם זאת נפנו אל יַן לראות אם הוא יודע כבר את האסון. 

– כן, אמר בקול נמוך ובפנים מפיקים שויון־נפש וגבהות – ידיעה זו היתה כתובה במכתב שקבלתי מאבי.

הכל, מתוך סקרנות על צערו הסתכלו בו, ודבר זה הכעיסו.

דרך הערפל החִור שלחו זה לזה מלים חטופות, ורגעי פגישתם המוזרה הלכו ונגוזו.

– יחד עם זה מודיעה לי אשתי – המשיך לרבואר – שֶבִּתּוֹ של ה' מֵיוֶל עקרה דירתה מן העיר וקבעה ישיבתה בפלובזלנק, כדי שתוכל לטפל במוֹאַן הזקנה, הסבה שלה. היא עובדת אצל הבריות כשכירת־יום ובזה היא מוצאה את פרנסתה. אכן, זאת היתה דעתי תמיד, שנערה חרוצה ואמיצת־לב הנה, אף־על־פי שהתנהגה כעלמה והיתה מתקשטת.

ואז שוב נפנו אליו, מה שמלא את סאת רגזו ואֹדֶם עלה אל לחייו השזופות־מופזות.

בהערכה זו שנתנה לגוֹד נסתימה השיחה עם אנשי “המלכה ברתה”, שאחר כך לא ראתם שוב שום בריה בעולם. אחר רגע אחד טושטשו פרצופיהם עוד יותר, משום שספינתם התרחקה, ופתאם לא היה עוד לאנשי “מרי” מה להדוף. לא הרגישו דבר בקצות גזרי־העץ הארוכים שלהם; כל כלונסאותיהם, משוטיהם ומוטות־מפרשיהם התנועעו אילך ואילך בחלל הריק, ואחר כך נפלו זה אחר זה בכבדות המימה, כזרועות גדולות מחוסרות־חיים. אספו אל הספינה את כלי ההגנה, שלא היה בהם עוד צורך: “המלכה ברתה” צללה בתוך הערפל העמוק ונעלמה חיש מהר כולה בבת־אחת, כמו שנעלמת איזו דמות מעל־פני בד שקוף בשעה שכָּבָה מאחריו המנורה. נסו לקרוא לה, אבל שום קול לא נענה על קריאותיהם, זולת איזו מין המולה־לעג של קולות אחדים, שנסתימה באנחה. והאנשים הביטו תוהים איש אל חברו…

“המלכה ברתה” לא חזרה שוב יחד עם האיסלנדיים; וכיון שמלחי “שמואל אַזֶנִיד” פגעו, באחד הפְיוֹרדים, בשבר־ספינה, שמוצאו היה ברור, חדלו לחכות להם; החל מאוקטובר נרשמו שמותיהם של כל אלה בבית־התפילת על לוחות שחורים.

אולם, משעת החָזוּת האחרונה הזו, שאת תאריכה שמרו אנשי “מרי” בזכרונם, ועד שובם, לא היה שום מזג־אויר רע, שאיזו סכנה כרוכה בו; לעומת זה, שלשה שבועות קודם כן הטביעה סערה אחת שבאה מן המערב, מלחים רבים וגם שתי ספינות; זכרו את בת־צחוקו של לֶרבוּאר. את כל פרטים האלה צרפו יחד ועשו כמה וכמה השערות. לא פעם ראה יַן בלילה אותו מלח שהיה ממצמץ בעיניו כקוף, ואחדים מאנשי “מרי” שאלו בפחד את נפשם, אם לא לקחו דברים עם אנשים מעולם־האמת.

XII    🔗

הקיץ התקרב אל קצו, ובסוף אבגוסט, יחד עם ערפלי הבוקר הראשונים שבו האיסלנדיים,

זה כשלשה חדשים ישבו יחד שתי הנשים העזובות בפלובזלנק בבית מואן. גוד מלאה מקום בת בסוכה דלה זו של הספנים שנפטרו. העבירה לכאן כל מה שנשתַיֵר לה לאחר שנמכר בית־אביה מכירה פומבית: מטתה היפה העשויה כתבנית המטות שבכרכים, ושמלותיה היפות והשונות בצבעיהן. את שמלתה השחורה החדשה תפרה בעצמה ובתבנית פשוטה יותר. ולראשה חבשה, כמו הסבה אִיוון, צניף אבל ממלמלה עבה ומיופה רק בקפולים,

יום־יום היתה מהלכת לעבוד עבודת־תפירה בבתי־העשירים שבעיר ומאחרת בערב לשוב, מבלי שיעכב אותה כל מאַהב, בהיותה גבהת־הלב ומעוררת בתור עלמה רחשי הוקרה; היו הבחורים כמלפנים נוגעים בכובעיהם אגב דרישה בשלומה.

עם דמדומי הקיץ היפים היתה חוזרת מפימפול בדרך לאורך החוף ונושמת את רוח הים המשיבה נפש. העבודה במחט לא הספיקה להשחית את גופה כשם שהָשחת גוף כל אלה שכל ימיהן הן כפופות על מלאכתן, – וכשהיא מביטה אל הים, היא זוקפת את גזרת־גופה היפה שירשה מבית אבותיה כשהיא מביטה אל הים, אל המרחק, ששם בנבכיו נמצא יַן…

הדרך, שהלכה בה, הובילה גם אל ביתו. הלאה היא עוברת, על פני אדמה סלעית וגלויה לרוחות חזקות, ומגיעה אל כפר פוֹרס־אִיוָן, במקום שהאילנות מכוסים שם באזוב אפור והם צומחים, בין אבנים, שפלי קומה ושטוחים בכוון הרוח המערבית. ודאי שלא תשוב עוד אל פורס־איון זו, אף־על־פי שהיא רחוקה ממנה רק פרסה אחת. רק פעם אחת בחייה הלכה לשם, והיה בבקורה זה כדי לאצול מקסמו על כל הדרך. אגב, יַן הצטרך תמיד לעבור כאן ומפתח ביתה יכלה לעקוב אחריו בלכתו או בשובו דרך המישור בין סבכי הרותם הנמוכים. היא אהבה איפוא את מחוז פלובזלנק, וכמעט היחה מאושרת בגורלה שטלטל אותה לכאן. בשום מקום אחר בתבל לא היתה יכולה לשאת את סבל החיים.

בתקופה זו של סוף אבגוסט יש כאן משהו מִלֵאות של ארץ חמה, שמגעת ובאה מהדרום אל הצפון. יש כאן ערָבים מלאי־נוגה, זהרורי שמש גדולה שנאצלים ממקום אחר ונמשכים והולכים עד הים הברֵיטוֹני. האויר הוא תדיר צח ושקט, בלי כל עב קל.

בשעה שגוֹד היתה חוזרת לביתה, היו כבר הדברים מתמזגים יחד באפלולית הליל, מתחילים מצטרפים יחד ויוצרים סילוּאֶטִים. אילך ואילך מבצבץ סבך רתמים מבין שני אבנים כאגודה מדובללה של נוצות מגבעת. באחת השוחות קבוצת אילנות מעוקלים מתמזגים לחומר חשוך אחד, במקום אחר מתבלט על־פני המישור כעין גבשושית קטנה, הרי זה כפר קטן בגגות־התבן שלו. צלמי ישו הישנים שעמדו בפרשות דרכים כנוטרי שדות, פשטו זרועותיהם השחורות על־גבי הצלבים כאנשים צלובים באמת, ובמרחק הסתמן המַנְשׁ כראי בהיר וכתום על־פני רקיע כהה בשפוליו ואפל באופק. בארץ הזאת אפילו השקט, אפילו מזג־האויר היפה נוגים היו. למרות הכל, איזו חרדת־סתר רחפה על הכל; חרדת־סתר שבאה מן הים, שנפשות כל־כך רבות הפקדו לו, ואימתו הנצחית לא חלפה, אלא נרדמה.

גוֹד, שקועה בהרהוריה, לא הרגישה בדרך הארוכה. מחולות החוף עלה ריח מלוח, ומכֵּפֵי הסלעים נדף ריח מתוק של הפרחים הצומחים שם בין קוצים יבשים. אלמלא הסבה אִיוֹן שחכתה לה בבית, היתה בחפץ־לב מתמהמהת עוד בשבילי הרתמים האלה, כדרך אותן העלמות היפות האוהבות לחלום בגנים עם ערבי הקיץ.

אגב הליכה במקום הזה, עלו על לבה זכרונות אחדים מימי ילדותה. אבל כמה היו עכשיו מטושטשים, מרוחקים, מוקטנים על ידי אהבתה! למרות הכל רצתה להתיחס אל יַן כמו אל חתן, אמנם חתן מתחמק, גַבְהָן, פרא, שלעולם לא ישוב אליה, אבל היא תשָאֵר לו תמיד נאמנה ברוחה, מבלי שידע איש מזה. לפי־שעה היא מרוצה שהוא באיסלנד: שם לפחות שומר עליו הים בחביון־כלאו, ואין לו אפשרות להמסר אל מישהי אחרת..

אמנם, בקרוב ישוב, אבל אל תשובתו זו התיחסה ביתר שקט מאשר קודם. אינסטינקטיבית הבינה שדלותה לא תדחה אותו, – מפני שלא בחור ככל הבחורים היה. – זולת זאת, מות סילבסטר הקטן יקרבם בודאי. אחרי שובו לא יוכל להמנע מבוא בצל קורתן לראות את סָבַת ידידו שמת; והיא החליטה להיות שם בשעת בקור זה; לא חשבה שזה יכול להשפיל את ערכה בעיניו. מבלי להרָאות כזוכרת מה, תדבר אליו כאדם שמכירוֹ מכבר; תדבר אליו אפילו ברגש של קִרְבוּת, כאל אחי סילבסטר, ותשתדל להעמיד פנים של פשטות טבעית. ומי יודע? אפשר שלא מן הנמנע יהיה לתפוש אצלו מקום של אחות, עכשיו לאחר שנשארה כה ערירית בעולם, להשען על ידידותו, לבקשה ממנו כתמיכה, ולבאר לו זאת בדברים פשוטים למדי, שלא יוכל לחשוד בה בכונות כמוסות לנשואין. היא חשבה עליו שהוא רק בלתי־מעורב עם הבריות, עומד על דעתו כשהדבר נוגע בחרותו, אבל טוב, גלוי־לב ומסוגל להבין דברים טובים שיוצאים מן הלב.

מה ירגיש כשימצאנה שם עניה בתוך אותה הסוכה החרבה…. עניה מאד, אה! כן, מפני שלסבה מואן לא היה כבר כח ללכת לכבוס לבנים אצל הבריות, ולא היתה לה למִחְיָתה אלא הקצבה שהיתה מקבלת בתור אלמנה. אמנם, היא היתה ממעטת באכילה, ועדיין יכלו שתיהן להתפרנס מבלי להזקק למישהו…

בשובה הביתה היה לילה. כדי להגיע אל הבית היו צריכים לרדת קצת על פני סלעים מחוקים, מפני שסוכתם עמדה למטה מהדרך העולה לפלובזלנק, במקום שהקרקע הולך ומשתפע אל החוף. הסוכה היתה כולה מוצנעה תחת גג־התבן העבה שלה שהתעקם כלו ודמה לגבה של נבלת חיה גדולה מכוסה בעור סיבים קשים. כתליה היו קודרים וקשים כסלעים, שהאזוב והכַּפּוֹן צמחו עליהם כסבכים ירוקים קטנים. היו עולים אליה בשלש מעלות של המפתן ומזיזים את הבריח הפנימי על יד קצה חבל שהיה משולשל דרך נקב בדלת. והנכנס ראה קודם כל לפניו את החָרָך, העשוי בקיר כצוהר בעובי חומה של מבצר, והפונה כלפי הים, וקו־אור אחרון, כתום־חִוֵר חדר בו. בתנור הגדולה בערו זרדים ריחנים של אורן ושל תאשור, שאיוון הזקנה היתה מלקטת אגב טיול, בצדי הדרכים. היא גופה ישבה והשגיחה על סעודת־הערב הדלה שלהן. בבית היתה חובשת לראשה אך מטפחת לבד, כדי לשמור על צניפיה. הפרופיל היפה שלה עדיין הסתמן על פני האור האדום של האש. נתנה בגוד אח עיניה שהיו לפנים חומות ושהפכו כחלחלות, ונעשו כעת עכורות ודלוחות מזוקן. בכל פעם היתה אומרת לה אותם הדברים:

– אה, אלהי! בתי הטובה, מדוע בוששת היום לבוא?…

– אבל לא, סבתי – היתה משיבה גוד במנוחה, מפני שהיתה כבר רגילה לשמוע את קריאתה זו – שבתי בה בשעה שאני שבה בכל יום.

– אה! ולי נדמה… נדמה לי שהשעה היא יותר מאוחרת.

הן סעדו על שלחן שכבר נשחת מראהו מרוב שמוש, אבל עבה עדיין כמו גוע אלון. והצרצר לא שכח אף פעם להתחיל לנגן להן בצלילי־כספו.

אחד מכתלי הסוכה היה מצופה בלוחות מפִתוחי־עץ גסים ואכולי עש. את הלוחות הללו היו פותחים והיו נכנסים אל הכונניות שכמה וכמה דורות של דיגים יצאו שם לאויר העולם, ישנו, ואמהות זקנות מתו שם.

מקורות הבית השחורות נתלו כלי־בית עתיקים מאד, צרורות עשבים, כפות־עץ, חֵלב־חזיר מעושן; וכן גם רשתות נושנות שישנו שם מיום שטבע האחרון מבני מואן, והעכבר היה בא לשם לכרסם את העניבות.

מטת גוד, שעמדה בפנה עם וילאות של מלמלה לבנה, עשתה רושם כאלו הכניסו דבר־מה עדין ורענן לתוך צריפו של קֶלְטִי…

תמונת סילבסטר בתלבושת־של־מלחים היתה תלויה שם על שַחַם הקיר. הסבה קשרה אליה את מֵדַלִיַת־הצבא שלו יחד עם אחד מאותם זוגות העוגנים העשוים מאריג אדום, שהמלחים נוהגים להדביק אל השרוול הימני. גוד גם קנתה לו בפימפול עטרת־אבל ממחרוזת מרגליות שחורות ולבנות, שנוהגים בברֵיטַן לעטור בהן את תמונות הנפטרים. זוהי היד הקטנה והיחידה שעשו לזכרו, במולדתו הבריטונית…

בערבי הקיץ לא היו מאחרות לשבת, כדי לקמץ במאור; בשעה שמזג־האויר היה טוב, היו יושבות שעה קלה על ספסל האבן שלפני הבית ומתבוננות אל העוברים והשבים בדרך שמעל לראשיהן.

אחר־כך היתה איוון הזקנה שוכבת במטתה שבכוננית, וגוד – במטתה היא הכבודה. היתה נרדמת מיד, מפני שהרבה עבדה, הרבה הלכה והרהרה בשיבת האיסלנדיים, כבחורה נבונה ואמיצת־רוח, בלא סערת־נפש גדולה ביותר…

XIII    🔗

אבל יום אחד בהוָדע לה ש“מָרִי” כבר שבה, הרגישה את עצמה כאחוזת קדחת. כל שלות צפיתה עזבתה. מבלי דעת מדוע, הזדרזה לכַלות את מלאכתה ויצאה לדרך אל ביתה. ובדרך הלכה בפסיעות מהירות, והנה ראתהו מרחוק הולך לקראתה.

רגליה רעדו, חשה פיק ברכים. הוא היה כבר קרוב מאד, במרחק של עשרים פסיעה. אפשר היה לראות את קומתו הנהדרה, את שערותיו המסולסלות מתחת למצנפת־הדיגים. פגישה זו באה לה כה פתאום לפתע עד כי באמת חששה, שמא תתחלחל ושמא ירגיש הוא בדבר; היתה מתה מבושה אלו קרה אותה כדבר הזה… מלבד זאת נדמה לה ששערותיה, מרוב הזדרזותה לגמור אח מלאכתה, אינן מסודרות כהוגן והרי זה מְשַוֶה לה סבר פנים עיפות. מאד מאד חשקה להחבא – אל שיח־רתם או להטמן באיזו מחילת־נמיה. אגב, הוא גם הוא עשה תנועה אחורנית, כרוצה לסגת אחור. אבל לא היה כבר סיפק בידו: שניהם נקלעו יחד בדרך הצרה.

כדי שלא לנגוע בה, נרתע הצדה כסוס פחדן והביט אליה במבט חשאי ופראי.

ואף היא תלתה בו עיניה במשך חצי־דקה, ושלא ברצונה, היתה ארשת מבטה תפילה וחרָדה. ובפגישת־מבטים זו, שהיתה נמהרה מיריה, התרחבו אישוניה האפורים והוארו בלהבת מחשבה גדולה מתיזת נוגה כחלחל, ובו ברגע נעשו פניה ורודים עד לרַקות, עד למתחת לצמותיה הצהבהבות.

הוא נגע במצנפתו ואמר:

– שלום, העלמה גוד!

– שלום, האדון יַן! – השיבה.

וזה הכל. הוא עבר. היא המשיכה את דרכה, רועדת עדיין. אבל במדה שהתרחקה, בה־במדה שב בה דמה לאט לאט אל מרוצתו הקודמת, וכחותיה שבו אליה.

בבית מצאה את מואן הזקנה יושבת בפנה, ראשה בין ידיה ומיבבת כתינוקת: הי־הי־הי, כלה פרועת־שערות, וקווצתה נשמטה מתחת למטפחתה כקצה פקעת פשתה דלולה:

– אה, גוד הטובה שלי! פגשתי את בנו של גאוס בסביבת פְּלוּהָרִצֶל, בשובי מקושש עצים. שוחחנו על ילדי המסכן כפי שאת מבינת מאליך. הבוקר שבו מאיסלנד, ומיד אחר הצהרים בא לבקרני, בשעה שלא הייתי בבית. בחור מסכן, דמעות היו בעיניו. הוא לִוָני עד פתח ביתי ועזר לי לשאת את חבילת־העצים…

שמעה זאת בעמידה, לבה החכוץ יותר ויותר: אם כן, בקורו של יַן, שחכתה לו כל־כך הרבה, כדי לאמור לו כל־כך הרבה, עבר כבר ולא ישוב עוד. חסל.

