לוגו
הכנות לפגישה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


מתוך קובץ ‘ענף’, הוצאת שוקן, 1964


 

א    🔗

הבחור הצעיר נראה עייף. אמנם, עיניו בוערות מהתרגשות. הוא עומד ומוחה את מצחו. אפרוריות העננים אינה מעלימה את השחור הנמוג במרחבי האין־קץ, והשמים חוזרים ומציצים מתוכה. על עמודי הטלפון נקבצות להקות היונים. לפתע הן פורחות אל צריחי הכנסיה המלוּפפים בתיל דוקרני. הרחוב מתמשך לאורכה של גינה קטנה דלת־עצים, שבתוכה חבויות – מבויישות משהו – מגלשות אפורות, שתי נדנדות, וערימת חצץ מכוסה בפחיות ריקות. הוא מסתיים בבית קולנוע חתום, שחזיתו – חלונות־שׂבכה, שסומאו בלוחיות עץ. אפיריון דהה ומדולדל מחפה על שער מוזהב, שפיתוחיו מכוערים ובקצותיו – שלט כסף ועליו כתובת לטינית, המודה למישהו, ששמו מחוק, בשם אנשים ששמותיהם נמחו – על שתרם מכספו לבניינו של בית זה. מעל לאפיריון, על כל משטח חזית הבית, דחוקים וצפופים פלקטים ישנים ושסועי רוח. חתול חברבר מדלג מתוך פח־האשפה הגדול, שהוצב ליד פתח בית הקולנוע, ונועץ את צפרניו בזנב הפלקטים, שניתק ממקומו והתחיל להתנדנד ברוח כמו מפרש. קרעי פלקטים עתיקים, צהובים – חדשים לא הודבקו כאן זה מכבר – בית הקולנוע יבש וחרירי. תמונה דהויה ומחוספסת של חלקי ציור משונים: טור צבעוני וחיוורין לסירוגין של פסים, שאין ביניהם קשרים. דמות אשה גוחנת, עוטה לבוש ערב ארוך־שובל, הנשרך על פני שטיח. מבין קפלי שמלתה, מתוך יער עבות, פולחת כתובת – “האביב בא”. וולטר פיג’ון, פר נוגח קרון רכבת, שאליו חבור איש היורה כדורים באויר וראשו עשוי עצים עטורי רעמה. באויר, לאורך טור הכדורים, כתוב – ”ד“ר קלגר…” (כלב רץ, אשה צוחקת בעין אחת) “האם ישא את… לאשה?” פלקט מציץ נוגה: “ספיק־איזי”. מתוך באַר מוסתר היטב, מאחורי תמונת כלב קטוע ראש, נראה גבר, היוצא לתוך הבוקר הסגרירי, והוא דלוק ברוח הקרירה. רכבת טסה לעברו.

הרחוב של הבחור מוצף מים. גשם ספטמבר מכה ללא רחמים. הצעיר מוחה זיעת לאוּת. פניו ועיניו מכוסים גשם. פיו בולע טיפות. הוא שולח מבטו למעלה ועיניו ממצמצות מתוך המים הקולחים. שעת בין הערבים בין הטיפות. השמים מתאדמים פתאום מאחורי עננים הנוסעים במהירות מטורפת. הבחור רואה את המגדלים והבתים הגבוהים ומציין לעצמו כעדות סתמית, שהם בורחים מתוך שריפה, או לתוך שריפה. ‘מי הגשם נשרפים מחום,’ הוא אומר לעצמו בקול רם, הנבלע בשאון השמים המצטברים בשלוליות; המזוודה עומדת לידו מרופטת, עשויה מקרטון חום ומעוטרת באביזרים בעלי סבר משמים. על דפנותיה דבוקות בערבוביה תוויות שונות: “סעו עם קונרד” “T.W.A.”. דיילת מחייכת מעל סולם מדרגות של מטוס. “נגבה, שוהם”. על מכסה המזוודה כתוב: “אני הוא הזוהר, אני הוא ההוד, אני החתום מטה, ישראל־קרמר הנוד.” ופתקה קטנטונת דבוקה אל צדה של המזוודה, ליד מאחז שן, שאין לו הסבר מתקבל על הדעת במזוודה המרופטת, עצובת־שנים זו: “אלכסנדר שלי, זכור מה שאמרתי (לך), אל תשתה מים אחרי שאתה אוכל ענבים ופירות ותצחצח את השינים כל בוקר ואם יש עוצר תיכנס לבית הכי קרוב ואל תעשן במקלטים.”

הבחור חובש לראשו כובע רועים ספרדי רחב, נמוך מאד ושוליו מהוהים. הוא מרים את פניו הרטובות לעבר שורת הבתים האפורה והארוכה. החזיתות שונות זו מזו לא יתכן, כמעט, שיהיו בתי אדם מאחורי החזיתות הללו, אמר בלבו. מאחורי סבר הפנים הזה נחבא אפס: עצי קרטון, עננים מצויירים בידי ילד מוג־לב.

הירח מציץ מבין ענני הגשם הטסים כאילו הדביקו אותו במקרה ובמקום הלא־נכון. אחד הבתים מעוטר במדרגות ברזל ירוקות; והשני – כבוי חלונות, קומתו גבוהה מאד וגגו עשוי כמו כובע של ליצן. בית שלישי נראה כיפח יותר משהינו, בגלל ראשו המצריח, המעוטר חלונות זעירים. אך גם הלז קומתו מתגמדת ליד שכניו החדשים, הנדבקים אליו בתאוה. הם ישרים יותר, גגם שטוח, חלונותיהם אחידים וחסרי שובבות. שורת הבתים נראית מתוך המטר המהביל ככתמי אור, שקוויהם החיצוניים אינם ברורים, ודוקא פרטיהם מודגשים.

הבחור גילה את הבית המיועד והוא ממהר לקראתו מבלי שים לב להמולה שמסביבו. אין כל קשר בין נוף הזיותיו השומם לבין היופי האפור, העצור והבלתי מתרגש שמסביבו. אנשים בתוך הגשם. אשה מאבדת כובע, גוחנת בעדינות דחלילית, מרימה אותו, מנגבת את נתזי הרפש וחובשת אותו. ילד עומד ומוצץ סודה אדמדמה בקש צהוב, ואבא עומד מתחת לסוכך הדולף ומביט בו בעינים כלות. ענף נתלש מעץ ונסחף ברוח.

עיני הבחור צמודות לחזית הבית. על הקומה השלישית, כאילו חמדה לה לצון, יושבת, כמו כובע, מרפסת קטנה. עציץ קקטוס מנמנם עליה, צהוב ונבול. הבחור עומד ברחוב מוכה הגשם והאבק, ועיניו דלויות אל הקקטוס הצהוב. אף מעברו השני של הרחוב אפשר לחוש בצמאונו. הגשם היורד אובד מרוסס בתוך החום ואינו חודר לתוך המרפסת, החפופה במין גגון אוילי עשוי בד ורוד. האכזריות גדולה מנשוא.

אימת החום עמדה ברחוב כאסון בל ישוער. הבתים ואבני המרצפת נאנקו בחום הרטוב שירד על העיר כמו גשם של אבנים. העיר היתה זרה וריקה, אך לבחור לא היה איכפת. היו לו הזכרונות שלו, והמלחמה שבזכרונות היתה הדבק שבחייו, רצופי האין־פשר. הוא חש בזרות שמסביב, אך גם דבר זה לא הפר את שלוותו. בזרות הפרושה על פני האנשים הנחפזים בגשם, הנחבאים בתאוה מתחת לעתונים ולכובעי הקש, נגלה יופי כמוס השלוב בכמיהת לבו. האנשים ביימו לו – כבמחזה – את פשר הרגע המיוחד הזה. הם היו הגשרים המנופצים. הם היו בודדים כמותו, משום שלא יכול לדעת כיצד היו קשורים זה לזה, או לבתים הסוגרים עליהם מכל עבר, או למקומות מהם באו, ואליהם מיהרו כל־כך, או לזכרונות שלא היתה לו עליהם כל ידיעה. הם לא נעצרו על ידו, לא התוודעו אליו, ולא הסירו לכבודו את כובעיהם, לא מחמת הגשם ואף לא משום אי־היכרות, אלא משום הזרות. הוא היה חדש, הרואה אותם בפעם הראשונה כאלומת אור אחת ומלוכדת – רצים, קשורים בטבורם ללא־כלום, מאוחדים אתו בכל אימת הזרות. עם זאת ידע היטב, שאחדים מהם, בלי כל חשיבות מי הם, יכולים, כבר עתה, לרשום את מספר הטלפון העתיד שלו בפנקסיהם.

הבחור מוציא מפתח מכיסו, מרים את המזוודה ורץ לעבר הבית. הוא מביט במפתח בעירנות גדולה. זאת תהיה המערה שלי, שלי. הוא נכנס לבית ונראה ממפלש המדרגות, כדמות מלודרמטית במחזה של חובבים. המדרגות מטפסות ומשתחלות הרחק למעלה, ישר לתוך תקרת הבית, הניבטת אליו בקימורה השחור, המפוייח. חדר המדרגות חשוך. אור חיוור אחד נופל לתוכו מהפתח האחורי של חנות שס"ים. מבעד לפתח נראה אדם צעיר, זלדקן, היושב ולוקק בלשונו המושטת כלשון כלב, את הניירות הקטנים, אשר הוא מגיש לפיו בידו הלבנה וארוכת האצבעות. כובעו שמוט על עיניו, ואצבעו הקטנה, הלבנה והעדינה בפינוקה הרך, עטורה טבעת מבריקה.

בכל קומה שמונה דלתות כולן נעולות. הן מחוברות למסגרותיהן במסמרים ובווים, ורק אחדות מהן עשויות להיפתח. נדמה כאילו פעם שימש הבית בית ועד לפילגשים. החדרים קטנים ולכל אחד מהם כניסה נפרדת. הדלתות נסתמו בקרשים ואף נצבעו בחלקן, אלא שהצבע דהה, ואיש לא שינה את הכתובות ולא הסיר את תוויות השמות שעליהן. מלמטה נשמע קולו של עוגב חשמלי, המרעיד את כל הבית בנגינתו המונוטונית: איף יוּ ניוּ סוּזי, אֶז אַיי נאוֹ סוּזי אוֹ אוֹ… המסדרונות רעדו, ואשה חמורת־מבט, ששערה אחוז בסיכות ראש רבות ובגלגלים מבריקים, פתחה דלת בקומה השלישית, הציצה בבחור הצעיר, הנושא את מזוודתו, ואמרה: “אם עולים, לא יורדים כל־כך מהר.” אחר־כך טרקה את הדלת וצעקה: “הפסק לרגע.” וקל העוגב נקטע ומישהו אמר: “תני את הפחית.” קול נשמע: “הבירה הזו שווה לתחת.” אחר־כך צחקה האשה בקול רם: “אמרתי לו שלא יורדים כל־כך מהר, והוא עלה ועלה כמו קפיץ.” האיש אמר: “גם כן בירה.” ושוב נשמע העוגב.

מדרגות העץ הישנות חרקו והיו מלוכלכות וצוחנות. הבחור היה נרגש משיוכל להודות בקשי־העליה. הוא עלה כמו למקדש. החדר למעלה יהיה רק שלי, פרטי כזה, כמו הזכרונות, או חלום מיוחד, שלא מספרים עליו, או כובע שאין לאחר. המדרגות העפילו והעפילו. הקומות התבלבלו לתוך תופת.

הבחור נראה כנקודה מאוסה בחלל, קטנטנה ולא חשובה. נעליו משמיעות קול איוושה מונוטוני, הנבלע בהמיית העוגב החשמלי, שהחליף עתה את ניגונו הקודם בשיר־לכת סקוטי. חדר המדרגות ריק מאד. האם הערמתי על הגורל? הולדתי אח ואחות. ייוולדו להם ילדים. הם יחיו. יולידו עוד ילדים, ואני אחיה לעולם. הגורל בוכה לו במעלה הוואדיות, שניסו לקבור אותי חי, הרימון לא התפוצץ. במקום זה מריחים אחרים את הפרחים מלמטה. אין צדק בשום־דבר. אבל גם אין אי־צדק מוחלט. חצי־נחמה. תלוי לשם מה מכוונים את הרובים, ולשם מה לא. ומאיזה צד. הצדדים דוחקים אותי. המדרגות נגמרות. אני נחנק. הארמון שלי ייוולד בעוד רגע. הי־הוֹ!