ואז נראתה לה סוכתה יותר שוממה, העוני יותר קשה, העולם יותר ריק – ותַשְפֵל את ראשה ותשאל את נפשה למות…

XVI    🔗

החורף ממשמש ובא, התפשט כתכריכים שמתגוללים ומשתטחים לאט לאט. ימים אפורים אחר ימים אפורים, ויַן לא הופיע שנית, – ושתי הנשים היו עזובות מאד.

בימי הקור נתמעטה פרנסתן וחייהן נעשו קשים יותר.

מלבד זאת הלך טורח הטפול באיוון הזקנה הלוך וקשה. שכלה הסתלק ממנה יותר ויותר, נעשתה כעסנית ומדברת דברי נאצה וגדופים. פעם או פעמים בשבוע נחה עליה הרוח הרעה הזאת, כמו אצל תינוקות, בלא כל סבה.

זקנה עלובה!… בימים שרפתה ממנה הרוח הרעה, היתה עדיין כה רכת־לב, שגוֹד לא חדלת מהוקירה ומחבבה. אחרי היותה כל ימי חייה טובה, להָפך עתה בסוף ימיה לאשה רעה, להחשיף באחרית ימיה את מטמון העָרמה שהיה חבוי בה כל חייה, את כל אוצר המלים הגסות, שהשתדלה להעלימו – איזה הִתול לנשמה, איזה מסתורין של לעג!

התחילה גם מזמרת, והרי זה היה מעציב יותר משמוע את דברי חרפותיה; פעם היתה נזכרת איזו תפילה, ופעם – איזו שירה של נבול־פה, ששמעה לפעמים את המלחים שרים בנמל. יש שהיתה שרה את השיר: “הבנות מפימפול” היתה מנענעה בראשה אילך ואילך ורוקעת ברגלה בהתאם לקצב השיר:

בַּעֲלִי נָסַע

יָצָא לְדֵיג אִיסְלַנְדּ; בַּעֲלִי נָסַע

וַעֲזָבַנִי בְלֹא סוּ

אֲבָל… טְרַ־לַ, טְרַ־לַ־לַ־לוּ…

אֲנִי מִשְתַּכְרָה!

אֲנִי מִשְתַּכְרָה!

ופעם בפעם היא מפסיקה את עצמה, ועיניה נפקחות לרוחה ומביטות אל החלל בלא כל הבעת־חיים, כלהבות אלה שמתלקחות פתאום לפני כְבותן. אחר־כך היתה משפילה את ראשה, נשארת כקופאה, ולסתה התחתונה מרופטה כמו אצל מתים.

היא חדלה ככר מהזהר בנקיות, והרי זה היה מין אחר של נסיון קשה שבא על גוֹד באופן בלתי־צפוי.

יום אחד שכחה לגמרי את נכדה:

– סילבסטר? סילבסטר?…– אמרה אל גוֹד כמשתדלת לזכור מיהו זה – אכן, ראי נא, הטובה, בצעירותי ילדתי כל־כך הרבה בנים ובנות, בנות ובנים עד שבאמת עכשיו, בחיי…

ותוך־כדי־דבור זרקה באויר את ידיה המקומטות והעלובות בתנועה של חוסר־דאגה, כמעט של קלות־דעת…

ולמחרתו נזכרה אותו יפה, והזכירה אלפי פרטים קטנים מהדברים שהיה עושה או מדבר בחייו, וכל היום הספידה אותו.

הה, אלה ערבי החורף בחוסר עצי־הזרדים להבעיר אש!

והיא היתה מוכרחה לעבוד בקור, לעבוד למחית נפשן, לעבוד עד שעה מאוחרת בביתה ולגמור את המלאכה שלקחה עמה מפימפול!

הסבה איווֹן ישבה במנוחה מול התנור, הרגלים מושטות כלפי הגחלים האחרונות, הידים מכונסות אל מתחת לסִינָר. בתחלת הערב היה מן הצורך לשוחח עמה קצת.

– אין את מדברת אלי כלל, בתי הטובה, למה זה? בשעתי ידעתי צעירות כגילך שהיו יודעות להרבות שיחה. דומני שאלו היה ברצונך לשוחח קצת, לא היה כל־כך עצוב לשתינו.

ואז היתה גוד מספרת לה אילו חדשות מן העיר, או קוראה בשמות האנשים שפגשה בדרך, מדברת על דברים שבעיניה לא היה להם כל ערך, כמו לכל דבר בעולם, ואחר־כך מפסיקה באמצע דבורה, מפני שהזקנה המסכנה נרדמה.

ומסביבה אין אף סמן של חיים, של נוער. יופיה הלך ודעך גלמוד וערירי…

רוח הים שנשבה מכל מקום הניעה את לַהֶבֶת המנורה, ורעש הגלים נשמע כאן כמו על ספון הספינה, ובחקשיבה אליהם, מתמזג עמהם גם זכרוֹ בלתי־הנשכח והמכאיב של יַן, שכל חייו עברו בהם, בלילות האימים, בשעה שבאפלת החוץ חרג הכל ממסגרותיו ושאג, היתה מהרהרת על אדותיו ביתר אימה.

ומלבד זאת, לבדה, תדיר לבדה עם סבה מנמנמת זו, יש שהיתה מתיראה ומביטה אל הזויות החשכות ומהרהרת על דורות המלחים שחיו בתוך כונניות אלו, שטבעו, בלילות־סופה כאלה, בים, ושנשמותיהם יכלו לשוב לכאן; לא הרגישה את עצמה מוגנה בפני בקורי המתים על־ידי האשה הזקנה הזאת, שכמעט כבר היתה נחשבת ביניהם…

פתאום היא מתחלחלת מכף רגלה עד קדקדה בהגיע אליה מעבר התנור קלוח דק של קול רצוץ שורק כיוצא חנוק מתהת לאדמה. בנעימה של קלות־דעת המשיבה צנה על הלב, שר הקול:

יָצָא לְדֵיג באִיְסַלְנּד, בַּעֲלִי נָסַע

וַעֲזָבַנִי בְלֹא סו

אֲבָל… טְרַ־לַ־טְרַ־לַ־לַ־לוּ…

ואז היתה תוקפת אותה בעתה, שבאה עלינו תמיד בחברת משוגעת.

הגשם ירד, ירד בהמולה מתמידה של מזרקה. כמעט בלי הפסק שמעוהו קולה בחוץ על פני הקירות. בתוך גנות האזוב הישנים התהוו מרזבי־מים שתמיד באותו מקום וללא־לאות היו משמיעים אותו פכפוך עגום. הם הרטיבו פה ושם את קרקע הבית שהיה עשוי מסלעים, מאדמה כבושה בחול ובצדף.

מכל מקום, חשו במים שאפפוך סביב סביב בחומר הקר שלהם שאין לו סוף: מים חומרים, סוטרים, מתפוררים באויר, מוסיפים על החשך ועל בדידותן של סוכות פלובזלנק הפזורות.

ערבי יום ראשון לשבוע היו בשביל גוֹד הנוגים ביותר בגלל העליצות הידועה ששָׂררה במקומות אחרים: נשפי־שמחה נערכו אפילו באותם הכפרים הקטנים שאבדו על פני החוף. פה ושם היתה תמיד איזו סוכה סגורה, חבוטה במטר השחור שזמירות רועשות פורצות ממנה. בפנים הסוכות האלה שלחנות ערוכים לסובאים, מלחים מתיבשים מול להבות מעלות עשן; הזקנים מסתפקים ביי"ש; הצעירים חוזרים אחרי הצעירות, וכולם משתכרים ושרים עד כדי טמטום־המוח. והים, קִבְרָם מחר, שר גם הוא, סמוך להם, ומלא את הלילה ברעש שאין לו שעור… 

יש שביום ראשון יוצאות חבורות צעירים מבתי־המרזח האלה, או חוזרות מפימפול ועוברות בדרך שעל יד פתח בית מוֹאַן; אלה ישבו בקצוי המחוז, בסביבת פּוֹרס־אַיוֶן, התחמקו מזרועות הבחורות ועברו בשעה מאוחרת, ולא חששו שמא ירטבו מפני שהם רגילים לרוחות ולמטרות־עוז. גוֹד היתה מטה אוזן ומקשיבה לזמירותיהם ולקריאותיהם, השוקעים מיד בתוך רעש הסערה וזרם המים, ומשתדלת להבחין בהם את קולו של יַן, ובשעה שהיה נדמה שהכירה אותו, היה רעד עובר בכל גופה.

יַן הֵרע מאד לעשות בזה שלא שב לראותן; והחיים העליזים זמן קצר כל כך אחרי מות סילבסטר – הרי זה לא היה כלל מתאים לאפיו! לא, בהחלט אינה מבינה אותו, – ולמרות הכל לא יכלה להסיח את דעתה ממנו ולהאמין שלבו כה קשה.

והאמת היא שמיום שובו מאיסלנד היו חייו פרועים למדי.

ראשית, עשה את תיורו הרגיל בחדש אוקטובר, במפרץ גַסְקון – ותיור זה הוא תמיד תענוג גדול לאיסלנדיים, מפני שבזמן ההוא יש בכיסם קצת כסף לבזבז בלא חשבון (זהו מעט דמי־הקדימה שרבי־החובלים נותנים למלחים להנאתם, על חשבון הדיוג הגדול שפורעים רק בימות החורף).

כמו בכל שנה, הלכו אל האיים להביא משם מלח, והוא, בסַן־מַרטין־דִי־רֵי, התאהב בבחורה שחרחורת ידועה, ידידתו עוד מהסתיו שעבר. יחד היו מטילים לאחרוני נגוהותיה של השמש העליזה בין גפני־השָני המלאות כלן רֶגֶן האנקורים, ומבושמות בבשמי הענבים הבשלות, בצפרני־החתול וריחות הים; יחד יצאו במחולות בנשפי הבציר, שאז שותים את היין המתוק ומשתכרים מאהבה וקלות־דעת.

ואחר כך, כשהגיעה “מָרי” עד בורְדו, מצא בבית־יין גדול ומופז כולו את המזמרת היפה, בעלת השעון, ושמונה ימים רצופים נענה לרגשות האהבה של זו.

כששב לבְרֵיטַן בחודש נובמבר, השתתף בחתונות אחדות של ידידיו, בתור שושבין, לבוש בבגדי החג היפים שלו ולעתים קרובות שכור באחרית הנשף. כל שבוע היה מתרחש לו איזה מאורע אחר, שהבחורות היו מזדרזות לספר על אודותיו לגוד בצורה מוגזמה.

שלש או ארבע פעמים ראתהו מרחוק בא לקראתה בדרך לפלובזלנק, אבל תמיד היתה מספיקה להשתמט מפגישתו. אף הוא, במקרים כאלה, היה נוטה מן הדרך. הפעם כאלו נדברו ביניהם להתחמק זה מזו.

XV    🔗

יש בפימפול אשה אחת מסורבלת בשר ושמה הגברת טְרֵיסוֹלֵר. באחד הרחובות המובילים אל הנמל, היא מחזיקה בית־מרזח מפורסם בין האיסלנדיים, שרבי־החובלים ובעלי־הספינות באים שמה לגַיֵּס מלחים, לבחור מהם את החזקים ביותר, ושם הם שותים עמהם יחד.

לפנים יפה, עדין מסבירה פנים למלחים, עכשיו צמח לה שפם, כתפי גבר לה, ודבורה נועז. פניה פני פונדקית מתחת לצניף גדול ולבן של נזירה צעירה; נשתמר בה בכל־זאת ריח של דת, מחמת היותה בריטונית. במוחה נשתמרו, כמו ברשימת־הפקידות, שמות כל ספני המקום; היא יודעת מי מהם רע ומי טוב, יודעת כמה כל אחד משתכר ומה שׁויו.

באחד מימי ינואר, כשנתבקשה גוֹד לבוא אליה לתפור לה שמלה, – באה לעבוד אצלה בחדר הסמוך לחדַר שותי־היין…

אצל גברת טְרֵיסוֹלֵר זו היו נכנסים בפתח עשוי מעמודי שחם מוצקים ושקוע מתחת לקומה השניה, כדרך שהיו נוהגים מלפנים. כשהיו פותחים אותו, היתה תמיד רוח חזקה דוחקת את הדלת מבחוץ, באופן שהנכנס היה מזדקר לתוך הבית כדחוף על־ידי סערת־ים. האולם היה נמוך ועמוק, מסויד לבן וכתליו מקושטים במסגרות מצופות זהב לתמונות של ספינות ושל טירוף־ספינות בים. בקרן־זוית עמד פסל־חרסינה של “הבתולה הקדושה” על גבי אנדרטה ומקושט בפרחים מלאכותיים.

כתלים ישנים אלה שמעו כמה וכמה זמירות אמיצות של מלחים, ראו כמה וכמה שמחות גסות ופראיות – החל מימי פימפול הקדומים, עבוֹר דרך תקופת הקוֹרְסָרִים גדולת העלילות וגמוֹר באיסלנדיים, בני זמננו, שלא היו שונים מאבותיהם הקדומים. ולפני שלחנות־אלון אלה, בין שכרון לשכרון, כמה אנשים מכרו כאן את חייהם ואבדו את עולמם במשחק!

גוד, בשעה שתפרה את השמלה, הטתה אוזן להקשיב אל השיחה שנהלו הגב' טריסולר ושני דיגים זקנים על עסקי איסלנד.

הזקנים התוכחו על־אדות ספינה חדשה שהתקינו בנמל. לפי דעתם לא תוכל “ליאוֹפוֹלְדִינָה” זו להיות מוכנה לזמן הקרוב של הנסיעה.

– א, אבל כן – השיבה בעלת בית־המרזח – הלא אני אומרת לכם שאתמול כבר שכרו מלחים לספינה זו, את כל אלה שעבדו על “מרי” הישנה של גֶרְמֵר שעתידה להמכר על מנת לֵהרס. חמשה בחורים צעירים שבאו לכאן לחתום על חוזה, בפני, על שלחן זה, בקולמוסי,– כך! – ובחורי־חמד, אני נשבעת לכם: לוֹמֶק, טיגדיאו קָרוֹף, איווֹן דוּף, בן קֶרֶץ מטרֶגיֶה – ויַן גאוס הגדול, מפורס־אִיוֶן, שקול כנגד כולם!

“ליאוֹפוֹלדינה”!… שם הספינה הזאת, שעומדת לקחת אתה את יַן, שמה, אך שמעה אותו גוד, נחרת מיד במוחה, כאלו חצבוהו בו שלא יִמָחה.

בערב, בשובה לפלובזלנק, ובשבתה לפני מנורתה הקטנה לגמור את מלאכתה, נזכרה שוב בשם הזר, שצלצולו לבד עשה עליה רושם כדבר עצוב. לשמות האנשים והספינות יש פרצוף, כמעט כונה וטעם. ו“ליאוֹפוֹלדינה”, שם חדש, בלתי־שכיח, לא הרפה ממנה, כעין “דבוק” מפיל אימה. לא, עוד השלימה עם הרעיון לראות את יַן יוצא לדרך על “מרי”, שבקרה אותה פעם והכירתה, ושבמשך רבות בשנים ובסכנות דרכים היתה “הבתולה” מגנה עליה. והנה שנוי מקום זה, “ליאופולדינה” זו, הגדילה את פחדה.

אבל מיד הרגיעה את עצמה באמרה שאין זה ענינה, ששום דבר שנוגע אליו אינו צריך לנגוע אליה. ובאמת, מה לה ולמקום ששם יעבוד, וכי לא אחת היא לה אם על ספינה זו או אחרת, אם הלך או שב?… האם תהיה פחות או יותר אומללה בשעה שהוא יהיה באיסלנד; בשעה שהקיץ התמים יבוא על הסוכות העזובות, על הנשים הגלמודות והשרויות בדאגה; או בשעה שסתיו חדש ישוב וישיב את הדיגים לבתיהם?…

אחת היא לה, אם כך או כך שַכּוּלה היא משמחה ומתקוה. ביניהם לא היה עוד שום קשר, שום אפשרות של התקרבות, לאחר ששכח אפילו את סילבסטר הקטן והמסכן; – אם כן איפוא מוכרחה היא סוף־סוף להבין שחלומה היחידי תם לעולם, שמשאלתה היחידה בחיים נגוזה ואיננה; מוכרחה היא לעקור מלבה את יַן, את כל הדברים הקשורים במציאותו, אפילו את השם איסלנד שבזכותו צלל בקסם כה מדאיב; לבער אחרי המחשבות הללו, לטאטא הכל; לאמור אל נפשה שהכל סף, סף לעולמים…

ברוח שקטה התבוננה אל הזקנה העלובה הזאת שנרדמה, שעדיין היא זקוקה לה, אבל ימיה קרבו למות, ואז אחר־כך, למה תחיה, למה תעמול, מה יהיה בסופה?…

בחוץ שוב התחוללה הרוח המערבית; מרזבי הגג שוב התחילו משמיעים, לקול האנחות הגדולות מרחוק, את פכפוכם השקט והקל כקשקוש מצילה של בובה ועיניה אף היא התחילו זולגות דמעות, דמעות־יתמות עזובה, שעברו על שפתיה והשאירו אחריהן טעם מר, רעפו על גבי מלאכתה, כגשמי קיץ אלה ששום רוח אינה מביאתם, ונופלים הם פתאום זריזים וכבדים מחשרת עבים; ואז לא יכלה יותר לראות, הרגישה את עצמה רצוצה, אחוזת סחרחורת, בפני ריקנות חַיֶיה; קפלה את חולצתה הרחבה של הגברת טריסולר, ועלתה על יצועה.

בשעה שהתמתחה על מטת־הבתולה שלה, אחזתה צמרמורת; מיום ליום נעשתה מטתה יותר רטובה ויותר קרה, כמו כל דבר בסוכה זו. ואף־על־פי־כן, מפני שהיתה צעירה מאד, התחממה סוף־סוף ונרדמה מתוך בכי.

XVI    🔗

עברו עוד שבועות של יגון והגיעו ימי פברואר הראשונים, ימים בהירים ויפים למדי.

יַן שב מבעל הספינה, שסלק לו את המגיע בעד הדיג במשך הקיץ שעבר, אלף וחמש מאוח פרנק; הוא נשא את הכסף אתו כדי למסרו לידי אמו, כפי שהיה מקובל במשפחתם. השנה היתה שנת ברכה, והוא שב מרוצה.

בקרבת פלובזלנק ראה אספסוף על יד הדרך: זקנה אחת הניפה במקלה, ומסביבה התאספו פרחחים וצחקו… הסבה מוֹאַן!… הסבה הטובה, שסילבסטר היה מעריצה, סחופה ודוויה כאחת הזקנות חסרות־הדעת שעליה יתמלאו!… דבר זה גרם לו צער נורא.

פרחחים אלה הרגו את חתולה, והריהי מאַיֶמֶת עליהם במקלה, מלאת חמה ויאוש:

– אה! אילו היה כאן בחורי האומלל, כי אז ודאי שלא הייתם מעיזים, שדים מכוערים!

ברוצה לדלוק אחריהם להכותם נפלה, כנראה; צניפה נשמט הצדה, שמלתה מגואלה ברפש, ואלה עוד אמרו עליה ששתתה לשכרה (כמקרה הזה יקרה לפעמים בבריטַן לזקנים עניים כבוא עליהם אסון),

יַן ידע שאין זאת אמת, שהיא היתה וקנה הגונה שלא שתתה אלא מים.

– איך לא תבושו? קרא מלא חמה אף הוא לפרחחים, בקול ובהטעמה שעשו עליהם רושם.

ובמעוף־עין אחד פרחו כל הפעוטים מבוהלים ונבוכים מפני זה גאוס הגדול.

גוד שחזרה באותה שעה מפימפול עם המלאכה שזִמְנָה לה בשביל הערב, ראתה כל זה מרחוק, והכירה באספסוף את הסבה שלה, נבהלה ומהרה לרוץ כדי לראות מה קרה לוקנה, מה עשו לה, – וכיון שראתה את החתול ההרוג הבינה מיד את כל הנעשה.

הרימה את עיניה המפיקות תום־לב אל יַן, והוא לא הסב את עיניו ממנה. הפעם לא חשבו כבר להתחמק האחד מן השניה; שניהם רק הִוְרִידוּ; כמוהו כמוה גל דם עלה אל לחייהם והביטו זה אל זו מתוך מבוכה, מפני שפתאום מצאו את עצמם עומדים כה קרובים איש אצל רעותו, אבל בלא משטמה, כמעט בחבה, שותפים ברגש אחד של חמלה והגנה.

זה ימים רבים נטרו תלמידי בית־הספר שנאה לחתול המת, על שום שפרצופו היה שחור ודמה לשֵד. אבל חתול טוב היה זה. וכשהסתכלו בו מקרוב, מצאו שסבר פניו יפות ושקטות. הם רגמוהו באבנים ועינו יצאה תלויה מחורה. הזקנה המסכנה נשאה את החתול, כמו ארנבת, בזנבו, כשהיא ממלמלת דברי איום, כולה נסערה, כולה רועדה. 

– אה. בחורי האומלל! בחורי האומלל!… אלו היה עדיין בעולם הזה לא היו מעיזים לעולל לי ככה.

עיניה ירדו דמעות שנזלו בתוך קמטי פניה; וידיה בורידים הכחולים והגדולים רעדו.

גוד תקנה עליה את צניפה ושדלה אותה בדברי פיוס ונחמה, כשם שנכדה מדברת אל סבתה. ויַן התמרמר. היתכן שילדים יהיו רעי־לב במדה כזו! להתקלס כך באשה זקנה! אף הוא כמעט שעלו דמעות בעיניו. ומובן מאליו, לא בשל החתול. אנשים צעירים וקשים כמוהו, אם אוהבים לפעמים לשחק בבעל־חי, אינם באים בכלל לידי רגשנות. אבל לבו התפלץ למראה הזקנה שקפצה עליה ילדות, והיא סוחבת את חתולה בזנבו. הוא חשב על־אדות סילבסטר שאהבתו כל כך, על הצער האיום שהיה לו אלו היו מנבאים לו שיגיע לה כזה באחרית ימיה, שתהיה ללעג ולקלס ותחיה במחסור ובעוני.

וגוד התנצלה לפניו כאלו היתה אחראית לתלבשתה של הזקנה:

– ודאי שנפלה, מפני שהיא כל־כך מלוכלכה. שמלתה אמנם אינה חדשה ביותר, מפני שאין אנו עשירים, האדון יַן אבל אתמול תקנתיה, והבוקר לפני שיצאתי מן הבית, היתה נקיה ובסדר.

הסתכל בה ארוכות. דבריה המועטים והפשוטים מאד נגעו עד לבו הרבה יותר מאשר אלו דברה במשפטים מסולסלים, בתלונות ובבכי. הוסיפו ללכת זה על־יד זו הלוך והתקרב אל סוכת מוֹאַן. ביפיה אין דומה לה. זאת ידע, אבל בעניותה ובאבלה גדל חנה. פניה הפיקו יותר כובד־ראש, עיניה האפורות כעין הפשתה הביטו מתוך התאפקות, ואף־על־פי־כן נראו כמעמיקות לחדור עד קרקע הנפש. אף גזרת נופה השתלמה בהתפתחותה. עוד מעט ותמלאנה לה עשרים ושלש שנים: בעצם פריחת יפיה היתה.

נוסף לזה היתה לבושה כאחת מבנות הדיגים, בשמלה שחורה, בלא קשוטים, וצניף חלק; איש לא ידע מאין לה דמות עלמה, הרי זה היה כמוס עמה שלא מדעתה, באופן שאי־אפשר היה לדון אותה לכף חובה על זה. אפשר מאד שפַקְרֵסָה, על־פי הרגל מאז, הלם את גופה יותר מאשר אצל בנות אחרות והבליט יותר את חזהָ העגול ואת אצילי ידיה… אבל לא, זה היה שולט בקולה השלו ובמבטה.

XVII    🔗

בלא כל הסוס לִוה אותן עד לביתן.

שלשתם הלכו כמו בלוית החתול, ומצחיק היה לראותם הולכים כך בסך. על פתחי הבתים עמדו אנשים טובים והצטחקו. איווֹן הלכה באמצע ונשאה את הפגר; גוֹד לימינה נבוכה וורודה עדיין; יַן הגדול לשמאלה, בראש מורם וטרוד במחשבות.

בין כך ובין כך השתתפה בדרך; בעצמה תקנה את חסרקתה, ומבלי שאמרה מלה, התחילה מתבוננת אל שניהם חליפות, בזוית עין שנתבהרה.

גוֹד אף היא לא דברה דבר, מחשש שמא תתן על־ידי כך ליַן את ההזדמנות להפרד מהן. רצתה לשמור אוחו המבט הטוב והחביב שקלטה ממנו, ללכת בעינים עצומות, מבלי להוסיף לראות דבר, ללכת כך על ידו זמן רב, מתוך חלום שיצרה לה, ולא להגיע כל־כך מהר אל מעונן הריק והעצוב, שהכל יתנדף בו.

בפתח הדלת היה אחד מאותם רגעי ההִסוס, שהלב דומה בהם כאלו הוא פוסק לדפוק. הסבה נכנסה ולא החזירה את ראשה, אחריה גוֹד כשהיא מפקפקת, ומאחריה נכנס גם יַן…

הוא בא אליהן, זו הפעם הראשונה בחייו, בודאי בלא כל מטרה. אל מה היה יכול להתכון?… כשעבר את המפתן נגע בכובעו, ועיניו נתקלו בראשונה בתמונת סילבסטר המשובצת בנזר מחרוזת הפנינים השחורות. לאטו התקרב אליה כמו אל קבר.

גוֹד נשארה עומדת נשענה בידיה אל השולחן. אחר כך הביט אל סביבו, והיא התחקתה אחריו כשהוא משקיף דומם על כל דלותן. אמנם למרות הסדר והנקיון, דל מאד היה משכנן של שתי הנשים העזובות שהתחברו יחד. אפשר מאד שנתגלגלו רחמיו עליה כשמצא אותה ירודה עד לשפל המדרגה של עניות כזו, של השחם המשומש וקש־הגג. מכל עָשרה בעבר לא שָרדה לה אלא מטתה הצחה, מטה יפה זו של עלמה, ועיני יַן חזרו ונתלו בה, שלא במתכון…

לא אמר כלום… מפני מה לא הלך לו?… הסבה הזקנה, שברגעי צלילות דעתה היתה עדיין כה דקת־הרגש, העמידה פנים כאלו אינה נותנת כלל את דעתה עליו. ככה עמדו שניהם זה מול זו נאלמים ונפעמים, ולבסוף נתנו איש ברעותו את עיניו ושאלת־חיים במבטיהן.

הרגעים עברו, ועם כל דקה ודקה שחלפה, הלכה דומיתם הלוך וקפוא. והם הוסיפו להעמיק יותר ויותר את מבטיהם איש בנפש רעותו, כאלו מתוך צפיה חגיגית לדבר־מה לא־נשמע שבושש לבוא…

* * *

– גוד! – אמר בקול נמוך ורציני – אם לא חזרה בה עדיין מרצונה…

מה הוא רוצה לומר?… אפשר היה לנחש איזו החלטה גדולה ונמהרה ככל החלטותיו, קבל פתאום לפתע, ושכמעט לא העז להביעה… 

– אם עדיין לא חזרה בה מרצונה… הדיג הצליח השנה הזאת ויש ברשותי מעט כסף…

אם עדיין לא חזרה בה!… מהו שואל אותה? ההיטיבה לשמוע? בטֵלה ומבוטלה עמדה לפני שֶׂגב הדבר ששערה לשמוע מתוך דבריו.

ואיווֹן הזקנה עשתה אזניה כאפרכסת, משום שהרגישה שהאושר ממשמש ובא…

– אנחנו נוכל להתחתן, העלמה גוֹד, אם עדיין היא רוצה בכך…

…. והוא חכה לתשובתה שהתמהמהה לבוא… מי זה מפריע בעדה לאמור הן?… הוא תמה, חשש, והיא הרגישה בזה, נשענה בשתי ידיה אל השולחן, כולה לבנה, בעינים מכוסות דוק ונאלמת לשון, דמתה לגוֹוַעַת יפה מאד.

– אם כן, גוֹד, עֲני איפוא! – אמרה הסבה הזקנה שהתרוממה ממקומה כדי לגשת אליהם, הלא עיניו תחזינה, אדוני יַן, שהדבר הפתיע אותה; יסלח נא לה; תמָלך עם לבה ותענה לו מיד… ישב נא, אדוני יַן, וישתה עמנו כוס מיץ־תפוחים…

אבל לא, היא לא יכלה לענות, גוד זו; מרוב התפעלות לא מצאה אף מלה בפיה. אם כן אמת נכון הדבר שהוא טוב לב הנהו. שוב מצאה את יַן שלה האמתי, כמו שלא פסקה לראותו ברוחה, למרות כל כובד־לבו, למרות סרבנותו הפראית, למרות הכל. זמן רב מאס בה, היום רצה בה, – היום דוקא כשהיא עניה. ודאי טעמו ונמוקו עמו, שתדעם אחר־כך. לפי־שעה לא חשבה כלל לחקור אותו על כך ולבוא לפניו בתלונות על שנתים של צער שגרם לה… אגב כל זה נשכח כבר, כל זה נשא בן־רגע כה רחוק במערבל האושר שהתחולל בחייה!… אלמת הביעה לו את אהבתה רק בעיניה הרטובות לבד שהביטו לתוך עמקי נשמתו, וגשם דמעות נתך על לחייה…

– יברככם אלהים, ילדי, אמרה הסבה מואַן. ואני חיבת לו תודה רבה על שזכני בזקנותי לראות זאת בעיני לפני מותי.

הוסיפו לעמוד איש בפני רעותו כשיד האחת ביד השני, מבלי דבר דבר. באין מלה מתוקה דיה בפיהם, באין משפט מתאים דיו שיהיה ראוי להפסיק בו את שתיקת אשרם.

– לפחות, התנשקו, ילדי!… אבל הם שותקים… אה, אלהי! מה מצחיקים הם נכדי אלה, למשל!… הבה, גוד! אמרי לו דבר־מה, בתי! בזמני אני, דומני, היו מתנשקים בשעה שהיו מסכימים להתחתן.

יַן, לפני שהרכין ראשו לנשק לגוד, הסיר את כובעו, כאלו התמלא פתאום רחש הוקרה גדולה בלתי־מודעת – ונדמה לו שזוהי נשיקת־האמת הראשונה שנשק בחייו.

והיא גם היא נשקה לו, בלחצה בכל לב את שפתיה הרעננות ובלתי למודות־לטיפה אל לְחי בחירה, שהים הזהיבה. מתוך אבני הכותל שר להם הצרצר על אושר; במקרה בא הפעם בזמנו. ותמונתו הקטנה והעלובה של סילבסטר כאילו מצטחקת להם מתוך זר המחרוזת השחורה. והכל בתוך הסוכה המֵתָה נראה כקם לתחיה, כמחדש נעוריו. הדממה נתמלאה מנגינות לא שמעתן אוזן. אפילו האור החִוֵר של דמדומי החורף שחדרו דרך החרך, היה לנוגה־קסם…

–אם כן יהיה הדבר אחרי השיבה מאיסלנד, ילדי הטובים?

גוד השפילה את ראשה. איסלנד, “ליאופולדינה”, – אמנם שכחה לגמרי את הבלהות שקמו על דרכה. – השיבה מאיסלנד!… מה ארוך יהיה כל הקיץ הזה של צפית־חרדה. יַן שהקיש בקצה רגלו על הקרקע נקישות קלות ומהירות, היה אף הוא נחפז ומֵהר מאד לעשות חשבון כדי לראות אם יהיה סיפק בידו להתחתן עוד לפני נסיעתו: כך וכך ימים בשביל סדור הנירות, כך וכך ימים בשביל פרסום התנאים בבית־התפילה; כן, עד העשרים או העשרים־וחמשה לחודש יספיקו לחוג את חתונתם, ואם שוב לא יהיה עכוב, יוכלו לבלות יחד שבוע אחר חתונתם.

– אלכה נא להודיע לאבינו – אמר בחפזון כזה, כאלו רגעי חייהם נעשו מעתה ספורים ויקרים מפז.

 

חלק רביעי    🔗

I    🔗

הנאהבים אוהבים תמיד לישב יחד, עם חשכה, על הספסל אשר לפני פתח ביתם.

גם יַן וגוד התנהגו כך. מדי ערב, על יד פתח סוכתה של מואן, על ספסל־השחם הנושן, היו שניהם מתעלסים באהבים.

לאחרים יש האביב, צללי האילנות, הערבים הפושרים, סבכי הורדים המלבלבים. להם לא היה זולת צללי בין־השמשות של פברואר הנוטים על אדמת חוף, זרועה רתמים ואבנים. אף ענף ירוק אחד לא היה מעל לראשיהם ולא מסביב להם. רק שמים לאין־גבול לבד, שערפלים תועים עוברים בהם לאטם. ובמקום פרחים רק האַצוֹת החומות שהדיגים החוזרים מדיגם הביאון ברשתותיהם אל השביל.

החֳרָפים אינם קשים בארץ זו, שאוירה מתפשר על־ידי זרמי הים. אבל אחת היא, ערבים אלה הביאו תמיד רטיבות צוננת ומטרות דקים וסמוים מן העין, שירדו על כתפיהם.

ואף־על־פי־כן נשארו שם יושבים והרגישו את עצמם בטוב. וספסל זה שעברו עליו כבר יותר ממאה שנה, לא תמה על האהבה, מפני שרבות ראה בימיו. מדור לדור שמע אותם דברי אהבה יוצאים מפי הצעירים, והתרגל לראות את הנאהבים האלה שבים אליו אחר־כך, כשהם זקנים רועדים וזקנות מתחלחלות, לשבת על אותו המקום, אלא שהפעם היו באים ביום, לשאוף עוד קצת אויר ולהתחמם עוד לאור שמשם האחרונה…

פעם בפעם היתה הזקנה איוון מוציאה את ראשה בפתח להסתכל בהם. לא מפני שחשדה בהם, רק מתוך אהבה בלבד, רק בשביל התענוג לראותם, וגם בשביל לנסות להכניסם אל הבית. היא היתה אומרת:

– הלא תאחזכם צנה, ילדי הטובים, עוד תחלו. אלהי, אלהי, האם טוב הדבר כה לאחר לשבת בחוץ, בבקשה מכם?

צנה!… כלום היה להם קר? כלום הרגישו רגש אחר זולת אשרם זה לשבת איש על יד חברתו?

עוברי־הדרך בערב היו שומעים לחש דק של שני קולות, שהתמזג עם רעש הים שם למטה בחוף. מנגינה הרמונית מאד היתה זאת, קולה הרענן של גוֹד שהתחלף בקול יַן העבה והעמוק, שנשמעו מתוכו צלילים מלטפים ורכים. וגם הבחינו את שני צלליהם המסתמנים על־פני שחם הכותל שעליו נשענו: תחילה לובן הצניף של גוֹד ואחר־כך כל גזרתה הדקה בשמלה שחורה, ובצדה הכתפים הרחבות של ידידה. ממעל להם כפת גג־התבן הגבנונית, ומאחורי כל זה – אין־הסוף של בין־השמשות, החלל מחוסר הגון של המים והשמים…

סוף־כל־סוף היו נכנסים לשבת על יד התנור. איווֹן הזקנה היתה מיד נרדמת, כשראשה כפוף לפניה, מבלי להפריע לשני הצעירים הנאהבים. ושוב התחילו מדברים בקול נמוך, מפני שחשקו לפצות את עצמם על שתיקתם במשך שנתים; היה להם צורך למהר ולהתעלס באהביהם, מפני שקצר היה הזמן שנשאר להם.