 

ב    🔗

הוא הגיע למעלה כשהמפתח דבוק לידו כריח. הוא חופז על פני הדלתות שבמסדרון. על הקיר כתוב באותיות חיוורות: “אל תאמין שזו הקומה השביעית; זו הקומה השמינית. דפקו אתכם!!” אין חתימה. רק מישהו ירק דם. על דלת אחת מצא פתקה תלויה ברפיון, שמו היה כתוב עליה בעפרון. הוא מצא שתי שגיאות בכתיב, אך לא היה איכפת.

ניסה לפתוח, אך הדלת לא נתפתתה. ניסה בשנית ובשלישית. בתחילה לא נעלב כלל, כשם שלא נעלב מחוסר היחס שבפתקת שמו, שהודבקה לדלת בחפזון ובחוסר כל ענין. אך הדלת מיאנה להיפתח. המזוודה עומדת לידו ככלב, המחכה לאדוניו במתינות ובנאמנות ללא־גבול. הנאמנות הרגיזה אותו. עתה נדמה לו, שנעשה כאן משהו מפורש המכוּון נגדו. שלוות המזוודה רק הכפילה את ההכרה הברורה, שהוא מרומה.

הוא רצה לפרוץ בבכי. הרים את המפתח, ששלף מתוך חור־המנעול בחמת רצח, והטיח אותו לעבר המדרגות. בינתיים דמם העוגב, והמפתח השמיע קולות רעש מפצפצים כמו זיקי אור, אילו היה להם קול. הדים ענו מכל העברים, כמו גחלים לוחשות. הוא ראה את פניו ניבטים מתוך מדורות, ושנא את המראות הסדוקות הללו. הוא עומד מול חדרו האטום ונוגח בכל אימת כוחו את הדלת. הוא חש, וכך גם כינה זאת בלבו, כמי שאונס את אשתו, אך לאמיתו של דבר, עף לתוך הדירה כאילו היה ניצל. הדירה פתחה לפניו אפשרויות הבעה בלתי משוערות. הוא הביט סביבו כמי שסוקר אשה, אשר זה עתה הובאה לפניו על ידי שדכן. ‘את מסתירה מפני את המומים,’ רצה לומר דרך לצון, אלא שגם שמץ זה של הומור, לא התאים לרגע המיוחד הזה. החלון הגדול, הפונה אל הרחוב, היה מכוסה בווילון שחור, עשוי מבד שק צבוע. ומה שנראה לו כמהתלה היו נקודות אדומות קטנטנות, שמישהו צייר על השחור הבלתי־סביר כל־כך, כאומר ללעוג למציאות. הנקודות האדומות שבו את לבו במתיקותן הקודרת על השחור האטום והקר. מול החלון ניצב פסנתר ישן, שעל מכסהו גובבו ערימות עתונים ישנים, שהגיעו כמעט לתקרה. על הקיר משמאל נתלה זוג נעלי בלט דהויות, ולידן, על מסמר כפוף, גיטרה, שנותרו בה רק שלושה מיתרים, ואף הם היו תלויים עליה רפופים ומקושתים. על הרצפה השתלכו בערבוביה שרפרפים, כיסא־חבלים, אשר הכר המונח עליו היה פרום ומשתפך לשני צדדיו. כיסאות נבדלים בצורתם ובגילם עמדו מיותמים בחדר, ועמם שולחן קטנטן, חיקוי לא מוצלח ביותר לשולחנות הסנדלרים של ניו־אינגלנד. על אדני החלונות עמדו פחיות בירה ריקות וחלודות, ששיוו לחדר קדרוּת עצורה. ליד אחת הפחיות עמד אגרטל ריק ממים ובו תקועים כמה פרחים חררים. הבחור נגע בהם והתפוררו לאבק. החדר השני הכיל מיטה ענקית נמוכה ונינוחית, עטויה ציפיות רקומות, קרועות במקצת, שמיכות בגדלים שונים וכרים, שגובבו זה על גבי זה במין תנוחה אולימפית. על מגדלי הכרים רבצה בובה גדולה לבושה היטב. רגלה האחת היתה מקופלת, ומישהו בלע לתיאבון את עינה השמאלית.

החדר השלישי היה קטן עד מאד והכיל כמה ארונות נמוכים אכולי צבע, שנעשו בשעתו, כנראה, בידי נגר אמן. ניתן להבחין בהם בפיתוחים שונים שאולי עיטרו ריהוט עדין ומהודר של סלון אקזוטי בדירת אשה צעירה בסוף המאה שעברה. רהיטים אלה לא נוצרו, משום מה – וקשה לדעת בדיוק מדוע – לאחסנת חפצים מודרניים, כגון: בגדים, מחברות, או גם ספרים, מתוכם מציץ כמגיפה מצב רוח המזכיר בריחו, בצורתו ובחוסר הוודאות שבו, ארון חורף חתום, הנפתח לכבוד הילד הקטן; אמא על סולם: אבא מחכה בקוצר רוח – בסוף הקיץ – להוציא מתוכו את בגדי החורף הנשכחים, הנפלאים, האהובים, הנגלים פתאום מלאי נפטלין.

הבחור עומד במרוצתו הנלהבת ומחייך בסיפוק. החדר האחרון נראה כקטר רכבת, שקרונותיו הם החדרים האחרים, המחוברים זה לזה בחוליות דלתותיהם. בפינותיו ניצבים תנור גז מקולף צבע, מקרר מדגם ישן (בעל ראש כדור) ושולחן גדול, שאיננו אלא כיסוי עץ, החופה על אמבטיה. על גבי תנור פחמים אפור המחובר לארובה חלודה, והוא ממלא את כל מרכזו של החדר, מתנמנם קומקום חלוד. על הקירות תלויות כמה תמונות נוף שחורות, מאובקות. באחת מהן רעו עזים ליד מפל מים ירוקים. בין שתי תמונות, מול הכיור, היתה כתובת על הקיר. “הסיסמא: המוות עוזר לאויב.” ולמטה בשורה שניה, שאותיותיה קטנות יותר: “אני כתבתי את הסיסמא הזאת, ג’ורג'. אני מקריב את בתולי למולך.” הבחור צחק: ‘המולך הלך לעתודות, אני אפתח קברט חדש על יד רמת־גן. נשתה יין, נשיר שירים מטורפים. המולך לועס אותנו לתיאבון. כל הכבוד, ג’ורג’ האומלל!

ישנים, טיפס על כיסא, עד שהגיע לגובה ערימת העתונים שעל הפסנתר והסיר כמה מהם, שמצאם חבויים בין שתי חבילות גדולות וקשורות בחוטי ברזל. משירד, ישב על אחד הכיסאות הנוחים, הדליק מנורה שעמדה מעליו ודמתה לעמוד של פנסי גז בערים עתיקות, והחל לקרוא.

העתונים היו גליונות של ה’טריביוּן' מהמאה שעברה. היתה שם ידיעה על נסיעה באניה המהירה ביותר בעולם: “מנמל ניו־יורק ועד סאן־פראנציסקו רק במאה ושמונים ושלושה ימים.” היו מאמרים של הכתב קראל מארכס מלונדון על מצבם של האורגים במטוויות ליברפול. הבחור נראה קטן ועייף בתוך הכורסה שאינה שייכת לו ואף לא לאיש מן האנשים שהכיר אי־פעם. סיפורים לאלפים, אך של מי? סרטי־קולנוע בצבעים סוערים, אך מיהי הנערה המסתורית, מי היא המשפחה, שאינה יודעת עליו דבר?

האמבטיה כסויית העץ קיבלה את גופו הערום לתוכה ואחזה בו. בעוד הוא מנגב מעליו את המים מהבילים, שהסיק בתנור, צנח ונרדם בתוכה. זרועותיו היו מחבקות את גופו בחיבה רבה.


 

ג    🔗

בבוקר תמה על עצמו שהוא בתוך האמבטיה; יותר מכך השתומם על סביבתו החדשה. השמש נחבאה מאחורי צעיף מעובה של אדים, שלא היו, אמנם, עננים של ממש, אך דיכאו בכוח בלתי־נראה־לעין־רגילה את יופיו של ארי־השמש עד ללא־שיור. הבחור הסיט את הווילון והביט החוצה. מולו, גבוה הרבה מביתו ואף מבית הקולנוע החתום והבתים שבסביבתו, במרוחק, אך לא בשיעור ניכר, התנשא הגשר הגדול. הכביש המוליך אליו לא נראה, משום שהיה מוסתר על ידי בית הקולנוע, והמכוניות נראו גחות מנקודה סמויה ישר אל לוע הגשר, שהיה מסובך בשתי וערב של ברזילים שחורים. אחר־כך נראה הגשר חסר החיפוי – גולש לעברו של הנהר. מחדרו נראה לו הנהר רחב מאד, אף שבאמצעו היה תקוע אי קטן, שחתך אותו לשני חלקים שווים; עליו רכבו כארובות־משחק כמה בתים, ואחד מהם נגע בקצהו בתחתיתו של הגשר. היה זה בית בן עשר קומות או יותר, ואף על פי כן נראה לו עתה קטנטן וחסר ממשות, דומה לציור ילדים. מעבר לנהר, מעל לאוניות־משא קודרות סבר בבוקר האפור והחשוך, נצנץ שלט אדום, זוהר באותיותיו הבהירות: “שתו פפסי־קולה!” פלקט ישן ודהוי, שהודבק על חזית בית הקולנוע, אך נראה – למרות המרחק העצום – כאילו הוא תלוי ממש מתחת לשלט־הענק, הכריז לעומתו בקול ענות חלושה של אותיות בסגנון שנות העשרים: “שתו קוקה־קולה!” שני השלטים זהרו זה אל זה, בהיר מול חיוור, ונדמה לו, שעשרות שנות מלחמת מסחר נואשת חוזרות על עצמן למענו, ורק לכבודו מתחת לחלון האפור. “יחי הפועל!” אמר, ושב והסיט את הווילון.

מבעד לחלון השני נראו ילדים לבושים בגוונים שונים, ממהרים לבית־הספר ומחברתם בידיהם. מול הבית, בתוך חלון בית־הכנסת הקטן של הרב אושפיזיץ, נראה מוכר הש"סים כשהוא עומד בהוי־מבט, מניח תפילין וממלמל בפה סגור כמעט. משהו במגעו עם התפילין נראה לבחור כתחנת־רכבת, ששותים בה מים, ואחר־כך אין זוכרים את שמה. הוא רצה לצעוק אליו, סתם ככה: אל מי אתה מתפלל? חשב: האם אצעק? הנה אני צועק! לא. אינני צועק. לו צעקתי, לא היית יודע לענות.