הותנה ביניהם שיגורו אצל סבה זו איווֹן, שבצואתה הורישה להם את סוכתה; לפי־שעה לא עשו בה כל תקון, מחמת חוסר זמן, ודחה לעת שובו מאיסלנד את שפורו של הקן הדל והעזוב הזה.

II    🔗

ערב אחד היה דרך צחוק מזכיר לה כמה וכמה דברים של־מה־בכך, ממה שעשתה או ממה שקרו לה מיום פגישתם הראשונה; אפילו אמר לה אילו הן השמלות שלבשה מאז, ואילו הן החגיגות שבהן השתתפה.

הקשיבה לדבריו מתוך השתוממות רבה. מנין לו כל הידיעות הללו? מי פלל שיתן את דעתו לכל זה וישמור את כל זה בלבו?…

הוא חייך, העמיד פנים מפיקי רז וספר לה עוד פרטים קטנים, ואפילו פרטים שהיא גופה שכחתם.

הפעם לא הפסיקתו שוב, האזינה לדבריו כולה אחוזת התפעלות־גיל; התחילה מוצאה פשר הדבר, התחילה מבינה: הלא הוא גם הוא אהב אותה כל הזמן הזה!… היא היתה כל הגיגו תמיד; הנה שלא מדעת התודה עתה לפניה בזאת!…

ואם כן מה זה היה לו, אלהי, על מה דחה אותה ועל מה גרם לה יסורים גדולים כאלה?

שוב אותו הסוד שהבטיח לה לגלותו לפניה, ושדחה תמיד במבוכה ובאבק צחוק־קל וסתום.

III    🔗

יום יפה אחד הלכו עם הסבה איווֹן לפימפול, לקנות את שמלת כלולותיה.

בין החליפות היפות שנשתיירו לה מקודם, היו אחדות שאפשר היה להתקינן יפה בשביל החג מבלי שהיה צורך לקנות חדשה. אבל יַן רצה להגיש לה מתנה זו, והיא לא סרבה יותר מדי: ללבוש שמלה שנתונה מידו, שקנויה בכספו, בשכר עבודתו, דומה שדבר זה יעשנה כבר לאשתו במקצת.

בחרו בשמלה שחורה, מפני שעדיין לא נגמרו ימי אבלה של גוד על אביה. אבל בין כל האריגים שגללו לפניהם, לא מצא ין אף אחד יפה למדי. עם החנונים התנהג קצת ביהירות והוא, שעד עכשיו לא היה נכנס בעד כל מחיר אל חנויות פימפול, התעסק הפעם בכל הפרטים הנוגעים לשמלה, הוא היה סבור שמן הצורך לקשט את השמלה בסרטי קטיפה גדולים, למען יהיה לה מראה נהדר יותר.

IV    🔗

ערב אחד כשהיו יושבים עם חשכה על ספסל־האבן בתוך בדידות החוף התלול נתקל מבטם בשיח־קוצים – היחידי בסביבה – שגדל בין סלעים ליד הדרך. מתוך האפלולית נדמה להם כאלו עיניהם רואות עליו צרורות־פרחים פעוטים ולבנים.

– יש לחשוב שהוא מלבלב – אמר יַן.

והתקרבו לראות אם כן הוא הדבר.

כולו היה מכוסה נצנים, מפני שלא היטיבו לראות, נגעו בו בידיהם ומששו באצבעותיהם את הפרחים הקטנים שהיו רטובים מן הערפל: ואז לראשונה באו לידי הרגשה מרפרפת שהאביב ממשמש ובא; ובו־בזמן באו גם לידי הרגשה שהימים נעשו יותר ארוכים, שהאויר נעשה קצת יותר פושר והלילות יותר בהירים.

אבל מה התקדם השיח הזה! בשום מקום ליד הדרך אין דומה לו. ברי, שלשמם, לשם יחוד חג־אהבתם פרח השיח…

– ה, הבה ונֶאֱרֶה את הפרחים האלה! – אמר יַן.

וכמעט מתוך גשושים בחשכה עשה לו בידיו הגסות צרור־פרחים; בסכין־הדיגים הגדולה שנשא תמיד אתו, קסס את הקוצים, ואחר־כך הדביקו אל פקריסה של גוֹד.

– הרי את כמו כלה! – קרא בצעדו קצת אחורנית כדי לראות, למרות החשכה, אם הפרחים הולמים אותה.

מלמטה שקשק הים בצרורות החוף בהמולה חרישית וקצובה כנשימה מתוך שינה. כמדומה שהים מתיחס בשויון־נפש או אולי ברצון אל שעשועי האהבים האלה שנעשים כאן סמוך אצלו.

בצפיתם לערב היו הימים בעיניהם ארוכים, ואחר־כך, בשעה עשר, שעת פרידתם, נקטה נפשם בחייהם מפני הסוף שבא לתענוגם…

היה מן הצורך להזדרז, להזדרז להשיג את הנְיָרות ולסדר עוד כמה וכמה דברים, מחשש שמא יאחרו, והאושר ינוס מפניהם עד לסתיו הבא, עד לעתיד בלתי־ברור…

אהבתם, שהיו מתעלסים בה מתוך רעש מתמיד של ים, מתוך דאגה כמעט קודחת לזמן החולף, היתה מיוחדה במינה, כמעט קודרה. הם היו שונים מנאהבים אחרים, הם היו יותר כבדי־מחשבה ויותר מלאי־חרדה באהבתם.

והוא אינו מגיד למה השתמט ממנה במשך השנתים, ומדי ערב בערב כשהיה עוזב אותה, היתה שאלה זו מציקה לגוֹד. ובכל־זאת אהב אותה. בזה היתה בטוחה.

אמת הדבר שאֲהבָה כבר מאז, אבל לא במדה שהוא אוהבה כעת ואהבתה צמחה וגדלה בלבו ובמחו כמו גאוּת־הים העולה, העולה עד כדי לבלוע הכל. אהבה כזו אל איש לא ידע מעולם.

מזמן לזמן היה משתטח על ספסל־האבן ומטיל ראשו על ברכי גוֹד מתוך התפנקות־של־ילד, למען היות מלוטף. אבל מיד היה מזדקף מפני הנמוס. היה בוחר לשכב על האדמה ולתמוך מצחו בקצה שולי שמלתה. לא היה מרשה לעצמו יותר מנשיקת־אח זו שהיה מנשק לה בבואו ובלכתו. הוא העריץ בה אותו דבר נעלם ששכן בתוכה, שהיה נשמתה, שהתגלה לפניו בצליל קולה הטהור והשלו, בארשת בת־צחוקה, במבטה היפה והבהיר…

ויחד עם זה הלא היתה סוף־סוף אשה בשר־ודם, יפה וחמודה מכל אשה אחרת; הלא בעוד זמן מועט תהיה כולה שלו, כמו מעגבותיו הקודמות, מבלי לחדול בכל־זאת מהיות היא עצמה!… רעיון זה הביא בו רעדה עד לידי מוח עצמותיו. לא ידע למפרע מה יהא טעמו של שכרון זה, ומתוך רגש הוקרה, הסיח דעתו מזה, רק שאל את עצמו אם יקום בו רוח בשביל חלול־קודש נפלא זה…

V    🔗

בערב גָשׁוּם אחד ישבו יחד לפני האח, וממולם התנמנמה הסבה איווֹן. הלהבה שרקדה בין הענפים העבירה על־פני הספון את צלליהם הגדולים.

דברו בקול נמוך מאד, כמו שכל הנאהבים רגילים לדבר. אבל באותו ערב היתה שיחתם נפסקת, ושעות ארוכות נמשכה שתיקתם. וביותר שתק הוא. רק השפיל ראשו בבת־צחוק כל־שהיא והשתדל לא להפגש במבטי גוֹד.

סבת הדבר היא שכל הערב הציקה לו בשאלותיה על־אודות הסוד אשר לא רצה לגלותו לה. אולם הפעם קשה היה לו להחָלץ: היא היתה יותר מדי ערומה ויותר מדי עמדה על דעתה; שום אמתלה לא הצליחה להצילו מפח־יקוש זה.

– שמא היו מרננים אחרי? – שאלה.

נסה להשיב הן. הה, רעות רבות דברו בה בפימפול ובפלובזלנק…

שאלה מה דברו. התבלבל ולא ידע מה לאמור. ואז ראתה שסבת הדבר היתה אחרת.

– שמא תלבשתי, יַן, היתה בעוכרי?

תלבשתה בודאי גרמה לכך: יותר מדי שמלות עשתה במשך זמן קצר בשביל שתוכל להיות אשתו של דיג פשוט. אבל לבסוף אנוס היה להודות שלא זאת היתה הסבה היחידה.

– שמא מפני שאז היינו ידועים בתור עשירים? שמא חשש שידחוהו?

– אה, לא! זאת לא!

אמר זאת בבטחה תמימה כזו, עד שהצחיק את גוֹד. ושוב השתררה דממה. מבחוץ נשמעה יללת הרוח ורעש הים.

בשעה שהתבוננה אליו בתשומת־לב, התחילה מחשבה אחת עולה על דעתה, ששנתה לאט־לאט ארשת פניה:

– אף דבר אחד מכל אלה לא היה, יַן, אם כן, מה? – שאלה והסתכלה בלובן עיניו, בבת־צחוק אינקויזיטורית שאין ממנה מפלט, מפני שנחשה את האמת.

והוא הפנה ממנה את ראשו בצחוק.

– אם כן, היא מצאה את סבת־הדבר: לא היתח לו שום סבה. רק פשוט, התעקש. הקשה את ערפו – כמו שסילבסטר אמר פעם – וזה הכל. אבל כמה הציקו לו בגוֹד זו! כל העולם התערבו בדבר, סילבסטר, חבריו האיסלנדיים, וגוֹד גופה. ואז התחיל אומר לאו בהחלט, ובלבו שמר את הרעיון, שבשעת שהבריות יחדלו מטפל בזה, יגמר הענין סוף־סוף בהן.

והרי בגלל מעשה ילדות זה של יַן סבלה גוֹד עזובה במשך שנתים, עד שבקשה נפשה למות…

תחילה רצה לצחוק, נבוך קצת, מחמת שנגלו מצפוניו, ואחר הביט בגוֹד בעיניו הטובות והרציניות שהפעם דרשו וחקרו אף הן: התמחול לו לפחות? הוא כה מתחרט על שגרם לה כל־כך הרבה צער, התשא לו?…

– כך הוא אָפְיי, גוֹד – אמר – הוא הדין בביתנו עם הורי. יש שאני מתעקש ומתהלך כמלא תרעומת ואיני מדבר אל איש במשך שמונה ימים אף־על־פי שאני אוהבם מאד ומציית להם בכל כנער בן עשר… ואל נא יעלה על דעתה, גוֹד, לחשוב שהייתי יכול להיות זמן רב שרוי בלא אשה. לא, הרי זה לא היה נמשך זמן רב; מכל מקום היא יכולה להאמין לי גוֹד.

אה, אם היא מחלה לו! לאט דלפה עינה. שריד יגונה מאז הלך אף הוא עם ודויו של יַן. אגב, אלמלא יסוריה הקודמים לא היתה שעה זו כה מתוקה; עכשיו, מכיון שכל זה חלף, היתה מרוצה שעמדה בנסיון קשה כזה.

הכל הוברר כבר ביניהם, אמנם באופן בלתי־צפוי אבל מחלט: אין כבר שום מחיצה בין נפשותיהם. הוא פשט אליה את שתי זרועותיו, ראשיהם התקרבו וזמן רב ישבו לחוצי לְחָיַים, בלא כל צורך לבאר, לאמור איש לרעותו דבר. וברגע ההוא היה חבוקם כה צנוע, עד שבהקץ הסבה איווֹן, נשארו יושבים כמו קודם ולא יתבוששו.

* * *

VI    🔗

ששה ימים לפני הנסיעה לאיסלנד. תהלוכת החתונה שבה מבית־התפילה בפלובזלנק, ומאחריה נשבה רוח זועפת, תחת שמים שהתקשרו בחשרת עבים.

יפים היו בלכתם שניהם שלובי־זרוע כמלכים בראש הפמליה הארוכה שלהם, בצעדם כחולמים. שקטים, מרוכזים, רציניים, היה מראה פניהם כאלו לא ראו כלום וכאלו, רמים על כל, שלטו על החיים. דומה שאפילו הרוח נהגה בהם כבוד, בשעה שהתהלוכה התפזרה בחדוה, על־ידי הדחיפות החזקות של הרוח המערבית, לזוגות זוגות צוחקים. היו ביניהם הרבה צעירים שהחיים תססו בקרבם, ורבים ששיבה נזרקה כבר בהם, ושהצטחקו עדיין לזֵכר חתונתם הם ושנות בחרותם. הסבה איווֹן, קלת־דעת מאד אבל כמעט מאושרה, השתתפה אף היא בתהלוכה, נשענה על זרועו של אחד מדודי יַן הזקנים, שדבר באזניה מחמאות נושנות. על ראשה היה צניף חדש שקנו לה לכבוד החג, ועל צוארה אותו הסודר שצבעוהו זו הפעם השלישית בשחור, סמן לאבל על סילבסטר.

והרוח אינה מפלה איש ומטלטלת את כל המוזמנים. השמלות התחתונות התנשאו, והעליונות הפשלו למעלה; מגבעות וצניפים התעופפו.

בפתח בית־התפילה קנו החתן והכלה, כמנהג המקום, פרחים מלאכותיים, לקשט בהם תלבושת־החג שלהם. יַן הדביק את פרחיו, בלי כונה יתרה, אל חזהו הרחב, אבל הוא היה מאלה שהכל יאה להם, וגוֹד עקבות עלמה נודעו בה בזה שהדביקה את הפרחים העלובים והפשוטים למעלה על פקרסה, שהיה כמו לפנים מהודק יפה אל גזרתה מלאת החן.

הכנר, שהלך בראש כולם, מטורף על־ידי הרוח, נגן כמו שד; נגינותיו הגיעו אל האזנים קטעים קטעים, ומתוך המולת הסופה נשמעה המנגינה דקה וחלשה יותר מקריאת השחף.

פלובזלנק כולה יצאה לראותם. חתונה זו עוררה את סקרנותם של הבריות ויבואו מהמקומות הרחוקים שבסביבה. על פרשת השבילים עמדו כנופיות אנשים שחכו לבואם. כמעט כל האיסלנדיים מפימפול, ידידי יַן, עמדו שם. ברכו בשלום את הנשואים בעברם. גוֹד החזירה שלום בקידה קלה, כדרך העלמות, בהחוית חן של כובד־ראש, ולכל אורך הדרך הכל העריצוה.

והכפרים שבסביבה, הרחוקים ביותר, אפילו אלה שסוכותיהם היו בנויות מעץ, התרוקנו מאביוניהם פושטי־היד, מבעלי־מומים שלהם, ממשוגעיהם, מאידיוטיהם ההולכים בקַבִּים. כל ההמון הזה התיצב קבוצות קבוצות על־פני הדרכים בכלי־זמר, בתבות־נגינה ובהרמוניקות; פשטו ידיהם, צלחותיהם וכובעיהם לקלוט את הנדבות, שיַן זרק בסבר־פניו האצילות וגוֹד בבת־צחוק של מלכה. היו ביניהם עניים באים בשנים, ששערות שיבה כסו אח גלגלותיהם הנבובות, שלא הכילו מעולם דבר; שקועים בתוך התעלות שבצדי הדרכים היה עינם כעין העפר ונראו כאלו בצבצו ויצאו מתוך האדמה אך למעט קט, ועוד מעט ישובו אליה, בלא כל מחשבה; עיניהם המפיקות טרוף־דעת החרידו מנוחת כל איש כסוד קיומם ללא־טעם וללא־תועלת. הביטו בלא להבין את חג החיים העשירים והנהדרים שעבר על פניהם…

עברו הלאה מכפר פּוֹרְס־אַיוֶן ומבית גָאוֹס, ופניהם מועדות, ככל הנשואים בפלובזלנק, אל “בית־הכנסת של השלוש”, הנמצא בקצה גבול אדמת ברֵיטַן.

לרגלי הצוק האחרון והקיצוני, היא מתרוממת על פני אבנים נמוכות, סמוך מאד אל המים, ודמתה כאלו היא כבר שָיֶכת לים. כדי להגיע אליה, יורדים במשעול־עזים בין צוקי שחם. ואנשי התהלוכה נפוצו על פני מדרון הראש הבודד, בין האבנים, ודברי החדוה והחלקות נאבדו ברעש הרוח והגלים.

ביום סופה זח קשה היה להגיע אל בית־התפילה. הדרך היה בחזקת־סכנה, מפני שגלי הים התקרבו מאד וטפחו על החוף. אלומותיהם הגבוהות הזדקרו במרום ונפלו אחורנית כשהם מתפשטים עד כדי להציף הכל.

יַן, שהתקדם, עם גוֹד הנשענת על זרועו, לפני כולם, נרתע הראשון לאחור; כל התהלוכה התפלגה פלוגות פלוגות על פני הסלעים, ונראה כאילו באו כלם להציג את אשתו לפני הים. והלה קבל את פניה בזעם.

החזיר את פניו וראה את הכַּנָר שרצה להשתמש בהפסקת רעש הגלים כדי לגמור את נגינת־מחולו. 

– כַּלֵה את נגינתך, ידידי! – אמר לו – הים מנגן לנו אחרת, ונגון טוב משלך.

בו בזמן נתך מטר סוחף, שאיים עוד מן הבוקר את בואו.ואז התחילו מתפזרים כמשוגעים בתוך צחוק וקריאות, והשתדלו לטפס על פני הצוק הגבוה כדי לחסות בבית גָאוֹס….

VII    🔗

סעודת־החתונה היתה בבית הורי יַן, מפני שדירת גוד היתה צרה מאד.