אחר שהתלבש ערך את חפציו המוטעים, הכבדים אך חסרי ערך, בארונות הקטנים. הניח חולצות ליד ספרים חסרי כריכות, גרבים בין רומנים היסטוריים, וגילה להפתעתו, שני מילונים עבריים ישנים וספר דקדוק נורווגי. ליד ספר הדקדוק מצא חוברת צרפתית, שעליה היה כתוב: “קוי האופי של מנגן הגיטרה.” על הדפים נראו כתמים רבים ככתמי דמעות. לפתע אמר בקול רם: “היינו צריכים כולנו להיות פה יחד, לעשות כינוס, כל הדיירים האלה…”

כעבור שעה קלה ישב בבית־קפה קטן, בפינה, ליד דוכן העתונים, נטל לעצמו עתון, השעין אותו בין צנצנת הסוכר והממלחה ולא עיין בו. מולו, בחלון בית־הכנסת, עדיין היה מוכר השסי“ם עומד. עכשיו עלתה בו תרעומת כפולה ומכופלת על הצעיר הזלדקן, הממלמל בשפתיו. התיבה המרובעת שעל ראשו נראתה מכאן, מחלון בית־הקפה, כמכשיר איתות לאלוהים, אסור לאותת למי שמאמינים בו כל־כך, ורצה לצעוק אליו: ואת לונדון אתה שומע? אך ידע שיש בדבר משהו משנאת עצמו, ואוי לו אם יתחיל עתה, כאן, בקצה הראשון של הגשר החדש, לשנוא את עצמו, אם יניח לרגשות אלה של תרעומת לשלוט בו. הוא עמד בראש משאית־ענק, שצמיגיה נשארו מוטלים כגללים על הכביש העולה לירושלים בתא היתה רבוצה גוויה, שכדור חלף את פניה והשחית אותם כליל. הוא ישב על שק קמח ענק ולא זכר את שמו של המת השוכב לידו. הוציא מכיסו של המת רומן זעיר מקומט ומצא על כריכתו ציור של אשה עירומה משורטט בעט, שהיו משתמשים בו בבתי־הספר, ובדיו הכחולה, שארבעים ספוגים לא היו מייבשים אותה. לאשה היו שדיים גדולים, ולבין רגליה השתרבב חץ, וכתוב היה: הוי, למה למה!” הוא הביט בפניו המרוסקים של האיש הצעיר, ששתי נמלים היו מהלכות עליהם הלוך ושוב, ואשר זרועו האחת נשענה על שלושה תפוחי זהב רקובים. והחזיר את הרומן הזעיר לכיסו. בסריס ירו כדורים זוהרים. מוכר השסי“ם מקפל את תפיליו. העתון נטבל בקפה. דם החל לזוב משפתי האיש המת. דוקא עכשיו, אחרי שמת, החלה הזיבה. הכדורים זמזמו מסביב, לא היה לו חשק לירות לעבר הכפר. הוא כיון את רובהו לעבר ארנבת נבוכה בשדה וירה בה, ולא פגע. מאחוריו, בתוך המשורין, ישבו רפי ונחשון וירו גם הם לעבר הארנבת. הגיעו לירושלים ומתוך בתי־הכנסת והישיבות יצאו חבושי הכובעים הנוראים, ואחדים חבושי תפיליהם, והחלו לרגום אותם באבנים. שאבעס! שאבעס! – צעקו. שב ונטל את הרומן הזעיר מכיסו של המת והטיח אותו בפני אחד מהם, צעיר אדום עטור זקן ומשולהב. נאצים, צעקו מעל שקי הקמח, הבאנו אוכל לעיר הנצורה, ואתם עומדים על הגגות ומאותתים לערבים; לא נורא, אמר מישהו, הם אחינו. אחר־כך הכו אותם, והם בכו כמו תינוקות. היום שאבעס, בכה זקן אחד, ולא הבין מה קרה. הבאנו אוכל, צעקו מעל שקי הקמח. מוכר השסי”ם הזלדקן הסתלק. הבחור הזמין ביצים והאֶם, קפה ולחמניה וכוס סודה. רגש נקמה עלוב וכמעט לא מוחשי עלה בו כנחשול של מים עכורים: כאילו היית יורק לתוך באר שהבטת בה. כמו לגרש נמלים מפניו המחוצים של איש מת, שאף שם אין לו.

הבחור סיים את ארוחתו, קם ושילם. הוא מהלך ברחוב ונעצר ליד חנות ספרים עבריים. על המשקוף כתוב בעברית: ספרים – ביכער. החנות קטנה, ארוכה, צרה ועמוסה כרכבת בהמות. האצטבאות גדושות ומלאות. ספרים בלויים וישנים, כריכות מהוהות וקרועות. בחוץ, לפני הכניסה, על שולחן קטן, כמה ספרים: ביניהם, כדחליל, מזדקר שלט אדום, מגומגם, באנגלית: מציאות בהזדמנות, כל ספר דולר אחד. שלושה – בשנים וחצי. מסעותיו של ד“ר יפה בארץ ישראל 1856, וארשה, כולל קורות מסעי השר מונטיפיורי והדברים אשר דיבר עם נדיבי־עם והקונסולים. “ספר זכרון לסופרי ישראל החיים אתנו היום.” בדף הראשון, התאריך: שנת תרמ”ט לפ“ק, 1888, נאסף במערכת “האסיף”. ו”שבועת אמונים" של עגנון בכריכת נייר אדומה, אשר התפוררה בידיו של הבחור. הבחור מעיין בספר הזכרון; מאה וחמישים סופרים, רק אחד מהם עדיין חי וקיים בזכרונות. מאה וחמישים שכחות, עם תולדות חייהן, עם אלפי הספרים שכתבו. מסירות לשד, אמר, לשֵדים ולרוחות. רוחות הסופרים התעופפו מעליו והוא צד אותן בעינים כלות של מי שיכול, לו רצה, להיות גם הוא סופר נשכח ומת. בין הספרים, כמו בבואה לכריכותיהם הבלות, יושב מוכר הספנים. פניו – אינן צעירות ועם זאת אינן זקנות כל עיקר. חורף וקיץ אוחזים בהן ידים; מין שביתת נשק של הזמן. זיפי זקן, אך לא זקן, כובע גדול, אפור ומקומט כשל משוררים בשנות העשרים. פנים אמיצות של מי שהיה מורד בצעירותו. המרדות בוכה כנהי ציפור מתוך עינים עירניות יפות להפליא, אך מעלות אזוב. שחורות הן ומציצות בחיוניות של קוטף פרחים בבית־קברות; עינים פיקחות, עצובות, ללא מלים, ללא פשר. הדמות כולה כיפחת, שפופה על ספר גדול. בפינת החדר שולחן קטן ועליו פתיליה, קופסת פח ישנה המכילה, כנראה, עלי תה. סוכר בצנצנת, כפית, סכין, לחם, בצל, שום. הבחור נכנס פנימה. מוכר הספרים מרים אליו את פניו, פנים בוהקים, חיוורים באור הנורה העירומה, התלויה מעליו בחוט ארוך מאובק ועטור פגרי זבובים. הוא משהה את מבטו ואינו מדבר; המבט חולף את האויר כצלקת: אינו חוזר, אינו נרפה. הדיו מתנפצים אל כריכות הספרים הדהויות.

לבסוף, כעכוע גרון, קימה עצלנית ואחוזת שרעפים ואחריה קול דיבור: “אדוני מעוניין בספר עברי?” המוכר נראה תוהה. הוא מדבר אנגלית פצועה, משובשת בהיגויה, ילדותית, אך נכונה מאד. הבחור מחייך, מוכר הספרים משהה את מבטיו, נלכד באיזו הבנה מסתורית, נעגן בה כספינה בנמל חשוך, מהסס: “בעברית, אדוני, כן?”

“שלום!” אומר הבחור ומחייך לא כממתיק סוד, אלא כמי שמצא את נמל הפלגתו. שלום, מולדת ארורה!

“הו,” אמר מוכר הספרים, “מדבר עברית, בוודאי מישראל?”

“אני סתם מסתכל,” אומר הבחור. הוא שולח מבט מתגנב אל מוכר הספרים. משום מה אינו בטוח, שאמנם נפתע לראותו. פוקדת אותו הרגשה, של אדם המצפה לבוא חברו וקופץ כנפתע כשזה מצלצל בפעמון. הבחור מבחין בשני מישורי האירוע בעת ובעונה אחת. מוכר הספרים, שהיה כאילו מצפה לו, מקבל את פניו – כאילו לא ידע גם שהוא מדבר עברית; ממש באותה שעה נשואות עיניו בערגה מסויימת, שאינה פיסית, אל קופסת שמן־זית תוצרת חיפה. אין בה, בערגה זו, מיצר החמרנות כהוא זה, עם זאת היא חמדנית מאד. הקופסה המוכרה הזאת, הצהובה־ירוקה, מקפצת מול עיניו.

“יש לי כמה ספרים יפים מאד,” אומר המוכר. הוא משעל את המלים ובולען בהתפוצצויות הקטנות והקלילות של קולו המרוסק. “ספרים טובים, לא ביוקר. מעוניין בספר עברי, אדוני?” הוא אומר זאת באהבה, אהבה תלויה ולא תלויה בדבר בעת ובעונה אחת. “חם בארץ, לא?”

“חם, בטח שחם, אבל לא מחניק,” משיב הבחור, וקולו נשמע לו כאילו היה מופק מתקליט. “השמש רוכבת על מזג האויר כמו מלך,” הוא אומר בהתלהבות. “הנמלים מקללות את האדמה החרוכה, ההרים יפים כבני־אלים. אני מצחיק אותך, לא? האדמה קרועה שם, עכשיו מאחים אותה בזיעה. אבל נטענו עצים ויש פלאפל.”

“הקרן הקיימת,” אמר מוכר הספרים, כאילו התפלל לעצמו. “אני רציתי לבוא לשם פעם, עוד באודיסה. אבל באנו לכאן. יש לי בן בגילך. הייתי רוצה שתפגוש אותו.”

משום מה לא יכול הבחור לשייך את האיש הזה למישהו אחר: למשפחה, לבן. יש לו בן, נכזב משהו בקרבו. “היכן הבן?” שאל. “בשיקאגו. רופא. יש לו אשה אמריקאית.” בקולו נשמעה נימת גאוה מהולה בעצב, מין גניבת דעת עצמית; אהה, לא יכולתי שלא להתגאות בשטות זו, אמר הבחור בלבו, כאילו דיבר בו קולו של מוכר הספרים. עתה נדמה לו אף יותר מאשר קודם לכן, שהלה ידע על בואו ואף ציפה לו. “כאן, בתוך בית הקברות הזה,” אמר הבחור בנימת עצב אמיתית. ולא מתחכמת, “אמרת משהו גדול. יש לך שייכות למשהו, מה זה חשוב אם זה בשיקאגו? גם שם יש משמעות לקשרים הללו.” הבחור לא תמה ולא כעס. הלא מוכר הספרים מוכרח להיות חלק מהמסיכה, חלק נכבד, אולי הנכבד ביותר. מוכר הספרים משנה את סברו. מעלה על פניו הבעה עניינית ועסקית, אך דומה שעיניו נוצצות, למרות נסיונותיו לשוות לפרצופו מראה אדיש ושקט.

“אדוני מעונין בספר עברי?”

“לא ביותר; סתם באתי להציץ. אני גר למעלה.” הבחור מרים את ידו ומכוון את אצבעו באקראי.

“אינך קורא ספרים, אדוני?”

“רק ספרים מדעיים, ומה שאני צריך לשם לימודי.”

“יש אצלי כמה ספרי מדע.”

“הם בוודאי ישנים המדע רץ, אין לו פנאי.”

“ואדוני יודע כבר כל מה שידע הרמב”ם?"

הבחור אינו משיב, אך עיניו מחטטות בספרים בהתעניינות הולכת וגוברת. “הנה יש לי משהו בשבילך, אדוני. ספר אלגברה עתיק. אחד הראשונים שנכתבו בעברית, הנה.” המוכר רץ ושולף את הספר. “תראה, ברלין. אלף־שבע־מאות־תשעים־ושש. תקרא. איזו עברית! קודם כל התנצלות המחבר על שהוא עוסק בחכמות חיצוניות. אחר־כך, שיר מנחת תודה למוקיריו, לגבירים שאפשרו את הוצאת הספר; הנה רשימת תלמידיו, רשימת הנדבנים, מבוא, ובסופו שיר. שמע, הנה אקרא לך, אינך ממהר, הקשב.” הוא מרכיב את משקפיו וקורא בקול ערב, מנוגן, עדין, שנימת התרגשות לא מוסתרת מפעמת בו:

"רוח הקינאה כי תעבור עליך המבקר!

בני! היזהר ממשפטך לבלתי כזב ושקר.

לדעת, למי ולמה הספר הזה הוא מחוּבר,

אל מבוֹאוֹ תביט בשפטך, ואז חטאתי יכוּפר.