בחדר הגדול והחדש שבקומה העליונה, היה ערוך שולחן לעשרים וחמש נפשות שישבו מסביב לחתן ולכלה; אחים ואחיות; בן־הדוד גַאוֹס הקְבַרניט; גֶרְמֵר, קֶרץ, איווֹן דוּף, כל אלה שעבדו בספינה “מָרִי” הישנה ושעברו כעת ב“ליאופולדינה”; ארבע בחורות שושבינות יפות מאד, שצמותיהן סודרו בעגול מעל לאזניהן, כמו שנהגו לפנים לעשות מלכות ביצנץ, וצניפיהן הלבנים על־פי המודה החדשה בדמות קונכית־ים; ארבעה בחורים שושבינים, כולם איסלנדיים, חזקי־נוף וגאי מבט.

ובקומה התחתונה אכלו גם כן, כמובן, ורקחו ובשלו. כל אלה שנגררו אחרי התהלוכה, נתכנסו לכאן והעוזרות השׂכוּרות מנשי פימפול היו כאובדות עצות בפני המון הקדרות והקלחות, שעמדו צפופות בתוך התנור הגדול.

ודאי שהורי יַן היו בוחרים לבנם אשה עשירה יותר. אלא שגוֹד נתפרסמה בתור בת נבונה ואמיצת־רוח. זולת זאת, במקום כספה שאבד לה, היתה היפה מכל בנות הארץ, ולבם שמח לראות את שניהם כזוג מן השמים.

האב הזקן כטוב לבו, אחר הסעודה, אמר אל הנשואים האלה:

– הרי אלה יביאו עוד גָאוֹסים לעולם, אם כי מעולם לא היה מחסור במין זה.

וכשמנה את כולם באצבעות ידיו, באר לאחד מדודי הכלה סבת הדבר, שכל־כך הרבה אנשים נושאים את השם הזה: לאביו, הצעיר מתשעת אחיו, היו שנים־עשר בנים, כלם נשאו בנות דודים ודודות, וזוהי הסבה שהגָאוֹסים פרצו בארץ, מלבד אלה שטבעו במי איסלנד!…

– ואני גם אני נשאתי לי לאשה מבנות גאוֹס ועשינו ארבע עשרה נפשות שנינו לבדנו.

וישמח מאד על העם הכבד הזה ויניע בראשו השב.

לעזאזל! קשה היה לו לטפל בגדול ארבעה־עשר בניו; אבל עכשיו כבר יצא מן המצוקה, ועשרת אלפי הפרנקים שקבלו בעד הספינה המכורה, העמידום במרחב.

ושכנו גרמר ספר בחדוה על כל תעלוליו בעת עבודתו בצבא, ספר על הסינים, על איי האנטילים, על ברזיליה, והצעירים המוזמנים שאף הם יצטרכו פעם לילך למקומות ההם, הקשיבו בעינים פקוחות לרוחה.

ואחד מזכרונותיו היותר טובים היה מזמן עבודתו באניה “איפיגניה”, מעשה שהיה ומלאו את המחסנים יין, ובאחד הערבים, עם חשכה, התפקע צנור העור, שבו העבירו את היין למטה. ואז, במקום להודיע את הדבר, התנפלו על היין והתחילו שותים ממנו בצמאון ובלי הפסקה. הרי זה נמשך שעתים, חג זה, לבסוף הציף היין את כל הבַּטַרִיָה עד למעלה, הכל היו שכורים. 

והספנים הזקנים צחקו צחוק ילדים טוב מעורב באבק ערמה.

– ועוד קובלים על עבודת־הצבא – אמרו – הרי רק שם יש מקום למעשים כאלה!

ובחוץ מזג־האויר לא נשתנה לטובה. אדרבה באפלת־הליל הסתערה הרוח ונתך המטר ביתר עוז, אף־על־פי שאחזו מקודם באמצעי זהירות, דאגו אחדים לספינותיהם ולסירותיהם שעגנו בחוף ואמרו שיש צורך ללכת לראותן.

באותו הזמן עלה רעש אחר, יותר עליז מלמטה. שם סעדו יחד הצעירים שבחבורת האורחים: אלה היו קריאות שמחה וקולות צחוק. בני הדודים ובנות־הדודים. הרגישו שיין־התפוחים הומה בראשיהם.

הגישו אל השולחן בשר מבושל, צלי, תרנגולת, מיני דגים שונים, חביתות ולביבות.

שוחחו על הדיג ועל הברחת־המכס. התוכחו על כל מיני דרכים לארוב לאדונים פקידי־המכס, שכידוע לַכֹּל אויבים לאנשי־הים הם מעולם.

למעלה, מסביב לשולחן הכבוד, התחילו מספרים מקרים מבדחים. והספורים נשמעו מכל צד בבריטונית מפי הגברים שעברו בשעתם ארחות־תבל.

– בהונג־קונג ה“בתים”, הלא אתה יודע היטב אותם ה“בתים” שם, שעולים אליהם דרך רחובות צרים…

– אה! כן – משיב מקצה השולחן מי שהיה רגיל לבקר בהם – הלא צריכים שם לפנות ימינה, אחרי שיורדים אל החוף.

– כן, דברת; בקצור, אלו הנשים הסיניות… שלשתנו “אכלנו” שם… נשים מכוערות, אלהי, מה מכוערות הן!…

– אה, בנוגע לכעורן אני מסכים עמך – אמר יַן שאף הוא ידע אותן, את הסיניות, ברגע של כשלון, אחרי נסיעה ארוכה.

– ואחר כך, כשהיינו צריכים לשלם: למי יש פְּיַסטרים?… הפוך והפוך בכיסים, לא לי, לא לך, לא לו, – אף לאחד אין פרוטה. אנו מבקשים סליחה, ומבטיחים לשוב (וכאן עקם את פני הברונזה שלו וחִקה בעוַיתו פני סינית נדהמה מאד), אבל הזקנה לא האמינה בנו, התחילה מיבבת ולבסוף גם מגרדת אותנו נצפרניה (הפעם חקה את הקולות הדקים, את העוית הזקנה בקצפה, לטש את עיניו והפשילן באצבעותיו כלפי מעלה) והנה שני הסינים, שנים… המבין אתה, שני בעלי הקוּבַּה, המבין אתה, נועלים את השער במפתח, ואנחנו בפנים! תפשנו אותם בזנבותיהם והרקדנו ראשיהם כלפי הקיר, כראוי. פתאום מכל החורים יצאו עוד. כשנים־עשר איש, מופשלי שרולים ומוכנים לקרב בחרף־נפש. ואני היתה עמדי חבילת קני־הסוכר שקניתי לי צדה לדרך, והקנים הם חזקים, אינם נשברים כשהם רעננים. אם כן, הלא מבין אתה, כמה תועלת הביאו לנו הקנים האלה, כאשר שִרְבַּטְנוּ בהם על הפרצופים..

– כאשר עבדתי בתור קַפּוֹרַל באניה “זינוביה”, על יד עַדֵן ראיתי פעם את הסוחרים בנוצות בת־היענה עולים אל הספון (ובחקותו את מבטאם של האנשים): “שלום, קפורל! אנו לא גנבים, אנו סוחרים טובים”. בתנועת־יד אחת החזרתים כשהם זוחלים על ארבע: “אתה, הסוחר הטוב אמרתי, הבא לי בתחלה צרור נוצות למתנה, ואחר־כך נראה אם נרשה לך לעלות לכאן בסחורת סדקית שלך”. הייתי יכול אז להרויח כסף בשובי, אלמלא הייתי שוטה! (בעצב): הלא יודע אתה, בזמן ההוא הייתי עדיין צעיר… ואז היתה לי מַכָּרָה אחת בטוּלוֹן…

באותו רגע חלה פתאם, מחמת שתיה יתֵרה, אחד מאחיו הקטנים של יַן, מי שעתיד להיות איסלנדי, בעל פנים ורודים יפים ועינים ספיקות חיים, והיה צורך להוציא את לוֹמק הקטן מהחדר. הדבר הזה שם קץ לספור־המעשה על הערמה והמעל של אותה ריבה שרצתה בנוצות הללו…

הרוח התיפחה בארובה בקול נכאים; פעם בפעם היתה מזעזעה את הבית עד יסוד האבן, בכח מפיל אימה.

– יש לשער שהיא זועפת על שאנו משתעשעים כאן – אמר בן־הדוד, הקברניט.

– לא. הרי זהו הים שאינו מרוצה – השיב יַן בבת צחוק כלפי גוֹד – מפני שהבטחתי לו להתחתן עמו.

בינתים נחה על שניהם רוח־עצב מוזרה. בתוך המסבה העליזה דברו שניהם בלחש, כשהם אוחזים איש יד רעותו. הוא, יַן, שידע את פעולת היין על החושים, לא שתה כלל אותו ערב. ופני הבחור הגדול הזה הסמיקו כשאחד מחבריו האיסלנדיים הרשה לעצמו איזו הלצת־מלחים על־אדות הלילה שלאחר המשתה.

רגעים היה מתעצב בעלות פתאום זכר סילבסטר על לבו… אגב, הוחלט שלא לרקוד מסבת מות אביה של גוֹד ומות סילבסטר.

כבר הגיעו לפרפראות; עור מעט ויתחילו לשיר. אבל קודם צריכים להתפלל בעד נשמות בני המשפחה שמתו. בחגי הנשואים לא זלזלו אף פעם בחובה דתית זו. וכשראו את האב גאוֹס קם ממושבו ומגלה את ראשו הלבן, השתררה דממה מסביב.

– תפילה זו לנשמת גִיוֹם גָאוֹס אבי.

הצטלב והתחיל אומר את התפילה רומית:

Pater noster, qui es in coelis, sanctificelur nomen tuum…

(אבינו שבשמים, יתקדש שמך).

דממת בית התפילה השתלטה עד השולחנות של הפעוטות. כל אלה שהיו בבית חזרו בלבם על המלים הנצחיות של “הזכרת הנשמות”.

– וזאת לנשמת איוֶס וזַ’ן גאוֹס אחי, שטבעו בים האיסלנדי… וזאת לנשמת פֶּיר גאוֹס, בני, שטבע בספינת “זֶלִיָה”…

ואחר־כך, לאחר שהוקדשה לכל אחד ואחד מבני גָאוֹס תפילה מיוחדה, פנה אל הסבה איווֹן:

– וזאת, לנשמת סילבסטר מוֹאַן.

וקרא עוד תפילה אחת. יַן בכה.

–…Sed libera nos a malo. Amen (ופדינו מצרה. אמן).

אחר כך התחילו בזמירות, שלמדו בעבודת־הצבא:

גְּדוּד נִבְחָר, לֹא פָחוֹת מן הַזּוּאָבִים

אֲבָל בַּחוּרֵינוּ הַנָּאוִים

יִלְעֲגוּ לַּגּוֹרָל,

הֵידָד! הֵידָד! יְחִי הַמַלָּח הַחַיָּל!

את הבתים היה אומר אחד הצעירים השושבינים, בקול געגועים חודר אל הלב, והמקהלה ענתה לעומתו גם היא בקולות יפים עמוקים.

אבל לאזני הזוג הצעיר כבר הגיעו הדברים כמו מסופו של איזה מרחק; כשהיו מביטים זה אל זו, היו עיניהם מבריקות באור עכור, כמנורות עטופות צעיף. קול דבריהם נעשה יותר ויותר נמוך וידיהם לא זזו זו מתוך זו. וגוֹד היתה משפילה פעם בפעם את ראשה, כשמורא בעלה הולך ותוקף עליה יותר ויותר.

כעת הקיף הקרוב הקברניט את השולחן ושמש את האורחים במין יין משלו. הוא הביאו עמו בזהירות רבה, כשהוא מלטף את הבקבוק המושכב, כי לפי דבריו אסור היה לנענע את היין.

ואלה תולדות הבקבוק הזה: יום אחד, בשעת הדיוג, ראה חבית צפה על המים, לא היתה כל דרך להביאה, משום גדלה. ואז נקבו אותה, כשהיא על המים, ומלאו ביין את כל הכלים שהיו להם בספינה, את כל הקדרות והדליים. אי־אפשר היה להריק את הכל. נתנו אותות לשאר הקברניטים, לשאר הדיגים. כל המפרשים שנראו מרחוק התאספו מסביב ל“מציאה”.

– ואני מכיר לא אחד שחזרו באותו ערב שכורים לפוֹרס־אֵיוֶן.

והרוח לא הפסיקה את הֶמְיָתָה האיומה.

למטה יצאו הילדים במחולות. אחדים מהם כבר ישנו, והשאר התהוללו כשדים. רצו דוקא החוצה; פעם בפעם היו פותחים את הדלת לסערה הזועפת שהיתה מכַבה את הנרות.

הקרוב הקברניט כִלָה לספר את פרשת היין.

בחלקו נפלו ארבעים בקבוק; בקש לא לגלות את הדבר לשום איש, מפחד פקיד הממשלה על הדיוג, שמא יהא מתאַנֶה לו על שלא הודיע על כך לממשלה.

– והנה הצטרכתי לטפל בבקבוקים הללו; אילו אפשר היה לסננו, היה זח יין משובח; משום שיש בו הרבה יותר מיץ ענבים מאשר בכל מרתפי החנונים שבפימפול.

מי יודע היכן גדל יין זה שנטרף בים? הוא היה חריף, חזק בעינו, מהול הרבה במי הים, וטעם מקהה של מלח לו. אף־על־פי־כן מצאוהו טוב מאד, ובקבוקים רבים הורקו.

ראשי האנשים היו קצת סחרחר; צלילי הקולות נעשו בלולים, והבחורים נשקו לבחורות.

הוסיפו לומר את הזמירות מחוך חדוה ואף־על־פי־כן לא היתה מנוחת־נפש בסעודה זו, והגברים הראו סמני דאגה מפני מזג־האויר שהלך הלוך ורע.

בחוץ לא פסקה ההמולה המפחידה, שמעולם לא היה כמוה לאימה, דומה לשאגה ממושכה, כבירה ומבעיתה של אלפי חיות מטורפות, שפרצה בבת אחת ממלוא־הגרון, מתוך הצואר הפשוט.

דומה היה כאלו שומעים תותחי־צי גדולים מריקים במרחק את יריותיהם האטומות וכבדות־הרעש: זה היה הים, שמכל צד חבט את חופי פלובזלנק;– לא, הים כנראה לא היה מרוצה, ולב גוֹד התכוץ ממנגינת־הבעותים הזאת, שאיש לא הזמינה לחג כלולותיה.

בחצות כשוך הסערה, התרומם יַן לאטו ורומז לאשתו לגשת אליו כי דבר לו אליה.

קרא לה ללכת אל ביתם… פניה אדמו מבושה, נבוכה על שקמה ממקומה… היא אמרה לו שלא מן הנמוס הוא לעזוב את כולם וללכת.

– לא, ענה יַן, אבא מרשה. מותר לנו ללכת.

ומשכה אחריו. 

הם התחמקו מן הבית.

בחוץ היה קור, רוח איומה, ואישון ליל־חרדה. התחילו רצים כשהם אוחזים זה את זו בידים. ממרום דרך החוף התלול הרגישו במרחקי הים הזועף שמשם הגיע כל הרעש הזה. שניהם רצו והגשם הצליף על פניהם, כפופי גו לפניהם, למול הסתערות הרוח, עד שלפעמים היו צריכים להפוך פניהם ולכסות את הפה כדי להחזיר נשימתם שנפסקה ברוח.

הוא הרימה בתחלה במתניה, כדי שלא תטנף שמלתה ונעליה היפות בתוך המים ששטפו על האדמה, ואחר־כך תפשה בצוארה והתחיל לרוץ עמה ביתר מהירות… לא! לא האמין שיאהב אותה במדה כזו! והלא אך בת־עשרים ושלש היא, והוא קרוב לעשרים ושמונה; זה שנתים היו יכולים להיות נשואים ומאושרים כמו בערב הזה!

לבסוף באו אל דירתם הדלה, שרצפתה רטובה וגגה גג התבן ואזוב. הדליקו נר והרוח כבתהו פעמים.

הסבה מוֹאַן, שהובילוה הביתה לפני שהתחילו הזמירות, שכבה כבר בתוך מטת־הארון, ושתי דלתותיו סגורות. מתוך רגש של הוקרה נגשו והביטו אליה דרך נקבי הפִתוחים שבדלתות, כדי לומר לה שלום, אם במקרה עודנה ערה. אבל פניה המפיקים חשיבות היו בלי תנועה ועיניה עצומות. היא ישנה, או העמידה פנים כישנה, כדי שלא להפריע להם.

ואז הרגישו את עצמם לבדם.

שניהם רעדו אחוזי־יד. הוא גחן אליה לנשק לה על פיה, אבל היא שִמטה את שפתיה, מפני שלא ידעה טעמה של נשיקה כזו, ובאותו התום שבליל ארוסיה, לחצה את שפתיה אל לחיו המוצננה הקפואה לגמרי מפני הרוח.

דלה מאד ונמוכה היא סוכתם, וקר מאד בתוכה. אה! אילו היתה גוֹד עשירה כמקדם, מה שמחה לקשט להם חדר יפה, לא כחדר הזה שרצפתו חשופה… לא התרגלה עדיין אל השחם הקשה, אל המראה הגס שהיה לחפצים. אבל יַן שלה היה עמה כאן; הויתו כאן שנתה את פני הדברים, ושוב לא ראתה דבר זולתו…

כעת נפגשו שפתותיהם והיא לא הסבה עוד את פניה. הם עמדו וידיהם פשוטות לחבוק ולגפוף, עמדו נאלמים מתוך אכסטזה של נשיקה שאין לה סוף, נשימותיהם הטרופות התמזגו ושניהם רעדו כמו בקדחת לוהטת. כאילו לא עצרו כה לחדול מחבק, כאילו לא ידעו ולא חשקו דבר זולת נשיקה ממושכה זו.

לבסוף השתחררה מבוהלה פתאום:

– לא, יַן! הסבה איווֹן יכולה לראותנו!

אך הוא בקש בבת־צחוק את שפתי אשתו ותפשן מהרה בין שפתיו כצמא, שהוציאו מידיו כוס מים חיים.

באה תנועה להפסיק את נועם הפקפוק, יַן, שברגעים הראשונים כרע לפניה על ברכיו כמו לפני “הבתולה הקדושה”, נעשה שוב פראי. הצליף מבט כלפי המטות הישנות בדמות ארונות, כעס על שהסבה היא כה קרובה אליהם ובקש תחבולה שלא להיות נראה לגמרי. פשט ידו לאחוריו ובפסת־ידו ההפוכה כִבה את הנר, כאלו כבתהו הרוח.

ואז הרימה פתאום בזרועותיו, ובהחזיקו אותה כששפתיו מצומדות עדיין אל שפתיה, דמה לחיה טורפת ששלחה שניה בטרפה היא הפקירה את גופה, את נשמתה בידי שליט כובש זה שאין ממנו מפלט, ושיחד עם זה הוא רק כלטיפה ממושכה השובה את כולך: נְשָׂאָה בחשכה אל המטה היפה העשויה “בתבנית המטות שבכרכים” ושהיתה מיועדה לשמש לה ערש כלולותיה.

ומסביבם, למשכב כלולותיהם הראשון, הוסיפה לנגן אותה המזמורת הנעלמה.

הוּהוּ!… הוּהוּ!… פעם היתה הרוח פורצת ברעש׳ שאול ובחרדת־זעם; ופעם חזרה על איומה בקול מונמך, כלוחשת באוזן, כביכול בערמה דקה, בצלילים מחודדים, בקולות חליל אשר לינשוף.

וקבר־המלחים הגדול היה קרוב מאד, רב תנועה ושואף טרף וסוטר על הצורים אותן הסטירות האטומות. באחד הלילות הלא יצטרך יַן להלכד שם, להאבק ולהתלבט בתוך זעף העלטה והקור: – הם ידעו זאת…

מה בכך! לפי שעה היו על היבשה מוגנים בפני חרון הסערה הזה היוצא לבטלה והטורף את עצמו. ואז התמסרו זה לזו במעונם הדל והקודר, שהרוח נשבה בו, בלי דאגה ופחד מכל, אף מן המות שכורים ואחוזים בחבלי־הנועם אשר לקסם־האהבה הנצחי.

VIII    🔗

ששה ימים היו בעל ואשתו.

בזמן זה של הכנות לדרך, היו הכל עסוקים בעניני איסלנד. משרתות חבשו בתוך מזָוֵי הספינות מֶלַח בשביל המוּרְיָס; הגברים בבית יַן סדרו את חבלי הספינה; האם והאחיות עבדו מן הבוקר עד הערב והכינו מצנפות וכתנות מבד מדונַג. מזג־האויר היה עכור והים הרגיש שזמן האֶקוִינוס משמש ובא ועל כן היה זועם.

גוֹד התיחסה בפחד אל ההכנות האלה, שמן הנמנע היה לבטלן, סָפרה את השעות החולפות מהר וחכתה לערב, כשיַן, אחרי כלות עבודת היום, יהיה כולו שלה.

וכי יוסיף גם בשנים הבאות להפליג? היא קותה שיעלה בידה לעצור בעדו, אבל לא העיזה לקחת עמו מיד דברים על זה… הוא גם הוא אהבה מאד; עם מעגבותיו מאז לא היה לו רגש כזה; לא, הרגש הזה הוא אחר; זו היתה חבה כה נאמנה כה רעננה, שאותן הנשיקות, אותם הגפופים עמה טעם אחר היה להם. ועם כל לילה הלך שכרון אהבתם הלוך וגדול ולא יכלו לרוות ממנו עד אור הבוקר.

כהפתעה מקסימה פעלה עליה העובדה, שיַן שלה, יַן זה שהתיחס בבטול כזה אל בנות פימפול שהתאהבו בו, הוא כה יקר ונעים, כה תינוק. אליה היה מתיחם בנמוס, שהיה אצלו טבעי, והיא אהבה את בת־צחוקו בשעה שעיניהם היו נפגשות. סבת הדבר היא, שהאנשים הפשוטים האלה מוקירים ברגש טבעי מלידה, הוד התפארת של אשת־בריתם; תהום מפרידה בינה ובין המעַגבת, שליחת־העבירה, שאחר־כך, כמדומה, משלמים לה בבת־צחוק של בוז שכר הנשיקות בלילה. גוֹד היתה אשתו, ושוב לא זכר את לטיפותיהן, לא נתן עליהן את דעתו כלל, הם היו לבשר אחד, כל ימי חייהם…

… היא היתה שרויה בדאגה, מפני שאשרה נראה לה בלתי־צפוי, בלתי־משמיד, כמו חלום…

ראשית, האם אהבה זו תאריך ימים בלב יַן?… זכרה פעם את נשי־העגבים שלו, את כעסנותו, את הרפתקאותיו ולבה נקפה; האם תמיד ישמור לה אהבה לאין גבול יחד עם רחש ההוקרה העדינה?…

אכן ששת ימי נשואין לגבי אהבה כאהבתם אינם ולא כלום: בחינת עֵרָבון קטן על חשבון החיים העתידים לבוא ושיכולים להאריך עוד הרבה זמן. כמעט לא היה עדיין סיפק בידיהם לדבר זה עם זו, להתראות ולהבין שהם שיכים איש לאחותו. וכל תכניותיהם לחיים משותפים, לשמחה שלוה, לסדור ביתם – נדחו בהכרח לעת שובו…

אה! בשנים הבאות לא תתן לו בעד כל מחיר לנסוע לאיסלנד זו!… אבל איך תגש אל הענין? ובמה יתפרנסו שניהם מחוסרי אמצעים גדולים? ומלבד זה, הוא כה אהב את מלאכת הדַיָג שלו.

למרות הכל, תנסה בפעמים הבאות לעכבו. היא תקדיש לכך את כל רצונה, את כל תבונתה ואת כל לבה. להיות אשתו של איסלנדי, לקדם פני כל אביב בתוגה, לבלות כל הקיץ בדאגת־חרדה, – לא, עכשיו, מכיון שהיא אוהבת אותו יותר מכפי ששערה לעצמה, תוקפתה בַלָהָה כשהיא חושבת בשנים הבאות…

היה להם יום אחד של אביב. רק יום אחד. זה היה לפני הרמת העוגנים. גמרו לסדר את החבלים על הספינה ויַן נשאר יום תמים בחברתה. הם טִיְלו שלובי־זרוע, כמו הנאהבים, ושוחחו על כמה וכמה ענינים, הבריות הסתכלו בהם בבת־צחוק:

– הרי זו גוֹד עם יַן הגדול מפּוֹרס־אַיוֶן, הנשואים מאתמול.

יום זה האחרון היה יום אביב ממש. משונה ומוזר היה לראות פתאום את המנוחה הזו, ובשמים המעוננים תמיד אף עב קל אחד לא נראה. לא נשבה כל רוח. הים שָלֵו מאד; כלו תכול־חִור ושקט. השמש זרחה בנוגה לבן גדול, והארץ הברֵיטונית הזעומה ספגה את האורה כדבר־מה עדין ויקר. כמדומה שפניה הבהיקו והיא שבה לתחיה עד לקצות מרחקיה. האויר הפושר והעֶרב היה רֵוה ריח־קיץ, ואפשר היה לחשוב שקפא לעולמים, וימי חושך וסערות לא ישובו עוד. בליטות־החוף, מפרצי הים, שלא עבר עליהם צל ענן, סמנו לאור השמש את קוי־היקפים הגדולים ונראו אף הם כאלו יפושו ממנוחות־עולם אלה… כל זה כאלו בא להוסיף מתק ונצח לחג אהבתם; – וכבר נראו פרחים זריזים מקדימים בְכוֹרֵי־אביב, לאורך השוחות או סִגְלִיות רָפוֹת ונטולות־ריח.

כששאלה גוֹד: 

– כמה זמן תאהבני, יַן?

ענה בתמיה, כשעיניו הגלויות והיפות הביטו אל פניה:

– אבל, גוֹד, לעולם…

ולמלה זו על שפתיו הפראיות במקצת, היה כמדומה, המובן האמתי של הנצח.

היא נשענה על זרועו, מכושפה על־ידי החלום המתגשם, נלחצה אליו עדיין מלאה חרדה, – מפני שהרגישה שהוא מתחמק מידיה כעוֹף־ים גדול..; מחר יעוף אל הים!… וזו הפעם אחרה המועד ואין בידה למנוע בעדו לנסוע…

מעל נתיבות צורים אלה השקיפו על־פני ארץ־החוף שהיתה כנראה, חשופה מכל עץ ומרופדה רתמים נמוכים, וזרועה אבנים, אילך ואילך הוטלו על פני הסלעים בתי־הדיגים עם כתלי השַחַם הישנים, עם גגות־התבן הגבוהים מאד והמוריקים בגלל האזוב הרענן שצמח עליהם מחדש; ובקצה המרחק, כחזיון שקוף וגדול עג הים את עוגתו השַׂגִיאָה והנצחית ומראהו כאלו התכון לעטוף ולכסות הכל…

נעים היה לה לספר לו דברים נפלאים ומתמיהים מפריז זו שהיתה יושבת שם אבל הוא שהיה יהיר מאד, לא התענין בכך.

– כל כך רחוק מחוף הים, וכל כך הרבה אדמה, כל־כך הרבה אדמה… ודאי שזה מזיק לבריאות… כל־כך הרבה בתים, וכל־כך הרבה תושבים. חושבני שיש שם מחלות רעות באותם הכרכים הגדולים. לא, לא הייתי מסכים לחיות שם, אני, ברי לי.

והיא חייכה והשתוממה לראות עד כמה תמים הוא הבחור הזה.

פעמים היו יורדים אל אותם העמקים, ששם גדלו אילנות גדולים, כמסתתרים שם מפני רוח הים. משם לא נראה עוד דבר למרחקים, על הקרקע היו שם ערמות של עלים מתים, טחב קר; הדרך השקערורית, שלאורך שני צדדיו רתמים ירוקים, היתה שחורה בצל העצים; ויש שנלחצו העצים אל כתלי איזה בית שחור ובודד נוטה לנפול מיושן, ונרדם שם בעומק. תמיד היה מזדקר לפניהם איזה צלב בין הענפים המתים, ואחר־כך שוב השביל, ושוב השקיפו אל האופקים הנרחבים ושוב שאפו את אויר המרומים והים, המשיב נפש.

והוא ספר לה על איסלנד. על הקיצים החִורים ללא לילה על השמש השולחת את קויה האלכסוניים בחצות הלילה ואינה שוקעת לעולם, גוֹד לא הבינה היטב ובקשה לבאר לה.

– השמש הולכת סביב סביב – אמר ועשה סבוב בזרועו הפשוטה כלפי העגול הרחוק של המים התכולים – היא נשארת תמיד בשפולי הרקיע, מפני שאין לה כח להתרומם; בחצות הלילה היא גוררת קצת את שוליה בים, אבל מיד היא מתנשאה ומוסיפה לעשות את סבובה. פעמים מופיעה גם הלבנה מפאתי השמים מזה, ואז הן עובדות שתיהן, אשה לעברה, ואין להפלות ביניהן, מפני שהן דומות שם מאד זו לזו.

לראות את השמש בחצות הלילה!… מה רחוקה היא בודאי איסלנד זו. והפיוֹרדים? גוד מצאה פעמים רבות מלה זו כתובה ברשימת הנטבעים שבבית־התפילה. עליה עשתה מלה זו רושם מפחיד.

– הפיורדים – אמר יַן – הרי הם מפרצי־ים גדולים כמו זה של פימפול, למשל, אלא ששם מסביב הרים כל־כך גבוהים. כל־כך גבוהים, שלעולם לא תראה את ראשיהם, בגלל העננים שמתחת. ארץ עגומה, גוֹד, אני מבטיחך. אבנים, אבנים, אין דבר זולת האבנים. ותושבי האי אינם יודעים כלל עצים מָהֵם, בחצות אבגוסט, לאחר שעבודת דִיוּגֵנו הגיעה לקצה, אנו יוצאים לדרך, מפני שאז מתחילים הלילות מתארכים, והם מתארכים מהר. השמש נופלת מתחת לאדמה, מאין יכולת להתרומם, ואז משתָרֵר שם הלילה לכל ימי החורף.

"ומלבד זאת, אמר, יש שם על חוף אחד הפיורדים בית־עלמין קטן, כמו אצלנו, בשביל אנשי פימפול שמתו בעונת הדַיג, או שטבעו בים, ועל הקברות עומדים צלבים ממש כמו אצלנו וכתובות עליהם.

והיא דמתה לראות את בית־העלמין הקטן בקצה ראשי כֵפִים עצובים תחת אורם הורוד־חִור של אותם הימים שאין להם סוף. ואחר־כך הרהרה באותם המתים השוכבים מתחת לקרח ושחור הלילות הארוכים כמו החורף.

– וכל הזמן, כל הזמן אתם דָגים מבלי לנוח אף פעם?

– כל הזמן. ויש לפעמים גם עבודה להטות את הספינה לעבָרים שונים, כי הים אינו שוקט תמיד, השד! לעת הערב אנו עיפים וזה מגביר את התיאבון, ויש שאנו בולעים את הסעודה כחיות.

– ואין משתעממים שם?

– לעולם לא! – השיב בבטחון כזה שצֵער אותה. על הספינה, בלב הים, אין אני מרגיש בזמן העובר.

השפילה את ראשה. עצבה גדל בקרבה, היא חשה בנצחון היָם עליה.

 

חלק חמישי    🔗

I    🔗

… כשרָפָה יום אביב זה, שהתענגו עליו, ונטו צללי הערב, שב אליהם רגש החורף ונכנסו לסעוד לאור להבת עצי־הזרדים שהדליקו.

בפעם האחרונה סעדו יחדו!… אבל עוד הלילה גדול לשכב איש בזרועות רעותו, וצפיה זו לבדה לא נתנה להם להתעצב.

אחרי הסעודה, בשובם בדרך מפורס־אֵיוֶן, שוב הרגישו מקצת מן האביב הרך: האויר היה שקט, כמעט פושר, ושיָרֵי הדמדומים השתרבבו על־פני השדה.

הם הלכו לבקר את ההורים, כדי שיַן יפרד מהם, וחזרו בשעה מוקדמה לביתם, מתוך מחשבה להשכים קום עם עלות השחר.

Il    🔗

למחרת היום ההוא בבוקר, היה חוף פימפול מלא אנשים. עוד שלשום התחילו האיסלנדיים לצאת לדרך. עם כל גאוּת הים היתה קבוצה חדשה מפליגה. באותו בוקר היו חמש־עשרה ספינות צריכות לצאת לדרך יחד עם “ליאוֹפוֹלְדִינה”, ונשי המלחים או אמותיהם היו כולן כאן בשעת הרמת העוגנים. – גוֹד התפלאה בראותה את עצמה מעורבה עם כל האנשים האלה, אחרי היותה לאשתו של איסלנדי, וסבה פַטַלִית אחת הביאתה לכאן יחד עמהם. גורלה, נחתך מהר במשך ימים אחדים, עד שכטעט לא הספיקה להשיג את הדברים כהויתם. היא התחלקה במדרון משופע מאד שאין להתעכב בו, הגיעה לסוף אכזרי זה שאין מפלט ממנו, ושמן ההכרח להשלים עמו, כמו שעשו האחרות, הרגילות.

מעולם לא ראתה מקרוב את חמחזות האלה את הפרידה הזאת. כל זה היה חדש ובלתי־ידוע. בין הנשים לא היתה אף אחת כערכה, ועל־כן הרגישה את עצמה בודדה, זרה. עֲבָרָהּ בתור “עלמה”, שנשתמרה גם בהווה למרות הכל, חצץ ביניהן.

מזג־האויר היה יפה, לכבוד הפרידה. רק ממערב בא נחשול אחד גדול וכבד שבִשר סערה, והים המחכה לאנשים הרבים האלה נראה במרחק כסוער.

… מסביב לגוֹד עמדו עוד נשים צעירות יפות כמוה ומעוררות רגשי חמלה בעיניהן המלאות דמע; היו ביניהן גם פזורות־רוח ופרוצות־בצחוק, מפני שלבן הָקשח או שלא ידעו עדיין טעם אהבה. הזקנות שהתיראו מפני המות ההולך ובא, בכו בשעה שבניהן עזבון; הנאהבים התנשקו ארוכות, והקשיבו לזמרת המלחים האפורים שזמרו כדי להתבדח, בעוד שאחרים עלו על ספינותיהם ופניהם לבשו קדרות כאילו עלו לגרדום.

היו שם גם מחזות פראיים; היו שם אומללים שפעם אחת נפתו באחד מבתי־היין וחתמו על חוזה, עכשיו כופים אותם לעלות אל הספינה; נשיהם יחד עם שוטרים דוחפים אותם לשם. ואחרים שחששו לכֹח ידיהם. הִשקום מלכתחילה לשכרה. נשאו אותם על אלנקה וכמו מתים הורדו למטה אל תוך הספינה.

גוֹד נבהלה כשראתה את אלה. האם בחברת אנשים כאלה יחיה יַן שלה? מה נוראה היא עבודה איסלנדית זו, אם היא נותנת מורא כזה בלבות האנשים!

ואף־על־פי־כן היו אנשים שגם חִיְכוּ, שאהבו גם הם כמו יַן את הים ואת הדַיִג הגדול. אלה היו מן הטובים. ארשת פניהם היתה אצילה ויפה. הרוָקים היו יוצאים לדרך מתוך חוסר־דאגה כשהם מעיפים כלפי הצעירות מבט־עין אחרון, והנשואים היו מחבקים את נשיהם או את ילדיהם בשלות־תוגה ובתקוה טובה לשוב יותר עשירים. גוֹד הרגעה כשראתה את כל אלה עולים על “ליאופולדינה” המצוינה במלחיה.

הספינות יצאו שתים, ארבע ארבע, נמשכות בחבל על־ידי מַסְחֵבוֹת. וכיון שהספינה זעה, גלו המלחים את ראשיהם והתחילו שרים בקולות רמים שיר תפילה, והנשים שעל החוף נופפו להם בידיהן לאות פרידה, והדמעות נגרו על בד הצניפים.

כיון ש“ליאופולדינה” נסעה, פנתה גוֹד והלכה בפסיעות מהירות אל בית גאוס. שעה וחצי הלכה לאורך החוף, בשבילי פלובזלנק הידועים לה, עד שהגיעה אל קצה הישוב, אל משפחתה החדשה.