ואם רעה בעיניך, בקסת סופר חגוֹר מתניך,

וטוב ממנו תחבר; ואני אשמח בחכמתך."

ואחר־כך פרק ראשון. שמע איזו שפה פשוטה, עניינית, טובה, קולחת. אתה יודע, כל המספרים באותיות עבריות…"

“בפעם אחרת,” אומר הבחור.

“טוב, יהיה כך, אדוני,” אומר מוכר הספרים בכניעה, שאין עמה כל הנמכת ראש. הבחור עומד, אינו יודע מה לשאול; הוא מתאווה לברוח מכאן מן המקום הזה, הנראה לו כקרון רכבת, שנעצר בתחנה עזובה והקטר ברח זה מכבר: עשבים עולים. אזוב גדל. חלודה עמומה ועצבת מבט. הוא שולח מבט פצוע אל מוכר הספרים: “האזור הזה הוא יהודי לא?”

“היה פעם. עכשיו רק קצת. סינים, המון סינים, ואיטלקים ועוד כל מיני. פעם היה זה המרכז. כאן פרחה הספרות העברית. אדויני. בבית הזה כשלעצמו, אם חפץ אדויני לדעת, גרו ארבעה סופרים בעלי שם. לייבוש קלודני, שכתב פיליטונים נפלאים, מי קורא אותם היום? מי זוכר את שמו? בנו, ימח שמו? מי. יחיאל רבינוביץ בעל ‘תפארת הלבב’. והשירים, אוה, השירים… ‘מתוך גגות לבי האפורים…’, והמחברת על הפסיכולוגיה של אוניית המהגרים? יודע אדוני מה היתה אוניה כזו בדרך לניו־יורק? איך שונו בה הפנים במכת יריקה אחת?! ומה, מורם מורום היה גר כאן, מורם מורום הגדול; וגם אחד, ישראלי צעיר, שעכשיו הוא מורה דרך למבקרים על גג בית גבוה, אולי ה’אמפייר־סטייט־בילדינג', גם הוא גר כאן, זמן מה; היה אז עדיין פרופסור צעיר. המציא משהו, אני שכחתי מה, משהו חשוב, כתבו עליו בעתונים, בחור משונה, קטן כזה, עם פנים יפים, כמו תלמיד ישיבה. אפילו שמוּ תמונה שלו במגזינים, פתאום ברח ונעשה מורה דרך: ‘וכאן מימינכם הנהר המזרחי, רוחבו…’ לא מבין, פשוט לא מבין.”

“וקונים אצלך?” הבחור הצעיר מפסיק אותו מהרהוריו. מוכר הספרים אינו נבוך: “כן, לפעמים, ידידי הצעיר, לא הרבה. אבל מי רץ? מה יש? יש פנאי, לפעמים בא מישהו, חפץ בספר עברי, ואצל מי יימצא ספר כזה?. רק אצלי. אני מחכה. הם באים אלי. אני איני סופרמרקט של כל פינה, או דראגסטור. אלי באים מהברונקס, מלוס־אנג’לס, מכל מקום. באים! יודעים איפה למצוא אותי. אני מוכר בעיקר ש”סים וחומשים ומחזורים. אבל דגלים של שמחת תורה לא אמכור להם. לא! עם התפוח והנר, מה אני ‘מייסיס’? צריך להתפרנס, ככה –"

“אני הולך,” אומר הבחור, “נתראה, לא?”

“בוודאי,” משיב מוכר הספרים. הוא מביט בו בעינים רכות, כנוצר סוד.

“תגיד מה?” אומר הבחור בתקיפות, ופניו הנרפות מעלות קמצוץ של חיוך.

מוכר הספרים נפתע, מרגיש כמי שערערו את שיווי משקלו, נלכד במלכודת: “מי. מה? שום דבר, אין מה להגיד, יבוא ויקנה, נשוחח.”

“אדוני רצה להגיד משהו, לא?”

“לא, סתם הבטתי. גם אני רציתי לעלות פעם ארצה. מדוע לא עליתי?”

הבחור אינו משיב; הוא מביט בו בעיון, מחכה, אך ללא מענה. הופך פניו ויוצא בחופזה כבורח. מוכר הספרים אינו יושב. הוא מביט אחריו. שתי דמעות עולות ומתנוצצות בעיניו. הוא אינו עוצר בהן, והן זולגות עריריות, גלמודות, ברחוב העסוק מדי. ממול עומד שיכור ומשתין בקיר בית הקולנוע, השמים תלויים כאסון. שתי ילדות קופצות על חבל, אוטומובילים חולפים ביעף, אין פנאי לחיים שמחוץ לחנות. מוכר הספרים חוזר, בבהלה, אל כוס התה שישפות לו. תה מול בית קולנוע חרב. שלט קופץ ממול: “קמל – הרופאים ממליצים על קמל – סיגריות מובחרות.” מוכר הספרים יושב בתוך קרן האור הלופתת אותו מלמעלה כמו מעונה, כעולה לגרדום; הספרים דוחקים עליו מכל עבר; הוא רוצה לקפוץ, כי בפינה מחכה הבחור ואינו עולה לחדרו, אך אינו זז. כבה משהו בתוך עיניו וחזרו לחלודתן. הספרים ממשיכים לנום את שנתם. מציאות שאין להן הופכין מתעלפות גלמודות על השולחן. צריך לעלות לארץ, רצה להגיד, אל מי? אני?


 

ד    🔗

בשובו מצא הבחור על דלת חדרו מעטפה לבנה, נעוצה בנעץ, ושמו כתוב עליה באותיות מרובעות ומדוייקות מאד. הוא אחוז פליאה: מי מכיר אותי? בזהירות רבה הוא מסיר את הפתק, אך ידיו עמוסות מצרכי מזון וכתיבה והוא נכשל, מחברת נופלת והוא מנסה לשוא להרימה, לבסוף חולץ הוא את הנעץ בשיניו, מניח את המכתב, ערטילאי, על קופסת קפה עגולה ופורץ את דלתו. ליד הדלת, על כיסא, מונח מפתח ופתק קטן משומר הבית, שהוטל עליו לתקן את המנעול הפרוץ: “זאת המפתח לאדוני. המנעול תיקנת. אני מאחל הרבה טוב. ג’נקינס.” הוא מניח את מצרכי המזון על מכסה האמבטיה הסגורה שבמטבח, ניגש לדלת, מנסה את המפתח בזהירות ונוכח שהוא פועל כהלכה. אחר שהוא נועל את הדלת הוא נושם לרווחה ויושב. לפתע – המכתב. עודנו מונח על קופסת הקפה. בתוכו מעטפה ריקה ומצורפת לה פתקה כתובה במכונת כתיבה עברית, שאותיותיה מדגם נושן:

אדוני היקר,

ירשה לי אדוני לכנותו בכינוי אינטימי זה. עבדך הינו בן מכורתו של אדוני, ולגבי כל הבא משם, הריהו בבחינת יקר; מה גם שאדוני, שראיתיו רק אתמול, דומה עלי כאדם שהכינוי יקר הולמו. מלה זו, יקר, שנסתלפה ונעשתה ביטוי לענייני כספים וחומריות, תהלום אותו כגביע טוב – יין מובחר (?). הייתי מעוניין מאד, אם יתכן הדבר, להידבר עם אדוני בעניינים, שלצערי אין הם סובלים דיחוי. מזה עשרים ושלוש שנים מצפה אני להזדמנות מיוחדת וחד־פעמית זו. אם יהיה אדוני נכון להקציב לי מזמנו היקר, ולחונני במראה פניו לשם שיחת היכרות ידידותית, בין אדוני ועבדך, אנא ירשום, במחילת כבודו – ואני מיצר מראש על הטרחה זו – הן או לאו באותיות ברורות, על פיסת ניר. יחתום שמו, ישים את הגליון במעטפה המצורפת ויתלה את המכתב המקופל (רצוי לשני חלקים שווים, כדי ששמו לא יתגלה) על הדלת החומה שמול חדרו. אם שָת אדוני לבו, הרי יש ארבע דלתות בקיר שמול חדרו. צבעתי אחת מהן בצבע חום לפני ארבעה ימים, אך ורק לכבודו של אדוני, כדי להקל עליו למצוא את דלת דירתי הצנועה. אני מצטער, כמובן, על הריח הבלתי־נעים, שהעלה הצבע, שאיננו – לדאבוני – מן המעולים. עובדה זו לא עמדתי עליה בבואי לקנות צבע בחנות, ששיבחוה בפני אנשים מהימנים שמקצועם בכך וטעותם מעוררת מחשבות נוגות על אודות מומחיותם הם ומומחיות המומחים בכלל). ברם, אני תקוה שריח הצבע ייעלם עד מהרה, מה גם שפתחתי לשם־כך במיוחד את חלון הגג, ורק היום, משום הגשם השוטף, סגרתיו ואפתחו שנית מיד עם חלוף הגשם, שאינו נחוץ כאן לאיש, בעוד שבארצנו מצפים לו הכל בכליון עינים. השמועה על בואו, כלומר, דבר המועד המדויק, הגיעה לאוזני מפי בעל־הבית לפני כשבוע ימים, ואני מחכה לאדוני בכליון עינים.

בתקוה לפגישה מהירה, שכן.

שעה ארוכה בהה מבטו של הבחור. לבסוף קם, פתח את דלת דירתו והציץ החוצה. ממול ניצבו כארונות מתים ארבע דלתות כהות, מגודלות וחתומות מאד. הוא הדליק את המנורה שמעל לדלתו. האור החיור לא גירש את החשיכה שבמסדרון, אך די היה בו כדי להבחין בדלתות, שאף אחת מהן לא היתה צבועה בצבע חום. במסדרון לא הילך שום ריח, שהיה דומה לזה של צבע טרי, ואילו החלון שבקמרון הגג היה פרוץ וגשם טפטף בעדו. הוא ירד לקומה הששית לחמישית – והגיע עד לתחתית הבנין. ואף דלת לא היתה צבעה בצבע חום או גם אדום, כתום, שחור ושחמחם. רובן היו אפורות; לאחדות היה גוון צהוב מהוּה, אחת או שתים מאלו שבקומה השלישית והשניה היו שחורות והיתה גם אחת ירוקה. חזר לדירתו, מזג לעצמו כוסית סקוטש, הדליק את המנורה, שאף עתה, בשעות אחר־הצהרים לא גירשה את החשיכה מן החדר, התרווח בכורסה ולגם. התמיהות בלבו היו רבות משיכול להביא בהן סדר כל שהוא. מחשבותיו, שהיו נעזרות במשקה המחמם והמזכך, לא היו נעוצות בענין אחד. אוסף פרטים מקרי בהחלט החל להצטרף במוחו למסכת אחת כללית, אף כי לא מובנת ביותר. משום מה חש בקרבה שבין מוכר הספרים לכותב הפתקה, אם כי הרגיש, בחוש מהיר וסתום, שאין הקשר שביניהם אלא בהיותם שני אנשים, שנכנסו לחייו פתאום, בבת אחת, ובלא סיבה ברורה. אמנם, לא היתה זו האמת כולה, משום ששניהם, מוכר הספרים וזה אשר לא צבע את דלת חדרו, היו שתי פניו של מטבע אחד, קרובים ורחוקים. האם יכולים הם לראות איש את אחיו? רק בדרך אחת – דרכו. כלומר, משהו בנעץ שהיה מנועץ במדוייק במרכז הדלת, משהו בסדר המלים, הדיוק האכזרי בניסוח המכתב, הידיעה הברורה, עתה, יותר מאשר קודם, שמישהו ציפה לו בטרם בא, שמוכר הספרים רצה לומר יותר משאמר – כל אלה רמזו סתומות על קשר נעלם. אמנם, מוכר הספרים איננו כותב המכתב, ומשום מה התחבב עליו הכותב יותר בגלל כך. נסיונו בלוגיקה, היותו כימאי ואיש מדע, לא סייעו לו בפתרון התעלומה. לאמיתו של דבר, החלה – ואולי בהשפעת הסקוטש – להסתמן אצלו מחשבה שהיתה כובשת אותו, ככל שהקפיד לדחות אותה מתוך לבו. כלומר, אם אין אדם מניח את נעליו תחת מיטתו, במקום בו מניחים את הנעלים בדרך כלל, הרי אין הסברה שיניחן תחת מיטה שניה, או תחת כיסא, או ליד שולחן; קרוב יותר לסברה שיניחן דוקא במקרר או בארון המגבות. מחשבה פנטסטית כבשה אותו, והיתה פתאום אפשרות יחידה להסברת המאורע באמצעות הגיון שהוא היפוכה של הלוגיקה במובנה הטהור. תוך חשיבה ארוכה ומעייפת נוכח, שלוּ היה הוא במקום אותו אלמוני, היה עושה כמעשהו. לפי הגיון שבור זה הבין, שאותו אדם אמנם יצבע את דלתו ובמסדרון יהיה באמת נודף אותו ריח מבחיל ומשכר של צבע טרי, והחלון אמנם ייפתח כלפי מעלה לשם ריח הצבע שייעלם. ורק אז, כשהלה יצבע את דלתו בחום (ובזאת לא הטיל הבחור ספק) יוכל להשיב לו. הוא חי בזמן הפוך, אמר בלבו וחייך לעצמו בהנאה. האיש הזה יושב עתה בחדר שמולי, חדר לא ידוע ולא מוכר עדיין, אך קרוב מאד, אמיתי ומוחש, ומתכנן את צביעת הדלת, שנצבעה כבר במכתבו. הדלת תהיה צבועה ללא כל קשר לזמן, הניתן כאן בהיפוך. הוא יכול, באותה מידה, להוליד את אמא שלו, להמציא את מולדתו, להיוולד היכן שהוא רוצה, לדבר בשפה שיבחר לדבר בה ולהיות מחכה לו עשרים ושלוש שנים, מבלי לדעת שאולי מתחילות הן רק מחר. הוא חלק מחלומותי הכמוסים ביותר על עצמי, אמר בלבו בעליצות הולכת וגוברת. זוהי חגיגה שאסור להחמיצה. שתה שוב ושוב בשמחה, שלא ידע דוגמתה מאותו יום שבו גילה – בגיל צעיר יחסית, וכלל לא לשמחתו – שהכל בחייו מתרחש כמו על בימה; בימה שהוא משחק על גביה את תפקידו מבלי לדעת שהמחזאי ניסחו מחדש, והבימאי עזב את האולם זה מכבר.

הבחור שותה ומנסה להעלות בלבו את דמות שכנו. הוא קם ממקומו, מבשל לו קפה, אוכל כריך של גבינה; וחוזר ונוטל מעתוניו הישנים. מודעה גדולה כתובה באותיות גוטיות שובה את לבו:

הזדמנות נפלאה להתעשר! אנחנו מקימים חוות חתולים בלאקון. נתחיל במאה אלף חתולים. כל חתולה ממליטה שנים־עשר חתלתולים בשנה. פרוות החתול נמכרת בשלושים סנט כל אחת. מאה אנשים יכולים לפשוט את עורם של חמשת אלפים חתולים ביום. אנחנו מקווים לרווח יומי של עשרת אלפים דולר. עתה… במה נאכיל את החתולים? – נקים חוות עכברים ליד חוות החתולים ונתחיל במיליון עכברים. העכברים מתרבים פי שנים־עשר מהחתולים, וכך יהיו לנו בכל יום ארבעה עכברים בתורת מזון לחתול אחד. ועתה – במה נאכיל את העכברים? העכברים יאכלו את שארית החתולים אחר שנפשוט את עורם. עכשיו הבינו וראו!!!! העכברים והחתולים יאכלו אלו את אלו ואת העורות נקבל חינם…

הוא קם ממקומו, חולץ את נעליו ומניח אותן מתחת למיטה. תוך כדי כך מתגלה לו תחת המיטה מקלט רדיו ישן עטוי קורי עכביש. קורי העכביש נוקו, האבק פרח אל תוך אויר החדר, וכבר הוא מחפש תחנה מתאימה. תחנות רבות כל־כך!

קול הקריין הומה רווי לילה, עמום ושקט. המוסיקה מהוהה, חלושה, התקליטים נחלפים וקול הקריין מלטף אותם בסיפורים קצרים, שטותיים, אך ליליים מאד. אשתו מטלפנת אליו ומבקשת שיביא לה גלידה. הוא צוחק לתוך המיקרופון, ומישהי מטלפנת ממיטתה בקול חסר מנוחה: במה מזינים דגי־זהב חולים? הזיני אותם בעלי צמר־גפן עטופים באורניום. צחוק של אשה מעברו השלישי של הקו: לילה טוב, מחמדי, היא אומרת. האיש אומר: יש לה מאהב, עוד מעט אשוב הביתה והוא ינום בעריסתו. בכי ובהלה של שתי נשים זקנות מתוך קו שלישי או רביעי (מישהו שכח כמה קווים ישנם): אנחנו נמית את עצמנו אם יהרסו את הבתים בפינת רחוב שבעים והאווניוּ הראשון. אנחנו מזהירות – חי־חי־חי צוחקת אשת הקריין מעבר הקו האחר. בוא הביתה יקירי – אתה גם שלי, לא? הבחור מפהק ונכנס למיטה. מרחוק שואגת העיר מתוך הדמדומים. הקריין ממשיך: הרי זה סיפור עצוב. שתי הנשים הזקנות גרו בדירה הקטנה חמישים וארבע שנים. הן אינן נשואות, רווקות זקנות, ואין להן איש בעולם. עומדים להרוס את הבית. מה לעשות? הן תאבדנה את עצמן לדעת. המוסיקה שרה: “יום אחד, מעבר לקשת, ציפור כחולה שטה…” הקריין – קולו מכבד את הלילה. הבחור שוכב ואומר: אמא, גם אבא כיבד את הים כשהיה הולך בבוקר לבדו להתרחץ, והיה מבקש מן הים רשות להיכנס לתוכו, משום שכיבד את הלבדיוּת שלו, לא רצה לעשות ממנו בית־מרחץ. הוא אומר לבובה השוכבת לידו שתומת־עין: היה היו שלושה יפונים: יאק, יאק צידרק, יאק צידרק צידרק צידרוני, היה היו שלוש יפוניות: ציפה, ציפה ריפה, ציפה ריפה למפמפוני. הם התחתנו: יאק וציפה, יאק צידרק וציפה ריפה, יאק צידרק צידרק צידרוני וציפה ריפה למפמפוני. נולדו להם בנים; ליאק וציפה – שח; ליאק צידרק וציפה ריפה – שח שחמט; ליאק צידרק צידרק צידרוני ולציפה ריפה למפמפוני שח שחמט שחמט שחמוני. העיר שואגת ממרחקים, החדר חבוי באדי הסקוטש ומלופף בקולו של הקריין ובמבטה של הבובה עצומת עינה האחת..הבחור מכבה את הרדיו, מחייך, אומר: להתראות מטורף שלי, אתה מעבר למסדרון, ונרדם מהר, כמו אבן, ככה, בום.


 

ה    🔗

כעבור יומים, כשאיש לא ראה, צבע מישהו את הדלת השניה, מימין, בצבע חום. החלון למעלה נפתח, והריח אף כי כבד היה מנשוא, הלך והתמעט. כעבור יומים נוספים נטל הבחור פיסת נייר כתב עליה: הן, חתם את שמו, קיפל את המעטפה כמצווה וניגש לדלת החומה. הנעץ הלבן הגדול, שנמצא לו כאן, בדיוק באמצע הדלת, לא הפתיעו כלל. מלכתחילה רצה להוסיף משהו למלה ‘הן’; אולי את המלים “אדוני היקר”, או “בוודאי”, או “למה לא?”, או “נעים מאד”, אולם משהו עצר בו. הוא חש שאותו אדם אינו מצפה להתפרצות רגשות, ואולי אף ייעלב ממנה.

כעבור יומים מצא על דלתו מכתב נוסף:

אדוני הנכבד מאד,

אתמול כתבתי לאדוני על רצוני העז להיוועד עמו, וכבר היום מוכנה התשובה בידיו של אדוני?! האין אישי הצעיר חושש, שמא נחפז יתר על המידה? הנה כבר ידענו שנינו, שכל מעשי העמים והממשלות נעשים בחופזה יתרה, ולכן הם נראים לנו טיפשיים מאד ואף קרימינליים. אינני רוצה, חס ושלום, למתוח ביקורת על אדוני. אדוני מעורר בי רושם, שהוא אדם צעיר נבון וחכם, אך יש בלבי לשטוח תחינתי לפניו שיחזור ויעיין בדבר. אחר שישוב וישקול כל האפשרויות וכל התקלות, הכרוכות בפגישה עם אדם זר לו לחלוטין, יעשה עמי חסד ויכתוב לי פתקה חדשה, כזו שכתב כבר. בפתקה שתושם במעטפה המצורפת, ירשום אדוני החלטתו הבלתי משתמעת לשתי פנים. אם תהיה החלטתו חיובית יכתוב אך זאת: למרות הכל (להדגיש הכל) החלטתי לבוא. אם יחליט אדוני בשלילה, אנא, ינסח דבריו בצורה פחות רשמית, כלומר, יכתוב לי אז כדלהלן: שקלתי בדבר ונמלכתי בדעתי, והריני מיצר מאד (אם אפשר, אנא ידגיש המלה מאד), על שלא אוכל להיפגש עם אדוני. אם שָת אדוני לבו לניסוחי השונים הרי שאין התשובה החיובית מכילה אף מלה מיותרת אחת וכתובה היא בדרך פשוטה בתכלית, שהרי המשכה יהיה חגיגת נפשו של עבדך. התשובה השלילית תהא משתמשת במטבעות לשוניות צבעונית יותר, ובמלים מיותרות פה ושם, משום שיש בה נימוסין וכללי דרך ארץ וקצת מהצורי, שנפשי תערוג אליו באותה שעה קשה. הלא כבר כתבתי לאדוני, שאני מצפה לבואו מזה עשרים ושלוש שנים, ופגישתנו – אם לא תתכן – תגרום לי עגמת נפש, ולבי יהיה שבור. רק לשון נימוסין של צעיר נבון, המכבד זקניו תרפאני.

שלך בתקוה עזה להתראות בקרוב, שכן.

אחר כמה ימים כתב הבחור את תשובתו החיובית, ונעץ אותה בדלת, שריחה החמוץ כבר נמוג בריחו המאובק והרגיל של המסדרון.

בשכבו במיטתו באותו לילה, והשעה היתה מאוחרת מאד, נתקף, פתאום, במיחושי גרון חזקים. גם הסקוטש לא השקיט את כאביו. הוא לא יכול לבלוע והיה כמי שהולך ונחנק. כאביו היו ללא נשוא, מועקה כבדה רבצה על חזהו כמו אבן כבדה. נשימותיו היו קצרות וקולניות. בחוץ ירד גשם שוטף; העיר היתה שחורה, והגשם הגביר את הינומת האור האדומה, שבקעה חיוורת אך מלאת עוצמה מעבר הבתים הגבוהים ובית הקולנוע. בחדר פיזרו את חמיצותם הנוראה קליפות תפוזים מרקיבות. נדמה לו שהוא הולך למות.

למחרת בבוקר, אחר שינה כבדה, נעלמו הכאבים לחלוטין, כאילו מתוך היענות למכתב החדש שהגיע. בתוכו היתה לוטה פתקה כתובה על נייר מהודר יותר מקודמיו. סביבה השתבל שביל מוזהב חיוור. הבחור קרא אותה במסדרון, בעמידה, תוהה, נחפז, מתוח.