“ליאופולדינה” היתה צריכה להתעכב מול פני פורס־איון ואך בערב תעזוב את המקום בהחלט. שם יעדו לעצמם רְאָיון. ואמנם כן, הוא שב בסירתו אל החוף לבלות אתה עוד שלש שעות לפני הפָרדו ממנה.

על היבשה, במקום שלא הרגישו בגלים הגדולים, הוסיף להיות אותו אויר אביבי, אותם השמים השקטים. יצאו לרגע אחד בדרך חבוקי־זרוע. זה הזכיר להם את טיולם אתמול, אך הלילה הזה שוב לא יאחדם. הלכו ללא־מטרה בדרך המובילה לפימפול, ומצאו את עצמם לפני ביתם, נקלעו שם בהיסח־הדעת, ונכנסו עוד זו הפעם האחרונה אל משכנם, והסבה איווֹן נדהמה לראותם חוזרים.

יַן נתן לגוֹד פקודות בנוגע לכמה וכמה חפצים קטנים שהניח בארון, וביחוד בנוגע לבגדי־חתונתו היפים; צוה לפרוש אותם מזמן לזמן מול השמש. – על ספינות־המלחמה לומדים מלחי־הצבא את הטפול הזה.– וגוד שמעה לדבריו בבת־צחוק, מפני שכל זה היה מסתבר מאליו. הלא היה יכול להיות בטוח שכל השיָך אליו יהיה שמור וישגיחו עליו מתוך אהבה.

אגב, לכל הענינים האלה לא היתה חשיבות יתרה; הם שוחחו על־אדותם רק למען דבר להשלוֹת את נפשם.

…הם דברו בלחש בלחש, כאלו חששו שלא להקניט בקולם את הרגעים שנשארו ברשותם ושלא להבריח ביתר מהירות את הזמן העובר. שיחתם הצטינה באותו האופי המיוחד שיש לכל הדברים שנגזר עליהם לחלוף מבלי לשוב. הדברים פחותי־הערך ביותר שנאמרו אז ביניהם כאילו נעשו ביום ההוא גדולי־תעלומה ורבי־ערך…

ברגע־פרידתם האחרון הרים יַן את אשתו בין זרועותיו והם נלחצו זה לזו, מבלי להגיד מלה, בחִבּוק־אֵלֶם ממושך.

הוא הפליג בסירתו, המפרשים האפורים התגוללו והתמתחו על־ידי רוח קלה שבאה מן המערב. הוא, שעדיין ראתהו, נפנף במצנפתו לפי שהותנה ביניהם. וזמן רב עמדה כצללית על פני הים והביטה אל יַן שלה ההולך ומתרחק.–הרי זה עדיין הוא, הנהו, דמות־אדם קטנה זו העומדת שחורה על־פני הכחול האפור של המים – וכבר מטושטשה ואבודה בתוך אותו המרחק שהמבטים התקועים שם נעשים עכורים ואינם רואים כלום…

… במדה ש“ליאופולדינה” זו התרחקה, בה־במדה הלכה אחריה גוֹד ברגל לאורך החופים התלולים, כמשוכה על־ידי מגניט.

אחרי זמן קצר היתה מוכרחה להתעכב, מפני שבאה אל קצה היבשה; ואז צנחה לרגלי אחד הצלבים האחרונים והגדולים שהיה שם תקוע בין הרתמים והאבנים. המקום היה נִשָׂא ועל־כן נראה משם הים כאלו הוא הולך ומתנשא במרחק, והיה רושם כאלו “ליאופולדינה” זו במדה שהיא מתרחקה היא מתרוממת יותר ויותר על פני מדרוני עגול שגיא זה. על פני המים עברו תנועות גלים גדולות ואטיות, בעקבות סערה גדולה שעברה מכאן למקום אחר, אל מאחרי האופק; אבל בעמקי שדה־הראיה, שיַן היה שם עדיין, היה הכל שלו ושקט.

גוֹד לא גרעה עין מן הספינה, היא התכונה לחרות היטב בזכרונה את דמותה, כדי שתוכל אחר־כך להכירה מרחוק בשעה שתבוא למקום הזה לחכות לבואה.

גבעות גלים נִשאות הוסיפו לבוא ממערב קצובות זו אחר זו, בלי הפסק, בלי מרגוע, כשהן מגבירות חיָלים פעם בפעם ללא־תועלת, כשהן נשברות אל אותם הסלעים, מתפוררות באותם המקומות ושוטפות אותם החופים. ובמדה שהסתכלה בים, מוזר היה לה מראה ההתרגשות האטומה של המים לאורם הבהיר של השמים והאויר; דומה היה כאלו עלה הים על גדותיו ובקש להציף את החוף.

ו“ליאופולדינה” הלכה בינתים הלוך וקטן, הלוך והתרחק והעלם. בלי ספק גרפוה הזרמים, משום שבערב זה היו הרוחות חלשות, ובכל־זאת התרחקה מהר מאד. וכשהיתה לכתם אפור קטן, כמעט לנקודה, התקרבה אל קצה חוג הדברים הנראים לעין, ובעוד רגע קט הכנס אל אותם העולמות הנעלמים שאין להם סוף ושמשם בא החושך.

בשבע שעות בערב, לאחר שבא הלילה והספינה נעלמה, שבה גוֹד אל ביתה, ברוח אמיצה, אף כי דמעות צפו ועלו תמיד אל עיניה. ואמנם מה גדול היה ההבדל ומה רבה היתה הריקנות אלו נסע גם הפעם כמו בשנתים הקודמות מבלי לאמור לה אפילו שלום! ועכשיו הכל השתנה לטובה; הוא היה במדה כזו כולו שלה, היא הרגישה במדה כזו שהיא אהובה לו, עד כי בשובה לבדה אל ביתה היו לה לפחות הנחמה והתוחלת המתוקה ה"להתראות", שהבטיחו זה לזו בסתיו הבא.

Ill    🔗

עבר קיץ עגום, חם, שקט. היא התחקתה אחרי העלים הראשונים שהצטהבו, אחרי אספת הסנוניות הראשונה. אחרי הָנֵץ החרציות.

היא כתבה לו פעמים רבות, אבל מעולם אי־אפשר היה לדעת אם המכתבים הגיעו אל ידו.

בסוף יולי קבלה ממנו מכתב אחד. הוא הודיע לה, שבעשירי לחודש היה במצב בריאות טוב, שהדיג יעלה יפה, וכבר יש בחלקו מאלף וחמש מאות דגים. מראשיתו עד סופו היה המכתב כתוב על־פי הנוסח המקובל במכתבים שהאיסלנדיים כותבים אל בני משפחתם. אנשים כמו יַן אינם יודעים לכתוב את אלפי הדברים שהם מרגישים, ושהם חושבים ואלמים על־אדותם. והיא, שהיתה יותר משכלת ממנו, ידעה למלא את החסר במכתב, ולקרוא בין שורותיו את חבתו העמוקה שלא הובעה במלים. על ארבעת העמודים קרא לה פעמים רבות בשם “אשתי”, כאלו מצא עונג לחזור על המלה הזאת. אגב הכתובת גופה: “לגברת מַרגרִית גאוס, בית מואן, בפלובזלנק”. כמה עונג מצאה לקרוא ולחזור לקרוא אותה. הלא זמן מעט כל־כך נקראה בשם: גברת מרגרית גאוס!…

IV    🔗

היא עבדה במשך חדשי הקיץ האלה. נשי פימפול התיחסו בתחילה באי־אמון אל אומנות־התפירה שלה, שבאה לה בהיסח־הדעת, ואמרו שאצבעות העלמה שלה הן יותר מדי עדינות בשביל מלאכה זו, ולבסוף ראו, שהיא, להיפך, מצליחה לתפור שמלות המיַפות אותן ומאז נהיתה כמעט לתופרת מפורסמה.

כל מה שהשתכרה השקיעה בשפור הבית לכבוד שובו. הארון, המטות בצורת כונניות, תוקנו, נצבעו והותקנו להם מִטוֹת־ברזל נוצצים; לחרך הפונה אל הים הותקנו שִמשה ווילאות; בשביל החורף קנתה שמיכה חדשה, שולחן וכסאות. כל זאת עשתה מבלי לנגוע בכסף שהשאיר לה יַן לפני נסיעתו וששמרה בשלמותו, בקופסה סינית קטנה, כדי להראותו לו מיד כשיכָּנס לבית.

בשעות הערב, לאור היום הגווע, היתה יושבת בפתח ביתה יחד עם הסבה איווֹן שֶמֹחה ומחשבותיה השתפו הרבה מפני החוֹם – וסרגה בשביל יַן חולצת־דיגים יפה מצמר כחול. בשולי הצוארון והשרולים עשתה קשוטים חוֹרִיִים מרכבים. הסבה איווֹן, שבשעתה היתה יודעת לסרוג בהצלחה רבה, נזכרה לאט לאט את מעשי נעוריה ולמדתם את גוֹד. והמלאכה דרשה צמר רב, מפני שבשביל יַן צריך היה לעשות חולצה גדולה מאד.

בינתים הורגש שהימים נעשים קצרים; צמחים ידועים, שביולי היו בעצם פריחתם, הפך כבר מראהם כתום והלכו למות פרחים סְגֻלִּים פרחו מחדש בצדי הדרכים, יותר קטנים ועל גבעולים יותר ארוכים משהיו; לבסוף הגיעו ימי אבגוסט האחרונים ובקצה פורס־איוֶן נראתה הספינה הראשונה שבאה מאיסלנד. חג השִיבָה החל.

המונים נהרו אל החוף לקדם את פניהם;– מי היא?

זוהי “שמואל־אֵזֶניד”; – זו מקדימה תמיד לבוא.

ודאי, אמר אבי ין הזקן, ש“ליאופולדינה” לא תאַחר לבוא שם, (אני מכיר זאת יפה) כיון שמתחילים לעזוב את המקום שוב אי־אפשר להתמהמה שם הרבה.

V    🔗

הם שבו, האיסלנדיים. שתי ספינות ביום השני, ארבע ביום השלישי, ואחר כך שתים־עשרה בשבוע שלאחר כך. והארץ צהלה ושמחה עם שובם; חוגגות האמהות, הנשים; חגים גם בבתי־המרזח, ששם בנות פימפול היפות מוזגות יין לדיגים.

“ליאופולדינה” נשארה בין המפגרות; עשר ספינות טרם שבו; אבל לא תאחרנה עוד לשוב. וגוֹד, בעלות על דעתה שבעוד שמונה ימים – המועד הנוסף שהקציבה לשובו, כדי שלא תהיה תוחלתה נכזבה – יבוא יַן, היתה שכורה מצפיה, שמרה על הנקיון ועל הסדר בבית, לכבוד בואו.

לאחר שהכל היה מסודר, לא היתה לה כל עבודה, אגב, מחמת קוצר־רוח לא היתה עוד מסוגלת לשום עבודה חשובה.

עוד שלש המפגרות באו, ואחר־כך – חמש. רק שתים חסרות עדיין.

– השנה, – אמרו לה בצחוק – “ליאופולדינה” ו“מָרִי־יַן” תהיינה המאַספות לכל המחנה.

וגוֹד צחקה נסערה יותר ויפה יותר בשמחת תוחלתה.

VI    🔗

והימים עוברים.

והיא הוסיפה להתלבש חגיגית, להעמיד סבר פנים יפות ולצאת אל הנמל לשוחח שם עם שאר הנשים. היא אמרה שאִחור זה הוא מן הדברים השכיחים: האם אין ספינות מאחרות לשוב בכל שנה ושנה? אה! ספנים מצוינים כאלה, ושתי ספינות טובות כאלה!

ואחרי־כן, בשובה אל ביתה, עברה עליה בערב הצמרמורות הראשונות של פחד ויאוש.

היתכן שתתחיל כבר מפחדת, וכל־כך מהר? כלום יש לזה יסוד?

והיא נבהלה מפני הפחד שבא לה…

VII    🔗

העשירי בספטמבר!… מה יגוזו הימים!

בוקר אחד, כשערפל קר כבר ירד על הארץ, בוקר של סתיו אמתי, מְצָאָה השמש העולה כשהיא יושבת עם השכמה באולם בית־התפילה המוקדש לנטבעים, במקום שלשם באות האלמנות להתפלל; – יושבת, העינים קפואות והרקות לחוצות כמו בטבעת ברזל.

זה שני ימים התחילו לרדת ערפלי השחר העגומים, ובבוקר זה הקיצה גוֹד בדאגה מעיקה ביותר מסבת הרגשה זו של חורף… מה נשתנה יום זה, שעה זו, רגע זה מכל הקודמים?… הלא דבר שכיח הוא לראות ספינות שמאחרות שובן בחמשה עשר יום ואפילו בחודש ימים?

אין ספק שבוקר זה הוא שונה מכל הבקרים, מפני שבאה לשבת באולם זה של בית־התפילה ולקרוא את שמות הצעירים שמתו.

לזכר נשמת גַאוֹס, איווֹן, שטבע בים

בסביבות נוֹרדֶן־פְיוֹרד…

* * *

כצמרמורת גדולה נשמעה הרוח כשהיא מתרוממת מעל הים, ועל־פני הכפה נפל דבר־מה כמו גשם: העלים המתים!… וסיעת עלים שלמה פרצה במעוף אל האולם; העצים הזקנים שבחצר טרופי־הצמרת, התפשטו מעליהם מפני שרוח הים הרעידה אותם. – החורף בא!…

…טבע בים

בסביבות נורדן־פיורד

בשעת הסערה שהיתה בין הרביעי להחמשי לאבגוסט 1880

* * *

היא קראה באופן מיכני, ועיניה חפשו במרחק, מבעד לקשת הדלת, את הים: באותו בוקר היה הים בלתי־ברור מאחרי הערפל האפור שהשתרע על־פני המרחקים כתכריך אבל גדול.

עוד נשיבת־רוח והעלים המתים נכנסו במחול אל אולם בית־התפילה. והנה הסתערות עוד יותר חזקה! כאילו אותו רוח מערבית, שלפני שנים זרעה את המתים האלה על פני הים, באה להחריד את מנוחתם גם כאן במקום שהכתובות הזכירו לחיים את שמותיהם.

גוֹד הצמידה את עיניה שלא־מרצון אל מקום אחד פנוי על הכותל, שכאלו חכה אל מה בעקשנות איומה. ולא הרפה ממנה הרעיון, שאפשר מאד כי עוד מעט יצטרכו להדביק כאן במקום הפנוי הזה לוח חדש עם שם, שהתיראה אפילו להעלותו על דעתה במקום זה.

קר היה לה והיא נשארה יושבת על ספסל השחם בראש מושפל כלפי האבן.

…טבע בסביבות נורדן־פיורד. 

בסערה שהיתה בין הרביעי והחמשי לאבגוסט

בשנת העשרים ושלש לימי חייו.

ינוח בשלום על משכבו!

איסלנד הופיעה לעיני־רוחה עם בית־הקברות הקטן שלה,– איסלנד הרחוקה, המוארה מלמטה על־ידי השמש של חצות־הלילה… ופתאום – ותמיד באותו מקום פנוי שבקיר שדמה כמזומן לְמָה – נגלה לפניה בדיוק מבהיל מראה אותו לוח חדש שהגתה בו: לוח חדש, גלגולת של שלד, עצמות בשתי־ועֵרב, ושם, שם יקר, יַן גאוס!… ואז הזדקפה כולה, ומגרונה פרצה צעקה צרודה, כמטורפת…

בחוץ רבץ הערפל האפור של הבוקר; והעלים המתים הוסיפו להכָנס מתוך פזוז וכרכור.

פסיעות בַשְׁבִיל! – הבא מי? – ואז קמה כולה זקופה; בתנועת־יד אחת תקנה את צניפיה, העמידה סבר פנים. הפסיעות התקרבו, עוד מעט ויכנסו. מיד היא משימה עצמה כאלו במקרה הקלעה לשם, מפני שבשום פנים לא רצתה עדיין להדמות לאלמנת ספן שטבע בים.

זאת היתה פַנְט פְלוּרי, אשת סגן רב־החובל של “ליאופולדינה”³. היא הבינה מיד, אשה זו, לשם מה באה גוֹד לכאן: אין צורך להתחפש בפניה. תחלה עמדו דוממות שתי הנשים האלה, נבהלות עוד יותר ומתרעמות, האחת על חברתה, כמעט שונאות זו את זו על שנפגשו כאן שתיהן ורגש אחד של אימה בלבותיהן.

– כל אנשי טרֶגיה וסֶן־ברִייַק, שבו לפני שמונה ימים – אמרה לבסוף פנט בלי־רחמים, בקול חנוק, וכאלו נרגזת.

הביאה עמה נֵר והתכונה לנדור נדר.

– אה!… כן… נדר… גוֹד לא רצתה עדיין לחשוב על תחבולה זו של הנשים הנואשות. נכנסה אל בית־התפילה אחרי פַנט, מבלי אמור מלה, ושתיהן כרעו ברך זו על יד זו, כשתי אחיות.

הן שפכו את שיחן באש, בכל נשמתן. אחר־כך לא נשמע מאומה זולתי יללותיהן, ודמעותיהן המהירות התחילו מטפטפות על־פני הקרקע…

התרוממו יותר שקטות ויותר בוטחות. פַנט תמכה בגוֹד, מפני שזו התחלחלה. לקחה בזרועותיה ונשקה לה.

לאחר שנגבו את דמעותיהן, סדרו את שערותיהן, הסירו את המְלַחַת ואת האבק מעל שמלותיהן במקום הברכים, ומבלי דבר דבר נפרדו והלכו אשה לעבר פניה…

VIII    🔗

סוף זה של ספטמבר דמה לקיץ, אלא שהיה נוגה קצת. מזג־האויר היה כה יפה, שאלמלא העלים, שירדו כגשם עצוב על הדרכים, אפשר היה לחשוב שזהו חדש יוני העליז. חזרו הבעלים, הארוסים, הנאהבים, ובכל מקום היתה חדות אֲבִיב אהבה שני…

יום אחד נתגלתה לבסוף על־פני הים אחת הספינות שפגרו איזוהי?…

מיד הכנסו על החוף כנופיות של נשים דוממות, חרדות.