ידידי הצעיר,

שמחתי בקוראי, שאדוני נמלך בדעתו והחליט לזכותני בביקורו. (עלי לציין בסיפוק שסגנונו העצור והחסכוני שבה את לבי כליל). שמחתי, כי הרי זה עידן ועידנים מצפה אני לביקורו. (השימוש במליצה הינו רמז שקוף למדי למצב הנפשי הנרגש והנהדר, בו אני שרוי עתה; בוודאי שת אדוני לבו לעובדה, שבני אדם נוטים להשתמש בדפוסי לשון משומשים, ראוותניים ומליציים, שעה שאוחזת בהם התרגשות. זאת גם הסיבה – וירשה לי, אדוני הצעיר, לשפוך לבי לפניו – שאינני נוהג ללכת לבקר נשים שזה עתה ילדו, לא רק משום שאינני מכיר נשים שזה עתה ילדו, אלא בראש ובראשונה, משום שאינני סובל את תחושת ההתרגשות האופפת את חדר בית־החולים בשעת השמחה הבאה לאחר הלידה; שהרי הלידה הינה נס נפלא כל־כך, שברוב איוולתנו אין אנו שמים לב לניסיות שבו. וחוסר תמיהתנו זו הריהי הנס המופלא ביותר). על כל פנים אדוני הצעיר והיקר לי כבר כל־כך, הגיע זמן ובאה עת להוליך את יחסינו לשלב מתקדם יותר. אי לזאת מציע אני לאדוני, אם ייראה לו הדבר בגדר האפשרות, שמחר בשעות הבוקר, רצוי לפני שעה שמונה – שבה מתחיל אני בעבודת יצירתי הגדולה, התובעת מנוחה גדולה והתרכזות מכסימאלית (האם נמצא כבר התחליף העברי המודרני למלה מכסימאלי?) – יואיל אדוני לדפוק על דלת חדרי (הדלת החומה) שלוש פעמים בזו אחר זו. אני אחכה לו בכליון עינים (שוב מליצה).

שלך בחיבה גדלה והולכת מיום ליום,

קותי הירושלמי.

למחרת בבוקר יצא הבחור מחדרו ועמד במסדרון לבוש מקטורנו היפה ביותר. הוא הציץ בשעונו, נוכח שהשעה היא שבע ארבעים ושש, חכך בדעתו שעה קלה ודפק על דלתו החומה של שכנו שלוש פעמים. רצופות. בנגעו בה יכול לחוש בצבע שלא יבש כל צורכו, בגלל איכותו הגרועה והרטיבות שעמדה באויר. לא נשמע מענה; הבחור חיכה כעשר דקות ולאחר מכן פנה על מנת לחזור לחדרו, מבלי לדעת בדיוק אם נתאכזב או שמח ליהירותו של שכנו ולחוסר הנימוס שלו. באותה דקה ממש ראה פתקה ארוכה מזדחלת ויוצאת מן הסדק שתחת דלת חדרו של השכן. גם את שמו הכתוב עליה באותיות גדולות, מודפסות, ראה מיניה וביה.

הרים את הפתקה המזדחלת אליו כנחש מפתה ונפלא, ורק עתה נוכח, מה מאוכזב היה לפני רגע, בעומדו מול הדלת החומה החתומה. הוא קרא:

אדוני הצעיר,

תודה, תודה, תודה! אין מלים בפי. אני נרגש משאוכל לומר משהו. אני נרגש משאוכל לפתוח הדלת. אנא, אדוני, קבל איחולי. יהיה יומך סוגה בשושנים והגשם אף הוא עמד מרדת. הערב, הערב ניפגש! לא? הן כולי תקוה שכן. אינני יכול לחכות עוד. הערב אהיה אמיץ יותר. הערב אוכל לקבל את פניו, אחר שארגיע את עצבי המתוחים. המשתגעים מציפיה והתרגשות. בשמונה, הערב, אפתח את דלתי ואחכה. אם יוכל אדוני לבוא, אין צורך שידייק; אחכה לו כעשר דקות, ואם לא יבוא, אדע ששינה את דעתו ואסגור את הדלת כדי להתייחד אומלל בחדרי האילם. הלילה יבוא אדוני הצעיר בצל קורתי. אכין את חדרי, אסדר אותו, אתקן פגמיו, אנקה אותו, וכשיבוא אדוני, יהיה הכל מוכן לכבודו כמו אפריון. (מלה יוונית שהוגנבה לעברית. היודע אדוני את הדבר? ההתייוונות היא שהיתה בעוכרינו).

שלך

קותי הירושלמי.


 

ו    🔗

הבחור חוזר לחדר. לא נעלב, לא מאוכזב, אך משהו פג מתוכו. משהו מוחלט כמעט, אף כי חסר שם, מהמה בתוכו כרעש לפני הסערה. רוח פרצים שאין לה גבולות אך כולה צרורה בכוס מים. הוא קורא בעתונים, הוא מסדר את חפציו, הוא מבשל לו ארוחת־בוקר, הוא יורד לבית־הקפה, קונה עתונים מהארץ. קורא על רחובות תל־אביב, על בית־קפה חדש שנפתח. משום מה הוא מחליט לטייל קצת בעיר, עומד בתחנה ומחכה לאוטובוס. משנפתחת לפניו הדלת האוטומטית הוא צועד צעד קדימה וחוזר בו; עיניו נעגנות בקקטוס שעל המרפסת ממול. הוא יורד נכלם, והאוטובוס ממשיך בדרכו. ברגע זה של חייו, בשעה זו, אין הוא מסוגל להרחיק יותר מהרדיוס הבטוח של ביתו. הקקטוס הוא הנוצר אותו שלא יברח.

גם אני צבר, עיני הנעוצות בך אינן כבות, הן חלונות הכומסים את החורף ואת הקיץ ואת הפרחים שמייבשים בתוך ספרים. קוראים גם לי צבר, אך נבלו הקוצים, אחי ועמיתי, והתברר, למעלה מכל ספק, שגם מתחתם לא היתה אי פעם איזו מתיקות שהיא, שאפשר לייחס לה משמעות מיוחדת במינה. אפילו שינו את שמה למין מגש בעל צבע־לא־צבע והניחו על גביה – בשמם של מזיקים עוקצניים כמותך – את ימות המשיח, שבאו למרות הפצרותיהם של כל הנוגעים בדבר. כן, אף אלה השרים היום הימנונות בקול ניחר השתוקקו שלא יבואו. רימו אותנו? לא. רוּמינו, אך גם רימינו. גם אני הייתי במרמים וּבמרוּמים. הלכנו בידיעה מפורשת שמתחת לקוצים ישנו לב חם, רכרוכי. נשארה הרכרוכיות, בלי הלב. הזיזו אותנו במכת לחי קלה, חביבה, והלכו לקבל את שילומי המתים. ביום ההוא ברחתי. הוא ממשיך בדרכו, רוחו סוערת עליו, שעות אחרי־הצהרים המאוחרות, חולפות ובהן האנשים האצים, המכוניות חסרות הסבלנות, הצללים ואורות בין־הערבים המתחרים אלה באלה. שוב הוא נעצר ליד חנות הספרים. השולחן בחוץ נעלם. היום אין מציאות. ההוא יושב לו שם, בפנים, תחת המנורה המשולשלת, בין קרעי הספרים והכריכות המרופטות. ביאליק בגרוטאות מר גינצבורג הוא היום מר גינס, כותב תסריטים מכובד, נוסע ב’לינקולן', למי נחוץ ביאליק? החנות הינה משרד של תרבות, הקוברת את עצמה בעודה חיה. מין טקס עלוב ומעורר רושם. הם חופרים לעצמם את הקברים בגרזיני זהב. הבחור נכנס. מוכר הספרים קם ממקומו, לוחץ את ידו.

“אני מחפש משהו,” אמר הבחור פתאום; “אולי אקנה איזה ספר, לא מדעי, איזה שיהיה מתנה למישהו.”

“יבחר לו אדוני ככל העולה על רוחו.”

"אולי משהו משל הסופר הגדול שהזכרת, מורו – – – משהו – – “מורום מורם?”

“כן, זהו. סיפרת לי עליו, לא?”

“אמרתי שהיה זה סופר גדול,” מוכר הספרים אינו יכול להתאפק. פניו נדלקים. הבחור הצעיר אינו יכול שלא להבחין בהתלהבות האוחזת בו. “אולי תתן לי משהו מספריו,” אומר הבחור, “בוודאי יש בידך משהו משלו, לא?”

“בידי?” המוכר צעק כמעט. “אם לא אצלי – היכן תוכל למצוא את מורום מורם? זֶה היה אדם גדול.” מוכר הספרים החל לפסוע בחנות אילך ואילך. “איש גדול, אל, אדוני! מורום מורם, שמו מרמז: מרוֹם – מעל הכל. ידע לקרוא את העתיד, ידע לפתור רזים, שרק אלוהים בכבודו ובעצמו יכול לפענח. חי לו, כאן, לבדו, שנים רבות. בלילה נשמע תקתוק מכונת הכתיבה. לילה לילה, עד השעות הקטנות של הבוקר. פעם ביומים היה מסיר מעל ראשו את הכיפה הפרסית, שהיה חובש בשעת העבודה, והוא לא היה אדם דתי, אדוני, לא! אבל כשעבד, חבש כיפה פרסית לבנה ומעוטרת. היה קם בבוקר, מחדד עשרים עפרונות, אחר־כך, כותב כל היום במכונת כתיבה. למה חידד עשרים עפרונות? מה כתב בהם עד שקהו במשך היום? כל יומים יצא מביתו, ביתך, אדוני הצעיר, דירתך. היה מהלך עד הפינה שם, אתה רואה? קונה כמה מצרכי מזון, נעצר ליד בית הקולנוע, משאיר נתחי כליות וריאות לחתולים שבפחי האשפה ומחווה קידה לשומר הסף, שהיה עומד בפתח הקולנוע, תחת האפריון, עטור אותות הצטיינות של נייר, וכתפיות של גנרל צרפתי. בית הקולנוע הזה אז פופולרי מאד, אדוני, לא כמו היום, כשהכל יושבים בבית ושותים מטלוויזיה, אחר־כך היה מניח זרעונים על יד הכנסיה, ליונים, שתבואנה ותשחקנה לרגליו, והיה חוזר לביתו. אף פעם לא הרחיק מזה, אף פעם לא עזב את הרחוב הזה. חי לו כאן עשרים שנה, איש לא בא אליו, והוא לא הלך לאיש מלבד… כן, איש מלבד דיירי הבית, ואנחנו ידענו הכל. ואיך נדפסו הספרים? מי שלח אותם לבית הדפוס? מתי באו ההגהות? מי שילם את משכורתו? עשרים שנה ישבתי והתבוננתי, כל יום, כל יום, ולא יצא. בלילה, לפעמים, בקעו מחדרו קולות שירה וויכוחים; נשמעו קולות הילולה, שירי ציון נפלאים, וזמירות חסידים, שאיש לא ידע מקורם, סודות מלפני אלף שנים. מלים מוזרות… מנגינות עתיקות ומלאות רזים אך מעולם לא ראה איש מאתנו – לא אני ואף לא שכן אחר – מישהו יוצא, או בא. מי היו הזמרים והשרים וההוללים והמתווכחים עד שעות הבוקר המוקדמות? פעם עמדתי לילה שלם, בחוץ, בשלג, וחיכיתי. לא יצא איש. למחרת ראיתי אותו הולך כרגיל לקנות מצרכים בחנות. בפחי האשפה לא היו בקבוקים ריקים. המסדרון היה נקי. אבל בלילה שמעו אותם חולצים פקקים מבקבוקים, שותים, מדברים על השירה העברית. מי היו? איך באו?”

“אתה שואל אותי,” אמר הבחור הצעיר, “למה?”

“לא. רק דיברתי, סתם דיברתי. השכינה שרתה עליו. יש אומרים שכמה סופרים ידועי שם, אינם אלא פסבדונים שלו. לא אגיד לך שט. ס. אליוט הינו באמת מורום מורם, אבל מה בדבר אחרים? המומחים טוענים כך, ואינם מתקשים להוכיח זאת – נכתבו כבר ספרים רבים על הנושא הזה. אתה יכול למצוא אותם אצלי. אומרים, שהוא לא רצה לקרוא את שמו על דבר שאיננו בעברית, שפת אבותינו.”

“הנה אראה לך ספר אחד שלו.” הוא טיפס ועלה על הכיסא, הוריד מעל אחת האצטבאות ספר, שלעומת הספרים האחרים העזובים, נראה כאילו דפדפו בו מדי פעם; האבק לא נח עליו, אף כי דפיו היו מקומטים למדי וצהובים ואכולים, והרבה קיפולים בהם. בעודו עומד על הכיסא החל לדפדף בספר עד שהגיע כבאקראי (אף שהדפדוף נעשה בעיון ובקפדנות) לדף מסויים.

מבוכה של הכרה רגיעת ולא מודעת, זו שירדה עליו כשביקר כאן בפעם הראשונה ונדמה לו שמוכר הספרים היה מצפה לו ונפתע לבואו בעת ובעונה אחת, אחזה בבחור גם עתה. ארעיות מציאת הדף המתאים, היתה מחושבת מראש באותה מידה שהיתה מקרית בהחלט.

“אני זוכר שהספר הזה יצא לאור,” אמר מוכר הספרים וירד מכיסאו. ישב, הרכיב את משקפיו על אפו והחל מדבר בקול עמום, ומלא־רגש. "מסופר פה על נער צעיר ועל אדם זקן. הזקן מאמץ לו את הצעיר לבן. אוהב אותו כבן, יותר מזה, כבן שמוצאים ומתאהבים בו, ורק אז מאמצים אותו. מין דם ורוח מעורבים זה בזה הבחור גדל; הוא מציק לבעלי חיים, מדבר סרה, מכה ילדים קטנים ממנו. הוא מוסיף עוד לגדול, והולך למלחמה, יורה בעצמו כדור באחוריו, במקום שאינו מפריע לו ויוצא מכל הענין. הוא גם מועל בכספי יחידתו. אך איש אינו יודע על כך, להוציא את הזקן. אחר־כך הוא פותח חנות למזכרות של מלחמה. חנות קטנה מלאה זכרונות: חול מכפר שנכבש, אבנים מהמקום בו נפלו נערים, כדורים ריקים, תרמילי תותח עם חותם התאריך והמקום. הכל שקר. הוא מכין הכל בעצמו. אף מכתבים אחרונים הוא כותב. משיג כתב ידו של נער שנפל, מחקה אותו וכותב מכתב אחרון לאמו, לאחותו או לנערתו. באות אמהות שכולות ומשלמות כל מחיר. הן יודעות שהוא נבל, שאסור לסחור בחפציהם האחרונים של המתים, אך הן שותקות. הן מוכנות ללכת למענו עד הסוף, כל עוד ימציא להן את הזכרונות הנוראים הללו. הן אינן מפקפקות באמיתות הזכרונות, משום שלבן אינוֹ מתיר להן צל של שיפוט עצמי, והאבות משלימים. גם לבם שבור. החנות מצליחה; הוא פותח סניפים. הוא מארגן ספרי זכרונות לחללים וכותב יצירות דמיוניות של מחברים אלמוניים. ההורים מוכנים לשלם כסף רב לשם פרסום ספר זכרונות שכזה. הוא אינו מתאמץ הרבה, ממציא את החומר בעצמו, ואף מוסיף במקרים מסויימים ציורים, שצויירו, כביכול, בידי החללים. לעם אוהב גיבורים מתים, כל עם אוהב גיבורים מתים, מה גם שכתבו שירים וחלמו וציירו. העם קונה, הבחור הצעיר מרוויח יפה. הזקן מתרה בו, מנסה להשפיע עליו שיחדל ממעשיו הנלוזים, אך הלה אינו שועה לו, משיב בציניות שטנית. איזה תיאור נהדר! לו רק קראת איזה משפטים חודרי חומות, מקעקעי סלעים! מורום מורם – איך ידע לתאר את דמותו של הצעיר הנורא הזה מול הזקן יפה־הנפש. מעצם ילדותו היה נער זה מושחת. הילד יושב בביתו ורואה יונים שחורות צולבות יונה לבנה. הוא נהנה מן המראה, שבע נחת. הוא מסוגל לצחוק ליד בית־מטבחיים; לקטוף פרחים ולהשליך אותם לתוך מדורה. מין יצור! מורום מורם אומר עליו שהיה מסוגל לנקר את עיני הצלוב בהנאה. והוא אינו רע בלבד. רוחו מתועתעת, מין יצור מסובך ומטורף הוא, ועם זאת שפוי כל־כך בדעתו. במלחמה, קודם שפטר עצמו מהכל על ידי הכדור, נשאר נצור עם בחור אחד, והוא מנסה לגנוב מהבחור הזה את נערתו, את משענתו האחרונה בעולם. הם לבד על משלט – – –”

“הפסק,” צעק הבחור, “הפסק כאן, אתה שומע! זה לא מורום מורם, מה אתה…” “מה יש, נערי?” אמר מוכר הספרים; בעיניו עלה ניצוץ שובבי, שלא נעלם מעיניו הנבוכות של הבחור. בקולו לא נשמעה כל הפתעה, אך גון הקול היה בו משהו מהמשחק, שאינו יכול שלא להיות אמיתי במידה מסויימת. “לא כלום,” התנצל הבחור והחל להירגע. “שום דבר. סתם. פתאום חשבתי שאני מכיר אותו, שמשהו מוכר, אתה מבין? לא חשוב, לא נדבר יותר במלחמה, גם לי היתה מלחמה, במקום אחר, רחוק, על ההרים. היא דבוקה לחיי כמו בדבק. אל תדבר על מלחמה. אני שונא לחשוב עליה. אבל מי זה מורום מורם?”

“איש גדול. הוא ידע לענות על כל שאלה. אה – ואיך גמר את הסיפור הזה? הנה, תראה, הבחור חוזר מהקרב, מתחתן עם הנערה, שרק את תמונתה ראה במשלט, בידי חברו שמת.” “אמרתי לך לא להוסיף לדבר על המלחמה,” הבחור הרים את ידו.

“בלי התלהבות, בלי התלהבות, שכחתי,” אמר המוכר ספרים. הוא קם והחל לפסוע אנה ואנה. “לאשה נודעו מעשיו, היא האמינה, שצריך להעניש אותו, עם זאת אהבה אותו. האב, דוקא אהבתו הביאה אותו, לבסוף להכרה החמורה, שאם יש פשע, שאין עליו עונש בתוך מסכת החוקים הקיימים, הרי שהאב חייב להעניש את בנו לפי ראות עינו וכאן בא ענין העקידה.”

“העקידה?”

“מה אמר אלוהים לאברהם? קח את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, נכון? – טוב. האם באמת שמע אברהם את קול אלוהים? לא! הרי אנחנו איננו מאמינים באלוהים המדבר מתוך עצמו, אלא מתוך לבנו. יש פה גם סתירה, הוא ציווה, לא תרצח, נכון? וכאן – לך ורצח את בנך. כבר כתבו על זאת הפילוסופים ויש מדרשים נפלאים על כך! האמונה באבסורד. כאן אומר אלוהים, הקרב לי את בנך, ושם הוא אומר, גוי גודל אעשך; ממה אעשה ממך גוי גדול? מבנך המת? במה להאמין? בצו הראשון או בשני? בהבטחה הראשונה או בשניה? אבל האמונה שאלוהים יסביר לו הכל בבוא העת מקיימת את אברהם, ולא זה בלבד. כאן נכנס מורום מורם לתחום חדש. עוזב הוא את האמונה התמימה, הנפלאה, אמונת אבותינו, ונכנס לתחום רציונאלי, משפטי; נושא זה העסיק אותו הרבה מאד: האתיקה, המוסר הפרטי נגד החוקים והמנהגים, המוסר הכללי. אברהם מעלה את בנו משום שהוא מעמיד את אמונתו שלו כנגד האמונה השלטת. הוא עושה זאת מתוך אמונה פרטית בצדקת מעשהו, למרות ה’לא תרצח' המפורש. הכיצד? מוֹרוּם מוֹרם אומר, שאברהם יודע על בנו דברים שאין נגדם חוקים בעולם. במקום אחר כתב: בארצות התרבות לא קיים היום חוק נגד אכילת אדם. מדוע? – מפני שלא מצפים ממך היום שתלך ותאכל אותי. כך גם שם. יש חטאים כבדים, שרק אב מסוגל למצוא להם עונש. אגיד לך משהו”, אמר פתאום מוכר הספרים בגיחוך ובקול מבודח, “העובדה שיצחק, לפי כל החישובים, צריך היה להיות בן מאה ועשרים ביום העקידה, לא הפריע לו כלל.”

הבחור עומד ומקשיב: “ומה קורה לנער?”

“לפני העקידה?” – שואל מוכר הספרים ועודו מגחך, כאילו היה מבדח את עצמו, מבלי שים לב לכך שאיש אינו מבין את סיבת הצחוק.

“כן, לפני.”

“הוא חולה, הוא איננו יכול לנשום,” אומר מוכר הספרים וחיוכו פג. “חזו סתום באבנים. הוא מדמה לעצמו שהוא נחנק.”

“מה?” עכשיו היה הבחור צועק, “נחנק? דימה לעצמו שהוא נחנק?”

“זה הכל.” מוכר הספרים התרגז.

"זה הכל " התרתח הבחור הצעיר והחל לחבוט בידו בשולחן ולהקפיץ לכל עבר ספרים, קונטרסים ותמרות אבק. הוא נטל את קופסת הפח המונחת על השולחן והטיל אותה לעבר הדלת. “מה אתה מבלבל לי את המוח? יש לי זכות לשאול, לא? אתה חנווני, אני הקונה, אני רוצה תשובה. אני כימאי. אני זכאי לתשובה, אני כאן הקונה.”

“נכון,” אמר מוכר הספרים, “מורום מורם היה סופר, לא כימאי. הצעיר שלו – שלנו – הי? פחד פחד מוות. פחד משתק… ואיזה תיאור מופלא של ליל הפחדים לפני העקידה, כשאשת הצעיר עזבה אותו והלכה אל אביו, ביודעה, שהזקן יעלה את בנו לעולה. והיא היתה הרה, רצתה שמישהו יהיה על ידה, היא אהבה אותו. איזה סיפור!”

“אל תספר לי עליו עוד,” אמר הבחור, “רק אל תספר לי עליו.”

“ועל האמונה? אני מיסיונר, אני יושב כאן כדי שמישהו יבוא, יום אחד, ויקנה ספר ישן וימצא בו איזו אמת, ואין מי שיבוא.”

“מורום מורם…” אמר הבחור ורוחו מתועתעת.

“הוא היה גר בדירתך.”

“איך?” אמר בקול שנשמע קצת חורק וצורני, “איך, הרי זה נורא, איך אפשר לצאת מהגורל?”

“אי אפשר,” צחק מוכר הספרים בקול רם, עד ששתי שיני הזהב שלו הבליחו באור החמה השוקעת בחוץ. “כמה ניסינו ולא יכולנו,” אמר. “יהודי נשאר יהודי, המעגל נשאר מעגל. עד היום אני זר בעיר הזאת, רק יהודי מת מקבל אזרחות בעולם הזה. אפילו יש לנו שופט עליון וקצינים וחשובי־חשובים ומקבלים אותנו ל… מה אני אומר, לא חשוב, מלטינג־פוֹט, מערבבים הכל, אבל היהודי יזדקר תמיד, יבהיק כמו פצע פתוח, כמו קוץ. אני מוכר ספרות שמתה כאן מזמן, אבל צריך להמשיך, מישהו מוכרח להמשיך, לא? הגורל שלי היה סיגריה אפיקורסית שעישנתי, וככל שניסיתי לא לגמור אותה, לא לעכל אותה, נתנדפה בעשן, ומה נשאר? קצת אפר. אתה באת להדביק את האפר. אתה יודע שבאת להדביק את האפר?”