גוֹד רועדת וחִורת היתה שם יחד עם אבי ין שלה:

– בטוח אני – אמר הדַיָג הזקן – בטוח אני שאלה הם! הזֵר האדום שמסביב למכסה, המפרש המגולל שמעל למעקה־התרנים כל אלה הם סמנים לספינתם. מה דעתך את, גוֹד בתי? אבל לא – קרא פתאם במפח נפש – אני רואה שטעינו. לפי כל הסמנים אלה אינם הם, הפעם, זוהי “מָרִי־זַ’ן”. אה, אבל ברור, בתי, שלא יתמהמהו עוד!

יום הולך ויום בא, והלילה בא במועדו, ובמנוחה שלא תדע רחם.

והיא הוסיפה להתהדר בלבושה כאשה שדעתה נטרפה עליה, מפחד להדמות לאלמנת נטבע; והיתה מתקצפת כשהבריות היו מביטים אליה בעינים מפיקות רחמים וסוד, ומשתמטת מהביט בפניהם כדי שלא לראות את מבטיהם שהיו מקפיאים את דמה.

עכשיו התחילה נוהגת לילך יום־יום בהשכמה עד לסוף הישוב, אל ראש הצוק הגבוה של פורס־אֵיוֶן, ולעבור מאחרי בית הורי יַן שלה, כדי שלא תראינה אותה האם והאחיות הקטנות הלכה לבדה אל הקצה הגבול האחרון של אדמת פלובזלנק, שננעץ לתוך המַנש האפור כקרן הצבי־הצפוני, ושם היתה בכל יום יושבת לרגלי צלב ערירי הנשקף אל מרחקי אין־גבול של המים…

בכל מקום יש צלבי־שחם כאלה, שמתנשאים על אחרוני צוקי החוף של אדמת הדיגים, וכאלו הם עומדים שם לבקש רחמים, לחלות את פני אותו עצם גדול רב־תנועה וגדל־תעלומה, שמושך אליו אנשים ואינו מחזירם, וביחוד את האבירים ביותר את המעולים ביותר.

מסביב לצלב זה של פורס־איון השתרעו כרים ירוקים עולמית ומרופדים כולם רתמים קצרים. ועל הגובה הזה היה אויר־הים טהור מאד, אשר שמץ ריח מלוח של אַצות יגונב אליו, אבל כולו רווי ריחות ספטמבר המתוקים.

עד למרחוק ראו את כל שרטוטי החוף, האחד מעל לשני: שפת בריטַן התמתחה בקצוות־תחרים על־פני בלימת המים השלוה. 

הסלעים שבמחוה הראשון בִתקו את הים, אבל מהם והלאה לא פגם דבר את פני הָרְאִי המבריקים, המיה דקה מאד, מלטפת, קלילה וחדלת־גבול עלתה ממעמקי כל מפרצי־הים האלה, והמרחקים היו כה שלֵוים! והמעמקים היו כה רכים! בלימה כחולה וגדולה זו, קברת בני גָאוֹס, שמרה על תעלומת סודה, רק רוחות קלות כנשימות הפיצו את ריחות הרתמים הנמוכים, שפרחו שנית לאורה האחרון של שמש־הסתיו.

לשעות קבועות היה בא זיטו־של־ים, ובכל מקום התרחבו כתמים, כאלו המַנש התרוקן לאיטו; אחר־כך, גם כן לאטם, גאו המים, וכך המשיכו את תנועתם הלוך ושוב, בלא כל סמן של צער על המתים.

וגוֹד, לרגלי הצלב נשארה יושבת, בתוך הדממה הזאת ומביטה עד רְפוֹת היום, עד לבלי ראות מאומה.

IX    🔗

כלה ספטמבר. אוכל לא בא אל פיה, שֵנה לא באה לעיניה.

עכשיו ישבה מכווצה בביתה, ידיה בין ברכיה, ראשה מופשל ונשען בקיר שמאחריה. למה תקום, למה תשכב; כשכלו כחותיה היתה מתנפלת על מטתה מבלי להתפשט את שמלותיה, אחרת, היתה יושבת מאובנה, ושניה נוקשות מחמת חוסר־תנועה; לא פסקה הרגשתה שחשוק ברזל לוחץ את רקותיה; הרגישה שלחייה מתמתחות, פיה נחר וטעם של קדחת בו, ובשעות ידועות היו פורצות מגרונה למַדְחֵפות נאקות צרודות, שהלכו ונשנו ארוכות ארוכות, בשעה שראשה מכה בשחם הקיר.

או שקראה לו בשמו, בחבה רבה, בלחש, כאילו היה סמוך אצלה, והשמיעה באזניו דברי אהבה.

יש שחשבה על דברים אחרים זולתו, על דברים של מה־בכך משוללי כל ערך, יש, למשל, שהיתה מתחקה אחרי צל פסל החרסינה ההולך ומתמתח יותר ויותר על־פני עץ מטתה במדה שהיום נוטה לערוב. מיד אחר־כך היתה נזכרת שוב וביתר אימה ויאוש, ושוב התחילה צועקת ומכה ראשה בקיר…

ותעבורנה כל שעות הים, זו אחר זו, כל שעות הערב, כל שעות הלילה והבוקר. וכשספרה את הימים שעברו מאז שהיה צריך לבוא, היתה אימה גדולה תוקפת אותה; מאנה לדעת יותר את החדשים ואת היָמים.

על כל ספינה שנטרפה בים היו מקבלים ידיעות. הספנים שחזרו היו מספרים שראו מרחוק את האסון או שמצאו איזה שריד, איזה פגר איש, איזה סמן שהוא המעיד על מה שארע. אבל מ“ליאופולדינה” לא ראו כלום, לא ידעו כלום, מלחי “מָרִי זַ’ן” שראוה לאחרונה, בשני לאבגוסט, אחרי שלפי השערתם הרחיקה ללכת צפונה, לדיג שם, אבל מה שארע אחר־כך היה עטוף סוד.

ליחל, ליחל עולמות, בלי לדעת דבר! אימתי תגיע השעה שתחדל באמת ליחל? היא לא ידעה את זאת, אבל עכשיו כמעט השתוקקה לשעה זו שתמהר לבוא.

אה! אם מת, יחוסו נא עליה לפחות ויגידו לה זאת!…

אה! אילו יכלה לראות אותו. כמות שהוא ברגע זה, אותו או מה ששָׂרַד ממנו!… אילו ה“בתולה”, שכל כך הרבו להתפלל לפניה, או איזה כח אחר היה נוטה לה חסד ומראה לה, על־ידי מין רְאִיָה כפולה, את יַן שלה! כשהוא חי וחותר לשוב, או את גויתו המתגלגלה בים… כדי שתדע, לפחות, ברורות!!…

פעמים נדמה לה, כאילו היא רואה מפרש מבצבץ ועולה מקצה האופק: “ליאופולדינה” היא זו שמתקרבת, שאצה לבא! ואז היתה עושה את התנועה הראשונה בלא שקול־דעת וקמה לרוץ לראות את הים, ולהוָכח אם נכון הדבר…

והיתה נופלת תחתיה. אויה! היכן היא ברגע זה “ליאופולדינה” זו? בלי ספק שם, במרחקי איסלנד הנוראים, עזובה, מנופצה, אבודה…

ולבסוף תמיד אותו המראה, שדבק בה: שְׁיָר ספינה נבובה וריקה מתנדנד על פני ים דומם שצבעו אפור־ורוד, מתנדנד לאט, לאט, בלא רעש, בשלות לעג גדול, בתוך הדממה הגדולה של המים המתים.

X    🔗

השעה שתים בבוקר.

ביחוד בלילה הקשיבה רב קשב לכל פסיעה שהתקרבה; לכל המולה קלה ביותר, לכל צליל בלתי־שכיח היתה קמה, הלמות רטט ברקותיה. מפני היותן מתוחות כלפי כל המתרחש בעולם החיצוני נעשו רַגָשות עד לידי מכאוב.

השעה שתים בבוקר. אותו לילה, כמו בכל הלילות, ישבה בידים צרופות, בעינים פקוחות אל החשכה והקשיבה לרוח ההומה על פני השדמה את המיתה הנצחית.

פתאום – פסיעות אדם על־פני הדרך, פסיעות נחפזות. בשעה זו מי זה עובר שם? הזדקפה, נסערה עד עמקי נפשה, ולבה עמד מלדפוק…

עמדו לפני הדלת, עלו בכבשי האבן הקטנים…

הוא!… אה, שמחת־עולם, הוא! דפקו. האם יכול זה להיות מישהו זולתו!… קמה וגם נצבה ברגלים יחפות. היא, החלשה כל־כך זה ימים רבים, קפצה כמו חתולה גמישה ובזרועות פתוחות לחבק את ידיד־נפשה. אין ספק ש“ליאופולדינה” הגיעה הלילה ועגנה במפרץ־הים שממול פֹורס־אֵיוֶן, – והוא, הזדרז ובא, כל זה עבר במחשבתה במהירות הברק. והיא פצעה את ידיה בהסתערה לפתוח את המנעול הכבד…

אה!… ולאט לאט נסוגה לאחור, חדלת־כח ובראש שמוט על החזה. תם חלום – שגעונה היפה. הרי זה היה רק פַנְטֶק שכנם לבד…. במשך הזמן שעבר עד שהבינה שאין זה אלא הוא, ושאף שמץ דבר מבעלה לא עבר כאן באויר, הרגישה את עצמה שהיא משתקעת שנית, קמעא קמעא כביכול, אל תוך אותה התהום שממנה זה עתה יצאה, אל מעמקי אותו היאוש הנורא.

הוא הצטדק, פנטק המסכן; אשתו, כידוע, היתה חולה מסוכנה מאד, ועכשיו בנם הולך ונחנק בעריסתו מחמת איזו מחלת גרון ויבוא לבקש עזרתה, עד שילך לפימפול להביא רופא…

מה איכפת לה כל זה? מיום שנעשתה פראית מתוך יסורים, מה לה ולענויי זולתה. שמוטה על ספסל, נשארה יושבת לפניו בעינים קפואות, מבלי להשיב לו דבר, מבלי להקשיב לדבריו, אפילו מבלי לראותו. מה לה ולדברים שספר הלז?

ואז הבין הכל; הבין מפני מה הזדרזו כל־כך לפתוח לו את הדלת, נתגלגלו עליה רחמיו על הכאב שגרם לה.

גמגם דברי התנצלות:

– אמנם כן, לא היה צריך לבוא להטרידה… אותה…

– אותי! –התעוררה גוד ושאלה – ומפני מה לא אותי, פַנְטֶק?

החיים שבו אליה פתאום, מפני שלא רצתה להראות כמיואשה, בהחלט לא. ואז היו בלבה רחמים עליו. התלבשה והלכה אחריו, ומצאה די כח לטפל בתינוק.

כשחזרה בארבע שעות אל ביתה והתנפלה על מטתה, נרדמה קצת מפני שהיתה עיפה מאד.

אבל אותו רגע של שמחה שַׂגִיאָה נחרת במוחה והתמיד שם למרות הכל. מיד הקיצה, התרוממה במחצית גופה לזֵכר דבר־מה… איזה דבר נפל בנוגע ליַן שלה… פשפשה מהר בתוך ערבובית המחשבות שהתעוררו בה, בקשה למצוא את הדבר שקרה…

– אה, לא כלום! – לא, רק פנטק לבד

ושנית צנחה לתוך תהום אותו היאוש שלה. לא, באמת לא חל כל שנוי בצפיתה המטומטמת ללא־תוחלת.

ובכל זאת, מפני שהרגישה בו כה סמוך אצלה, היה לה הרגש כאלו דבר־מה נאצל ממנו ובא לרחף סביב. וביתר קשב הקשיבה לפסיעות בחוץ ולבה אמר לה שמישהו אולי יבוא לדבר לה על אדותיו.

ואמנם, הבוקר אור ואבי יַן נכנס. הסיר את מצנפתו הפשיל את שערותיו הלבנות והיפות, שהסתלסלו כשערות בנו וישב אצל מטת גוֹד.

לבו אף הוא היה מלא חרדת־יאוש, מפני שֶיַן שלו, יַן היפה שלו היה בכורו, מחמדו, תפארתו. אבל הוא לא התיאש לא, באמת, עדיין לא התיאש. התחיל להרגיע את גוֹד בדברים רכים: ראשית אלה שחזרו לאחרונה מאיסלנד, ספרו כולם שהיו שם ערפלים עבים מאד, שבודאי עכבו את הספינה; מלבד זאת עלתה מחשבה על דעתו, שהתעכבו באיי פֵירוֹאָה, איים רחוקים בדרך מאיסלנד, ושמכתבים מגיעים משם אחרי ימים רבים, מקרה כזה אֵרַע לו גופא, לפני כארבעים שנה, ואמו המנוחה כבר ערכה לו “הזכרת־נשמות”… בריאה כזו, כמו “ליאופולדינה”, כמעט חדשה, וספנים חסונים כאלה…

מוֹאַן הזקנה התהלכה מסביבם ונענעה בראשה; יאוש נכדתה כמעט החזיר לה כחותיה וצלילות־מחשבתה; עסקה במשק הבית, וכפעם בפעם נתנה עיניה בתמונת סילבסטר הקטנה והמוכתמה שהיתה תלויה על הקיר עם עוגני־הספנים ועם זֵר האבל מפנינים שחורות; לא, מיום שהספנות גזלה ממנה את נכדה, אבדה לה האמונה בתשובת הספנים. לא התפללה יותר “לבתולה” אלא מפחד, רק משפתיה הזקנות והעלוגות ולחוץ, ושנאה שמורה בלב.

אבל גוֹד הקשיבה בצמאון אל דברי הנחומים. עיניה הגדולות והמוקפות עגולים הביטו בחבה אל הישיש הזה הדומה מאד לאהובה; די לה בזה שהוא יושב כאן, סמוך אצלה, והרי היא מרגישה שהוא סוכך עליה מפני המות, לבה יותר סמוך בטוח, וכאלו התקרבה יותר אל יַן שלה. דמעותיה ירדו דוממות ושלֵות יותר, ובלבה חזרה על תפילותיה הלוהטות אל “הבתולה כוכב הים”…

איזה עכוב שם, בשליים ההם, אולי לשם איזה תקון; הרי זהו בגדר האפשרותי, קמה החליקה שערותיה, סדרה איך שהוא את תלבשתה, מפני שהיה יכול עוד לשוב, אין ספק, שעדיין לא אבדה התקוה, כי על כן לא נואש הוא, אביו. ובמשך ימים אחדים התחילה שוב מחכה.

היה זה סתיו, שלפי־הסתיו, עם הלילות המקדימים ומלאי הקדרות, כשהסוכה הישנה מתמלאה שְחוֹר, והשְחוֹר גם בסביב סביב בכל ארץ ברֵיטַן העתיקה.

ואפילו אור הימים לא היה אלא כאור בין־השמשות; עננים כבדים שהיו עוברים לאִטם היו פתאום מחשיכים בעצם היום. הרוח היתה בלי־הפסק והרי זה דמה לקול רחוק של עוגבי היכל גדולים המנגנים מנגינות מפילות אימה או מלאות יאוש; פעמים היה זה מתקרב סמוך אצל הדלת ומתחיל שואג כחיות טרף.

והיא נעשתה חִורת, חִורת, יותר ויותר השתוחחה כאלו נגעה בה כבר כנף הזקנה הקרחת. לעתים קרובות היתה לוקחת את חפצי יַן שלה, בגדי חתונתו היפים, פורשת אותם ומקפלתם שוב, כמטורפה לדבר אחד, – ביחוד אהבה לנגוע באחד מחולצות הצמר הכחולות שלו שהשתמרה בה גזרת גופו; כשהיו מטילים אותה על השלחן, היתה מסמנת, כמו מתוך הרגל, את בליטות כתפיו וחזהו; לבסוף הניחתה לבדה בארון, מבלי לנגוע בה יותר, למען ישתמרו בה יותר עקבות גופו.

מדי ערב בערב עלו אדים קרים מן האדמה; ואז נשקפה מחלונה אל הכר הנוגה, ששם עלו אילך ואילך תמרות עשן מהסוכות; ושם חזרו האנשים כצפרים הנודדים שהקור השיבם אל קנם. ולפני כמה וכמה מהלהבות הבוערות שם היתה נעימה הישיבה, מפני שבכל ארץ זו של האיסלנדים היתה האהבה מתחדשת עם בוא החורף…

וצמודה אל המחשבה על אותם האיים, ששם התעכב, נאחזה באיזו תקוה, התחילה שוב מצפה..

* * *

XI    🔗

הוא לא שב לעולם.

בליל אבגוסט אחד, מול פני איסלנד הקודרים, בלב ים סוער ורועש הוחג חג חתונתו עם הים.

עם התהום שהיתה לו לפנים מינקת, זו שנדנדה אותו בקטנותו, שגִדלתו עד כי היה בחור רחב־כתפים ורב־אֱיָל – ואחר כך לקחתהו, בעצם גברותו הנהדרה, לקחתהו לה לבדה. חתונתו הפלאית היתה לוטה בתעלומה עמוקה. כל הזמן התנופפו למעלה מפרשים חשכים, וילאות נעים ומפרפרים היו מתוחים כדי להסתיר את החגיגה; והכלה נתנה קולה ברעם וברעש כדי להשתיק את הצעקות. – הוא זכר את גוֹד, אשת־בשרו, נלחם מלחמת ענקים בכַלת־קברו. עד הרגע שבו נכנע, בזרועות פתוחות לקבלה, בצעקה גדולה ועמוקה, כצעקת שור־פר גוסס, כשפיו כבר מלא מים; זרועותיו פתוחות וקפואות לנצח.

ולחתונה זו השתתפו כולם, כל אלה שהוזמנו פעם על־ידו. כולם, מלבד סילבסטר, שהלך לבדו לישון בפרדסי־קסם, – הרחק מאד, מעבר ההוא לאדמה…