“אני כאן,” אמר הבחור בכאב. “שם, אצלנו, יש לי בית. ואני כאן. למה באתי? מדוע ברחתי? מה בוער לי? אני זר, אני אוהב את הזרות שהיא כמו כפור, לא? אתה לא תבין, שם אני מתמתח בגאוה, שם אני אדון. אדם בריא. יותר מדי שנים הייתם האבות שלנו, לימדתם אותנו לנדוד, לברוח, ללכת ממקום למקום להיות אודים עשנים, לנצח במשחק השח, להיות סופרים גדולים, לצייר, להיות ילדי פלא, להיות חתני פרס נובל. שם, אצלנו, מתו הפלאים. מפסידים בכל משחק שח ועושים לולים מצויינים לתרנגולות. למה אני בורח? בגלל השילומים? לא. זה שקר. סתם. אני לא רוצה להיות חלק מהחדש, מהיפה, מהבונה. אני רוצה לשבת בשקט, לקרוא ספרים ישנים, כמו אלה שלך פה, לשמוע מוסיקה של פַּלֶסְטרִינה או וויוואלדי, לחפש עתיקות, או משהו. לעולם לא אהיה כימאי למרות לימודי. למה לחקור תאי חיים או למצוא שיטה חדשה לפסטור מזון? האוויר של ההווה מחניק אותי. אני אשב ואעשן עצמות יבשות כמו האינדיאנים, אשכב עם נשרים, כמו רחב הזונה, ואהגה מחשבות, שכבר נחשבו לפני מיליון שנים. נניח שאגלה את כדוריותו של העולם או משהו. ואולי העולם מרוּבע. מה זה חשוב? הלא גם אם היה העולם מרוּבע, הייתי נתון לחסדי ספריו של אדם, שאינני יודע אף את מראה פניו.”

“יש קטע אחד אצל מורום מורם,” אמר מוכר הספרים, "המתאר בחור היושב ליד בית בעל חזית אדירת כוח ומעשן עצמות יבשות. הוא קורא פתגמים עתיקים בספר, בעל פיתוחי מתכת עדינים וכריכה מפוארת. הספר כתוב באותיות גוטיות נהדרות. כל אימת שהוא מסיים קריאת דף, מתפורר הדף מרוב שנים. רובה נשען אל כותל הבית. הוא אינו שם אליו לב. מדי פעם מרים הוא את פניו המשועממים עד מוות, נוטל את הרובה, מכוון אותו סתם לאויר, יורה – ובום – נופלת ציפור. כלב ענק, חורש רע, הרובץ מנומנם לידו קם מרבצו, מפהק, רץ לעבר הציפור נועץ בה את מלתעותיו ומביא אותה לאדוניו. הוא נוטל את הציפור ממלתעות הכלב ומבלי להקדיש לה מבט, הוא משליך אותה אל פח האשפה העומד בפינה. על פח האשפה, כותב מורום מורם, דבוקים ניירות, שעליהם כתוב: “היכונו לכנס אגודת הסופרים. נשוחח על…' ולא עוד. הרוח קרעה את שאר המלים…”

“אני אקנה את הספר,” אומר הבחור הצעיר והוא ממצמץ בעיניו, ומוחה את האימה מעל פניו. הוא מחליט להתעורר מהחלום, שאדם זה מכריח אותו לחלום. “כמה עולה הספר?”

“חינם, חביבי,” אומר מוכר הספרים בחיוך ובחביבות, “בשבילך – חינם; תקנה ספר נוסף – תשלם. זה בחינם.”

“אם כך, לא אקנה ולא אקח,” אומר הבחור הצעיר.

“קח,” אמר, “קח ולך.”

“רק אם אשלם. אתה רוצה לטרוף אותי?”

“תקנה משהו אחר, נוסף,” התחנן מוכר הספרים.

“אני קונה את מורום מורם.”

“חינם.”

“אבל מדוע?”

“זה שלך. למענך נכתב, בחדרך נכתב, הגורל חוזר על עצמו. בחורי הטוב, אני קוסם זקן. אתה תראה עוד מה יקרה. באת לכאן לסגור את המעגל, אני חיכיתי לך.”

“לי?”

“לך!”

“לא לי, לא לי.”

“לך, אדוני, וגם הוא מחכה.”

“מי?”

“הוא, למעלה, הרי למענו ביקשת את הספר, לתת לו מתנה רצית, לא? הוא מחכה לך שנים רבות, ידידי הצעיר. אנחנו יושבי בית ישן, עתיק. אמנם, אצלנו אין חדר ליוֹשן, רק חלודה ארורה. אנחנו חסרי קצב, אנחנו דורכים על המקום והעולם בא אלינו. אברהם אבינו, יצחק, ישעיהו, מורום מורם ועכשיו אתה. אתה תסגור את המעגל, אחריך יבוא המבול, נסגור את החנות, לכל הרוחות. נזרוק את הילדים שלנו, נעיף עפיפונים, נעלה לבנות את ארץ האבות, אנחנו חיכינו לך. זה בחינם.”

"אתה מקשקש, אמר הבחור הצעיר בכעס, הוציא מכיסו דולרים אחדים וזרק אותם על השולחן בבוז. “הא לך, מוכר ספרים עלוב. קח, קנה לך ממחטה, קנח את האף שלך. הסרחון שלך מגיע עד לדירה שלי, בקומה השביעית.”

מוכר הספרים צחק במרירות כמקבל את הדין, קיפל בזהירות את שטרות הכסף, הביט בהם בחמדה לא מבויישת כל עיקר, והחזיר אותם לבחור הצעיר: “קח אותם. קנה לך עפרון, השחז אותו היטב, רשום כל מה שיקרה לך היום, עוד הרבה יקרה, אדוני. קרא אצל מוֹרוּם מוֹרם, בית מכושף…” את המלים האחרונות היה אומר לעצמו. הבחור הצעיר נוכח שהוא מתעלם לגמרי ממציאותו, כאילו היה רוח.

“טוב, אקנה ספר נוסף,” אמר בהתעוררות, שהיה בה מן הפחד. לא… לא עכשיו," השיב מוכר הספרים בקול עמום, כבא מעולם אחר, קול מפוזר ורחוק. “תן לו את הספר, הוא מכיר אותו על־פה, הוא היה האותיות הפורחות שלו. לך, תן לו את הספר, הוא מחכה לך, כבר עשרים ושלוש שנים הוא מחכה.”

הבחור הביט במוכר הספרים בפיזור דעת, נטל את הספר בחפזון, שם אותו תחת בית שחיו, מלמל שלום חצוי ויצא בריצה.

כעבור כברת דרך מסויימת נעצר ונטל את הספר מבית שחיו, דפדף בו לרגע וסגר אותו; עכשיו היו פניו מופנות לעבר הבית, אך משום מה הרגיש בתנועה עצבנית מאחוריו. לא הפנה את פניו, המשיך לעמוד מתוח ומצפה. לפתע חש ביד שנחתה על כתפו ולפתה אותו בכוח רב, כוח עצבני שאוב מן ההתרגשות יותר מאשר מן השרירים. כשהפנה את פניו ראה את מוכר הספרים נרגש מאד; פיו רעד; לרגע קל לא יכול לדבר. הדממה היתה ארוכה ומעיקה מאד. הבחור חיכה, הספר שבידיו היה לו ערובה לעתיד הצפוי בעוד רגע. “לא,” אמר מוכר הספרים, “שום דבר. סתם. בעצם – מה שמך?”

מוכר הספרים נראה מדוכא, וכאילו החליט להגיד משהו נוסף כדי לרפות את המתיחות שעמדה לפתע, ללא פשרות, בינו לבין הבחור.

“אלכס,” אמר הבחור, “אלכסנדר.”

“תודה,” אמר מוכר הספרים.

“תודה גם על מה שלא אמרת לי,” אמר הבחור הצעיר.

“למה לך להודות לי? תראה שם את הקקטוס שלי, שם על המרפסת. הוא נשכח מלבי. לפני ימים אחדים השקיתי אותו, עכשיו הוא כבר ירוק. צריך לטפל בו כמו בכלבלב. אני מחבב אותו מאד.”,

“הקקטוס שבה את עיני, מרגע שבאתי לרחוב הזה, מעצם הרגע הראשון,” אמר הבחור.

הוא נשא את עיניו למעלה ובזוויות עיניו חש שמוכר הספרים מתכוון לעזוב אותו עכשיו. משום מה לא יכול עדיין להרשות לו ללכת. עדיין לא.

אמר: “אתה מתייחס אליו באכזריות. אתה מתנכל לו.” בקולו נשמע כאב, קשה היה לקבוע אם הוא נרגש באמת, או רק משים עצמו נרגש. “שמת עליו כיסוי, חנקת אותו, יורד גשם נחמד והקקטוס לא שותה טיפה. כך אין מתנהגים עם יצור חי, אף לא עם קקטוס.”

“כולכם חושבים כך,” אמר מוכר הספרים בכעס. “הוא יחיה לעולם, אל תדאג לו כל־כך. רק לך אליו כבר, אל הזקן שלך הנח לו לשעבד אותך.” קולו נשמע מאיים ועם זאת בכייני. “לך אליו, אלכס בן אברם. הוא ירדה בך, ילכוד אותך בקסמיו, הנבזה. לך, הבא לו את מורום מורם, זוג יונים – הוא ומורום מורם, לך אל היון הזה… לך אליו, אל הארס המחלחל בביתנו. נועדתם זה לזה, הוא מחכה לך, הוא תיאר אותך לפני קודם שבאת, בדיוק ככה, גבוה, מכוער, טיפש וחסר חוש הומור. כך בדיוק. הוא אמר לי שאתה תהיה בדיוק עורך הדין של מורום מורם, שרצה כל ימיו להיות סנדלר. אה, איזו אמביציה. כמוך, כימאי. מה רוצה הכימאי שלי להיות, מה? לעשן עצמות רקובות, להקשיב למוסיקה של פלסטלינה – – –”

“פּלסטרינה.”

“פּלסטריקה! ולנבור ברפש העתיקות. להיות מת כמו המוסיקה, התרבות, והציור המת. משהו שאיננו חי, זה יאה ויפה לך, כימאי, שצריך היה לחשוף את סוד חיינו הפיסיים, לשאול אותו מאלוהים לרגע של ייחוד, לרגע של גילוי. הו פּואט שלי, כתוב לי שיר? טוב, חביב שלי… לך לך. תשבו שניכם ותגרדו זה את פצעי זה. מדוע אתה בורח ממני?” לפתע היה צועק באימה, בתרעומת, בתחינה. הכל נתחבר לצעקה פצועה אחת של מי שניטל ממנו לשד חייו: “מדוע אתה עוזב אותי עם הספר שלו. למה אתה הולך אליו, שם, למעלה, להביא אליו את הד חייו, שלא הניח לי בהם דריסת רגל אף בחלומותי?”

לפני הבחור עמד עתה אדם קטן וצמוק כזית, חבוש אותו כובע פייטנים עלוב ומקומט. קומתו היתה משתופפת והולכת והשיער הבלתי מגולח שעל צדעיו נעשה שחור יותר ומבעית. הרחוב נשתנה גם הוא. רוח פרצים החלה לנשוב. ניירות ועתונים מלוכלכים התעופפו בשעטה. יונים, שישבו על חודי הכנסיה, השיקו בכנפיהן בבהלה ועטו על כניסות הבתים המאפירות והולכות. הבתים הבהיקו בלובנם של אורות ניאון, שהיו מציפים את הרחוב הריק והמסנוור. הבחור לא השיב, אלא הפנה את פניו והלך. מוכר הספרים עמד במקומו, ידו האחת מחזיקה בכובעו, שלא יישמט ברוח, ופניו דלוקים. לבסוף פנה לעבר חנותו ונעלם בה. הבחור נכנס לביתו ועלה במעלות הבית כחש אל מטמון. מרחוק הבחין כבר בדלת הפתוחה של שכנו, שאור חוורייני שפע מתוך חדרו אל חדר המדרגות האפל. הוא נשתהה מול הדלת, חכך בדעתו ולבסוף נכנס.

1963


  1. הכנות לפגישה: פרקי פתיחה של הרומאן: מוֹרוּם מוֹרם.  ↩